עקידת יצחק צ״גAkeidat Yitzchak 93
א׳יבאר שלא תישלם הבחירה במעשי האדם אם לא תהיה לו בהם ידיעה שלמה:
1
ב׳פרשת ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו'
2
ג׳במדרש (דב"ר פרשת ראה) אמר רבי אלעזר משאמר הקדוש ב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מאתי הרעוה והטוב (איכה ג') אלא הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. דבר אחר אמר ר' חגאי ולא עוד שנתתי להם שני דרכים אלא שנכנסתי להם לפנים מן השורה ואמרתי אליהם ובחרת בחיים (דברים ל'):
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע כי לכל מעשה גופנית או מוסרית, אשר יעשה האדם בשלמות יצטרכו שלשה דברים הרצון, והיכולת לעשותו. והידיע' באיזה אופן יעשהו, כי מה שלא ירצה או לא יוכל לעשותו, או שלא ידע איך יעשהו לא יוכל להעשות לעולם ממנו בשלמות כראוי, כי אם רק לפעמים דרך מקרה והזדמנות, והנה לעשות הטוב או הרע נתנה לאדם לא לבד הכח והיכולת הגופנית, כי אם גם היכולת המוסרית לבחור במה שנראה לו טוב, ולמאוס במה שנראה לו רע, מבלי שיכריחהו זולתי נגד רצונו אל אחד משני אלה כי הבחיר' החפשית הזאת היא למנה לכל אדם מדי תפקחנה עיני שכלו ותבונתי להבין ולהכר מהות ואיכות הדברים אשר מסביב לו על פני תבל ארצה במאה"כ "לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב" אפס הרצון הטוב לעשות רק את הטוב והישר ולחדול מהרע, איננו למנה לכל בני אדם יחד, כ"א לאותם אשר נגע ה' בלבם ורוח ה' נוססה בקרבם, גם הידיעה הנכונה ר"ל לדעת איזה דבר הוא טוב באמת לבחור בו, ואיזה דבר הוא רע אמיתי להתרחק ממנו? לא תהיה לאדם למנה מלידה ומבטן גם לא תקנה לו בשכלו לבד. כי אם גם ידע על ידו כלל גדר הטוב והרע, שידע דרך משל שהדרך האמצעי הוא היותר טוב להדבק בו ושתי הקצוות הן רעות אשר מחובת האדם להתרחק מהם. לא ידע עוד אל נכון למצוא בכל מעשיו הנקוד' התיכונה אשר עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, וע"כ בכל מקום אשר דברה התורה מבחירת האדם החפשית הודיעה אותו ג"כ המעשים אשר יבחר בהם לעשיתן ואשר יחדל מעשותם. בעבור הרע המוסרי האחוז בו. והעונש המסובב ממנו ולפי גודל הרע המוסרי ההוא, כן הרבתה גם להזהיר עליו, כמו שהשתדלות הרופא במלאכת רפואתו וסמי מרקחתו יותר גדולה בתלאים היותר רעים ונאמנים, אשר על נקלה יוכלו לסבב את המיתה אל החולה או כאשר יחלה איש באיבריו היותר יקרים ונכבדים בגופו. מאשר ישתדל ברפואת החלאים הקלים. ובאברים שהם רק פחותי הערך, ועד"ז אה"כ ג"כ "מכל משמר נצור לבך" כי הלב מושב החום הטבעיי אשר מחללו הימני יצא כל דם האדם, והולך וסובב בכל חלקי ואיברי גופו, עד אשר ישוב עוד לאחור אל חללו השמאלי הוא האבר היותר עיקר וראש לחיי האדם הגופניים, ובעבור היותו גם מושב כל הרגשיו והתפעליותיו הוא גם העיקר בבחינת חייו המוסרים, וזש"א "כי ממנו תוצאות חיים" ר"ל הגופניים והמוסריים, וכן נמצא שאף שאמר המשורר בתחיל' "כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד" התפלל אחר כך רק על רפואת נפשו החיונית והמשכלת באמרו "שובה ה' חלצה נפשי" כי היא חלקו הרוחני היותר יקר מכל עצמיו וחלקי גופו החמרי ועוד סיבה שניה יש אשר בעבור' צריך להגדיל לפעמים ההזהר', והיא בהיות הרע אשר עליו יוזהר בחיצוני נראה כטוב, אשר ע"כ צריך האדם להשמר ולהזהר יותר ממנו מאשר צריך להזהר ולהשמר מהרע הניכר והנרא' לעיני כל, כמו שצריכים הסוחרים להשמר מאוד שלא יונה איש אותם בתתו להם דינר נחושת מצופה זהב בעבור כי במראהו החיצוני נדמה לדינר זהב וכן אמר המלך ינאי לאשתו לפני מותו שתזהר ביותר מהצבועים, והם האנשים אשר יתחפשו לעיני כל בלבוש היראה ואהבת כל אדם, ובקרבם ישימו תסלה לאלקים, וארבם לבני אדם, ועל אלה אמר גם החכם, "בני אם יפתוך חטאים" וכו', ר"ל אם ירצו לפתות אותך ללכת עמם לעשות הרע בתתם לו למראה עין מעטה הטוב ומעיל היושר, השמר מנפול ברשתם כי אם הבט תמיד אל תוכם, ותראה כי רעות במגורם בקרבם, וברעיון זה הולך ומבאר כל הפרשה שם, (עיין בפנים) ועוד סיבה שלישית יש אשר בעבורה צריך המזהיר לפעמים להרבות הזהרתו לזולתו ביותר, והיא, כאשר ידע ממנו שהוא נוטה בטבעו ותשוקתו לעשות הדבר ההוא אשר ירצה להזהירו עליו, וע"כ אמר גם החוקר, כי בהיות טבע האדם נוטה אל אחת משתי הקצוות יטה אל הקצה השניה, כי ברצותו ללכת תמיד רק בדרך האמצעי, הלוא על נקלה יאלצהו טבעו לנטות ממנו אל הקצה שהוא נוטה אליו, אפס כאשר ירגיל לנטות אל הקצה השני ההפכי לטבעו יפעלו בקרבו תמיד ב' כוחות מתנגדות, כח טבעו אשר ירצה להוליכו ד"מ אל קצה היתרון, וכח הרגלו המוליכו אל קצה הפחות ועי"ז ישאר תמיד בתוך הנרצה, ד"מ מדת "טוב לב" הוא האמצע בין "העצב והכעס," ובין "השחוק," וע"כ יאמר החכם "טוב כעס משחוק," ר"ל יותר טוב לאדם לנטות תמיד אל הכעס והעצב, מאשר יטה אל השחוק, כי אל השחוק נוטה כל אדם בטבעו מנעוריו, וכאשר ירגיל עצמו אל "טוב לב" נקל לו ביותר להמשך עי"ז אחר השחוק יותר מהראוי, אפס כאשר ירגיל עצמו אל הכעס והעצב ישאר לפחות תמיד במדרגה התיכונה שהיא "טוב לב" וזש"א "כי ברועי פנים ייטב לב" ויען כי התורה השלימה מחברת שלש אלה יחד נקראת גם בשלש שמות, כי בעבור שתשמור אותנו מכל סכנה ונזק, הגוף והנפש תקרא בשם "חיים" כמאה"כ "כי היא חייכם," ובעבור שתורה אותנו להבדיל בין הטוב האמיתי ובין הרע הנראה כטוב רק במראהו החיצוני, נקראת בשם "תורה," ובעבור שתלמד לאדם להסיר גם הנטיות הרעות אשר בקרבו מלידה ומבטן, נקראת בשם "מוסר," שם המורה על הטבת דרכי האדם אשר יצרו רע מנעוריו, כמאה"כ "כי כאשר ייסר איש את בנו, (להסיר ממנו רוע מידותיו המוטבעות בקרבו מני רחם,) ה' אלקיך מייסרך," ועל שלש אלה אה"כ ג"כ, "כי נר מצוה ותורה אור," להבדיל בין הטוב האמיתי להטוב המדומה, "ודרך חיים תוכחות מוסר," ר"ל שמלבד היותם נר ואור לרגלי האדם ונתיבותיו, הם גם מוליכות אותו בדרך חיים לשמרו מכל רע, אשר יזיק לחייו הגופניים או המוסריים ותוכחות מוסר להסיר נטיותיו הרעות המושרשות בטבעו, ובזה באר הרב ז"ל תחלת פרשתנו, כי תחילה העיר אותם על היות תמיד הבחירה החפשית בידם לבחור ברע או בטוב, והודיעם כי הטוב אשר הברכה מושגת על ידו, שהוא הדרך האמצעי הוא אחד, והדעות מקור הקללה והמארה שהן הנטיות אל הקצוות הן רבות, כי כן אמר "את הברכה אשר תשמעו" וכו', שהוא רק דרך אחד, "והקללה אם לא תשמעו" וכו', כי אז תלכו איש איש אחר נטיות לבו הרעות, ויתעה זה בכה וזה בכה, כמו שאמר החוקר, "הטובים על דרך אחד, והרעים על דרכים רבים'" (עיין ביאורי למעלה במדבר א' ע"ב,) ובמאמר "וסרתם מן הדרך וכו', ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" רומז לא לבד, כי אז יפתה לבם על נקלה בתשבם שגם אלילי העמים הם עצמים אלקיים וראוים הם לעבדם, ופעולה טובה הם עושים בזה, כי אם גם על היות הסכנה והרעה הגדולה המעותדת לבוא אליהם בעבור זה נשתרת ונעלמת עוד מידיעתם, ורק לפתע פתאום יבוא אידם כסופה, והנה הענין הנכבד הזה נודע לאבותינו כבר במעמד הר סיני ע"י דבור אנוכי ולא יהיה לך וזכור את יום השבת וכו', כי בהם נתאמת להם לא לבד מציאות הי"ת, כ"א גם שהוא ברא את העולם כלו מאין, והוא לבדו מנהיגי, ולו גם הכח והיכולת לשנות כחפצו את חקי הטבע למען שלם לבני אדם גמולם הטוב או הרע, אשר מזה כבר ידעו והכירו כל ישראל, כי רק בידם טובם ורעתם, כי בלכתם בדרך הישרה ישיגו שובע שמחות וברכות עד בלי די, תחת כי בהעותם ינוגעו במקרי הזמן ופגעיו וילבשו קללה כמדם, וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משאמר הקב"ה דבר זה בסיני וכו'. לא תצא מפי עליון הרעות והטוב, אלא הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה, וע"ז הוסיף ר"ח ואמר, ולא עוד וכו', ר"ל לא לבד שנתתי להם הבחירה החפשית והיכולת להרע או להטיב, כ"א גם הזהרתי אותם ויעצתי להם שיבחרו רק את הטוב, ואמרתי אליהם "ובחרת בחיים".
