ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים צ׳Arukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 90

א׳דין תערובת חבית של תרומה בחביות של חולין ובו י"ג סעיפים
כבר נתבאר בריש סי' ק"י ביו"ד דדבר חשוב אפילו באלף לא בטל ותנן בפ"ג דערלה דחבית יין כשהיא פתוחה יש לה ביטול שאין לה חשיבות אבל סתומה אינה בטילה אפילו באלף לפיכך זה שנתבאר דתרומה בטילה במאה ואחד זהו בסתם אבל חבית של תרומה סתומה שנתערבה בחביות סתומות של חולין אפילו באלף לא בטיל ונעשה הכל מדומע נפתחו בטלות באחד ומאה ודוקא כשנפתחו שלא בכוונה אבל בכוונת ביטול אינה בטילה ופרטי דין זה נתבאר ביו"ד שם:

ב׳ויש להסתפק אם דוקא חבית יין סתומה מקרי דבר חשוב ולא בטיל אבל חבית סתומה של שארי פירות או של תבואה אין להם חשיבות ובטל או דילמא אין חילוק בין יין לשארי דברים ויראה לי דאם דרך למכרן חבית שלימות הוה דבר חשוב ולא בטיל אבל אם דרך לפתחן ולמכור מעט מעט בטל דיין דרך להשהותה חבית מליאה כדי שלא תחמיץ כדמוכח ס"פ המפקיד ולכן מוכרן לחנוני חבית שלימה ולכן בכל הש"ס מצינו שהיו מחזיקין יין בחבית ולא כן שארי פירות אין החנוני קונה חבית שלימה ולכן אם דרך פירות אלו למכרן חבית שלימה הוי דבר חשוב ולא בטיל ואם לאו בטל [כנלע"ד]:

ג׳גרסינן בזבחים [ע"ד:] אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל והטעם שהקילו בזה דכיון דמדאורייתא ברובא בטל וגם מדרבנן יש ביטול במאה ואחד ורק מפני שהיא דבר חשוב לא בטיל כמ"ש ולכן כשנאבדה אחת תלינן דזו שנפלה מקודם לתוכה היא שאבדה עתה ומפרש רבה שם דדוקא חבית דמינכר נפילתה אבל תאנה לא כלומר תאנה של תרומה שנפלה למאה חולין דצריך להרים אחת ונפלה אחת מהן לים המלח אין תולין בהתרומה וצריך להרים כן מבואר מדברי הרמב"ם שבסעי' הבא ומדברי רש"י מבואר דה"פ כשנפלה תאנה לפחות ממאה ונפלה אחת אין תולין לומר דהתרומה נפלה ושניהם אמת לדינא:

ד׳והרמב"ם פט"ו דין ב' פסק כר"ל דז"ל חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן ואומרים של תרומה היא שנפלה משא"כ בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול אלא צריך להפריש אחת לפי שהחבית נפילתה ניכרת ותאנה וכיוצא בה אין נפילתה ניכרת עכ"ל:

ה׳והשיג עליו הראב"ד דבירושלמי פ"ד פליגי בזה ר"י ור"ל ור"י לא ס"ל כן והלכה כר' יוחנן ע"ש ואין זו השגה דכיון דבש"ס דילן לא הובא רק דברי ר"ל ורבה מפרש דבריו הלכתא כוותיה ולא חיישינן להירושלמי אך גם לבד זה ניחא דכבר בארנו בסי' פ"ח סעי' כ"ב זה הירושלמי להרמב"ם והוא ענין אחר לגמרי וגם שם השיגו הראב"ד משום דמפרש הירושלמי כהך דזבחים אבל להרמב"ם אינו כן וכמ"ש שם:

ו׳אמנם עוד השיג עליו דמימרא דר"ל הוה רק אליבא דר"א דס"ל לגבי בעלי מומין שנתערבו בקדשים דאם קירב הראש של אחד מהן יקריבו כולן ותלינן הבעל מום במה שכבר נקרב ורבנן פליגי עליה וא"כ איך פסק כר"ל ע"ש שקיצר מאד וזהו ודאי קושיא אלימתא שהרי מקודם אומר רב דין זה על טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול דהותרו כולן ואומר הש"ס דזהו לר"א וכיון דאנן קיי"ל בקדשים כחכמים כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"ו מפהמ"ק איך פסק דין זה:

ז׳אבל אנחנו רואים דהרמב"ם גם בטבעת של עכו"ם פסק כן בפ"ז דעכו"ם דין י' וז"ל טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהם לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים עכ"ל ומה שהצריך שתים משום דכן מסיק הש"ס שם גם בדר"א ע"ש ומה שלא הצריך בתרומה שתים והמפרשים טרחו בזה נ"ל בפשיטות משום דתרומה בטילה במאה די באחת אבל עכו"ם אינה בטילה אף באלף וראיה לזה דבדרב מפרש הש"ס דכוונתו לשתים ובדר"ל אינו מפרש ע"ש אמנם בעיקר הדבר תמוה איך פסק כרב וכר"ל כיון דזהו רק לר"א ולא לרבנן:

ח׳והכ"מ בשם הר"י קורקס תירץ דהרמב"ם מחלק בין נפלה מעצמה להפילה הוא והמקשה בזבחים שם אינו מחלק והתרצן לשיטתו אומר דאתיא כר"א ע"ש ואינו מובן דא"כ למה לא תירץ לו כן נפלה שאני והכ"מ בעצמו שם בהלכות עכו"ם תירץ דהרמב"ם סובר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בתערובת קדשים משום דס"ל דשחוטין נדחין אבל משום תערובות בלבד לא הוי פליגי ואע"ג דסתם מתניתן דכל הזבחים דתנן אחד בריבוא ימותו כולן פליגי גם בלא טעם דשחוטין נדחין ס"ל להרמב"ם דבזה הלכה כר"א ע"ש וזה דוחק יותר מהתירוץ הקודם:

ט׳ולענ"ד נראה דאדרבה הרמב"ם מהך סוגיא דזבחים עצמה דייק לה והכי איתא שם טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפל אחד מהם הותרו כולן איתביה רבא לר"נ אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר"א וכו' והא אמר ר"א לא התיר ר"א אלא שנים שנים א"ל אנא תרתי קאמינא ע"ש והרבה תימא דהא רב לא התיר רק בנפלה מעצמה כמ"ש התוס' ע"ש ומאי מקשי מימותו כולן שעושה המיתה בעצמו ועוד מאי האי דאמר רב דאמר כר"א והא רב דינא קאמר וכי רב יפסוק כר"א ולא כחכמים ועוד למה לא אמר רב סבר כר"א:

י׳ולכן מפרשה הרמב"ם באופן אחר והכי פריך רבא נהי דודאי יש לחלק בין נפלה מעצמה להפילה מ"מ ודאי דמן התורה לא שייך חילוק זה דהא זהו רק משום קנסא כמ"ש התוס' ע"ש ומן התורה לא שייך קנס כמובן וא"כ לגבי הפסד קדשים להמית ריבוא קדשים לא ה"ל לחכמים לצוות להמית כולן בידים ודיין אם אמרו ירעו עד שיסתאבו אלא ודאי דגם בנפלה מעצמה אסור ומן התורה ולפיכך ימותו כולם ומתרץ רב דאמר כר"א כלומר דרב למד דינו מר"א דכיון דר"א אומר אם קרב אחד מהם יקרבו כולן אפילו אם עשה בידים אלמא דמן התורה מותר דבזה א"א לומר דפליגי מדין התורה דלא נראה כן אלא ודאי דמדרבנן פליגי ורבנן דר"א סברי דבעשה בידים הגם שהוא מדרבנן מ"מ מאבידין הקדשים בידים ולזה מקשה כיון דרב יליף דינו מר"א ומחלק בין נפלה מעצמה להפילה וזהו אפילו לחכמים א"כ עכ"פ ניבעי תרי כמו בדר"א וא"ל דהאמת כן הוא ולכן פסק הרמב"ם כן:

י״אוהא דאסר הרמב"ם בתאנה בתרומה משום דדבר קטן הוא ואינו ניכר נפילתה ובטבעת התיר ובגמ' שם משמע דשוין הן י"ל דבטבעת כיון שהצריך שנים שפיר ניכר נפילתם ולא כן בתאנה באחת [כ"מ שם] אך א"כ ה"ל לבאר דכשנפלו תאנות שתים מותר וגם בסוגיא לא משמע כן ולענ"ד נראה דמשום דבתרומה יש גזל השבט לפיכך החמירו בדבר שאין ניכר נפילתה דדררא דממונא שאני אבל בטבעת משום איסורא אין חילוק [ולכן מצריך הצריכותא שם דאי איתמר דר"ל הו"א וכו' אבל טבעת דלא מינכרא וכו' כלומר והייתי מדמה לתרומה קמ"ל דתרומה שאני מהטעם שבארנו]:

י״בחבית סתומה שנתערבה במאה סתומות של חולין ונפתחה אחת מהן בלא מתכוין אזלי לה מחבית זו חשיבותה וחשבינן כאלו בה עצמה נעשה הדימוע אחד במאה ונוטל ממנה כדי הדימוע דהיינו אחד ממאה והשאר מותר וכן אם נפתחה השניה והשלישית וכן לעולם הדין כן דנוטל כדי דימוע והשאר מותר ואפילו נפתחו רובן המיעוט אסורות כשהן סתומין ולא אמרינן איסורא ברובא איתא דכיון דהטעם משום חשיבות כל אחת חשובה בפ"ע ולפיכך אם נפל חבית סתומה של תרומה לק"ן חביות סתומות של חולין ונפתחו מאה השאר אסורות ואפילו נפתחו קמ"ט האחרונה אסורה ולא דמי לנפילה לים הגדול דחשבינן דהדימוע נפלה כמ"ש דזהו מפני שנאבדה מן העולם אבל לא בנתפתחו שישנה בעולם:

י״גויש להסתפק כשבאו אנסין וחטפו חבית סתומה אחת ופתחוה ושתו אותה כולה אם זה דמי לנפל בים הגדול או דמי לנפתחה אחת מהן ואין לי הכרע בזה ולכאורה נראה דהכל אחד: