עקידת יצחק צ״ז:א׳Akeidat Yitzchak 97:1
א׳יבאר שהמלחמות המפורסמות הם למוד אל המלחמות הנסתרות כי הם היותר מסוכנות.
1
ב׳וראית סוס ורכב וגו' כי תקרב אל עיר וגו':
2
ג׳בספרי (פ' כי תצא) כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר על אויביך כנגד אויביך ונתנו יי' אלהיך בידיך (דברים כ״א:י׳) אם עשית כל הסדר האמור בענין סוף שיי' אלהיך נתנו בידיך.
3
ד׳*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר נודע לך מביאורי לשער י' (בראשית דף ע"ו ע"א) ושער ע"ו (במדבר ל"ד ע"ב ע"ש) כי בעבור היות האדם מורכב מגוף ונפש יש לו גם ב' מיני השגות אשר יקרא אותן הרב בשם "דמות" או "שבלים", השגות חושיות, אשר ישיג אותן השכל המעשיי באמצעות חושי הגוף ממקרי ותארי הדברים הפרטיים והחלקיים המורגשים ממנו, והן נקראית בשם "הכרה", מלשון הכ' "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא?" והשגות השכל והן אשר ישיג אותן השכל העיוני מסוגי הדברים הכוללים מגדריהם ועצמותיהם, ד"מ ע"י חוש הראות שלנו יכיר שכלנו המעשיי שהאיש הפרטיי הזה העומד לפנינו הוא ראובן או שמעון ובשכלנו העיוני נדע מהותו וגדרו שהוא ממין האדם שהוא חי מדבר, והשגות השכליות האלה נקראות בשם "ידיעה" מלשון הכ' "כי ידעתיו'" וכו' ר"ל ידעתי והשגתי מהותו, כי הוא יצוה את בניו אחריו לשמור את דרך ה' והנה כשרו ההכרה החושיית היא דבר נקל מאוד ומשותף לא לבד לכל אדם שהוא בריא בחושיו כי אם גם לבל בע"ח מרגיש, כי גם הוא יראה בעיניו ובאזניו ישמע ומשתמש גם בשאר חושיו אפס כשרון ההשגה העיונית הוא רק יתרון האדם שהוא בעל שכל לבד, ונקנה לו רק בעמל ויגיעה ע"י לימוד ועיון והרגל תמידי להתבונן בעצמיות וגדרי הדברים הכוללים האלה, וע"כ למען הקל קנין השגות עיוניות אלה לאדם, השתמשו החכמים מימי קדם במשל ומליצה לדמות ההשגות העיוניות הכוללות האלה לדברים גשמיים ופרטיים המושגים בחושים הנודעים לכל איש, למען יבינו על ידם על נקלה יותר גם העיונים השכליים הדקים והעמוקים, כמו שנראה שברצות שהע"ה להזהיר את האדם לבלתי התעצל בקנין החכמ' האמיתית שהוא מזון וחיי הנפש המשכלת הנביש רעיון זה במאמר "לך אל נמלה עצל" וכו' אשר לפי כשוטו יורה רק שילמוד מהנמל' להכין בקיץ לחמו ולחם ביתו הגופני, כי ע"י ראותו בעין שכלו ודעתו הכרח הכנת המזון הגופני לכל אדם, אשר הוא דבר נקל מאוד להבינו, ישכיל ויבין בעצמו ג"כ עי"ז הכרח קנין החכמה שהוא מזון וחיי נפש הרוחני [וע"כ ר"ל בעבור היות ההשגות החושיות קודמות בזמן לכל אדם ונודעות לו על נקלה בתחלה, השתמשו גם החכמים בשמות אשר הוראתם הראשונה על דברים גשמיים להורות בהם גם על העיונים השכליים [כמו שכתבתי כבר בביאורי לירמיה י' כ"ב וז"ל שם הנה ידוע כי מדרך העברי כמו בשאר לשונות להשאיל השמות אשר הונחו בתחלה לציין בהם הדברים הגשמיים אשר עליהם תפול בראשונה עין האדם בהיותו עוד במעמדו הטבעי למען ציין וסמן בהם גם את מושגיו ומושכליו הרוחנים הדומים בענין מה למוחשים אלה הגשמיום לבלתי הצטרך תמיד להמציא מלות ושמות חדשים אשר יורו כל מושגיו החדשים אשר ישיג רק אח"כ בעלותו בבחינת השתכלותו ממעמדו הטבעיי והבהמיי אל השכליי ועד"ז השאלו גם שמות ראש. רגל. יד. טבור. ירך. צלע. אשר הונחו בתחלה לסמן בהם רק איברי אדם ידועים, להורות בהם גם על מושכלים הדומים באיכותם דמיון מה לחלקי גוף האדם ואיבריו אלה, בי בעבור היות הראש החבר היותר עליון והיותר נכבד בכל הגוף קראו לכל חלק עליון מדבר מה, וכן לכל איש נכבד בחברתו בשם "ראש" כמו "ראש ההר" "ראשי עם" ובעבור היות הרגל חלק הגוף היותר תחתון כמו שהעבור אמצעי שלו, והצלע והירך והכנף בעוף על צדו, קראו תחתית המשכב "מרגלותיו" (רות ג') ואמצע הארץ "טבור" (שופטים ט׳:ל״ז) וצדי הארץ ר"ל צדיה הרחוקים בקצה האופק יקראו פה "ירכתי ארץ" וכן "ירכתי המשכן" (שמות כ״ו:י״ג) ר"ל צדי המשכן, או "כנפות הארץ" (איוב ל״ח:י״ג) כמו "כנפות כסותך" (דברים כ״ב:י״ב) ונאמר (שמות כ״ו:כ׳) "לצלע המשכן" להורות גם כן על צדו. ובעבור היות היד החלק היוצא מן הגוף להתפשט למרחוק נקרא כל דבר יוצא ומתפשט מהכלי לחוץ בשם "יד" "וידות החופנים" (מ"א ז') וכן בעבור עשות האדם כל פעולותיו באמצעות היד, ורק בה יראה כחו לזולתו, הושאל שם "יד" להורות גם על הכח בכלל כמו "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י״ד:ל״א) וכן הושאל שם "מטה אשר הוראתו הראשונה להורות על גזע אשר ממנו יצאו אח"כ הסעיפים והענפים. להורות על האב וראש המשפחה, אשר ממנו נולדו הבאים אחריו אשר ייוחסו אליו כסעיפים אל הגזע, כמו "מטות אבותם" (במדבר א׳:ט״ז).]] וגם התורה הקדוש' החכימה לעשות כן, כי כל דבריה אף שהם מורים לפי פשוטם על ענינים גשמיים צפונים בכל זאת במשכיותיהם גם עיונים שכליים דקים ועמוקים, באופן שאם הנגלה מהם הוא ענין קדוש, הרעיון הטמון בו היא קדש הקדשים, וע"ז רומז גם מאה"כ "שימו לבבכם על כל הדברים וכו' "כי לא דבר רק (ר"ל הבלתי צופן במחבואו גם רעיון נשגב ונשא) הוא מכם" ומעתה יאמר הרב ז"ל כי גם דיני המלחמה הנתובים בפרשתנו אף שהם מורים לפי פשוטם על מלחמת ישראל עם העמים אשר סביביתם ואיך יתנהגו בה ירמזו גם על המלחמות הפנימיות אשר לאדם בגופו ונפשו, כי מלבד שיש לפעמים באדם מלחמה פנימית בין כוחותיו ולחיותיו הגופניות, אשר ממנה יסובב כל חולי וכל מדוה, יש גם מלחמה אחרת ויותר נסתרת בקרבו, והיא התקוממות התכונות הנפשיות ומלחמת ההתפעליות בקרבו יחד, והנה אף שגם שתי אלה המלחמות הפנימיות המסבבות חולי הגוף וחולי הנפש, תראינה גם כן החוצה על מראה פני האדם, כמו שתראה המלחמה החיצונה לעיני כל, כמו שאה"כ על חולי הגוף "מדוע אתה ככה דל בן המלך" וכו', ועל תכונת הנפש לטובה או לרעה "לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תייבש גרם" ומאה"כ "מדוע פניך רעים וכו' אין זה כי אם ריע לב" בכל זאת יש עיד הבדל רב ביניהם, כי הן יותר מסוכנות לאדם, ממלחמת אויביו, כי היא תעשה ותלחם לרוב רק בעבור בצע כסף, או מרעה טוב או שאר קנין זמניי ומדומה, אשר ע"כ ידעו גם על נקלה שאר הסוחרים או העשירים לפשר הדבר בין הלוחמים ולעשות שלום ביניהם, אפס חולי הגוף מלבד שהיא מסבב לפעמים גם מיתת בעליו, באופן שאחריתו מר מאוד, יצטרך גם לרפואתו חכמת ותבונת רופא חכם מאוד, אשר ידע ויכיר אל נכון סיבת החולי ומהותה למען ידע ג"כ באיזה אופן ובאיזה סמי מרקחת ושאר אמצעים ראוים יוכל לרפאותו, ואף כי חולי הנפש שהוא רע ומר מאוד לאדם, יען כי על ידו ישחת כבודו, הודו, והדרו האמיתי, ואין איש יוכל לרפאות אותו בשלימות כ"א הי"ת לבדו, אשר הוא היותר שלם והיותר חכם מכל הנמצאים זולתו, כי רק הוא לבדו רופא הנפשות האמיתי, כמא"הכ "רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד", וכו', וע"פי ההקדמה הזאת ישתדל הרב ז"ל לבאר שכל מה שנאמר בפרשתנו מדיני הנהגת ישראל במלחמותיהם נגד כל אויביהם מסביב, אף שלפי מראהו החיצוני יורה רק על המלחמה החיצונית, בכל זאת צפון בקרבו גם משפט הנהגת כל איש ישראל נגד איוביו הפנימיים שהם תשוקותיו ותאותיו החמריות והתפעליותיו הגופניות, אשר כהמון מים רבים תהימנה בקרב איש ולב עמוק. גם יבואר עוד לפנינו במה שיבוא בשער הזה, כי נצחון האיוב החצוני ותשועת ישראל מיד צר, תלוים ומסובבים רק מהי"ת. אשר רק בלכתם בדרך המוסר והמישרים לשמוע בקולו ולכבוש כפי יכלתם האנושית בבחירתם החפשית את יצרם הרע שהוא האויב היותר גדול אשר יארוב להם במסתרים במצפוני לבם אשר ע"ז יורו גם המצות הנאמרות בפרשה בהשקפה ראשונה רק על המלחמה הגופנית והחיצונית (כמי שיבואר עוד לפנינו) יעזרם לא לבד להכניע אותו תחת ידם, כי אם יתמוך גם בימינם לעמוד נגד אויביהם החיצונים ולהדבר צריהם תחתיהם וע"ז רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "על אויביך כנגד אויביך וכו' אם עשית כל הסדר האמור בענין סוף שה' אלהיך נתנו בידך.
מהיותני מחוברים משני החלקים הידועים והנגלים נתחייבו לנו שני מיני דעות או שכלים. האחד נקשר עם החמר השקר טבעי והוא המכיר ומשיג בענינים החלקיים אשר מציאותם בפועל באלו החמרי' החלקיים המורכבים. והשני המשיג בענינים אשר מציאותם לבד הוא בשכלים. דרך משל אנחנו משיגים את פלוני זה הרמוז הוא חי מדבר הנה ההכרה האישיית שהוא פלוני זה השגנוה באלו החושים החומריים מצד מה שירגיש אותו בגלמו וקומתו ושאר מקריו אמנם שהוא חי מדבר אנחנו משיגים אותו בכח נכבד מזה והוא השכל המשיג בכוללים שזה הפלוני מצד שהוא איש מדבר אינו חלקי והמאמרים מבדילים אלו ההשגות בטוב. אמנם יראה שהענין הראשון האישיי הרמוז יאמר בשם הכרה כמו שאמר מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה (רות ב׳:י׳-י״א). והענין השני ככולל יאמר ידיעה שהוא הודעת הדבר בגדרו. וכמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) אמר שידעו בגדרו ומהותו אשר לו ימשכו הסגולות אשר הזכיר למען אשר יצוה וגו'. ובמאמר ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) כתבתי ענין נחמד מזה המין. והנה הוא מבואר כי ההשתמש בענין הראשון מההרגש וההכרה הוא נקל מאד כי הוא דבר כולל משותף לכל חי מרגיש אמנם ההשחמש בשכל היודע הוא עניך קשה וצריך למוד ועיון ותושיה רבה ולזה שמו החכמים הראשונים בענין המראה לראות בו עניני השני. וזה כי כל דבר מושכל שהעמידה עליו תקשה על המשיג יראו דוגמתו בענינים המורגשים המושגים אצלו ראשונה ויהיה לו זה כסולם מוצב לעלות עליו וזה ענין המשלים כלם שראש ממציאם היה שלמה הע"ה כמו שזכרו חז"ל ודברי ספריו יוכיחו ופרסום אמריו בספר מיוחד משלי שלמה בן דוד וגו'. כי הנה כל מה שמצא ענינו קשה לציירו בנפש המשילו במה שנמצא מורגש חוץ לנפש בכל הדברים אשר דבר ואשר הוא מפורסם יותר מזה הענין הוא אומרו לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין וגו' תכין בקיץ לחמה וגו' (משלי ו׳:ו׳) כי עם שהוא מוסר לעצלים להכנת הדברים הצריכים לחיי גופיתם הוא מבואר שכוונתו היתה על הלחם המיוחד אשר עליו תחיה נפש האדם כי יחיייב מכח המשל כי כמו שמציאותם הוא נבדל ברוחק גפלא כן יהיה מזונם נבדל תכלית ההבדל וכן אמר ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים כו' השפנים כו' (שם ל') וכבר זכרנום בשער ע"א וזולת אלו היותר שהיה שלמה חכם תקן משלי' הרבה (קהלת י״ב:ט׳) ודי בזה. ואין שום ספק כי על זה שענין נשתמש' התורה האלהית בכל אשר תדבר כי עם שחצוני דבריה המה ענינים נפלאים הכרחיים על מקבליה ידיעתה ועשייתה הנה לא סרה מרמוז בהם אל ענינים עמוקים ודקים נפשיים יהיו כתרים ועטרות בראש הדברים ההם הנגלים הדברים המפורסמים בה יהיו קדש והנסתרים קדש קדשים. כי על זה אמר שימי לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגומר (דברים ל"ב) כמו שביארנו זה אצל הדבור מגן עדן מקדם בשער ז' וקיימנוהו בספירי המשכן וזולתו ואין שום בעל שכל יכול להכחישו זה ולא להפטר מעיונו והשגחתו כי בקבלת זה יותרו כמה ספקות מלב הסכלים בעמדם על ספורי התורה האלהית כמו שזכרנו שם ומהנאות שאלו הענינים מדברי המלחמות אשר אנחנו בביאורם יהיה מזה המין תדבר בערירם הכרחיים אל כחיים הזמניים המפורסמים ונותנת בהם הסדר היותר נכון שאפשר ותרמוז אל ענינים נפשיים שכליים בהם יקנו הלוחמים ההצלח' המפורסמות אשר ילחמו בה גויי בגוי ממלכ' בממלכ' הוא ידוע ומפורסם חוץ לנפש גם סבתם אינה נעלמת כי הכל יודעין שהוא הממון הארץ המרעה או המקנה וכיוצא מאלו הקנינים המדומים. ולזה כבר ישימו פשרניהם המסכימים ביניהם אנשי מקנה או סוחרים עשירים. אמנם יש מלחמה אחרת שאם היא גם כן נכרת באלו החושים המרגישים כמו שאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר (שמואל ב' י"ג) כי מי שיש מלחמות הליחות בתוך גופו חוייב שיראו האותות על פניו והמלחמ' הזאת היא יותר מסוכנת מהראשונ' כי הראשונ' היא על דברי הממונות וזאת תמית גופי האדם והמכיר בתקונה צריך להיות יותר חכם לפי שהסבות אינן מפורסמות כראשונות. וראוי לבקש הרופא הטבעי שיכיר באותותיו סבת המחלוקת בליחותיו וכחתיו וישתדל להסכימם ולהשוותם עד שישאר שלם בגופו כמו שהשתדלו הראשונים להשאירו שלם בממונו. אמנם יש מלחמה אחרת יותר נסתרת ויותר מסוכנת והיא התקוממות התכונות ורוע הפעולות כקנאה והתאוה והחמדה והזדון והכילות ושאר הפחיתיות המתגברות באדם להרים יד במלך הוא החלק השכלי כי זה באמת חולי רע הוא ונפש הוא חובל ועם שזה כבר יוכר בפני האדם כמ"ש החכם לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב). ושמחת הלב תתחזק בתוכן הפעולות הישרות כמו שתדאג הרוח בהפכיהם. ולזה אמר שעצב הפנים באנשים הבריאים יעיד על רוע מחשבותיהם כמו שאמר ארתחשסתא המלך אל נחמיה התרשת' מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב (נחמי' ב') כמו שנתבאר זה בשמחת החג שער ס"ז פ"ז. עם כל זה המכיר בה והיודע ברפיאתה צריך להיות יותר חכם ויותר שלם מהנמצאים אצל הראשונות כי הוא רופא הנפשות. ולפי שהוא יתעלה הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות ואין זולתו אליו היה קורא המשורר לרפואת מחלה זו באומרו חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד ואתה יי' וגו'. שובה יי' חלצה נפשי וגו'. כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (תהלים ו'). יאמר שעם שכל מיני החלאים הן גופיים הן נפשיים הכל בידו לרפאת הנה מה שיבקש מלפניו יותר שישוב ויחלץ נפשו ממות כי הוא הענין היותר מסוכן בלי ספק כי במות הנפש אין זכרון השם יתעלה עוד בה והוא אבדנה המוחלט וכן אמר במקום אחר אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי וגו'. הבאישו נמקו וגו'. וסוף יי' נגדך כל תאותי וגו' (שם ל"ח). ירצה שעם שאין מתום בבשרו מכני זעם החולי או החולשה אשר ישולח בו מאת השגחתו יתעלה הנה הוא מתפעל יותר מפני חטאתו *שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות כצ"ל ור"ל שידיעת חטאו ועונו נחשבת לאדם כקדחת במוח שבעצמות, שהוא חולי מר ונמהר מאוד, הכולל כל הגוף אשר לא על נקלה יוכל להרפא עוד.
שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות אשר אין תרופה ממנו אלא מידו יתעלה אשר נגדו כל תאותו וכו'. והנה אם כן הטוב והנאות שנדבר באלו המלחמות בשני פנים אלו יהיה האחד הענין הנראה מפשוטן של דברים אל הענינים הידועים והמפורסמים לחיים הזמניים ויהיו למשל והוראה אל המלחמה הנסתרת והמושגת בשכל אשר תגיע תועלתו לשני העולמים. *אמנם הענינים וכו' ר"ל כי שלשה ענינים הם המצטרכים לכל עושי המלחמה, ברצותם להלחם את אויביהם כדת וכמשפט הקבוע בין כל העמים, ולהכניע תחתם, הא' דבר שפתים, שיודיעו להם תחילה בטרם יחלו להלחם אתם, הסיבה אשר בעבורה הם רוצים להלחם עמם, ולקרוא להם לשלום אם יעשו רצונם לכל אשר יחפצו, ולדבר אח"כ על לב אנשי המלחמה ולעורר אותם, ולהרהיב עוז בנפשם לצאת לקראת נשק מבלי אימתה ופחד מחמת האויב, הב' העצה, ר"ל ידיעת האופן איך תעשה המלחמה. ד"מ לכמה חלקים יחלקו המחנה, באיזה מקום ובאיזה זמן יחלו להלחם, ואיך ישימו להם אורבים, וכדומה הג' הגבורה, ר"ל שישתדלו אנשי הצבא כפי יכלתם להתחזק ולהתאמץ, ולהשים פניהם כברזל ומצחם כנחושה לפני האויב לעמוד חזקים כראי מוצק ולא ימושו ממקומם, אף כי שלא יפנו עורף לפניו אף אם תגבר ידו בתחלה עליהם, כי אם ילחמו נגדו בכל מאמצי כחם עד אשר תעוז ידם עליו, והנה על שלש אלה רמז סנחרב הלוחם הגדול באמרו "אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה" וכולם נרמזים גם בפרשיות אלה, הפרשה הראשונה תצוה על דבר שפתים במאה"כ "והיה כקרבכם וכו' ודברו השוטרים" וכו' והפרשה השניה "כי תצור אל עיר להלחם" תתן העצה הנכונה לעשיית המלחמה, כי מלבד שמאה"כ "וקראת אליה לשלום" הוא דבר שפתים מלמד אותנו גם עצת שלום, וכי כל תכלית עשותנו המלחמה צריכה להיות רק לסבב השלום, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה בשער פ"א עיין ביאורנו במדבר דף צ"ה ע"ב. וענין הגבורה האמיתית המצטרכת לנצחון האויב, מבואר במאה"כ "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך" שהכונה אם גם תערוך מלחמה כראוי, תדע כי רק לה' הגבורה, ורק הוא יתן אויבך בידד ולא בכח ועוצם ידיך ובתחבולת שכלך לבד תעשה חיל במלחמה.
