עקידת יצחק צ״דAkeidat Yitzchak 94
א׳יבאר במאמר כי אהבת יי' ית' לצדיק קודמת לצדקתו קדימת סיבה. הוא אמת מצד כלל הבריאה. אך שקר מצד חלקיה:
1
ב׳עשר תעשר את תבואת זרעך וגו'
2
ג׳בהגדת מסבת (מכות כ"ג:) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם בית דין של מעלה מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. מקרא מגלה דכתיב קיימו וקבלו היהודים עליהם (אסתר א') קיימו למעלה מה שקבלו למטה. הבאת מעשר דכתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר וגו' (דה"ב ל"א) וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וגו' (מלאכי ג׳:י׳) ושאלת שלום בשם דכתיב ויאמר בועז לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יברכך יי' (רות ב׳:ד׳) ויאמר יי' עמך גבור החיל (שופטים ו') מאי ואומר וכי תימא בועז מדעתיה קא עביד ומשמיא לא אסכימו על ידיה ת"ש יי' עמך גבור החיל:
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הן אמת שלא היה באפשרות איש להיות צדיק בארץ אם לא הקדים הי"ת לתת לו הכח השכלי להכיר בוראו, והרצון השכלי לבחור במה שנראה לו טוב וישר, ורק ע"ז רומז מאה"כ באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו'", וכן מאה"כ בירמיה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובבחינה זאת נוכל לאמר בצדק, כי אהבת הי"ת אל האיש השלם קודמת ליציאת שלמותו אל הפועל, כי לולא הראה לו הי"ת תחילה אותות אהבתו בתתו לו הכשרון בכח לקנות חכמה ודעת צדק משפט ומישרים, לא היה ביכלתו לעולם להשלים נפשו בפועל, וע"ז רומז גם מאה"כ "מי הקדימני ואשלם" אפס כשרון זה להשלים נפשו נתן ה' גם בכח כל אדם כצדיק כרשע, כמו שהטביע גם בלב כלם גם יחד הכח והיכולת לעשות הרעה, באופן שתהיה הבחירה החפשית ביד כל אדם להרע ולהטיב כי אלו הסיר ממנו היכולת להרע, הלוא היתה מעלת עשיית האדם את הטוב נגרעת מאוד אחרי שרק בהכרח טבעו, ולא עפ"י בחירתו החפשית יעשה אותו, וע"ז רומז לדחז"ל גם מאמר הי"ת "ואשר הרעותי" (מיכה ד') כי אחרי שנתן לאדם גם היכולת לעשות הרע הוא ית' ג"כ כעין סבה לזה, אם אח"כ ירע מעשהו, אף שבאמת רצון הי"ת וחפצו הוא רק שיעשה האדם טוב, והרע שיעשה באמת משובב רק במקרה מאתו ית' בעבור שלא מנע ממנו היכולת להרע, ונמשך מזה כי בתחילת בריאתם שוים כל בני אדם יחד, כי לכלם נתן הכשרון לקנות השלמות המוסרית, ומכולם לא נמנעה גם היכולת להרע באופן שבעת הולדת כל אדם, לא נוכל לאמור עליו עוד, שהוא אהוב או שונא לה' ורק עפ"י מעשיו הטובים או הרעים שיעשה אח"כ יקרא בשם "אהוב וידיד ה'" או בשם "שנוא ומתועב לי" באופן שלא נוכל לומר בבחינ' זאת שאהבת ה' נפלאתה לאדם אחד כבר בתחילת יצירתו במדרג' יותר גדולה מלזולתו, בטרם התהלך עוד לפניו בדרך צדקה ומשפט ומה שנאמר "אברהם אוהבי" "ועבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" תואר זה לא נקנה להם מלידה ומבטן, כי אם לאחר שהוציאו שלמותם המוטבעת בקרבם בכח אל הפועל, ודברי החושב בהפך, כי אהבת הי"ת צריכה להיות קודמת לכל איש צדיק מלידה ומבטן, כי רק על ידה יוכל לזכות ארחו ולהטיב פעלו ידחה הרב ז"ל בשלש תשובות, הא' כי לפ"ז יהיה אשר אהבת ה' הזאת היתה לו למנה מני רחם, מוכרח לעשות הטוב, ואשר מנעה ממנו מוכרח לעשות הרע, והוא סותר לא לבד מה שכ' החוקר, כי האדם רצוניי על כל מעשיו אם טוב ואם רע, [והתורה הקדושה קוראת ג"כ באזני כל איש מישראל לאמר "ובחרת בחיים, מאמר המורה כי גם עשיית הטוב וקטן החיים המוסריים המסובב מזה, גם מניעת עשותו תלוים רק בבחירת כל אדם כצדיק כרשע,] כי אם יהיה גם עול בחיק הי"ת, כי הפליא אהבתו רק לקצת בני אדם ונתן להם עי"ז לא לבד הכשרון, כ"א גם כעין סבה מכרחת, להטיב דרכם, ומנעה מקצתם והסיר מהם עי"ז הכשרון והיכולת להטיב דרכם, הב', כי לפ"ז לא היה באפשרות שהצדיקים בעלי אהבת ה' הזאת שקדמה להם יהפכו לרשעים, או כי הרשעים אשר לא חלק ה' להם אהבתו זאת מני בטן ייטיבו בכל זאת אח"כ את דרכם להיות צדיקים והולכי