ערבי נחל, כי תשאArvei Nachal, Ki Tisa
א׳כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו כו' ולא יהיה כו' זה יתנו כל העובר כו' מחצית השקל. ענין מחצית השקל ביארו קצת מפרשים שהוא לומר שידע כל אדם שאין בו שום שלימות והוא רק חצי דבר וצריך מי שישלימו, וזהו מדה טובה באדם וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, יורה, כי אף שחטא אם יודע בעצמו חטאו ופחיתותו לא יכעוס ה' עליו כי זהו תחלת הרפואה מה שמכיר חסרונו וכמש"ה (הושע ז', יא) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים.
1
ב׳איברא מה שיש לדקדק בזה דתיבת לפקודיהם מיותר ואין לו ביאור, עיין באור החיים. גם תיבת איש מיותר, דהיה לו לומר ונתנו כופר נפשם. גם תיבת בפקוד אותם מיותר, גם תיבת זה יתנו מיותר, ורז"ל נתעוררו בזה ומאמרם ידוע. גם להבין ענין הנגף הנמשך מהמנין למה זה ועל מה זה.
2
ג׳ולהבין כל זה, נראה, דהנה שמעתי אומרים בשם בוצינא קדישא המגיד מהר"מ ז"ל על פ' והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה, הענין, כי כל אדם בראותו בעצמו שום מעלה כל דהו די לו בזה, כי אינו מכיר חסרונותיו, ועי"ז יוכל לבוא לידי גאוה בהיותו משגיח על עצמו בדרך כלל אז מעלה זו המעוטה אשר בקרבו מחפה על כל הפרטים הגרועים. אכן, העצה היעוצה הוא, שישגיח האדם בפרטות על כל אבר מאבריו אם קיים כל המצות התלוים באבר ההוא אז יראה שאין בו שום מעלה רק כולו חסרונות, וזהו והפשיט את העולה, ר"ל כשירצה להפשיט מעצמו הגאוה הנקרא עולה לשון עליה, אזי ונתח אותה לנתחיה, ר"ל ישגיח עם כל אבר ואבר ממנו בפני עצמו אזי ימצא חסרונותיו ע"כ שמעתי ודפח"ח.
3
ד׳ולדברינו נוכל לומר ג"כ קרוב לזה, כי נודע שהקרבן תחת האדם כענין נפש תחת נפש, ויש מיני קרבנות המרמזים לנשמה עם הגוף יחד, כמו שלמים שהדם והחלב לגבוה והבשר לבעלים, וקרבן עולה מכפר על הנשמה לבד לכן כולו כליל אין לגוף בו חלק כלל, ולכן ארז"ל (זהר ח"א ע.) שעולה מכפרת על הרהור הלב, הוא מחשבה, דהיינו הנשמה, נמצא שהנשמה מכונה בשם עולה, והנה כאשר משגיח האדם על עצמו בכללות עניניו ימצא בעצמו איזה דבר טוב מחפה על הכל ויתגאה, משא"כ בהיותו משגיח על עצמו בכל חלקי ואברי נשמתו שהם הדיבורים והמחשבות אז יראה כמה דיבורים ומחשבות ושכליותה שיצאו ממנו לבטלה שהם אברי נשמתו כמ"ש בפ' ויקהל ע"ש וכמה דיבורי קדושים שיצאו בלי דחילו ורחימו ואז כאשר ישגיח על כל אבר מנשמתו בפרטות ודאי יראה שאין בו מתום, והיינו והפשיט את העולה דהיינו הנשמה ונתח כו' כנ"ל, משא"כ כשמשגיח על עצמו בדרך כלל אינו מוצא בעצמו חסרון.