מהמבואר שאי זה מעשה לא יושלם רק כשיש לעושהו עליו שלשה ענינים היכולת והרצון והידיעה. אמנם היכולת על מעשה הטוב והרע הנה הוא נמצא בטבע לכל אדם מתחלת יצירתי וכמו שנאמר חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב (ישעי' ז'). אמנם טוב הרצין אינו נמצא כי אם לאשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת יי' כמו שכתבנו בשער הקודם כי הם עצמם אשר יזמינו רצונם להפיק את רצונו ית' כי אין חפץ בכסילים האומרים לא יראה יה וגו' (תהלים צ"ד) ומה בצע כי נעבד ומה יועיל כי נמאס ברע ונבחר בטוב. ואולם כי יוכל אדם על המעשה הטוב וגם כי ירצה עשוהו להשלים רצין בוראו מה יוסיף ומה יתן אם לא ידע משפט הטוב ההוא ומעשהו ואי זו היא דרך ישרה אשר תגיעהו אליו וכמ"ש החוקר בגדר המעלה קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא מבואר אצלנו בשכל וכאשר ביאר החכם. והנה כל אשר יחסר ממנו הביאור ההוא לא תועילהו ידיעת הגדר ולא יושר תפצי עליו וכבר היה לו כח הבחירה לבטלה: אמנם יושלם זה הכח כשיודעו המעשים באופן שלם ושוה לכלם אשר עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע הנה לזה במקום אשר דבר מענין הבחירה ושלימותה כמו שבא בהודעת היראה בשער הנזכר כמו שיבא סמך לפרש להם הזרוזים והאזהרות הראויים בכל כללי המעשים התוריים העקריים ולגלות אזנם עליהם כל אחד לפי חומר ענינו או קלות המעדתו בו או נטייתו אליו כי בזה יושלם ענין הבחירה ויפוי כח בלי ספק. וזה כי צורך הפלגת הזירוז לאדם וההשמע אל העצה אצל דבר מהדברים הוא לפי סכנתו או לפי המצא בו הסבה או הסבות המגיעות אותו אליו כי כדעת מחייב לעמוד אדם כנגד מכאיביו ומעיקיו כ"ש כנגד סכנת נפשו או גופו כמו שנראה שנשתדלה מלאכת הרפואה בהשתדלות יותר גדול אצל החלאים המסוכנים או כאשר יקרו באיברים הראשיים לפי רוב הסכנה הנמשבת מהם. ועל דרך שאמר החכם מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד') והוא מבואר הכוונה ודוגמא זה אמר המשורר חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלי עצמי ונפשי נבהלה מאד וגו' שובה ה' חלצה נפשי וגו' (תהלים ו') יאמר שעם שהיה גופו אמלל ועצמותיו נבהלים לא חשש כי אם אל בהלת נפשו להיות חליה מסוכן מאד כמו שמחלתה היא יותר מסוכנת מכל שאר המחלות מוסף על מה שיש בקדימת רפואתה משאר התועלות כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ג ב"ה וזה הענין הוא מבואר מעצמו. וחז"ל אמרו בכל מקום חמירא סכנתא (חולין י'.) והאנשים בעלי הלב חוששין לה הרבה ואפילו מחששות רחוקות ואינן סומכין על נקלה שלא ליפול ברעה כמו שנפל גדליה בן אחיקם לבלתי חוש לסכנתו מאת ישמעאל בן נתניה. לא כן עשה אדוננו דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך (שמואל א' כ"א) וגם בדברים אשר דבר ליהונתן מפני אביו מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה ומה ענה אותו יהונתן (שם א' כ') כמו שנתבאר היטיב בפרשת הבכורה שער כ"ג. ומה נאריך עוד בראיות בשיתחייב האדם חיוב טבעי ושכלי להדיח חמר הסכנה מעליו וכ"ש אם תצורף אליו סבה שנית והוא היות אל הדבר ההוא פני הראות אל שהוא טוב ובטוח כי אז צריך יותר לפקוח עיניו ולבו על שמירתו ממנו משל לדינר מזוייף שתצונו זהב ותוכו נחשת שהוא צריך ליזהר בו יותר מאשר אם היה רע מבית ומחוץ *וכמו שאמר ינאי וכו', הנה ידוע שאלכסנדר ינאי מזרע בית החשמנאים היה מלך בירושלים בזמן בית שני, בשנת תרס"ו לאלף הרביעי ובימיו היו ב' כתות בישראל, כת אחת אשר שמרו דברי תורה שבכתב ותורה שבע"פ, היו נקראים פירושים אם בעבור שפרשו דברי התורה עפ"י דברי הקבלה, או בעבור שפרשו והבדילו עצמם מהמון העם לחיות בחסידות ופרישות יתירה, והכת השניה נקראת בשם צדוקים, בפבור שנמשכו אחר צדוק שהיה מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו, שטעו בדבריו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" והכחישו בעבור זה בשכר ועונש, ולא האמינו ג"כ בתורה שבע"פ (עיין מכל זה פי' המשנה לרמב"ם פ"א דאבות) והנה ינאי זה אהב בתחילה את הפירושים, אך אח"כ עפ"י מקרה (עיין קידושין דף ס"ו ע"א וביוספין לרומיים) נעשה להם לאויב. והרג רוב חכמי ישראל שהיו מהם, ונעשה צדוקי, והנה בלתי ספק היו גם הפירושים האלה שונאים אותו ואת ביתו, ועוד אנשים אחרים היו אז בישראל אשר הרימו ידם במלכם ונקראו בשם פריצים, וא"כ אמר במותו בשנת תרפ"ח לאשתו אלכסנדריאה "אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים" (כי הם אויבים גלוים וידועים לך. ועל נקלה תוכל להשמר מהם,) "כ"א מן הצבועים" הנראים כאוהבים ובקרבם ארבם צריכה את להתיירא ולהשמר מאוד.
