ערוך השולחן, יורה דעה שכ״אArukh HaShulchan, Yoreh De'ah 321
א׳דיני פטר חמור ובו ובו כ"ה סעי'.
כתיב וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו לא חייבה התורה בקדושת בכור בבהמה טמאה רק בחמור וטעמי התורה נעלמו מאתנו ואמרינן בבכורות (ה) אמר ר"ח שאלתי את ר"א מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב הוא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים ע"ש וצוה הקב"ה לפדותו דלמזבח אינו ראוי ולכן אם אינו פודיהו אסור בהנאה ואסור להשתמש בו ולכן צותה התורה לערפו שלא תהיה כדרך שחיטת הטהורה ולקוברו.
כתיב וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו לא חייבה התורה בקדושת בכור בבהמה טמאה רק בחמור וטעמי התורה נעלמו מאתנו ואמרינן בבכורות (ה) אמר ר"ח שאלתי את ר"א מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב הוא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים ע"ש וצוה הקב"ה לפדותו דלמזבח אינו ראוי ולכן אם אינו פודיהו אסור בהנאה ואסור להשתמש בו ולכן צותה התורה לערפו שלא תהיה כדרך שחיטת הטהורה ולקוברו.
1
ב׳וז"ל הרמב"ם בריש פי"ב מבכורים מ"ע לפדות פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מ"ע לערפו וכו' עכ"ל והשיג עליו הראב"ד מה שעשה עריפה למצוה ואדרבא עבירה היא ונקרא מזיק ומפסיד ממונו של כהן וזה שאמרו מצות פדייה קודם למצות עריפה אינו בדווקא ואגב פדייה קאמר לשון מצוה בעריפה עכ"ל ולכאורה דברי הראב"ד תמוהים שהרי ספ"ק דבכורות כמה דברים נשנו בלשון זה מצות פדייה קודם למצות עריפה מצות יעידה באמה העבריה קודמת למצות פדייה מצות יבום קודמת למצות חליצה ע"ש והנה כולהו מצות נינהו אך הראב"ד אמר זה מסברא דלמה יפסיד חנם בעל חי ומפסיד לכהן ומלשון המכילתא יש כסיוע להראב"ד שאומר ואם לא תפדה וערפתו הואיל ואבדת נכסי כהן גם נכסיך יאבדו ע"ש אך בוודאי גם כוונת הראב"ד אינו שזהו עבירה ממש כיון שהתורה נתנה בידו הברירה אלא כלומר שאין זו מצוה והרמב"ם תפס לשון המשנה כפשוטה שקורא לזה מצוה (וגם בבכורות י': הוא כלשון המכילתא).
2
ג׳מצוה זו דפטר חמור נוהג בכל מקום ובכל זמן ואע"ג דבפטר חמור כתיב והיה כי יביאך ד' אל הארץ וגו' וכל פטר חמור וגו' מ"מ כיון שאינה חובת קרקע אלא חובת הגוף נוהג גם בח"ל (קדושין ל"ז) וזהו מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודיהו בשה מן הכשבים או מן העיזים דבין רחל ובין עז קרוין שה (רש"י י"ב א ד"ה מפני) בין זכר בין תם בין בעל מום בין גדול ובין קטן ונ"ל בבן יומו יוכל לפדות אף שלא עברו ז' ימים מלידתו דהמתנת ז' ימים אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסי' ט"ו סעי' י' והרי גם החמור פודין אותו כשהוא בן יום אחד כמו שיתבאר והשה נותן לכהן והוא חולין גמור וגם החמור הותר כחולין גמורין.
3
ד׳מאימתי חייב לפדותו אמרו חז"ל ספ"ק דבכורות דמצותו מן יום שנולד עד ל' יום יכול לפדות כל זמן שירצה ואינו עובר עליו אבל לאחר ל' יום כשלא פדאו עובר עליו כן משמע מהשקלא וטריא בגמ' ע"ש ומ"מ לפי המסקנא נראה דאינו עובר עליו ולכן לא הזכירו הפוסקים מזה אלא שכתבו שאינו מקיים המצוה כתקונה דמן התורה צריך לפדות ביום הוולדו ודווקא בבכור אדם צותה התורה לפדות מבן שלשים ומעלה ולא בפטר חמור ואין לשאול למה לא חששה לספק נפל דכבר בארנו בסי' ט"ו דמן התורה רוב ולדות בחזקת בני קיימא נינהו ויראה לענ"ד דאם החמור הנולד חולה פטור מלפדותו עד אחר ז' יום שיצא מחזקת הרוב בני קיימא כמ"ש שם סעי' י"ד ע"ש.