נכוחה, ובכל זאת יעיד הנסיון על מציאות שני אלה גם יחד והג', כי כמה כתובים יורו על ביטול דעת זו כמאה"כ "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה" וכו' ואם היתה היראה והמעשים הטובים המסובבים ממנה הכרחיים למי שהקדים לו הי"ת אהבתו כבר מני רחם, ונמנעים ממי שמנע אהבתו מהם, הלוא היתה השאלה הזאת מצד אחד למותר, ומצד אחד לריק וללא הועיל, כי האהוב לה' מני בטן יירא אותו וישמור חוקיו בהכרח והשנוא לו הוא חסר ידו קצר היכולת לירוא את ה', ולשמוע בקולו? מכל זה נודע לנו בבירור, כי הדבר הוא בהפך, כי כל אדם נוצר מתחילת בריאתו להיות ראוי להשלים נפשו, ובזה לא יבדל איש אחד מזולתו, ורק כאשר ישלים אח"כ את נפשו בפועל ימציא לו הי"ת את אהבתו באותה מדרגה הראויה לו לפי ישרו ותומתו וע"ז רומז גם מאה"כ "אמת מארץ תצמח" ר"ל אם יעשו בני אדם בבחירת החפשית רק טוב ואמת עלי ארץ, אז "צדק משמים נשקף" עליהם כי יאהב ה' אותם כאשר יאהב איש את בנו הישר הולך, עד שנפשו קשורה בנפשו, (ועיין מזה גם ביאורי לשער ד' מס' חזות קשה,) ונמשך מזה כי לכל איש שלם יהיו למנה מהי"ת ב' מיני אהבה וחסד, הא' הוא החסד הכולל כל בני אדם יחד בתתו להם מלידה ומבטן הכשרון להשלים נפשם, והב' הוא החסד הפרטי מה שנהיה לו לבדו למנה רק אחרי שהיטיב דרכו ומפעליו יותר מכל זולתו, וע"ז רומז גם מאה"כ "אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך לפניך וכו' ותשמור לו את החסד הגדול הזה וכו', והנה המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם, יחלקו בכלל לג' מחלקות, הא' בבחינת גופו והוא שישים מתג ורסן לתשוקותיו, ויחדל מכל הנאה גופנית האסורה לו, או העוברת את גבול וגדר השיווי והראוי, ובשכר זה יתן לו הי"ת גם חיי גוף בריאים וחזקים וישמרהו מכל חולי ומדוה כמו שנראה באבותינו בימי המן שחטאו לפי דחז"ל ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש, והטיבו אח"כ את דרכיהם ושבו לכבוש את יצרם ותשוקתם הגופנית ע"י הצומות שקבלו עליהם, וה' שלח עזרו מקודש להם לשמרם מחמת המציק המן הרע הזה והפיר את עצתו אשר בקש להשמידם, הב' הם המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם ע"י המידות והתכונות הטובות אשר יקנה לנפשו ע"י ההרגל התמידי, ד"מ מי שירגיל עצמו לרחם על אחיו האביון, ולתת מהונו תמיד צדקה, לכל איש עני ומסכן, יקנה עי"ז לנפשו מדת החמלה והחנינה היקרה מאוד בעיני אלהים ואדם לקנין עולם, והי"ת יגמלהו ג"כ כצדקו לתת לו תמיד הון ועושר שהם האמצעים אשר על ידם יוכל איש להטיב לעמיתיו, כאשר ירמוז על זה מאה"כ בצדקה "עשר תעשר" "נתן תתן" "פתח תפתח" שחברו המקור עם הפעל מורה תמיד על התמדת הפעולה וההרגל התמידי בה ואמרו גם חז"ל על מאה"כ עשר וכו' "בשביל שתתעשר, ר"ל אם תעשר תחילה בטוב לבך ובבחירתך החפשית, מהמעט אשר חנן ה' אותך בו ירבה אז הולך לרוב עד שתוכל אח"כ לעשר ממנו עוד יותר הרבה בעבור מדת טובך אשר נשרשה כבר בקרבך והג' הן פעולות האדם והשתדלותו להקנות לנפשו המשכלת ע"י הלימוד, העיון והתבוננות בדרכי הי"ת, שלימות מעלת שכלית ונפשית ואם יעשה האדם זאת בתחילתו בבחירתו החפשית יטה אח"כ הי"ת עליו חסדו ויעזרהו על ככה למען יוכל להוסיף יום יום חכמה ודעת עוד יותר, הנה לפנינו כי בכל ג' מיני טובות אלה צריך האדם תמיד לעשותן תחילה, ורק אח"כ יהיו לו אהבת הי"ת ועזרו מקודש למנה, לא כדעת החושב בהפך, שאהבת ית' היא קודמת לצדקת וזכות האדם, ועל כל זה רומז לדעת הרב ז"ל מאמר חז"ל שהחל בו" ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה, מקרא מגילה" שהיא ההילול וההודאה על ישועת ה' בבחינה גופנית שהיתה להם למנה, רק אחרי שובם אליו בכל לב ובכל נפש, "והבאת מעשר, ר"ל היכולת להביא תמיד המעשר אל אוצר ה', אשר תהיה לאדם כעין שכר וגמול רק אחרי שהביא אותה תחילה רק בטוב לבו בבחירתו החפשית, ושאלת שלום בשם" המורה על קנין השלימות השכלית בידיעת הי"ת, אשר גם בה החוב על האדם להחל בה תחילה, ורק אח"כ יעזרהו גם הי"ת לזה.