וכמו שאמר ינאי המלך לאשתו אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים כי אם מהצבועים וכו' (סוטה כ"ב:) כי צריך מאד ההזהר מן החנפים המתראים טובים וישרים ובקרבם ישים ארבם וזה הענין עצמו אשר היה מכריז עליו שלמה המלך בתחלת ספר משלי (א') שמע בני מוסר אביך וגו'. כי כי לוית חן וגו'. בני אם יפתך חטאים אל תאבה אם יאמרו לכה אתנו וגו'. עד כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח (ש) כי אין ספק שיש בדבריו אלה תימה גדול משני פנים. האחד שאין דרך המפתה להזכיר הגנאי והכעור או עוצם החטא והסכנה אשר ישיגו למפותה בשמעו לו אבל דרכו להעלים כל זה ולזכור כל התועלות ופני הראות הטוב והנאות שיש בדבר ההוא שבא עליו הפתוי ראיה מהנחש הקדמוני הוא היה אבי כל מסית מדיח ומפתה הלא הוא אמר לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' (בראשית ג') הנה שהבטיח מן הרע ובשר את הטוב. אמנם שלמה לא כן עשה אבל סדר דברי המפתים החטאים האלה כשיאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים וגו'. ומי פתי יסור הנה (משלי ט'). ואין לומר שכוונתתו על דרך שנאמר להלן נלכה נעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם כי שם יסבול שמאמר לא ידעתם הוא מאמר התורה ונלכה נעבד דברי המפתה. אמנם בכאן דברי הפתוי עצמם הם אלו לא זולתם. והשני כי המיסר המזהיר לזולתו הוא כשיגלה את אזנו מה שהוא נעלם ממנו אצל הענין ההוא כמו שיאמר לו אל תאכל כך ואם הוא טוב למראה ומתוק למאכל כי רע ומר יהיה באחרונה אבל שיאמר לו אל תאכל סם המות כי מות תמות הוא מאמר בטל כי מי לא ידע וכן היה דברו אשר יצא מפיו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם מה הודיעו ומה זרזו יותר מאשר הודיעוהו המפתים עצמם. וכבר היה איפשר לפרש דבריו אלה כשיהיו גלוי אזן והודעה אל הפך מה שכונוהו המפתים בהם. וזה כי באמרם נארבה לדם ירצה לאותם אנשי דמים הידועים אצלם שהם גוזלים וחומסים בני אדם בדרכים ולהרוג אותם ונצפנה ונגין על נקי וצדיק ונציל אותו מידם חנם שלא יקחו מידו מאומה מחיר זה נבלעם כשאול חיים אל הנקיים כלומר נכסה עליהם ונצפינם מהם ותמימים כיורדי בור כמו שהיה לאחימעץ ויהונתן מפני עבדי אבשלום דכתיב ויבאו אל בית איש בבחורים ולו באר בחצרו וירדו שם ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות ולא נודע דבר (שמואל ב' י"ז). והנה במעשה זה כל הון יקר נמצא באחד הבורות ההמה או באחת הפחתים מאשר גזלו וחמסו הרשעים ההם ונמלא בתינו שלל ממה ששללו הם ואין בזה עון אשר חטא שהגוזל מן הגזלן פטור והיה מן הטוב ההוא אשר ייטיב יי' לנו גורלך תפיל בתוכנו ואחר שייפה מאמריהם וכוונתם על זה האופן גלה זיופם ואמר אל תלך בדרך אתם וגו'. כי אחר שידעת בהם שהם חטאים כמו שהניח ראשונה באומרו אם יפתוך חטאים אל תאמן לדבריהם ואל יכנס טוב כוונתם בלבך ולא תלך עמהם לא בדרך הזה אשר יקראו אליך ולא בזולתו מהנתיבות אשר ילכו בפני עצמן לפי שהכל הוא בהפך מה שאמרוהו כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם כי חנם מזורה הרשת וגו' ירצה הראית כמה ציידים שפורשים הרשתות בפני כל בעל כנף והיה השתדלותם לחנם לפי שהעופות נזהרו מהם והלך הצייד ההוא בפחי נפש ויהיו נא כמוהו אלו החטאים החושבים לתפוש אותך ברשתם שאתה תנצל מידם ויהיה יגיעם לריק ותקותם מפח נפש. והם לדמם יארובו וגו'. ירצה והנה דברת פתויים היא ג"כ מבוארת ההתול והכזב כי הם לדמם של אותם נקיים יארובו יצפנו לנפשותם. כן אורחות כל בוצע בצע כאשר ירצה לפתות לזולתו להורות לפניו פני הראות את הנפש בעל הפתוי יקח בהם והוא הנסת שעליו נתחכמו בה ואליו המציאוה. וכבר התבאר כן פרשה זו לצאת מהספקות אשר זכרנו אלא שהמלות מורות עליו כדרך שתוף המליצה העוברת בדרך ההלצות לא בדרך הפשטים:
4
ה׳*ולכן אשר וכו', ר"ל שמדרך כל מלמד חכם ברצותו להודיע לזולתו מה שלא ידע עוד ידמהו למה שנודע לו כבר, ד"מ רוע לב האדם המונע להטיב לרעהו בכל אשר תמצא ידו לא נודע לכל כאשר נודע רוע האיש אשר יכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד, גם לא יחשבו רעת המכחש גדולה כל כך כרעת הגוזל מרעהו בחזקה מה שיש לו, ורעת הגוזל הזה כרעת הורג נפש, וע"כ ברצות המלמד להודיע רעת מונע הטוב מעליו ידמהו למכחש בפקדון, כי ע"צ האמת נתן הי"ת את טובו ביד כל אדם רק כעין פקדון בידו, בתנאי שייטיב בו לאחרים, ולהגדיל רוע המכחש בעמיתו בפקדון ידמהו לגוזל ממנו, ולהראות גודל עון גזלת כסף דמוה להריגה כמאחז"ל (ב"ק קי"ט) "כל הגוזל שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו" וכן להפליגו עון המתגאה אמרו עליו שהוא כאלו עע"ז" ועל המבייש חבירו אמרו "כאלו שופך דמים" יען כי רוע מדת הגאוה וביוש חבירו אינו נודע לכל, כרוע עון ע"ז וש"ד, ועד"ז השתמש גם החכם במשלי שם כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר.
ולכן אשר אראהו היותר נכון לצאת מידי הספקות ולהתישר אל מה שרצינו אליו הוא כי שלמה ע"ה דרך בזה הלמוד הדרך הנאותה לכל מלמד והוא ללמד ולהודיע הדבר הבלתי נודע עם הנודע והמפורסם. המשל אינו מפורסם להמון רוע הנמנע להועיל לזולתו ממה שבידו להועילו כרוע הכופר לו במלוה או בפקדון אשר בידו. וגם לא יהיה אצלם רוע הכופר או המכחיש באלו כרוע הגוזלו בידו. ולא הגוזלו כהורגו. ועל זה ההקש ביתר הדברים. ולזה הדרך הנכון הוא להודיע להם שהגנאי והחטא המשיג לאותו שאינו מורגש אצלם הוא שוה אל שהוא מורגש אצלם וכמו שמורגלים חז"ל (סוטה ד':) בזה שאמרו שבעל הגאוה הוא כעובד עבודת אלילים שנאמר תועבת יי' כל גבה לב (משלי ט"ז) ונאמר כי כל תועבת יי' אשר שנא וגו' (דברים י"ב). וכן המלבין פני חבירו כשופך דמים תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא (ב"מ נ"ח:) וכן בכל כיוצא בזה. ולזה אמר שמע בני מוסר אביך זה ילדך המגלה את אזניך והמלמדך להועיל בהעתיק אותך מעל קצת דמויים אשר יראו לך מצד טבע מזגך ואם שאין לך בהם ליטוש תורת אמך לגמרי כי לוית חן הם לראשך כדי שתתכבד בהם ותתפאר בשידעת ליזהר ממה שהרבה אינם נזהרים ממנו וענין העצה הוא בני אם יפתוך חטאים אנשים שהם ידועים לחטאים לעשות דבר אפילו שלא תהיה דעתו מפורסמת או שיראו לך פני הראות אל שהוא טוב ונאות אל תבא להם בשום צד כי א"א שלא ימשך אליך מעצתם רע ולימוד בני סתום מן המפורש. וזה שכבר הוא מפורסם אצלך שאם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים וגו' שהם רעות מפורסמות מגיעות לכלות הנפש והבשר יחד שלא תלך בדרך עמהם כלל ולא תתפתה לאותו התועלת אשר זכרוהו לך כי אין תועלתו שוה אל הנזקים העצומים הבאים מדרכם זה המפורסם אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם ומי פתי יפול ברע המפורסם והנראה למראה עיניו כי חנם מזורה הרשת כשתהיה פרושה בעיני כל בעל כנף ואינה נסתרת ממנו שהרי כשיראנה ידע ליזהר מבלתי אכול מהמאכל ההוא הנזרק בה וכ"ש שחוייב זה למי שהוא בעל שכל שלא יתפתה לאלו החטאים האומרים נארבה לדם נצפנה לנקי חנם שהוא רע מפורסם לכל בעלי עינים כי בידוע שהם לדמם עצמם יארובו ויצפנו לנפשותם כי יפגעו בהם שופטי הארץ ויעשו בהם משפט כתוב. וכאשר השלים לבאר הגנאי וההסכנה המבוארת אמר כן אורחות כל בוצע בצע וגו' כשיעור הזה שאתה יודע שתצטרך ליזהר מאלו הדברים המפורסמים ברעתם כן יש לך ליזהר מהם במה שאינו מפורסם מכוונתם כי אחר שהם מוחזקים אליך אל רעים וחטאים אף על פי שיאמרו