עקידת יצחק צ״א:א׳Akeidat Yitzchak 91:1
א׳יבאר שהתור' ועבודת האדמה הם כשתי צרות. האחת צנועה. והשנית פרוצה. ודבר המלך שלא ליקר הפרוצה על פני הצנועה:
1
ב׳כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו'.
2
ג׳במדרש (דב"ר פרשת עקב) אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן הזה דברים אחרים יתחדשו לא תהיו סוברים בעצמכם כשם שהיתם במדבר והייתם חוטאים והייתי מבקש עליכם רחמים אמר לם כשעשיתם אותו מעשה ובקש הקדוש ב"ה לכלות אתכם לא התפללתי עליכם ובקשתי סניגוריא מנין שכן כתיב ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'.
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנתבאר כבר בשערים הקודמים. כי השתדלות האדם עלי ארץ צריכה להיות בבחינה כפולה. האחת, לקנות אשרו הזמני והגופני ע"י מעשים גופניים ועסקים זמניים, והשנית, לקנות אשרו המוסרי והרוחני ע"י העיון וההשכלה בדרכי הי"ת, ועשות המצות והמעשים הנרצים בעיניו, יאמר עתה, כי בעבור זה ידמה האדם ג"כ לאיש אשר לו שתי נשים, האחת יפה התואר והמראה, רבת פעלים להכין ולתקן כל צרכי הבית, וצופיה תמיד כל הליכותיו, אבל היא עקרה אין לה ולד, באופן שיושלמו על ידה רק כל מאוייו ומחסוריו הגופנים לפי שעה, אבל לא יוכל לקוות ממנה שעל ידה יבאר גם שמו וזכרו עלי תבל, כאשר ילך בדרך כל הארץ, גם לא יוכל להיטיב ולתקן מידותיו ומעלותיו השכליות על ידה, אחרי כי היא חסרת כל אלה וה' השה אותה חכמה אמיתית, ואין חלק לה בבינה ובמעלות מוסריות, והשניה היא עצלה ורפת ידים בבחינת כל מלאכת עבודה, אבל היא מגזע ישרים טובת שכל ובעלת שאר מידות יקרות, ורבת בנים, באופן שאף שעל ידה לא יתוקנו צרכיו הגופניים ומחסוריו הזמניים, בכל זאת לא לבד שישאר על ידה שמו לעולם, וזכרו לא יסוף מזרעו, כי אם גם מיטיבה דרכיו ועלילותיו, ומיישרת מידותיו ומעלותיו, ונותנת לו עצה ראויה ונכונה, איך יפעול כל פעולותיו המוסריות, והנה האיש הישר הולך יכבד תמיד את שתיהן כראוי, אחרי כי כל אחת מהנה מסבבת לו אך טוב תחת כי השקוע רק במצולת התאוה החמרית ותשוקתו הגופנית, יאהב ויכבד את הראשונה, יותר מהשניה, ולהזהיר על מעשה עול זה ירמוז גם מאה"כ "כי תהיינה לאיש שתי נשים וכו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו," וכמו כן יחטא גם האיש אשר ישתדל תמיד רק להמציא לנפשו צרכי גופו הארציים, ומן מחסורי נפשו המוסריות יסור לבו כל הימים, אף כי שמלאותו צרכי גויתו מסבבת לו רק הנאה גופנית לפי שעה אבל אינה מסבבת לו ההשארה הנצחיית, תחת כי קנין המעלות והמידות המוסרית מסבב לו שלימות, נפשית והשארה נצחית בעולם הרוחני, והנה בצאת ישראל ממצרים והלכו במדבר ארץ ציה ושממה, ארץ אשר תחסר כל בה, היו כאלו לוקח מהם אושר חייהם הגופניים, ונשאר להם רק ההשתדלות לקנות אשרם המוסרי על ידי לימוד התורה והמצוה, כמא"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים" וכו' ובמרה שם שם לו חוק ומשפט, ובסיני נגלה להם ה' לתת להם את תורתו, ורק כאשר חסרו להם שם הרבה פעמים גם מחסורי גויתם היותר הכרחיים, שמע ה' לקולם, וימטר להם שאר, ולחם משמים השביעם, ומצור החלמיש הוציא להם מים לרויה, וכל זה עשה להם ג"כ רק בעבור שהחזיקו בקנין השלימות הנפשית, אף כי כמה המרוהו במדבר והעציבהו בישימון, ורק כאשר שלם עון האמורי באה העת להנחילם את ארצו, אשר בו ישבו שלוים ושקטים, כל טוב זמניי ואושר מדיני יהיו להם עתה למנה, ומעתה היה מקום לחוש ולדאוג, כי מאהבת ההנאות הגופניות האלה אשר לרוב תפעולנה עתה בגורלם, יעזבו שמירת התורה והמצוה, וישכחו כי רק בעבורה לא עזבם ה' בכל הדרך אשר הוליכם במדבר, ורק בעבורה ייטיב להם גם עתה הטוב הגדול הזה, להנחילם ארץ חמדה, ורחבת ידים, וע"כ הזהירם הכ' לא לבד לזכור תמיד את כל החסד אשר גמל עליהם בלבתם במדבר למען השריש בקרבם עי"ז תמיד ידיעת ה' האמיתית, והחפץ לשמור מצותיו, כמ"ש "וזכרת את כל הדרך" וכו' כי אם גם לשמור ולעשות תמיד כל אשר צום, כמאה"כ "שמור ושמעת את כל אשר אנוכי מצוך וכו'" ונדמו ישראל בכל זה לאיש אשר לקחו גדודי אויב את אשתו אשר היתה אהובה לו מאוד בעבור יפי מראה ותארה, ובעבור שחייתה אתו בפועל כפיה, ורק בגלל אשתו האחרת הנשארת לי אשר הית' חכמה וטובת שכל מאוד, עד שהמליצה בעדו אל מלך הארץ כלכל אותו ואת ביתו זמן רב, אף כי עבר הרבה פעמים על רצונו בריבו עם אשתו היקרה הזאת ואח"כ השיב