4
ה׳ויש להסתפק אם פדאו ביום ראשון ללידתו ונתן הפדיון לכהן ומת החמור בתוך ז' אם מחויב להחזיר לו השה שהרי אגלאי מילתא למפרע שנפל הוא או שהכהן יכול לומר דלאו נפל היא ומת מאיזו סיבה או שיכול לומר זה שהתורה חייבתך לפדותו מיד כשנולד זהו חיוב גמור אף אם הוא נפל דבאמת לא נתבאר זה בשום מקום אם חיוב התודה הוא אפילו כשלא יחיה ז' ימים או אם החיוב הוא משום דרוב ולדות בני קיימא ומסתמא יחיה ז' ימים ונראה דאין ביכולתו להוציא מיד הכהן אך אם לא נתן בתוך ז' ומת בתוך ז' פטור לפדותו אמנם אם מת לאחר ז' פשיטא שחייב לפדותו כמו בכור אדם שמת לאחר ל' שנתבאר בסי' ש"ה שחייב לפדותו וה"ה בבהמה ולאחר ז' דז' בבהמה כל' באדם (כנראה לעניות דעתי) ובסעי' י"א יתבאר דאין דעת הטור כן.
5
ו׳קבלו חז"ל דזה שהצריכה תורה לפדות בשה דווקא זהו כשפודיהו שלא בשויו אבל כשפודיהו בשויו יכול לפדות בכל דבר ולא עדיפא פטר חמור מהקדש לא אמרה תורה שה אלא להקל עליו שאם היה לו פטר חמור ששוה עשרה סלעים יכול לפדות בשה שוה דינר (גמ' ט') ומ"מ הבא לימלך בתחלה אומרים לו שלא יפדה בשה השוה פחות מג' דינרים (טור) וכך אמרו בגמ' (י"א) עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי רגיל הכא ורגיל הכא כלומר פחות מסלע ויותר משקל וזה בבא לימלך אבל בעושה מעצמו אפילו פטרוזא בר דנקא כלומר שה כחוש אינו שוה אלא שתות דינר ע"ש.
6
ז׳והרמב"ם שם כתב וז"ל לא אמרה תורה וכו' יש לו לפדותו בשה שוה דינר וכו' בד"א כשהיו דמי פטר חמור מג' זוזים ומעלה אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזים אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזין ועין יפה לא יפחות מסלע ועין רעה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים עכ"ל וכן הוא בש"ע סעי' ה' ונראה שהיה לו להרמב"ם גירסא אחרת בגמ'.
7
ח׳שנו חכמים במשנה (י"ב) אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי שכולם אלו אינם בכלל שה ואפילו שה שחוטה אינה בכלל שה ואע"ג דבכל מקום גם שחוטה נקראת אותו שם כבחייה שאני הכא דילפינן שה שה מפסח דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה ואין נמנין על הפסח רק עד שעת שחיטתה (פסחים פ"ט) וילפינן מינה (יומא מ"ט) ופשוט הוא דזה שאין פודין בכל אלו הוא שלא בשויו אבל בשויו פודין בכל דבר כמ"ש ונראה דגם במעות פודין כיון דילפינן מהקדש.
8
ט׳אין פודין בשה של פסולי המוקדשין דכתיב בהו כצבי וכאיל ואין להם דין שה (בכורות י"ב) ואתפלא על הרמב"ם שהשמיט זה ואין פודין בשה שלקחוה בפירות שביעית דפירות שביעית נאסרו בסחורה והפדיון הוי כמו מסחור וזהו דווקא בוודאי פטר חמור אבל ספק פטר חמור פודין בו (שם) ונ"ל הטעם דכיון דספק פטר חמור אינו נותן השה לכהן אלא מעכבו לעצמו לא מיחזי כמסחור כלל.
