ערוך השולחן, יורה דעה ש״הArukh HaShulchan, Yoreh De'ah 305

א׳דיני פדיון בכור ובו ע"ב סעי'.
כתיב בפרשת קרח במתנות כהונה אך פדה תפדה את בכור האדם ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא דהבכורים נתקדשו ביציאת מצרים כדכתיב והעברת כל פטר רחם לד' וגו' וכל בכור אדם בבניך תפדה ובפ' תשא כתיב כל פטר רחם לי וגו' כל בכור בניך תפדה וכן במדבר כשצוה הקב"ה לקדש את הלוים תחת הבכורים כתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וכו' ואת פדויי וגו' העודפים על הלוים מבכור בנ"י ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת וגו'.

ב׳ולכן מ"ע על כל איש מישראל הנולד לו בן בכור מאשתו הישראלית אף שאינו בכור לאביו כיון שהוא בכור לאמו חייב לפדותו בחמש סלעים מכהן ולהיפך אם אינו בכור לאמו אף שהוא בכור לאביו אינו חייב לפדותו דהתורה תלתה בפטר רחם כשזה הולד פתח רחם אמו חייב בבכורה וזהו היפך מבכור לנחלה דתלוי רק בבכור האב ולא בבכור האם שכן גזרה תורה בפדיון הבן ולכן אפילו היו לו כמה נשים וילדו בכור זכר חייב לפדות את כולם ויכול ליתן הפדיון לכהן בע"כ דבזה נתינה בע"כ שמה נתינה.

ג׳והפדיון הוא מכהן ולא מכהנת ואע"ג דלעניין מתנות כהונה נתבאר בסי' ס"א דנותנין אפילו לכהנת דכל מקום דכתיב כהן גם כהנת במשמע כדאמרינן בחולין (קל"א:) וכן הדין לעניין ראשית הגז שיוצאין גם כשנותנים לכהנת כמו שיתבאר ס"ס של"ג מ"מ בפדיון בכור אינו והטעם שהרי אמרינן שם דנהי דכהן אפילו כהנת במשמע מ"מ היכי דכתיב אהרן ובניו הוי דווקא כהנים ובפדיון בכורי מדבר כתיב ונתתה הכסף לאהרן ולבניו (רא"ש סוף בכורות) והתוס' בקדושין (ח' ד"ה ר"כ) כתבו דגם בפדיון הבן יכול ליתן לכהנת ע"ש וצ"ע (וגם לדורות בקרח כתיב וידבר ד' אל אהרן ואני נתתי לך וגו' ולבניך ע"ש ומתנות כהונה וראשית הגז לא כתיבי שם רק בשופטים ושם רק כהן כתיב).

ד׳החיוב הוא על האב ולא על האם והיכא דלא פדה האב חייב הוא בעצמו לפדות א"ע מיד כהן דכתיב פדה תפדה (קדושין כ"ט) ואמו אינה מחוייבת לפדותו דכיון שהתורה סמכה פדיון עצמו לפדיון אביו ממילא דאשה כיון שהיא פטורה מפדיון עצמה שהרי גם אביה פטור מלפדותה כדכתיב כל בכור בניך תפדה ולא בכור בנותיך וממילא שפטורה מפדיון בנה ופשיטא שאין על הב"ד חיוב לפדותו דדווקא במילה יש חיוב על הב"ד משום דכתיב המול לכם כל זכר ולא בפדיון הבן ורק הוא בעצמו כשיגדל מחוייב לפדות א"ע (ערש"י שם תיפדה תפדה כלומר קרי ביה תיפדה עכ"ל ולענ"ד הכוונה על פדה תפדה שמזה דריש מקודם פדיון עצמו ע"ש ודו"ק).

ה׳וכתב רבינו הרמ"א סוף סעי' י' דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב עכ"ל וכל גדולי עולם דחו דבריו דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ולמה לא יכול לפדות ע"י שליח וכן הורו למעשה כל הגדולים וכן המנהג הפשוט דהאב כשאינו בביתו כותב לאשתו או לאחרים שעושה אותם לשלוחים לפדות את בנו מנכסיו והגם שיכול לפדותו במקום שהוא דלא בעינן שהילד יהיה שם דווקא ולא יאמר זה בני בכורי אלא בן בכור יש לי שאני רוצה לפדותו מ"מ כתבו הגדולים דטוב יותר ע"י שליח מלפדות שלא במקום הילד דאיך יפדנו שמא מת הילד והרי אין לו עדיין חזקת חיים כל שלא עברו עליו ל' יום (דגמ"ר) והגם דרוב וולדות בני קיימא נינהו מ"מ הרי חזינן שהתורה עצמה לא נתנה רשות לפדותו קודם ל' יום ובכל העניינים אנו מחמירים באדם ובבהמה כל שלא עברו על האדם ל' יום ועל הבהמה ז' ימים מוחזקים אצלינו בתורת נפל לכל הדינים כידוע ואיך יפדנו שלא בפניו אמנם אם פדאו שלא בפניו הפדיון טוב וכן נ"ל דאם הודיעוהו מביתו לאחר ל' יום שהתינוק חי שוב יכול לפדות גם לכתחלה שלא בפניו שהרי יש לו חזקת חיים וטוב יותר מלפדותו ע"י שליח אבל קודם שהיה לו ידיעה טוב יותר ע"י שליח (כנראה לעניות דעתי):

ו׳והנה באמת יש לתמוה על רבינו הרמ"א מה ראה על ככה לפסוק דין תמוה כזה ואשר כתב מקורו בריב"ש ליתא שם כלל וברירא לי דאם לא הי"ל איזה טעם בזה לא היה פוסק כן ולכן נראה לעניות דעתי שהצדק עמו דכל מצוה שהתורה אמרה מפורש שאתה תעשה כמדומני שאין ביכולת לעשות שליח לזה כמו בנדרים (ע"ב) בהפרת הבעל לאשתו קיי"ל בסי' רל"ד כר' יאשיה שם דדריש אישה יקימנו ואישה יפרנו ולא השליח וה"נ כיון דכתיב כל בכור בניך תפדה ולא השליח ולא דמי למילה דלא הוזכרה בתורה מפורש על האב וחיובא דאב ילפינן שם מוימל אברהם את יצחק בנו כמבואר בקדושין שם אבל הכא דומה להפרה ואפילו להר"ן שם שפי' מדכתיב אישה תרי זימני ע"ש ה"נ הא כתיב פדה תפדה ואי משום דאיצטריך לדרשא על חיוב עצמו כמש"ל הא גם בנדרים כמה דרשות יש בהקישא דהקמה להפרה ועוד ברפ"ב דקדושין אומר דשליחות דגירושין ילפינן מושלח ושלחה ולא כתיב וגירשה ובקדושין משום דאיתקש לגירושין ובתרומה משום דכתיב אתם גם אתם לרבות השליח ע"ש ומזה למדין דכל היכא דכתיב מפורש לנוכח שאתה תעשה צריך לימוד לשליחות ועכ"פ תלוי בהך דנדרים בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן שם ואנן קיי"ל כר' יאשיה ולדברי הר"ן כל שהלשון כפול (והא דילפינן משם לכה"ת זהו דעניין שליחות יש בעולם ודו"ק).

ז׳עוד יש להביא ראיה לדבריו שהרי כתיב בכי תשא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם הקישה התורה לראייה וראיית פנים בעזרה אינה ע"י שליח כדין כל מצות שעל גופו לעשות ואע"ג שאין ביכולתינו לדרוש הקישות מעצמנו כמו גז"ש שאין אדם דן מעצמו מיהו בזה מצינו בקדושין שם לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה ואח"כ עולה משום דכתיב תפדה והדר ולא יראו ע"ש וכיון דחז"ל דרשו הסמיכות לאיזה דבר נוכל להוסיף עוד אבל מפשטא דברייתא אין להוכיח דין זה דאם מהני שליחות בפדיון בכור מה שייך דין קדימה הא ביכולתו לעלות לרגל ועל הפדיון לעשות שליח דאין ראיה מזה דהפי' הוא שאין לו מעות על שני הדברים וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מבכורים דין ד' וז"ל היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה פודה את בנו ואח"כ וכו' עכ"ל ולכן נראה לעניות דעתי שדברי רבינו הרמ"א יש לו פנים בהלכה ויש לחוש לדבריו (בתוספתא בכורות פ"ו איתא לפדות עצמו ולעלות לרגל ע"ש ובוודאי הוא טה"ד שהרי בדרשא דקרא מבואר דעל בנו קאי).

ח׳ויש מהגדולים שאמרו דכוונת רבינו הרמ"א אינו כמו שתפסו רבים שנותן לשליח מעות והשליח פודיהו בשליחותו דזה אין ספק דמהני אלא הכוונה שהשליח נותן המעות משלו ואינו מזכה ע"י אחר לאבי הבן דא"כ הוי כשלו ממש אלא השליח פודה מממונו ובזה אוסר רבינו הרמ"א ובזה הדין עמו שהקפידה תורה שהמעות יהיה דווקא של האב (ח"ד בתשו' חמ"ש סל"ב וחת"ס סי' רצ"ז) ולפ"ז לא פליגי כלל אך לשונו לא משמע כן ולפ"ז אין זה שליחות בלבד אלא שליחות וממון השליח וה"ל לפרש כי הך דנדרים (ל"ו) התורם משלו על של חבירו ועוד דממ"נ אם שליחות מועיל למה לא יועיל בכה"ג שהרי כיון שאומר לכהן הרי לך ה' סלעים בעד פלוני הרי בע"כ מזכה לו ע"י הכהן ולמה לא יועיל דאטו אם יהיו מעות של אבי הבכור אצל כהן בפקדון והמעות בעין לא יוכל לפדותו בהם אלא וודאי פירושו כמו שתפסו כל המפרשים (ואין להקשות מבכורות נ' דר"א שדר שיבסר זוזי לר"א בפדיון הבן ע"ש הרי מפורש שיכול לפדות ע"י שליח דיש לדחות שזיכה לר"א הכהן ע"י אחר או שמקודם הניח אצלו משכון או שא"ל הנני פודה את בני בעד ה' סלעים שאשלח לך ואח"כ שלח לו דבכה"ג פשיטא דמהני לכ"ע).