לך דבר שאין בגלהו רע או שיהיה טוב לא תאבה ולא שמעת עליהם שלא יסורו ממך עד שמכשילין אותך בדברים שיש בהם אבוד הנפש ממש וכוונתו האחרונה במשלו שיש להזהר ולזרז ביותר ממוקשות פתויי מחשבות יצר הלב המפתה והמסית תמיד אל הדברים הזמניים המדומים והמפריד ומרחיק מן השלמיות העצמיות לפי שהסכנה ההיא המסותרת היא גדולה ועצומה מאותה הגלויה אשר זכר כי בענין המשל יסתכן הגוף ובענין הנמשל תסתכן הנפש ותאבד לעד: והוא מה שביארו היטב באומרו כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ירצה שהמשתדל לבצוע בצע רע לביתו מהבלי העולם ודמויו כי נפש הוא חובל. והענין הזה הוא נכבד מאד והוא מה שראוי להקדימו לכוונת הספר בלי ספק ועל כל פנים הוא הענין עצמו אשר רצינו בסיבה השנית וכ"ש שצריך עוד ליזהר כשחוברה להם יחדו סבה שלישית והיא היות האדם מוטבע אל הדבר ההוא נסת מפאת טבעו והיותו משתוקק אליו מצד הרגלו ולמודו כי אז תתרבה סכנתו אם לא יתחזק חזוק גמור כנגדו. והנה מזה הטעם הצריך החכם בספר המדות שכשלא ידע האדם להזהר בעמידה על המיצוע עצמו באי זו מהמדות שיהא נוטה אל אותו הקצה שהוא פחות מוטבע אליו כדי שלא יתחברו ההרגל והטבע ויעמדו עליו עד שישתקע בה ובה ימות. ואיפשר שזו היתה כוונת שלמה כשאמר טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב (קהלת ז') כי לפי שמדת טוב לב היא מדה נכונה אמצעות בין העוצב והרוגז התמידי ובין השחוק והקלות אומר כי כאשר ירצה האדם להיות עליה ולא ידע לכוין אל צמצומה שירגיל עצמו לנטות יותר אצל העצב והכעס ממה שירגיל אל השחוק כי ברוע פנים ייטב לב וזה מצד כי רוע הפנים והכעס הוא ענין נמאס אל טבע האדם וכאשר ירגיל האדם עצמו בו בהכרח ידחהו טבעו ויטהו אל צד קצה השחוק הנתאב אליו וימצא באמצעי אשר הוא טוב לב מה שלא יהיה כן אם יטה עצמו אל צד השחוק והשמחה היתירה כי הוא דבר נתאב לכל אדם וכל היום יוסיף ביציאת הקצה. והנה היא עצה נכונה מאד ונתן אותה בנין אב לכל המדות ועל זה הענין הרבתה התורה להזהיר ולזרז בכל מה שתצוה בהוצאת הממונות למה שטבע האדם והרגלו מקבילים אל המצות ההם כי נפש כל בשר נפשו בדמו הוא שכבר אמרו יש לך אדם שחביב עליו ממונו יותר מנפשו (ברכות ס"א:) מ"מ כל אחת מאלו הג' סבות וכ"ש כשיתחברו השתים מהן או שלשתן ודאי יספיקו להטות האדם מהדרך הישר וכנגדן צריך להוסיף אומץ הלא תראה חוה אמנו נתאותה בשלשתן שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג') הנה שבטחה בו שלא יהי' בו אסון מות וכי תאוה היא לעינים יורה על נטייתה אליו מטבעה ונחמד העץ להשכיל על היות שם פני הראות שהוא ענין נאות לשלמות האדם. ולזה ותקח מפריו ותאכל (שם) ולא עמדה על ההתחזקות המחוייב אז בענין כי הנחש השיאה ולא יכלה לו והנה שלמה ע"ה זכר השלש סבות אלו בעצמן והרבה לזרז ולהזהיר עליהם כפי מה שיחייב מחבורם כדי שלא יתפתה האדם אל לחישת הנחש המלחש תמיד באזני העם להפילו חלל לפניו עד שאמר בגי לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך לשמור מזמות וגומר. כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחרית' מרה כלענה חדה כחרב פיות רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו אורח חיים פן תפלס וגו' (משלי ה'). הפליג להזהיר בענין השמיעה אליו ללמוד ולהבין דברי תבונתו ולקבל מוסר חכמותיו ולהתחזק ולהתאמץ כנגד היצר הרע הוא השטן הוא האשה הזרה והנכריה אשר עליה ידבר בכל הספר הזה ובזולתו עם דתרוייהו איתנהו וגלה את אזנו בכל מה שצריך לפקוח עיניו עליו מכל השלשה צדדים שאמר לו. ועל המצא שם פני ההראות לטוב שהיא עצם ההונאה אמר כי נפת תטפנה וגומר (משלי שם). כי הנה היצר הרע מדרכו ליפות טענותיו בהראות פנים שלא יבא נזק מפתויו. ועל דרך שתארו החכם עצמו באומרו לך אכול בשמחה לחמך וגומר ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת ט') כי בכל זה יסית אותו ויפתהו מצד ההיתר שבו. ואמר וחלק משמן חכה כי כמו שהשמן מצד חליקותו אם תטבול ידך בו תכניסה במקום צר מאד אשר לא תוכל שאתו במעט מהזמן כל טענותיו הן פני הראות לפי שעה כי יש שם הרוחה אמנם כשתעמוד במנינם תמצאם צרה צרורה. או שיאמר וחלק משמן כי החליקות הפך החדוד כי הסכין החלק אפי' תוליך ותביא כל היום לא תחתוך בו והיא משל אל הבטחון מהנזק אמנם אינו כן כי אחריתה מרה כלענה כנגד מה שאמר נופת תטופנה שפתי זרה וחדה כחרב פיות כנגד מה שאמר וחלק משמן חכה. ואמר כחרב פיות לפי שהיא חותכת מפה ומפה כמו שיבאר. ועל היות שם הסבה האחרת והיא גודל הסכנה אמר רגליה יורדות מות וגומר. וזה כי הגוף והנפש יחדיו יסופו בעצתה כי רגליה יורדות אל המות הגופני ברוב תאוותיה המכלות הבשר גם שאול שהוא גיהנם מקום העונש הנפשיי צעדיה יתמוכו כלומר שאין שום מציאות וקיום אל השאול הזה זולתי מצד צעדיה כי לצרכה נברא ולא לאחר והרי מבואר שחרבה תחתוך בשתי פיות. ועל ההזהר מצד מה שהוטבעו בו ראשונה אמר אורח חיים פן תפלס וגומר. לכן הזהרתי והוספתי לך שתשמור פן תפלס ותעקש הדרך הנכון המעוקש המסודר לפניך ללכת אל החיים האמתיים כי ידעתי שהדרך ההיא המביאה לשם היא בלתי טבעית אליך כי נצו גם נעו מעגלותיה מאותם שקדמו לך מצד הטבע וההרגל ולא תדע אותם אלא אם לא תוסיף הזריזות וההשמר מהם הנה שזכר החכם שלש הסבות ההנה והפליג בהם ההזהר על הדרך שאמרנו וכמה יצדק כל זה בשיובן על הונאות ופתויי החכמות החיצונות והנכריות כנגד התור' האלהית כמו שנתבאר יפה בפרשת משפטים שער מ"ו.
5
ו׳והנה לפי שהגיע משלימות התורה האלהית להישיר אותנו משלשה פנים אלו שהם עקרים ששלמות האדם תלוי בהם לזה נמצאו לה ג' שמות מפורסמים מורים עליהם. וזה כי בבחינת היותה כנגד כל הפתויים והסכנות והאסורות נקראת חיים שנאמר כי היא חייכם (דברים ל"ב) עוד כי היא חייך (שם ח') עץ חיים היא (משלי ד') כי מוצאי מצא חיים (שם ג') וזולתם. ובבחינת היותה כנגד כל הפתויים והאונאות נקראת תורה כי היא המור' דרך לפני כל אשר נעלם ממנו דבר והיא כעינים לכל מי שהוא סומא בכל ענין שאין רעתו נגלית ונכרית לעין כל. אמנם בבחינה השלישית והיא להרחיק האדם מהדברי' הרעים אשר הוא מוטבע בהם אם בטבע אם בהרגל נקראת מוסר נאמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי' (דברים י"א) מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג') וזה שהיא מעתקת האדם מפחיתות מדותיו הנמשכות אחר טבעו כאשר יעש' האדם את בנו האוהב אותו. וכן אמר הכתוב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך (דברים ח') ואלו הג' שמות כללן שלמה בפירוש בפסוק אחד אמר כי נר מצוה ותור' אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו') אמר שהתור' ומצותיה הם נר ואור לנתיבות האדם להישירו אל הדרך הישר שלא יכשל באשר לא ידע כמו שכתב דוד ע"ה נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט) ויתכן שכוון שלמה בזה במה שהמשיל המצוה לנר והתור' לאור כי המצוה החלקית היא במדרגת הנר העשוי לקבל האור מבלי שידליקוהו כענין ועשית נרותיה שבעה (שמות כ"ה) שאפילו מקום הנחתו קרוי נר אמנם עיון התורה בכלל נקראת אור הנאחז בנר ההוא. והוא האמת הברור כי המצוה היא הכנה להאחז השכל באור יי' ואיך שיהי' הרי השם האחד. ועל השנים אמר ודרך חיים תוכחות מוסר והרי הוא מבואר כי הנה אלה הם עניני הזריזות וההזהר אשר לפיהן יקרא האדם יודע וזריז ועל ידם יושלם בו הכח הבחיריי לגמרי מה שלא יהי' כן זולתם כמו שאמרנו ראשונה.