אמנם הענינים הראשיים שהם העקרים שהלוחמים משקיפים אותם בפעולתם זאת הנה שזכרם הלוחם הגדול סנחריב ושלח אותם אל חזקיהו מלך יהוד' ירושלם באומרו אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבור' למלחמ' (מלכים ב י״ח:כ׳) יראה שהדברים ההכרחים אשר חוייב כל לוחם לתת לב אליהם הם שלשה אלה הראשונ' דבר שפתים וזה כי דבר ידברו בראשונ' ביניהם לאמר ולהזכיר דבר אשר עליו יהיה ההתקוממות ואם הוא כדאי לערוך עליו מלחמ' או לאו ותחת זה דברי ההתלמדות והזריזות אשר צריך שישמיעו את העם הלוחמים לראות אם קבלו עליהם ענין הסכנה במלחמ'. והשנית היא העצה הנכונ' על אופני עשייתה איך ובמה ולקיחת העזר ומנוי שרי צבאות ויתר הדברים לפי חמר הנושא ומדרגתו כמו שנמצא בענין אבשלום אשר הרבה עצות עם אחיתופל ראש היועצים וזקני ישראל ולסוף אמר קרא נא גם לחושי וגו' (שמואל ב י״ז:ה׳) כי לפי חומרת הענין הכל הוא צריך. אבל קורא אני עליו באין תחבולת יפול עם ותשועה ברב יועץ (משלי י״א:י״ד) ירצה כמו שבהעדר העצה יפול העם כן תפול התשועה ברוב היועצי' שאין טוב העצה ברוב היועצים כי אם בהמצא רבוי המחשבות וחלקי האפשרות כלן בלב היועץ האחד כי המחשבות הרבות הנמצאות בלב אחיתופל הטיבו העצה והרבוי הנמצא ביועצים הפיל ישועתו אבל ה' יעץ ומי יפר ועצת ה' היא תקום כי מטוב העצה להיות יחיד'. והשלישית היא הגבור' והוא הוצאת העצה אל הפועל כי זריזות המעש' במה שתקדם העצה הנכונה ההיא תקרא גבור' כמו שאמר הנביא רוח עצה וגבור' (ישעיהו י״א:ב׳). וכבר שם המליץ העצה ביד העצל כאבוק' ביד העור וככנפי הנמלה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת גם לחרפה והוא מבואר ותחת זה ההכנס בקשרי המלחמ' וסבול צערה מכותי' ומכאובי' מכל מיני הצער והנזק שימצאו בה והענין מפורסם מאד. והנה שלשת העקרים האלה זכרם זה המלך העריץ בדבריו אשר סמך אל הדברים הראשונים כי על הדבר הראשון שהוא דבר שפתים אמר עתה על מי בטחת כי מרדת בי (מלכים ב י״ח:כ׳). יאמר שזה הדבר אשר הניחוהו ביניהם לסבה חזקה לעורר עליו מלחמ' כי היה לו חרפה גדול' שימרוד בו לצאת מתחת ממשלתו וכל שכן אם היה זה לבטחו במלך אחר שנתדמ' לו היותו גדול ממנו. ובכלל דבריו שאם היה רואה חזקיהו שהדבר הזה אצלו גם כן הוא ראוי לערוך עליו מלחמה כי לא ירצה לשוב ממנה אמר כי יש לו לתת לב על השנית והיא העצה ותפס אותו עליה ואמר עתה על מי בטחת על משענת הקנה הרצוץ מלך מצרים אשר אין צריך לומר שלא יועיל לך כנגדי אבל יזיק כי מטבעו להסתכל אל תועלתו עם כל הבוטחים בו ולזה לא יועיל לנעזרים ממנו אבל יזיקם ואם כן אינה עצה טובה לך שתעזר ממנו. וכי תאמרון אלי אל ה' אלהינו בטחנו וגו'. הלא הוא חזקיהו אשר וגו' (שם). והנה אתה נשארת לבדך ואפס עצור ועזוב. ואחר שתפסו על רוע העצה תפש עליו על השלישית והיא הגבורה ואמר שאין בידו כח וגבורה להוציא אל הפועל שום עצה בזה מה שנתבאר לו זה ממיעוט העם אשר עמו וחולשת הכח ורפיונם ולזה אמר ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם (שם) ועתה שאתה עיף ויגע ועמך לא יעצור כח לרכוב על הסוסים איך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים וגו' (שם). והנה על שלשה עקרים אלו נסדרו אלה הפרשיות שזכרנו ראשי פרקיהן בתחלה כי הנה הפרשה הראשונה באמת ענינה הוא דבר שפתים מהענין הקודם במלחמות כמו שאמר ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו'. ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש וגו'. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. ובסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אמנם הפרשה השנייה הוא ממש ענין העצה והיא כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך וגו'. ואם לא תשלום עמך וגו'. וצרת עליה. וכן בפרשת כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו'. רק עץ אשר תדע וגו'. כי כל מה שתכלול בזה הוא באמת מהישרת העצה הנכונה בעניני המלחמות כמו שיתבאר. אמנם הגבורה והיא הוצאת העצה אל תכלית הפועל והנצחון הוא מה שאמר בביאור אחרי כן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו' וראית בשביה וגו'. כמו שיבא. והנה בכל אחד מהן יהיה הנגלה מענינה הדבר המפורסם ממנה. אמנם הנרמז היה ענין המלחמה הנסתרת תחתיה ואשר סכנתה יותר עצומה בלב אנשי השכל כמו שזכרנו. ולזה ראוי שנבוא עליהן בשני הענינים אחד לאחד. אמנם יהיה הדבור בכל אחד מהנה אחר זכרון הספקות הנופלות בה אשר מחמתן נתעורר אל הענין הנסתר מהם בלי ספק:
4
ה׳הפרשה ראשונה כי תצא למלחמה וגו'. והיה כקרבכם וגו' ודברו השוטרים וגו'. והספקות אשר ראיתי לעורר בהם הם ד'. האחד כי אחר שהבטיח הכהן את העם במאמר שמע ישראל אתם קרבים היום וגו'. כי ה' אלהיכם ההולך עמכם וגו'. איך ישוב להניא את לבם באומרו מי האיש אשר בנה בית ואשר נטע כרם ואשר ארש אשה ילך וישוב לביתו וכן מי האיש הירא ורך הלבב וגו'. שדברים אלו יטילו עליהם אימתה ופחד לפי הנראה והוא ספק במאמר הכהן. השני כי התראה זו באנשים הללו אינה הגונה מזולת זה והוא כי אם אינם בטוחים מה נשתנו אלו מאלו הרי הכל הם צריכים לביתם ואם הם בוטחים בנצחונו של מקום הקצור קצרה יד השם מהושיע לאלה אשר בנו בית או נטעו כרם או ארשו אשה בכלל הכל. השלישי מצד לשון המצוה כי למה אמר ויספו השוטרים לדבר אל העם מי האיש הירא וגו'. כי מה ענין תוספת זה ולמה לא אמר ומי האיש הירא מבלי הפסק תוספת זה ביניהם ולפי מה שאמר רש"י ז"ל מדברי רבותינו משנוי השוטר והכהן בדבורים. וגם בשניהם יחד. יש עוד ספק רביעי כי למה יהיה בדבור הראשון הכהן מדבר ומשמיע ובשלשה האמצעיים הכהן מדבר והשוטר משמיע ובאחרונה שוטר מדבר ומשמיע. והנה לישב הספקות הראשונות לכאורה היה בידי לומר שכוונת הכתוב בזה הוא לחזק ולאמץ כח הבטחת האל יתברך בלב העם כמו שהיה הענין במלחמת גדעון בעינו שנאמר לו רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידך פן יתפאר עלי ישראל וגו'. ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם וגו'. ויאמר ה' אל גדעון כל אשר יליק וגו' (שופטים ז׳:ד׳). וזה כי להודיע ולפרסם כי לה' המלחמ' ומושיע אין בלתו צוה לחזור כל אנשי המלחמה ושלא ירדו בה כי אם במתי מעט המלקקים שהיו הג' מאות לבד והוא פחות מעשירית העם אשר היו מתחלה. ואונם בחירת המלקקים יראה שיש בה ב' טעמים. האחד כי זה הפועל יורה על היותם אנשי' צדיקים ראוים שתעש' תשועה על ידם כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שופטים רמז ס"ב) *שהיו מקפידין וכו' עיין ביאור המלות למעלה במדבר דף מ' ע"ב,
שהיו מקפידין שלא לכרוע לבבואה שלהם אשר נראית במים שהוא ענין ממיני העבודת אלילים. והשני מה שיורה גם כן על חזקם וגבורתם שהם אמיצי הקשרים ושאינו נקל להם לכרוע על ברכיהם לפי טבעם כמו שאמרו שהסוס שהוא ישן בעמדו על רגליו כי גם בלילה לא ישכב הוא לו סימן חוזק ויתר עז מזולתו וההתחלות הטבעיות יועילו לקבל שפע ההשגחה בלי ספק. ואיפשר שהלקיקה והבלתי כריעה שני הענינים יחד מורים על שלמותם וזה שאינם כופפים גובה קומתם ולהשביע נפשם מתאותם ולמלא כרסם מעדנם כמו שהוא המנהג ברבים שיכרעו ויפולו לפני תשוקותיהם אבל אלו יספיק להם מה שיקחו מהדברים ההכרחיים אל המזון ויתר הצרכים במה שילוקו בלשונם לבד ובהשאר קומתם זקופה ועומדת. ואיך שיהיה מהכוונות בזה הענין הוא אחד בעינו במה שצוה למעט אותם במעמד אחר מעמד לפרסם עוצם ההשגחה עליהם וכן היה ראוי לומר בכאן כי אחר שאמר להם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו' אל תיראו ואל תחפזו וגו' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם עמכם עם אויביכם להושיע אתכם כדי שידעו וידעו אמתת זה המאמר כי ה' נלחם להם ולא להם המלחמה צוה שיכריזו להם מי האיש אשר בנה בית מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר ארש אשה וגו' שכל אלו לבם על מעשיהם אלו אשר החלו לעשות שישובו כלם ואף ע"פ שהם רבים כי לה' המלחמה. ולפי שאחרי שובם עדין ישארו הרבה מאד מתת ה' את העם ההוא בידם כנזכר בגדעון צוה שיוסיפו להכריז שנית מי האיש הירא ורך הלבב וילך ישוב כי אף על פי שלא יהיה לו תואנה מהשלשה הכרזות הראשונות ישוב מפני מוראו ורוך לבבו. *וכבר קדמו ר"ל אחרו שיכריזו ויודיעו תחלה כמה סיבות אשר בעבור כל אחת מהנה חובה על כל איש לשוב מצבא המלחמה הביתה, יכריזו ג"כ שיוכל כל איש לשוב אם רק ירך לבבו ואימתם ופחד המלחמה תפול עליו, כי מעתה לא יהיה זה לו עוד לחרפה ולקלון לעיני הרואים, כי הם יחשבו כי לא ממורך לב ישוב כי אם בעבור שארש אשה ולא לקחה, או בנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חללו.
וכבר קדמו השלשה הכרזות כדי שיתכסה כל אדם בשובו ממורך לבב לומר כי לסבה מהנזכרות ראשונה הוא שב. והוא דרך נכון וקצר אם בצורך ההכרזות אם בתוספת השני כנזכר אבל מה נעשה והנה חז"ל חולקין בפר' משוח מלחמה (סוטה מ"ד.) בפירוש פרשה זו ולא אחד מהם שיעשה הפירוש הזה. אמנם רבי יוסי אוחז שם בזה גם הוא דרך קצרה כי הוא מפרש מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו ושההכרזות הראשונות היו לכסות על בעלי העבירות ומה שאמר בהן פן ימות במלחמה לפי שהבלתי שומע לדברי הכהן לאו זו כוונה שיאמר אותם הוא מעותד אל העונש. ואם כן הכל הוא כתקנו כי אף על פי שהשם יתעלה יבטיחם ראוי להפריד ממחנותם האנשים החטאים בנפשותם אשר אינם ראויים שיעשה נס על ידם. אבל בכל הדברים האלו עדיין לא נמצא טעם לשנויי הדברים משוטר לכהן או מכהן לשוטר או לשניהם ועוד כי ר' עקיבא וחבריו חולקין עליו שם ואומרים שהכל כפשוטו:
5
ו׳*אמנם מה שיראה וכו' הוכן דעתו בקוצר הוא, כי בעבור שהאומה הישראלית נחלקת בכל העתים והזמנים לג' מחלקות, הא' מחלקת השלימים והחסידים האמיתיים, הראויים עפ"י מעשיהם הטובים והישרים מאוד להתנהג תמיד רק בהנהגה השגחיית ואופן נסיי מהי"ת, גם מבלי אשר יצטרכו לזה שום השתדלות אנושית, השניה כוללת אנשים שהם ג"כ ישרי דרך אבל בכל זאת הם בשלימותם פחותי ערך מהראשונים, באופן שעזר האלהי יהיה להם למנה רק אם לא יסמכו על הנס, כי אם יעשו תמיד גם הם בעצמם כל אשר ביכלתם האנושית, להסיר כל מכשול מדרכם ולהשמר מכל אסון ופגע רע, אשר יוכלו למצוא אותם על נקלה. כי צדקתם לבדה לא תספוק תמיד להצילם גם מהרעה הקרובה לבוא עליהם, והשלישית כוללת האנשים המונהגים תמיד רק בהנהגה טבעית ודומים בזה רק לשאר עמים (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא דף כ"א ע"ב) אשר כל מקריהם הטובים והרעים הם רק כפי מה שיחייבו אותם חוקי הטבע עפ"י השתדלותם האנושית, יען כי הם בבחינת הנהגתם המוסרית רק במדרגה התיכונה, באופן שמעשיהם אינם טובים או רעים כל כך עד שיוכלו לשנות גורלם הטבעיי עפ"י השתדלותם מרע לטוב או בהפך מטוב לרע, והנה אל המחלקה הראשונה הכוללת רק את השלימים האמתיים היתה ההכרזה הראשונה עפ"י הכהן, שהיה ג"כ מכת היותר שלימים האלה, לאמר "אתם קריבים וכו' אל ירך לבבכם כו' כי ה' אלהיכם" וכו' כי הם ישמרו מהי"ת גם באופן נסיי, ואם גם יפלו מצדיהם אלף ורבבה ממינם, הם בצדקתם ינצלו ורעה לא תגע אליהם, ואל המחלקה השלישית אשר רק לפי רבות או מעוט השתדלותם האנושית לסבב טובתם, יגיע להם הטוב והרע באה ההכרזה "מי האיש הירא" וכו' ע"י השוטר לבד אשר היה כמוהם רק כאחד מהמון העם, כי אחרי שלפי המנהג הטבעיי, הרעה יותר קרובה לבוא בקרב אל כל איש ירא וחרד מפחד אויב, אשר על נקלה יפן עורף לנוס, ע"כ יותר טוב לכל איש כזה לשוב הביתה לבלתי המס גם את לב אחיו העומדים במחנה מסביב לו, אבל הכת השניה הבוטחת בה' אבל בכל זאת יצטרכו להעזר גם מהשתדלותם כפי יכלתם האנושית, לבלתי סמוך תמיד על הנס, כי אם להשמר גם כפי יכלתם מכל מקרה ואסון הקרובים לבוא עליהם יען כי הם יונהגו תמיד רק בהנהגה הממוצעת בין האופן הטבטיי והנסיי, להם באה ההכרזה השנייה "מי האיש אשר בנה בית" וכו' ע"י הכהו והשוטרים, כי הכהן מדבר והשוטר משמיע, להורות בזה כי כמו ששני אלה יחד הם משותפים בין מחלקת היותר שלימים ומחלקת המון העם פחותי ערך, כן באה גם הכרזתם זאת רק לכל מי שיונהג עפ"י ההנהגה המשותפת בין הטבעית והנסיית, ועפי"ז יבואר גם כן סידור השלש ההכרזות האלה, לפי שינוי מחלקות האנשים בבחינתם המוסרית, מהמדרגה העליונה אל התיכונה, ומן התיכונה אל התחתונה,
אמנם מה שיראה לי בו הוא מה שיתבאר ענינו ממה שנודע מאופני ההשגחה האלהית בעניני זאת האומה הנבחרת וזה שכבר חוייב לחלק מנהגה על שלשה פנים. האחד מה שיהיה כל המעשה על ידי ההשגחה האלהית ובמעשים שאין יד ההשתדלות משגת אותם כלל כמו שכך הוא ענינו עם האנשים השלמים לגמרי. והשני בשיעזבו למעשיהם האנושיים בהחלט ולא יהיה יד ה' עמם לא לעזור ולא להכשיל כמו שכך דרכו באנשים הבינוניים שלא יספיקו מעשיהם הטובים ולא הרעים לבטל הענינים המגיעים להם על ידי השתדלותם אם לטוב ואם לרע. והשלישי כאשר יהיה הענין משותף משני הענינים והוא שיעשה האדם כל אפשרותו ומיי' יקוה שלמות פעלו שהוא הראוי והנאות שיחזיק בו כל בעל שכל כמו שכתבנו על הענינים האלה יפה בפרשת וישלח שער כ"ו. והנה לפי שא"א שלא יהיו במחנה ישראל משלשה הכתות האלה היה ראוי שיבאו להם ההכרזות והזירוזים משלשת המינים האלה. כי ההכרזה הראשונה שאומר בה אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' כי יי' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם היא ודאי אשר תאות אל שלמי האומה וחסידיה אשר הוא יתעלה עושה כל מעשיהם לגמרי. אמנם ההכרזה השלישית האומרת מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב העם כלבבו הוא ממש השתדלות אינושיי בהחלט כי כן יחייב הדעת להסיר מכשול היראה ומורך הלב מבעליו ומכלל העם היוצא למלחמה וחלוף זה יהיה סכלות גמורה. ואולם ההכרזה האמצעיית מהבונה והנוטע והמארם הנה הוא באמת השתדלות משותף משני הענינים וזה כי האיש הנלבב היודע כי השלמת מעשיו תלויה במה שיעזר בהם בטוב שכלו והשתדלותו ובמה שיסייעו אותו מן השמים יש לו לפקוח על דרכיו להסכימם עם בית דין של מעלה באופן שלא יצאו עליו מקטרגים בדינו ומזה הטעם כל איש שהתחיל להצליח במעשיו הוא ראוי להתנהל לאטו ולבלתי הרום להחזיק בגדולות תכופות זו לזו שמא מחמת זה יעיינו בדינו מן השמים אם הוא ראוי לזה אם לאו ומתוך כך יזכר עונו ויפקד ענינו ויבוא לידי נזק באומרו מגביה פתחו מבקש שבר. הלא תראה כי למה שאמר השם יתעלה לשטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ יצאה קטיגוריאה לפניו החנם ירא איוב אלהים וגו' ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו (איוב א׳:י״א) והיה מה שהיה. וחכמינו ז"ל קיימו וקבלו זה מאד באמרם (ברכות נ"ה.) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם עיון תפלה וקיר נטוי והמוסר דין על חברו וכלן מזה הטעם כי בבקש אדם בתפלתו אשר ייטב לו או בעברו במקום סכנה או במסרו דין על חברו גורם שיבוקש פנקסו ויזכרו מעשיו. ומזה עצמו אמרו (ירושלמי סוף ביכורים) שלשה מוחלין להם על עונותיהם העולה לגדולה והנושא אשה ומי שנתרפא מחליו כי אלו כלם כבר העלום לגרדום ועיינו מן השמים בדיניהם ואם לא שנמצאו זכאין לא היו מטיבין עמהם. ולפי זה כל עוד שתתיקר נפש האדם בעיניו ויראה עצמו מוכן לקבל שלמיות אנושיות עוד חל עליו חובת ההזהר וההשמר מהמקרים והפגעים המפסיקים את הדרך ולזה היתה עצה נכונה לבונה בית חדש ולא חנכו ולנוטע כרם ולא חללו ולמארס אשה ולא לקחה שלא יכנסו בזמן זה בסכנת המלחמה אחרי שלא הוחזקו עדין בהצלחות הקודמות. והנה הנם כאלו הם בדין עליהם ולמה יגלגל דין עליהם ממקום אחר שמא לא יזכו כל שכן שנצחון המלחמה הוא טוב גדול מושג בסכנה עצומה ולזה אמר ישוב פן ימות וגו'. כי מצד זה אין ראוי להתפשט הרע בזולתם כמו שהוא במורך לבב כי סביביו נשערה מאד (ד) ולזה היה מהראוי שהדבור הראשון יהיה מפי הכהן המשוח הקרב אל יי' לבדו כי הוא הראוי והמיוחד לדבר ולהשמיע את ישועת יי' אשר יעשה אותם אף כי תצאנה המלחמות ממנהגו וטבעו של עולם ושיאמינו ביי' ובנביאיו ויצליחו. וההכרזה השלישית היתה מפי השוטר לבד כי הוא יספיק להשמיע הדבר אשר היא אזהרה אנושית בהחלט. אמנם ההכרזה האמצעית כמו שהיה ענינה משותף מהשתדלות אנושי ומהשגח' אלהית כן היתה על פי שניהם שהכהן מדבר והשוטר משמיע. וזה לדעתי ענין ישר ונאות בכל זה ומעידים הענינים על אמתתו מצורף כי בעיני ההשגח' ופעולות האדם אין דרך לנטות ימין ושמאל. והנה ג"כ על פי הדרך הזה יודע למה נכתבו ההכרזות הללו שלא כסדר לפי מה שפירשו ענינם בספרי אמרו שם (פ' שופטים) והיה כקרבכם אל המלחמ' יכול יום זה שקרבים בו למלחמ' כשהוא אומר ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' וגו'. הרי יום שקרבין בו למלחמ' אמור הא מה תלמוד לומר והיה כקרבכם וגו'. כיון שמגיעין לספר כהן מתנה עליהם כל התנאים הללו. ומזה נתבאר כי הכרזת שמע ישראל נעשית ביום המלחמ' ממש ושאר הכרזות נעשות ביום צאתם מהספר ואם כן למה לא נכתבו בתורה על הסדר הזה שהקדים המאוחר ואחר המוקדם. אלא שירא' ששמר בזה יחס מעלות ההכרזות והמכריזים כי הראוי שתקדם במעל' ההכרז' האלהית המוחלטת הנעשית על יד הכהן המשוח לבדו ושההכרז' אשר מההשגח' המשותפת הנעשית על יד כהן ושוטר תסודר שניה לה והשלישי מהנהגת האנושות בהחלט הנעשית על יד השוטר לבד באחרונ' והנה א"כ הכל עולה כהוגן. ואמר בסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם שלא יתכן לעשות זה ההשתדלות קודם זה לפי שעדין לא נודע מי ומי ההולכים ומי ומי החוזרים וכל שכן למה שאמרנו בתחלה שעל כל פנים היו הדבורים כלם מהמין שזכרנו שנאמר עליו אך דבר שפתים והוא לדבר ביניהם ענינים ודברים בשיודע בהם אם מקבלים עליהם סכנת המלחמה בלב שלם כמו שאמר ראשונ' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וגו'. ועוד ציה שיאמרו אתם קרבים היום למלחמ' על אויביבם והכוונה שיודיעו להם דבר השנאה אשר ביניהם כדי שילבשו רוח קנאה וגבורה להתקומם עליהם ואין שנאה גדול' כאות' שהיא בבחינת העבירם מן המצות והסירם מעל אלהיהם וכמו שאמר משה במלחמת מדין החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביי' וגו' (במדבר ל״א:ט״ו-ט״ז). וכמו שאמר להלן כי החרם תחרימם וגו' למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי' אלהיכם. וכל זה בכלל מה שיכנו אותם בשם אויבים תמיד. ובספרי (פ' שופטים) על אויביכם אין אלו אחיכם שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל שנאמר בהם ויחזיקו בשביה וגו' ויאכילום וגו' וישובו שומרון (ד"ה ב' כ"ח) אלא על אויביכם אתם הולכים לפיכך התחזקו במלחמ'. *והנה באמת וכו' ר"ל כי כמו שהדיבור מצטרך למלחמת אויב הנגלית להודיע אותו על ידו תחלה סיבת המשטמה והאיבה אשר ביניהם, למען יהיה עוד האפשרות בידם להשלים יחד ע"י הסרת סיבת השנאה והמריבה מתוכם, כן הוא גם מחובת האדם להשים תמיד אל לבו סיבת המלחמה המוסרית הצפונה בקרבו המסובבת רק ע"י תשוקותיו החמריות, כאשר יקום הגוף אשר ראוי לו להיות תמיד רק עבד נכנע אל השכל, וימרד באדוניו, ויען כי קר כאשר ישתדל האדם מנעוריו כפי יכלתו שתהיינה כל כוחות ונטיות גופו מסכימות ומתאימות יחד, עד שלא תגבר יד תשוקה ונטיה אחת על רעותה, כי אם תהיינה תמיד מקבילות אשה אל אחותה. באופ' שיהיה עי"ז דומה אל הבית הבנוי אל נכון, אשר כל חלקיו השונים חדריו ותאיו, פתחיו וחלוניו מסכימים יחד להיות לאחדים כראוי, וישתדל ג"כ תמיד לעבוד עבודתו המוסרית ולהיטיב דרכו יום יום, ולחשוב נפשו תמיד ככרם אשר ברצות בעליו כי יעש ענבים ולא באושים, צריכים לעבדו ולשמרו תמיד בשמירה ראויה ומעולה, יקנה עי"ז אהבת הי"ת אשר תהיה לו למנה, באופן שיהיה יחשו אליו כיחס הארוס אל ארוסתו אשר לקחה אח"כ לו לאשה תחת כי בחדלו מעשות כל אלה יכנע על נקלה תחת יד אויבו הפנימי, וגבר יצרו עליו וע"כ יוכרח למהר ולשוב מצבא המלחמה, כי לא יוכל לעמוד נגד אויבו המוסרי הזה אשר בקרב לבו, ולהזכירו בכל זאת ירמזו ג"כ ג' ההכרזות האלה "מי האיש אשר בנה בית" וכו'.
והנה באמת הדבור הזה אשר מזה המין הוא צורך נפלא אל ענין המלחמ' המסותרת אשר זכרנו והוא להניח ראשונה זכרון השנאה ותכלת האיבה אשר בין הלוחמים והדבר אשר עליו המלחמ' שהיא שאלה חזקה נשאלת בצדק ובמשפט והוא כי קם העבד השפל והפחות על אדונו וימרוד עליו וימלוך תחתיו ולא עוד אלא שהוא אוסר אותו בזיקים ומשתעבד בו. כי כל זה מה שיקרה אל החלק השכלי הוא המולך בטבע מלידה ומבטן עם הכח המתעורר אשר נתן לו לעבד עולם כמו שעל זה אמר החכם כי מבית הסורים יצא למלוך (קהלת ד׳:י״ד) וראוי לומר לו דברי סנחריב עצמן על מי בטחת כי מרדת בי (מלכי' ב' י"ח) כי הנה טבע הגוף וכחותיו להיותיו נמסרים לנפש המשכלת עבודת עבד לחטוב עצים ולשאוב מים למלאכתם מלאכת אלהים וכשיתהפך זה אמר החכם תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' (משלי ל׳:כ״ב) וכמו שכתבנו למעלה שער צ"ה. ועל זה אמר המשורר הלא ריקם תמונת אלהים בתחתיות ונפח בי נשמה והנה כוננה אברהם לשרה ובזדוני נתתיה לאמה ואין דבר יותר נתאב ונכסף מכל בעל שכל כענין החפשיות וכל שכן בהיותו עבד תחת עבדו המורד בו כי היא איבה עצומה ראוי להתמרמר אליה בתחלת המלחמ' לאמר לו מה הבטחון הזה אשר בטחת כי מרדת באדונך כדי שיתעצם תכלית ההתעצמות בהשיב המלוכה אליו והחזיר העבד אל בית שביו. ואפשר כי לרמוז לזה אמר להלן לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך וגו' כלומר אותו שינצל אליך מעם אדוניו לא תסגיר אבל תסגיר בידיך עבדך המורד בך ואתה מצווה להתאמץ על זה בכל תוקף. והנה בדבור הזה ראוי לנהוג בה כל סדר ההכרזות שקדמו ככתבם וכזמנם וזה כי כמו שהיו מקדימים ביום צאתם מהספר להכריז מי האיש וגו' מי האיש וגו'. כך צריך להיות האדם בתחלת ימי בחרותו שהוא יום צאתו למלחמ' מכריז באזניו ג' הכרזות הללו הנאותות לו לפי ענינו וטבעו. וזה שכבר נמשל האדם לבית בענין בנינו וסדרי איבריו וכחותיו לקבל ישוב הנפש החיה כמו שאמר החכם ביום שיזועו שומרי הבית (קהלת י״ב:ג׳) ועל זה עצמו אמר ובשפלות ידים ידלוף הבית (שם י"א) וכבר בירררו יפה זה בשער צ"ה הנזכר. וגם נמשל אל כרם בענין הכח המתעורר שבו אצל ההשתדלות אל תועלת הבית בכחו זה והוצאת פירותיו כי על זה אמר כרמי שלי לפני (שיר השינים ח') ועל ההפך כרמי שלי לא נטרתי (שם א') ועל זה הענין עצמו אמר ועל כרם אדם חסר לב (משלי כ״ד:ל׳) ובמשל האומ' בכלל נאמר שירת דודי לכרמו (ישעיהו ה׳:א׳) וזולת זה בכמה מקומות גם הוא מבואר שענינו הוא כארוס לענין הזיווג הראשון אשר עליו אמר ומיי' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד) כמו שהארכנו בזה בזווגי אברהם ויצחק שער כ"ב. וכמה הפליג שלמה החכם בספר שיר השירים להורות כי הראוי והנאות לכל שלם הוא להיות עם אלהיו על דרץ הארוסים המחכים ונכספים ליום חופתם ולא עוד אלא הפך הנשים על דרך נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״ב) וכמו שכתבנו אצל ואהבת את יי' אלהיך וגו'. והנה אם כן כבר יבאו לו ההכרזות האלו כמספרם כמשפטם שהוא ראוי להחרד יום יום ולהשמיע לאזניו מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו כראוי או אשר נטע כרם ולא חללו כהוגן או ארש אשה הגונה בת מלך רב ולא לקחה לקוחים שלמים כלומר שלא הגיע לכלל שלמות בכל אחד ואחד מאלו הענינים מפני מה שמסיח דעתו מהן ללכת אחרי תעתועים ודברים בטלים וחטאים ליי' ילך וישוב איש לביתו לכרמו ולאשתו פן ימות במלחמ' ואיש אחר יקיימנ' ולא הוא ופירוש לכלן הוא תוספת ההכרז' אשר מפי השוטר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' כמו שפירש רבי יוסי הירא ורך הלבב מעבירות שבידו (סוטה מ"ד.) והרי הכל מבואר. אמנם בהגיעו אל יום המלחמ' עצמו והוא אחרית ימיו ראוי להחרד מאד ולהוציא הכרז בשיאמר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם לפי שארבע' ראשי דברים אלו מעכבים את התשוב' מהדרך הזה אם לחום על עצמו כי ירך לבבו שבשרו עליו יכאב כאשר יצטער בסגופים הראויים למרק העונות ואם שירא ויפחד שמא לא יקובל לפני בוראו כי גם יזעק וישוע ושק ואפר יציע ואם בשיחפז במעשים בהקדים המאוחר ואחר המוקדם כמו מי שיקדים הצום והתפל' להשבת העושק והגזל' וכדומ' או כי יעריץ ויקשה את לבו לאמר לא כי אהבתי תענוגים זרים ואחריהם אלך. ולזה ראוי להזהיר בכל ארבע' לשונות הללו כי על כל אלה חוייב כל איש מהאשים להשמיע דברי לבו אל אזניו בהלחמו ביום קרב. ובהשקפת זאת היא תועלת תקנת חז"ל גדולה מאד בתשוב' הקבועה לנו בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שבכל שנה ושנה להקדים הכרזותיה והערותי' חדש ימים לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים בהיות החכמים משמיעים לאזנם כל הדברים הראויים להשמיעם כדי שיהיו נכונים אל יום המלחמ' עצמה גם ירעימו עליהם בקול שופר כדי להחרידם ולזרזם כי לא יחשד שום בעל שכל כי את קול השופר ישמע ולא ימלט את נפשו גם אמרו שהחדש ההוא הוא מסוגל לכך מתחלת ענינו כדתניא בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ו) בראש חדש אלול אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לחות אחרונות והעבירו שופר בכל המחנ' משה עלה להר כדי שלא יטעו עוד אחרי עבודת אלילים והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרוע' וגו' (תהילים מ״ז:ו׳) גם אמרו אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו׳:ג׳) ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ארבעים יום עד יום הכפורים שירד משה מן ההר. כי הנה כאשר עלה אז לתקן שבירת הלוחות הראשונות בקבלת הלוחות השניות כן יש לכל בעל שכל לעלות למרום בטוב שכלו לתקון שבירת הלוחות הראשונות והוא מה שהפסידו מטהרת הנפשות *שכן תארום החכמים וכו' ר"ל שהפילוסופים דמו נפש ושכל כל אדם מלדה ומבטן ללוח חלק tabula rasa אשר לא נכתב מאומה עוד עליו, כי כמו שמוכן הוא לקבל כל אשר ירצו לכתוב עליו, כן מוכן גם שכל כל אדם בנעוריו לקבל הלימודים הטובם והנכוחים או הבלתי נכוחים, אשר ילמדהו אבותיו ומוריו, אפס חז"ל אמרו כי נשמת האדם החצונה משמי מרום, אשר מוטבעות בקרבה נטיות טהורות אל הטוב והישר, דומה ללוח אשר כתוב עליו כתיבה טהורה וזכה, והאיש אשר ישחית נפשו היקרה הזאת ביצר מחשבות לבו הרע מנעוריו חובה עליו לישר אח"כ את דרכו כאשר יוסיף חכמה ודעה אמיתית, ולכתוב שנית על לוח לבו כמכתב אלהים אשר היה כתוב עליו בראשונה, כמשה אשר שבר הלוחות הראשונות. ונצטוה אח"כ לכתוב על השניות כדברים אשר היו על הלוחות הראשונות אשר שבר.
שכן תארום החכמים הפלוסופים לוח מוכן לקבל הכתיב' וחכמים ז"ל שמוה כתיבה כתיבה טהור' וזכה כמו שאמר אלהי נשמה שנתת בי טהורה כמו שכתבנו בשער ס"ח. והאמת כי הנפשות לו הנה והלחות מעשה האלהים הוא והמכתב מכתב אלהים חרות עליהם ואם העונות טמאום והעבירו כתיבתם ושברום יש להשתדל לפסול לוחות שניות ולכתוב עליהם כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. והוא המחוייב בכל ימות השנה ויותר מהמה בימים הנועדים שהם נזכרים ונעשים לזה לסבה חזקה מאד *וזה כי כמו וכו' הנה ידוע כי כל אדם בריא וחזק וחם הטבע הוא נוטה יותר אל התאות הגופניות והתשוקות החמריות, וע"כ רודף ג"כ תמיד יותר למלאותם, תחת כי כל איש חולה או חלש ורפה המזג וקר הטבע, הוא נוטה יותר להתרחק מהנאות הגוף המוסריות, ולהתענג רק בהלך נפש ולפעול פעולות טובות ומוסריות, ונמשך מזה כי אחרי שכל אדם כחותיו הגופניות מתחזקת והולכות בימי האביב והקיץ, עת אשר השמש קרובה אלינו יושבי הארצות הצפונית, ומתרפות במי הסתו והחורף בעת אשר היא רחוקה ממנו מקו המשוה והלאה לצד דרום יהיה בעבור זה גם כל אדם נוטה יותר להנאות הגוף בימי האביב והקיץ, ולהנאות מוסרות בימי החורף והסתו, ועפי"ז יאמר הרב ז"ל כי כמו שניסן הוא חודש האביב בבחינה גופנית וטבעית, אין כי בו יתחדשו פני האדמה וינצו כל צמחי השדה ועצי יער, ויחלו להתחזק גם כל כוחות גופי הבע"ח כלם, וכח התאוה והתשוקה החמרית בבני אדם מתגברות והולכות בקרבה. כן גם חודש אלול עת החל הבציר והאסיף בכל חלקי העולם הצפוניים, אשר בו רוב היישוב מבני אדם ואף כי מאחינו בני ישראל, והשמש תחל בו לרדת ולנטות מאוד לצד דרום, הוא חודש האביב בבחינת הנפש. כי בו יתחזקו כחותיה המוסריות ותחל להיות נוטה יותר להפרד מעניני החומר ועסקי הגוף, למען השתדל רק בצרכי הנפש ומחסוריה הרוחניים, וע"כ נועד גם החודש הזה יותר מכל שאר חדשי השנה להרבות בו בעבודת אלהים בתפלה ובתחנונים, ולשוב אל ה' באמת ובצדקה, לפני בוא הימים הנוראים ר"ה ויה"כ, למען מצוא עי"ז גם חן וחסד לפני הי"ת ולקנות בזה גם אהבתו וחמלתו עלינו, כאשר יורה על זה גם מזל בתולה אשר תחתיו יעמדו שני המאורות השמש והירח בחודש הזה, כי מראה הבתולה אשר הוד והדר טבעיי שם ה' עליה, הוא אות וסימן לחן וחסד אהבה וחשק, ועל כל זה יורה גם שם "אלול" שהוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" המורה על אהבת הי"ת לישראל, ואהבתם אליו כמאה"כ "אני לדודי ועלי תשוקתו."