4
ה׳ובזה נבין מהו ענין המצוה שנצטוו למנות את ישראל מה עניינה ומה צורך במנין זה, וכי צורך לה' בריבוי עם, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם. ויובן, כי כל מה שבפרט היינו באדם אחד יש בכלל ישראל, והנה ראש הדור הוא בחינת הלב וכל הדור הם אבריו, ונודע כי יש בלב איש הישראלי יראה ואהבה מסותרת איננה נראית על אברים כי אנו רואים אפילו הגרוע שבישראלים אם יכריחוהו לעבוד עבודת כוכבים ח"ו וכדומה עבירות חמורים אזי מחשקו וחפצו יהרג ולא יעבור מחמת יראת ה' או אהבתו, וכן כשיעמוד להתפלל או ללמוד כאשר ירצה להתעורר לבו ולידע לפני מי הוא עומד יבוא בו יראה ואהבה, ומדוע כל היום הולך אחר לבו אין יראה אין אהבה, אלא מחמת שהיראה והאהבה הוא בחינת אהבה מסותרת בלבו איננה זורחת על אבריו, והוא כענין הישן שאין לו הרגשה אף שנפשו בקרבו מ"מ איננו מרגיש כי חיותו נתצמצם בלב אינו מתפשט באבריו, ולזה אמרו רז"ל (מג"א או"ח סי תקפ"ג ס"ק ו) יושב בטל כישן דמי, כישן ממש, כי מעט היראה אשר בו מסתתר בלבו לבד וכאשר יתחיל להתעורר בעת התפלה או תורה קל הדבר להתפשט ולזרוח מן הלב על האברים מאחר שעכ"פ בלבו יש יראת שמים, משא"כ מי אשר אין גם בלבו יראה לזה כבד מאד לעשות לו יראה וזה פשוט.
5
ו׳וכ"ז בפרטות כל איש ישראלי, וכן עד"ז בכללות ישראל, ולכוונה זו ארז"ל (ברכות ל"ג:) אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ר"ל כי משה היה לב הדור וכולם היו אבריו ואזי גם מי שמצד עצמו לא היה לו יראה בלבו הפרטי מ"מ בלבו הכללי שהוא משה רבינו ע"ה היה יראה מרובה מאד ולכן לגבי משה (וכמ"ש בכזה מקצת המחברים) לגבי משה דייקא, ר"ל אותן שהיו אצל משה רבינו ע"ה ובדורו היה יראה מילתא זוטרתא כי ברצותו להמשיך היראה מלב אל האברים דבר נקל הוא.
6
ז׳ועל דרך זה הוא ג"כ ב' מיני הנהגות והשגחות שמשגיח ה' על ישראל, יש הנהגה כללית וכמאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני ח"א רמז ר"מ) ויאמינו בה' ובמשה עבדו שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בה', נמצא שע"י התכללות הדור במשה רבינו ע"ה נחשב כאלו כולם צדיקים והיינו השגחה כוללת שמשגיח הש"י על ישראל אז מאחר שהלב הוא טוב אין שום חסרון נראה, אכן תכלית הבריאה ברא ה' שיזריח אור היראה מהלב אל האברים בפרטות וכן בכללות ישראל שיהיה כל איש ישראל בפרט ירא את ה', לכן יש לפעמים הנהגה בפרטות, וכמאמרם ז"ל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וזהו מענין ונתח אותה כו' שנתבאר שכאשר באה ההשגחה על כל אבר בפרטות אזי מתגלים החסרונות וכאמור.
7
ח׳וזהו הענין שנצטווה משה רבינו ע"ה למנות את ישראל, עבור שהתכלית הוא שיזרח אור ה' ויראתו על כל אבר בפרטות, לכן ראש הדור לכלם בשם יקרא ומנה אותם כל אחד ואחד בפני עצמו שלא יהיה מענין תוך עמי אנכי יושבת שהוא התכללות אלא יהיה מענין ונתח אותה לנתחיה שע"י מנין זה אשר לכולם בשם יקרא יזרח אור ה' ואהבתו ויראתו והשגחתו על כל אבר ואבר בפרטות וזה מעלה גדולה. אכן נמשך מזה גם כן גריעותא, כי כאשר מתחיל לחול ההשגחה על כל אבר ואבר בפרטות אזי מתגלים החסרונות והחטאים ויש מקום שיחול ח"ו העונש, לכן הוצרכו לתת כופר נפש לכפר עליהם שיתקנו מעשיהם ופחיתותם.
8
ט׳ואמנם כבר נתבאר שהתחלת תיקון הפחיתות הוא גילוי הפחיתות כמש"ה כרפאי לישראל ונגלה כו' לבל יהיה מאותן שנאמר עליהם הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי. וזש"ה כי תשא כו' לפקודיהם לשון חסרון כמו לא נפקד ממנו איש, ר"ל כאשר אתה לב הדור תמנה את בני ישראל, וזה גורם לפקודיהם, שיראו פחיתותם וחסרונם, על כן ונתנו איש כופר נפשו, 'איש' דייקא, ר"ל עבור שע"י מנין זה מושגח כל איש בפרטות ועי"ז נתגלה חסרונו לכן צריך ליתן כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף בסבת בפקוד אותם וכאמור. ואמר זה יתנו, ר"ל על מה שכתוב שצריך ליתן כופר נפשם עבור גילוי החסרון שצריכין תיקון אמר כי התיקון על החסרון הוא גילוי החסרון בעצמו שידעו כל אחד פחיתותו, והיינו זה יתנו דייקא, ר"ל זה עצמו הוא כופר נפשם והיינו מחצית השקל שיבין כל אחד שהוא מחוסר שלימות וכמש"ל והבן. ובזה יש ג"כ להבין משארז"ל כמין מטבע של אש וכו' ואין להאריך.
9
י׳והנה לדברינו אלה בטעם הנגף הנמשך מהמנין אינו אלא בהיות ראש הדור מונה אותן שהוא כמו הלב אל האברים ואז מתגלה חסרונות האברים, אבל הדיוט המונה לית לן בה. אמנם טעם הפשוט שנתנו המפרשים משום עין הרע, כענין אין הברכה שורה בדבר המנוי (בבא מציעא מ"ב.), אזי יש קפידא אפילו בהדיוט המונה. והנה לטעם הזה השני הקשו הא בהיות ישראל זכאין אין עין הרע שולט בהן ואפילו נמנים ברכה שורה בהם וכמ"ש המפרשים על פ' עיניך ברכות בחשבון, וכמו שמצינו בבלעם שרצה להכניס עין הרע בישראל ותהי עליו רוח אלהים, דהיינו על ישראל שכסה אותם מפני עינו של בלעם כמ"ש בזוהר הקדוש, ותירצו, דאפילו בזמן שישראל זכאים אסור למנותם שמא אח"כ יחטאו איזה חטא ואז למפרע יפגום המנין אותם ולכן לעולם צריכין ליתן כופר נפשם בעת המנין אפילו הם זכאים.
10
י״אונמצא לפ"ז שלב' טעמים אלו יש לכל אחד קולא וחומרא, לטעם אחד שהוא טעם שלנו יש קולא דהדיוט מותר למנותם, וחומרא שצריכין ליתן לעולם כופר נפשם בעת המנין ממש, ולטעם הב' שהוא טעם המפרשים יש בהיפוך קולא וחומרא, חומרא דגם הדיוט אסור למנות, וקולא יש, דאם הם זכאים אז אין המנין מזיק, ואף דמ"מ צריכין ליתן כופר משום חשש שמא בהמשך זמן יחטאו ויפגום המנין למפרע, מ"מ יוכלו ליתן הכופר נפש תיכף אחר המנין כל עוד שעדיין לא חטאו. ואולי יש לרמוז זה בפ' בתיבת בפקוד אותם שהוא מיותר, אך ירצה ונתנו כו' 'בפקוד' אותם דייקא, בעת המנין שיהיה המנין ע"י השקלים ולא יסמכו על שיתנו אח"כ הכופר נפש וק"ל.
11
י״בובמ"ש נבאר ענין המנין שמנה דוד המלך ע"ה את ישראל, ונתרץ מה שהקשה באור החיים בסדרא זו על זה ע"ש שהקשה איך טעה דוד המלך ע"ה בדבר ידוע שאסור למנות את ישראל בלי כופר נפש ואפילו ע"י כופר נאסר למנותם רק בעת הצורך. ואם אמנם רז"ל אמרו על שאמר דוד המלך ע"ה לשאול שמ"א כו', יט אם ה' הסיתך בי ירח מנחה כו' מסית קרית לי חייך שתטעה בדבר שתשב"ר יודעים בו (סוטה ל"ה.) מ"מ איך יואב וכל אנשי הצבא וישראל לא היה בהם א' שיתן לבו לדבר זה. ותו מה מדה כנגד מדה הוא זה שע"י שקראו מסית טעה למנות את ישראל וכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. ונוסיף עוד לדקדק באותן מקראי קודש כמה דקדוקים וזה תוארם.
12
י״גויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד לאמר לך מנה את ישראל ויהודה (שמ"ב כד, א), ויש לדקדק דתיבת לאמר מיותר ואין לו ביאור, דתיבת לאמר פירושו תמיד שאמר לו, וכאן לא אמר לו הש"י רק שנתן כך במחשבתו. ויאמר המלך אל יואב שר החיל שוט נא בכל שבטי ישראל ופקדו את העם וידעתי את מספר העם, יש לדקדק, באומרו שוט נא, אין נא אלא לשון בקשה, וכמעט לא מצינו בכל המקרא לדוד מלך ישראל בצוותו איזה דבר לאחד משריו ועבדיו שיצטרך לבקש כי הלא מצות מלך הוא. גם אמר תחלה לשון יחיד שוט נא, ואח"כ ופקדו לשון רבים כאלו אחרים יעשו זאת ע"י יואב. גם אומרו וידעתי את מספר העם מיותר, כי מובן מעצמו כי המונה מונה לידע המספר.
13
י״דויאמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך על העם כהם וכהם כו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה ויחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל ויצא יואב ושרי החיל לפני המלך לפקוד את העם, ויש לדקדק, דתחלה אמר ליואב לבד, ואח"כ ליואב ולשרי החיל. ויתכן, כי בראותו יואב מתרשל לא בטח בו שיצוה לשרי החיל לכן הוצרך עתה לצוותם בעצמו. עוד יש לדקדק, באומרו ויצא יואב כו' לפני המלך כאלו המלך הלך אחריהם, והלא ישב בביתו. ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה העבר נא עון עבדך כי נסכלתי מאד. יש לדקדק בתיבת אשר עשיתי דמיותר, ומצינו בבוא אליו נתן הנביא ויאמר חטאתי לבד. עוד יש לדקדק באומרו העבר נא כי נסכלתי, מה נתינת טעם הוא, וכי בשביל שחטא מאד יהיה סבה להעביר עונו. עוד יש לדקדק בתיבת נסכלתי, הוה ליה למימר חטאתי מאד.
14
ט״ווליישב כל זה נראה לי בדרך דרוש כי נתרעם ה' על דוד המלך ע"ה באומרו מסית קרית לי, כי מסית הוא עון חמור מכל עבירות, כדמצינו בכל דיני נפשות נצטוינו והצילו העדה שמצוה על הדיינים לחפש זכות בכל האפשרי, ואילו במסית נצטוו להיפוך שלא לבקש לו זכות, ואמרינן (סנהדרין כ"ט.) אין טוענין למסית מנחש מאי היה לו לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולכן מדה כנגד מדה נכשל דוד המלך ע"ה בטעות בענין הזה עצמו אשר שייך בו דברי הרב כו' כמו שיבואר. וזהו בעצמו ביאור שאמר לשאול אם ה' הסיתך בי ירח מנחה ואם בני האדם ארורים הם לה', ירצה, אם בני אדם מפתים אותך איך תשמע להם והלא דברי הרב כו', ואם ה' מפתה אותך דאז לא שייך דברי הרב כו', ולז"א לשון הסיתך דבמסית לא אמרינן דברי הרב כו' יש תקנה כי ירח מנחה ויתרצה לי, ונגד זה נכשל דוד המלך ע"ה בדבר אשר היה סבור שאינו חטא מצד סברת דברי הרב כו' ובאמת לא שייך שם סברא זו כמו גבי מסית.
15
ט״זוהענין הוא כך, לפי מה שכתבתי לעיל, דלטעם הראשון שלנו על המשכת נגף מהמנין אין זאת אלא במלך המונה ולא בהדיוט, ומה שהיה נגף אז כשמנה יואב היינו מצד שהיה שליח המלך ושלוחו של אדם כמותו ומה שהשליח עושה הוי כאלו משלחו עושה זאת כי ידו כידו, ואמנם קי"ל אין שליח לדבר עבירה, ופסק הגאון בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע דהא דאין שליח לדבר עבירה, ר"ל שהשליחות בטל לגמרי ואין מעשיו עושה רושם כלל כיון שאין כאן שליחות כלל ע"ש. נמצא אם יש עבירה במנות ישראל א"כ כששלח דוד המלך ע"ה את יואב למנות את ישראל אמרינן אין שליח לדבר עבירה ואינו שליח כלל נמצא אין מעשה המנין עושה רושם כלל שיהיה נגף ח"ו כי אין שליח לדבר עבירה מחמת דברי הרב כו'.