9
י׳עוד יש בעיא מגמ' שם אם פודין בנדמה והיינו שאינו כלאים ומ"מ נדמה למין אחר דבקדשים למזבח פסול ובכאן הוה בעיא דלא איפשטא ומ"מ כתב שם הרמב"ם אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי עכ"ל אבל הטור פסק דהוי ספק ע"ש וכתב רבינו הב"י בספרו הגדול דטעמו של הרמב"ם הוא מפני שהוא רק קדושת דמים והפדיון אינו קדוש לכך הקילו בו ע"ש ולא אבין וכי יש כח ביד הרמב"ם לפשוט מה דבגמ' נשאר בספק ולי נראה בטעמו דהנה וודאי אם לא היה מועיל כלל הפדיון לא היה פוסק דבדיעבד פדוי אבל הא בשויו פשיטא שפודין בו דלא גרע משארי דברים ולכן אחרי שפדה בו ומסרו לכהן אמרינן הממע"ה דשמא קיי"ל דפודין בו כבשה וזהו שכתב ואם פדה פדוי כלומר וא"צ להוסיף על שויו ובבן פקועה פסק הרמב"ם שפודין בו לכתחלה והטור פסק שאין פודין בו וזהו פלוגתא בגמ' שם.
10
י״אוז"ל הטור ונדמה בעיא ולא איפשטא הלכך אין פודין בו אלא בשויו ואם פדה בו הוי ספק הלכך אם מת פטר החמור קודם שנתן הפדיון לכהן לא יתן לו הפדיון ופטר החמור יקבר ואם אחר שנתן הפדיון לכהן מת הפטר חמור יקבר והפדיון ישאר לכהן כיון שהוא מוחזק עכ"ל ובזה לא שייך לומר תקפו כהן מוציאין מידו שהרי מוטל היה עליו לפדותו ואלו היה נותן לו שה גמור והיה מת הפטר חמור היה השה נשאר בידו וא"כ כשנתן לו הנדמה למה יגרע וא"כ אין שייך זה לכל הספיקות שלדעת הרא"ש תקפו כהן מוציאין מידו (דרישה ומתורץ קושית הט"ז סק"ה וגם הט"ז כוונתו כן ע"ש) והטעם דכשמת קודם שנתן ליד הכהן א"צ ליתן לו מפני שיכול לומר לכהן שמא לא חל עליו הפדיון כלל דשמא קיי"ל דאין פודין בו ויראה לי דזהו כשמת קודם ז' ימים אבל אחר ז' הרי נתחייב בפדיון וכמ"ש בסעי' ה' אבל מלשון הטור לא משמע כן דהיה לו לפרש לכן נראה דס"ל דגם אח"כ א"צ לפדות כשמת ולא דמי לבכור אדם שמת אחר ל' שהחיוב מוטל על אביו לפדותו אבל בכאן נתנה לו התורה ברירה בעריפה וכשמת זו היא עריפתו (ולפמ"ש בדעת הרמב"ם לא יחלוק הרמב"ם עם הטור ודו"ק):
11
י״בתנן (ט'.) ופודה בו פעמים הרבה ופרש"י שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים יכול לפדותן בו עכ"ל וכ"כ הרע"ב ולכאורה אין שום רבותא בזה שהרי הוא חולין גמור ולמה לא יפדה בו פעמים רבות וצ"ל דזה גופה קמ"ל שאין בו קדושה ויכולים לפדות בו אבל התוס' שם (ד') כתבו בשם ר"ת דאספיקות שבמשנה שם קאי שיכול לפדות הרבה ספיקי פטר חמור בשה אחד ע"ש כלומר דוודאים שצריך ליתן לכהן מחויב ליתן בעד כל פטר חמור שה אבל הספיקות שמפריש ונוטל לעצמו וא"צ רק להפקיע איסורייהו יכול לפדות הרבה בשה אחד ורש"י והרע"ב ס"ל דגם לאפקועי איסורייהו צריך שה לכל אחד והטור והש"ע כתבו כשני הפירושים.
12
י״גודע שהרמב"ם השמיט לגמרי דין זה וטעמו דאזיל לשיטתו בפי' המשנה שפירש בזה פי' אחר לגמרי דהכי תנן התם שנאמר ופטר חמור וכו' זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובע"מ פודה בו פעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר וז"ל הרמב"ם ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פ"ח שאפשר שיתעשר בו שאם יש אצלו עשרה זכרים כל אחד מהם ספק פ"ח שצריך להפריש עליו טלה אחד הרי מפריש עליהן עשרה טלאין וחייבין במעשר וכו' ומה שאמר פעמים הרבה ר"ל שזה יקרה פעמים רבות וכו' עכ"ל הרי מפרש דפעמים הרבה אינו קאי אדלעיל אפודה בו אלא אדלקמיה אנכנס לדיר להתעשר ופודה בו קאי אדלעיל כלומר שפודה בין בזכר בין בנקבה בין בגדול וכו' ולפיכך לא .הביא דין זה בחבורו דלדידיה ליכא כלל האי דינא ואפילו על הספיקות צריך לכל ספק טלה אחד.
13
י״דוהנה לא אבין כל דברי רבותינו שהרי בגמ' (ד'.) מבואר להדיא דאפילו בטלה אחד יכול לפדות כמה פטרי חמורים של ישראל וכו' אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות הרבה וכו' אמר רבא אף אנן נמי תנינא ופודה בו פעמים הרבה ור"ח טעמא דמתניתין מפרש והכי קאמר מ"ט פודה בו פעמים הרבה משום דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטר חמור מישראל ע"ש ועתה הלא מפורש דאפטרי חמורים וודאים קאי כמו במדבר וכ"ש דתמוה להרמב"ם על פירושו נגד הגמ' ואמת שממשנה דלקמן (ט'.) דתנן שני חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן מבואר להדיא דצריך על כל פ"ח וודאי טלה אחד ומטעם זה הוכרח רש"י לפרש דקאי על אחר לקיחתו מכהן ור"ת פירש על ספק פ"ח מיהו עכ"פ מסוגיא זו מוכח לא כן וצע"ג (ולרש"י ותוס' י"ל כיון דממשנה מוכח להדיא דצריך על כל אחד וכן מבואר מפשטא דקראי ופטר חמור תפדה בשה וכן בקרח כתיב ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה ס"ל דהגמ' מדמה השה שלקח מכהן לפירש"י וספיקות לפיר"ת להודאין שבמדבר אבל להרמב"ם תמוה מאד).
14
ט״ומיד כשהפריש הטלה תחת פטר החמור קיים המצוה אף קודם נתינתו לכהן ולכן מברך אז אקב"ו על פדיון פטר חמור ומיד נעשה הפטר חמור חולין ומותר ליהנות בו ואם מת לא יקבר והכהן זכה בשה מיד והוא באחריות הכהן שאם מת ביד הבעלים קודם שנתנוהו לכהן אין הבעלים חייבים באחריותו וכך שנינו במשנה (י"ב:) המפריש פדיון פ"ח ומת אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני ולא דמי לפדיון הבן ולענין ברכה דומה לפדיון הבן ולא לבכור בהמה טהורה דשם א"צ ברכה (כמ"ש הט"ז סק"ז והפרישה ע"ש) דכל ההפרשות מכיסו ושקודם היה שלו כמו דמי פדיון הבן ופדיון פ"ח או שהיה מעורב בשלו כמו הפרשת תרומות ומעשרות וחלה שייך ברכה אבל בכור בהמה טהורה לא היה מעולם שלו ומיד כשנולד ניכר לעצמו ולכן א"צ ברכה וברכת שהחיינו נראה דא"צ לברך ולא דמי לפדיון הבן שיש בזה שמחה.
15
ט״זהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי אף שעשה שלא בידיעת הבעלים ולא דמי לתרומה דצריך דעת בעלים דכתיב כן תרימו גם אתם אבל בפ"ח לא כתיב לשון אתם ומ"מ הפטר חמור נשאר לבעליו ואף שקודם הפדיון היה אסור בהנאה וזה האחר ע"י פדיונו התירו בהנאה והרי הפודה מיד ההקדש הוי ההקדש של הפודה לא דמי דהקדש פודה בשויו משא"כ פטר חמור פודה בשה השוה הרבה פחות משויו כמ"ש וא"כ תמיד יש לו לבעלים חלק בו אף קודם הפדיון (גמ' י"א) וא"צ להחזיר לו גם דמי השוה ואף אם פדה בדבר אחר בשויו א"צ להחזיר לו דמי בקש זאת מידו ואיהו דאפסיד אנפשיה.
16
י״זכתב הרמב"ם שם דין ד' פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפתו הואיל ולא נפדה לפיכך אם לא פדהו ונתן הפטר חמור עצמו לכהן אסור לכהן שישתמש בו עד שיפדהו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר והכהנים חשודים על דבר זה לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אא"כ פדהו הכהן בפניו הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו ויתן הנבלה לכהן ליהנות בה מת פטר החמור אחר שפדהו יתן הטלה לכהן ומותר בהנייתו שכבר נפדה עכ"ל.