ט׳יש מי שאומר דאע"ג דמהני ע"י שליח מ"מ זהו כשעושה השליח לאחר יום ל' שביכולתו בעצמו לפדות אבל כשעושה שליח מקודם לא מהני דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד (דגמ"ר) אך כיון דחזינן דניחא ליה יכול לפדותו בהגיע זמן מטעם זכין לאדם שלא בפניו (שם) ולענ"ד א"צ לזה דשפיר מצי עביד שליח גם קודם הזמן דאפילו מאן דאית ליה סברא זו דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח כדאיתא בנזיר (י"ב) לא אמרינן זה רק במילתא דמחוסר מעשה כגון שעושה שליח לקדש לו אשה שהיא עתה א"א ויקדשה כשיגרשנה בעלה וכיוצא בזה וכמו שבארנו בח"מ סי' קפ"ב סעי' ד' אבל במחוסר זמן לא אמרינן כן דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי כדאמרינן בזבחים ריש פ"ב דטבול יום קילא ממחוסר כיפורים בפרט זה דמחוסר כיפורים מחוסר מעשה וטב"י אינו מחוסר מעשה דשמשא ממילא ערבא (ע"ש ברש"י ותוס') דאל"כ בכל שליחות שעושה בקדושין ובגירושין כשהאשה בריחוק מקום נימא הא איהו לא מצי עביד עד זמן ביאתה לפה או הוא לשם וגם הוא מחוסרת קריבה לפה אמנם מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי (שם ק"ה: וחולין ק"ג): וכן מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי.

י׳וכן יש שרוצה לומר דכהן או לוי אינו יכול להיות שליח לפדיון הבן מפני שהם פטורים מפדיון וכל מידי דלנפשיה לא חזי לא חזי למיעבד שליחותא כדאמרינן בגיטין (כ"ג): לעניין כשהשליח אינו בר חיובא להא מילתא ע"ש ולפ"ז גם לאשה אין ביכולתו לעשות שליח לפדות בנו שהרי הוא פטורה מפדיון בנה והרי מעשים בכל יום שעושה אשתו שליח לפדות הבן כשהוא בריחוק מקום ויש מי שאומר דכהן וודאי כשר לשליחות זו כיון שהוא בכלל מצוה זו לפדות על ידו בכורי ישראל (חת"ס סי' רצ"ו) אבל לוים פסולים לשליחות זו וממילא דה"ה נשים כמ"ש ולדעתי אינו כן דהא כל ישראל ישנן בעניין בכור והיינו בבכור בהמה טהורה שכולן חייבין בזה ולכן אף דבבכור אדם פטורין נשים וכהנים ולוים מקרי שישנן בתורת בכור ולא דמי להך דגיטין דעבד פסול בשליחות גיטין לפי שאינו כלל בתורת גיטין וקדושין וראיה לזה דהא בש"ס מסתפק אי כהני שלוחא דידן או שלוחא דרחמנא ואיך אפשר להיות שלוחי דידן דא"כ איך מקריבים קיני יולדות שאינן בחיוב זה אלא וודאי כיון שישנם בשארי קרבנות ובקיני זבים לית לן בה וה"נ דכוותה ואין לומר שישנם בחיוב קיני יולדות לנשותיהם שהרי החיוב הוא רק על האשה אלא שהבעל מחויב ליתן לה מנכסיו (ולדינא גם החת"ס מתיר מטעם אחר מפני שמצווין לפדות בכורי ישראל ע"ש ודבריו צ"ע וגם מ"ש שאין לכהן להיות לשליח ליתנם לכהן אחר מפני שמזלזל בעצמו כמו שאין לכהן ש"ץ לקרא כהן אחר ע"ש גם זה תמוה. דשם בדידיה תלוי משא"כ בפדה"ב דבהאב תלוי למי ליתן ועוד אם הכהן השני עני או ת"ח וודאי שיש יותר מצוה ליתן לו).

י״אויש מי שאומר שהפודה ע"י שליח נתבטלה ברכת שהחיינו שעל האב לברך דהאב אינו פודה והשליח אינו שייך לשהחיינו אלא מברך על פדיון הבן בלבד (צל"ח סוף פסחים) ולא יברך על פדיון הבן אלא על פדיון בכור ולא נהירא דכיון שהוא שלוחו למה לא יברך גם שהחיינו להוציאו ידי חובתו בברכה זו כמו המקדש לאחרים ביו"ט אף שהוא כבר קידש מ"מ מקדש בעדם וגם מברך שהחיינו וזהו מעשים בכל יום וה"נ כן הוא (גם הח"ס סי' רצ"ח פסק כן ע"ש וגם בהגהת פרישה מבואר כן בסי' זה ע"ש).

י״ביש מי שכתב שיכול לפדות א"ע גם מכהן קטן אם הגיע לפעוטות וכן עשה אחד מן הגדולים מעשה (הגרע"א בשם פר"ח) ואני תמה מאד על הוראה זו דהא פדיון בכור כתיב בפ' קרח בתוך כל מתנות כהונה שבמקדש ובגבולין ולהדיא תניא ברפ"ז דמנחות איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם וכ"כ הרמב"ם בפ"י ממעה"ק וגם בתרומה תניא ביבמות (צ"ט). דאין חולקין לקטן תרומה בבית הגרנות וכ"כ הרמב"ם בספי"ב מתרומות ואע"ג דמשלחין להם לבית זהו מפני שכבר התרומה הופרשה בגורן ונגמר מעשה התרומה אבל הכא הפדיון הוא רק בעת נתינתו לכהן הוי כתרומה בבית הגרנות דפירש"י שם משום דהוי זילותא דתרומה ע"ש וה"נ הוי זילותא דמצוה עכ"פ לפדותו מקטן שע"י אינו בן דעת יוגמר המצוה ויברך האב שתי ברכות ובפרט כשעושין הפדיון בעשרה הוי פירסום וזהו כתרומה בבית הגרנות ועוד כתב אחד מהגדולים לדחות הוראה זו מטעם אחר דכיון שהגאונים תקנו שיאמר הכהן מאי בעית טפי וכו' הרי יש כח לכהן עצמו בחיוב זה ואין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו (חת"ס סי' רצ"ב) ועוד דבמדבר נתנו כסף הפדיון לאהרן ולבניו והם היו גדולים ומנ"ל לומר דלדורות אינו כן ולכן אין לפדות אצל כהן קטן אבל כהן גדול והוא בעל מום לית לן בה כמ"ש (אבל זרוע ולחיים וקיבה וראשית הגז דכתיבי בשופטים והתם כתיב ונתן לכהן אפשר דאפילו בקטן יוצאין י"ח).

י״גדבר פשוט הוא דאם אין האב רוצה לפדות בנו שכופין אותו ואם א"א לכופו יכולים אחרים לפדותו ודבר זה נראה שטוב יותר מלהניח עד שיגדל ויפדה בעצמו ולכן כשהאב מת או הוא בריחוק מקום נראה שמוטל על הב"ד להשתדל שיפדו אותו אבל כשהאב בקירוב מקום אין לאחר לפדותו בלא ידיעת האב דמצוה דיליה הוא ובוודאי ירצה לעשות בעצמו המצוה ויש מהגדולים שכתב דכשמת האב אין לאחרים לפדותו עד שיגדיל ויעשה המצוה בעצמו (ט"ז סקי"א) ויש מהגדולים שהוסיף עוד שאין ביכולת אחרים אפילו הב"ד לפדותו בקטנותו עד שיגדיל ויפדה א"ע דכיון דמת האב וחיובא רמי על הבן עצמו לכשיגדל א"כ כל זמן שהוא קטן אינו מצווה והוי כל ימי קטנותו כתוך שלשים ללידתו דאינו מועיל פדייה כלל (מעיו"ט פ"ח דבכורות אות י"ז):

י״דוכן נראה מדברי רבותינו בעלי הש"ע סעי' ט"ו שכתבו עבר האב ולא פדה בנו כשיגדיל חייב לפדות את עצמו ויש מי שכתב שכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצווארו כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל עכ"ל ומדלא כתבו שאחרים יפדו אותו ש"מ דס"ל דאין לאחרים לפדותן אך באמת אין ראיה מזה דאינהו דינא קאמרי ועל אחרים ליכא דינא שמחוייבים לעשות כן ופשיטא שאם רצונם לפדותו תבא עליהם ברכה וכן דעת אחד מהגדולים שטוב יותר שהב"ד יפדוהו בקטנותו ויזכו המעות להכהן בעבורו משום דהרבה פעמים נאבד הטס וישאר לגמרי בלא פדיון (נקה"כ) ואין זה כבתוך ל' יום שהרי כבר הגיע זמנו אלא שאין על מי להטיל המצוה אלא על עצמו ובאמת תיכף חל חיוב עליו אלא שלא שייך חיוב על הקטן ולכן אם אחרים פוטרים אותו מחיובו וודאי דטוב וישר הוא אבל לא שנאמר דהוי בתוך ל' יום ואין בזה שום טעם לומר שהיא כבתוך ל' (כנראה לעניות דעתי) וגם אין לומר שאין זה זכות אלא חובה משום דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל (וזהו טעם הט"ז) וגם זה אין סברא כלל דאדרבא וודאי ניחא ליה שתקויים המצוה כעיקרה מבן ל' יום דהתורה כשצוותה דאם לא פדה אביו שחייב הוא לפדות עצמו כשיגדיל לא פטרה גוף זה מפדיון בהגיעו לזמן חיובו אלא שאין על מי להטיל ולא הטילה תורה על ב"ד כבמילה משום שיש כאן הפסד ממון ולכן אמרה תורה דהוא מחוייב לכשיגדיל אבל לא שכל הזמן הזה אין חיוב כלל על הגוף הזה (והנה הח"ס סי' רצ"ה והחמ"ש סל"א נטו להט"ז וכתבו שיפדוהו ב"ד עתה בלא ברכה ולתלות לו טס שבהגדלו יפדה עוד א"ע בלא ברכה ומימינו לא שמענו זה והגר"א סקי"ד פסק בפשיטות כהש"ך וכן נראה עיקר לענ"ד וכמדומה שכן המנהג).

ט״וכתב הרמב"ם בפי"א מבכורים מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן עכ"ל ותימא מאי קמ"ל פשיטא שהרי חובת הגוף היא ובגמ' לא הוזכר זה וי"ל דקמ"ל אע"ג דמצוה זו כתיבא בפ' והיה כי יביאך וגו' וכל בכור אדם בבניך תפדה הייתי אומר דתלוי דווקא בא"י קמ"ל דאינו כן וכה"ג אמרינן בקדושין (ל"ז.) לעניין פטר חמור ע"ש וגם בפטר חמור כתב הרמב"ם כן בפי"ב מבכורים וגם בפ' קרח כתיבא פדיון הבן בין כל מתנות כהונה והייתי אומר דבזמן דליכא כל מתנות כהונה ליכא פדיון הבן וכמו בכור בהמה טהורה לשיטתו אינו נוהג בח"ל מן התורה ויתבאר בסי' ש"ו קמ"ל דבבכור אדם חייב בכל מקום ובכל זמן.

ט״זכמה הוא הפדיון מפורש בתורה חמשה שקלים וכתב הרמב"ם בפ"ד מערכין שהשקל של תורה הוא סלע בלשון חכמים והסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין ובלשון תורה גרה ונמצא דהסלע כ"ד מעין ואי קשיא הא כתיב עשרים גרה יהיה השקל אמנם בבכורות (נ') אמרו חז"ל שהוסיפו שתות על המשקל וז"ל הרמב"ם בריש שקלים שקל האמור בתורה הוא ש"ך שעורים וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני וכמה הוא משקל הסלע שפיר שעורה בינונית וכו' הגרה ט"ז שעורות עכ"ל וזהו שכתב הטור בכאן דפדיון בכור לדברי הגאונים משקל אלף וט' מאות וכ' שעורים כסף ולפי חשבון זה כתב רבינו הב"י בריש סי' זה דה' סלעים הם ק"ך מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק ורש"י ז"ל כתב שם שתי אונקיות וחצי כן כתב הטור משמו ורבינו הרמ"א כתב די"א שה' סלעים הם בערך ב' זהובים ריינ"ש שהם ב' זהובים פולנ"ש עכ"ל ואינם כזהובים שבזמנינו ויש שכתב ג' רייכ"ש טאלי"ר ולא פחות משני ר"ט (ש"ך סק"א בשם מע"מ) ויש שכתבו ה' לויט וקווינט של מדינת קיר"ה (ט"ז סק"א).

י״זוכל מטבעות אלו לא נודע לנו ולפי מטבע שבמדינתנו מלכות רוסיא הם חמשה רו"כ (חכ"א) ויש שכתב ל' זהובים (הגר"א) וכמעט קרוב זל"ז דלפי החשבון עתה חמשה רו"כ הם ל"ג זהובים ושליש דכל רו"כ הוא ששה זהובים ושני שליש ויש שכתב שצריך שיהיה כסף נקי שמנה לוי"ט שנקרא פיין זילבער (הגרש"ז) ואין לחשוב בסכום החמשה שקלים שיווי תערובת הנחושת שיש בהמטבעות כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו (הגר"א) ועתה נותנין ששה רו"כ של כסף במטבע רובל כסף דמדינתנו ודע דאם אין בם שמנה לויט כסף נקי צריך להוסיף מטבעות עד שיהא בם כשיעור הזה.

י״חואלו החמשה סלעים נותנן לכהן בכסף ובשוה כסף מכל דבר שירצה ויכול ליתן מקצת כסף ומקצת שוה כסף לבד ג' דברים מיעטה תורה שלא יפדה בהם ואם פדה בהם אינו כלום וצריך לפדותו פעם אחרת ואלו הן קרקעות ושטרות שיש לו על אחרים ועבדים ובבכורות (נ"א) דרשו זה מקראי ויש להסתפק אם תלוש ולבסוף חיברו מקרי לעניין זה מחובר אם לאו ואין ספק דספיקא דאורייתא לחומרא ואין פודין בזה (ע' שעה"מ פ"ג מאישות) ודע דשטרות הקיר"ה שקורין סיגנאצע או באנקאטי"ן היוצאין בהוצאה והם עיקרי המטבעות במדינה פודין בהם ומ"מ למעשה יש להחמיר ובארנו בזה בח"מ סי' ס"ו סעי' ט' ע"ש.

י״טכתבו הטור והש"ע סעי' ד' כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי עכ"ל וכ"כ הרמב"ם שם דין ג' וקיצרו מאד בדבר זה דלכאורה הדברים מתמיהים שהרי נתן לו רק על פדיון בנו וכיון שאינו פדוי אין לך נתינה בטעות יותר מזה אמנם הטעם הוא דזהו גזירה דרבנן דדבר זה נשנה במשנה (נ"א) ואמר עולא בגמ' דדבר תורה בנו פדוי לכשיתן המעות ולכן חייב ליתנם לו אך מדרבנן אינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות ולכן צריך פדיון אחר ויש מי שכתב דדבר תורה פדוי במה שמחייב עצמו בשטר לכהן (ט"ז סק"ג) ואינו כן דבגמ' אמרו דפדוי לכשיתן וכן הוא ברא"ש וברמב"ן בהלכותיו ע"ש (ולפמ"ש אפילו לר"י בכתובות ק"א: בהכרח לפרש כדעולא ומתורץ קושית תוס' שם ק"ב ד"ה אמאי ואפשר שזהו כוונת תוס' בבכורות שם ד"ה אמר ע"ש ודו"ק)

כ׳ודע דבמשנה מסיים בזה לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי כלומר כיון שנותן לו שני פעמים יכול הכהן ליתן לו במתנה החמשה סלעים השניים ולכאורא משמע דרק בכה"ג התירו לו לכהן ליתן לו במתנה בחזרה אבל לא בכל פדיון שלא נטל הכהן רק חמשה סלעים אבל בגמ' אמרו תנינא להא דת"ר נטלו והחזירו לו יצא ע"ש והכי קיי"ל וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד וצ"ל דהש"ס מדייק דאם רק בדין זה בלבד קמ"ל היה משנה יתירא ומאי קמ"ל פשיטא כיון שנטל ממנו שני פעמים פשיטא שיכול להחזיר לו במתנה אלא וודאי דעל כל פדיון בכור קאי דין זה (ועי' בפי' הרע"ב שם במשניות פ"ח משנה ח')

כ״אודע דהטור כתב בשם בה"ג דאינו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני ודחה דבריו ובאמת אינו מובן כלל ולי נראה דהבה"ג לא גריס בדעולא דדבר תורה פדוי לכשיתן וניכר בגמ' שהגיהו כן בגמ' ע"ש ומפרש דמן התורה פדוי מיד בחיוב השטר ואין זה פדיון בשטר דזהו בשטר של אחרים אבל בשטר של עצמו אין החיוב בשטר אלא בשיעבוד הגוף ונגמר הפדיון מן התורה ולכן אח"כ כשנותן לו המעות יכול הכהן ליקח אותם בעד השטר וממילא דמגזירה דרבנן מחוייב ליתן לו פעם שנית ולזה אמרה המשנה דאין תקנה לזה רק שיתן לו בחזרה במתנה וכפירש"י ע"ש אבל אם הכהן מתרצה לזה שיאמר לו הילך בפדיון בני יצא גם מדרבנן דלא שייך לומר שמא יאמרו פודין בשטרות שהרי הכל רואים שפודיהו בכסף מלא אך זהו דווקא ברצון הכהן ומוחל לו על השטר וזהו ג"כ בכלל אם רצה הכהן וכו' אבל שלא ברצונו אין ביכולתו שהרי כבר הוא פדוי ומחוייב לשלם לו על החוב וממילא דשייך גזירה דרבנן ובה"ג מיירי ברצון הכהן (כנראה לעניות דעתי).

כ״בבח"מ ס"ס ר"ד נתבאר דהאומר ליתן לחבירו מתנה מועטת ולא נתן יש בזה משום מחוסר אמנה לפיכך אם אמר לכהן שיתן לו לפדות את בנו ולא נתן לו הוי מחוסר אמנה ומחוייב ליתן לו דווקא דזהו כמתנה מועטת כיון שצריך ליתנם ואפילו אמר שלא בפניו צריך לקיים דברו מיהו אם חזר בו הוי חזרה דזהו דברים בעלמא ויכול לחזור בו ויראה לי אפילו אם קנה בסודר יכול לחזור בו דאין מעות נקנות בחליפין ולכן אם נשבע או נתן ת"כ אינו יכול לחזור בו.

כ״גכתבו הרמב"ם והטור נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי עכ"ל והקשו עליהם דבקדושין (ח':) מבואר להדיא דדווקא כשיש איזה טעם לומר דלדידיה שוה ה' סלעים וכמו סודר לת"ח וכיוצא בזה ע"ש ורבינו הב"י בספרו הגדול תירץ דגם כוונת הרמב"ם כעין זה דבשוק אינו שוה אבל יש למי ששוה חפץ זה ה' סלעים ועפ"ז כתב בש"ע סעי' ה' נתן לו כלי וכו' והוא שישוה ה' סלעים לשום אדם עכ"ל והדוחק מבואר דא"כ עיקר הדין חסר מדברי הרמב"ם ובטור א"א לפרש כן ע"ש ויש מי שאומר דכשהאב אומר הילך חפץ זה בה' סלעים דמהני כשקבלו הכהן אפילו אינו שוה לכל אדם ובגמ' מיירי שהאב לא אמר כלום אלא הכהן אמר לדידי הוא שוה ה' סלעים (ב"ח) אמנם בבה"ג נמצא גירסא אחרת בגמ' דכל היכי דקבליה כהן בה' סלעים מותר אע"פ שאינו שוה לשום אדם [עש"ך סק"ה והט"ז ססק"ה נדחק לפרש כן בסוגיא ע"ש ומ"מ לדינא הסכים ג"כ כן ע"ש ודו"ק].

כ״דנתן לו כלי בפדיון בנו סתם אע"פ שלא שמו את הכלי תחלה אם היא שוה ה' סלעים מ"מ אם היא שוה ה' סלעים בנו פדוי ולא אמרינן כיון דלא שמוה לא סמכה דעתיה דכהן דקיי"ל דא"צ שומא (קדושין ז':) ואם אינו שוה וודאי אין בנו פדוי ומ"מ אם הכהן רוצה להחזיק בהכלי ושישלם לו עד ה' סלעים אין האב יכול למחות בו ולומר אטול הכלי בחזרה ואתן לך ה' סלעים או כלי אחרת שהכהן כבר קנה הכלי ומה שחסר לה' סלעים מחויב להשלים ולא מקרי זה נתינה בטעות שהרי אין כאן טעות בעצם הנתינה אלא שטעה בשיוויו והרי לא מכר את הכלי אלא שילם חובו והוי כמשלם במעות והיה סבור שיש כאן ה' סלעים ונמצא שחסר דמה ששילם שילם וצריך להשלים וה"נ כן הוא.

כ״הנתן החמש סלעים אפילו לעשרה כהנים יצא ולא מיבעיא כשנתן כל החמש סלעים להם ביחד אלא אפילו נתנם בזה אחר זה בנו פדוי וכ"ש אם נתן לכהן אחד מעט מעט דיצא ולעיל בסי' ס"א מצרכינן שיתן לכל הפחות לכל כהן כדי נתינה ובכאן לא ביארו הפוסקים כן ונ"ל משום דבשם כתיב ונתן לכהן הזרוע וגו' בעינן כדי נתינה חשובה אבל בפדיון הבן לא כתיב לשון נתינה ואע"ג דבבמדבר כתיב ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו הא אכולהו כתיב לשון נתינה ולא על כל אחד מהם ועוד דלדורות לא כתיבא לשון נתינה ולכן נ"ל דזה שאמרו בגמ' (נ"א:) עשרה כהנים לאו דווקא וה"ה מאה ויותר ובכ"מ בש"ס כן הוא (ע' גיטין מ"ד).

כ״וודע דבגמ' אמרו לשון זה על דיעבד וז"ל הגמ' שם נתנו לעשרה כהנים יצא וכו' וכן הוא לשון הפוסקים ואין להוכיח מזה דדווקא בדיעבד ולא לכתחלה כמו שיש מי שרצה לומר כן (עפ"ת סק"י) דאינו כן שהרי אפילו במתנות כהונה דסי' ס"א דכתיב ונתן לכהן דמשמע לשון יחיד ועכ"ז מותר לכתחלה לחלקם לכמה כהנים כמבואר שם וכ"ש בפדה"ב דלא כתיב לשון זה וזה שהגמ' לא אמרה לשון לכתחלה כדי דלא ליהוי משמע שצריך לעשות כן מיהו זה וודאי דלכתחלה צריך ליתן כל החמש סלעים ביחד ולא מעט מעט שהרי כל זמן שלא נתנם כולו לא קיים המצוה ועליו לקיים המצוה מיד ועוד דאיך יברך והוא לא קיים עדיין ואפילו נתן משכון אינו מועיל דמשכון אינו קניין אלא בטוחות בעלמא וכשנותן משכון צריך להקנות לו גוף החפץ להפדיון ולא לשם משכון ויש ליזהר בזה שלא להזכיר לשון משכון ואם החפץ שוה יותר יקנה לו בו כשיעור ה' סלעים ואם האב ירצה אח"כ החפץ יקנהו מהכהן.

כ״זאיתא בגמ' שם נטלו והחזירו יצא וכך היה מנהגו של ר"ט שהיה נוטל ומחזיר ר' חנינא הוה רגיל דשקיל ומיהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתא קמיה (כדי שיראנו ויחזיר לו הה' סלעים) א"ל לא גמרת ויהבת (נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך) מידעם ביש עבדת (דבר רע עשית) הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם אין בנך פדוי (שם) ומבואר מזה דאע"פ שיש רשות להכהן להחזיר להאב הה' סלעים מ"מ אם האב סומך דעתו שיחזירם לו ואינו נותנם לחלוטין בלב שלם אין הפדיון כלום ואין להכהן להחזירם לו בשום אופן וללשון אחר דרש"י אפילו לא החזיר לא יצא ולכן יש לגעור בכהנים שניכר בעת הנתינה שלוקחים רק לפנים והאב אינו נותן רק לפנים כאשר עיני ראו כמה פעמים וגערתי בהם ובאמת טוב יותר שלא יחזור כלל דעל ידי שהורגלו בחזרה אין נותנים בלב שלם לחלוטין.

כ״חוז"ל הרמב"ם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן היא ודעתו שיחזור ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר וכן אם פירש ונתן לו ע"מ להחזיר הרי בנו פדוי עכ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועדיפא מנתן ודעתו שיחזור שאין כאן מתנה כלל אבל מתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה גמורה אלא שעושה עמו תנאי שיחזיר לו והוי כשאר תנאי (הגר"א סקי"ד מרא"ש פ"ד דסוכה) ועוד דמתנה ע"מ להחזיר לשעתו הוה מתנה גמורה אך אח"כ תחזירנו לי אבל בלא תנאי ואפילו רק מכוין בלבו שהכהן יחזירנו אין כאן מתנה כלל אפילו לשעתו (עש"ך סק"ח בשם תשו' הרשב"א) ולפ"ז לשני הטעמים גריע אפילו מחשב בלבו בלבד ממתנה ע"מ להחזיר (וזהו שלא כתוס' בכורות נ"א ד"ה הלכך דאם גם הכהן מחשב להחזיר לא גריע ממתנה ע"מ להחזיר ור"ח שגער בו משום שכוונתו היתה למתנה גמורה ע"ש ודו"ק).

כ״טוהנה הרמב"ם לא גדר הדרך בעד הכהן לא בהחזרה ולא במתנה ע"מ להחזיר ובחזרה יש ראיה לדבריו מר"ט ור"ח שהיו רגילין להחזיר אבל במתנה ע"מ להחזיר הא בקדושין (ו') אומר מפורש שאסור לכהן לעשות כן שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ע"ש וצ"ל דס"ל דשם קאי רק אתרומה ולא אפדיון בכור ונ"ל דהוכרח לזה דאל"כ היכי הוי רגילי ר"ט ור"ח להחזיר ולמה לא חששו לכהן המסייע בבית הגרנות אלא וודאי דבפדיון בכור לא חששו לזה ואע"ג דברפ"ד דבכורות אסרו לכהן לטפל בבכור בהמה בתוך הזמן שעל הבעלים לטפל זהו מפני שעדיין לא הגיע זמן נתינתו ובזה שפיר מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות אבל כשכבר קיבל יכול לעשות מה שירצה.

ל׳אבל לא כן דעת הטור והש"ע סעי' ח' וז"ל אם רצה הכהן להחזיר לו רשאי אבל לא יתן הוא ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמר בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל שלא להפסיד לשאר כהנים שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם וכ"ש שמזה הטעם לא יקבלם ע"מ להחזיר ומ"מ אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו ע"מ להחזיר הבן פדוי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ודווקא שאמר ע"מ להחזיר אבל אם אמר הא לך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי עכ"ל וצ"ל דס"ל דר"ט ור"ח לא היו מחזירים רק לעניים וכן משמע בגמ' שם שהיו משבחים לר"ט בעד זה ע"ש ואם לעשירים אין זה שבח אלא וודאי לעניים והוי כצדקה.

ל״אויש לשאול דאיך כתבו מקודם אבל לא יתן הוא ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן אין בנו פדוי הא אח"כ כתבו דיצא במתנה ע"מ להחזיר אך באמת כוונתם דהוא נתן ע"מ להחזיר אבל הכהן לא קבלם על תנאי זה וזהו שכתב רבינו הרמ"א וז"ל ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה ע"מ להחזיר עכ"ל וכתב כן כדי שלא יסתרו דבריהם כמ"ש ומפרשי הש"ע (ש"ך וט"ז סק"ו) נדחקו לפרש שלא אמר כן ע"מ להחזיר אלא שחשב כן בלבו ע"ש ותמיהני דא"כ מאי קמ"ל לבד שהלשון לא משמע כן ועוד דאיך שייך לומר אח"כ ואם עשה כן אינו פדוי מניין לו להכהן לדעת מה שחשב בלבו ולדברינו א"ש דהאב א"ל כן והכהן שתק ולא הסכים בלבו בעת שקבל ואח"כ נתיישב לעשות כן ואינו מועיל ומיהו לדינא אין נ"מ דבין כך ובין כך אינו מועיל.

ל״בהפריש ה' סלעים לפדיון ונאבדו חייב באחריותם עד שיבואו ליד כהן וכך שנו חכמים במשנה (נ"א) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות שנאמר יהיה לך ופדה תפדה כשיהיה לך הפדיון אז יהא פדוי והאי קרא לאהרן א"ל רחמנא (רש"י) וקמ"ל דאע"ג דבפדיון פטר חמור תנן שם (י"ב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת אין חייבין באחריותו והייתי אומר כיון דהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה כדאמרינן שם (י':) גם בבכור אדם לא ליחייב באחריות קמ"ל מקרא דיהיה לך שחייב באחריות והרמב"ם השמיט דין זה ויש להסתפק אם הבטיח לאיזה כהן ליתן לו הפדיון והפריש וזיכה לו ע"י אחר ונאבד אי הוה כמטי לידיה דכהן ופטור או אפשר כיון דכתיב יהיה לך בעינן דווקא עד דמטי לידיה ממש.