המלך לו גם את אשתו הראשונה אשר לקחה ממנו, וישלחם כלם מאתו בשמחה, אך הזהירו אז מאוד, שלא יטה עתה לבו ביותר אל האשה האהובה הזאת, השבה אליו משדה אויב, עד שיקל בעבור זה בכבוד צרתה אשתו הצנועה הזאת, אחרי שכל הטוב אשר עשה הוא לו מאז בא לחסות בצלו עד עתה ששלחהו בשלום, רק בעבורה היטיב לו, ורק בגללה השיב לו גם את אשתו השניה האהובה לו ביותר. ובמשל נחמד זה באר הרב ז"ל הרבה כתובים בפרשתנו (עיין מכל זה בפנים הספר,) וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו, "אמר להם משה כשאתם עוברים וכו' דברים אחרים יתחדשו ר"ל כי כל עוד היו במדבר חסרי התענוגים הגופניים היו מוכרחים להתעסק רק בענינים רוחניים, ואף שבכל זאת חטאו לפעמים, בכל זאת לא היה לבם עוד נשחת לצמיתות, באופן שהיה עוד הכח והיכולת בידו להוכיחם ולהיטיב דרכם ולסבב להם עי"ז הסליחה מהי"ת, אבל עתה בשבתם על אדמתם, ויתענגו ברוב שלום ואושר מדיני, הלא יוכל לשכוח על נקלה להשתדל גם בקנין השלמות הנפשית בעבור התעסקם תמיד רק בקנין אשרם המדיני, ועי"ז יפתה גם לבם להרע גם את מעשיהם מאוד, באופן שלא יוכל עוד שום נביא ומוכיח בשער להשיבם מדרכם הרע, ע"כ הזהירם מאוד, ואמר להם שימו לבכם מאוד על דרכיכם, וזכרו תמיד כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום, למען תשמרו תמיד מחטוא ומנפול ברשת העון.
לפי שנתבאר בכמה מקומות כי החיים הנפשיים והגופיים הנה הנם כשתי צרות בבית אחת אשר אי אפשר לו לאדם לפטור אחת מהנה. כי האחת היא יפת המראה רבת פעלים בכל מלאכה להכין צרכי הבית ופרנסתו אבל היא עקרה לא תלד. והשנית אם היא עצלה ושפלת ידים באלו המלאכות הלא היא בת טובים ובעלת שכל ורבת בנים ולכן האיש הנלבב חייב להשתדל בכל עוז לפשר בין שתיהן לתת לכל אחת די מחסורה ולהשלים חוקה הראוי לה כמו שבכדומה לזה אמרה תורה כי תהיין לאיש ב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה וגו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' (שם כ"א). וכבר בא בענין זאת הפשר' פרשה שלימה באומרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (שם ל'). כי הפירו' הנכון שעל שני מיני החיים הכתוב מדבר כמו שיתבאר שם שער ק"א ב"ה. גם בפרשת המן שער מ"א ובפרשת מרגלים שער ע"ז גם בפ"ז משער ס"ז דברנו בזה הרבה. לכן הרהורי לבי ורעיוני עלו לפני שהפרשיות האלו אשר זכרנום הם רומזים זה הענין הנכבד באופן צח ומועיל במשול העם ההוא אשר עמהם ידבר משה בעת ההיא לאיש קשה המזג ורע התכונה אשר היו לו שתי נשים כמו אלה. ויהי הוא נוסע מממלכה לממלכה ותפול שבא ותקח מאתו האשה היפה הרוכלת ורבות הסחורות ויתעצב עליה מאד כי היא האהוב' אליו והנותנת לפניהם בר ולחם ומזון ובהעלותה יסעו ולרש אין כל וישאל את נפשו למות ויהי הוא יושב וזעף בירכתי הבית ותקם האשה הנשארת בטוב שכלה ותבא לפני המלך ותספר לו על אודות בעלה ואת כל אשר קרהו ותתחנן לו ישים עינו עליהם לראות בענים ולחצם וחיתה נפשם לפניו. והמלך היה איש חכם ורב חסד ואמת ותשא האשה חן וחסד לפניו ויקרא לאישה ויאמר לו אל תירא ואל תחת רק כל מחסורך עלי מלחמי תאכל ומכוסי תשתה ומגז כבשי תתחמם ותהיה עמי כאחד מבני הבית עד אשר נדע מי האנשים אשר לקחו את אשתך עם סחורותיה ואקח אותה אליך ושלחתיך והלכתם בשלום והי שם ימים רבים ויעש המלך כאשר דבר אתו לא נפל דבר גם כי חטא ואשם על רצון המלך בריבו תמיד עם זאת האשה הנשארה אל הלקח צרתה על לא חמס בכפיה. ויהי מקץ ימים רבים ושנים הוגד למלך כי האשה היא ביד גדודי החיל אשר במדבר וירק את חניכיו ויצא וילחם בם ויהרגם ויקחה מאתם וישיבה אל בעלה ואל כל אשר לה וישלחם מאתו בשמחה ויהי הוא טרם ילך מאת פני המלך הלא הוא אמר לו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתך וכי שמעתי בקול האשה הנצבת עמכה בזה ונשאתי פניה ומצאת חן בעיני וכל הימים אשר ישבתם פה היטיבותי עמך בעבורה וכמה פעמים הכעסתני בדברי ריבות אשר בינך ובינה ועם כל זה לא חסרת דבר ועתה כי ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך ירא אנכי כי בסתר פנים שכוח תשכח טובת האשה הזאת וחסדה ותזלזל בכבודה כי יטה לבך אל יופי האשה השנית ואל רוב תועלתה ותקבע דירתך עמה ואם הבנים שמחה תהיה עגונה אבל העדותי בך היום כי אם כה תעשה דרוש אדרשנו מעמך:
4
ה׳והנה הוא מבואר כי בצאת ישראל ממצרים נמצאו כאלו לוקחו מאתם חיי העסקים הזמניים כי לא נשאר בידם רק עסק החיים האלהיים בלמוד התורה והמצות כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג') ובעברם הים מיד קבלו שבת ודינין במרה (סנהדרין נ"ו:). והנה בידם אין לחם ואין שמלה כמו שהתלוננו שם באומרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר וגו' (שמות טז). והנה המלך כי שמע לקול האשה אילת אהבים ויעלת חן אשר ארשה להם מצאו חן בעיניו וספק צרכה משלחן גבוה כל ימי עומדים שם כי לא שלם עון האמורי אשר בידם האשה השניה כמו שנתבאר זה מספוק המן והבאר והשלו גם נאמר שם לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעליך והקיפם בענני כבוד ושמרם כאישון עינו כמו שכלל ואמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ואף על פי שחטאו לפניו במדבר כמה פעמים על אודות עסקי האשה השנית ורכולות סחורותיה לא מנע מאתם לא נטשם ולא עזבם:
5
ו׳והנה עכשיו בעמדם על הפרק כי בא מועד לקחת מיד מלכי כנען את ארצם לתת להם נחלה כי היא האשה אשר הוכיח ה' לענין הספוק והפרנסה כמו שהוכחנו בשערים הנזכרים טרם ילכו שמה הזהיר להם מאד על אודות האשה הצנועה המיוחסת אם הבנים ותולדתן של צדיקים מעשים טובים ועל דרך שאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א) ולזה אמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וגו'. בשער י"ז ובשער פ"ג כתבנו טעם נכבד למאמר כל המצוה ולא אמר כל המצות אמנם עתה לפי דרכנו יראה כי אף על פי שהמה פונים היום אל עסקי הארץ ההיא וכבר התחילו קצתם להאחז בה כמו שהיה הענין בבני גד ובבני ראובן הנה לפי זה לא יסורו מהמצוה הזאת רצוני כלל המצות הכתובות בתורה כי הוא העסק אשר הוא להם העקר ואשר בעבורו ישא חן וחסד לפני אלהיהם לחיות ולבא ולרשת את הארץ ההיא ולהתקיים בה. ואם תאמרו אם אנו מתעסקים בה תמיד מה נאכל ומה נשתה ובמה נסתפק כל צרכנו לזה אמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו'. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו'. שמלתך לא בלתה מעליך וגו' , ירצה זכור תזכור את אשר התענית במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע תאנה וגפן אשר היה זה כדי לעשותך בעל נסיון ושתבא לכלל דעת אשר בלבבך היום מהמדע בענין שאלת התשמור מצותיו אם לא כי מאז ראו עיניך ופתחה אזניך לדעת שעל ידי שמירת התורה והמצות תצליח בכל דרכיך מה שלא ידעת כן בראשונה שלא הייתי מלומד בכך וכמ"ש בדבריו האחרונים ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה שהכוונה שכל הטורח ההוא הוצרך להודיעם את אשר בלבבם מהמדע היום ומלת לדעת כמו לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א) כלומר שיבא לכלל דעת ופירש הענין הנודע וסבת ידיעתו ואמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך וגו'. וזה שהביאך לידי הענוי ההוא המכונה בלקיחת האשה הסוחרת ממנו למען הודיעך כי לא על הלחם הקנוי בהשתדלותה לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' בעבור האשה הצנועה וטובת שכל יחיה האדם כמו שראית כל הימים אשר נסתפקת מן המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וגו'. גם שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. שכל הדברים ההם היו מתנות אלהיות בעבורה ובפ' המן נזכרו ענינים אלהיים מזה המין ונתבאר עוד שם הכתוב הזה לכן וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך. ירצה לכן שמור ושמעת את כל אשר אנכי מצוך היום משמירתם בכבוד ומורא התורה והמצוה ולא יטה לבבך אל עבודת האדמה אשר אתה בא שמה עד אשר תעשה קבע ממלאכתך ותשאר התורה מקופלת ומונחת בקרן זוית ואם תשכיל ותדע אם לבבך תכיר כי כאשר ייסר איש את בנו האוהב אותו ומדריכו בדרך ישרה בטוב לו יי' אלהיך מיסרך כי הוא הדבר אשר יעמידך חי וישאירך על פני האדמה ולא זולת ולכן שיראה חיים טובים ונכוחים עם האשה התמימה משיבת נפש אשר נתן לו גם רמז לו כי מעתה ידע כי כל נזק ופגע שישיגוהו לא יבאו עליו רק בעלבונה וכמו שאמר בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו) ושהוא יכיר זה בבא עליו תמיד הרעות מדה כנגד מדה וכמו שאמר כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו' (שם) והוא מה שיכוין גם כן באומרו וידעת עם לבבך וגו'. וזה כאשר יגיעו עליך ייסורין רעים מפאת מעלה אתה תדע סבתן עם לבבך מבלי שאלת פי חכם וחוזה למה שמדתו יתע' ליסר אותך כאשר ייסר