וזה כי כמו שבזמן החרף יחלשו הכחות הטבעיות כלן לסבת נטות השמש שיעור רב מקו משוה היום אמנם בחדש האביב הם חוזרות לאיתנם עד שכבר יחשב החדש ההוא תחלה לחדשים והמזל שהשמש אז בו ראש המזלות כמו מאז התחיל היות הדברים הטבעיים כן לסבת ההתחזקות ההוא הטבעי בכחות התאוניות עם מה שיצורף אליהם מתשוקת האנשים בכל ימי הקיץ בעניינים הזמניים הנה באמת יחלשו בו הכחות הנפשיות והנשמ' גם היא חשבה להבטל מפעולותי' המיוחדות והיא צריכה חדש אביב כנגדו לגדל ולחזק כחותיה ולהשיבו אל על ולזה הוכן ונתיחד זה החדש הנכבד דבר בעתו לחזק הנפש וכחותי' טרם בא הימים הנוראים אשר כבר קדמו משפטיהם וחמרותיהם וסדר עבודתם ותפלותיהם במקומותם בשער ס"ג וס"ז יעויינו משם. והנה כאשר ישמעו הקול וייראו מאשר עותו הזמן הקודם והמה יצילו את נפשם יאמר שנתעל' הקדוש ברוך הוא באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרוע' יי' בקול שופר (תהילים מ״ז:ו׳) והכוונה כי כשנסתלק' מדת הדין בתרועות הקודמות מעת' חסד יי' ימשך בקול שופר המור' על האהב' והרחמים כמו שאמרו גם כן שהזמן יסוגל לזה לפי שבו מתקבצים המאורות במזל בתול' אשר הוא בית האהבה והחשק ובו יתחבקו יחד הדין והחסד שהם כנגד השמש והירח וכמו שאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר השירים ז׳:י״א). ודי בזה למה שרצינו אליו בזאת הפרש' הראשונ' מן הענין שאנו בו בדבור בשני הענינים אשר יעדנו בה אם לפי המלחמ' המפורסמת אשר בה יסתכנו או יושעו הגופים והממומת ואם לפי המלחמ' המסותרת אשר היא סכנת וישועת הנפשות:
6
ז׳הפרשה השנייה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה וגו'. וההערות אשר ראיתי הם אלו. האחד כי מאמר כי תקרב אל עיר וגו' ומאמר ועשתה עמך מלחמה יראו סותרים זה לזה. וכן מה שאמר כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה ולבסוף נאמר ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמ' עד רדתה כי על דרך האמת שקטה ועומדת היא אם יניחוה. השני מאמר כי האדם עץ השדה כי הוא מאמר קשה בעיני המפרשים כלם. השלישי מה טעם אומרו רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא כי מה ידיעה שייכא בזה היה לו לומר רק אשר לא עץ מאכל הוא. ואלו הדיוקים אם שאינם ספיקות גמורות יועיל לגלוי דעת למה שרצינו מכוונת הענינים באלו המאמרים. ומהמבואר שהענינים הנכללים בזה החלק שייחדנו הם ממין העצה הנכונה הראויה לנהוג באלה המעשים בשני למודים. האחד כדי שלא יעלה להם מהפסד הדעות באלהות יותר ממה שירויחי בהצלחת הנכסים וזה שלא יעלה על לבם דבר בליעל לאמר כי הוא יתברך אכזרי במדותיו חפץ בהשחתת העולם ואבדן הבריות כמו שיחוייב מעריכת המלחמות האלה אשר לא תעשינה כי אם בשפוך דמים רבים ובחבילות חבילות גזלות ועושקים וילמדו מזה גם כן להתאכזר במדותיהם ולזה הית' העצה הנכונה בתחלת מעשיהם מיד שפקדו שרי צבאות בראש העם מה שאמר וקראת אליה לשלום להורות להם שהכוונה הראשונ' למלחמותיהם לא היתה אל הרע אשר נמצא בהם כלל אשר הוא לוחם כמו שאמר החכם במקומו כי אם אל דרישת השלום ורדיפתו ובא אל המנוחה ואל הנחלה אשר בה ינוחו הגופות ויוצלחו הנפשות בלי מעכב והדברים הרעים שבמלחמות הנם באים במקרה ושלא במתכוין ולא לרצון גם כן וקרוב לזה כתב הרב המור' בפרק נ"ג חלק א'. *וכבר יהיה הלוחם, להבין דבריו אלה (עיין ביאורי למעלה במדבר דף צ"ה ע"ב).
וכבר יהי' הלוחם איש שלום בכוונה זחת וכמו שאמר אני שלום וכי אדבר וגו' (תהילים ק״כ:ז׳). כי הפועל לא נקרא אלא על שם תכלית כוונתו וכן אמר בכאן בפירוש כי החרם תחרימם החתי וגומר למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי' אלהיכם. יאמר שכיון שכל חסדם ועבודתם אשר המה עושים לאלהיהם הוא חטא ופשע לאלהיכם אי אפשר שלא תלמדו מהם דברים רעים וחטאים ומכעיסים לפניו אשר הוא ענין המלחמה הקשה והעצומה והיותר מסוכנת שבכלן כמו שכתבנו למעלה ואם כן המלחמות האלו הם בקשת שלומה ומציאתה בלי ספק וללמדם כל זה הית' המצוה לפתוח בשלום להודיע שתחלת המחשבה סוף המעשה וכי אינן דורשין רק השלום האהוב למעלה ולמטה כמו שכתבנו סגולותיו בברכת השלום שער ע"ד וגם בשער פ"ז. ועל הכוונה הזאת שאמרנו אז"ל במדרש (דב"ר פ' שופטים) שזה אחד מהדברים שגזר עליהם משה והסכים הקב"ה לדעתו אמר ליה שילחם עם סיחון ועוג והוא לא עשה כן אלא וישלח משה מלאכים ממדבר קדמות לסיחון מלך האמורי דברי שלום לאמר אמר הקב"ה אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזירתך כל מלחמה שיהיו הולכין לא יהיו פותחין אלא בשלום שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום וכוונתם בזה עם עקר זה הענין ורוב צרכו נכתב שם במקומו שער פ"ח ולזה הית' מעצתו יתב' והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהי לך למס ועבדוך כי מעתה לא תשתעבד אליהם ולא תשמע אל דבריהם ולא תעש' כמעשיהם ואף בז' אומות אמר הא אם עשו תשובה אינן נהרגין (ספרי פ' שופטים.) אמנם אם לא תשלים עמך וצרת עליה כי הכרח בקשת הטוב ושלום הגופים והנפשות יביאך עד הנה ועם זה תדע כי ישרים דרכי יי' ומדותיו שלמות ורחמיו על כל מעשיו ותלמוד לעשות כמוהו. והרי הענין הראשון הזה הוא עצת שלום ללמדם דעות ישרות ונכונות באל יתברך ומדות שלמות בהנהגתם. וכן מה שאמר בסמוך כי תצור אל עיר ימים רבים וגו' היא עצה נכונה בהישרת מדותית נכונ' והיא שלא יעשו דבר של השחתה ומפלה במלחמות כאלו הית' הכונה לכך רק אם יהי' להם הכרח לפי מבוקשם. וזה שהמנהג בלוחמים להרוג ולהשמיד כל הנמצא חוץ למצור הוא כדי לצור אותם שלא ימלא לבם אותם לצאת לספק להם לחם ומזון ויתר הצרכים אלא שיאספו כלם תוך העיר וימהרו לאכול ממה שבידם מהמזונות ותבא העיר ברעב ואם כן העצים והאבנים הנמצאים חוץ לעיר אשר לא יקוה מהשמידם שום תועלת מאלו וכדומה למה ישחיתום אין זה כי אם רוע לב ולזה באת העצה הנכונ' בפעולותיהם לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן (ב) ונתן הטעם ואמר כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור ותהי' ה"א האדם כה"א האיש אחד יחטא (במדבר ט״ז:כ״ב) האחד בא לגור (בראשית י״ט:ט׳) העולה היא למעלה (קהלת ג׳:כ״א) שכלן קמוצות והוראתן לשון שאלה לפי כוונתן. והכוונ' לכך אני מצוך על זה כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור לשון שאלה וקרוב לזה כתב רש"י ז"ל באומרו כי האדם שמא האדם. *והראב"ע וכו' כונתו, כי מאה"כ "כי האדם ע"י השדה" מוסב על המאמר "כי ממנו תאכל", ומא"הכ,"לבוא מפניך במצור" מוסב על מאמר "ואותו לא תכרות".
והראב"ע ז"ל אמר ששיעורו כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור ואשר כתבתי הוא נכון (ג) ואמר רק עץ אשר תדע וגו' כלפי עצי היער המדבריים הטוענים פרי כמו האלונים והבטנים וכדומי' שאע"פ שהם אילני מאכל הוא נודע שהיא מאכל לבהמות השדה ולחיתו יער ולבני אדם הדומים להם ואיננו מאכל לאדם באמת כי הוא מאכל עב וגס ומזיק וזה וכיוצא בו אמר שמותר להשחיתו ולכרותו לבנות המצור ואין צריך להקדים לו שאר אילני סרק כמו שהוא הענין בשאר עצי הפירות או שיהי' אלה הקודמים להם כשיבא הצורך. (א) ומ"ש ועשתה עמך מלחמה אשר היא עוש' עמך מלחמה לפי שאחד היה אברהם והארץ היתה למורשה ואנחנו בניו זכאין בה וכל המחזיק בה שלא כדין הוא מחזיק וגזל הוא בידו ולזה היא העוש' עמך מלחמה במרדה בבעליה. והנה עם זה מתישבים הכתובים לפי העצות הנכונות להתנהג בהם במלחמה הזאת המפורסמת.
7
ח׳אמנם יראה באמת כי יותר מהמה הם מכוונים לפתוח פתח או פתחים לבא בהם אל התעוררות העצה וההישרה אשר ראוי להתנהג בהם במלחמה הפנימית הנסתרת שסכנתה יותר עצומה כמו שאמרנו אשר ראוי שתקרא מלחמת חובה בלי ספק ואם שהיא כלה בידינו ורשותנו. והיא העיר אשר יצדק בענינה מאד כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. כי באמת היא העיר אשר בהלחם עמה תקרא בשלומה וטובתה בלי ספק אם שלום תענך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך כי ודאי היא עיר קטנה ואנשים בה הרב' כמו שאמר החכם בסוף הה' מהמדות שכחות האדם הם בבחינה שיש בו *כתות פועלות ומתפעלות וכו' כצ"ל, ר"ל שכוחות הנפש והשכל ראויות להיות תמיד פועלות באדם משמיעות ומצוות, וכוחוח הגוף בו ראויות להיות תמיד מתפעלות ונשמעות אל השכל (ועיין מזה בביאורי במדבר דף י"ג).
כתות פועלות ומתפעלות משמיעות ונשמעות. והוא מבואר מאד שתכלית טובת העיר ההיא ושלותה היא היות כלן למס עובד אל הכח השכלי היא אדוניה כמו שכתבנו למעלה. אמנם המרד הגמור הוא כאשר יתקומה שר העיר אשר הפקידה המלך בידו וימרוד באדוניו וימלוך עליו ביד חזקה וחיילים רבים יגבר וישר עליה כמו שאמר החכם לענין זה עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים (קהלת ט׳:י״ד). וזאת העיר אשר יאות אל האיש הנלבב להתחזק עליה תמיד כדי שלא תמרוד עליו כענין שאמר וכי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה כי ודאי ימים רבים והם רוב ימי האדם או כלם נמשכת מלחמה זו באמת ובכל יום ויום מגביר חיילים הצר הצורר על הדרך אשר כתבנו ענין מלחמה זו וסבותיה עם זכרון ראשי חייליה וכל ענינה וטעם ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו הן בקראו אותו מסכן הן בטענותיו אשר בה מלט הוא את העיר בחכמה ותבונ' הכל כהוגן וכראוי בפרשת נזיר שער ע"ג. עיין שם כי הם ענינים נחמדים מאד ועצות נכונות למלחמה זו. ושם נתבאר שמתחבולות המלחמה הזאת הפנימית גם היא לצור על העיר להמעיט ולצמצם הדברים המותריים אשר התאוה מתגברת בהם עד התיש כחה והחליש זדונה וגבורתה כמו שהוא הענין במה שהישירה התור' בנזירות ובשאר הענינים הנזכרים שם. וע"ז האופן יאמר כי כאשר ימשכו ימי המצור עד שיהיו רבים ויהי' הדרך קרוב לתפשה שאז לא ישחית את עצה לנדוח עליו גרזך כמו שיכרות האילן מגזעו שלא ישאר ממנו כלל כי אין הרצון שתסגף עצמך בקצה האחרון. *ונתן הטעם וכו' ר"ל שכמו שכל עץ השדה יצטרך אל האדמה אשר הוא נטוע בה, למען יינק משדיה את ליחותיה, ויתחזק גם ע"י שרשיו המתפשטים בתוכה אנה ואנה, למען יוכל לעמוד מפני רוח סועה וסער אשר ירצה לעקור אותו, כן יצטרך גם האדם תמיד להנאות הגוף ותענוגי אדמות ההכרחיים לקיום גופו, למען יתחזק ויוכל לסבול עול העיון וההתבוננות אשר יכבד לכל איש חלש ורפה המזג, ואף כי למי שימנע מאכול ושתות כל המצטרך לו לפי טבעו לקיום גופו בהכרח, כמו שהשיב חכם אחד (בביצה דף כ"א ע"א, ובחולין דף קכ"ד ע"ב) לתלמידו ששאל ממנו דבר הלכה הצריך עיון רב "אני היום סמכוני באשישות" וכו' ר"ל אני היום חלש וצריך לקחת תחלה מזון לחזק גופי בטרם אוכל לעיין כראוי ולהשיב דבר על שאלתך זאת.
ונתן הטעם כי האדם עץ השדה ירצ' כי כמו שעץ השדה צריך לקבל שפע מן האדמ' להיות רענן וטוב כך האדם צריך להעזר מהדברים הזנים והמחזקים כדי שיסבול העמל ויוכל לבוא במצור ובמצוק תושית העיון והמעש' אשר לפניו. רק עץ אשר תדע כי אינו צריך למאכל הוא אך שהוא מהמותר ומביא לידי נזק או נזקים אותו תשחית וכרת. דומה למה שאמר המליץ (בחינות עולם פל"ב) מעט צרי לשמירת הבריאות ומעט דבש ללקיחח תענוג והיותר תחרים והיה למאכל לבהמת השדה ולבני אדם הדומים לה. ולזה אמר על העיר אשר היא עוש' עמך מלחמה עד רדתה כי ודאי העיר הזאת ראוי' להיות תחת ממשלתך ובנית מצור רצוני ממשלת שכלך אשר עמו הדבור מיוחד אלא שקדם עבדך הרע הזה אשר הפקדת אות' בידו עודך נער ורך ופתח את לב כל אנשיה למרוד וללחום עמך. ולזה יאות לך זה המנהג מתחלה ועד סוף עד רדתה תחת ידך כמשפט. וכ"ז ראוי שימשך אל האדם בענין מלחמתו זאת העצמית אחר שכבר נהג ההכרזות המעולות שקדמו בעמדו על פרקו ובעבור עליו כמו שנזכר. והנה בזה ובמה שכתבנו שם בשם הנזכר נגמר זה הענין השני שהוא ממין העצה אשר אמר עליה אך דבר שפתים עצה (מלכים ב י״ח:כ׳) ופרשת כי ימצא חלל כבר נתבאר בשער הקודם. אמנם מענין הגבורה והוא הוציא הפעולות אל החוץ בפועל בשתי המלחמות הוא מה שאמר אחרי זה הפרשה השלישית:
8
ט׳כי תצא למלחמה וגו'
9
י׳הנה באמת ענין הגבורה בזה הוא מבואר מאד שאין גבורת מלחמה שוה אליה שנאמר ונתנו ה' אלהיך בידך וגומר. אמנם ילמדם כי אע"פ שהם יצאו למלחמה וערכו עם האויבים לא יחשבו שהם היו הנוצחים כי באמת לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי הוא יתעל' הנותן להם כח לעשות חיל והוא הנותן אותם בידם ואין עקר מעשיהם שם רק מה שאמר ושבית שביו ועל דרך שאמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (דברים ל״ג:כ״ז) כי הוא יתעל' העוש' המלחמות והמגרש האובים. ואחר שנתנם נצוחים אמר לישראל שישמידו מה שראוי להשמיד ושישבי מה שראוי לשבות מהם ולשלול מממונם. והוא מה שאמר במדרש (ספרי פ' תצא) שזכרנו ראשונ' אם עשית כל הסדר הזה לסוף ונתנו ה' אלהיך בידך כי פעולות ההשגחה צריכות שמירת הסדר הזה. והרי הם מלות מועטות מחזיקות את המרובה מתכליות המלחמה המפורסמת ומטוב גבורתם במה שיצא מענינה אל הפועל כמו שאמרנו. אמנם ממה שסמך וראית בשביה אשת יפת תואר וגומר וכל משפטי לקיחתה בגלוח ראשה ועשיית צפרניה והסרת שמלת שביה ובכות אביה ואמה ירח ימים וזולת זה ירא' באמת שכבר גלתה תור' סוד המלחמה המסותרת בעצמה באופני הגבורה בה אשר אי אפשר לבא אל נצחונה בפנים אחרים והוא אחז"ל (קידושי' כ"א:) כנגד יצר הרע הכתוב מדבר. כי גם הם כוונו לגלות את הסוד בכל אלו המלחמות כמו שיבא ודברה תורה בענין זה שיספיק להיות בנין אב לכל הענינים. וזה כי לפי שלקיחת אשה מבנות עמי הארץ הוא דבר שנוי בעיני השם כמו שאמרנו בעל בת אל נכר. ועוד אמרו וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום אלא זו אהובה בנשואיה וזו שנואה בנשואיה (קידושי' ס"ח.) ולזה לא התירה הכתוב רק לרצות את היצר הרע כי ידוע לפניו יתעל' שאם לא יתירנה לו ישאנה באיסור אמנם סדר לו אופן לקיחתה בענין שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי או אם יקחנה יהי' בהסכמת השכל והדת כאחת הגיורות הצדקניות שבישראל וכבר תהי' זולת מה שקפץ עליו יצרו ראשונ' ולזה נתחכם לפשר ולקרר רתיחת תאותו ממדרגה אל מדרגה עד סוף שבעה מעלות. האחד כאשר היה יצרו בתקפו וגבורתו וחשק אשת יפת תואר אשר היא כבושה תחת ידו לעשות בה כרצונו כי הוא ידוע שלא ישמע לקול מלחשים שילחשו באזניו איסורה אדרבה יבעירו את החשק והתשוקה כמנהג יצר לב האדם באסור לו הנה אז התחבולה הנכונה הית' להתירה לו לשעה כמתיר בשר חזיר בעת שאחזו בלמוס והוא אומרו וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה באופן שלא תוכל לנצוח את יצרך ולקחת לך לאשה יראה כבר אפשר שתקחנה לאשה וגם כן התיר לו ביאה ראשונה לפשר רתיחתו ולרצות את יצרו באופן שיקבל הסדר שיסדרהו לפניו שאסרה עליו עד שיעשהו. והנה אחר שהוא במדרגה שנייה מהחשק צוה לו ענין שני והוא והבאתה אל תוך ביתך כי כאשר תהיה ברשותו ותחת ידו כבר יתקרר דעתו ולא יהיה חשקו אליה כמו שהיה קודם אותה ביאה וכבר נמצא בדיני כלה כיוצא בזה (כתובות ד'.) שאם לא בעל בעילת מצוה היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים אמנם אחר שבעל יכול לישן עמה בחדר. ואחר שכבר ירד אל המדרגה הזאת השלישית צוה לו עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה בהפך ממה שהוא יופי לאשה שהוא גדול השער וגלוח הצפרני' כי בהסרת יפיה ממנה אשר לב החושק מתאוה לו כי עיניו ולבו תלויין וקשורין בדלת ראשה הנחמד כמו שאמר ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז׳:ו׳). יראה שהמלך נקשר בה כאלו אסור ברהטי' וגם יחמוד ליופי ידי' ונקיונן אשר אי אפשר זה בגדול הצפרני' אם לא שיהי' גדולם במיני התקון והצבעונין כמנהג בנות ישמעאל *ותהיה אז המצוה קציצתן ר"ל כי לדעת ר"ע ביבמות דף מ"ח ע"א מורה מאה"כ "ועשתה את צפרניה" על הגידול, כמו "ועשת את התבואה לשלש השנים" ויקרא כ"ה וכן פרשו גם רש"י ורמב"ן ז"ל, ולדעת ר"א שם הכונה שתקוץ אותם, כמו "לא עשה שפמו" (שמואל ב י״ט:כ״ה) ולדעת, הרב ז"ל רומז הכ' על שניהם יחד, כי בהיותה מאותן הנשים אשר לסבב יפין תקוצנה תמיד את צפרניהן, מחויבת היא עתה לגדל אותם כדי שתתנול, ואם היא מאותן המגדלות צפרניהן וצובעות אותם לייפותם בזה כמשפט בנות ישמעאל, אז היא מחוייבת לקוץ אותם למען הסיר עדי היופי מעליהם.