17
י״חוהנה זה שפסק דמיו אסורים מבואר בגמ' (י"א.) והראב"ד תמה מה בין זה לכל איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אמנם באמת לא דמי שהרי כאן א"א לומר דמיו אסורין לחלוטין שהרי בידו לפדותו ונעשה היתר ובע"כ הכוונה כן דמיו אסורין עד שיפדנו וא"כ כיון שיש לו תקנה ממילא אינו דומה לכל איסורי הנאה ועוד דהא בע"כ האי קונה ידע שהוא פטר חמור וקודם פדיון דאל"כ הוה מקח טעות וכיון שידע ויש לזה תקנה בפדיון איך נתיר לו בלא פדיון וכי יהא חוטא נשכר (עי' פ"ת סק"א בשם נו"ב ולענ"ד נראה כמ"ש).
18
י״טוז"ל הטור פטר חמור יכול למוכרו קודם שיפדנו ובלבד שיודיע ללוקח שהוא פטר חמור והוא יפדנו אף על פי שהלוקח לא יפדנו אלא בשה כל שהוא וזה ימכרנו לו בשויו בדמים מרובים חוץ מכדי דמי השה של כל שהוא שצריך לפדותו בו אפ"ה כל מה ששוה ליתר על שה כל שהוא מותר בהנאה אבל אם מכרו בשויו למי שאינו יודע שהוא פטר חמור שאינו פודיהו הדמים אסורים עכ"ל וזהו מדברי הרא"ש שכתב והיכי דמי הנאת דמיו כגון דמזבין למאן דלא ידע וכו' ע"ש ואינו מובן מאי קא קשיא ליה והיכי דמי דמי הנאת דמיו הלא מובן בפשוטו שמכרו ולקח דמים אלא נ"ל דגם לדידיה ק"ל קושית הראב"ד שהבאנו ולכן פי' שבכאן הוא ענין אחר וכעין מה שבארנו וה"פ דאלו היה האיסור לחלוטין היה דינו ככל איסורי הנאות אבל הכא מיירי שמכר ולא הודיע שהוא פטר חמור והוי מקח טעות ואף על גב דלפ"ז לא שייך לשון איסור אלא לשון גזילה אמנם הענין כן הוא דבכאן אפילו כשאין מקח טעות והיינו כשמכרו לכותי או לרשע שאינו חושש באיסור מ"מ הדמים אסורים בהנאה דכיון שיש היתר בפדיון לא התירו הדמים כבכל איסורי הנאה אבל למוכרו ולהודיעו שהוא פטר חמור ושיפדנו מותר אפילו לכתחלה ולא אמרינן כיון דלעת עתה הוא אסור בהנאה אינו במכירה דאינו כן דכבר בררנו במקומות אחרים דגם איסורי הנאה יש להם בעלים וזה שכתב הטור שימכרנו בחוץ מדמי השה אורחא דמילתא קתני דלמה ישלם לו גם בעד מה שצריך להוציא על השה (וכ"כ הדרישה והט"ז סק"ה) אבל אם רצונו לשלם בעד כולו למה נמחה בידו מה שרוצה להפסיד לעצמו.
19
כ׳ולפ"ז גם דברי הרמב"ם יש לפרש בכה"ג שמכר לו ולא הודיעו שהוא פטר חמור וכן משמע מדברי רבינו הרמ"א בסעי' ח' שעל דברי רבינו הב"י שכתב ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין שזהו לשון הרמב"ם כתב הוא וז"ל ודוקא שמכרו סתמא אבל אם הודיע ללוקח שהוא פטר חמור והוא מוכר לו מה ששוה יותר מהשה שיפדה דמיו מותרין ואפילו לכתחלה מותר למוכרו בכה"ג עכ"ל הרי שכתב לשון הטור על לשון הרמב"ם אבל מ"מ נ"ל דברמב"ם אין הכוונה כן אלא כמ"ש ורק רבינו הרמ"א לא חשש לזה כיון דלדינא הכל אחד וכן דרכו בכל מקום.
