ערבי נחל, באArvei Nachal, Bo
א׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו'. פירש"י ז"ל בא אל פרעה והתרה בו, שיתי שימי, שאשית אני. מקשין העולם, מאי בעי רש"י במ"ש והתרה בו. עוד מקשין, במ"ש שאשית אני, שהוא מיותר, אחרי שכבר פירש דתיבת שיתי פירושו שימי. גם מה חיבור ושייכות לדברים אלו. ובפסוק עצמו יש לדקדק, באומרו בא אל פרעה כי אני הכבדתי, מאי נתינת טעם הוא, והרי זה כמי ששולח את שלוחו לאיזה אדם בשביל עסק ואומר המשלח לשליח אני מבקש מאתך שתלך לפלוני בשליחותי כי אני יודע שלא ישמע לך.
1
ב׳ויש לתרץ בהקדם מ"ש בדרוש פ' נצבים (תק"ס) לבאר פסוקי תהילים (פרק ק"ט) וישימו עלי כו' הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו כו' ע"ש באורך. ותמצית הדבר ההוא, כי ידע דוד המלך ע"ה שדואג ואחיתופל לא יתחייבו בבית דין של מעלה לפי שאין להם שום זכות ומצוה, ומחמת זה אין להם שום מלמד זכות, וקי"ל (סנהדרין י"ז.) סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים. וזה אין שייך שיהיה א' מהבית דין של מעלה מלמד זכות בכוונה כדי שיצאו חייב, כי איך ידבר דבר שאינו אמת ח"ו, כיון שבאמת אין עליהם שום זכות. אך כאשר דואג ואחיתופל דברו זכות על דוד המלך ע"ה לכוונה זו כדי שלא יהיו כולם מחייבים, ולפי שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, לכן אמר דוד המלך ע"ה וישימו עלי רעה תחת טובה, ר"ל תחת הטובה שהם מדברים עלי רעה רבצה תחתיה, שכוונתם לרעה, לכן גם אתה מדוד להם כמדתם והפקד על דינם איזה רשע ושטן שבכוונה יעמוד על ימינו, ר"ל שיזכהו, וע"ש בדברינו באורך. ועם זה יש לבאר פסוקי תהילים (כח', ג) דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם תן להם כפעלם כו', ויש לדקדק באומרו כפעלם וכרוע מעלליהם שהוא כפל לשון במלות שונות, וכפל עוד לומר כמעשי ידיהם תן להם. ותו, אומרו כי לא יבינו אל פעולת ה' אין חיבור לדברים אלו. גם כפל הלשון פעולת ה' ואל מעשי ידיו. גם אמרו יהרסם ולא יבנם אין לו חיבור וביאור.
2
ג׳ועם האמור יובן, דהנה מבואר בזהר הקדוש (זהר ח"ג כ"ג:) שכאשר הש"י שולח איזה הריסה ועונש על האדם, הריסה זו בנין הוא, כי הש"י עושה זאת למען ישים האדם על לבו לשוב מחטאיו טרם יבואו ימי הרעה עליו בהתמלא סאתו ח"ו ואילו לא שלח השי"ת עליו יסורין עד עת בוא הרעה אליו פתאום כשיתמלא הסאה לא יהיה לו אז פנאי לעשות תשובה ולהנצל מרעתו, משא"כ כשהש"י שולח מעט יסורין עליו הוא שב אל ה' וירחמהו ולא יבא רעה עליו, נמצא הריסה זו בנין הוא. ואולם, האדם אשר יש בידו חטא כמו שעשו דואג ואחיתופל, דהיינו שרוצה לעשות רעה לאדם ע"י שמדבר טוב עליו וכמש"ל, נמצא גוף העשיה הוא טוב והנמשך ממנו הוא רע, ולפי שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, לכן כשישלח עליו עונש יהיה העונש ג"כ כך, דהיינו שהש"י ישפיע לו טובה כזו שיתהווה ממנה רעה, כי כאשר עשה כן יעשה לו, אם כן הרעה יבוא עליו פתאום כי בתחלה הדבר ההוא טוב ופתאום נעשה הדבר רעה, ואם כן הריסה זו אינה בנין.
3
ד׳והנה בלשון הקודש אף שאנו רואין ברוב שמות נרדפים, מ"מ כל אחד מהם מורה על דבר מיוחד, וכן לשון פעולת איש, ולשון מעללי איש, או מעשי איש, הם שמות נרדפים, ומ"מ חלוקים הם, כי כל פעולה שאדם עושה עושה אותה בשביל איזה תכלית שיומשך מפעולה זו, ולכן גוף הפעולה הראשונה לא יקרא פעולת אדם, וסוף המעשה שהוא התכלית לה יקרא מעשי איש או מעללי איש.
4
ה׳ובזה נבא אל הביאור דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם (תהילים כח, ג), ר"ל מי שעושה כמו דואג ואחיתופל שמדברים טוב כדי שיהיה רע, אם כן הפעולה טוב והמעללים רע, לזאת תן להם כפעלם וכרוע מעלליהם, ר"ל גם אתה תן לו ב' דברים שכשתשלח עליו עונש לא תשלח לו דבר רע אלא דבר טוב שמתהווה פתאום רע, והיינו כפעלם וכרוע מעלליהם, והטעם, כמעשי ידיהם, ר"ל כמו שעשו כן עשה להם השב גמולם להם, ר"ל מדה כנגד מדה, וכי תימא מאי נפקא מינה בזה ומה חסר אם תשלח לו רעה, לז"א הנפקא מינה הוא כי לא יבינו אל פעולת ה' ואל מעשי ידיו, ר"ל בהגיע לו פעולת ה' בהיות בוא לו טובה לא יבין אל מעשי ידיו, ר"ל לא יבין שיתהווה לרע, ואם כן יהרסם ולא יבנם, שהריסה זו לא תהיה בנין כי לא יתן אל לבו לשוב עד שיבוא לו הרעה פתאום ודו"ק.
5
ו׳והנה פרעה שנשתעבד בישראל חנם ומרד כנגד ה' באומרו מי ה' אשר אשמע בקולו אין לו ג"כ שום זכות כענין שאמרנו בדואג, ואם כן אין בבית דין של מעלה שום מלמד זכות עליו, והוי ראו כולם לחובה ופוטרין, ואם כן לא היה לו לפרעה לירא מן שום עונש. אמנם, הרבה מהמפרשים ס"ל דהאי דינא דסנהדרין שראו לחובה פוטרין לא נאמר רק בדיני אדם ולא בדיני שמים, ואם כן יש מורא לפרעה. אכן, נודע מה שפירש הגאון בפרשת דרכים פסוק (תהילים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדו, כי יש כמה דברים שמקילים בדבר שני ומחמירין בדבר אחד, ויש להיפוך, אבל המשפט שדן הקב"ה בעצמו הוא נוהג קולות שניהם, והיינו צדקו יחדו. ונודע מ"ש בזוהר הקדוש (זהר ח"א קי"ז.) על משארז"ל (שם) על פסוק (שמות מא, ד) כחצות הלילה אני יוצא כו' אני ולא השליח, כי עונש פרעה לא היה יכול להעשות ע"י שליח או ע"י מלאך ושרף כי להם היה פחד ליכנס במקום טמא כמצרים זולתי הש"י בעצמו עשה זאת. ולפי זה שוב אין לפרעה לירא כלל, כיון שדין זה מוכרח להעשות ע"י הש"י בעצמו, ואם כן נוהג גם הקולא של דיני אדם כיון שאין עליו שום מליץ, מחמת שאין לו שום זכות יפטרהו.
6
ז׳אולם כאשר נדקדק, נראה, שנמצא איזה זכות לפרעה, כי אף שמתחלה הרשיע, מ"מ אח"כ היה הוא עצמו משלח את ישראל זולת שהש"י הכביד את לבו, לכן בתחלה כתיב ויכבד פרעה את לבו ואח"כ כ' ויחזק ה' את לב פרעה, ואם כן כיון שנמצא עליו זכות זה יהיה לו איזה מלמד זכות בב"ד ויצא חייב.
7
ח׳ובזה נבוא אל הביאור, שהוקשה לרש"י ז"ל מה שדקדקנו בפסוק בלשון כי אני הכבדתי את לבו מה נתינת טעם הוא, ואדרבה, כיון שהכביד את לבו מה בצע לילך אליו, לכן פירש דשטח הפסוק הוא כך, בא אל פרעה והתרה בו שיש לו לירא מן עונש, ומה הוא התראה, כי אני הכבדתי את לבו ועי"ז יש לו לירא מעונש וכאמור, וכי תימא הא בדיני שמים אין נוהג דין זה דאם ראו כולם לחובה פוטרין, לכן פירש"י שיתי שימי שאשית 'אני' דייקא, ר"ל דדין זה של פרעה מוכרח אני בעצמי לעשות ולכן אי אפשר לך להתרות בו רק מחמת שאני הכבדתי וזהו לו זכות וק"ל.
8
ט׳ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תוסיף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות. צריך לדקדק, דברי השוטה הזה כאלו הוא נגיד ומצוה אל משה רבינו ע"ה אימתי יראה פניו ואימתי לא וכאלו בידו להרוג אותו, והטרם ידע כי אבדה מצרים והיה משה רבינו ע"ה נכנס ויוצא שלא ברשות וכבר רצה להורגו כמה פעמים ולא יכול לו ואיך עלה בלבו לירא ולהבהיל את משה רבינו ע"ה.
9
י׳ובאמת לא היה זאת כל כך לתימה בעיני, כי חכמת פרעה עצה נבערה ואבדה חכמת מצרים ודעתם יסכל ויאות לשוטה כמוהו לדבר דברי שטות כאלו, אלא שאם לא היה באלו הדברים רק דברי שטות לבד לא הוי כתבינן קרא, וביותר שמשה רבינו ע"ה הודה לו ואמר כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך ופירש רש"י ז"ל יפה דברת ובזמנו דברת אמת שלא אוסיף כו', הרי דקלסיה משה רבינו ע"ה לדבריו והלא דבר הוא.
10
י״אועוד קשה כמו שהקשו המפרשים מהיכן ידע משה רבינו ע"ה שלא יוסיף ראותו שמא ישלחנו ה' עוד לפרעה. תו יש לדקדק, באומרו עוד נגע אחד אביא על פרעה כו', למה לא אמר נטה כמו בכל המכות שתלה במשה רבינו ע"ה, וכאן אמר אביא. תו יש לדקדק, באומרו כחצות הלילה אני יוצא, מה הלשון אומרת אני יוצא הוה ליה למימר אני בא, גם דהוה ליה למימר אני אצא בתוך מצרים מאי יוצא. תו יש לדקדק הרבה עמ"ש משה רבינו ע"ה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך והא לקמן כתוב בקרא ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו כו' וכמבואר במדרשים שפרעה עצמו הלך בכל העיר בלילה וצווח היכן משה שרוי ומצאו ודיבר עמו ואיך אמר לא אוסיף עוד ראות פניך.
11
י״בונראה שיובן כל זה עם מאי דאמרינן (מגילה כ"ח.) אסור להסתכל בצלם אדם רשע, והסתכלות אינו כולל ראיה בעלמא בהעברה, אלא פירושו להסתכל בו בצורתו בקביעות ולשום מחשבתו ולבו עליו, כי הוא סכנה כי מסתכל בפני הס"א ממש המתלבש ברשע ההוא, ויש בו סכנת מות באותו הסתכלות וכמשארז"ל בברכות (דף ו.) אלמלי ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין, כי ההסתכלות בהם הוא סכנת מות.
12
י״גואמנם בקדושי עליון כמו התנאים והאמוראים ודומיהן מצינו שהיו מסתכלין בפני הרשעים כמשארז"ל (ברכות נ"ח.) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. הענין הוא, כי אותן הצדיקים היו מתהלכים לפני ה' תמיד והמה אינם משימים מחשבתם לשום דבר גשמי כלל, ובהסתכל בדבר גשמי משימים לבם ומחשבתם אל הניצוץ הפנימי הרוחני אשר בגשם ההוא שהוא נפשו ונשמתו המקיימו, ולכן בהסתכלו בפני רשע רוחו ונשמתו אליו יאסוף, כי בהשים כל מחשבתו ואור שכלו אל הניצוץ ההוא המקיימו ומחייהו לאותו הרשע אז אותו הניצוץ שהוא חלק מהכלל ונמשך החלק אחר הכלל ולכן נעשה גל של עצמות כידוע.
13
י״דוזהו הענין עצמו היה למשה רבינו ע"ה עם פרעה אשר בכל מכה ציוהו ה' בא אל פרעה לך אל פרעה, כי משה רבינו ע"ה כולל כל השיעור קומה דקדושה, ולכן שקול נגד כל ישראל, ופרעה כנגדו כולל כל שיעור קומה דס"א, ולפי שכל מכה ומכה היתה באבר א' מקומות הס"א כמ"ש האר"י ז"ל ועמש"ל בפרשת וארא בפ' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך כו' ע"ש והוצרך להוציא הניצוצות קדושות מאותו האבר של הס"א המקיימו ואז ממילא נתבטל אותו האבר, והוצאות הניצוצות נעשה ע"י הצדיק, לכן נצטוה משה רבינו ע"ה בא 'אל' פרעה דייקא, ר"ל שיסתכל בו וישים מחשבתו לפנימיותו ויכנס בו ממש ועי"ז יוציא הניצוצות קדושות משם ועי"ז באה כל מכה.
14
ט״וואמנם נודע כי בג' ראשונות דקליפה עדיין לא נתן ה' כח ורשות לאדם לשיוכל להוציא הניצוצות קדושות משם שעי"ז יתבטל כל הס"א לגמרי, ולא יהיה זה עד לעתיד אז נאמר (ישעיה כח, ה) בלע המות לנצח, כי יוציאו הניצוצות קדושות משם מהג' ראשונות דכל הס"א, משא"כ קודם ביאת המשיח, ולכן לא לקחו ישראל רק ז' עממין ולא קיני קניזי וקדמוני הרומזים לג' ראשונות כידוע. ממילא אם כן, אי אפשר להסתכל ברשע ולשים מחשבתו לג' ראשונות שלו מאחר שאי אפשר להסתכל בהניצוץ אשר שם כי לא ניתן רשות לעין לראותו ולהוציאו משם, ממילא ההסתכלות שם יש בו סכנת מות, כי המסתכל בפני הרשע הוא מלחמה או להרוג או ליהרג ח"ו, אם שיש בו יכולת להסתכל בהניצוץ לבד ומוציא ממנו ונעשה גל של עצמות, או אם אין בו יכולת להסתכל בהניצוץ הרי מסתכל בפני הס"א כו' והבן.
15
ט״זונודע מדברי האר"י ז"ל בכוונת ההגדה כי מכה זו של בכורות יצא מכתר דמלכות דקדושה והכה בג' ראשונות דזעיר אנפין דקליפה ע"ש. ואמנם, היינו בקליפה הכוללת ארץ מצרים לבד, דאם לא כן כבר נתבטל היה כל הס"א, משא"כ שאר המכות שלא היו רק באיברי קומה הס"א, וזו היתה בג' ראשונות החשוב יותר מכל השיעור קומה, (ועמ"ש בפ' וארא בפסוק כי בפעם הזאת כו'), וממילא אי אפשר היה לעשות מכה זאת בשליחות משה רבינו ע"ה שילך אל פרעה ובהסתכלותו יוציא הניצוצות קדושות מהג' ראשונות שלו כיון שעדיין לא ניתן רשות על זה שיהיה יכולת לאדם להוציא ניצוצות קדושות מהג' ראשונות, דא"כ יוציא מהג' ראשונות הכולל כל הס"א ויבוטל לגמרי.
16
י״זובזה מובן, כי בראות פרעה שכבר לקה קומת הס"א בכל האיברים ע"י משה רבינו ע"ה ועמד בכלן והכביד לבו, ובטח שכל זמן שהג' ראשונות דקליפה לא הוכו עדיין יש כח וחיות בס"א להתחזק על ישראל, ובטח כי אין יכולת למשה רבינו ע"ה להוציא הניצוצות קדושות משם וברצותו להסתכל בו להוציא מהג' ראשונות ימות, והיינו אל תוסף עוד ראות 'פני' דייקא, כי ביום ראותך פני תמות והבן.
17
י״חועל זה קלסיה משה רבינו ע"ה ואמר לו כן דברת יפה דברת, שאסור להסתכל בפני רשע בהג' ראשונות שלו ויש סכנת מות באותו הסתכלות, ובזמנו דברת, קלסיה על שהשיג היטב וידע שכבר הוכה כל שיעור קומה דס"א וששוב אין לו במה להכות רק בג' ראשונות היינו בזמנו דברת, ר"ל שבתחלה לא אמר אליו כזאת כי ידע שיש עדיין אבר א' שלם בס"א וביד משה רבינו ע"ה להכותו ולכן בזמנו דיבר, והודה לו על דבריו כן דברת לא אוסיף כו' שהבין שאי אפשר עוד להביא איזה מכה על ידו לפרעה, ואז אמר לו הש"י עוד נגע א' אביא על פרעה, 'אביא' דייקא, ר"ל האמת שאותה מכה אני אעשה ולא השליח. ואז אמר משה רבינו ע"ה אל פרעה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, נודע ממ"ש האר"י ז"ל בביאור פ' אני ראשון ואני אחרון, כי מדה האחרונה נקרא אני, ומדה הראשונה שבג' ראשונות הכולל כל הג' ראשונות נקרא ג"כ אני, אותיות אין, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, וידוע כי כל ניצוץ הוא בערך אותו אבר שנתלבש בתוכו להחיותו, ממילא הוצאת ניצוצות מהג' ראשונות, אותן הניצוצות הם בחינת הג' ראשונות הנקרא אני, והיינו 'אני' יוצא דייקא, והפשוטו והסוד א' הוא כי הפשוטו אשר הש"י בעצמו יתגלה במצרים ועי"ז יצאו הניצוצות קדושות כי אין בכח אדם להוציא מהג' ראשונות ניצוצות, וזה עצמו הכוונה אנ"י יוצא, שיצאו הניצוצות שהם בחינת אנ"י, ואמר בתוך מצרים דייקא, לא שיצאו הניצוצות מהג' ראשונות דקליפה הכללית והבן. וממילא מתורץ מה דהוה קשיא לן איך אמר לא אוסיף עוד ראות פניך ואח"כ דיבר עמו כי לא היה הכוונה אלא על ההסתכלות בו להוציא הניצוצת קדושות וכאמור ודו"ק.
18
י״טדבר נא באזני העם כו'. ארז"ל בברכות (דף ט.) אין נא אלא לשון בקשה, (יש לדקדק בלשון השלילה אין נא אלא כו'), אמור לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והקשו המפרשים, מה הוצרך לבקש לישראל על כלי כסף. ועוד מאי שלא יאמר אותו צדיק, הרי בלאו הכי הקב"ה צריך לקיים הבטחתו. ותירצו המפרשים דהבטחת ואח"כ יצאו ברכוש גדול היה על ביזת הים רק בשביל אברהם עשה זאת ולכן הוצרך לבקשה לפי שיקשה בעיני ישראל לשאת משא הכסף והזהב ממצרים עד הים מאחר שידעו שעל הים יקחו הכל, כן תירצו המפרשים. והוא תמוה, אם ההבטחה על ביזת הים מאי כדי שלא יאמר כו' אטו בעלילה יבא אברהם אבינו ע"ה. ועוד יש לדקדק, מאי בבקשה מכם, הלא כמה גזירות ומצות וטרחות הטריחום הש"י שם קודם שיצאו ממצרים בלקיחת שה לבית אבות וכן המצות הכתובים שם והוצרכו לטרוח עבור שצוה ה' עליהם, כך היה לו לצוותם על הכסף והזהב ולמה בבקשה בא עליהם. עוד יש לדקדק תיבת בהם מיותר, דהוה ליה למימר ועבדום כו' קיים.
19
כ׳נקדים דברי אליהו בהר הכרמל (מל"ב יח, לז) ענני ה' ענני כו' וידעי כל העם ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה, פירשו ז"ל לפי שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות שהוא בכרת, ולז"א ובדבריך עשיתי שעשה ברשות הקב"ה. ויש לומר, דבאמת משמע מכל אותו הענין ומדברי רז"ל שהקב"ה לא צוהו על זה רק הוראת שעה היתה בשביל קידוש השם ממילא שיהיה רצונו של הקב"ה בזה, ואם כן מאי ובדבריך דמשמע שהקב"ה ציוהו על זה.
20
כ״אנקדים לבאר ענין העקידה שספרה התורה על אברהם אבינו ע"ה לצדקה גדולה וזכות העקידה שמור לדורותינו, ולכאורה הוא משולל הבנה כיון שהקב"ה בעצמו צוהו קח נא כו' והרי ידע כי לא ימלט מזה כי ביד הקב"ה לקחת את נפשו אף אם לא ישחטהו ומאי הוה ליה למיעבד.
21
כ״בקודם שנבאר כל זה נבאר דברי המדרש שם (בראשית רבה נו, ז) שאמר כי המאכלת נשחת ע"י דמעות המלאכים ומזה הבין אברהם שאין רצונו של הקב"ה שישחטנו א"ל אם כן אחנקנו א"ל אל תשלח ידך אל הנער משום דקשיא ליה להמדרש מאי ידך הוה ליה למימר המאכלת דהא בקרא כ' ויקח את המאכלת א"ל א"כ אוציא ממנו טפת דם א"ל אל תעש לו מאומה אל תעש לו מום כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה עתה הודעתי לכל באי עולם שאתה אוהבני. ויש לדקדק הרבה, חדא, הלא כל דיני הקרבנות ילפינן בש"ס מיצחק דבעינן מאכלת וכדומה לפי שהיה רוצה שיהיה עולה גמורה, אם כן מאי רצה לחנקו או לעשות לו מום וכי חונקין עולה, וכי עושין מום בעולה, ולמה רצה לעשות זאת. עוד יש לדקדק כי עתה ידעתי, מאי נתינת טעם הוא זה. עוד יש לדקדק דפירש המדרש הודעתי משום דקשה ליה איך שייך בהקב"ה למימר עתה ידעתי והלא הוא יודע עתידות ולכן פירש הודעתי, אם כן קשה למה כ' בקרא ידעתי, ועוד ידעתי לשון עבר.
22
כ״געוד דקדקו המפרשים דבקרא קאמר ירא אלהים, והמדרש אמר אוהבני בחינת אהבה, ותירצו, כי אהבה והיראה אחד ונמשך זה מזה כדברי הרמב"ם ז"ל (הל' יסודי התורה ב',) שמחשב בגדולת הבורא ע"י ברואיו שברא מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ומזדעזע ממנו וחושב בלבו איך בורא כזה משגיח עלי בכל פרטי ומתמלא אהבה ובהיותו באהבה זו מיד הוא נרתע לאחוריו את מי אני אוהב ומי אנכי לאהוב בורא כזה וכן הוא תמיד נמצא שהיראה ואהבה נמשכין זה מזה. וקשיא, דאפילו הכי למה שינה המדרש לישנא דקרא. עוד קשה לשון שאתה אוהבני הוא לשון עבר והוה ליה למימר שאתה אוהבי.
23
כ״דלבאר כל זה אומר דרך משל. איש א' שאין לו שום דבר רק נמצא אתו כלי נאה מאד ונפשו תלוי בה בכלי זו מאחר שאין לו שום דבר רק זאת גם היה מתפרנס ע"י כלי זו והכלי נאה ומהודר בכל הענינים ושוה סך רב, נמצא גופו ונפשו וחשקו תלוי בה. פעם א' בא אליו המלך ואמר לו אני גוזר עליך שתתן לי זאת הכלי במתנה, ומיד נתן ולא עיכב. הנה, באמת, לא מוכח מזה שיהיה זה האיש אוהב את המלך, דמאן יימר שמאהבתו נתן לו דהא מאי הוה ליה למיעבד כיון שידע וראה שהמלך גוזר עליו ובידו ליטלו אף אם הוא לא יתן לו ולכן נתן מיד, אמנם אם המלך לא אמר לו בלשון חיוב שיתן דוקא רק א"ל אם היית נותן לי במתנה כלי זה הייתי נהנה נמצא לא ראה בכאן רצון גמור במלך אל כלי זה רק רצון קצת ומיד נתן הכלי למלך מזה מוכח שיש לו אהבה אל המלך דאם לא כן היה אומר לכל הפחות אל המלך למה תגזול דל הלא אין לי כלל רק כלי זה וחיי וחשקי ופרנסתי ופרנסת ביתי תלוי בזה ואתה מלך אדיר למה תחפוץ בזה ואולי עי"ז היה חוזר המלך מדיבורו, אלא על כרחך שאיש זה אוהב כל כך למלך עד שאפילו מחמת רצון מועט של המלך מוסר נפשו ונפש ביתו. נמצא חלוקה זו עדיף מחלוקה א', דשם לא מוכח רק יראה שירא מגזירת המלך ומזה מוכח אהבה.
24
כ״האמנם, יש לומר ג"כ איפכא, דנתינה זו בחלוקה ב' שנתן למלך לא היה מחמת אהבת המלך, אלא אדרבה יש לומר שהיה אומר בלבו מאחר שהמלך אין לו כל כך רצון גמור להכלי ההוא רק רצון מועט מסתמא כשאבטיחו ליתן לו לא יקבל כלל או כשאתן לו יחזיר לי אח"כ אחר שהיה לו פת בסלו יתבטל הרצון ההוא לגמרי ממנו ויאמר בלבו למה אגזול דל כי דל הוא, אם כן כוונת נתינה זו היה בכדי שלא ליתן.
25
כ״ופעם א' רצה המלך לנסות את האיש לידע אם יש לו אהבה אליו וזריזות למילוי רצונו, מה עשה המלך, הגיד לו שיש לו קצת רצון להכלי, והשיב לו אתננה לך, והלך והביא לו, אז אמר לו המלך תחזיקנו לעצמך כי דל אתה ובמה תתפרנס, א"ל בבקשה אדוני המלך תקבלהו ממני כי איך אוכל לסבול לידע שאדוני יש לו רצון להכלי ואין רצונו נתמלא ולרוב אהבתי וחפצי בך לא אוכל לסבול ואהיה מוכח לשברו ואם כן גם לי גם לך לא יהיה מוטב תקבלהו, א"ל המלך אני גוזר עליך שלא תשברנו, א"ל אף על פי כן לא אוכל לסבול מה שרצונך לא נתמלא ואהיה מוכרח לקלקלו קצת כדי שעי"ז יתבטל חשקך וחפצך להכלי ההוא. השיב לו אינך צריך לעשות כלום כי כלום חסר בית המלך ומעיקרא דדינא לא היה שום חפץ ורצון אצלי להכלי רק רציתי לנסותך לידע תשוקתך אל רצוני ומתחלה כשהבאתו ליתן לי חששתי אולי אין זה מחמת אהבתי אלא כדי שיתבטל רצוני וכנ"ל אבל עתה ע"י טענות הללו שטענת אלי שתהיה מוכרח לשוברו או לקלקלו נתגלה שברצון גמור רצית ליתנו לי, ומאחר שכבר נתגלה זאת החזיקהו לעצמך כי כבר נתגלה לי אהבתך שאפילו בדבר שאינך רואה ממני רק רצון קצת אתה מזדרז ומוסר נפשך כמו על גזירה וציווי מאתי ואין זה רק מחמת גודל אהבה וחפיצה ותשוקה למלאות רצוני.
26
כ״זוענין אהבה ותשוקה זו נתגלה באברהם אבינו ע"ה, דבאמת אם היה אומר לו הש"י בדרך ציווי להקריב את יצחק לא היה מוכח אהבה כי מאי הוה ליה למעבד הלא נפש כל חי ביד ה' ואם לא יתן יקחהו ה' בעצמו, רק כי ה' אמר לו קח נא אין נא אלא לשון בקשה ולא ציווי וגזירה, ואם כן לא ראה אברהם אבינו ע"ה רק מעט רצון מה' לדבר זה ומיד נזדרז וישכם אברהם כו'. ואמנם היה מקום לומר דאין מוכח מזה אהבה וכנ"ל, דמאחר שלא ראה רק רצון קצת סבור בדעתו מיד שאני אקבל על עצמי לעשות לא ירצה הש"י בדבר וירחם עלי מליקח בני יחידי ממני, מה עשה הש"י, נשחת המאכלת ע"י דמעות המלאכים והבין אברהם אבינו ע"ה ששוב אין רוצה הש"י שיעלהו עולה וטען אל ה' ואמר, אם כן שאינך רוצה שאעלהו אחנקנו, ר"ל אהיה מוכרח לחונקו כי איך יניחני אהבתי אליך שאדע שיש לך קצת רצון לבני ואין רצונך נתמלא ואהיה מוכרח לחנקו כדי שלא יהיה לך קצת גיעגועין ואם כן גם לי גם לך לא יהיה ואם כן מוטב אעלהו, וגזר עליו ה' אל תשלח ידך אל הנער. וא"ל אם כן אהיה מוכרח לעשות בו מום שיפסל מקרבן כדי שלא יהיה לך גיעגועין, השיב לו הש"י אל תעש לו מום כי מעולם לא חפצתי כלל שתעלהו רק שיתגלה מצפון לבך הטוב, ועתה ידעתי, ר"ל עתה ע"י טענותיך אלו שאמרת אחנקנו ואטיל בו מום ידעתי עי"ז כי ירא אלהים אתה היינו אהבה, ופי' המדרש שאתה אוהבני ויראה ואהבה חדא מלתא וכמש"ל, ומשום הכי שינה המדרש לישנא דקרא שהוקשה לו דמבחינה זו לא היה יראה רק אהבה ולא חשכת את בנך כו', ר"ל מה שנזדרזת מתחלה לרצוני לא היה הכוונה לחשכו ממנו שאתחרט בי אלא בלב שלם ואהבה גמורה ואמתית נזדרזת למצותי.