6
ז׳ועתה ראה כי במעט עיון יתבאר למעיין כי בחלק הזה מהתור' אשר עמדנו עליו ימצא אלו הענינים כלם אשר זכרנו סמוכים ורצופים זה לזה רצוני ענין הבחיר' ותכונת' תחלה ושלשת מיני הזירוז משלשת המינים אשר בהם תשתלם תכונת הבחירה כאשר הונח אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וגומר והקלל' אם לא תשמעו וגומר: הודיעם כי במה שהישירם ראשונה מענין היראה האלהית ועל הדרך אשר ביארנו כבר התחזק לפניהם כח הבחירה עד שיש לפניהם שני דרכים דרך ברכה מפה והיא בשמוע בקול יי' אלהיהם הרוצ' בטוב ומואס ברע ודרך קללה מפה והוא בבלתי שמוע אליו והוא ענין השכר והעונש הנותנין מציאות בפעולותיו הבחירות שאשר זכרנו והודיעם כי אין מבא אל הברכה כי אם בדרך אחד והמבוא אל הקללה הוא על דרכים רבי' כי כרובם כן יחטאו הרבים ללכת בהם וכמ"ש החכם בה' מהב' מספר המדות הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים רבים המעלה וכו' וכבר כתב שהטוב והישר הוא כמו האות המונח למורי החצים שהכיון אליו אינו אלא ע"ד אחד אמנם המימינים והמשמאלים הם על דרכים רבים אין מספר. ולז"א את הברכה אשר תשמעו אל מצות יי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום יאמר כי אין דרך לבא אל הברכה האמתית האלהית כי תימינו וכי תשמאילו רק על דרך אחד והוא השמיעה אל המצות האלה וההזהר עליהם והוא דרך צר אשר אין לנטות. אמנם דרכי הקללה הם מרובים ורחבים והם הג' שזכרנו שעליהם אמר והקללה אם לא תשמעו אל מצות יי' אלהיכם המעתיקות אתכם מהמעשים הפחותים מעניני העולם המוטבעים בכם. והשני וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום אל ענינים זולתיים מצד מה שיראו לכם פנים צהובים ושוחקים אשר בם תהיו נסתם ללכת אחרי אלהים אחרים. והג' במה שתלכו כעכס אל מוסר אויל במעשים ודרכים אשר לא ידעתם ולא שמתם על לבכם סכנתם שאלו ידעתם לא הלכתם בהם. תנה שבדרך אחד יבא הטוב אליך ובג' ינוס מלפניך. והנה די בזה הודעה אל טבע הבחירה המחייב לפקוח עינים עורות בתכלית החריצות פן יטו מן הדרך הישר אל דרכים לא טובים. וזה הענין הנכבד הוא שנתבאר לאבותינו במעמד הר סיני במאמר אנכי ולא יהי' לך ובמאמר זכור את יום השבת (שמות כ') המעידים על היותו רוצה ופועל בשמים ובארץ ובכל אשר בהם כרצונו המוחלט. והוא עצמו מה שאמר רבי אלעזר על המאמרים האלו עצמם במדרש שזכרנו ראשונ' משאמר הקב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מפי עליון הרעות והטוב כו'. והכוונה כי אע"פ שנברא האדם בעל בחירה הנה כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמ' נמשכה זוהמתו בכל הדורות הנמשכים אחריה עד שיהיו כללם נגועים ומוכים בשגעון ובעורון אשר לא ראו את כבוד יי' ולא ידעו כי הוא יתעל' המנהיג אותו בחפץ ורצון ע"י כושר מעשי האנשים או ההפך אבל חשבו הכל למחוייב ולא ראו שום תועלת כחיות על הטוב והישר מאשר כחיות' על הרעות ואין ביטול הבחיר' גדול מזה כמו שאמרנו למעלה ובשער הקודם. והנה היה הטובות והרענת באות בכל הדורות ההם מפי עליון והיא הסדר הנתון ביד מערכות השמים זולתי בפעמים אשר נתמלאה סאתם כענין המבול וסדום ודור הפלגה וכיוצא כמו שזכרנו בפרשת פקודי שער נ"ו אמנם כאשר זרח שמשו של אברהם אבינו אשר בא בכח גדול וביד חזקה להכיר את בוראו והגיע לכלל ידיעה היותו קונה שמים וארץ ומנהיגם על דרך החפץ והרצון כמו שאמרנו והתחיל לפרסמו בעולם הנה הוא החזיר ענין הבחירה למקומה להודיע כי יש שכר לפעולות האנשים וצוה עליה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי' וגומר (בראשית י"ח) ואחריו נמשכו הבאים הם האבות הקדושים וכל זרעם אשר להשלים ענינה נתגלגלו הדברים וירדו להשתעבד בעבודת עבודה ועבודת משא מצרים הגוי המר והנמהר אשר בקבלתם השעבוד והיותם אחרי כן נגאלים ע"י ההשגחה והיכולת האלהי הגיעו לכלל זה הדעת לגמרי להזמין רצונם לעבודתו כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שמות ג') והנה בהגיעם לסיני אשר שמעו דברות יי' אשר זכרנו המקיימים זה נתקיים זה עוד בידם כי על זה ארז"ל (שבת קמ"ו.) ששם נחלה זוהמתן מהם כי שם קבלו עליהם ועל זרעם במאמר נעש' ונשמע (שמות כ"ד) לחיות על פי הבחירה האנושית ולא באופן אחר אמנם עדין לא נגמרה הבחירה בידם עד שנתנה להם תורה שלימה המודיעה אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעש' אשר יעשון ואשר תזרז אותם בתכלית הזריזות כמו שאמרנו כי בזה יתחזק ויתקיים הכח הבחיריי בלי ספק כי מה יועיל הרצון הטוב למי שלא יכיר אי זהו הטוב האמתי ולזה אמר כי משנתן דבר זה בסיני מכאן ואילך הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. והכוונה שכבר נשלם בזה גדר האדם ומהותו להיותו פועל אל הטוב בבחירתו החפשית גם הרע מצד מה שהוא אפשרי עליו לבד ואין אונס ומכריח מצד סכלות ופתיות כמו שהיה בראשונה כי זהו ענין הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) שנאמר ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (דברים י') כמו שפירשנו. ומעתה מפי עליון ע"י הטבע הקדום לא תצא הרעות והטוב והיא עצמו מה שרצהו הנביא בכתוב שהביא לראי' אמר מי זה אמר ותהי יי' לא צוה מפי עליון וגו' מה יתאונן וגו' (איכה ג'). ירצה מהידוע לנו שלא נעשה דבר במאורעות העול' וקורותיו זולתי מה שרצהו האל יתע' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. וזה הענין לא יאמר מצד מה שנמשך מהסדר השמימיי העליון אשר ברא יי' לעשות עד שנאמר שמה שנמשך ממנו הוא מה שצוה להיות תמיד על יד הרצון הקדום הן שיסכים עם המעשים הבחיריים או לאו רק שהוא חפץ ורוצה בדבר עתה בעת שנתחדשו מעשי המקבלים הן שיסכים עם הטבע הקדום או לא וא"כ חוייב שלא ימשך זה הרצון רק מפאת המעשים האנושיים כי לא ישדד האל יתעל' הטבע חנם. ואם כן מה יתאונן אדם חי על מה שיבא עליו מהרע כי אם על חטאיו. ולזה סמך נחפשה דרכינו ונחקורה וגומר (שם) כי הכל תלוי בזה. ולשלמות הזריז על האופן שאמרנו אמרו ד"א (ד"ר פ"ד) א"ר חגאי מוסף על הראשון כי יאמר הקב"ה ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים מבוארים ונגלים אלא שנכנסתי לכם לפנים מן השורה ואמרתי ובחרת בחיי' (דברים ל') והכוונה שכבר הית' ההערה והזירוז בעוצם מהשלימות עד שלא חסר ממנה דבר כאדם האומר לחבירו בחר לך הטובה שבמנות ולא עוד אלא ששם ידו על היפה שבהן ואמר אותה תקח לך. ובספרי (פ' ראה) רבי יהושע בן קרחא אומר משל למלך בשר ודם שעשה סעודה וזמן את האורחים והיה אוהבו יושב ביניהם והיה רומז לו ליטול מנה יפה ולא היה בו דעת וכן הוא אומר אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים ל"ב) כיון שראה שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה הדא הוא דכתיב יי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (שם ט"ז) ומבואר הוא שהאל יתע' הוא בעל הסעודה אשר הכין אותה לכל באי עולם בה יאכלו איש פרי מעלליו כמו שאמר והכל לפי רוב המעש' והכל מתוקן לסעודה (אבות פ"ג) והאורחים הם כללות העולם שהושם לפניכם לאכול וכל אחד יבחר לעצמו מכח הבחירה הנתונה בטבעו מעת היצירה. *אמנם אם היו וכו'. ר"ל שמשל המדרש יורה שאף שהיה להם היכולת והאפשרות הטבעית, להרע או להטיב, בכל זאת לא השיגו עוד מאומה מהנהגת הי"ת ההשגחיית לדעת עי"ז כי בהטיבם דרכם יוכל להטיב להם ברצונו גם נגד חקי הטבע, כמו שיוכל גם להרע למו אם ירעו מעשיהם, ולבחור בעבור זה ג"כ תמיד רק לעשות הטוב והישר, ואף שאברהם אביהם שהיה אוהבם הטבעי רמז להם זאת ע"י שלמד את בניו אחריו לשמור את דרך ה'. בכל זאת לא הועיל להם הרמז הזה לבדו כאילו לא הרגישו בו, עד שבא הי"ת בעצמו והניח ד"מ ידם על המנה היפה באמור להם בביאור "ובחרת בחיים",
אמנם אם היו יכולין מצד אפשרותם לפי טבעם הנה לא היו רשאין מצד הפסד רצונם וחוסר דעתם בהנהגת העולם על פי הרצון האלהי כמו שאמרנו. אמנם היה ביניהם אוהבו אברהם אבינו ע"ה אשר רמז לו ביניכם ליטול מנה יפה והוא מה שבא לכלל דעת את יי' וטוב הנהגתו המשלמת הכח הבחיריי כאשר אמרנו וכן הוא אומר אשכילך ואורך וגומר. איעצך עליך עיני (תהלים ל"ב) וזה כי לענין הבנים הנמשכים היה הענין ההוא רמז וקריצת עין לבד לפי שאע"פ שנזדמנה רצונם לעשות את הטוב אבל לא באו לכלל דעת להכיר את הטוב ההוא מעצמם ולעשות אותו כראוי ולזה לא נשלמה הבחירה בידם כמו שעשהו אברהם שנא' בו עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגומר (בראשית כ"ו). אמנם כיון שרא' שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה והוא בבוא עליהם בהודעת דרכי התור' והמצוה ובתכלית הזרוזים ואופני האזהרות על פנים רבים ומינים שונים אשר מעקרם הג' מינים שזכרנו ראשונ' כי בזה נשלמה תכונת הבחירה בידם. והוא מה שאמר שנכנס להם לפנים מן השורה ואמר ובחרת בחיים (דברים ל') כי אין לנטות ימין ושמאל. והנה כדי לעשות רושם נפלא מן העקר הזה אשר הכל תלוי בו סמך ואמר והיה כי יבאך יי' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים וגומר. הלא המה וגו'. ירצה כי בתחלת בואם שם יודיעו כי הארץ ההיא באיה או יושביה א"א לחיות עליה כי אם ע"י המעשים הבחיריים כמ"ש למעלה לא כארץ מצרים וגומר. ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה וגומר (שם י"א) ולזה שיעשו פומבי גדול מהעקר ההוא באופן מצויין ומאויים מאד כמו שיהי' בעלות הששה שבטים על ההר הא' והששה על ההר הב' והלויים בתוך העמק עם ארון הברית אומרים בקול רם הברכות והקללות על הסדר שנזכרו בפרשת כי תבא (שם כ"ז) אשר שם נבאר טעם המצות והאזהרות שיזכירו שם ואלו ואלו עונין אמן בקול המולה גדולה וכבר יהי' הענין ההוא הנפלא תל שהכל יפנו בו משם והלאה בכל מעשיהם אשר יעשו וידמו כי הם ברשותם ורצונם ללכת אל הימין או אל השמאל אשר מימינם ברכתיי' לחיים ומשמאלם ההפך ונמצאו תמיד זהירים ומזורזים לעשות את כל דברי התור' אשר עליהם יחיו כמו שסיים זה באומרו כי אתם עוברים את הירדן וגו' ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום והיא נתינת הסבה אל המעש' הגדול ההוא אשר צוה לעשות תחלה בכניסתם שם. וזהו הענין הראשון אשר אמרנו שיכלול זה החלק מענין הטבת כח הבחירה. אמנם ג' מיני הזרוזים שזכרנו למעלה הנם מסודרים בזה אחר זה בכיון נמרץ בפרשיות רצופות וסמוכות בזו אחר זו בזה החלק. והנה מהגדול החל ואמר אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן יי' אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אבד תאבדון את כל המקומות וגומר. ונתצתם את מזבחותם וגומר. לא תעשון כן ליי' וגומר. כי אם אל המקום וגו'. להיות זה הענין יותר גדול הסכנה מכל החטאים אשר יעשה אותם האדם וחייה' תלויי' בהשמרם ממנו ע"ד שנא' מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאת חיים (משלי ד') כמו שאמרנו ראשונ' לזה זכר להם בו כל הימים אשר הם חיים על האדמה כלומר הזהרו בזה כל זמן שתרצו בחיים וזה שתפליגו ההשתדלות בהרחקת המעשים המגונים ההם מהעבודות הזרות כי לא די לכם בשלא תעבדו אותם רק בשתאבדו את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו'. ונתצתם וגו'. עד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. כדי שלא ישאר להם שרש ועקר על ידו יהיה להם שום זכרון כי זה מה שיחוייב לעשות להתרחק מהסכנ' העצומה. ומזה הטעם לא תעשון כן ליי' אלהיכם מזבחות או אשרות או מצבות וכל מיני עבודה על ההרים הרמים ועל הגבעות וכו' כמו שהיו עושים אלו הגוים שכבר יהיו מעשיהם נזכרים ע"י כן ולבסוף תחטאו בהם כי בדרך אחרת יעבדו אותו יתעלה אשר לא יהיה לה שום שתוף עמהם והוא כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותכם וגו'. ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם וגו'. הנה הבדיל עבודתו מעבודתם בג' ענינים. האחד בשהם היו עובדים בכל המקומות ועבודתו לא תתכן כי אם במקום אחד לבדו והוא אשר יבחר יי' בו כי זה מה שיורה הייחוד האלהי אשר האומה הזאת היא נבדלת בו מכל העמים וכמו שסיים לסוף השמר לך פך תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וגו'. שאפילו תהיה הכונה לשמים לא נכשר מקום זולתו. והענין השני במיני העבודות אמר והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם יאמר שכל אלו והדומים להם הם קרבנות נאותים וכשרים ליקרב שם לא כמו שהיו הגוים עושים לאלהיהם את כל תועבת יי' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. והג' בהיות הכוונה בהם לבא שם להודות ולשמוח לפני יי' המשפיע עליהם את כל הטובה אשר להכרה זו היו מתחייבים לקרוא בשמחתם שם הגר והיתום והאלמנ' והלוי אשר בשעריהם כי אין לו חלק ונחלה עמהם כמ"ש ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך יי' אלהיך וכבר נודע כי בכלל אתם ובתיכם הם כל הנצרכים כמו שביאר במקום אחר ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנ' אשר בקרבך במקום אשר יבחר יי' אלהיך לשכן שמו שם וכן זכר בפרשה הזאת פעמים ושמחתם לפני יי' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדכם וגו'. הנה העניים לא נתפרדו וכמו שאמרו חז"ל ויהיו עניים בני ביתך (אבות פ"א) ובזה ודאי נפרדו מכוונות הכותים אשר לא יכוונו בעבודתם כי אם להשחתת הקרבנות ולתועלת אוכליהם והשתוממות רעיוניהם ללכת אחריהם כאשר לא יועיל אמנם לפי דרכו יבאר להם החלוף שיהיה להם בענין זה עד בואם אל המנוח' ואל הנחלה שהוא מקום הוועד אשר נתייחד אל העבוד' ההיא. והנה כפל הכתובים בענין הזה יוכיח שעל שני מקומות ידבר ואשר ידבר בו ראשונה הוא שילה שבו נתישב ארון האלהים עד שלא נבנה בית עולמים וכמ"ש כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה ויטוש משכן שילה אמנם אמר כשתבואו לשם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו מהקרבנות אם חובה אם נדר או נדבה בכל מקום שמשכן יי' חונה שם כי משעה שנכנסת' לארץ לא נתן רשות להקריב קרבנות חובה כי אם במקום קביעותו זה ונחן טעם למה שעשו כן במדבר ואמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ירצה כי עד עתה אין צ"ל שלא באתם אל סוף המנוחה שהיתה בימי דוד דכתיב בה ויהי כי ישב המלך בביתו ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב (שמואל ב' ז') אלא אפי' אל הנחל' לשבת בארץ כמו שהיה בימות יהושע אשר הנחילה אותם ולזה הותר לכם כל מקום אשר ישכן שם הארון כאלו היה בית עולמים אמנם כשתעברו את הירדן ותבאו אל הנחלה וירשתם אותה וישבתם בה כמו שאמר למעלה הנה כבר חל עליכם איסור כל המקומות וייחוד המקום ההוא לפחות להקריב קרבנות חובה כמו שאמרנו ואחר כך אמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר יי' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר יי' אלהיכם וגו'. הנה שהזכיר להם שאחר שיבאו אל הנחל' ואל המנוח' יבנו בית עולמים כמו שנאמר ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריע' (שמואל ב' ז' שם) ואז ג"כ נאסר שילה והוקבע הבית ההוא הגדול והקדוש והוא מה שרצהו בסוף באומרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר יי' יראה שלא יקבעו שום מקום אחר לא שילה ולא זולתו ואפילו בראיית עיני העדה כלומר בהסכמת הסנהדרין או המלך כי אם במקום אשר יבחר יי' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כי לענין מקומות הגוים על ההרים והגבעות וגו' כבר נאמר בתחלה. זהו דרך נכון באלו הכתובים בהסכמת הדינים ובסלוק הבלבולים המפורסמים המשיגים אל פירושי הראשונים במאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' כי לא באתם עד עתה וגו' כמו שנראה מפירושיהם. ולפי שאסר להם הקרבת הקרבנות בכל מקום נמשך לומר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר שלא יחשבו שהיה אוסר להם הבשר אם לא במקום הזבח כמו שנוהגין במדבר בהיות המשכן בתוכם רק הדם לא תאכלו ואע"פ שאינו נקטר. לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני יי' אלהיך וגו'. השמר לך פן תעזוב את הלוי הכל נתבאר לפי דרכנו. כי ירחיב יי' אלהיך וגו'. גם זה נמשך מייחוד המקום אל הקרבנות וחז"ל (חולין ט"ז:) דרשו שהרשות הראשונ' היא לפסולי המוקדשים ועכשו בסתם בשר תאוה ידבר והדעת נותן לפי שתלה הענין בהרחבת הגבול אשר לא יחנו כלם סביב המשכן כמו עד עכשו ולא יוכלו להביא זבחי שלמיהם פתח אהל מועד. ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך (שם כ"ח.) לרמוז על הלכות שחיטה ושאר הלכות הנלמדים מהכתובים האלו כמו שנכתבו בפירושי רש"י ז"ל. רק חזק לבלתי אכול הדם וגו'. ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו דברי רבי יהודה שמעון בן עזאי אומר לא נאמר אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזק באזהרתו ק"ו לשאר המצות (ספרי פ' ראה) והנה לדעת רבי יהודה הרי זה מהדברים הנמשכים בהם אחרי הטבע וההרגל הוא אחד מהדברים שזכרנו ראשונה והפליג בן עזאי לומר שהזירוז המחוייב בכל המצות ראוי שיהיה על זה האופן אמנם כפי מה שכתבנו בפ' אחרי מות שער ס"ד מטעם איסור הדם כמו שביררנו מכל הכתובים הנזכרים שם וגם מאלה אשר היינו עליהם יראה כי לעוצם הסכנה התלוי באכילת הדם הפליג לזרז עליו כמו שתראה משם וכבר היה זה מהמין אשר התחיל בו מחמר הסכנה ועל כל פנים עקר הכוונה מתחלה היתה להזהיר על הסכנה היותר עצומה שבכל הסכנות הנופלות תחת שמירת התורה והוא להזהר מהע"א בכל הצדדים שאפשר ובענין ההוא מהאזהרה סיים באומרו כי יכרית יי' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם השמר לך פך תנקש אחריהם אחרי השמדם וגו'. ביאר כי להיות הענין מסוכן מאד ושצריך ליזהר ממנו מצד הסכנה שבו ולזה הזכיר להם שהעבירה ההיא עצמה היתה סבה אל שנכרתו הגוים מפניהם כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך ולזה אמר אחרי השמדם מפניך כלומר אחרי שתראה בעיניך שלסבת זה נשמדו מפניך עד בלתי השאיר להם שריד ופליט השמר לך פן תנקש אחריהם וע"ד שדרשו (תו"כ פרש' אחרי פ"א) אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא ט"ז) והנה הורה כי מפני הסכנה העצומ' הוא מזהירם שישמרו פן ידרשו לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו'. לא מפני היות המעש' ההוא טוב כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם ולא מפני היות שם נטיה הרגלית טבעית אליהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואין שום אדם שיחפוץ בזה מצד טבעו וחתם את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרעו ממנו כי אני איני מכביד עליך את העול הכבד הזה לשרוף בניך ובנותיך וכדומה לזה זולתי דברים נאותי' אל הטוב והישר כמו שזכרתי למעלה ולא תוסף על הטורח המשא ובלבד שלא תגרע גם הוא צווי וזירוז מיוחד בכל מקום שיהיה שם חשש של סכנה שהאזהרות הנופלות עליו יש לשמרם כמות שהן בלי תוספת. וע"כ מה שבא הזירוז מהמין הראשון והוא להזהיר על הדבר מטעם הסכנה לבד. אמנם על המין השני והוא בהמצא הסכנה עם פני הראות של בטחון שהוא דרך שלום ואמת אמר בסמוך כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו'. כי ודאי כשיהיה המסית נביא או חולם וכ"ש בבא האות והמופת על אשר דברוהו הרי פני הראות חזקים ועזים שיש בדבריהם ממשות והדבר אשר הזיוף מורה עליו הוא מסוכן מאד כמ"ש נלכה אחרי אלהים אחרים והרי שני הענינים יחד. אמנם באומרו אשר לא ידעתם הורה כי עדין לא בא אל השלישית כי הם אלהים אשר לא ידעום ולא יש להם נטייה טבעית והרגלית אחריהם אמנם לחבור שתי סבות הפליג האזהרה מבראשונה ואמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה יי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וגו'. הנה שהגלה את אזנו והורה זיוף פני הראותו שהוא נכון מאת יי' לדעת וגו'. וראוי שתדע שאין ענין זה הנסיון שהקב"ה עושה אות ומופת כנגד טבעו של עולם או מהדברים שמציאותם רחוקה כדי לאמת כזבי נביאי השקר בשום צד חלילה. אמנם הנביא ההוא היה יודע קצת דברים עתידים מצד שום קסם או נחוש או עיון מעיוני המשפטים הכוכביים ורצה לתתו אות ומופת למה שרצה מכזביו ולזה אמר ונתן אליך אות או מופת ולא אמר ועשה אליך וכבר היה ביד הקב"ה לבטל הסימן והמופת ההוא כדי להכזיבו אמנם אם לא בטלו היה כדי לצרף את הבריות לדעת הישכם אוהבים וגו'. והכוונ' שיתפרסם בעולם אמות זה הדעת והוא הישכם אוהבים וגו'. שאם אתם אוהבים באמת לא תאבה לו ואל דברי אותותיו שכבר הראית לדעת כי יי' הוא האלהים ואין עוד וכבר שמעת בסיני באזנך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ') ולזה תתחייבו ללכת אחרי אלהיכם ולירא' אותו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו ולדבק' בו בלי נטייה לזולתו כלל. ובספרי (פ' ראה) א"ר יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב סוף עובדי ע"א ונתן להם ממשלה אפילו מעמיד חמה כוכבים ומזלות אל תשמע להם מפני כי מנסה יי' וגו'. א"ר עקיבא ח"ו שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי ע"א הא אינו מדבר אלא במי שהוא נביא אמת וחזר להיות נביא השקר כחנניה בן עזור. והנה באמת ג"כ יש להשיב על דברי ר' עקיבא ח"ו שהקב"ה משרה נבואתו ושם דברי אותותיו במי שעתיד להיות נביא שקר אלא שכוונתו אל מה שאמרנוהו שבתחל' רצוני בהכרת האותות ההם הוא אמתי אמנם לסוף במה שנתנו סימן לשוא ודבר כזב הנה שקרן ונביא השקר כמו שיתכן שהיה כן ענינו של חנניה בן עזור. ואפשר ג"כ שדברי ר' עקיבא פירישן של דברי רבי יוסי הגלילי הן אשר דבר סתם ודרך הפלגה והוא הנכון: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. יצוה להמיתו בב"ד והפליג לפרסם רוע כוונותיו באומרו כי דבר סרה על יי' אלהיך המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך יי' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך. והנה כאשר גמר להזהיר מן הסכנה שיש בה פנים כמו שאמרנו נעתק להזהיר בה כאשר יתחברו שלשה הענינים יחד ואמר כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה וגו'. הנה כי באומרו כי יסיתך יורה שיש שם פני הראות שום טוב לפתותו ולהסיתו בהם כמו שאמר ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב') והסתת השטן הוא כמו שאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וגו' ואולם שלח נא ידך וגו' (שם). כמו שביארנו בשער מ"ב ויהיה עניו ההסתה בכאן בשיתן לו אות ומופת או שיאמר לו שיעשו בסתר ויקבלו טוב העבוד' ורוע העונש לא יקבלו ולזה אמר בסתר לאמר וכיוצא בזה ובהיות ההסתה על אומרו נלכה ונעבד' אלהים אחרים הרי שיש שם הסכנ' הנזכרת ובהיות ההסת' נעשית ע"י אחיו בן אמו או בנו או בתו או אשתו או רעהו אשר כנפשו יורה שנתחבר' שם בהסת' ג"כ הכרע' והנטייה טבעית מצד שהאדם מתולדתו מוטבע להשמע אל האנשי' האלה ולהמשך אחריהם הן בדעותיהם הן במעשיהם וכ"ש שאז"ל (ספרי פ' ראה) רעך אשר כנפשך זה אביך שכבר יכריעהו הטבע לגמרי ואף על זה דקדק בכאן כי לא אמר אשר לא ידעתם כמו שאמר למעלה רק אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם וגו' שהכוונה שלא ידעת העבוד' אמנם האלוהות אשר יאמרו אליך יהיו מאלהי העמים אשר סביבותיכם אם הקרובים אליך מאד ואם הרחוקים קצת ממך אשר לא יהיה בך אל זר שכבר שמעת שמעם וידעת אותם. והנה לרוב הסבות הנמצאות שם הוסיף האזהרות מבראשונות ואמר לא תאבה לו ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונ' וגו'. ראה כמה זירז שלא לנטות אחרי טבעו ולא להמשך אחר קורבתו ושיהפוך לו לשונא ולאכזר מה שהוא כנגד טבעו ונתן הטעם כי בקש להדיחך מעל יי' אלהיך המוציאך וגו'. כי אין אהבה ורחמנות ולא שום מדה אנושית עומדות לפני יראתו ועבודתו ית' ולזאת הסבה עצמה צוה בפרש' הסמוכ' לה של עיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחוב' ושרפת באש את העיר וגו'. כי לפי שיקשה מאד על האדם לפי טבעו להשמיד ולהרוג עם רב אשר בתוך עיר אחת אנשים ונשים בחורים וזקנים יחדו וכ"ש לפי דעת ר' אליעזר (עיין סנהדרין קי"ב.) שאומר שקטני עיר הנדחת נהרגין בתוכה עם היותם בלתי יודעים בין ימינם לשמאלם ובהמ' רבה. והשכל כבר יליץ אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים וכו' (יומא כ"ב:) *לזה צותה תירה ר"ל שכונת הכ' "ונתן לך רחמים" היא שלא יתשבו, כי עשות נקם באנשי עיר הנדחת מתנגד להרגש הרחמים והחנינה אשר הטביע ה' בלב כל אדם, כי באמת החמלה והחסיה על עושי רשעה כאלה, היא באמת כעין אכזריות על זולתם, יען כי ממקור העבודה הזרה יצאו תועבות גדולות ופעולות אכזריות לאין מספר כנודע, כי גם את בניהם ואת בנותיהם שרפו באש, ואם לא יעשה משפט בעושי רשעה אלה המעטים, הלוא על נקלה תפשה המספחת הזאת בכל גבול ישראל, ורבה אז המשכלה אשר תפיל עוד חללים יותר רבים, (ועיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף י"ז ע"א ובמדבר דף א' ע"ב, ובהערה שם),
לזה צותה התור' לצאת ממחשבות ההן כי במקום שיש חלול השם וסכנת הנפשות עצומה בהתחבר הסבות שקדמו הנה המדה הנכונ' אצלם הוא להתאכזר על אויבי יי' ורחמי רשעים אכזרי ולזה אמר ולא ידבק בידך מאומ' מן החרם למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. ירצה שישרוף את העיר ואת כל שללה כליל בתורת קרבן לשם יי' ולא ידבק בידו מאומה מן החרם אשר לא ישרוף לרצון להם לפניו למען יעלה לפניו ריח הניחוח וישוב מחרון אפו הראוי לצאת מלפניו על העון הגדול ההוא ונתן לך רחמים ירצה שתהיה עם זה בידך מדת הרחמים האמתית המיוחדת אליו יתעלה ולא תשתבח בה בהפוך אותה לאכזריות כמו שהוא בהיות רחמיך על הרשעים כי באמת החסיה והחמל' על הראוי היא מדת רחמנות וכאשר יהיו על הרשעים היא אכזריות גמורה. והנה כשתעש' מצותו תשלים מדותיך וגם ירחם עליך והרבך ולא תתמעטו מפני זה המשפט אשר תעשו במדוחים וכיוצא בהם והנה אם הייתם אכזרי' במעש' לא ייעד לך רחמים על אכזריותך אבל לפי שהאמת שאתה נוהג בזה ממדת הרחמים האמתיים הוא מבטיחך לרחם עליך ולהרבות אותך. והנה רבי עקיבא דרש הייתור הזה ואמר מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך וגומר. אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכ' וע"ד הפשט מה שביארנו הוא נכון. מפני שכוונת השם יתברך בכל זה להעתיק אותנו מפחיתות המדות אשר האדם קרוב אליהם לפי טבעו ותולדתו ולהביאו אל טבע נכבד ומעול' ממנו עד שכמעט לא יאמרו בני אדם בתכונותיהם ומדותיהם אבל יאמר להם בני אל חי סמך לזה בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגומר. צוה שיעתקו מהיותם בתכונותיהם ומדותיהם בני בשר ודם אל שיקראו בנים למקום ב"ה וע"ד שאמר וכל בניך למודי ה' (ישעי' נ"ד) שהתלמידים גם הדברים הנלמדים הם ממש תולדות המלמד אותם. ולזה כשישראל שוכחין לימודן ועוזבים מצות אלהיהם ומתיאשים מהם הקב"ה נפרע מתולדותיהם כמ"ש הכתוב נדמו עמי מבלי הדעת וגו' (הושע ד'). כי כלפי שאמר הכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט) אמר כי המלה הזאת צודקת עליהם כיון שלא היה בהם דעת שהוא קרם וכבודם וזה לא מפני שאין בחקם לקבלו אלא מצד מיאוסם אותם שהוא עון פלילי ועל זה מדה כנגד מדה אמאסך מהיות כהן משרת לי כמו שאמרתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות י"ט). וכן כמו ששכחת והשלכת אחרי גוך תורת אלהיך שהיא תולדותיו של הקב"ה אשכח בניך גם אני זה כנגד זה למדנו שעל זה הדרך קראם הכתוב בנים למקום ב"ה אמנם להשמר מענין הבניות הבשרי ממש אמר בנים אתם לה' אלהיכם כי הלמ"ד מורה על הקנין לא על צירוף הבניות ע"ד שאמר והנה בן לשרה אשתך (ברא' י"ח) ותלד שרה בן לאדוני (שם כ"ד) כי זה וזה בטוב התבוננות יורה על היותו בן לאחד וקנין לשני. ועל זה הענין עצמו הוא אצלי מה שאמר הכתוב (שה"ש ג') בעטרה שעטר' לו אמו וכמ"ש במדרש חזית (שיר ג') והביא' הרמב"ן ז"ל אצל וה' בירך את אברהם בכל (שם כ"ד) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטר' שעטרה לו אמו א"ל הן א"ל משל למלך שהיתה לו בת יחידה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך בתחלה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל קראם בתי שנאמר שמעי בת וראי וגו'. (תהלים מ"ה) ולא זז מחבבם עד שקרא אותם אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי וגו' (שה"ש ד'). לא זז מחבבם עד שקראם אמי שנאמר (ישעי' נ"א) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו א"ל אלו לא באתי לכאן אלא לשמוע זה די. *וטעם חבוב וכו' (עיין ביאורי למעלה שה"ש דף קע"ב) ופה רוצה הרב ז"ל לבאר הכונה יותר כי הנה ידוע שאף שאם ואחות והבת משותפות בזה שהם נאהבות לאדם כאחד, בכל זאת יש לכל אחת עוד תכונה אחרת, מה שאין לזולתה, כי הבת היא נכנעת לאביה ושומעת בקולו והאחות היא חומלת על אחיה ומחננת אותם, והאם יש לה רחמנות על בניה יותר משאר הקרובים, וזש"א המדרש כי בעשות ישראל רצון הי"ת קורא אותם בשם "בת" יען כי היא שומעת בקולו כבת. ובשם "אחות" בעבור היותם מטיבים איש לרעהו, כאחות לאחיה, ובשם "אם" בעבור שירחמו מאוד על כל איש עני מסכן ואומלל.
וטעם חבוב מאמרו ונעימותו כי כמו שהוא מבואר שכשקורא אדם לבתו אחותו ואמו אין הכוונה שיש לו עמה הצירוף ההוא כלל אלא שמתוך חבתו עמה משמח' לומר שלא נמצא הענוה והיראה הראויות לה בתורת בת לבד כי גם האהב' והחנינה כמו באחות ולא עוד אלא הרחמנות בטוב השכל והענוה כמו האם ויהיה לפי זה כוונתו בשני התוארים בהכרח שהיא שלימה כענין זה האחוה והאמות והיא בתו וחשוק' לו. ועל זה האופן כבר יקרא האדם את אשתו או את אהובתו אם שלש אלה ימצאו לה בתי אחותי אמי והכוונ' בת לאביך ואחות לאחיך ואם לבניך ואת שלי וכמ"ש הכתוב שרי המלך (אסתר א') שהכוונה שהם שרי העם או שרי המדינות והם עבדים למלך וכן מטעם המלך וגדוליו (יונ' ג') וכן כשקרא הקב"ה לכנסת ישראל בתי אחותי אמי על זה האופן קראם כן להורות על מעלותיהם אלו מצורף אל היותם קנינו יתעלה. והוא טעם בעטרה שעטרה לו אמו כי היא היתה אם וכנסת הבנים בני ישראל והיא שלו דומה ממש למה שרצינו בביאור בנים אתם לה' אלהיכם כי אתם בנים בני ישראל אביכם אמנם נשמעים וקנינים לה' אלהיכם כמ"ש ישראל קנין אחד (אבות פ"ו) ועל כל פנים אמר אחר שאתם אמונים בחיקו יתעלה ומונהגיה על פי מדותיו ונקראים שלו ומיוחסים אליו עד שאינכם ראויים להמנות מכלל האדם לא תתגודדו על מיתת אבותיכם כי עוד אביכם האמתי חי וקיים וכמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג) ואם ימות לכם בן או אח והדומים מן הקרובים לא תשימו קרחה בין עיניכם כי הבנות בנותיו והבנים בניו והוא יתעלה בעל האביד' ולא אתה וזה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר וגו'. ואחר שהם שלו והוא לוקח נפשותם משלו הוא לוקח ואין להצטער על מה שבעל הדבר עושה בשלו. ובשערים נ"ט וע' דברנו עוד בזה. ובפרשת אמור אצל קדושת כ"ג שער ס"ו כתבתי כמה הוא התועלת הנמשך מאלו המצות אשר יבדילנו משאר בשרינו ומיחסת אותנו אליו יתעלה עיין עליו. וסמך הענין הנכבד הזה בכאן ללמוד ק"ו למסית ומדיח ולעיר הנדחת אשר אין לחוס ולרחם עליהם וכל שכן שלא ידאג ויתאבל עליהם כלל והנה המפרשים ז"ל פירשו אלו הכתובים בפנים אחרים כמו שהוא בספריהם. והנה לא סר מכוונת ההעתק הזה עד שהבדילם במזונותיהם מכל שאר אישי המין ואמר לא תאכל כל תועבה וגו'. כי בזה יובדלו מהם הבדל מזגי ויתחלפו בתכונותיהם וכבר ביארנו התועלת הנמרץ המגיע בזה בפרשת ביום השמיני שער ס' דרוש משם. ואולם כל זה נמשך אל מה שאמר ראשונה על הקרובים המסיתים לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג וגו'. אשר הוא הענין השלישי הכולל כל ג' סבות ההזהר וההזכר' הנמרץ כמו שאמרנו. והנה היו כל אזהרות התורה האלהית או רובן מזה המין רצוני שימצאו בהם אחד אחד מג' ענינים אלו או הב' מהם או שלשתן יחד לחזק הזרוז ולהפליג הזהירות במה שיגיעו מזה אל אמתת הענינים וכל ישראל ישמעו יבינו ישכילו את אשר יעשון מבלי שישאר להם עוד פתחון פה לומר לא ידענו או לא הודיעונו חומר הדברים על נכון כי זה מה שייטיב כח הבחירה וישלימה כמו שהנחנו ראשונה. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
7