כשאהבת הש"י אל אוהביו היא הקודמת אל צדקתם קדומת מציאות וקדימת סבה הנה הוא אמת מצד ושקר מצדדים. הצד אשר הוא אמת הוא כשיוקח המאמר דרך כלל כי באמת לא יצדק אנוש עם אל אם לא מפני שהקדים לו בטבע הוייתו זה הכח השכלי אשר בו מכיר את בוראו והשכל הרצוני או הרצון השכלי אשר בו יבחר לעשות הטוב והישר כי בזאת ההתחלה אשר נמצאת באברהם אבינו הגיע למה שהגיע מהשלמות ויסבול שיאמר זה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. (בראשית י"ח) ירצה כי ידעתיו במין לברוא אותו באותה צורה ותכונה למען אשר יהיה בטבעו לציוח את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. ומזה המין אומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א׳:ה׳) ודאי על זה הענין צדק המאמר וכמו שנאמר מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳). ואין לומר שמזה הצד שנאת הש"י לרשע תחייב רשעתו ועל אודות אשר בראו על הטבע הזה אשר בראו ושאור העיסה אשר שם בבשרו וכמו שאמרו חז"ל ואשר הרעותי (סכה נ"ב:) לפי שהעקר המכוון בבריאה לא היה כי אם אל הטוב והיושר שבה. ואולם אפשרות הרע היא בא במקר' כדי להמציא מציאות טוב הבחירה כמו שביארנו יפה על מאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח'. והנה לפי זה מפי עליון לא תצא הרעות כי אם במקרה ובכח אמנם הטוב הוא המכוון בעצם ובפועל:
4
ה׳ואולם כשיאמר המאמר ההוא על זה האיש החלקי הרמוז ועל אהבתו המיוחדת כמו שתאמר אברהם אבינו או אי זה מהאבות והנביאים עד שנאמר שהאהבה אשר עליה נאמר אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) או עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) היא קדמה למעשה צדקתם ושלימותם ושלא יאהבו בם לזכותם אבל שזכותם נמשך מהאהב' ההיא הקודמת הנה זהו שקר גמור מכמה צדדים. האחד למה שכבר יהיה האדם הכרחי על הטוב ורצוני על הרע וכבר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מס' המדות היות האדם רצוני על כל מעשיו אם טוב ואם רע ואם נזכרה שם סברא בהיות האדם בלתי רצוני בקצת מעשיו הנה היתה הפך הנאמר וזה היותו רצוני על הטוב ומוכרח על הרע ואף על פי שיהיה עול בחקו ית' כי אשר לא אהב יי' תחלה אי אפשר להיותו טוב ואחר כך הוא מוכרח להיותו בלתי טוב ואין עול גדול מהיותו אוהב קצת ובלתי אוהב קצת. הב' שאם כן אי אפשר שיהפך צדיק לרשע ורשע לצדיק כי אחר שקדמה אהבת הש"י לצדיק ואהבת הש"י לא תסור כי לא אדם הוא להנחם הנה א"א שיהפך רשע והנה אם לא קדמה אהבתו את הרשע קודם שירשע איך אפשר שיאהבנו ברשעתו ומשלא קדמה לו אהבה אי אפשר שיצדק הנה אם כן אי אפשר לרשע שישוב בתשובה ויעשה צדיק והנה שני הענינים נמצאו בטלים לפי המציאות. הג' מפני הכתובים המכחישים זאת ההנחה בפורוש אמר הכתוב ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י׳:י״ב). מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' (שם ה'). ואם כן מהו שואל דבר ממי שאין בידו כלל לעשותו אם לא שתקדם לו אהבתו יאהבנו וינתן לו שאלתו וכן בכיוצא באלו יש הרבה מאד. אלא שהאמת הברור כי האלהים עשה את האדם ישר מתחלת בריאתו ראוי ומוכן להשלים עצמו בדעות ומעשים וזאת ההכנה שמה בשוה בכל איש ממין האדם ההיא תקרא בשם הטבה או אהבה או כמו שנרצה ומנהו והלאה לא יעשה יי' אלהים דבר יתרון לשום איש מהאישים על זולתו רק מצד מה שימצא תחלה מהטוב והיושר בשלימותו הראשון מזולתו. והנה בהוסיף האדם בשלמות יוסיף האל ית' באהבה וכן עד שיגיע לאותה מדרגה שעליה נאמר אברהם אוהבי רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים י׳:ט״ו) ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) וזולתם וזה ממה שיאות ע"ד שאמר הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) הנה הכרת האמת תחוייב שתצמח מארץ כלומר מיושבי הארץ הלזו ההיולאניים ועם זה צדק משמים נשקף. וזכר ראיה גדולה תחלת דברי פיהו של שלמה עם אלהיו אמר אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמור לו את החסד הגדול הזה ותתן וגו' (מלכים א' ג'). הנה שזכר ב' מיני חסדים הראשון הכולל אשר בעבורו היה בכחו לעשות צדקה ומשפט והאחרון אשר היטיב אליו בעבור צדקתו והוא ענין אמתי מאד. ובפרשת לך לך שער י"ו נתבאר יפה למה הקדים הכתוב לספר אהבת הקב"ה עם אברהם אל הגדת זכיותיו שלא כמנהג בשלמים עיין עליו. והנה זה הענין שאמרנו מהקדים זכות האיש תחלה אל קבלתו הטובות המיוחדות מאת האלהים יצדק בכל סוגי הטובות הן גופניות הן נפשיות בלי ספק כי בכלן מטיבין מלמעלה לפי המעשים שמקדימין המקבלין מלמטה ולא באופן אחר וכבר יחדתי בזה הענין השער הרביעי בחבור קטן שקראתי חזות קשה על סדר הויכוח שהיה לי בזה הדרוש עם חכם אחד מחכמי נכרים. והנה לפי שסוגי הטובות הם שלשה. אם טובות גופרות ממש כעין חיי הגופות וקיומם. או טובות נפשיות אשר יחלקו לתקוני הפעולות המעשיות ושלימותם. ואם אל שלמות המעלות השכליות האלהיות. לזה מה שיראה שכוונו חז"ל (מכות כ"ג:) במאמר שזכרנו ראשונה אל הדרוש הזה עצמו אשר אמרו ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה והיא מליצה