20
כ״אפטר חמור קודם שיפדה אסור לגוזזו כדי ליהנות בשערו וכן אסור לעשות בו איזה מלאכה ואיזה עבודה ואם הגזיזה הוא לטובת החמור כגון שהיה שערו מסובך או שיש לו מכה במקום השיער מותר לגוזזו כדי להצילו מצער והשיער אסור בהנאה ויקבר ופטר חמור שאין הבעלים רוצים לפדותו ולא ליתנו לכהן מכהו בקופיץ בערפו עד שימות ויקברנו כולו בעורו ושערו ואין ממיתין אותו לא במקל ולא בקנה ולא במגל ולא במגירה ולא בקרדום אלא בקופיץ דזהו דרך עריפה דכתיב בתורה וערפתו וכ"ש שלא ישחטנו ולא יחתוך העורף בסכין וכן אסור להכניסו בחדר ולנעול בפניו עד שימית שנאמר וערפתו ואין עריפה אלא בקופיץ ממול ערפו וקופיץ פירש"י סכין גדול (י'.) שקוצבין בו בשר (ביצה כ"ח א ד"ה ר' יהודה) ובערוך ערך קצץ פי' סכין גדול ורחב וחידודו בולט מאמצעיתו ועל בכשיל וכלפות כתב התרגום בקופיץ ע"ש וכבר נתבאר דמצות פדייה קודם למצות עריפה ולדעת הראב"ד יש עבירה בעריפה כמ"ש בסעי' ב'.
21
כ״בישראל שיש לו ספק פטר חמור יפריש עליו טלה להפקיע איסורו ומעכבו לעצמו וכן ישראל שירש מאבי אמו כהן פטר חמור וודאי ואותו הכהן ירשו מאבי אמו ישראל מפריש טלה והוא שלו שזה הישראל היורש את הכהן א"צ לעשות יותר ממה שהכהן היה צריך לעשות וזה שהוצרכנו שהכהן יירשנו מאבי אמו ישראל דאל"כ הרי הכהן פטור מפטר חמור כמ"ש אבל כשירשו מישראל חייב בו כמו המורישו אך שהיה יכול לעכב לעצמו כיון שהוא כהן וה"נ יכול בן בתו הישראל לירש ממנו כח זה לעכבו לעצמו כיון שהוא יורשו כגון שלא הניח בנים.
22
כ״גכהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור שנאמר בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה והפטור מבכור אדם פטור מבכור בהמה טמאה וכהנים ולוים פטורים מבכור אדם כמ"ש בסי' ש"ה וכן כהנת ולויה פטורות כמ"ש ולכן אם יש בנכסי מלוג שלהם פטרי חמורים פטורות אף על גב דהבעל אוכל הפירות מ"מ הגוף שלה והוה כשותפות אבל הבעל בשלו חייב ולא דמי לבכור אדם דבפטר רחם של האשה תלוי אבל פטר חמור תלוי בבעלים וכן המשתתף עם כהן ולוי בחמורים פטור מפטר חמור וכן שותפות הכותי פוטר בו אלא שאסור לעשות כן כיון שיש תקנה בפדיה או בעריפה ולא דמי לבכור בהמה טהורה דמצוה להשתתף עמו כיון שאין לזה תקנה רק ע"י מום ומי יימר שיפול בו מום.
23
כ״דכותי שהפריש פטר חמור שלו מודיעין אותו שאינו קדוש והוא חולין גמורים ומותר בגיזה ועבודה ולמה מודיעין אותו כדי שלא יאמר ישראל מזלזלין בקדושה ופרה שילדה כמין פרה נתבאר בסי' שט"ו וגר שבכרה חמורתו ואינו יודע אם קודם שנתגייר או אחר שנתגייר מפריש עליו טלה והוא שלו וכן הלוקח חמורה מכותי וילדה זכר ואינו יודע אם בכרה אם לאו מפריש עליו טלה והוא שלו.
24
כ״החמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן כמו בטהורה זכר ונקבה הוי ספק ומפריש טלה לעצמו דבכדי להפקיע הקדושה דשמא הזכר יצא מקודם מפריש טלה ולכהן א"צ ליתן דשמא הנקבה יצא תחלה והמוציא מחבירו עליו הראיה ושתי חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה אחד לכהן ועל השני מפריש טלה לעצמו שני זכרים ושתי נקבות או שתי נקבות וזכר כתב הטור דמפריש שני טלאים לעצמו והרמב"ם פוטר לגמרי ולא נתברר טעמו (עי' ש"ך וט"ז) אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו והכל כמו בטהורה.
25