ותהיה אז המצו' קציצתן. והנה בזה בלי ספק ירד החשק מלבו גם חוזק יצרו אל מדרג' רביעית יותר חלוש' ואז צוה לו שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר מעליה ובידוע שלא ילבש אותה מיד בגדי רקמה רק מבלאות אשתו הראשונה וכיוצא בו. והנה באמת כבר ירד חשקה מלבו אל מדרג' חמישית ואז צוה לו וישב' בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כי הקפיד שתהא תמיד מצויה במקום אשר הוא יושב שם ודמעתה על לחיה נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה אשר בזה בלי ספק ירד עוד החשק מלבו אל מדרגה ששית והיא שכבר לא תהיה חשקו בה רק כאחת הנשים אשר לא קדמה לו עמהם רתיחת החשק הנזכרת ולא יחפוץ בה רק אם ירגיש בה טוב טעם ודעת שראויה לבא בהם תחת כנפי השכינה הנה אז התירה לו לגמרי ואמר ואחר כן תבא אליה ובעלת' והיתה לך לאשה. והנה ברשות הזה אשר הרשהו באישותה לגמרי כבר הורידהו מחשק' ואהבתה עד מדרגה שביעית והיא שכבר סרה אהבת' מלבו לגמרי ולא יחפוץ בה והוא הנרצה לאל ית' מאלו המעשים והוא מה שסדר אחריו והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף וגו'. וכבר התחכמ' התורה בזה כי כשידע שאם בא עליה שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת שפחות שיפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביב עליהם ממונם יותר מהשלמת תאוותם לפי שתאוותם אל הממון היא הגוברת בהם. גם זאת מעם ה' צבאות יצאה ללמד רוח עצה וגבורה כל אנשי המלחמה לדעת לכבוש האויב לפניהם ובשבעה דרכים אלו ינוס מפניהם וזה כי כשיראה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לעמוד כנגדו יעשה מה שאמר רבי אלעאי ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ (קידושי' מ'.) ובידוע דבגברא רבא קא מיירי שכעור מעשיו לא עליו לבדו ענה כי על כל הרואים את כבודו שלומדין ממנו ויתחלל שם שמים על ידו וכמו שאמרו (יומא פו.) היכי דמי חלול השם כגון דאמרי שרא ליה מריה לפלניא או שחבריו בושים משמועתו ואף על גב דאמרי (חגיג' ט"ז.) דליתא להא דר' אלעאי אלא דאית ליה ליתובי יצריה זהו כלפי מה שאמר ויעש' מה שלבו חפץ בהחלט אבל אין ספק שאם כוון להפשיר תאוותיו כמו שהתיר לו בכאן ביאה ראשונ' להביא את יצרו משם ואילך בכפל רסנו שפיר דמי. וראוי לדרוש בזה כי תצא למלחמ' על אויביך זה העומד עליך והוא עבדך שברח מידך ונתנו ה' אלהיך בידך והחזירהו לבית שביו אמנם תראה בעסק זה השבי נפלאות מהמדרגות אשר תבא בהנה עד תגמור להחזירו לבית שביו והוא כי בראשונ' יעמד לפניך כדמיון אשה זונה שלטת אשר לא ישוב מפני כל ואז הגבורה עמו שתנוצח קצת לפניו להפשירו ולהתיש כחו כעין ביאה ראשונה וכמו שאמרנו ובהחלש כחו על זה האופן מעט אז תוכל עוד להתחזק כנגדו במה שיהיו עניני התאוות לו במדרגת הדברי' המובאים אליך לא שתהיה אתה המבוא אליהם והוא מה שנרמז במדרגה השנייה והבאת' אל תוך ביתך ומזה יוכל עוד להתחזק במה שיגלח את ראשו ויסיר צפרניו שהם עניני' שעקר החטאים תלויים בהם כי גלוח הראש הוא כנוי אל גזיזת ופרישת הדעות המשובשות המתילדות מאידים רעים ומזיקים בראש אשר מפניהם יעשו כל המעשים המגינים על ידיו *ועשית הצפרניים וכו' הנה ידוע כי בני אדם אשר הם עוד כפראים בשדה השוכנים עוד בקצת ארצות אשר באזיען ואמעריקא, שלא המציאו עוד כלי ברזל לחפור בארץ ולעשות בהם כל מלאכתם, ישתמשו הרבה בצפרניהם הקשים אשר יגדלו מאוד לא לבד לעשות בהם הרבה מלאכות, כי אם גם ילחמו בהם עם אויביהם, כעין מה שישתמשו בהם גם שאר בע"ח טורפי טרף, וע"כ יאמר הרב ז"ל כי כמו שירמוז פה גלוח שער הראש הבלתי מצטרך על הסרת הדעות הנפסדות המשובשות משכלו, כן ירמוז גם גלוח וחתוך הצפרנים לא לבד על הסרת כל כלי משחית לחבל את עמיתנו, כי אם גם על ההרת כל תשוקה ותאוה רעה השוכנת עוד בקרב לבנו לעשות עול ואון לרעינו, וע"ז רומזים גם דחז"ל "ג' דברים נאמרו בצפרנים" וכו' (עיין בפנים הספר),
ועשיית הצפרנים הוא רמז אל חתוך והסרת העניני' אשר בם למד לטרוף טרף ואפשר כי לזה כוונו חכמינו ז"ל (נדה י"ז.) באמרם שלשה דברים נאמרו בצפרנים זורקן רשע גונזן צדיק שורפן חסיד עם היות שהדברים כפשוטן יועילו למה שאמרו מהנזק המגיע למעוברות מדריסתן מכל מקום אפשר כי לזה ולזה נתכוונו והוא כי הזורק כלי החטיפ' לכל צד ומקום הוא רשע אמנם הגונזם ברוב העתים ומשתמש לכדי צרכו בהם כראוי הוא הצדיק אבל השורפן לגמרי שהוא מסתפק בקב חרובין וכיוצא הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם שאינו צריך אל הצפרנים כלל ידיו רב לו כמו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳) והנה בזה כבר הורידהו מדרגה רביעית ואז כבר יוכל להתגבר עליו בהסיר שמלת השבי מעליו והם המדות הפחותות הראויו' אל העבדים והלבש אותו מחלצות נקיות הראויות לחפשי' ובני חורין ובזה יקנה ענין חמישי מועיל מאד בו יוכל להתגבר עוד עליו בענין ששי נכבד ומעולה הוא מיאוס המעשים הרעים בעיניו ושנאתו אותם תכלית המיאוס והשנאה עד שיבכה על מה שיזכור שנפל עליהם וימרר בבכי לומר מה עשיתי בשבתי על אדמתי בצאתו ובבואי כל ימי צבאי כמו שסופר מאיש פריץ אחד ששב והיה תוהה על הראשונות כתבנו ענינו בפרשת שמטה שער ס"ט ושם הזמן כאשה מתאבלת זה ירח ימים *כי הוא הזמן וכו' הנה ידוע שלפי דעת הקדמונים תלוי גורל האדם הרע או הטוב לרוב, רק משינוי המזל, אשר תחת ממשלתו נולד האיש ההוא, וע"כ קראו גם גורל האדם ומנת כוסו הטוב והרע עלי ארץ בשם "מזל טוב או רע", ויען כי במשך חיי האדם עלי תבל מיום צאת מרחם אמו עד אשר יובל לקבר, יתחלפו וישתנו עתותיו פעמים רבות מטוב לרע ומרע לטוב, באופן שיהיו לו כמה מזלות שונות, ע"כ יאמר הרב ז"ל כי ירמוז פה "ירח ימים" אשר בו תתנועע הלבנה סביב הארץ על פני כל י"ב המזלות השונות ברקיע השמים. על זמן חיי האדם אשר בו יעבור ויחלוף גם הוא על פני המזלות השונות, ר"ל חליפות צבאו ושנויי גורלו מרע לטוב ומטוב לרע.
כי הוא הזמן שהירח סובבת כל המזלות כלן כי הוא רמז אל זמן האדם ועסקיו כל ימי חלדו כמו שבא ענין זה בדבור לא תחמוד שער מ"ה והנה בזה כבר נמסר היצר בידו והותר לו להשתמש ממנו ולבטוח עליו להעזר בו לקיומו ולעמידת תייו וצרכיו וסמוך לבו שלא יחטא כמו שאמר באשה ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה ואחר שהגיע אל הענין הששי הזה הנכבד בידוע שלא תמנע ממנו הגעת הענין השביעי הקרוב אליו המעולה מכלן והוא דוגמת מה שאמר והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה וזו מעלת הקדושים אשר בארץ שפירשו לגמרי מכל עניני התאוה והרחיקוה בתכלית הריחוק כהרחיק דבר נמאס ונתעב וכמ"ש החכם האלהי אי דמיין בעיניכו ככשורא אין ואי לא לא (כתובות י"ז.) ור' יוחנן אמר דמיין בעיני כקאקי חיורי (ברכות כ'.) והקשה על יתר התאוות והחמדות כי כלן היו שנואות בעיניה' לא יחפצו בהם כלל. ראה דרך המלחמ' הזאת מה כחה מה גבורת' להגביר יד המושל הראוי למלוך ולהשיבו על כנו בתחבולה נאותה מאד וכמו שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמ' וגו' (משלי כ״ד:ו׳). ואצל שלח תשלח את האם תמצא הלוך אחר בפרש' זו נאות לפי דרכו שם. וירא' שזה הענין הנכבד כוונהו חז"ל בהגד' באומרם דרש ר' עוירא ז' שמות נקראו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנ' לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם. ישעיהו קראו מכשול שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (סוכה נ"ב.). כי מהראוי שיכוונו חז"ל להמציא לנו שום תועלת מקריאת השמות האלו ומספרם דאי לאו הכי מאי נפקא לן מינה. אמנם מספרם ושמותם יעידו עדות ברורה שכוונו אל המדרגות אשר נזכרו בפרשה הזאת על הדרך שאמרנו. וזה כי מה שקראו הקב"ה רע הוא באמת בבחינת היותו במדרגה הראשונ' מחזקתו וגובה לבו שאם יונח על טבעו לא יקווה ממנו רק רע כל היום. אמנם משה קראו ערל לומר שאם הוא קשה להביאו אל היושר מצד ערלתו ואטימתו משמוע הנה אינו נמנע כמו שהערל אם שהוא קשה בעיניו להמול אמנם הסרת הערל' אינה נמנעת אבל היא אפשרית בהרצאת דמים. ודוד קראו טמא והוא ענין שלישי יותר נקל מהקודם כמו שירידת האדם אל הנהר אל הטביל' הוא יותר נקל מהסרת הערלה. ושלמה קראו שונא לומר בהרגיל נפשו על הענין הקודם כבר יהיה יותר קל ההסרה עד שלא יצטרך אל טורח הטבילה המטהרת הטמא רק שיהרהר בלבו כמו שיספיק זה למי שירצה להעביר שנאת השונא אשר עם לבבו במה שיגמור בלבבו להשלים עמו. ישעיהו קראו מכשול והוא ענין חמישי מן הראשונים הכי נכבד והוא שכבר יהיה החטא למכשול בעיניו יוצא ונתקל בו ונכנס ונתקל בו והוא עומד ומשמר עצמו ממנו. יחזקאל קראו אבן והוא ענין ששי יותר מעולה והוא שאפילו למכשול אינו בעיניו רק לאבן מעמסה מונחת בקרן זוית שאינו יכול לינזק בה בשום פנים. וכבר נתקיים בו מה שאמר אם אבן הוא נמוח (שם נ"א:) יואל קראו צפוני הוא הענין השביעי המעולה מכלן כאשר יהיה היצר טמון וצפון בלתי נראה בו כלל והוא מעלת האלהיים כרבינו הקדוש וחביריו (כתובות ק"ד.) ואם הם מעטים אשר לא נהנו ממנו אפי' באצבע קטנה. ובמעט עיון יוכל המעיין להסכים אלו המדרגות עם מה שנזכרו בפרשת יפת תואר בכוון שלם. אמנם נתייחסו אלו השמות על סדר השלמים שנמצאו בעולם האל ית' בראש ואחריו משה נביאו נאמן ביתו ואחריו דוד וכן הסדר להורות על העולם בכלל כאלו הוא איש אחד וכמו שיבאו אלו הענינים עליו מתחלת בריאתו עד סוף כמו שהוא הענין בימי האדם וזמניו בזה אחר זה כאשר כחבנו בענין המבול שער י"ג עיין עליו. *ואל תאמר וכו' הנה אחרי שאמר הרב ז"ל ששינויי שם אשר בו נקרא היצה"ר בכתבי הקודש בפי הנביאים שחיו בזמנים שונים, יורו כי מהותי וטבעי הדורות בבחינה מוסרית הוטבו תמיד יותר ויותר ברבות ימי ושנות התבל (עיין מזה גם בביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב) הלא נמשך מזה כי בימי יחזקאל ויואל היו כבר בני אדם בבחינתם המוסרית יותר טובים מבימי משה דוד ושלמה וישעיה, ובכל זאת גלו ישראל מעל אדמתם בימי יחזקאל, ובימי יואל היה ארבע אשר כמוהו לא נהיה מן העולם ? על זה משיב הרב ז"ל "כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי, ר"ל שאף שבבחינה מה היו הדורות האלה טובים מהראשונים בכל זאת חייבה זאת החכמה העליונה לפקוד עונם יותר מבתחלה, והעד על זה כי גם יורדי בבל היו צדיקים וישרים ובכל זאת הגלו בבלה.
ואל תאמר הנה הימים אשר קראו בשמותם הנביאים הראשונים היו טובים מהאחרונים אשר בימי יחזקאל ויואל כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי שאפילו בימי ירמיהו שאז נחרב הבית נאמר התאנים הטובות טובות מאד (ירמיהו כ״ד:ג׳) וכל יורדי בבל היו צדיקים וישרים בעיני השם כמו שנתבאר שם. והנה נתבאר שכוונת הכתוב לדבר במלחמה כנגד יצר הרע בכל אלו הענינים ולתת יד בגבורתה בתחבולה מושכלת מאוד. והוא מה שיראה שכוונו חז"ל (ספרי פ' תצא) במאמר ההוא שזכרנו בתחלה באומרו כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר כי מלחמת רשות זה המפורסמת תהיה הוראה למלחמה אחרת נסתרת אשר היא באמת מלחמת הרשות בטבע הגמור כי היא אשר נתנה ברשות האדם מטבע מהותו ואמרו על אויביך כנגד אויביך להורות על המלחמ' הזאת שתחלתה אינה על האויב אבל מלחמת האויב עליו שהוא העבד אשר קם למרוד על רבו ורמזו שעל דרך האמת אין אתה הלוחם אבל המתחזק כנגד האויב וכמו שאמר על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה. וכמה שקיימו זה בביאור אמרם ונתנו ה' אלהיך בידך אם עשית כל הסדר האמור בענין לסוף ונתנו ה' אלהיך בידיך כי הוא בזולת זה מאמר מתמיה והלא לאחר שנתנו ה' בידו מתחיל סדר מעשה אשת יפת תואר. ואם תאמר שחוזר לסדר האמור בפרשיות של מעלה כבר נאמר שם גם כן ונתנ' ה' אלהיך ואמרו חז"ל גם כן אם עשית כל הסדר וכו' (ספרי פ' שופטים) גם כי פרשת עגלה ערופה שפירשנו למעלה תפסיק ביניהם. אבל יראה באמת שכוונתם לומר שאם יעשה הסדר הזה אשר יציה בפרשה זו לכבוש האויב לסוף נותנו הקב"ה בידו וישבה את שביו. ובזה הדרך נתבארו יפה אלו השלשה פרשיות הרצופות בענין המלחמות על סדר הכתוב האומר אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה (מלכים ב י״ח:כ׳) כי באמת שני הענינים הראשונים יעזרו מאד אל השלשה אשר משלשתן יתהוה גבור אצל אלו המלחמות שאמרו עליו אי זהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד) כי בתחבולות יעשה לו מלחמה עד שיהיה כבוש תחת השכל ועצתו ויהיו הקלות חמורות בעיניו וכל שכן שלא יתקומם עוד אל המעשים הרעים והמגונים אשר חטא בהנה וכמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק כי זה תנאי הגבור העומד על התשובה הגמורה וכבר ראיתי לבעל מקדש מעט ובדרשות הרב ן' שועיב ז"ל שכתב בשם הרב רבינו יונה זצ"ל שזהו טעם אומרם ז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וזה כי הבעלי תשובה לא יקנו זה התואר על דרך האמת כי אם בהמצאם במקומות המסוכנים ההם והוא ההתיחד עם האשה האסורה במקום ובפרק המוכן לחטוא בה כמנהג ושם יכבשו את יצרם והנה הצדיקים הגמורים אינן רשאין להעמיד עצמן במקומות ההם המסוכנין אבל חייבו להתרחק מאד מבא בנסיונם וכן בכל כדומה בזה. *וגם אני ראיתי וכו' כוונתו כי כמו שבבחינת חולי הגוף יש הבדל בין עלית החולי ובין ירידתו כי איש בריא אשר יחל להתחלות יחלש גופו ואיבריו תחילה, וראשו יכבד עליו, וככה יגדל ויכבד החולי מעט מעט עד שיגיע באחרונה אל מדרגתו העליונה, וכן גם כאשר יבריא החולה ימעט חליו רק לאט לאט, עד שבסופו יהיה רק גופו ואיבריו תלשים עוד וראשו כבד עליו לבד, ומעמד זה נקרא בבחינת החולה המבריא הזה "טוב" אף שבחינת הבריא אשר החל להתחלות נקרא, "רע" כן גם בבחינת חולי הנפשות, מעט הרע אשר יעשה עוד השב מרשעתו הנקרא כבר בבחינתו המוסרית הקדומה בשם "טוב" ונסלח לו בעבור זה ג"כ על נקלה, יען כי עכ"פ עזב כבר את דרכו הראשון אשר היה רע עוד יותר מזה, יחשב בכל זאת אל הצדיק לרע גדול עד שנקרא בעבורו בשם "מרשיע" יען כי על ידו ירד כבר מצדקתו הקדומה ועל נקלה יוכל ללכת עוד יותר מדחי אל דחי בבחינתו המוסרית. וע"ז רומזים גם דחז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים" וכו' ר"ל מעט הרע אשר יוסלח עוד לבעלי תשובה אם יעשוהו, בעבור שיוכלו לשוב רק לאנו לאט מדרכם הרעה, ולא יוכלו להתהפך כמו רגע ובבת אחת להיות מעתה שלימים ותמימים לצמיתות תחת היותם עד הנה רשעים, לא יוסלח לצדיקים אשר כבר הרגלו מנוער לעשות אך את הטוב לבד והפסע הראשון אשר יפסעו אל הרע, כבר יחשב להם לעון גדול.
וגם אני ראיתי שאפשר לומר בזה ענין אחר נאות מאד בפני עצמו וזה שהוא מבואר שהבעל תשובה יקרא טוב ויהיה רצוי אל השם יתעלה אצל קצת מעשים שהצדיק יקרא רשע אצלם והוא להיותו אצלם דרך עליה ותוספת או בדרך ירידה וחסרון. דרך משל הסובל מעט הקדחת כי אם הוא בתחלת החולי ועלייתו יקרא מחליא כי הוא נעתק מהבריות ודורך אל החולי ואם הוא בירידתו וחסרונו יקרא מבריא כי הוא נעתק מהחולי ודורך אל הבריאות וכן יש חטאים קלים שאם יעשה אותם הצדיק יקרא עליהם מרשיע לעשות וכשיעשם החוזר בתשובה ממעשים יותר קשים ורעים מהם לא יקרא עליהם רשע כי הוא דורך בהם מהלך התשובה הגמורה. הלא תראה דוגמת זה ממש בכתוב באומרו בכל המלכים הישרים אשר ספר בהם בספר מלכים רק הבמות לא סרו (מלכים ב י״ב:ד׳) כי הזבוח בבמות בימי שלמה המלך היה תחלה חטא ומכשול עון כמו שאמר ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי הוא הבמה הגדולה וגו' (שם א' ג'): ומשם ואילך גבר החולי עד שנאמר בסוף ויעש שלמה הרע בעיני ה' לא מלא אחרי ה' כדוד אביו אז יבנה שלמה במה לכמוש וגו' ולמוליך שקוץ וגו' (שם א' י"א) והוא הדרך אשר הלכו בו כל מלכי ישראל והרבה ממלכי יהודה. אמנם במלכים הטובים אשר היו אחריו ששבו אל יי' היה הזבוח בבמות לבד חזרה מהם וענין התשובה כמו שנזכר בהם תמיד מתחלת חזרתם עד שנגמרה התשובה לגמרי: באסא נאמר ויעש אסא הישר בעיני יי' כדוד אביו ויעבר הקדשים מן הארץ ויסר את כל הגלולים אשר עשו אבותיו וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה וגו' והבמות לא סרו רק לבב אסא היה שלם עם יי' כל ימיו (שם א' ט"ו) הודה כי בערך החטאים העצומים אשר היו ביד אבותיו היה הוא שלם ונרצה לפני אלהיו אף כי היו הבמות נוהגות שלא כדת וכן ביהושפט בנו נאמר וילך בכל דרך אסא אביו לא סר ממנו לעשות הישר בעיני יי' אך הבמות לא סרו עוד העם וגו' (שם א' כ"ב). וכן ביואש ויעש יהואש הישר בעיני יי' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן רק הבמות לא סרו וכן באמציהו וכן בעזריהו. עד שבאו חזקיהו ויאשיהו הלא הם אשר הסירו את הבמות וכל שאר הגלולים לפי שגמרו מלאכת התשובה כמו שנזכר ביאשיהו וכמהו לא היו לפניו מלך אשר שב אל יי' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו וגו' (שם ב' כ"ג). והענין הזה הוא נכבד בפני עצמו. *אמנם ע"ד האמת וכו' ר"ל כי אחרי שהביאו חז"ל ראיה על מאמר זה מה"כ "שלום שלום וכו'" נראה בבירור שלא כונו בדבריהם אלה על מה שכ' ר' יונה ז"ל. ועל מה שכ' הרב ז"ל, כי אם כונתם רק להורות שמעלת בעלי תשובה אשר כבר טעמו טעם החטא והעון. וערב לחכם ובכל זאת יכבשו עתה יצרם לבלתי חטוא עוד, גדולה ממעלת הצדיקים אשר מנעוריהם גדלו על ברכי הכיים המשוערים והמוגבלים, וכח תאותם הגופנית איננו חזק כל כך עד שבנקל יוכלו להכניע תחת יד שכלם.