איש את בנו שדרכו להודיעו על מה הוכה כדי שידע ויוסר שהרי לא בא עליו בתורת נקמה והוא טעם מה שמודד השם יתעלה תמיד מדה כנגד מדה כדי שתיסרהו רעתו ומשובותיו יוכיחוהו אם יש לו דעת כלל. ולזה נמצא תמיד רוב הייסורין והרעות שהמה באופן שבא עמם היראתם שבאו על ביטול התורה והמצוה. והנה אחר שהקדים לפניו זאת האזהרה דרך כלל לא סר מהכין לפניו את הדרך הנכונה ולומר לו באר הטיב איך יהיה מנהגו עם שתי הנשים האלו בענין שלא תהינה צרות זו לזו כי הוא ענין נכבד מאד להעמיד ולקיים שלום הבית וטוב מצבו ואמר ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. הנה הפרשה הזאת כלה נתבארה יפה בשערים הנזכרים ראשונה בכל אחד הראוי לו לפי הכוונה. אמנם מה שראוי שיאמר כאן בקישור הדברים ההם וחבורם אל מקומם זה המיוחד וביאורם עוד הוא *שהמבואר שהמזון וכו' להבין דבריו אלה (עיין ביאורי בראשית דף רנ"ד ע"א. ושמות דף ע' ע"א) ופה אוסיף רק לאמר כי בעבור היות הגוף כלי המעשה של הנפש, כי רק על ידו תפעול פעולותיה עלי ארץ, ורק על ידו יובלו לה השגות החושים מכל סביבותיה עלי תבל, ע"כ רק כל עוד יהיה הגוף ניזון כראוי וכוחותיו עי"ז גם בריאים ושלימים, תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות, אפס ע"י העדר ומניעת לקיחת המזון ההכרחי לו, יוחלש הגוף וכל איבריו וכחותיו, ולא עוד תוכל הנפש לשכון אצלו ולפעול פעולותיה עלי ארץ באמצאותם, וע"ז רומז גם הכ' שאמר בתחילה "ושמרתם את מצות ה' אלהיך" וכו' כי מזון וחיי נפש אלה (כמו שאמר למעלה "כל המצוה וכו' תשמרון לעשות למען תחיון" וכו') הוא העיקר, ואח"כ אמר בבחינת מזון הגוף ההכרחיי גם כן לאדם, "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו',"
שהמבואר שהמזון החמרי לא יתהפך אל נפש המשכלת אבל יתהפך אל הגוף שהוא הניזון ממנו בעצם וראשונה ונשמת האדם תיזון בו במקרה והוא במה שימצא הגוף ניזון ובריא כי בזה תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות. אמנם התורה והמצוה הוא מזון הנפש בעצם וראשונה שבשני חלקי העיון והמעשה היא מתעצמת עמה להיות ענין אחד כי על כן תארה החכם נר מצוה ותורה כמ"ש נר יי' נשמת אדם וגו'. (משלי כ') והתורה בעצמה ביארה זה באומרו למעלה למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם: וכמו שאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) ותרגם אנקלוס לחיי עלמא. אמנם מפני שאין לעמוד לנפש בזה המציאות כי אם בקיום הגוף והזמנת ספוקו בלחם לאכול ובגד ללבוש היתה מהחכמה האלהית להמציא להם המצות המעשיות ולהכניסם לארץ הצבי המיוחדת להם יהיו עקר מעשיהם מזון הנפש בעצם וראשונה כמו שאמרו אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג') וזולת זה ואגבן ימצא ספוק ומזון ההוא על מכונוי במקרה ובשניה והוא מה שנתבאר בכאן יפה יפה באומרו ושמרת ועשית את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי המזון המיוחד לכם ומלאכת האשה ההיא האלהית אשר תחיה בעליה כמו שאמר למעלה כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון כי הוא עקר חייך ואורך ימיך כי לענין הספוק הגופיי הנה יי' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות וגו' ארץ חטה ושעורה וגו'. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה וגו' והכוונה שהיא ארץ מוגבלת ומשוערת החיים על דרך הספוק ולא על דרך המותרות המטרידות לאנשים מהחיים הנפשיים האמתיים והוא העסק בכבוד וקיום האשה יראת יי' המהוללת כמו שנתבאר זה יפה בשבחה של ארץ ישראל בפרשת מרגלים אשר בשער ע"ז הנזכר. ולזה מה שהזהיר עליה ואכלת ושבעת וברכת כי יראה שהאכילה וההנאה מהאשה הרוכלת יהיה כדי הספוק לבד באופן שתמשך משם הכוונה התכליתית שתודה את ה' המביאך שמה ותברך את שמו על הארץ ועל המזון וכמו שאמר הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל (ברכות ל"ה.) ואמר השמר לך פן תתחזק בעסק מלאכת עבודת האדמה ותיגע להעשיר עד אשר תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקיו אשר אנוכי מצוך היום: וביאר אופן השכחה ומציאותה באומרו פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו'. ובקרך וצאנך וגו'. ורם לבבך ושכחת וגו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים המוליכך במדבר וגו'. המאכילך מן וגו' עד להיטיבך באחריתך. *יראה וכו' (עיין ביאורי למעלה במדבר דף מ"ג).