נכבדת להיות התחלת הדברים מתעוררות משלמות משפט האנשים וגמר שלמותם בא אליהם מפאת מעלה ואמר שהם מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. והנה במקרא מגלה כוונו אל הענין הראשון כי באמת ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע נתפרסם מאד היות על זה האופן כמ"ש אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו ג' ימים לילה ויום וגו' (אסתר ד׳:ט״ז) והוא מבואר כי בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים וכמ"ש גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו' (מגילה י"ד.) והנה לענין התשובה עצמו כך הוא כמ"ש שיתעורר אדם עליו מהכח הכולל הנתון בו בשעת הבריאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים נ"ד.) שהתשובה היא מהדברים שקדמו לעולם. ואחר התעוררותו מחזיקין ידיו מלמעלה וכל עוד שיתחזק עוד משלימין ענינו בה והוא דבר שנתבאר מאד בפ רש' התשובה בסדר אתם נצבים כי שם נאמר ראשונה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואחר נאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ואחר נאמר ואתה תשוב ושמעת וגו' ואח"כ אמר והותירך ה' אלהיך וגו' (דברים ל׳:ח׳) כמו שיבא ביאורו בשער ק'. ולזה אמר שקיימו למעלה מקרא מגלה והוא הלילה של ישועה מצד מה שקבלוה למטה והוא ענין נכבד ומבואר מאד מצד עצמו. ועל הענין השני אמר והבאת מעשר כי הנה הוא מבואר שהוא ענין שנופל תחת הפעולות המדותיות והנה המדות כך הוא ענינם בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בתחלת המאמר השני מספר המדות *שהמעלות וכו' ר"ל כי הפעולות יחלקו בכלל לג' הא' פעולות טבעיות שאין ביכולת האדם למנעם, כמו כל פעולות החושים, שכל עוד שלא יעצים האדם ד"מ עיניו מראות, או יאטים אזנו בשום דבר, יראה בהכרח מה שעומד לנגדו וישמע קול מדבר אליו, אף אם לא ירצה לשמוע אותו, וכשרון עשיית הפעולות הטבעיות האלה מוטבע באדם מלדה ומבטן, מבלי שיצטרך תחילה אל לימוד והרגל, כי מדי תפקחנה עיני ואזני הנער יראה וישמע כל הדברים הנראים, והקולות הנשמעים, והב' הם פעולות שהן חוץ לטבע, ד"מ עלית האבן וכל דבר כבד למעלה היא פעולה המתנגדת אל הטבע ואין האדם יכול לעשותה כלל, כי אם גם הרבה פעמים ישליכם למעלה בכל מאמצי כחו. בכל זאת הלוא מהר חיש ישובו לרדת עוד למטה, ומעתה יאמר החוקר כי המעלות והמידות טובות הן הפעולות הממוצעות בין שתי אלה כי אינן טבעיות לאדם עד שלא יצטרך לקנות אותן בלימוד והרגל, גם אינן הפכיות לטבעו עד שנוכל לאמר ממנו שיעמול לריק לקנותן, כי אם נקנות הם לו ע"י לימוד והרגל תמיד.
שהמעלות אינם לאדם בטבע ואינם חוץ מהטבע. אינם בטבע עד שנפעל אותה בזולת למוד והרגל. לפי שאינם לנו כמו החושים שאנו משתמשין בהם לפי שהם נמצאים בנו. אמנם המדות נמצאות בנו לפי שנפעלם. ואינם חוץ מן הטבע עד שלא נוכל לקנותם שאם היו הפכיים בעבע לא היו הן בקנין והרגל כי לא תעלה האבן מאליה למעל' אע"פ שנשליכה לשם פעמים אין מספר וכן האש למטה ואנחנו נראה כי האנשים מצד ההרגל יקנו הרבה מהמדות או ימנעו מאשר להם. אבל נקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל כלומר שהטבע הוא מוכן לקבלם וההרגל ישלימם. והנה הוא מבואר שכל זה אינו רק מה שאמרנו שהתחלת המדות המעשיות הן ביד האדם כשירגילם ע"י למוד. אמנם אחר שישלים ההרגל יקויימו עליו מלמעלה כשאר הצורות המושפעות לפי שהקנין השלם הוא כעין הצורה אל הכח אשר בו ולזה נתבאר במאמר ההוא איך יהיו הפעולות סבת הקנינים כמו שביארנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז עד שכבר חודשה שם שאלה לומר כי במה נדע ונכיר בין הפעולות הקודמות אל הקנין ומהווה אותו ובין אותם שנמשכים ממנו באותן מעשים שאינם נכרים מצד עצמן כמלאכת הכתיבה והניגון וכיוצא שהפועל מיד בעצמו אם הוא מאומן בקי או ממתלמד. *אמנם במעשה הנדיבות וכו' (עיין מזה ביאורי לס' שמות דף ע"ז ע"א,)
אמנם במעשה הנדיבות מי יודע אם זה שנתן מתנה עשה כן לפי הקנין אשר בו או בעבור קנות הקנין ואמר החכם שהכרת פניו תענה בו כי העושה הוא שמח בפעולתו כמי שפועל הדבר הטבעי והנאות לו אמנם העושה בזולת הקנין הוא עושה בעצב הפנים מצד מה שפועל כנגד רצונו וטבעו. ולזה הפועל בשמחה ובטוב לב הוא הנדיב אמנם העושה בעצב יקרא נותן לא נדיב. והוא הדבר עצמו אשר ביארו גדול המתנדבים אדוננו דוד על אותה נדבה שהתנדב הוא ושרי המלכות לבית יי' כמ"ש וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' (ד"ה א' כ"ט). אמר כי מה שהוא התנדב בוחן לב וכליות יודע שהיא נדבה ודאי כיון שביושר לבבו התנדב כל אלה ירצה השלשה אלפים זהב מזוקק וז' אלפים כסף מזוקק על מה שנאמר ראשונה והנה בעניי הכינותי לבית יי' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל (שם א' כ"ב) שאע"פ שהנדבה היא גדולה מרוב נדבת לבו היה הכל מעט בעיניו וכמו שאמר בכאן ועוד ברצות בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש ועתה עמך הנמצאים המתנדבים בעם עם שאין אלהים אני לדעת את אשר בלבבם הנה באמת הכרת פניהם ענתה בם שהם ג"כ באו אל המעשה בתורת