ל״גבשעה שנותן הפדיון לכהן והיינו בעת שאוחז בידו ליתן ועדיין לא נתן דהוי עובר לעשייתן מברך אקב"ו על פדיון הבן ואינו מברך לפדות כמו במילה למול כשהאב מוהל כמ"ש בסי' רס"ה לדעת הרמב"ם משום דאפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן עצמו כשיגדיל ולכן מברך בעל ואח"כ מברך שהחיינו ואח"כ נותן הפדיון לכהן ואם הוא פודה עצמו משיגדיל מברך אקב"ו לפדות את הבכור ומברך בלמ"ד ולא בעל לפי שעתה החיוב עליו ולא על אחר ומברך שהחיינו והנה הפוסקים החולקים על הרמב"ם במילה וס"ל דגם כשהאב מל מברך בעל כמ"ש בסי' רס"ה חולקים גם בכאן וס"ל דגם בפודה עצמו מברך על פדיון בכור וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעי' י' די"א דאף הפודה עצמו מברך על פדיון הבכור וכן נוהגין עכ"ל והכהן מברך על כוס יין בפה"ג ואם אין יין מברך על שאר משקין (הט"ז סק"י כתב דביין יברך אחר המוציא ע"ש ואין המנהג כן אלא דמברך מיד אחר הפדיון ומברך את התינוק):

ל״דוכתב הטור בתשובות הגאונים הכי איתא תקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמי כהנא ומודיע לו דבכור פטר רחם הוא ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או חמש סלעים דמחייבת למיפרקי בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב ליה בידיה מברך וכו' על פדה"ב ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפה"ג ובורא עצי בשמים וכו' ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכו' עכ"ל והנה הטור הביא בשמם ברכה ארוכה לכהן בשם ומלכות וכתב הרא"ש שאין בכחינו לתקן ברכות חדשות ולא נהגו לברכה וגם על הדס אין המנהג אצלנו אבל הנוסחא דמאי בעית טפי הביאה רבינו הרמ"א ונדפסה בסידורים וכן המנהג.

ל״הורבים התפלאו על נוסח זה וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב ליתן להכהן הבן ולהדיא כתב רבינו הרמ"א דאם האב רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו עכ"ל אך גם להיפך תמוה דמהו זה לשון פדיון דבכל הפדיונות כהקדש ומע"ש ופטר חמור הפדיון הוי תמורה מהדבר עצמו דאם לא פדה נשאר הדבר הקדש והמע"ש מוליך לירושלים והחמור מערפין וכן באמה העבריה דכתיב והפדה הוי תמורת גופה שלא תשתעבד עוד אבל בבכור אדם מה שייך לשון פדיון.

ל״וולכן נראה לעניות דעתי דאין הכוונה במאי בעית טפי ברך בוכרך ליתנו להכהן אלא דה"פ דהנה במצרים נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו הבכורי אדם ומהו זה מאי דכתיב בבמדבר הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו וגו' והנה במדבר היתה קדושתם לעבודת המשכן ונלקחו הלוים תחתם כדכתיב שם קח את הלוים תחת כל בכור וגו' אבל א"כ מה היא קדושתם לדורות ואין לומר דבאמת אינם קדושים לדורות דא"כ למה צריכים פדיון ועוד דהא גם בהמת הלוים נקדשו תחת בהמתם כמבואר שם ועכ"ז גם לדורות הם קדושים כל בכורי בהמת ישראל וא"כ גם בכורי אדם כן הוא.

ל״זוהאמת כן הוא שהם קדושים לד' ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה וזהו דכתיב בסוף פ' בא והעברת כל פטר שגר בהמה וגו' דפשטא דקרא דוהעברת כל פטר רחם קאי אבכורי אדם וכמו שמסיים על כן אני זובח וגו' וכל בכור בני אפדה שחשב שניהם וה"נ כן הוא וכן פירש"י בחומש בלשון אחר דוהעברת קאי על בכורי אדם ע"ש ובמכילתא תניא אין והעברת אלא הפרשה ע"ש ולדעתי ה"פ שיהיו מופרשים לד' וידוע דדבר זה א"א לעמוד בו לזאת נתנה תורה תקנה בפדיון דע"י זה יוצאים מקדושתם וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בוכרך יהיה כולו קודש לד' כהכוונה הראשונה ביצ"מ או חמש סלעים למפרקיה ומודיעו הכהן מהו עניין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו וזהו כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם ובוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו.

ל״חכתב הטור מי שיש לו שני ראשים צריך ליתן לכהן עשרה סלעים ע"ש וזהו במנחות (ל"ז) במעשה שאירע כן והטעם מדכתיב בבמדבר חמשת שקלים לגולגולת תלתה תורה בגולגולת וכשיש לו שנים צריך שני פעמים ה' שקלים והרמב"ם השמיט דין זה משום דאמרינן שם שהוא טריפה ולא יחיה וטריפה פטור ע"ש והטור סובר דלפי סוגית הש"ס שם משמע דבזה חייבה תורה (דאל"כ מאי מתרץ שאני הכא דבגולגולת תלה סוף סוף טריפה הוא וצ"ל דה"פ דבזה חייבתו תורה דאל"כ למה תלה בגולגולת ע"ש ודו"ק).

ל״טאין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה וגזירת הכתוב הוא ולא לאפוקי מתורת נפל דאפילו קים ליה שכלו לו חדשיו אינו בר פדיון עד זמן זה (תוס' מנחות ל"ז ד"ה שומע) והפדיון הוא ביום ל"א דילפינן חדש חדש ממדבר מה התם כתיב פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה אף ה"נ מחדש ומעלה דהיינו יום ל"א (בכורות מ"ט).

מ׳ודע שיש מהגדולים שחידשו בזה דבר גדול והיינו דזה ידוע דחדש האמיתי והיינו חידושה של לבנה הוא כ"ט ימים י"ב שעות תשצ"ג חלקים דמטעם זה אנו עושים פעם חדש מלא וחדש חסר כדי להשלים החשבון כידוע וא"כ כשנולד הולד בתחלת הלילה נשלם החדש שלו ביום ל' אחרי עבור מהיום י"ב תשצ"ג ואח"כ מקרי מבן חדש ומעלה ואם פדה אז הוא פדוי וגם אם יקרה לפעמים שביום ל"א לא יוכלו לפדותו כגון שהוא שבת או יו"ט והוא נולד בתחלת הלילה שיכול לפדותו בע"ש או בעיו"ט אחרי עבור מהיום הזמן שנתבאר וכך פסקו להלכה למעשה (ב"ח וש"ך סקי"ב וססקי"ט) וכתבו שכן פסק בספר יריאים ע"ש וכתבו שזה שבש"ס ופוסקים אמרו יום ל"א לפדיון מפני שכן ההרגל בש"ס לקרא חדש לל' יום ע"ש.

מ״אויש מהגדולים שחולק בזה וס"ל דדווקא יום ל"א (מג"א בא"ח סי' של"ט סק"ח) וראיותיו מהא דאמרינן שם מ"ט דרבנן ילפינן ממדבר וכמ"ש וקשה מה צריך טעם לזה כיון שלא עבר עליו חדש אלא דהא גופה קפריך הא לאחר י"ב תשצ"ג נעשה בן חדש ומתרץ דילפינן ממדבר דזה לא מהני ואין זה ראיה כלל דהכי פריך דנימא מקצת היום ככולו כמו בכמה דברים אמרינן כן ומתרץ דילפינן ממדבר דבעינן דווקא ומעלה עוד הביא ראיה מסנהדרין דבלשון תורה הוי חודש ל' יום ותמיהני דהתם פליגי אם סתם חדש כ"ט יום או ל' יום וזהו עניין אחר (ע"ש י"א): אבל לעולם יום עד י"ב תשצ"ג.

מ״בומ"מ נראה לעניות דעתי דהעיקר כדיעה זו ומאד תמיהני על דיעה ראשונה ודבר זה מפורש ברמב"ם ברפ"ח מקה"ח וז"ל החודש חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וכו' מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב ואי אתה מחשב שעות דכתיב עד חדש ימים לפיכך וכו' כדי שלא לחשוב שעות בחדש אלא ימים שלימים עכ"ל וע"כ גזירת התורה היא שלא לחשוב השעות וגם בשנים כן הוא דהא שנה הוא י"ב חדשים והעיבור עושין להשוות חדשי הלבנה לחדשי החמה כידוע וגם זה הוא גזירת התורה כמ"ש הרמב"ם שם ריש פ"א וז"ל ועושין אותו השנה י"ג חדש שא"א להיות השנה י"ב חדש וכך וכך ימים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים עכ"ל ולכן נ"ל ברור דחלילה לפדותו אחר י"ב תשצ"ג אלא דווקא ליום ל"א ואם חל בשבת או ביו"ט יפדנו אח"כ (והרמב"ם פי' בזה מה שאמרו במגילה ה' מניין שאין מונין ימים לשנים וכו' שאין מחשבין שעות לחדשים ע"ש ואף שרש"י לא פי' כן מ"מ הדין אמת גם לפירש"י ל' ע"ש ודו"ק).

מ״גועוד תמיהני לדיעה זו דהעיקר הוא כ"ט י"ב תשצ"ג א"כ אם נולד בסוף היום באופן שתחלת יום ל"א לא כלו עדיין י"ב תשצ"ג נאמר דנצטרך להמתין שיעור זה ביום ל"א וכל כי האי ה"ל להפוסקים לבאר דדבר זה מצוי מאד ויכולים לבא לידי קלקול ושמא תאמר כיון דמנהגינו לפדות ביום ולא בלילה א"כ ממילא עבר עליו שיעור זה ג"כ א"א לומר דאטו מבואר בשום מקום שאין פודין בלילה ומדינא מותר גם בלילה ולא הוזכר בשום פוסק אף למנהגא בעלמא ורק דרך העולם כן הוא לפדות בבקר ולעשות סעודה וכמה פעמים שפודין גם בלילה אלא וודאי שאין להשגיח כלל על י"ב תשצ"ג.