אמנם על דרך האמת זה וזה לא יתכן במאמר ההוא האומר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' לפי כוונת אומרו כי הוא הביא ראיה מהכתוב האומר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ"ז) לרחוק תחלה ואח"כ לקרוב ואם כן לא זה הדרך אלא בודאי במעלת הגבורים הכובשים את יצרם הוא מדבר כמו שיתבאר היטב בסיום עניני התשובה בשער ק' ב"ה. וכבר יתכן לאיש השלם שיהיה גבור כנגד יצרו אף שלא יהיה במקום חטא במה שינהגו בעצמם הפך מנהג רוב האנשים וזה שרוב העם חושבים שהגבורה היא אשר ינצח בה האדם את הזולת בהיות לו דבר עמו של קינטור ואינו כן כי ודאי המנצח לזולתו בכעסו וזדונו ועושה כרצונו הנה הוא הנופל חלל במלחמה הזאת אשר לפנינו שהרי כבר גברה תאות רצונו על שכלו והפילתו לפניו. וכמה הפליגה התורה להישיר אותנו אל נצחון המלחמה הזאת במה שאמרה כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו (שמות כ"ג) *ובא בקבלה האמיתית וכו' רומז בזה על מחז"ל (ב"מ דף לב') "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" והכונה אף שבהשקפה ראשונה היינו חושבים בהפך להקדים פריקת האוהב מפני ב' דברים הא' בעבור שהוא אוהבנו. והב' להקל עול הבהמה בעבור צער בע"ח, בכל זאת נצטוינו להקדים טעינת השונא למען כבוש בזה יצרנו הרע ומשטמת אח אשר בקרבנו. וע"כ נאמר גם הפריקה בשונא (בפ' משפטים) והטעינה באוהב בפרשנו יען כי היישרת האדם המוסרית צריכה לעלות תמיד מהקל אל החמור, ויותר נקל לו לכבוש את יצרו ולשכוח שנאתו ולפרוק משא הבהמה בעבור שיאלצוהו לזה גם צער בע"ח והרגש החמלה הטבעית עליה, ממה שיוכל להסיר האיבה מלבו ולטעון חמור שונאו למען שחר בזה רק טובת בעליו השונא לו לבד, ורק ע"י עשותי תחילה הפריקה עפ"י מלות בורא ית', ויסיר עי"ז כעם ושנאת אח מלבו יטעון אח"כ גם את בהמתו יען כי לאט לאט ישכח שנאתו ויחשבהו לאוהב לו.
ובא בקבלה האהתית (ב"מ ל"ב:) שטעינת השונא קודמת לפריקת האוהב אע"פ שבשוים פריקה קודמת משום צער ב"ח כי על כן נכתבה מצות פריקה בשונא ומצות טעינה באח ללמד שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וכאשר יתעסק עם השונא בפריקה במצות הבורא כבר יעזרהו בטעינה מצד קירוב דעת ואחוה. ולזה היו הגבורים אשר מעולם מהחסידים ואנשי המעש' מעבירים תמיד על מדותיהם ומוחלין הפושעים כנגדן ולא עוד אלא שהיו מפייסין אותם כדי שיהיה לבם חלל בקרבם והיו מלמדין לכל אדם להיות תמיד מן העלובים ולא מן העולבים ושומעין חרפתן ואינן משיבין להיות מעבדי יי' אשר נאמר עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה׳:ל״א) כמו שכתבנו המאמרים האלה עם פירושם יפה בענין יום הכפורים שער ס"ג ודרך כלל הוא לקבל בסבר פנים יפות שעקר הגבור' הוא מה שיפעל אדם בה ראשונ' אצל עצמו כי מי שלא ימשול על עצמו הוא מגונה שירצה למשול על זולתו כמו שאמרו המאושרים אי זהו הגבור' הכובש את יצרו וכבר ביארנו עקר זה על המשנ' עצמה בפרש' קדושים שער ס"ה. והנה אחר שכתבנו אלו הענינים על זה הדרך אתה ראה שהסדר הזה כמעט כוונו אותו חז"ל מתוך פרשה זו עצמה ומקירוב הרבה מהסמוכות לה אמרו במדרש תנחומא (פ' תצא) שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועביר' גוררת עביר' דכתיב וראית בשבי' יפת תואר וחשקת בה מה כתיב אחריו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה מה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורר כו'. מה כתיב אחריו כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת מכאן למדנו שהעביר' גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה מנין דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו' ואחריו מה כתיב כי תבנה בית חדש תזכה בה ותעשה מעקה מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו מה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז וגו' מה כתיב אחריו גדילים תעשה לך מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה שתזכה לאשה ובנים לכך נסמכו פרשיות אלו הרי מצוה גוררת מצוה *והכונה בזה וכו' ר"ל יען כי ע"י ההרגל בדבר יוחזק כח האדם הגופני והמוסרי להיות אח"כ היכולת בידו יותר לפעול פעולתו, אשר ע"כ תכבד ג"כ רק ההתחלה מכל דבר כמחז"ל (ילקוט יתרו) "כל התחלות קשות" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף מ"ג ע"א), ע"כ יעץ התנא שיחל האדם תמיד בעשיית המצוה הקלה, למען יקנה לעצמו עי"ז הכשרון לעשות אח"כ גם המצוה החמורה ולהתרחק מאוד בתחילה גם מהעבירה הקלה, למען לא יבוא לעשות אח"כ עי"ז גם את החמורה וזש"א התנא "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה" בהא הידיעה ר"ל העבירה הקלה, שמצוה וכו' ר"ל כי ההרגל במצוה קלה מסבב עשיית החמורה, כמו שהעבירת הקלה מסבבת החמורה.
והכוונה בזה שההרגל בענינים בין טוב ובין רע מחזיק כח הפועל לפעול בהם בחוזק כמו שאמר מההרגל אצל התשת כח היצר הרע ושלזה ראוי לאדם להשמר ולהזהר מאד אצל ההתחלות שהמעשים הראשונים הם מקנים לאדם כח ואומץ לשניים והשניים אל השלישים וכן כלם ולזה העצה הנכונ' להתרחק מההתחלות בעניני העבירות ולהדבק בהתחלות במעשה המצות כי בזה ובזה ההתחל' הוא יותר מחצי הכל. וזהו מה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העביר' שמצו' גוררת מצוה ועביר' גוררת עביר' (אבות פ"ד) אלא שהוסיף לקבוע שכר על מצות הריצה אל המצוה והבריח' מן העביר' ואמר ששכר מצוה מצוה ושכר עביר' עביר'. והעמן הראשון מכונתו הוא מה שאמרנו שקלות המצו' או העביר' לא ימעט בעיניו כי ההתחלה בהם דבר גדול להמשיך החמורות אחר הקלות הן במצות הן בעבירות. אמנם הענין השני הוא כשההתנועעות לבא אל המצו' או לפרוש מהעבירות יהיה בתכלית החריצות עד שהביא' אל הקל' שבמצות יהיה במרוצ' והפריש' מהקל' שבעבירות יהיה בבריח'. ולזה אחר שנתן הטעם הראשון באומרו שמצוה גוררת מצוה ועביר' וכו' כמו שאמרנו נתן הטעם השני ואמר ששכר מצות הריצ' למעשה המצוה יהיה שעל כל פנים יגיע לידו מה שלא יהיה כן אם יבא אליה בנחת ועצלה כי אולי בין כך ובין כך יקרהו מונע. וכן בשכר שפירשת מן העביר' בבריח' רצוני בחריצות ישיג מצות ההנצל מהעביר' ההיא כי אולי אם יפרוש באט ובנחת לא יעלה בידו הפריש' ולסוף ילכד בה. וכן שכר עביר' והוא לבלתי הולכו במרוצ' אל המצו' או לבלתי ברחו בחריצות מן העביר' יהיה שלא יגיע אל המצוה או שלא ימלט מהעביר' כמו שאמרנו. ומאמר שכר עבירה לאו דוקא שכר שהכוונ' מה שירוח בענין ההוא והוא פירוש נכון מאד וכל זה מסכים אל דרך הלמוד אשר המשכנו בדרכי מלחמת היצר הרע. ואחר שנתבאר זה נעבור על הפרשיות הנזכרות במדרש שהנה סמוכות ורצופות וגם בשאר המצות הנמשכות עד סוף הפרשה כלה בכל מה שתשיג יד החדוש לדבר דבר אם בפירוש ענינם וסדורם והמשכם אמנם יהיה זה אחר זכרון הספקות שיותרו לפי דרכנו כמנהג:
10
י״אא למה הוצרך לצוות שלא יעביר הבכור' מהבכור בן השנואה ומאין יבא לטעות בזה. ב מאחר שהבן הסורר אינו נדון אלא אם כן גנב ואכל ושתה למה לא נקרא גנב ונקרא זולל וסובא: ג אומרו כי קללת אלהים תלוי כי דברי המפרשים לא נתחוורו יפה. ד באומרו ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו שאי אפשר שיתחברו יחד שני התנאים הללו באות העטף שאם ידע שהוא רחוק הלא הוא הדעת אותו לענין זה בלי ספק. ה אחר שמן הדין הטעינה בשונא קודמת אל הפריק' באוהב למה כתב פריקה בשונא וטעינה באוהב וכבר נתבאר זה. ו במאמר ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה כי מה בא לרבות במלת גם או מה טעם יש לו כלל ודברי המפרשים ז"ל תשמעם: ז למה הבתול' המאורש' הנסקלת משום שם רע סוקלין אותה פתח בית אביה וכל נערה בתולה מאורש' שתזנה סוקלין אותה אל שער העיר כמו שנראה מהכתוב ואם משום ראו גדולים שגדלתם (כתובות מ"ה:) מה נשתנת זו מזו: ח באומרו על אשר לא קדמו בלחם וגו'. והלא המואבים כבר קדמום כמ"ש הרמב"ן ז"ל אמנם דברי המפרשים ז"ל לא זכו בעיני כמו שיתבאר. ט מה טעם להזכיר בספור זה ולא אבה יי' אלהיך לשמוע אל בלעם וגו' שיראה שאינו מהכוונה: י אחר שאמר כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וגו'. למה אמר מוצא שפתיך תשמור וגו'. גם כי בכתוב עצמו באו דברי מותר: יא במאמר והיה אם בן הכות הרשע וגו'. כי מה טעם הכות הרשע אצל כי יהיה ריב בין אנשים וגו': יב למה צוה לקוץ כף האשה בבואה להציל את אשה מיד מכהו והלא חוייב לה להצילו בנפשו. יג אחר שבפרשת עמלק נאמר כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק (שמות י"ז) למה הטילה עליהם אחר כך באומרו והיה בהניח יי' וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח וגו'. והנה אחר זכרון אלו הספקות נתחיל בביאור ואולם מה שראינו בסדר סמיכתן יאמר בכל אחת במקומה ואחר שפרשת אשת יפת תואר כבר דרשנוה במשפט נתחיל מהשנייה לה:
11
י״בכי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה וגו'. יאמר כי יתכן על הרוב מדרך ההשגחה האלהית שכאשר תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה שיהיה הבן הבכור לשניאה כדרך שנאמר וירא יי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (בראשית כ״ט:ל״א). והנה לפי שקרה הענין שיעקב אבינו העביר משפט הבכורה מבכור השנואה אל בכור האהובה (א) הזהיר שלא יעשה כן שום אדם אם לא יהיה לסבה כמו שאמר הכתוב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף (ד"ה א' ה') ולזה סמך כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע וגו'. כלומר כשיהיה הבן מקולקל במעשיו לא לבד יפסיד הבכורה אבל כבר יתפשו בו אביו ואמו ויגרמו מיתתו בב"ד. וכבר כתבנו בפרשת עמלק שער מ"ב שזה אחד מהמקומות אשר מהם יתבאר שהדבר יתואר בבחינת תכליתו וזה שהבן הזה אע"פ שאינו נהרג בבית דין אלא אם כן יגנוב ויאכל וישתה כיון שתכלית הגניבה אינה אלא אל הזוללות והשכרות (ב) לזה נקרא זולל וסובא כי זה מה שיתואר בו בעצם ואם הוא גנב הוא במקרה ושם ראיות נכונות מאד. ואמר בו וכל ישראל ישמעו ויראו לפי שבן סורר לא נדון אלא פחות מי"ג שנה שלמים וכבר יהיה ק"ו לגדולים: וכי יהיה באיש וגו'. כבר דרשו שאם לא הומת בקטנו לסוף שימיתוהו בגדלו (סנהדרין ס"ח:) ולא עוד אלא שנלמוד מזה שיבא להעיז פניו לקלל באלהיו כי על זה ודאי נסקל ונתלה. ואמר לא תלין נבלתו וגו' כי קללת אלהים תלוי כתב רש"י ז"ל זלזולו של מלך שהאדם עשוי כדמות דיוקנו של מלך וישראל בניו משל לשני אחים וכו' והראב"ע ז"ל כתב כי אלהים פועל והקללה תבא על מקום קרוב מהתלוי ויש לו סוד בנפש על כן לא תטמא את אדמתך. והרמב"ן ז"ל כתב כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי שאין בכל המיתות בזויה ומנוולת כמוה ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת אלהים בארץ הקדוש'. והרל"בג נמשך אל התרגום שאומר על דחב קדם יי' אצטלב והרי הוא בזיון כלפי מעלה שעבר זה על דברו. ואשר יראה לי בפשט הכתוב כי לפי שמדרך האנשים ההמוניים והנשים כשרואים אדם תלוי בחמלתו עליו הוא לקלל למי שהמיתו ולמי שתלאו או למי שצוה על משפטו והנה הם עוברים בזה על אלהים לא תקלל (שמות כ"ב) (ג) לזה אמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי ודאי יסבב קללת אלהים תלוי וגם שבהיותו על פני האדמה כבר תטמא אדמתך בו. או שיאמר שבקללתם זו הם מטמאים את האדמה כי יעברו מצות התורה ויעיזו פניהם כנגד זקניהם ושופטיהם. והנה אחר שגמר המשך הפרשיות הראשונות שהן ממין עביר' גוררת עבירה התחיל במצות אשר הן ממין מצוה גוררת מצוה והתחיל באותן שמזדמנות לאדם על הרוב ואינו נצול מהם בכל יום ואמר לא תראה את שור אחיך או את שיו וגו' השב תשיבם לו ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ביאורו על דרך ומקלל אביו ואמו שירצה ומקלל אביו ומקלל אמו (ד) שהכוונ' ואה האיש ההוא שידעת שהוא בעל האבידה הוא רחוק מעירך וגם אם לא ידעתו כלל אע"פ שאיפשר שהוא קרוב הנה בכל אחד משני הפנים יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו וגו'. ולפי המדרש (ספרי פ' תצא) שאומר אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו שנראה שאם ידעתו אפי' רחוק יהיה פירוש הכתוב ואם לא קרוב אחיך אליך רצוני בעירך וזאת היא סבה שלא ידעתו על הרוב יהיה עמך וכו' הא אם ידעתו אפי' רחוק. והרמב"ן ז"ל תקן ואם לא קרוב אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך כו' נראה שמפרש אותו כענין כי קרוב אליך הדבר מאד. וקרוב לשמוע. לא תראה את חמור אחיך או שורו וגו' הקם תקים וגו'. כבר ביארנו בפ' משפטים שאע"פ שכתוב פריק' בשונא וטעינה באוהב השונא קודם אפילו הוא לטעינ' והאוהב לפריק' (ה) ושם כתבנו הטעם וזכרנוהו למעלה. לא יהיה כלי גבר וגו'. גם זו מהדברים הבאים ליד האדם תמיד ואיפשר שסמכה למצות טעינה לומר כי כמו שלא יאותו כלי גבר ותכסיסיו ומנהגיו לאשה כן לא יאות לגבר שמלת אשה כלומר דרך נשים שאין דרכן לעזור אל טעינת ופריקת המשאות וכיוצא רק שיאזר כגבר חלציו ויעזור שלמה יהיה כעוטיה יושב ובטל ואחיו מצטער. כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' שלח תשלח וגו'. כבר כתב הרב המורה ז"ל פרק מ"ח א"ג כי לפי שנמצאת בבעלי חיים אהבת הבנים וחנינתם הטבעית ויצטערו ברעתם כאחד האדם לזה אסרה תורה לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד כי כשלא יוכלו לשוחטם יחד לא יביאום יחד אל המטבחי' לעמוד האחד על דם חברו וה"ה בשלוח הקן שאם יקח האם על הבנים כבר יבא לשוחטם כלם זה בפני זה והרי צער גדול אמנם מה שכתב על מאמר (ברכות ל"ג:) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו לפי שעושה המצות רחמים ואינן אלא גזירות יאמר שזה דעת מי שחשב שאין שום טעם למצוה. כבר השיב הרמב"ן ז"ל עליו יפה דאפי' סבר יש טעם מושכל אין לומר שהטעם הוא להגיע רחמיו ית' על אלו הנמצאות הקטנות בזה השיעור אך הטעם הנכון הוא להשלים תכונות האדם ומדותיו ולהרחיק פעולות האכזריות ממנו כי הוא מה שרצהו הרב עצמו בזה והוא נכון.
12
י״ג*ובמדרש וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כמו שירמזו דיני יפת תואר על אופן הנהגת האדם עם נפשו המשכלת, אשר ממקור עליון יצאה והיא פה עלי ארץ בשבית הגוף ותשוקותיו החמריות כן תרמוז גם מצות שלוח הקן, שנשתדל תמיד לשלח הנפש לחפשי מעבודת הגוף אשר יעבוד בה בפרך, כי רק אז יהיה הבנים ר"ל מעשי ופעולות הנפש הטובים לנו ולתועלתנו לקנין נצחיי ומוסריי, אשר ע"ז רומז גם הכ' "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" ומאמר ר' תנחומא "אם קיימת" וכו' כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל.