27
כ״חוהנה, הגם שענין נסיון שמנסה ה' לאדם נתבאר כמה פעמים שהוא משום דבדבר בחירה הידיעה מסולקת, מ"מ לא שייך זה רק קודם הבחירה צריך לנסיון, משא"כ אחר שכבר היה הבחירה לטוב באברהם אבינו ע"ה והשכים לילך אל המקום אשר אמר לו ה', אם כן הגם שהרואים יכולים לחושדו שאין זה אלא לחשכו ולהצילו, מ"מ ה' בוחן כליות וידע טוב כוונתו כי אחר שכבר נתגלה הבחירה אין הידיעה מסולקת, ולכן אמר ה' ידעתי בלשון עבר, ר"ל אף קודם טענותיך אלו ידעתי מיד אהבתך, והוקשה להמדרש אם כן מאי עתה דקאמר דמשמע דמעיקרא לא הוה ידע ח"ו, לכן פירש עתה הודעתי לכל באי עולם כי אתה אוהבני, ואמר אוהבני לשון עבר, ר"ל ע"י טענותיך אלו כבר נתגלה לכל באי עולם שמתחלה כשנזדרזת לדברי היה מחמת אהבה, ולכן כתב עתה ידעתי שהם ב' הפכיים עבר ועתיד, לרמז על ב' הדברים שאני ידעתי מתחלה, רק לבאי עולם נתגלה עתה, והבן. ונתישבו כל הדקדוקים.
28
כ״טולכן זכות העקידה כל כך גדול שהיא בחינה גדולה באהבת ה' להזדרז ולמסור נפשו ונפש בניו ובני ביתו אפילו על דבר שאין בו רק קצת רצון אל ה'. ובזה מובן לי משארז"ל (עבודה זרה י"ח.) עבירות שאדם דש בעקביו סובבים אותו בעת הדין, והוה ליה למימר אפילו עבירות כו'. ואחשוב שהכוונה כך הוא, כי הנה, בעבירות החמורות ובעשין החמורות שצוה ה' עליהן בפירוש בציווי ואזהרה, הנה אדם המקיימן אין הענין כל כך גדול, כי איך הוה אמינא שלא לקיים גזירת מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן רוב בני אדם מקיימין גופי תורה, ואמנם הם נכשלים באיסורים קלים ומתעצלים במצות קלים להיותן יודעין שאין להש"י בדברים אלו רק רצון מועט והעונש עליהם מעט לכן התאוה והרצון לדברים ההם גוברים על זריזותו למצות ה'.
29
ל׳ואמנם, האדם אשר אינו מחשב לעולם טובת עצמו כלל, רק משליך עצמו מנגד על דבר כבוד ה' ית' ומילוי רצונו, הנה הוא מזדרז ברצון מועט של ה' כמו בגזירותיו ומצותיו לאהבת ה' וחפצו למלאות רצונו ית', ומי שעובד את ה' באהבה כזו הנה שכרו אתו גדול מאד. ולכן האדם שקיים כל התורה כאשר ציוהו ה' מעיינין בדינו מה ליתן לו שכר ורוצין לפסוק לו שכר מרובה כי אולי עשה זאת מאהבה גמורה לא לשום גמול ויראת עונש, לכן באין העבירות קלין וסובבים אותו שבזה ניכר שאף מה שקיים לא קיים רק לטובת עצמו ויראת עונש, דאלו עשה מאהבה גמורה היה מזדרז גם ברצון מועט של ה', אלא על כרחך שעיקר ענינו היה מיראת עונש ולכן בעונש מועט גברה תאותו על זריזותו.
30
ל״אואחשוב שזה משארז"ל (אבות ב, א) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. ירצה, בל תאמר שתהיה זריז בקיום מצוות החמורות מה שצוה ה' בציווי גמור ושכרן הרבה ואניח הקלות מה שאין להש"י בהן רק רצון מועט, לז"א שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ר"ל כי השכר של מצוה אינו דבר קצוב ומדוד לכל מצוה ומצוה, אלא הכל כפי בחינת המעשה, ואם תניח הקלות יהיה זאת לאות על מצות החמורות שאינך מקיים באהבה גמורה ויהיה שכרן ג"כ מועט וק"ל. לכן צריך האדם ללמד את עצמו ולהרגיל שכל מעשיו לא יהיה רק למלאות רצונו ית"ש מרוב אהבה ולא יעלה במחשבתו כלל עסקי עצמו או שכר או עונש אלא הכל למילוי רצונו ית"ש הן רצון גמור כמצות אשר צוה ה' הן רצון מועט כדרך שנגלה האהבה בענין העקידה וכמש"ל.
31
ל״בוהנה אהבה בבחינה גדולה עוד מזו אנו רואין במעשה דאליהו בהר הכרמל, שראה שנתרבו עובדי הבעל עד שכל ישראל נסתפקו אם ה' האלהים או הבעל וכמש"ה (מל"א יח, כא) ולא ענו העם אותו דבר, ורצה לפרסם כי ה' אחד ושמו אחד, וראה כי פרסום דבר זה יהיה ע"י שיקריב בבמה אשר היו אז חייבין כרת על זה, אם כן אין רצון הש"י בעשיה ההיא רק אמר בלבו אעפ"כ יש קצת רצון בדבר כיון שיתגלה אלהותו ית' עי"ז ונזדרז הרבה בדבר זה אף שאין בו רק קצת רצון, והגיע זריזותו כל כך אפילו לרצון מועט של ה' עד שהפקיר את עצמו מעולם הבא לעבור על איסור כרת כאילו ציוהו ה' על הדבר ההוא שאז לא היה עבירה בדבר ולא היה בו חשש עונש, כך נזדרז אע"פ שלא נצטוה על זה מאת ה' והפקיר את עצמו מעולם הזה ומעולם הבא על רצון מועט מה', וזה לסבה שכל עבודתו מאהבה בלי כוונת טובת עצמו.