מ״דכשיעברו ל' יום מצוה לפדותו מיד ביום ל"א שלא להשהות את המצוה ויש להסתפק אם עובר בעשה בכל יום כשאינו פודיהו כמו במילה לאחר ח' אם לאו ונראה מדכתב הטור הטעם שלא ישהה המצוה וכ"כ הרא"ש סוף בכורות ש"מ דאינו עובר ועוד ראיה ממנהג העולם שפודין ביום ל"א ואין פודין בליל השייך ליום ל"א דהא פודין גם בלילה אלא ש"מ דאין קפידא ועוד דהא קיי"ל דאין פודין בשבת ויו"ט משום דדמי למקח וממכר וגם ליתן משכון אינו מועיל דמשכון אינו פדייה כמ"ש בסעי' כ"ו ואם יקנה לו בגוף המשכון הדר הוה כמקח וממכר וזהו חששא דרבנן ואי ס"ד דעובר בעשה בכל יום לא הוה דחינן עשה מקמי חששא דרבנן מיהו אם התנוק חולה ולא נמול עדיין מ"מ י"ל לפדותו ביום ל"א ולא ממתינים עד שימהלוהו דאין תלוי זה בזה אך אם מלין אותו ביום ל"א וודאי דהמילה קודמת (ש"ך באמצע סקי"ב ומ"ש שם ונותן לכהן ה"ס בתוך ל' וכו' אין לו שום ביאור ונראה שיש חסרון בדבריו וכצ"ל ולא יתן בתוך ל' וכו' וכן לעניין הברכה וכו' ע"ש ודו"ק):

מ״הכשחל יום ל"א ביום ת"צ הדבר פשוט שפודין אותו בלילה הקודמת השייך ליום ל"א ואם חל בט"ב פודין אותו לאחר התענית בלילה ויש גם ביכולת לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה מיהו יותר טוב לעשות הכל בלילה כדי שיברך הכהן על הכוס (ש"ך סקי"ב ודברי המג"א בסי' תקס"ח סק"י שכתב וצ"ע אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית י' ימי תשובה אם מותרים לאכול וכו' עכ"ל ותימא יעשו הפדיון במ"ש ואיזה ספק יש בזה וכן צריכין לעשות ודו"ק).

מ״וכתב רבינו הרמ"א בסעי' י"א י"א דאין לעשות פדה"ב בחוה"מ ויש מתירין וכן עיקר עכ"ל וטעם האוסרים משום דאין מערבים שמחה בשמחה כמו סעודת נשואין שאסור בחוה"מ כמ"ש בא"ח סי' תקמ"ו ואף שבפדיון אין מברכין שהשמחה במעונו מ"מ הוי דומיא דסעודת אירוסין שג"כ אין מברכין שהשמחה במעונו ומ"מ אסור לעשותה בחוה"מ כמ"ש שם והמתירין סוברין דשמחה לא שייך רק בענייני דחתן וכלה ולא במצוה בעלמא מידי דהוה אסעודת ברית מילה וכן המנהג דעושין פדה"ב בחוה"מ וכן עיקר לדינא וזהו דעת התוס' במ"ק (ח':) ואפילו בשלא בזמנה מותר בחוה"מ ע"ש.

מ״זכיון שהחיוב הוא רק מבן חדש ומעלה לכן אם מת הבן בתוך ל' יום אפילו ביום ל' עצמו פטור מפדיונו ואפילו קדם ונתן לכהן הפדיון תוך ל' ומת מחוייב להחזיר לו דנתינה בטעות היא ואם לא החזיר הוי גזל ביד כהן וכן אם נעשה טריפה קודם לו ואפילו ביום ל' עצמו הדין כן ואף שחי אחר ל' הרי הוא כמת דטריפה אינו חיה ואפילו הוה ספק טריפה א"צ ליתן עד שיעברו עליו י"ב חדש ולוודאי טריפה לא מהני יב"ח וכן בספק טריפה כשכבר נתן לכהן א"צ להחזיר לו אבל בוודאי טריפה צריך להחזיר לו ואם לא היה טריפה ומת לאחר ל' חייב לפדותו שכבר נתחייב בפדיונו ויברך על הפדיון מפני שכבר נתחייב במצותה אבל לא יברך שהחיינו דאע"ג דעל המצוה מברך שהחיינו מ"מ צריך גם קצת שמחה לזה וכיון שמת בטלה השמחה ואינו דומה למת אביו וירשו דמברך שהחיינו דהתם מברך על הממון שירש ממנו ויראה לי דבכאן אפילו אם ירש מבנו כגון שגירש אשתו ומתה וירשה הבן ובמיתתו יירש האב אינו מברך שהחיינו דבמת אביו דרך הבן לירש את האב והוה שמחה בענין זה כדכתיב תחת אבתיך יהיו בניך ולא להיפך דאין זה לא שמחה ולא ברכה.

מ״חמי שפדה בנו בתוך ל' יום אם א"ל מעכשיו אין בנו פדוי דמתנה בעלמא יהיב ליה דבתוך ל' לא שייך פדיה וצריך פדיון אחר ויראה לי דאם ידוע שהוא ע"ה ולא ידע שהפדיה הוי דווקא לאחר ל' הוי נתינה בטעות ומחויב הכהן להחזיר לו ופודה עתה מיהו אם הכהן אינו מחזיר לו מ"מ צריך לפדות עתה במעותיו וישפוט עם הכהן ואם א"ל לאחר ל' יום בנו פדוי ויראה לי דסתמא הוי כלאחר ל' דמסתמא היתה כוונתו כדין התורה וכשיגיע אחר ל' נתקיים הפדיון ואע"פ שאין המעות קיימים אצל הכהן לאחר ל' כמו בקידושין באה"ע סי' מ' וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירן לאב תוך ל' אפילו בדיעבד אין בנו פדוי ולא דמי לקדושין שהיה בידו לקדשה עכשיו ולכן מהני גם לאחר ל' יום משא"כ בפדה"ב ודבר זה פלוגתא בגמ' (מ"ט) ויש שם חילופי גירסאות ולכן טוב להחמיר לחזור ולפדותו בלא ברכה (עש"ך סקי"ט שהשיג על המהרש"ל שר"ל בחל הפדיון בשבת שיפדנו בע"ש ולהתנות שלא יהא פדוי עד לאחר ל' דאינו כן אלא יפדנו אחר שבת ומ"ש הש"ך דכשהוא אחר י"ב תשצ"ג שפיר דמי כבר בארנו בסעי' מ"ב דאינו כן ועט"ז סקט"ו מ"ש וה"ה אם אמר סתם וכו' מחמת שהיה סבור או שטעה וכו' דלפי דעת מהרא"י גם בהא וכו' עכ"ל וצ"ע מה ענין מהרא"י לדין זה מהרא"י מיירי בסתמא ואמרינן שכוונתו על אחר ל' אבל כשטעה או סבר שפודין בתוך ל' פשיטא שאינו כלום ע"ש ודו"ק):

מ״טכתב רבינו הב"י בסעי' י"ג מי שהוא ספק אם חייב בפדיון פטור שהממע"ה עכ"ל וסתם דבריו ולכאורה אין זה אלא בספק אם הוא בכור אבל אם הוא ודאי בכור אלא שהספק שמא היא בת כהן או בת לוי דחייב בפדיון דרוב ישראל אינם כהנים ולוים ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ חייב לפדותו דבאיסור הולכין אחר הרוב וכן דהך כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב לפי מה שבארנו בח"מ בכ"מ אינו אלא כשהמוחזק טוען טענה ודאית שהוא מן המיעוט וכן כשהוא בכור וודאי והספק הוא אם נפדה אם לאו נהי דאין זה דומה לאיני יודע אם פרעתיך דחייב כמ"ש בח"מ סי' ע"ה דזהו בתובע טענת ודאי מ"מ מצד האיסור לא נפטר כמובן ויש לעיין בזה הרבה וכן בכל מקום שיש ממון ואיסור והדעת נוטה שחייב ועי' בסעי' נ"ב.

נ׳מת האב בתוך ל' יום ה"ז בחזקת שלא נפדה דאין דרך לפדות בתוך הזמן כמו שאין דרך לפרוע חוב בתוך הזמן עד שיביא ראיה גמורה שנפדה והיינו שעדים כשרים יעידו שנפדה ויראה לי דבמת ביום ל' עצמו הוה ג"כ הדין כן ואף דלענין חוב מבואר בח"מ סי' ע"ח דעביד אינש דפרע ביומא דמישלם זמניה זהו כשהבע"ד עצמו טוען כן אבל ליתומים לא טענינן כן כמ"ש שם משום דהוי מילתא דלא שכיחא ועוד דבכאן יום ל' הוה בתוך הזמן ממש ודרך כל הפודים לפדות רק ביום ל"א ויש מי שאומר דביום ל' בחזקת שנפדה ויש מי שמסתפק בזה (ע' בהגרע"א) ולענ"ד נראה כמ"ש.

נ״אואם מת האב לאחר ל' יום הוא בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה כן הוא לשון המשנה בבכורות (מ"ט) דברישא תנן עד שיביא ראיה שנפדה ובדין זה תנן עד שיאמרו לו שלא נפדה ופרש"י דבאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה לאו חזקה מעלייתא היא דרובא דאינשי לא עבדי למיפרע חובם מיד עכ"ל ולפ"ז אפילו קרובים ופסולי עדות נאמנים דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא ודע דזה שכתב רש"י שם וכן הפוסקים שיאמרו לו שצוה אביו בשעת מיתתו שיפדוהו ע"ש לאו דוקא הוא דה"ה אם אביו לא צוה כלום שהיה מוטרד בחליו ומיתתו כל שבני הבית אומרים שעדיין לא נפדה מחוייב לפדות א"ע משיגדיל.

נ״בודע דלקמן סי' שט"ו בספק בכור בהמה טהורה כתבו הטור וש"ע שהרמב"ם והרא"ש מחולקים בתקפו כהן דהרמב"ם פסק דאין מוציאין מידו והרא"ש והרשב"א והתוס' סוברים דמוציאין ע"ש ובספק בכור אדם וכן בספק פדיון פטר חמור בסי' שכ"א לא זכרו כלל איך הדין בתקפו כהן ונראה דבהם גם הרמב"ם מודה דמוציאין דבשלמא בבכור טהורה דעצם הבכור שייך לכהן בזה שפיר י"ל דמהני תפיסה אבל בבכור אדם ובפטר חמור דרק הפדיון שייך להכהן ולא בעצם הבכורות והפדיון הוא ממון ברור של הבעלים אין יכול הכהן לתפוס מספק וסברא זו הוזכרה בתשו' הרשב"א (סי' ש"י) ואף דהש"ס בב"מ (ו') פריך מזה לזה ע"ש י"ל דלמסקנא אינו כן (הגר"א בסי' שט"ו סק"ב ע"ש) דהסברא היא סברא אלימתא (ולדינא פסק כן האו"ת בדיני תפיסה סי' ב' ובזה מתרץ סתירת הסמ"ג וכ"כ הגרע"א בשם מח"א ודו"ק).