יראה שלא יהיה העסק בה כדי לאכול ולשבוע ולברך אלא כדי לאכול ולשבוע ולשכוח וכמו שאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב) ותהיה סבור שאין שום מקום לשפע ההצלחות רק בעסקה על האופן ההוא ולא תזכור מה שהיה ראשונה כשהוציאך ממצרים ערום ועריה והוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ובעבור התורה והמצוה האכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וכל זה עשה למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך והוא שתדע מדת העינוי ותהיה בעל נסיון כי בזכות עסק התורה יגיע לך די ספוקך. וזה כדי להטיבך באחריתך בהיות לך זה אות ומופת לכל עת וזמן שלא תחטא בזה ואתה לא תעלה על לבך דבר זה אבל תאמר כחי ועוצם ידי על צד ההשתדלות הגופיי עשה לי את החיל הזה כי תראה בעיניך שאתה בעצמך ובחייליך תעשה חיל. אני לא אכחיש זה לגמרי אבל הסכת ושמע וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה ירצה שהוא אשר יעשה תמיד עמכם כאשר עשה יום הזה וכאשר אמרנו. והיה אם שכוח תשכח אם ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים וגו'. ירצה והיה אם לא תשמע אל דברי להתנהג אישות שלימה את האשה האלהית בשארה כסותה ועונתה ועם צרתה תייחד דירתך ללכת אחרי המיית הענינים המדומים אשר בעבורם יעבדו הגוים האלה את אלהיהם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים אשר יי' מאביד אותם מפניכם לבלתי היות להם חלק ונחלה בתורת אלהי ישראל. והנה אחר שגמר את דבריו ביאר לו מה שאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולפי דרכו הזכיר את אשר הכעיסו כמה פעמים במריבת האשה התמימה והטהורה על עסקי צרתה ואמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק והוא מבואר כי אין בכחך לעשות חיל עמהם כלל אבל תשכיל וידעת את לבבך בלי שום ספק כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר יי' לך. ואם תאמר אם כן נתבאר שהיה זכותי גדול אשר למעני עשה והרי זה כח יפה מהראשון אל תאמר בלבבך בהדוף יי' אות' מלפניך לאמר בצדקתי הביאני יי' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך. והכוונה שצדקו יחדו משפטי השם יתעלה בגרש גוים חטאים מן הארץ ולהביא צדיקים תחתם כי באמת לא בצדקתך ויושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם ואם שאינו עושה עול להם כי ברשעת הגוים האלה יי' אלהיך מורישם מארצם. אמנם אתה נכנס במקומם למען הקים את הדבר אשר נשבע יי' לאבותיך. וכבר נתברר זה הענין מאומרו כי לא שלם עון האמרי עד הנה (ברא' ט"ו). הנה שנתברר שלא באת בכחך לרשת את ארצם לא בכח הגופיי ולא בכח הנפשיי הנכבד ממנו ולאמת מה שאמר מחוסר כחו הנפשיי אמר וידעת כי לא בצדקתך וגו'. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם יי' ובחורב הקצפתם את יי' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. כל הפרשה וגו'. הנה שזכר לו את הראשונות אשר הכעיסו על דברי התורה והמצוה ובירר לו בהם מיעוט צדקתו ויושר לבבו. והודיע אותם כי לא יהיה כן תמיד. רצוני שיעבור השם יתעלה על חטאים גדולים כהם ונסלח להם כמו שהיה במדבר כי הנה הוא היה מצוי שם ונתחזק מאד בפניהם גם שלא היה אז להם עסק האשה ההיא השלטת כי איננה. ולזה היתה התשובה מחטאם הנקלה. אמנם אחרי כן בהתחדש להם מציאותה ונטות לבם אחריה לגמרי יהיו חטאיהם יותר חזקים ותשובתם יותר כבדה ויותר קשה והנביאים אשר ימצאו ביניהם לא יספיקו להוכיחם ולמנעם ויהיה אבדנם הכרחי. והוא מה שאמרוהו חז"ל במדרש ההוא שזכרנו ראשונה אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן דברים אחרים יתחדשו והם התחזקם בעסקי' המדומים והחלישם בנפשיים כמו שאמרנו ולזה לא תהיה סבורים בעצמכם כשם שהייתם במדבר חוטאים ואני מבקש עליכם רחמים. כי אחר שלא הייתם מוטבעים ומושקעים ביתר העסקים אפילו על אותו מעשה של עגל אשר היה מהראוי לכלות אתכם בקשתי סנגוריא על צד היותר שאפשר ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'. ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש מי שימסור נפשו עליכם כמו שמסרתי אני בכל אשר הייתי לפניכם עד אשר לא חסרתם דבר ברוב פשעיכם שפשעתם לפניו. והוא מה שיתבאר יפה כשנתבונן בכוונתו בפרשה הזאת אשר היא באמת קשת הביאור לפי מה שבאו דבריה לכאורה מבולבלין ובלתי שומרים סדר מציאותם גם בזכור ענינים שאינן נראין מענינם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים ז"ל שיחוש לזה ואני אזכרם אחד לאחד:
6
ז׳א כי אחר שנאמר בעלותי ההרה וגו' ויתן יי' אלי את שני לוחות האבנים וגו'. למה יחזור לומר ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יי' אלי את שני לוחות האבנים. ב כי אחר שסדר עמידתו בהר וקבלתו הלוחות ומה שנאמר לו קום רד מזה וירידתו ושבירתו הלוחות והתנפלו שנית לכפר עליהם ותפלתו גם על אהרן חזר ואמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש והרי לא עשה זה אלא קודם שיעלה להר להתפלל. גם יש לדקדק בטעם ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי כי היה לו לומר ואת העגל. ג למה הכניס בתוך ספור זה ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה וגו'. ועוד הזכירו ובשלוח יי' אתכם מקדש ברנע וגו' ותמרו את פי יי' והלא בתחלת הספר הוכיח על דבר המרגלים ויותר מדאי. וגם יש לדעת למה הקדים תוכחת מרגלים לתוכחת העגל: ד חזרתו אחר כך לסדר התפלה שעשה מתחלה באומרו יי' אלהים אל תשחת עמך וגו' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב וגו'. ולמה לא סדרה במקומה קודם שירד מן ההר ולא יבלבל הסדר: ה מה טעם שיזכור הנה קבלת הלוחות השניות והלא אין להם בהם עון של תוכחה ואין לומר שכבר נסתלק מהתוכח' שהרי לסוף נאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' וישמע יי' אלי גם בפעם ההיא לא אבה יי' השחיתך ויאמר יי' אלי קום לך למסע וגו': ו מה טעם הכניסו בתוך דברים אלו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן כי מה ענין זה לתוכחה ולא עוד אלא ויכהן אלעזר בנו תחתיו: ז הזכירו בתוכחה בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי וגו'. גם אומרו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה. וכל זה בלבול מפורסם ממה שנאמר אחר הכל ואני עמדתי בהר וגו'. וישמע יי' אלי וגו' כמו שזכרנו בספק הה': ח ואם אינו מבלבל בלבול הסדר הוא מה שיראה שנשתבח בו בהפך דברי השם יתע' במעשה הלוחות והארון. ודברי חז"ל (ברכות נ"ה.) ידועים אבל יראה שכיון שהכל גלוי לפניו אין לו לשנות מדבריו:
7
ח׳אמנם פתרון כל הספקות האלה ותקון בלבולן יהיה כפי מה שאומר וזה כי הנה הוא ע"ה ייסד תוכחתו זאת על יסוד נכון וחזק והוא כי המרד ההוא העצום שנפלו בו במעשה העגל הנה יחייב אותם בג' מיני עונשין או לפחות באחד אחד מהם אם שיעבירם מעל פניו לגמרי כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל"ב) ואם ישא להם זה שיענישם בעונש או עונשים ניכרים ונשאר רשמן לעד אצלם ולפחות שיאבדו כל הזכות והתוחלת הטוב שהיו מיחלים לחסדו לעתיד. משל לבן בית המלך החוטא למלכו שכבר יתחייבו את ראשו ואם המלך יעבור על מדותיו לתת לו נפשו לשלל כבר השיגו הרע המגיע לו בפגעו בו במאסר או במלקות או בלקיחת ממונו ואין צריך לומר שיאבד כל החסדים והאמת שכתב לו מתחלה וחתם בטבעתו שהרי לא כתב על מנת שימרוד. והנה הוא ע"ה סדר תוכחתו על ב' עמודים אלו. הראשון בהגדלת החטא ההוא מכל צדדיו. והשני בהראות שלא נענשו בשום עונש מהשלש' הנזכרי'. ובהשקפת זה הסדר יתבארו דבריו על נכון והנה לזה אחר שאמר ובחורב הקצפתם את ה' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. ויתן יי' את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר יי' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל. כי בזה ספר שבחם וגודל ערכם. הנה להפליג בעוצם חטאם בא עליהם בששה בחינות שבכל אחת מהם כ"ש בכלן יגדל העון מאד:
8
ט׳האחד מזמן עשייתו (א) ועליו אמר ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יי' אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית כי היה המרד ההוא ביום האחרון של הארבעים בסוף טרחו וגמר מלאכתו ושכבר היו הלוחות שלימות ומסורות בידו והיה החטא הנופל בענינם אז קשה מאד וכמו שדרשו קצת על זה (שבת פ"ח:) עד שהמלך במשבו נרדי נתן ריחו. (שה"ש א') הב' בא הוראתה מצד מה שגיזם הקדוש ברוך הוא עליו מאד באומרו אלי קום רד מזה כי שחת עמך וגו'. סרו מהר מן הדרך וגו'. עשו להם עגל מסכה (שמות ל"ב) אמנם הג' הוא מצד העונש המופלג שהיה גוזר עליהם כי גודל העונש יעיד על עוצם החטא כמו שאמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו' (בראשית ד') כמו שנתבאר שם ולזה אמר ויאמר יי' אלי לאמר ראיתי את העם הזה וגו'. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך וגו'. כלומר לא היה לו מונע שכבר היה מוצא פתח לשבועת האבות בשיתקיים הדבר בי. הד' מצד החרדה והצער הנפלא שנגעו בלבו עליו כי על זה אמר ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי וארא והנה חטאתם ליי' אלהיכם עשיתם לכם וגו'. וסרתם מן הדרך וגו'. כלומר שכאשר שמעתי מפי הגבורה כן ראיתי ושלא נאמר לי לגזום והפלגה כמו שכתבנו שם בשעת מעשה. ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם יורה כי לעוצם ההפעלות למרא' עיניו הרע תפש בהן והשליכן בחזק' לשבר אותם לעיניהם לא שנפלו מידיו לחולשת כח: הה' הוא מצד צורך ההשתדלות הנמרץ שהוצרך להשקיט חרון אף ה' היוצא לכלות אותם כרגע ולזה אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתיכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם יורה הפלגת אריצותו וגודל צרכו כי אף על פי שכבר השקיט קודם רדתו קצת הכעס כמו שאמר וינחם ה' ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל"ב) עם כל זה על ההשארות הנמצאה נזדרז כל זה השיעור:
9
י׳ובמדרש (דברים רבה פ' עקב) אמר רבי חייא בר אבא כיון שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה ברקיע קום רד מהר שמעו חמשה מלאכי חבלה ובקשו להזיק לו ואלו הן. אף. וחמה. וקצף. ומשחית. והשמד. כיון שהזכיר משה זכותן של ג' אבות דכתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל"ב) ברחו השלשה שהם הקצף והשמד ומשחית *נשתיירו שנים הקשים וכו' לדעתי צ"ל שנים הקלים וכן נראה גם מדברי הרב ז"ל לקמן בשער הזה ד"ה והבונה שלא בקש לבד על ההשמד וכו' שמזה נראה שהשמד קשה מכולם, שכולל השחתה כללית, ואחריו "משחית" הכולל רק השחתה חלקיית, וכונת חז"ל פה היא לפי"ז, כי חמשה מדרגות כעס יש, זו למעלה מזו אשר על ידן ישלם ה' גמול רע לעושי הרשעה, והם אשר כנו חז"ל ד"מ בשם חמשה מלאכי חבלה אף וחימה וכו', והנה בזכות ג' אבות שהזכיר משה בתפלתו, סרו השלשה היותר קשים "קצף משחית, והשמד," ונשתיירו רק השנים היותר קלים "אף וחימה," כמאה"כ "כי יגורתי מפני האף והחימה" ומדרגת אף השיב הי"ת מעצמו, כי אחר שהתפלל משה "למה ה' יחרה אפך" וכו' שוב מחרון אפך וכו' "נאמר" וינחם ה' וכו' ועל הסרת מדרגת החימה עמדה להם זכות משה כאשר התנפל לפני ה' וזשא"הכ "לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית" וזשא"ל "עמוד אתה באחד ואני באחד" וע"ז יורה גם מאה"כ לדעתם "קומה ה' באפך "ר"ל עמוד אתה נגד אפך לכבשו בבחינת ישראל. "והנשא בעברות צורריו" ר"ל רק לצוררי המעיקים לי תשוב גמולם הרע בראשם.
נשתיירו שנים הקשים אף וחמה אמר לו משה רבינו רבונו של עולם הרי הזכרתי ג' וברחו ג' עמוד אתה באחד ואני באחד מנין דכתיב קומה ה' באפך (תהלים ז') הרי שעמד הקדוש ברוך הוא באף ומנין שעמד משה בחמה דכתיב לולי משה בחירו וגו' להשיב חמתו מהשחית (שם ק"ו) וכל זה מה שיעיד על עוצם החטא אם מהפלגת הרתיחה והכעס עליו אם מעוצם החריצות אשר הוצרך עליו המליץ הטוב ע"ה. ומזה יראה שלא היה לו שום מקום לזכור בכאן מה שהתפלל בהר ראשונה למה ה' יחרה אפך וגו'. שוב מחרון אפך וגו' אם לפי שהיא היתה תפלת שעה אשר נאמר שם מיד וינחם ה' וגו' (שמות ל"ב). וכוונתו היתה להורות קושי ההשגה כמו שהיה הענין בהתנפל עליו ארבעים יום וארבעים לילה תדע כי גם כשיזכרה להלן יסמכה אל ההתנצלות הזה כמו שיבא. והשני שאין כוונתו עכשו להגיד להה מה שנשתדל אז להצלתם ולהשיבם לקדמותם באומרו אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וגו' ואת הארץ הזאת אתן לזרעכם וגו' (שם). רק מה שהוצרך להעביר פני הזעם אשר היה עליהם להשחית ולכלה המו שביאר באומרו על כל חטאתכם אשר עשיתם וגו' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו' כנזכר והתפלה הזאת היא מה שסופר שם ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ואמר אנא חטא העם הזה וגו'. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' (שמות שם). יגיד כי הימים ההם היו ימי כעס ואשר הוצרך להתחבט עליהם הפלא ופלא עד שכבר נתרצה לבקש על נשיאות חטאם לבד כיון שראה שאי אפשר לעמוד על מחילתם לגמרי כי לזה אמר ועתה אם תשא חטאתם ולא אמר אם תסלח כמו שכתבנו שם על מאמר נושא עון ופשע והיתה התשובה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם) והוא מה שנאמר בסמוך ויגוף ה' את העם וגו'. אמנם שמע אלי אז אל נשיאות החטא ואמר לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וגו'. וביום פקדי וגו' (שם) ירצה שכולי האי ועדין נשארו ליום פקודה והוא מ"ש עכשו וישמע ה' אלי כלומר אחר כל זה הצער וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כמו בפעם הראשונה קודם שירד מן ההר והוא נכון לפי דרכנו ואפשר שיוסב גם זה למה שנאמר אחר כך וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבא ה' השחיתך ויהיו שניהם כמו גם אתם גם בני ישראל (שם י"ב) גם לי גם לך (מלכים א' ג') והכוונה גם בפעם ההיא שבקשתי על הכל כמו ששמע אלי בפעם האחרונה שבקשתי על החלק כמו שיבא. ועדין יש בחינה ששית שתורה על גודל חטאם והיא מה שיראה הרע בעבורם לזולתם להתקרב אליהם בו ועל זאת אמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ירצה לפי ששמע אליכם ונתעסק בחטאתכם אם שהיתה כוונתו רצויה כמו שנתבאר שם יצא הקצף להשמידו ואיך השמד אלא כלוי בנים כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' אחרי) ואף על פי שהתפללתי עליו כבר היה מה שהיה מחציים עוד מעט (ב) וכדי לברר להם שהיה לו זה בעבורם ולא בעבור היותו בכלל החטא אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי וגו'. לומר להם שכבר בדק אותם כשהשקם מי עפרו ונמצאו הם החוטאים כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל (שמות ל"ב) והוא מה שרמז להם באומרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. ומזה תדע שלא היה לו להזכיר זה אלא בכאן. וטעם ואשרוף אותו כתבתי במקומו. ובתבערה ובמסה וגו'. ירצה ואם תפקפקו בדבר זה לאמר שאהרן הוא שגרם בכם (יג) הנה חזקתכם תעמוד ותמיד בפניכם שאתם הייתם החוטאים כמנהגכם בכל המקומות שלא היה יד אהרן עמכם שהייתם מקציפים את ה' ולא עוד כי גם בשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו ואין עגל גדול כזה אשר קבעתם בכיה לדורות בשובכם מאחרי ה' ובאמת לא היה שבט לוי עמכם. סוף דבר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. ועתה בידוע שאין תולין הקלקול כי אם במקולקל. (ג) והנה עם זה נראה שלא נזכר בכאן ענין המרגלים רק דרך העברה עם חביריו אלא שספר בקצרה להוכיח על דבריו כי שם בתחלת הספר היתה עקר תוכחתו עליו ומכל מקום עד כאן מה שראהו לזוכרו להם מהבחינות להראות גודל חטאתם ועוצם חומרתו והוא הענין האחד. ונעתק להזכיר השלשה ענינים שהועילה להם תפלתו על הסדר ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' וגו'. (ד) לפי שרצה לזכור עכשיו מה שהתפלל עליהם בהר קודם שירד פעם ראשונה ולהודיעם כח תפלתו ומה שהועילה להם לסלק הכילוי לגמרי כמו שאמר וינחם ה' על הרעה וגו' (שמות ל"ב). והיה מה שבקש מזה הענין נגמר ממה שהתפלל הארבעים יום השניים לזה זכר שני הענינים יחד ואתנפל וגו'. ואתפלל וגו'. ירצה כי בסוף מה שהתנפל לפני ה' את הארבעים היום ואת הארבעים הלילה אשר זכר נענה לגמרי ממה שהתפלל תחלה את כל התפלה והתחנה הזאת אשר יזכור