32
ל״גאכן, חשש, אולי מאחר שבא בעבירה אולי לא יענהו ה' באש ואם כן לא יתקיים מחשבתו בפרסום אלהותו ית"ש, לכן התפלל ענני כו' וידעו העם כי אתה ה' וגם ידעו שאני עבדך בבחינה כזו אני עובד אותך ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה, ר"ל כאלו צויתני על זה שאז ודאי עשיתיו בזריזות רב, א' לצד שבאת בציווי מפורש על הדבר ורצון גמור, ב' לצד שאין לי בו חשש הפסד כך עשיתיו עתה בזריזות אף שאין בזה רק מעט רצון מאתך והפקרתי את עצמי להפסיד עולם הבא עבור רצונך המועט, ואם כן כשתענני בדבר זה שעשיתיו באיסור יומשך מצד האיסור מדה טובה שישיגו ישראל עד היכן יגיע אהבתך בעבודה עד שלרצון מועט מאתך ישליך האדם את עצמו מנגד וישים נפשו בכפו ולא ישגיח על הפסד עולם הזה ועולם הבא, וזהו ענין אמרם ז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה כו', והבן כי זהו בחינה גדולה באהבת ה'.
33
ל״דואמנם יש בחינה גדולה מזו באהבת ה' כאשר אגיד, דהנה יש ב' מיני מצות. יש מצות שנפשו של אדם אין מחמדתן התענית וצדקה ודומיהן, ויש מצות שאינם מתנגדים לאדם לתאוותו כענין עונג שבת ודומיהן, ולכאורה ידמה לאדם שיותר יוצא האדם ידי חובתו במצות בלתי מתנגדות כי עושה האדם אותם בחשק וזריזות, אך האמת להיפוך, כי במתנגדות מאחר שמתגבר על תאותו לעשותן ודאי הכוונה בשביל מצות ה', משא"כ באלו לא בקל יהיה בהם הכוונה בלתי לה' לבדו אלא צריך האדם מתחלה לבטל ולהפשיט חשקו ותאותו מדבר ההוא עד שיומאס התאוה ההיא אצלו ואח"כ יאמר בלבו אני צריך לעשות זה כי הש"י ציוני, נמצא קיום אלה המצות שנפשו של אדם מחמדתן יש בהם טורח רב לקיימן, וזה פשוט.
34
ל״הומזה יתבאר שיש בחינה עוד גדולה יותר באהבת ה', כי בחינת האהבה שביארנו באברהם אבינו ע"ה, ובאליהו, היה בדבר המתנגד לרצון האדם כמו לשחוט את בנו או לעשות עבירה לקבל על עצמו עונש חמור בכדי שיקוים אפילו רצון מועט מה' וכאמור, וקיום אלה הדברים לשם פעלם קל יותר מהבלתי מתנגדים, אבל צריך בחינה זו גם בדברים שנפשו של אדם מחמדתן. ויתבאר ענין זה אפילו בעסקי עולם הזה, והוא משארז"ל בכמה אמוראים שהיו שולחים אל העיר להודיע כי באו לעיר בכדי שילכו בני העיר לקראתם. ולכאורה הדבר מתמיה, כי ודאי אלו קדושי עליון היו רחוקים מאהבת הכבוד, ואדרבה, הכבוד היה מוסרח ומאוס בעיניהם.
35
ל״ואלא הענין ע"ד שארז"ל (נזיר י"ט.) בנזיר שציער את עצמו מן היין נקרא חוטא, והוא כמו האב האוהב את בנו החביב לו ונותן לו לאכול ואכילת הבן חביב לאביו יותר מאכילת עצמו, הנה אם נמנע מלאכול עבירה היא בידו מאחר שמבין שאביו יש לו רצון שיאכל. וכן הש"י רוצה שיהיה טוב לישראל בזה ובבא ולכן מצוה לאדם שיאכל ובכוונה זו שאמרנו שאינו לטובה והנאת עצמו רק לשם ה', ולכן אף שלא בא על זה ציווי מאת ה' שיאכל וישתה ואם כן אין בזה רק רצון מועט צריך להזדרז ברצון מועט כמו ברצון גמור, ולכן אלו השלימים בראותם כי חלק הש"י להם מכבודו וכל האנשים כבדו אותם מאד וכאשר ידעו אנשי העיר שהם באים יצאו לקראתם והם שנאו מאד הכבוד ההוא כדבר המוסרח ממש רק בראותם כי מאת ה' הוא לכן אף שאין על זה ציווי מאת ה' שיקבל האדם כבוד מ"מ כיון שכבוד ההוא חלוק להם מה שנתן בלב בני האדם שיכבדוהו הוכרחו לסבול קבלת הכבוד כדי שיקוים הרצון המועט של ה' ונזדרזו בו ג"כ הרבה עד שאם לא ידעו בעיר ביאתם שלחו להודיע והבן. וממילא בחינה זו היא יותר גדולה וכבידה מהראשונה, כיון שעסקי עולם הזה מממון וכבוד נפשו של אדם נגרר אחריו וצריך מתחלה למאוס הדברים האלו בלבו עד שקיומם לא יהיה רק לרצון המועט אשר יש לה' ית' בהם.
36
ל״זוהנה כל בחינות הללו היה לישראל בהיותם עדיין במצרים, כי ירושה היא להם מאבותיהם. והוא, כי לכאורה יפלא על עונש המצרים במצרים, והלא גזירה היתה מאת ה', אך כי ה' לא גזר עליהם רק גירות אבל העבדות הוסיפו המצרים מעצמם, וז"ש הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, ר"ל אני איני גוזר רק גירות אבל הסוף יהיה ועבדום וענו אותם מעצמם ועי"ז וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. והנה ארז"ל (כתובות קי"א.) שהשביע השי"ת לישראל שלא ידחקו את הקץ שלא יתפללו יותר מדאי, כי בכל עת שישראל מתפללים הרבה מוכרח ה' כביכול למלאות רצונם, ובהיות יודע ה' כי צריכין הם להיות בגלות לטובתם לכן גזר עליהם שלא ידחקו ומאחר שהיא גזירה מלפניו דבר אלהינו יקום ולכן אין ישראל דוחקים.
37
ל״חוענין זה היה בכל גלות, ואמנם במצרים שלא נגזר אלא גירות אם כן מהגירות לא היו יכולים להנצל כי עליו היה גזירה ושבועה שלא ידחקו אבל על העבדות היה בידם לדחוק ולבטלו. אכן מה שלא ביטלוהו הוא כי קיבלו זאת על עצמם באהבה עבור שהבינו שעכ"פ יש לה' בזה רצון מועט כדי שיוכל לדונם למצרים ועי"ז יתפרסם אלהותו וכבודו, לכן אף שאין בו רצון גמור דהא לא היה הגזירה על זה סבלו כל רע בשביל רצון המועט ונזדרזו ברצון המועט כברצון גמור והרי זה בחינה הראשונה שהוא בדברים המתנגדים.
38
ל״טואמנם רצה ה' להרגילם בבחינה זו גם בהבלתי מתנגדים, ועשה גם זאת להם, והוא, כי ענין הכסף וזהב שלקחו ישראל בביזת הים ודאי היו בעלי מדע ולקחו רק לשמו ית' למלאות רצונו שאמר ואח"כ יצאו ברכוש גדול ולא להנאת עצמם, אכן בזה היה רצון גמור מה', דהא היא גזירה מפורשת ואח"כ יצאו ברכוש גדול ומוכרחים הם לקיימו, לכן מה עשה ה' ית' רצה שיקחו גם במצרים כלי כסף וכלי זהב ועל זה לא גזר בתחלה כי ואח"כ יצאו ברכוש קאי על ביזת הים וכמ"ש בשם המפרשים אלא שישראל לא ידעו שיש רצון לה' בזה ואם יצוה להם על זה עתה אם כן יהיה רצון גמור, לז"א ה' דבר נא באזני העם והוקשה לרז"ל מה ענין בקשה לכאן, לכן פירשו דתיבת נא נמשך למטה, ר"ל שמשה רבינו ע"ה ידבר לעם לשון נא (כמש"ל בענין העקידה קח נא שאינו ציווי גמור רק רצון מועט) שיראו שיש קצת רצון לה' שגם במצרים יקחו כלי כסף כדי שיורגלו ישראל להזדרז בבחינה זו במילוי רצון מועט גם בדברים שנפשו של אדם מחמדתן.
39
מ׳ולז"א רז"ל בלשון שלילה אין נא אלא לשון בקשה, ר"ל שאין בו ענין ציווי כלל רק בקשה ורצון מועט שישאלו, וביארו הטעם למה לא יאמר רק בדרך בקשה כדי שלא יאמר אברהם אבינו ע"ה שהוא חפץ שירגיל וילמד ה' לכל זרעו שיהיו אוהבים את הש"י כל הבחינות כאשר הוא היה עושה ויאמר ועבדום וענו אותם קיים בהם, 'בהם' דייקא, ר"ל שהם עצמם קיבלו זאת עליהם אף שלא היה לה' ית' רק רצון מועט, אבל ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, 'בהם' דייקא, ר"ל שיצטער אברהם אבינו ע"ה על שעדיין לא הורגלו בניו בבחינה זו בדברים שנפשו של אדם מחמדתן כי ביזת הים הוא רצון גמור וגזירה מה' וגם עתה אם תאמר בלשון ציווי יראו רצון גמור לכן אל תאמר להם אלא דרך בקשה והבן היטב.
40
מ״אובזה מובן אצלי מה שמצינו לפעמים שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ומוכרחים להתפלל קודם שימלא ה' רצונם, ובחזקיה מצינו (זה"ר ח"א קצ"ח:) שאמר אני אין בי כח להתפלל אלא אני שוכב על המטה ואתה עשה מלחמה בסנחריב. ואחשוב, כי להיות שהש"י מתנהג בכל דבר מדה כנגד מדה, כי בהיות האדם מזדרז בבחינה שאמרנו שבשביל רצון מועט של ה' מפקיר את עצמו אזי גם ה' מתנהג עמו כך שמיד שיש להאדם רצון קצת בדבר מה הוא ממלא רצונו אף אם אין לו תשוקה רבה לדבר ההוא ואינו יתפלל כלל עליו, משא"כ צדיק שאין עיקר זריזותו רק בציווי גמור אבל ברצון מועט אינו מזדרז כל כך אזי כך מתנהג ה' עמו גם כן שבדבר אשר האדם נכסף מאד אליו עד שמתפלל הרבה אז ה' ממלא שאלתו אבל כשאינו מתפלל ואין לו רק רצון מועט לדבר ההוא אין ה' נותן לו וכמש"ל בפ' וארא בפסוק חנני ה' כי אליך אקרא כו'.
41
מ״בואחשוב לבאר בזה משארז"ל בחולין (דף ס:) ר"נ בר פפא הוה ליה ההיא גינתא שדי ביה ביזרני ולא צמח בעי רחמי אתי מטרא וצמח אמר היינו דרבי שאמר שהקב"ה מתאוה לתפלתן כו'. וכבר כתבנו מזה במ"א שיש לדקדק איך שיבח את עצמו שהוא צדיק. ויובן עם האמור, כי אדרבה נצטער על הדבר ואמר מסתמא עדיין אין בי בחינת האהבה הגמורה להזדרז ברצון מועט ואזהרות קלים דאם לא כן לא הייתי צריך להתפלל והוה אתי מטרא מיד שהיה לי רצון וק"ל. וזהו ביאור המשנה (אבות ב, ד) עשה רצונו כרצונך כדי כו', לא אמר מצותיו כי זה אינו רבותא אלא אמר עשה רצונו, ר"ל אפילו מה שהוא לא בא בציווי כלל רק שאתה מבין שיש רצון מועט לה' תהיה מזדרז לעשותו כמו שאתה מזדרז בדבר שהוא רצונך ועי"ז יעשה ה' רצונך אפילו מה שהוא רק רצון אצלך מבלי שתתפלל כדרך שהוא עושה רצונו כי דבר אלהינו יקום לעולם ומה שעולה ברצונו מיד נתקיים כך יעשה רצונך ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ועי' עוד בדרוש לפ' חקת ובלק תקס"ג השייך לפרשה זו. חסלת פרשת בא ת"ל
42