נ״גאם היה בעצמו בכור שאביו לא פדאו והיה לו בן בכור יפדה עצמו תחלה ואח"כ יפדה את בנו דמצוה דגופיה עדיף ועוד שחיובו חל קודם ואם אין לו אלא ה' סלעים יפדה עצמו מטעם שנתבאר ולא מיבעיא אם היו לו החמשה סלעים קודם שהגיע הבן ליום ל"א אלא אפילו נתהוו לו ביום זה ג"כ חיוב גופו קודם ואם לא היו לו נכסים בני חורין אלא משועבדים אע"ג שהחוב מאוחר מזמן הפדיון מ"מ אין הכהן גובה ממשועבדים דהוה כמלוה ע"פ שאינו גובה ממשועבדים ואף שהיא מלוה הכתובה בתורה מ"מ לא הוי כמלוה שבשטר (ויש לעיין היכי משכחת לה הא משועבדים המה רק קרקעות ואין פודין בקרקעות אם לא בדאקני ליה מטלטלי אג"ק ולא משמע כן בתוס' בכורות מ"ט ד"ה ורידיה ע"ש וצ"ע בזה ומצאתי בתוס' שבועות ד': ד"ה בכל שכתבו למכור הקרקע ע"ש וגם זה צ"ע ודו"ק).

נ״דאם הגדיל הבן שלא פדאו אביו ועתה רוצה הבן לפדות א"ע ואביו אינו מניחו ורוצה לפדותו האב קודם דלא פקע זכותו כן פסק הרשב"א (ב"י בבה"ב) ואם לא רצה האב לפדות אחר שהגדיל הבן אין כופין את האב אחרי שהגדיל הבן ויש לו נכסים (שם) וכופין את הבן לפדות עצמו ואם אין להבן נכסים ויש להאב כופין את האב (נ"ל).

נ״הראיתי מי שכתב דבזמן הזה כיון שאין לנו יחוסי כהונה ראוי לכל כהן לחוש שמא אינו כהן ויחזיר המעות וכן הוא חייב בפדיון ויפריש לעצמו ולדעתי אסור לשמוע דברים כאלו להקטין עתה מעלת הכהונה ואתי לזלזולי וח"ו לומר כן והרי אפילו כשעלה עזרא מבבל שלכל הכהנים היה כתב יחוס ולמקצתם לא נמצא דריע חזקת כהונה שלהם ועכ"ז אמר להם נחמיה הרי אתם בחזקתכם כמו שאכלתם בגולה בתרומה כן תאכלו גם עתה כדאיתא בכתובות (כ"ד) ועל זה שנינו שם גדולה חזקה ע"ש כ"ש עתה שאין לכהנים כלל כתב יחוס וכיון שלכולם אין כתב יחוס אין כאן ריעותא כלל כמבואר שם מדברי התוס' לא כ"ש שהם בחזקת קדושתם וחלילה חלילה לעשות בזה איזה ספק או ס"ס או לצרף זה אפילו לצירוף כל שהוא.

נ״וכהנים ולוים פטורין מפדיון הבן שהרי הם פדאו בכורי ישראל במדבר כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור וכן פטר חמור שלהם פטור מפדיון כמ"ש בסי' שכ"א דאיתקש זל"ז כדכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה ואין לשאול דא"כ ליפטרו ג"כ בבהמה טהורה שלהם מבכורה שהרי במדבר פדאו בהמתם את בהמות ישראל כדכתיב ואת בהמת הלוים תחת בהמתם אך אין זו שאלה דודאי אלו היתה מועלת לבכור בהמה טהורה פדיון וודאי היה כן אבל כיון דהיא קדושה קדושת הגוף אין לחלק בין בהמה לבהמה דבמדבר לא מצינו רק פדיון לבהמות ישראל הפשוטות והיינו לשיות הצריכות לפדיון פטרי חמורים או לפטרי חמורין עצמן.

נ״זוכן פירש"י בחומש וז"ל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם לא פדו בהמת הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם ושה אחד וכו' עכ"ל וכן משמע בבכורות (ד) דקאמר שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים מישראל ואע"ג דבריש סוגיא שם משמע דגם בכורי בהמה טהורה נפטרו במדבר ע"י בהמת הלוים ע"ש (וברש"י ותוס' ד"ה ועוד) מ"מ לפי המסקנא אינו כן ואפילו לפי ריש הסוגיא אין לעשות בטהורה ק"ו כיון שיש בעצמן קדושת הגוף ועוד דפריך שם ולדורות מנלן אמר קרא והיו לי הלוים בהווייתן יהו אלמא דדורות משעה לא ילפינן ורק מדרשא זו ילפינן לדורות וזהו רק באדם ולא בבהמה ופטר חמור ילפינן מדאיתקש זל"ז כמ"ש (ונ"ל שזהו פירושא דקרא בפ' קרח פדה תפדה וגו' ואת בכור וגו' תפדה וגו' אך בכור שור או בכור כשב וגו' לא תפדה קדש הם את דמם וגו' כלומר היקשתי לך בכור טמאה לבכור אדם כיון שהם בפדיון אך בכור שור וגו' שאינם בפדיון וקדש הם בגופן ולכן את דמם תזרוק אפילו של כהנים ולוים ודו"ק).

נ״חואפילו כהנת ולויה הנשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון דבפטר רחם תלה רחמנא (גמ' שם) ואין עיקר הבכורה תלוי באב אלא באם בלבד כמ"ש שבכור לאם ולא לאב חייב בפדיון ולהיפך אינו חייב וכיון שכן פשיטא שכיון שכהנים ולוים פטורים כ"ש שבת כהן ובת לוי הנשואה לישראל שפוטרות בניהן מבכורה וכן הוא בפטר חמור כמ"ש בסי' שכ"א ואם נתעברו מכותי בת הכהן שילדה חייב הבן בפדיון שהרי נתחללה בביאתו מקדושת כהונה והרי היא חללה ודינה כישראלית אבל בת לוי בנה פטור מפדיון שהיא לא נתחללה בביאתו ונשארה בלוייתה כמקדם.

נ״טכתב רבינו הרמ"א בסעי' י"ח ואם היא אומרת שמישראל נתעברה והישראל מכחישה ואומר שמכותי נתעברה הבן פטור מן הפדיון עכ"ל ביאור הדברים בת כהן פנויה שילדה זכר פטר רחם ואומרת מפלוני ישראל נתעברתי והוא מכחישה ואומר שמכותי נתעברה ומביא לזה אומדנות והוכחות ואע"ג דכיון שהוא מכחישה אינה נאמנת נגדו ואינו בנו כלל מ"מ גם הוא אינו נאמן נגדה לומר שמכותי נתעברה ואמרינן שנאמנת לומר שמישראל נתעברה ואם לא מישראל זה הוא מישראל אחר ולכן הבן פטור מפדיון דאוקי ממונא בחזקתו כן מבואר בתרומת הדשן סי' רס"ז אבל א"א שנתעברה והבעל כהן ואומר שממזר הוא האב נאמן אפילו מכחישתו דהתורה האמינתו כמ"ש באה"ע סי' ד' (והש"ך ססקכ"ג כתב וצ"ע בזה ע"ש ולא ידעתי למה ודו"ק).

ס׳דבר פשוט הוא דישראל שאשתו בת כהן ונתעברה מכותי וילדה פטר רחם אין על האב לפדותו שהרי אינו אביו וגם אמו אינה מחויבת שאין עליה מוטל הפדיון ומחויב לפדות עצמו כשיגדיל אבל אם נתחללה בביאת כותי ואח"כ נתעברה מבעלה הישראל הוא חייב בפדיונו (ש"ך סקכ"ב) וכן כהן שיש לו אשה שנתחללה בביאת כותי והוא דר עמה באיסור וילדה בן בכור חייב הבן בפדיון דהוא חלל ויצא מכלל כהונה ומחוייב אביו הכהן לפדותו ונוטל הפדיון לעצמו.

ס״אוכתבו הטור והש"ע סעי' י"ט כהן שנולד לו בן חלל מת האב בתוך ל' יום חייב הבן לפדות א"ע שהרי לא זכה האב בפדיונו ואם מת לאחר ל' יום כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו הלכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו עכ"ל מבואר מזה דאע"פ שעדיין לא פדאו האב הוי כאלו פדאו כיון שהפדיון שלו והוה כאלו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהם ועיכבם לעצמו ואותו הזכות יורש הבן (רא"ש) וזהו כשרק הוא היורש אבל כשיש עוד יורשים מתחלק הפדיון לכולם (פרישה) ואין הענין מובן שהרי סוף סוף עדיין לא פדאו ואיך נאמר כאילו פדאו וצ"ל כיון דעיקר הפדיון הוא החמש סלעים דברכות אינן מעכבות והיה חל על אביו הכהן לפדותו וליטול לעצמו המעות זכה בהם בלא פדיון ממש בפועל והוי כאלו נטל הה' סלעים מנכסיו ונתנם לנכסיו דאטו בכל פדיון מחויב האב ליתן לכהן מיד הלא יכול לומר לכהן טול ה' סלעים מנכסיי וממילא דכאן הוי כנטל מנכסיו ונתן לנכסיו.