אותה באומרו ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך וגו'. זכור לעבדיך וגו'. והכוונה שלא בקש לבד על ההשמד כי גם על ההשחתה יראה שאפילו השחתה בקצת ענינים חלקיים והכוונה שכיון שתמחול המחיה וההשמד בזכות האבות ועל דבר כבוד שמך הגדול פן יאמרו הארץ וגו'. הוא ראוי ונאות לכבודך שתשאירם בכבודך באופן שיראה מהם שהם עמך ונחלתך אשר הוצאת וגו'. (ה) ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלי אלי ההרה וגו'. כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו. ואמר פסל לך שני לחות וגו' ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם. ואעש ארון וגו' ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו' ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכך לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (כ"כ י"ד:). (ח) אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אלי כיועץ והוא עשה כאומן. *וזה כי היועצים להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית שער כ"ע דף רל"ב ע"א, כי שם כ' כי הלקוח בעצה ראשונה וכו' ע"ש ר"ל שהתכלית אף שהוא ראשונה במחשבה יוצאת בכל זאת רק באחרונה אל הפועל, והפעולות שהן אמצעיות לה אף שהן מאוחרות במחשבת האומן והפועל הן מוקדמות בכל זאת להעשות תמיד לפני צאת עוד התכלית על ידן אל הפועל, ור"ל פה כי בעבור שתיקון הלוחות אשר עליהם היו כתובים עשרת הדברים שהם עיקרי ויהודות דת ואמונת ישראל האמיתית, הוא התכלית הנרצה מהי"ת, כי על ידם תפקחנה עיני העברים לדעת את ה' ללכת בדרכיו, לעשות הפעולות הנרצות לו, ולחדול מעשות כל תועבה אשר שנא, ע"כ הקדים הי"ת לצות את משה תחילה על מעשה הלוחות באמרו "פסל לך וכו'" ורק אח"כ על מעשה הארון באמרו "ועשית לך ארון עץ שהוא רק האמצע לשמור בתוכו את הלוחות, ככל יועץ חכם המצוה תחילה על התכלית ואח"כ רק על האמצעים אשר על ידם יושג התכלית ההוא, אבל משה הקדים תחילה ככל פועל ואומן, הכנת האמצע אל התכלית, וע"כ עשה תחילה הארון, ואח"כ הלוחות למען יוכל להשימם אל הארון מיד כאשר יוגמרו, ולא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מבלי שמירה מעולה הראויה לדברים קדושים כאלה.
וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ"ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס"ז פ"ה: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (ו) ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם כספור מיתתו. (ו) ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומ' עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהי' כדאי למלאת מקומו כדרך העולם ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח. וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות (ז) גם בזה לא בחר ה' אבל בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת וגו'. והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם (ז) כי על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו ירצה הם יקבלו שכרם מאתכם והיה להם למנה ואתם כשתשלמו שכרם מעלה עליכם כאלו עשיתם. והנה אחר שגמר לזכור מה שחזרו כל הדברים למקומן נעתק לומר להם שאפילו הטובות המיועדות להם ממנו לזכות אבותיהם חזרו בתפלתו ולזה אמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך ויאמר ה' אלי קום לך למסע אמר כי באותן ארבעים יום השלישיות שבהם נתנו לו הלוחות השניות הוסיף לעמוד על בקשה זו רצוני שישובו חסדי האבות וזכותם לקדמותם ושלא יאבדו מהדברים אשר נשבע להם דבר וששמע אליו ולא אבה השחיתם גם בזה ולזה נאמר לו קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם עד כאן המשך דבריו בענינים האמורים ההם אשר הגיעתהו כוונתו בהוכיחו אותם על אודות האשה הצנועה והתמימה אשר לקחו מיד האלהי' ובהזהיר אותם שלא יחסרו את חקה להשלים עסקי האשה הזרה ההיא אשר נתחדשו להם בבואם לארץ כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת עקב) ויזכרו המעשה הרע ההוא אשר חטאו וגו'. כמה מצאו מן התלאה בעבורה ושלא יסמכו על הנס בכיוצא בזה כי לא על יד כל נביא ומליץ שיזדמן להם יעשו כן כל שכן כשסבות החטא יחזקו עליהם בהיותם בארץ כמו שזכרנו שהנביאים והמוכיחים לא יחשבו בעיניהם כמו שהיה הענין להם אחרי כן כפי מה שנתפרסם מדבריהם. והנה אחר שגמר התוכחה בהזכיר כמה גמלם מהטובות וכמה גמלו אליו רעה תחתם עד שהיה ראוי שישארו נזופים ושנואים ממנו נעתק לפייסם ולדבר על לבם לאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. והוא להודיעם סוד היראה וסדר העבודה הראויה כאב לבנים יודיע דרכיו ואשר ירצה בו אמנם לפי שיש עיון הרבה בכוונות המאמר הזה והסמוכים אליו קבעתים שער בפני עצמו וחתמנו בזה החלק:
10