ובמדרש (דב"ר פ"ו) מאי דכתיב שלח תשלח את האם וגו'. אמר רבי תנחומ' אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליה הנביא דכתיב ביה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד) מכאן שדבר גדול הנביא דבר הלא נעשה ויראה שעם שהנגלה ממנו הוא להרחיק פחיתות האכזריות ממדות האדם כדי שלא יתנהג עמו עם הבריות זולתו אבל שיהיה חומל וחונן על האוהבים והקרובים ועל כל אדם שהפנימי מזה הוא להטיב תכונותיו ודעותיו כדי לחוס ולרחם על עצמו ושלא להתאכזר על נפשו פן יבא ויוכה אם על בנים. והענין כי נפשנו כצפור נמלטה משמי עלייה והיא קשורה ביד זה העלם הפתי שהוא הגוף אשר הוא העבד המורד באדוניו ומשתמש בה שלא כדרכו ומענה אותה בכל מיני סגופין עד שבטלו כחותיה ותשבות מכל פעולותיה המיוחדות לה מבית אביה עד שיתעורר האדם לבית מלחמתו שזכרנו למעלה להשיב העבד אל בית שביו ולשחרר הנפש המשכלת מתחת ידו כמ"ש כי תצא למלחמ' על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו וכמו שנתבאר ואמר וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה וגו' כי באמת מתוך השבי ההוא תראה ותכיר אשת יפת תואר היא הנשמה הטהורה שלא היתה נמצאת עד שיצאת לישע' במלחמת זו ואף כי אינה יפת מראה לעינים מצוה היא עליך לחשוק בה ולקחת אותה לאשה והבאתה אל תוך ביתיך ותקריבה לך לא שתשלחנה אנה ואנה לעשות מלאכתך כמו שהרגלת עד הנה וע"ד שאמרה בני אמי נחרו בי שמני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שיר השירים א׳:ו׳). וגלתה את ראשה וגו' והסיר' את שמלת שביה וגו' הכל הוא מה שראוי לזככה ולנקותה מדעות ופעולות מגונות אשר הורגלה קודם המלחמה והשיב טובות ונקיות במקומם וישבה בביתיך כגברת ובכתה מה שנרחקה מבית אביה ואמה האמתיים הם האל יתעלה ותורתו ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה וגו' כי היא האשה אשר הוכיח ה' לך. והיה אם לא חפצת בה ושלחת' לנפשה וגו' ירצה ואם לא תחפוץ להתנהג בקדושת' עכ"פ תתחייב להסיר הבגדים הצואים מעליה המעבידים אותה והנותנין עול ברזל על צוארה ואם אינה עולה עמך לא תרד והוא מה שאמר ושלחתה לנפשה אל האלהים אשר נתנה ומכור לא תמכרנה בכסף ומחיר עבודתיך בענינים הכלים והאובדים לא תתעמר בה כמו שאמר (ברכות ח'.) שנפש הרשע קשה לצאת שהיא מסתבך כחיזרא אגבבא דעמרא. אמנם בנפש הצדיק אמרו כמשחל בניתא מחלבא. והנה באמת העצה ההגונה היא לפי זה כי יקרא קן צפור זה לפניך וגו' שנשתדל לפרות ולרבות ממנה בנים ובני בנים אשר הם תולדותיה ותולדות של צדיקים באופן כי בסוף כאשר יגיע זמן הצפור להמלט מפח יוקשים שלח תשלח את האם לחפשי בית אביה ואת בניה אשר ילדה לך בהתר לקיום והתמדת העולם הזה כפי טבעו כי בזה ייטב לך בעולם הזה והארכת ימים לע"הב וכמו שאז"ל (פאה פ"א מ"ב) אוכל אדם פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואין ספק כי זה מה שיספיק למהר גאולת הכלל וכמו שאמרו (סנהדרין צ"ח. ) זכו אחישנה וכל זה מה שראוי שיקויים במצוה הזאת מקל וחומר מפשוט'. ואפשר כי למה שאמרנו או קרוב אליו יכוין המדרש שהביאו הרמב"ן ז"ל מרבי נחוניא בן הקנה ז"ל עם שהוא דבר אלהי ומעולה בענינו: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו' זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ"ו ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלהית אבל מה שראוי שיושלח על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון: לא תזרע וגו' לא תחרוש וגו' לא תלבש וגו' כל אלו הם דברים שאדם דש בהם בכל יום וצריך השמירה בהם מענין הכלאים לכן סמך גדילים תעשה לך לפטור בגדי כהונה וטלית של מצוה. ואחר שדבר באלו הענינים התמידים שיקרו לאדם מיום היותו בכל ימי צבאו נעתק אל ענינים אשר אינם תמידיים והם קורות לאדם כשבא לכלל איש: כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. הנה הרב המורה פרק מ"ט ח"ג הפליג לדבר בהצדק הדין הזה האלהי ואמר כי כמו שמעשיו בתכלית השלמות כן משפטיו בתכלית היושר וכו' וזה כי לסבת השנאה אשר שנאה העלול עליה להוציאה בלי מוהר וכתובה והרי הוא עושק חוקה הראוי לה מאת בועלה והם חמשים כסף הכתובים בתורה לזה היה משפטו שישלם כפלו על דרך ישלם שנים לרעהו (שמות כ״ב:ח׳) ושיסרי אותו ברצועה לפחות מעלתו כמו שהוא בקש להוציא עליה שם רע ותחת אשר שנאה וחפץ לצאת ממנה ובקש יפה הימנה נדון בשלא יוכל לשלחה כל ימיו. והוא ענין נכון בו יודע טעם סדור הטענות מפי התורה באומרו ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה והנה הוא שם לה עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי וגו' כי מהיות הענין כן יצדק מהמאמר ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף ולא יוכל לשלחה כל ימיו ואם אמת היה הדבר הזה וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וגו'. כבר פירשו כל המפרשים שצריך שיתברר בעדים והתראה שזנתה תחתיו שבאופן אחר אין שם מיתת בית דין. אמנם בטעם סקילתה אל פתח בית אביה כתב הרלב"ג ז"ל לפי שזנתה בית אביה כמו שאמר הכתוב כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה אבל כשזנתה בעיר סוקלין אותה אל שער העיר ולפי דבריו אם עדי השם רע יעידו שזנתה חוץ מבית אביה גם אותה יסקלו אל שער העיר והכתוב לא חלק. (ז) אמנם הטעם הוא לפי שבעלת השם רע כבר היא בבית חמיה ואם מוציאין אותה משם וסוקלין אותה אל שער העיר כבר יהיה דופי ושמצה לבית חמיה שיחשבו העם כי שם נעשת' הנבלה ההיא לזה צוה שיחזרוה לפתח בית אביה כלומר מבית זו יצאת הנבלה וכמו שאמרו בגמרא (כתובות מ"ה.) ראו גדולים שגדלתם אמנם כשמוציאין אותה מבית אביה אינה צריכה סימן אחר: כי ימצא איש שוכב עם אשה וגו'. ומתו גם שניהם וגו' לשון הרמב"ן ז"ל להוציא מעשה חדודין שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאין אחריהם לשון רש"י ז"ל ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זאת שנמעט או נצטרך לרבות הבא אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנסחאות שלנו בספרי (פ' תצא) שניהם ולא העושים מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחריהם והוא ביאה שלא כדרכה ושלא כדרכו ורבה הכתוב כאן וכל העריות למדות מזה. ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר הכתוב זה וכו' וחתם דבריו ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטון אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב כל אלה דבריו ואני תמה מאד מהרב איך פירש הכתוב ע"פ המדרש ולא נתיישב לו המדרש עצמו על פיהו עד שהוצרך לתקן בנסחאות מאחוריהם ושהוא מדבר בביאה שלא כדרכה והנה באמת לא נמצא בשום מקום זכר ביאה שלא כדרכה בלשון הזה גם בנסחאות כלן אשר בידינו לא נמצא רק לרבות הבאים מאחריהם בלא וא"ו:
13
י״דולדעתי שלא כוונו במדרש רק למה שכיונו הרב בכתוב וזה כי ממה שראו מלת גם מיותרת לגמרי אין לה נושא במקרא זולת שניהם שתחול עליו אפי' על דרך גם לי גם לך (מלכי' א' ג') וכדומה הוצרכו לומר שמלת גם זו באה לרבות הבאים אחריהם בכתוב והם האיש השוכב עם האשה והאשה לפי מה שנדרשו לגדול שבא על הקטנה וקטון שבא על הגדולה כלומר ומתו גם שניהם כשהם גדולים גם כל אחד מהאיש והאשה המגיע מהם לחיוב כאשר יהיה קטנות באחד מהם כמו שאמר הרב זכרו לברכה והנה מעשה חדודין ממלת שניהן דרשי ליה: כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר וגו' ואם בשדה וגו'. בזה הבדיל בין החפצים בעבירות ובין האנוסים בהם והעיר או השדה לאו דוקא אלא כל שיודע ממנו שהוא באונס או ברצון והדין דין אמת כי לא חייבה התור' לאיש כי אם כשיעשה הוא הרע אבל כשהיה בשוגג או באונס הנה אם יש שם מעשה ודאי אין שם עושה וכבר נתבאר זה בפרשת עקידה וזולתה מהמקומות. ומזה אני אומר שפשע המפתה את הנערה הוא גדול אצלה מהאונסה כי האונס יכריח הבשר והמפתה יכריח הדעת ומביא עליה שמצה גדולה וזה אצלי טעם מה שאמר בכאן ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה דמשמע שלפי זה לא חייבוהו ליתן לה כלום אמנם במפתה כתיב אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול וגו' (שמות כ"ב) כי לפי מה שהוסיף להרע עמה נתנה הבחירה ביד אביה או בידה אם תרצה להיות לו או לקבל המוהר ולהנשא לאחר אמנם לענין הדין לא נטה ממה שאמרו חכמינו ז"ל: לא יקח איש את אשת אביו וגו' לא יבא פצוע דכא וגו' לא יבא ממזר וגו'. כבר אמרו בספרי (פ' תצא) שנסמכה אשת אב לכאן ללמד אי זהו ממזר אמרו אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא שנאמר לא יקח איש את אשת אביו וגומר לא יבא ממזר וגו'. שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת מן השמים שנא' לא יקח איש את אשת אביו וגו' לא יבא ממזר וגו' מה אשת אב וגו' רבי יהודה אומר כל שחייבין עליו מיתת ב"ד הוולד ממזר שנא' לא יקח איש וגו' לא יבא ממזר מה אשת אב וכו'. כלם הודו בסמיכות: לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר וגו' כתב הרמ"בן ז"ל מצינו אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבי' היושבים בער (דברים ב׳:כ״ח) ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל כי די למחנה שימכרו להם וכו' עוד כ' ור' אברהם אמר כיטעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבי' על אעברה בארצך בדרך בדרך אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה והוא מה שאמר לא תעבור בי גם זה הבל כי הם שלחו אל אדום אעברה בארצך וימאן אדום את ישראל עבור בגבולו (במד' כ') והנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב ויסעו מהר ההר (שם כ"א) ועוד כתב והנראה אלי כי הכתוב ירחיק שני האחים ההם שהיו גמולי חסדים מאברהם שהציל אביהם ואמן מן החרב והשבי ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליהם בלעם בן בעור והם המואבי' והאחד לא קדם אותם בלחם ובמים כאשר קרבו למולו כמו שאמר אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם והם לא קדמו אותם כלל כי היה הכתוב אומר כאשר עשו לי בני עשו והמואבים והעמונים והנה עמון הרשיע יותר וכו' ולכך הקדים הכתוב עמוני והקדים להזכיר פשעו וכו' כמו שהוא כתוב בפירושיו והבל הביא גם הוא בעיני שהרי הכתוב אומר על דבר אשר לא קדמו בלשון רבים ואשר שכר לשון יחיד וכמו שלשון היחיד הוא דוקא גם לשון רבים חוייב להיות דווקא ולא יתכן חלוף זה וכן דקדק אותו עזרא הסופר באומרו ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב אשר לא יבא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכר עליו את בלעם לקללו ויהפוך אלהינו את הקללה לברכה (נחמי' י"ג) ועוד שאם כדבריו היה לו לומר לא תתעב אדומי על דבר אשר לא קדם אותך בלחם ובמים שהוא מוסף על האחוה גם היה לו להקל על המואבים ולהתיר דור שלישי וכיוצא על דבר אשר קדמו:
14
ט״ו(א) אמנם האמת הברור שעקר הקושיא אינה כלל שמה שמכרו להם בני עשו והמואבים לחם ומים בזמן ההוא לא תקרא קדימה בשום פנים כי אשר בלחמו יקדם נודד בשעת דחקו כאשר עשה מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין לאברהם אבינו (בראשית י״ד:י״ז-י״ח) וחיילותיו כאשר ידע כי עייפים הם ההיא תקרא קדימה באמת והנה מצד הקורבה אשר ביניהם ומהטעמים אשר זכרם הרב ז"ל היה חובה מוטלת על עמון ומואב לשמור הברית והחסד אשר קדמם אברהם לקדם את בניו בלחם ובמים בחנם או בשכר ובלבד שיהי' מיד בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים כי אז הית' להם שעת הצורך כי הם לא היו יודעים שימטיר להם ה' לחם מן השמים ושיוציא להם נוזלים מסלע. וזה מה שדקדק מאד באומרו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים כמו שאמר זכור את אשר לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים כי אלו מפני שלא קדמום בלחמם הורחקו מהם לעולם ועמלק מפני שהוסיף על חטאתו פשע לבא להלחם בם הית' מלחמה ליי' בעמלק מדור דור וכן אמר במרים זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים לפי שהיה סמוך לצאתם קודם שליחות המרגלים. ובספרי (פ' תצא) בדרך בשעת טירופכם בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם ואשר שכר עליך בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך וגומר הנה יעיד על אמתת מה שאמרנו כי בשעה ההיא נפלו על החטא ההוא בלי ספק כי הנה באמת מה שהשבירום בני עשיו והמואבים אחר כך אינו כלום כי לבד ממכריו בכסף מלא ההוא יקרא איחור לא קדימה שהרי זה היה בשנת הארבעים כשלא הוצרכו להם כמ"ש הכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר. אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם. כי יי' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. ונעבר מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר. ונפן ונעבור דרך מדבר מואב (דברים ב׳:ח׳) ראה כי אז לא היו בשעת הצורך לקדמם ולא צוו לשבור מאתם רק כדי שלא יקחו דבר מכל אשר להם שלא כרצונם ולפרסם שפע הצלחתם ועשרם כיד אלהיהם הטוב' עליהם. והנה באמת קרא דוקא ששניהם היו שותפים בחטא הראשון מהבלתי קדימה ושכירות בלעם נתיחד אחר כך למואב ולזה נתאחר מואבי בכתוב לקשרו עם מאמר ואשר שכר עליך והוא ענין מבואר. ואמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. (ט) להורות על עוצם שנאתם ולהראות להם הקללות שהיה בלבם לקללם במה שיכירו אותם מתוך הברכות אחר שכוון הש"י שיהיו הפכן ממש וכבר נשרש כי ידיעת ההפכים אחת ולזה לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם שמהאויבי' הגמורים לא יקווה רק רע וכמעט שהיו שותפים לעמלק כי מניעת המזון בשעת הצורך כאלו הוא ממית בידים גם כי בעלי מדות פחותות כאלו לא יאותו לבא בקהל ה' לעולם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל יי'. הנה שתי המשפחות האלו יש סבה עצומה לשנאתם אמנם אמר שכיון שהאחד הוא אח והשני קבל גרותנו בארצו שלא נשנא אותם תכלית השנא' שהוא התיעוב ותהי' הפשרה שיהיו מרוחקים עד דור שלישי ושיקובלו משם ואילך אמנם לא שאל מאדום קדימת לחם ומים אע"פ שהם אחים לפי המשמטה אשר קדם אליו אבינו יעקב שעדיין בעלי דברים היו עליה. ושליחות משה יוכיח כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה וגו'. וירעו לנו מצרים וגו'. ונצעק אל יי' וישמע קולינו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש וגו'. נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה וגומר. ולא נשתה וגו'. דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר וגו' (במדבר כ׳:י״ז) כי הם כלם דברי ריצוי ופיוס:
15
ט״זוהנה אחר שגמר המצות אשר מדרכן לבא ליד האדם מיד בבואו לכלל איש יזכור אותן שמדרכן לבא לידו אחר התחזקו יותר באנושות והם ענין המלחמות והדברים הנמשכים להם ואמר כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי יהי' בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגומר. והכונה כי לפי ששם בשעת הסכנה הם צריכים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן חזק אם להצילם ואם לתת אויביהם לפניהם הנה לזה צריכין לישמר יותר מכל דבר רע וזכר שני ענינים הכרחיים קל וחומר לכל מה שיתלה ברצונו ובחירתו. האחד טהרת הבעל קרי אע"פ שהיא טומאה באה שלא מדעתו ראוי שיטהר מיד ממנו ולא יהי' בתוך המחנה בעודו טמא. והשני הוא מפני הטנוף הנולד מהצרכים ההכרחיים שצריכים מקום מיוחד חפירה וכסוי ונתן הטעם כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה וגומר. כמו שכתבנו. ומזה תלמד שיהיו מחניך קדוש בכל הדברים החמורים הנתנים לבחירתך באופן שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכבר הגיע מההשגחה האלהית שספק מזונם כל ימי היותם באהלים במדבר במזון הנבלע באיברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים והטף יכולין לעמוד על הענין ההוא ולא יסבלהו טבע הצניעות מה שלא היה כן במחנה המלחמה כי כלם אנשים. והנה לפי שמעסק המלחמה על תרוב ימשך שבי השבויים ובריחת העבדים לזה סמך לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. מה טעם אשר ינצל אליך מעם אדוניו. כלומר הדין נותן וכבר ראית מה שכתבנו בו בתחלה. וזה ידבר אפי' בעבד הכנעני הבורח לארץ ישראל מיד ישראל היושב בחוצה לארץ. ולפי שבהיותם במחנה המלחמות היה המנהג באומות להביא שם הקדשות להשתמש מהם אנשי המלחמה הרחוקים מנשיהם לזה היה המצוה להם להרחיקם מזה הפחיתות וההפקר המכוער ואמר לא תהי' קדשה מבנות ישראל ולא יהי' קדש מבני ישראל. והכוונה אפילו בכל מקום כי במחנה כבר הוזהרו מקרה לילה שהוא שלא מדעתם כל שכן שלא יראה בהם ערות דבר כלל ומהידוע שעקר הקדשות הזה הוא היות אשה בת ישראל מזומנת לביאת הפקר בלי חופה וקדושין כמ"ש רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתחלת ספר קדושה ופירש אנקלוס חומרא יתירה היא שאף על פי שהיא אשה מיוחדת כיון שהכל יודעיך שאין לו בה קדושין הוא הפקר לעיני הכל והרי הוא חוזר לענין ההפקר הראשון. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו והנרא' בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לבית דין שלא יניח אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכי' בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב קחי כנור סובי עיר זונה נשכח' הטיבי נגן הרבה שיר למען תזכרי (ישעיהו כ״ג:ט״ז) כל אלו דבריו. ובזה נמלצו דבריו מאד במה שביאר שלא הוצרך הכתוב אלא לאזהרת ב"ד שבכל עיר ועיר שלא יניחו לשום אשה בת ישראל להפקיר עצמה ולהושיב קובה של זנות כמנהג הכותים או שום הפקר כלל והוא נכון מאד כי דברים הללו וכל כיוצא בהן כשיעשו בפרסום הקולר תלוי על צואר ב"ד ואם הם לא יחושו והרבים לא ימחו בהם העונש מוטל על כלם ומידם יבוקש בלי ספק. וכבר כתבתי בשער סדום הוא שער עשרים מה שראיתי שערוריה בענין הזה בדורות אשר לפנינו וכמה נתחבטתי עליו לפני פרנסי הדור ושופטיו בטענות נמרצות עד שנעש' בו צד תקון ואם הוא מעט. והנה הרב המור' הפליג בגנאי זאת העביר' בפרק הנזכר למעלה מלבד מה שיהי' שם מעירוב הזרע ובלבול הנחלות ושאר מיאוסים אשר זכרם שם. ולהורות על מיאוס זה הפועל ותיעובו אמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. כי שני הענינים הם שוים בפחיתות ומיאוס. ולפי שצורך המלחמות שזכר ראשונ' יביא האנשים לצורך ממון וללות מזולתם דגן תירוש ויצהר וכיוצא כמו שנמצא הענין בימי נחמיא התרשתא נאמר שם (נחמי' ה') ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם ויש אשר אומרים אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב ויש אשר אומרים לוינו כסף למד' המלך שדתינו וכרמינו לזה סמך לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל וגומר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. ואמר כן לעבור על המלוה ברבית לישראל בעשה ול"ת כי לנכרי תשיך היא מצות עשה מצד שהיא לאו הבא מכלל עשה לנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך (ב"מ ע':) ולאחיך לא תשיך כמשמעו הרי עשה ולא תעשה. והוא מ"ש לנכרי תשיך זו מצות עשה וחלילה שיהי' מצוה לתת לנכרי לרבית שהרי אמרו כספו לא נתן בנשך (תהילים ט״ו:ה׳) אפי' לגוי (מכות כ"ד.) ועל דרך הפשט הוא כמו את הנכרי תגוש ושניהם כמו שפירשנו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך וגומר (דברים ט״ו:י״א) לומר שאם יעלה בלבו דבר של יוהרא קפיצת יד או נגישה וכיוצא שכבר יוכל לנהוג בהם בנכרים ושלזה ראוי שיתרחק ממנהגם עם אנשי עמו ואמר למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה שהברכה מצויה מצד ההשגחה כאשר תצוה להרחיק התועלות הרגילות לבא מפאת ההשתדלות. ולפי שבעת המלחמות נודרים נדרים ונדבות כמו שאמר וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳). וכן ביפתח אמר וידר יפתח נדר ליי' ויאמר אם נתון תתן וגו' והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגומר (שופטים י״א:ל״א). לכן אמר הכתוב כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וגומר. והכוונה כי דבר הנדר והנדבה על כל פנים ידרשנו יי' ממך מצד שהיית חייב בו אף בלא נדר והוא נפרע ממך מדעתך ושלא מדעתך וחטא איחור הנדר ישאר בהוייתו. וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הנדר אע"פ שלא תנצל מהתשלומין על אשר גמלך כל טוב כך שמעתי והנאני: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (ג) אמר שבמוצא שפתים יש שתי מצות האחת האיסור והמניעה מעשות כענין שבועת בטוי להרע או להטיב להרע לעצמו או להטיב לעצמו והשנית מה שיהי' בקבלתו עליו לעשות דבר מצוה או לתת מממונו להקדש או לעניים וכדומ'. והנה על הענין הראשון אמר תשמור. כי השמר. פן. ואל. היא לא תעש' (שבועות ד'.) ועל השנית אמר ועשית. ועל ביאורם אמר על ראשון ראשון כאשר נדרת ליי' אלהיך נדב' אשר דברת בפיך. כי הנדר הוא הבא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳) אמנם הנדבה הוא על קבלת המעש'. ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקיים בין למניעה בין למעש'. למניעה כאשר נדרת ליי' אלהיך. למעשה נדבה אשר דברת בפיך. ולפי שבשעת המלחמות הותרה השחתת האילנות ועקירת הנטיעות כמו שאמר וצרת עליה (דברים כ׳:י״ב) בכל מיני צרה (ספרי פ' שופטים) לזה סמך בכאן כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגומר: כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וגו'. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים בעת המלחמות אבל ראוי שישמור כל אדם כרם רעהו שדהו או קמתו שלא לאכול מהם אפי' שיהא שכיר שם למלאכה כי אם שיהי' בזמן הקציר או הבציר שאז נותן אל כליו של בעל הבית ואז הוא יכול לאכול כנפשו שבעו ואל כליו לא יתן וכן לא יניף חרמש וגומר. וכלפי מה שאמר בראשונה כי תצא למלחמה וגומר וראית בשביה אשת יפת תואר וגומר. וסוף והיה אם לא חפצת ושלחת' לנפשה, אמר בכאן כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. יבאר שהשלוח ההוא יהא בגט כשר ומדוקדק כדת משה וישראל יספיק לעקור הקדושין שהיו ביניהם כדי שתוכל להיות לאיש אחר ואסר אותה לראשון אחר שיצאה והית' לאיש אחר שאם לא כן היה עקר סחורות האנשים הפחותים בחלופי מטותיה' ותמלא הארץ זמה ולזה אמר כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. *שח לי חכם אחד וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי מלבד חיבור זכר ונקבה לצורך ההולדה וקיום המין הנהוג רק בבע"ח, אשר אין שום ייחוד וייעוד ביניהם, כי אם פעם תלוה נקבת הבהמה אל זכר זה ופעם אל אחר, יש עוד ב' מיני נשואין בין בני אדם, הא' הוא הברית האנושי אשר יקשר איש ידוע עם אשה אחת ידועה, שתהיה מיוחדת ומצומדת רק לו כל הימים ואין לזר חלק עמו באהבתה וחבתה, למען יהיו עי"ז הבנים הנולדים מהם מיוחסים רק לאב אחד ידוע, ובזה הענין הושוו כל העמים יחד, מלבד קצת ב"א השוכנים באיי הים הרחוקים, אשר יחיו עוד כפראים בשדה, ונמשלו גם בזה כבהמות, אשר מחק אנושי לא ידעו עוד מאומה, ומין נשואין וברית זה נקרא בל"א איינע בירגערליכע אדער ציווילעהע, אפס מין נשואין השני הוא הברית הדתיי, הנעשה בפעולות המיוחדות עפ"י חקי דת ואמונת כל עם ועם בדרכים שונים זה מזה, ד"מ לפי דת משה וישראל יכרית הברית הזה ע"י א' מג' דרכים, בנתינת האיש הכסף או השטר אל האשה או בפעולת הביאה אם יחובר לכל א' משלשתן גם מאמר האיש אל האשה "הרי את מקודשת לי" וכו', ולפי דת הנוצרים יעשה זה ע"י שיטול אחד מכהניהם יד האיש ויד האשה אשר תנשא לו ויחברם יחד באבנטו, וכן יש גם לכל שאר העמים חק ודרך ידוע להם לכרות על ידו ברית הנישואין הדתיי [והנה מימי קדמתה חברו כל העמים בעלי דתות תמיד ב' מיני נישואין אלה יחד. באופן שלא הורשה לאיש ואשה לחיות יחד, אם לא באו תחילה בברית הדתיי יחד אשר עמו בחוברת נכרת גם ברית האנושי ביניהם, ורק חדשים מקרוב זה יותר מארבעים שנה החלו מחוקקי מדינת פראנקרייך, ואחריהם נמשכו עתה גם קצת מיושבי שאר ארצות באייראפא, להבדיל בין שני אלה, ולתת הרשיום לכל מי שירצה להתקשר עם אשתו רק בברית האנושי לבד לפני שופט העיר מבלתי היותו מוכרח להתקשר עמה גם בברית הדתיי,] ונמשך מזה כי אף בהמיר איש ישראל אח"כ את דתו לא ינתק בזה עוד את חבלי הברית האנושי והדתיי אשר כרתה עמו אשתו בהיותו עוד יהודי, אם לא יפטור אותה בגט הכשר עפ"י חקי דת ישראל, כי מבלעדי זאת לא תוכל להיות אשתו היהודית הזאת מותרת להנשא לאחר, אחרי שהיא נשארה עוד בדתה אשר על פיה נקשרה עמו בקשר אמיץ וחזק.
שח לי חכם אחד כי אחד מחכמי הגוים בראותו היהודים שואלין ודורשין גט מיד איש יהודי מומר והוא היה מסרב לגרש האשה היהודית ששאל לו למה יבקשוהו ממנו כי אחר שיצא מדתו ראוי להם להחשיבו כאלו אינו והרי אשתו ראוי' להחשב כאלמנה לכל דבר ואמר שהית' תשובתו אליו כי לא באה עליו המרה עצמית אלא מקרית כלומר שנוי השם או שנוי השכינה שאין בידו להמיר עצמותו באשר הוא יהודי. אמרתי לו התשוב' הזאת היא אמתית לפי דתנו והיא מאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא אבל אינה יכולה להכנס באזני הגוי החכם שיש לו להשיב שאין עצמות כעצם הדת ואין מהות כמהות האמונה ואחר שיצא מכללה הרי אינו אדם לפי שרשיה כ"ש שאינו ראוי להקרא יהודי ואם כן כבר נשתנה שנוי עצמי מחי למת או ממת לחי וכן הוא מאמרם ז"ל גוי שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות ס"ב.) וכן משפטם בזה. אמנם מה שנרא' לי להשיב בכדומה כדי שיכנסו הדברים באזניהם הוא כי בחבור האשה לאדם יש שלשה ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיים בלתי מדברים והוא ענין המשגל להולדה. והשני הוא מיוחד למין האדם בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבדו ואיסורה על כל שאר כדי שלא לערב הזרע כי בזה הענין מהייחוד הושוו כל אומות העולם זולתי אם נמצאו מדבריים נחשבים כבהמות נדמו. והענין הג' שיהי' הייחוד ההוא מתקיים באופן מה מיוחד מזולתו וזה יהיה להם מצד היותו בעל דת כי תורת משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף ושטר וביאה ודת הנוצרים בנטילת ידים וכיוצא וכל אחד מהאומות כפי חקם. והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חוזק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוקה לו מצד שהם אדם לא מצד שהם יהודים ולזה אע"פ שהומר עדין הוא באישיותו ולזה חוייבת לבקש ממנו פיטור. אמנם נבקש שיהי' גט כשר כדת יהודים לפי שהיא יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר לפי דתה וכן מענין המלחמות הוא מה שאמר כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו וגו'. וכן בהשחתות המלחמות שייך מה שאמר לא יחבל רחים ורכב וגומר. וכ"ש כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו כי זה הותר בעכו"ם בשעות חירום המלחמות אבל בישראל לא:
16
י״ז*והנה וכו' תוכן דעתו הוא אחרי שהודיע אותנו הרב ז"ל כי כל הנאמר בפרשתנו רומז גם על המלחמה הפנימית אשר יש לאדם בקרב לבו כל ימי חייו עלי ארץ עם יצרו הרע, יאמר עתה כי עד הנה דבר הכ' מנעורי האדם בהיות עוד דמו חם בקרבו, ועתו עת דודים והוא נוטה אז יותר אל התאות הגופניות, ואל המלחמה עם זולתו, וע"כ דבר מעניני הנישואין, איסור הקדשה, ודיני יפת תואר, ומשפטי המלחמה והדברים הקרובים והמתיחסים לכל זה כמו שמבאר הרב ז"ל (עיין בפנים) אפס עתה יחל לדבר מעת החל זקנת האדם אשר אז תשבותנה כבר בקרבו התפעליות נעוריו, וטבעו יחל להתקרר, וכחו נחלש כבר עד שלא יוכל לעבוד עוד עבודה קשה כבתחילה, כי אם יושב לרוב בביתו ומתעסק רק בהנהגתו, שהיא רק מלאכה קלה, ומניעת העמל והיגיעה, בימים האלה, מביאה את האדם להתענג רק בדבר שפתים מעניני ועסקי רעהו, וברוב דברים אלה לא יחדל פשע ולשון הרע, גם בסור ממנו התפעליות נעוריו תתעורר בקרבו חמדת ההון ורכוש יותר מלפנים. כאשר יאמר גם האשכנזי דאס אלטער איזט נייטציג אונד געשוועטציג," ע"כ יזהיר הכ' פה תחילה במאמרו "השמר בנגע הצרעת" וכו' מעון לשון הרע, ומזהיר אח"כ על השבת העבוט לעני, ושלא תרע עין העשיר באחיו האביון להניח לו הלקט השכחה והפאה, ושלא לעות המשקלים בעשותו מסחר וקנין עם רעהו, ויען כי רק הזקנים בעם נבחרו לרוב בימי קדם להיות שופטים בארץ, כי בישישים חכמה ונסיון, ע"כ הזכיר פה גם עניני המשפט והדברים המתיחסים לו כדיני חליצה וייבום, והשלים הפרשה במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" שהיא מצוה המוטלת ג"כ רק על הב"ד והזקנים והשופטים.
והנה אחר שסדר הדברים האלה הנמשכים אל עסקי המלחמה שכלם באים ליד האדם בעודו בימי תנועות הבחרות והמיותיו כמו שאמרנו נעתק אל הענינים הנמשכים אליו בבואו בימים והיותו שוקט על נכסיו מנהיג ביתו ובני עירו. ולפי שהבטלה וישיבת המרגוע על הרוב מביאות לידי דבור לשון הרע בזולת לזה התחיל השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו'. לפי שהוא נודע שעקר מה שהצרעת בא הוא על לשון הרע כמו שאמר זאת תורת המצורע המוציא שם רע (ערכין ט"ו:) וכבר נתייחדה הפרשה ההיא לזה ואין צריך להאריך והוא עצמו מה שביאר היטב בסמכו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו': כי תשה ברעך משאת מאומה וגו'. הוא דבר מיוחד אל העשיר הנושה בעם מתוך עסקיו שלא יבא אל בית הנושה לעבוט עבוטו גם שאם איש עני הוא לא ישכב ועבוטו עמי אם הוא כסות לילה ואם הוא כסות יום כבר צוה בפרשת משפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כ״ב:כ״ה) וכבא השמש תקחנו ואמר ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה וגו' (שם) ירצה שהוא אינו משתמש אלא בשלו והוא מחזיק לך טובה עליו וגם שתשא ברכה מאת ה'. והנה החוקר מפרק העשירי מהחמישי מספר המדות כתב זה לשונו כי אם אחד לא ישיב העבוט מרצונו כי אם מיראה לא נאמר שעשה מעשה צדק כי אם במקרה. ואם כן יאמר בכאן שיעשה מדעתו ורצונו באופן שיקרא שמו על המעשה ויחשב לו לצדקה וחז"ל אמרו צדקה למה אלא מכאן שב"ח קונה משכון (קידושין ח':) ומה שכתבנו על דרך הפשט הוא הנכון. לא תעשוק שכיר עני ואביון וגו' ביומו תתן שכרו וגו'. גם זו מצוה מיוחדת אל העשיר ופירש שיש בעכוב השכירות שני דברי' בהפך מה שיהיה בהשבת העבוט. האחד שיקרא עליך אל ה' כמי שגוזל את שלו הפך מה שיהיה מגמילות החסד בהשבת העבוט ומה שכבר היה ממושכן בידו עד זמן הפרעון. והשני כי יהיה בך חטא הפך מה שאמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך. אמנם מה שאמר אחר זה לא יומתו אבות על בנים וגו' וכן לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה הם מצות מיוחדות אל העשיר מצד היותו שר ושופט כי יזהירנו שלא יפקוד עון אבות על בנים ולא עון בנים על אבות גם שלא ימית על פי קרובים גם שלא יטה משפט האומללים ולא יחבול בגד אלמנה כמו שממשכנין לאיש ואף שתהיה עשירה לפי שמשיאה שם רע בהשבת העבוט אם יום ואם לילה ואמר וזכרת כי עבד היית וגו'. על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה לפי שהוא קשה לקבל שיהא נושה באלמנה עשירה ולא יכול לחבול בגדה ולמשכנה. והנה לפי שמשפט גר ויתום והאלמנה מאת העם הם לקט שכחה ופאה כמו שאמר בכלם לגר ליתום ואלמנה יהיה סמך כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו'. כי תחבוט זיתך וגו' לגר ליתום וגו'. כי תבצור כרמך וגו' לגר ליתום וגו' וזכרת כי עבד היית וגו'. וכאלו כל הדברים האלו הם בכלל לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה והמונע מהם כאלו גוזל משפטם. וחזר אל עניני המשפט ואמר כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם ביך הכות הרשע והפילו השופט וגו'. (יא) כבר אפשר שיהיה הריב ביניהם על דבר שהנתבע חייב עליו מלקות כגון אם תבעו התובע שבא על בתו או אחותו שהנתבע עליה בלאו כגון שהיתה שומרת יבם או גרושתו אחר שנתקדשה לאחר או שהיא ממזרת וכיוצא או שהוא עליה בכרת ונתברר שעבר במזיד והתראה שמלקין אותו בבית דין וכבר יהיה זה דומה ללא תחסום שור בדישו שהוא לאו שיש בו מעשה ולא נתק לעשה (מכות ט"ו.) ובספרי (פ' תצא) מי גרם לזה ללקות הוי אומר מריבה ומדיני הדיינים הוא מה שאמר כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם וגו'. כמו שכתב ועלתה יבמתו השערה וגו'. וקראו לו זקני עירו וגו'. והנה לפי שמצות היבום היתה לתועלת המת ופדיון נפשו כמו שנראה ממעשה תמר והיה משפט גאולתו מוטלת על אחד מאחיו והוא הראוי לגאול את גאולתו לזה תלה הכתוב הענין ברצונו ואם לא ירצה כבר הותרה היבמה לזר כשתחלוץ רגלו כמשפט. ולזה ראתה תורה כי אחר שתחלוץ אותו ותרוק בפניו תאמר עליו ככה יעשה לאיש אם לא יבנה את בית אחיו כי ודאי הוא חרפה וקלון לו שתטיל התורה עליו גאולת אחיו והוא לא יחפוץ לגאל וכן אמר ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כלומר בית המתנכר לאחיו ולא רצה להקים שמו בישראל ומהמין הזה עצמו מה שסמך כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה וגו' וקצותה את כפה וגו'. (יב) והכוונ' שאם בתואנת ההצלה מההכאה שלא היתה בה סכנה כי על כן תארם באחים כמאמר איש ואחיו היא תחזיק במכה ממקום שהיא סכנה לו שיצילוהו מידה עכ"פ אפי' יצטרכו לקצות כפה על זה אפי' בנפשה שנא' לא תחוס עינך ומ"ש ר"י בספרי (פ' תצא) לא תחוס עיניך מה להלן ממון אף כאן ממון זה חוייב שיובן כשהזיקה באחד מאיבריו כעדים זוממין אף אם המיתה ודאי תומת שהרי עדים זוממיו אם העידו על הנפש והוזמו קודם שיעשו הדין על פיהם נהרגין. והנה גם כן מה שאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגו' לא יהיה ביתך איפה ואיפה וגו'. אבן שלמה וצדק וגו'. בפשוטו יכוין לדבר עם האדם מצד מה שהוא עשיר נושא ונותן בסחורות הנמכרות והנקבות במדה במשקל ובמשורה ועם בית דין להכריח ולכפות על כך כי עליהם לחקור ולדרוש על זה כדאיתא במסכת בתרא (פ"ט:) וגם רומז אל השופט שישוה משקלותיו במשפטיו ושלא יתחלף שקול דעתו לחלוף האנשים מקורבא וריחוק ושנאה ואהבה או מנקלה לנכבד וכיוצא ולזה אמר למען יאריכון ימיך וגו'. כמו שאמר צדק צדק תרדוף למען תחיה וגומר (דברים ט״ז:י״ט-כ׳). והעד הנאמן מה שחתם כי תועבת יי' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול הרי דתרויהו איתנהו. וכן אמר בפרשת קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה כמו שכתבנו ואמרו חכמינו ז"ל (תורת כהנים פרשת קדושים) מלמד שהדיין המקלקל את הדין נקרא עול שנוי ומשוקץ וכו' שנאמר כי תועבת יי' כל עושה אלה כל עושה עול וכן יש בכלל שווי המדות האנושיות בכללם שלא ימצא בהם אבן ואבך גדולה וקטנה על דרך שאמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת יי' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כמו שנתבאר עם הכתובים הסמוכים בפרשת המחזה שער י"ז דרוש משם. וכן גם כן מצות זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם וגומר מצוה מוטלת על בית דין הגדול או על המלך כמו שנראה מענין שאול. ובפרשת עמלק שער מ"ב ביארנו יפה פרשה זו (יג) ונתן טעם למה שצוה בכאן והיה בהניח יי' אלהיך לך וגו' תמחה את זכר עמלק אחר שנא' שם מלחמה ליי' בעמלק מדר דר (שמות י״ז:י״ד) זהו מה שראיתי לכתוב באלו הפרשיות המעולות מלחמת רשות וסופן מלחמה חובה ראשיתן במלחמה המוטלת עלינו ואחריתך במלחמת יי' אשר עם עמלק אויבנו ראשית צרינו ולוחמינו ומפלתו תהיה סוף וקץ לכל צרותינו תחלה וראש לישועתינו והצלחותינו אשר לא יסורו לעולמי עולמים. ודי בזה לכוונת זה החלק:
17