ס״בהשפחה שנשתחררה ומצרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו אע"פ שהורתן שלא בקדושה כיון שנולד בקדושה חייב בפדיון שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטירת הרחם היה בישראל אבל אם ילדו מקודם ואח"כ כשנכנסו לדת ישראל ילדו פטור מפדיון הגם שזהו ולד ראשון משנכנסו לקדושה מ"מ הרי פטר את הרחם וכן אם אין ידוע מתי ילדה אם קודם הגירות והשיחרור אם אח"כ פטור שהממע"ה

ס״גכתב הטור הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי כגון שמעוברת תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא הנפל ראשו חי ואח"כ החזירו ואח"כ יצא אחיו השני והוא בן קיימא אינו בכור לפדיון מפני הנפל שהוציא ראשו תחלה וכן בן ט' שיצא ראשו (אפילו) מת הבא אחריו אינו בכור וכן המפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם או שיצא הולד מחותך איברים איברים הנולד אחר כל אלו אינו בכור לפדיון אבל בן שמנה שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא גוונים מלא גנונים או מלא מים או דם והמפלת כמין דגים שקצים ורמשים והמפלת ליום מ' הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור לפדיון עכ"ל זה מפני שלא יצא דרך רחם דבעינן פטר רחם והשני מפני שאינו בכור דתרתי בעינן בכור ודרך רחם.

ס״דוכדברי הטור כתוב ג"כ בש"ע סעי' כ'. והוסיפו לומר דהוצאת ראשו לא בעינן כל ראשו אלא משתצא פדחתו פוטר הבא אחריו ותימא על הטור שלא כתב זה והיא גמ' מפורשת בבכורות (מ"ו:) ונראה שסמך על מ"ש לעיל ס"ס קצ"ד דמשיצא רוב פדחתו חשיב כילוד ורבינו הב"י לא כתב רוב פדחתו כי גם שם בספרו הגדול לא הסכים לזה ע"ש והשיגו על הטור וש"ע במ"ש בן שמנה שהוציא ראשו מת זה שאחריו הוי בכור דאינו כן דבבן ח' אין חילוק בין חי בין מת (הגר"א סקל"ט) דשמואל הוא דסבר הכי בבכורות (מ"ו:) ואיתותיב וכן מפורש בנדה (כ"ט.) דהראש כרוב איברים בנפל ע"ש ואין לומר דס"ל דזהו רק ביצא ראשו חי (וכ"מ לכאורא מרש"י בהך דשמואל ע"ש) דהא בנדה אמחותך קאי דא"א להיות חי (ורש"י לרבותא דשמואל כתב כן ודו"ק) אבל גם הרמב"ם בפי"א מבכורים כתב בן ח' שהוציא ראשו והוא חי ע"ש משמע דדווקא חי ולא מת כדברי הטור וצ"ע דלענין נחלה בעינן ראשו חי ולא לענין בכור וצע"ג.

ס״הוכתב רבינו הרמ"א בסעי' כ"ג דכל זמן שאין איברין מרוקמין אין פוטר הבא אחריו ואפילו בזמן הזה סומכין על זה עכ"ל והדברים מבוארים דכשידוע שאין איבריו מרוקמין הוה וודאי בכור ומברכין על הפדיון ואם אינו ידוע מ"מ א"א לדונו כספק בכור דלא ליבעי פדיון כלל שהרי האשה עומדת בחזקת שלא נפטר רחמה וגם הנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין כן מבואר במהרי"ק שורש קמ"ג ויש מגדולים שדחו דבריו מהך דנדה (כ"ט) דרוב נשים ולד מעליא ילדן (חכ"צ ושבו"י) ודבריהם תמוהים דוודאי כשעברו עליה הרבה חדשים שפיר נאמר כן אבל זו שהפילה בחדשים קרובים שא"א לו להיות כלל ולד מעליא פשיטא שאינה בכלל רוב זה (כ"כ בנוב"ת סי' קפ"ח).

ס״וויש מי שתמה על המהרי"ק דהא רובא עדיף מחזקה וכיון שאין הולכין בממון אחר הרוב כ"ש בחזקה (פ"ת בנ"צ) ואינו כן שהרי בכמה חזקות מוציאין ממון כמו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ובזה חזקה עדיף והטעם כמו שבארנו בח"מ בכ"מ דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב זהו משום שהמיעוט וודאי ישנו בעולם ויכול לומר אני מן המיעוט משא"כ בחזקה ואין לטעות בלשון הרמב"ם בפי"א מבכורים דין י"ד שכתב כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם וכו' ע"ש דזהו כשטמאה לידה וודאית וחייבת בקרבן כמ"ש בפ"א ממחוסרי כפרה ע"ש ולכן ולד כזה פדיון וודאי צריך ואולי גם בברכה ועכ"פ בלא ברכה וודאי חייב בפדיון.

ס״זמי שלא ביכרה אשתו וילדה זכר ונקיבה ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון אין כאן לכהן כלום דשמא יצאה הנקבה ראשונה והממע"ה ואם המילדת אומרת שהזכר יצא ראשון נאמנת שהרי אפילו לנחלה נאמנת כמ"ש בח"מ סי' רע"ז ויראה לי עוד דאע"ג דבקדושין (ע"ג:) מבואר דנאמנותה הוא רק כשלא יצאת עדיין מהחדר ע"ש מ"מ לגבי בכור נאמנת בכל ענין ועוד דגם בשם השמיטו הפוסקים זה וכבר תמהנו בזה בח"מ שם סעי' י"ג ע"ש.

ס״חילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע איזה מהם הבכור נותן ה' סלעים לכהן ממ"נ אם מפני זה אם מפני זה ואם מת אחד מהם בתוך ל' יום פטור שיכול לומר הבכור מת אבל לאחר ל' כבר נתחייב בפדיון וכתב רבינו הב"י בסעי' כ"ו מת האב קודם שפדאן בין מת תוך ל' בין מת לאחר ל' והבנים קיימים נותנים בין שניהם ה' סלעים אפילו חלקו כבר הנכסים עכ"ל וזהו דעת הרמב"ם אבל הטור פסק דאם מת תוך ל' אפילו לא חלקו פטורים דכן נראה מהש"ס (מ"ח) והטעם דבשלמא לאחר ל' שכבר נתחייב האב שפיר נשתעבדו נכסיו אבל תוך ל' שהחיוב רק על הבנים הרי כל אחד יכול לדחותו כדין שני יוסף בן שמעון שאין מוציאין שטר עליהם (עב"י) וכתבו דכיון פלוגתא דרבוותא הממע"ה (ב"ח וש"ך סק"ל).

ס״טשתי נשיו שלא ביכרו וילדו זכרים נותן עשר סלעים לכהן ואם מת אחד מהם בתוך ל' יום אם נתן בתוך ל' לכהן אחד יחזיר לו החמשה סלעים השניים ואם נתן לשני כהנים אם דקדק בעת מעשה לאמר לך אני נותן בעד בני פלוני ולך בעד פלוני פשוט הוא שהכהן שנטל בעד זה שמת יחזיר אבל אם נתן להם סתם אינו יכול להוציא מהם שכל אחד יאמר שלי הוא בשביל החי ויראה לי דזהו כשנתן סתם ואמר להם הא לך בעד אחד והא לך בשביל השני אבל אם נתן להם ביחד י' סלעים בשביל שני הבנים מחוייבים להחזיר לו וזה מחזיר מחצה וזה מחצה שהרי שיתפם בשני הבנים.

ע׳שתי נשיו מבכירות שילדה אחת זכר ואחת נקבה או נקבה וזכר ונתערבו הולדות נותן ה' סלעים לכהן ממ"נ ואם מת אחד מהזכרים תוך ל' יום אינו נותן לכהן כלום דהממע"ה שיכול לומר הבכור מת ואם ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות ונתערבו ואין ידוע איזה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום שאני אומר נקבה ילדה תחלה ואח"כ הזכר ובשני זכרים ושתי נקבות אפילו בלא נתערבו ודו"ק:

ע״אשתי נשיו אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים ונתערבו נותן ה' סלעים לכהן ממ"נ ואם מת אחד מהם בתוך ל' אין כאן לכהן כלום ואם מת האב לדעת הרמב"ם בסעי' ס"ח נתחייבו הנכסים ונותנים בין שניהם ה' סלעים ולדעת הטור אם מת תוך ל' פטורים ואם אחת ילדה זכר ואחת נקבה או נקבה וזכר ונתערבו אין כאן לכהן כלום ויש להסתפק בכל מקום שפטור מפני הספק והממע"ה אם נתן בתוך ל' לכהן אם מוציאים מידו אם לאו (עפ"ת סקל"א בשם תפל"מ שאין מוציאין מידו ויש להתיישב בזה ודו"ק)

ע״בשתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעים וזה ה' סלעים נתנו ואח"כ מת אחד מהבנים תוך ל' יום אם לשני כהנים נתנו אין יכולין להוציא מידם דכל אחד יאמר שלי בשביל החי ואם לכהן אחד נתנו הגם שהכהן יכול לומר לכל אחד שלך החי מ"מ כותב אחד מהם הרשאה לחבירו וילך בההרשאה ויוציא ה' סלעים מהכהן ממ"נ וה"ה אפילו בלא הרשאה כששניהם באים ותובעים ביחד מחוייב להחזיר (ש"ך סקל"ה) ואם אחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו או שילדו שני זכרים ונתערבו ומת אחד מהם האבות פטורים והבן חייב לפדות א"ע משיגדיל שהרי הוא וודאי בכור ואם ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ולדעת הטור אפילו בשני זכרים ונקבה אחת דכל אחד ידחה לחבירו (עט"ז סקכ"ד) ומבכרת שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה זכר ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון האבות פטורים ובן חייב לפדות עצמו כשהגדיל ואם אחד מהם כהן או לוי גם הוא פטור ושתי נשים של שני אנשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים זה שלא ביכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן כשנתערבו הבנים ואם מת בתוך ל' פטור אפילו להרמב"ם כיון דהוא לא נתחייב והם משני אנשים ואם ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום והרמב"ם פסק בזה דזה שלא ביכרה חייב ודבריו צ"ע (ע' טור וב"י וט"ז סקכ"ח והיה לו גירסא אחרת בגמ' אך גם לגירסא שלנו א"ש כמ"ש הגר"א בסקמ"ח ע"ש ודו"ק).