נדיבות שלימה במה שראיתים בשמחה להתנדב לך כי השמחה היא סימן הקנין השלם בלי ספק וכן העיד הכתוב עליהם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (שם) הנה שהודה על מילתא בטעמא ולזה אמר יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' (שם) ירצה שישמור תוכן לבבם זה שיהיה להם לזכות לעמוד עליהם בכל שעה שיחטאו מצד יצר מחשבות לבבם. והנה סוד כל הענין הזה נזכר בחלק אשר לפנינו מפורש באומרו להלן נתן תתן לו ולא ירע לבבך (דברים ט״ו:י׳). ירצה שיהיה שיעור ההרגל במתנות אשר יתחיל בהם לקנות מעלות הנדיבות עד שירגיש בעצמו לפחות שלא ירע לבבו ולא יתעצב בנתינה כמו שהיה ענינו בתחלה ויגיע משם לשישמח שמחה גמורה כמו שיבא אחר כך בביאור ומזה הענין מה שאמר בראשיתו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (שם י"ד) ויהיה כפל מאמר עשר תעשר כענין נתון תתן לו כי בהתמדת הפעולות מלמטה במעשים הגופיים יתחזקו ויתקיימו הקנינים למעלה בנפש וכמו שאמרו הבאת בשנה זה תביא באחרת (תנחומא פ' תבא) ולזה מ"ש שהבאת מעשר היא מהדברים אשר עשו בית דין של מטה וקיימו אותו ב"ד של מעלה וזה שהם התחילו להביא אותו מעצמם שנאמר וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳). וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (מלאכי ג׳:י׳) וזה כי מעצמם התחילו לקבל טורח ההבאה שהתורה לא צותה רק שיתנהו בגרנות ואחר נקבע להם לקנין ולזה אמר הביאו את כל המעשר שלא יורו הוראה לעצמם ליקח מקצתו בשביל טורח ההבאה. ומאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' (שם) הוא מה שיורה על שלימות הקנין בהרגל שהוא דבר מנוסה בלי ספק כי כל עוד שירגילו מלמטה בפעולות יקיימו מלמעלה בקנינים עד שעל זה האופן ייטיבו הפעולות יותר ויהיה השפע מתרבה והוא ענין נכבד מאד כתבתיו בשלמות בשער מ"ז הנזכר עיין עליו. ובמדרש רות (פ"ג) מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזר' ובשחרית מצאוהו חתום בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים (נחמי' י') כתוב אחד אומר על החתומים (שם) וכתוב א' אומר ועל החתום (שם) אלא החתומים זה בית דין של מטה ועל החתום זה ב"ד של מעלה:
5
ו׳ואולם הענין הג' והוא שאלת שלום בשם הוא היותר מבואר כי זה מה שיכוונו בו אל השלמות השכלי והדבקות הנפשי אשר הוא שלום בין פמליא של מטה ובין פמליא של מעלה והוא מבואר שלא יושג זה השלום אם לא בשיקדים התלמיד שלום לרב וכמ"ש ז"ל אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לו רבש"ע וכי יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני (שבת פ"ט.) וכבר ביארנו ענינו אצל ברכת כהנים שער ע"ד ולזה אמר שזה הענין עשו אותו בית דין של מטה וקיימוהו ב"ד של מעלה וראיתם מבועז שאמר לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יברכך יי' (רות ב׳:ד׳) כי הנה הוא דבר לקוצרים מאותו דבקות עצמו באומרו יי' עמכם. ולפי מדרגתם ראוי שתהיה הכוונה בשידרשו הדבקות וירגילוהו אמנם הם ענו אותו יברכך יי' כי לפי מדרגתו כבר קויים בו זה הענין האלהי עד שראוי שנבקש מאתו יתעלה עליו תוספת טובה על מה שנקנית בו ולפי שהקוצרים עם שנזרקה בפיהם תשובה ראויה לבית דין של מעלה והוא הפך מדרגתם עמו לזה אמר ואומר יי' עמך גבור החיל שכיון שהיו כן דברי המלאך כדבריהם נראה שמאמר בועז ותשובת הקוצרים הסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה היא ודבריהם באים בדיוק בלי ספק. והנה אחר שהקדמנו זה הענין הנכבד בביאור זה המאמר הנפלא לסבת הויית הקנינים המשובחים שבו אשר ידבר בענינם בזה החלק ובפרט במה שיהיה מהם אצל הוצאת הממונות שהוא דבר קשה על האדם ורבים אשר חביב עליהם ממונם מגופם ואין צ"ל מנפשם אשר לא ירגישו במציאות' אשר לזה הרבתה התורה לזרז ולהוכיח באופן קניית המעלות בהן נבא אל ביאור הכתובים במה שנעורר תחלה קצת ספקות שראוי שנתבונן אליהם:
6
ז׳א טעם אומרם ז"ל (תענית ט'.) עשר בשביל שתתעשר שאם מטבע הדבר הוא נראית בהפך ואם מדרך ההשגחה יראה שאינה עצה נכונה והרי אמרו לא יאמר אדם הריני לומד תורה על מנת שאעשיר (נדרים ס"ב.) והוא הדין לכל שאר המצות בלי ספק: ב בנגוד הכתובים האומרים אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. כי לא יחדל. ג מה שנראה שתלה הכתוב מתנת הצדקה באומרו כי לא יחדל אביון וגו' שנראה שאם יונח שנאמר שיחדל בשום זמן שלא יצוה עליו אפילו בזמן שימצא עד שהוצרך רש"י ז"ל לומר לכך אני משיאך עצה טובה שגלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנ"א:): ד אומרו והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן ודרך כל המפרשים ז"ל ידועה: ה אומרו כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ודרך המדרש (קידושין ט"ו.) ידועה ג"כ יענינים אחרים יתבארו לפי דרכנו:
7
ח׳עשר תעשר
8
ט׳פרק קמא דתעניות (ט.) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר אמר ליה פרוש לי מר מאי עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. אמר ליה עשר בשביל שתתעשר אמר ליה ומי שרי לנסויי והא כתיב לא תנסו את יי' אלהיהם וגו' (דברים ו'). אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר י' צבאות אם לא אפתח וגו' אמר ליה אי מאטי להתם לא איצטריכנא לך ולרבי אושעי' רבך:
9
י׳*מה שלא יצדק וכו' תוכן דעתו שאף שבדרך הטבע יחשבו קצת בני אדם בהפך שע"י נתינת המעשר ימעט הונם ורכושם, ורק דרך פלא ותמיהה אמר החכם כי לפעמים "יש מפזר ונוסף עוד" גם אסור לאדם לעשות פעולה טובה רק בעבור נסות בזה השגחת הי"ת ולראות אם יגמלהו כצדקו וירבה עי"ז הונו ורכושו אשר מכל זה היינו יכולים לשפוט שהנסיון בנתינת הצדקה להרבות הונו על ידה, אסור מכש"כ, אחרי שהוא מתנגד גם אל הטבע, שע"י חסרון ההון ירבה ההון ? בכל זאת אחז"ל "חוץ מזו" ר"ל שבפעולות הצדקה הדבר בהפך, כי המרגיל נפשו לעשר תבואתו והונו ולתת צדקה ממנו, ומקנה לו בזה מדה ותכונה טובה יעשרהו הי"ת בשכר זה, להרבות לו תבואתו ורכושו באופן שיוכל אח"כ לתת עוד, שיעור יותר גדול,
מה שלא יצדק נפרד באלו הענינים יצדק מחובר. וזה כי אם בקבוץ הממונות בדרך הטבעי יש מפזר ונוסף עוד וגם בדרך ההשגחה הנסיון אסור. הנה בהתחבר שני הענינים יחד רצוני הטבע וההשגחה יצדק מאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר והוא על הדרך שזכרנו בתולדות הקנינים על הדרך הטבעי והוא כי כל עוד שירגיל אדם עצמו בפועל יתחזק בו הקנין ויעשה יותר בשלימות וכל עוד שישלים מעשהו יהיה השכר מרובה יותר בהצלחת הקנינים וכל עוד שיצליחו יותר יוסיף הוא בשפע וילך כן בסבוב עד לאין מספר (א) ועל זה האופן יצדק יפה עשר בשביל שתתעשר כלומר עשר כהוגן כדי שתתעשר על ידי שכר ההשגחה ותוכל לעשר שיעור גדול יתר מאד. ועל זה הענין יהיה בהפך בחולשות הפעולות עד שיהיה בעל הבית הוא הכהן כמו שאמר (ברכות י"ג.) ואיש קדשיו לו יהיו. וכבר כתבנו זה על הדרך אשר זכר אותו החוקר בפילוסופיא המדינית בשער מ"ז הנזכר דרוש אותו משם אם תרצה. והוא טעם זה המאמר בשם רבי אושעי' חוץ מזו כלומר שהנסיון סכנה אצל השם יתע' בשכר המצות חוץ מזו שהיא בנתינת הממונות שיתחייב שמנתינת הממון תמשך הנתינה עוד בשפע וזה דבר שנתן לבחינה ולנסיון בלי ספק והוא מאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות ולזה אמר התינוק שאלו הגיע להערת הכתוב בזה היה מבין מדעתו ולא היה צריך לו ולר' אושעיה רבו והוא ענין נכבד מאד יועיל אל הישרת קבוץ הממונות ולהודיע כי לא יועיל עוצר היד בהם במה שראוי אך למחסור. ובמדרש פ' עקב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת והיו העכברים הולכים בתחומה של עיר באו ובקשו ממנו א"ל ר' פנחס בן יאיר אומר לכם מפני מה הם מצויין מפני שאין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי אמר להם ר' פנחס בן יאיר מבקשים אתם שנערוב אתכם שאתם מפרישים מעשרותיכם אמרו לו הן ערב אותם הלכו העכברים ולא נראו עוד הרי הלכה למעשה לנסיון הנזכר. ואמר למען תלמד ליראה את יי' אלהיך וגו'. כי נתינת המעשרות הוא באמת יראת אלהות כמו שכתבנו אצל וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שער כ"ה וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה הג' וכל ענינם שכלם הם דברים שצריכים למוד והרגל מפני שטבע האנשים מנגדתן בקצת נעתק לענין שהוא יותר מנגד מזה. ואמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו והוא דבר קשה מאד בעיני האדם שילוה מממונו לחברו ושימתין לו עליו עדן עדנין ואחר שיעבור עליו השמטה לא יהיה לו בו רשות לשואלו: את הנכרי תגוש וגו'. לפי פשוטו כנגד יצר הרע מדבר כלומר אם תאוה נפשך לנגוש על הממון ולתבעו ולמשכן עליו כי זה מין מתשוקות ההתיהר את הנכרי תוכל לנגוש ובו תראה כח יכלתך אמנם מאשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך וכיוצא בזה אמר להלן כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כמו שיבא אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. ירצה זה שצויתי לך שלא תנגוש את אחיך ושתשמט את ידך ממנו לא יהיה דבר גדול ולא תצטרך אליו הרבה כי לא יהיה בך אביון באופן שיצטרך אל ההלואות מהעשירים וימתין שישמטו בשביעית כי ברך יברכך ה' וגו'. רק אם שמוע תשמע וגו' והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים לרדות ולנגוש אותם על מה שתלוה אליהם ובך לא ימשולו ולא תשמע קול נוגש כי באמת כאשר ינהגו בני ישראל שררה זה על זה אינו אלא לסבת חטא ולזה היה מתפלל עליו כהן גדול באותה תפלה קצרה שהיה מתפלל בבאו אל הקדש ביום הכפורים. וכבר כתבנו בפ' בהר סיני שער ס"ט התועלות הגדולות הנמשכו ממצות השמטה והיובל בזירוז ולמוד אופני עסקינו בעולם המביאין אותנו אל תכלית שלימותנו והנה כאשר הזהיר על זה הענין מהשמטה נעתק אל דבר יותר זר ויותר קשה בטבע האנשים והוא שיתן ממנו תחלה ע"מ שלא ישוב אליו עוד ואמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר יי' אלהיך וגו' פתוח וגו'. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו'. ירצה אם יגרום החטא שיהיה בך אביון מאחיך וגו' לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון אבל פתוח תפתח ידך הרבה פעמים לפי צרכיו. והעבט תעביטנו הוא פי' הפתיחת יד שזכר שאם לא רצה לשם מתנה יהי' לשם הלואה ושיהי' בה כדי לספק די מחסורו אשר יחסר לו ואפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לפי הדרש (כתובות ס"ז:) אמנם פשוטו הוא כדי צרכו ולא יותר. ולפי קושי זה הענין בעיני האדם אמר השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגומר. באחיך האביון וגומר. כי האביון יצטער מאד מגודל צרכו ומתוך הדוחק יצעק וישוע לפניך אל יי' עם היות שאין אתה חייב לו כלום והוא חוטא למסור דין על מי שאין לו עליו מן הדין והחטא הזה יהי' מוטל עליך וזהו אומרו והיה בך חטא כי את חובו מידך יבקש או שירצ' שבעבורך יקרא תגר אל יי' ויהרהר אחר מדותיו לאמר שאיני מצדיק מדותיו לתת עושר וכבוד לאיש כמוך ויבא לספק בהשגחתו יתעל' והיה בך החטא הזה שהרי שם שמים מתחלל על ידך. והנה לפי שכל זה שמזהיר עליו הוא כנגד טבעו של אדם וכבר חשבו קצת שלא יגונה האדם על הפחיתיות הנמשכות מתכונותיו הנקנות לו כפי טבעו ומזגו לפי שאינו מושל בדמיונותיו אשר לפיהן יפעל וייחסו אותו אל המזל אשר נולד בו כאשר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מהמדות וזכרנוהו בשער כ"ב הנה נתן לו עצה נכונ' מאד והיא עצמה אשר הסכים עליה החכם בספר ההוא במה שביאר בפרק ההוא שאין המזל מושל ע"ז האופן על טבע האדם עד שלא יהא הרשות בידו לנטות אל מה שיחפוץ אבל שהכל יהי' לפי הלמוד וההרגל כמו שביארנו בהקדמה ושנקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל והוא מ"ש נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגומר. והכוונה שיהי' שיעור ההרגל במעשי הנדיבות עד שלא תעצב במתנות מצד היותה כנגד טבעך ותלך בהם מעלת השלימות והקנין אלא שהוסיפה תור' במאמר זה במה שהגבילה זה ההרגל מה שלא הגבילהו החכם והוא מסכים למה שאמרו בכל מקום בתלתא זמני הויא חזקה (בבא בתרא כ"ח.) ואמר כי כשיתן פעם אחד וישנה בה הנה כשיחזור ויתן שלישית כבר יצא מידי רוע הלב וייטיב לו המעש' ההוא. והלשונות דוקא הן כי הראשון לא ייחשהו אל הפועל לפי שהוא פועל במקרה גמור ולא להתיחס אליו ולזה אמר נתון שם המקרה. אמנם השני בא המקרה עם הכנוי ואמר תתן אבל לא אמר שנתן כהוגן. אמנם בשלישית אמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי הוא הנותן ויודע למי ורוצ' בו וכל עוד שירגילוהו יוסיף שמחה וחדוה כמ"ש וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (ד"ה א' כ"ט) וכאשר פירשנו למעלה. ועל היות הענין הזה כולל כל המצות אמר דוד נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהילים קי״ט:קי״א) כמו שביארתי אצל בגדי כהונה שער נ"א. והוא למוד נפלא מאד ולפי שבשיעור הזה מההרגל כבר יקנה האדם שתי שלמיות. האחד שלמות המעש' הנעשה על ידי גשם טבעי כליי. והשני הקנין אשר בנפש שהוא ענין נכבד ממנו לזה אמר כנגדן כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך כי המעשים המחיחסים לו סתם הם הקנינים המעולים אשר הם פעולות הנפש באמת והמשימים המעשים מעשים בעצם ועליהם אמר בכל מעשיך ואמר ובכל משלח ידיך על המעשים הנעשים בשלוח היד המסודרים מהקנינים. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וגומר. לפי שכבר יהיו האנשים הולכים אחר שרירות דמיונם שמתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים כי בערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שאחשוב קצת החשובים שמחים באיש משתגע לפי שהחסרון שכלם של אלו יעיד על שלמותם בערכם לא כן משפט השלמים מאד כי הם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס וכמ"ש איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. (משלי כ״ט:ט׳) (ב) ולהוציאו מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את פלוני העני או אחזיק בידו ואם כן במה יודע איפה מעלת העשיר על העני ובמה יוכר שוע לפני דל (ג) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לדמיון זה רצוני משאר העמים שתרא' כל היום עניים ומרודים ותכיר מעלת עשרך בהם אם תאוה נפשך החסרה בכך על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך השיאו עצה נכונה שלא ירצ' בזלזול אחיו ענייו או אביונו אשר בארצו אשר עליו אמר בתחלת הענין כי יהי' בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. וזה אחר שאפשר להמצא עניים ואביונים שלא יהיו אחיו וענייו ואביוניו כאשר בארנו. וזה הפירוש הוא נכון ומתיר שני ספקות שנזכרו בו ואחר שזירז בזה הענין על האופן הנזכר נעתק לאחר זר ממנו ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגומר וזה שכבר ימכרו לו העברי או העבריה בכדי דמיהם ושלא יעבדו עמם רק שש שנים ואותם שלא יעבוד בהם עבודת עבד אבל כימי שכיר יהי' עמו ועוד עמו במאכל עמו במשקה (קידושי' ט"ו.) שלא יאכל פת נקייה והעבד פת קיבר הוא יין ישן והעבד חדש ושלא ישכב הוא על גבי מוכין והעבד על גבי תבן שנאמר כי טוב לו עמך וגם שיפרנס אשתו ובניו אם יש לו ולא די לו כל זה אלא שהוא צריך להעניק לו בצאתו מצאנו מגרנו ומיקבו שיעור רב לרבי מאיר ט"ו סלעים לרבי יהודה שלשים לר' שמעון חמשים (שם י"ז.) ולפי הקושי הנמצא במצוה זו הוצרך לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. ויש בזכרון זה שני טעמים: האחד שקנאו ופדאו מבית עבדים והעבד שכך ענינו הוא חייב לעשות כל מה שיצוה עליו רבו בין שקשה עליו או שיקל. והשני כי מתוך כך ידעת את נפש העני אשר הוא עבד תחת יד זולתו כי הוא צריך להטבה זאת כלה ועוד. ולענין השני חוזר ואומר על כן אנכי מצוך וגומר. והנה לקרב דעתו ולהשיאו לנהוג בו מנהג אהבה וקלות העבודה אמר והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך כלומר מאחר שטוב לו עמך סוף שיאמר כן ויסבול באהבתו אותך חרפת העבדות והרציעה כמו שאמר ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי והגישו אדוניו וגומר ועבדו לעולם ואומר ואף לאמתך תעשה כן (ד) לומר שאע"פ שלא יקווה כי בהטיבו עמה תרצע להיות לשפחה עולמית שהרי עבד נרצע ואין אמה נרצעת מכל מקום אל נא תמנע מהטיב עמה כמו שזרזתיך על העבד כי טוב לו עמך ואיך שיהי' לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך בסוף ולא ירצע כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים חכמינו ז"ל אמרו מכאן שהעבד עברי עובד את רבו בין ביום ובין בלילה (שם ט"ו.) ומהו עבודתו שרבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון והוצרכו לומר זה לפי שלא עלה על דעת שיהי' לו רשות לרדותו בפרך עד שיעבוד אותו בלילה כמו שעובד ביום שהרי אמר כי טוב לו עמך זה שוכב במוכין וזה בתבן אסרה תור' כל שכן שיהי' זה שוכב על המטה וישן שנת מנוחה וזה עומד ועובד בליל' לראש אשמורות. והרלב"ג ז"ל כתב ואפשר שהיה הרצון בזה כי ימי השכיר הם ג' שנים באומרו שלש שנים כשני שכיר ולזה יהי' זה שעבד שש שנים עובד משנה שכר שכיר עד כאן. ואני קודם שראיתיו בפירושיו עלה כך בלבי אלא שלא מצאתי בו טעם פיוס שכבר יוכל לומר ג"כ כי שש פעמים כשכר שכיר עבדך שש שנים שכן כתיב ג"כ בעוד שנה כימי שכיר (ה) ואשר יראה לי בזה יותר נכון הוא שהשכיר ששוכר עצמו בכל יום הרי הלילות הוא ברשות עצמו לגמרי כשאר בני חורין אמנם העבד הנמכר לשש הנה העבדות חל עליו בכל הזמן עבד יקום מהמטה בבקר ועבד ישוב שם בלילה ואף כי ינום ויישן לא יסור עבדותו ממנו והוא מעותד לכל עת שתצוה אותו דבר שיקום עמך לעשותו ולא יסרב דבריך והרי עם זה שיש בעבודתו משנה עבודת השכיר באלו השש שנים עד שראוי שתחשבם לי"ב שנים גם כי בגלל הדבר הזה שתוותר עמו יברכך ה' בכל אשר תעשה. ואחר כל זה אמר כל הבכור וגומר להזהיר על לא תעבוד ולא תגוז שהם דברים שבנקל יכשל האדם בהם וגם התר בעל מומו ואיסור דמו כדרך בשר של חולין שלא יחשב יצא מכללו. שמור את חדש האביב וגומר. כבר כתבנו בפרשת בא אל פרעה שער ל"ח מה שראינו בפרשת זו גם בפרשת כהנים שער ס"ז כתבנו מה שבידנו בספירת שבעה שבועות ובחג השבועות עצמו ובשאר המועדים כלם כל אחד בפרשה בפני עצמו אשר בכללם נתבאר ענין חג הסכות וכל מצותיו ושמחתו על נכון הוא אשר חתם בו פרשה זו שנאמר ושמחת בחגך וגומר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וגומר. עד והיית אך שמח ומלת אך יורה על הפשרת השמחה עם היראה אשר כתבנו שם והזהירם על עליות הרגלים שלש פעמים בשנה לשלש תועלות גדולות. האחד משום מה שהם חייבים לעלות להודות לפניו על יציאתם ממצרים שהוא דבר מיוחד להם גם שהם בזמן הקציר והאסיף שהם טובות משותפות לכל באי עולם ולהם לבדם נתן להודות לו ולברכו על הכל כי בשבילם נתברכו כלם כאשר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) והוא השבח המיוחד על זה הענין בהלל לא שהגוים עצמם והאומים ישבחוהו ויהללוהו כי הוא יתעלה אינו חפץ בקילוסן וכמו שאמר בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתקדש וכי'. וכבר כתב החכם בספר המדות מה ששמע או קבל מאלו העולות והקרבנות הנקרבים באלו הזמנים המיוחדים ונתן טעם לנתינת המעשרות ולהיות האנשים בטלים כמו שכתבנו בפרשת משפטים שער מ"ז. אמנם התועלת השני כי בעליית רגלים אלו יתקיימו ביד כללותם תמיד החקרים התוריים הרמוזים והמסומנים בכל הרגלים כמו שכתבנום אחד לאחד בשער ההוא ויתקיים בידם היכולת האלהיי הנסיי ממרא' עיניהם אשר יראו שם בניסים התדירים במקדש. והתועלת השלישי שתתקיים ההכרה והאהב' ביניהם ויהיו מזומנים להשלים אלו עם אלו צרכיהם מאשר יצטרכו קצתם לקצתם וירבה השלום וטוב המצב כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ב ב"ה. לפי שאמר ולא יראו פני ריקם שהכוונה אפילו דבר מועט לשם הראי' כמו שאמר הראיה מעה כסף (חגיג' ב'.) לזה חתם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך יאמר זה כמדבר עם החולק על המיעוט הזה וירצ' כל זכר מהם שיביא לשם איש כמתנת ידו ואם הוא מעט הוא מקובל לפניו יתעל' כברכת יי' אלהיך אשר נתן לך ואתה מקריב אותה לפניו ואמר זה לחבב ולהקל העליה בעיניהם כדי שיעלו שם לאלפים ולרבבות לקבל התועלות הנזכרות וכ"ש במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות וגו'. אשר שם יקרא המלך באזניהם את דברי התור' הזאת כמו שיתבאר בשער הנזכר וזה מה שרצינו ענינו בזה השער:
10