16
י״זאיברא כתבתי במ"א שפרעה נענש אף שכל מעשיו עשה ע"י שליח כמש"ה ויצו פרעה כו' ואין שליח לדבר עבירה מ"מ נענש, והטעם ע"פ משארז"ל בפ"ק דבבא מציעא (דף י:) עלה דההוא דאמרינן אם המצא תמצא בידו כו' אין לי אלא ידו גגו חצירו כו' מנין תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום ופרכינן מכדי חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליח לדבר עבירה ומשני היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה בגברא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב ביה לא אמרינן היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה בגברא דבר חיובא לאפוקי חצר דלאו בר חיובא כו' מאי בינייהו איכא ביינהו כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ללישנא קמא אינו שליח דהא אי בעי עביד כו' ללישנא בתרא הוי שליח דהא ישראל אין מוזהר על הגרושה. והקשו התוס', למאי דאמרינן בכהן בגרושה קידש ולא בעל אינו לוקה א"כ מאי נפקא מינה אי נימא ביה אין שליח לדבר עבירה או לא דאין החילוק רק לענין מי שיהיה חייב המשלח או השליח והא ליכא חיובא כלל בקידש. ותירצו, דאע"ג דקידש ולא בעל אינו לוקה מ"מ בקידש ובועל אח"כ לוקה ב' דהיינו על הקידושין ועל הבעילה. ועוד תירצו דנפקא מינה אם תופסין הקידושין דאי אין שליח לדבר עבירה המעשה בטל ע"ש.
17
י״חומזה רצו להביא ראיה דלתירוץ ראשון שבתוס' משמע דהא דאין שליח לדבר עבירה היינו רק לענין דאין המשלח חייב, אבל גוף המעשה קיים, וכ' הגאון בנודע ביהודה סי' הנ"ל דנראה לו דאף התירוץ הא' מודה בהא דאי אין שליח לדבר עבירה אין כאן שליחות כלל, אלא דבתירוץ ראשון סבירא ליה דכיון שבשעת הקידושין לא היה חייב כלל רק אח"כ כשבעל נעשו הקידושין למפרע עבירה, מ"מ כיון דבשעת המעשה לא היה עבירה לא אמרינן בהא אין שליח לדבר עבירה לענין שיתבטל גוף המעשה עכ"ד יעוי"ש.
18
י״טועם כל הדברים האלה נבאר הכל. כי הפני יהושע כ' דללישנא קמא לא אמרינן גבי מלך אין שליח לדבר עבירה כיון דידו חזקה על עבדיו ובעל כרחם המה מוכרחים לעשות שליחותו דמי לחצר, משום הכי נענש פרעה, ע"ש בדרוש לשבת הגדול שביארנו כמה מאמרים. ולפ"ז בדוד המלך ע"ה לא שייך הך סברא דאין שליח לדבר עבירה, אמנם כשאמר ליואב רק בלשון בקשה ולא בלשון ציווי שייך שפיר אין שליח לדבר עבירה, נמצא היה היתר לדוד המלך ע"ה במנין זה, עוד חיפש היתר א' על פי מה דקי"ל באה"ע (סי' ק"ך) דמילי לא מימסרן לשליח, ר"ל דוקא בשליח להולכה שמוסר לידו הגט רשות ביד השליח לעשות שליח אחר, אבל העושה שליח שיעשה לו איזה דבר זה מיקרי מילי אין השליחות נמסר משליח זה לשליח אחר ואין עומד במקום המשלח רק השליח הראשון, וע"ש דקי"ל אפילו אמר המשלח לשליח שיעשה שליח אחר לא מהני, ולכן אמר דוד המלך ע"ה ליואב שהוא בעצמו לא ימנה רק ע"י אחרים, וא"כ מהני תרי טעמי לא יהיו הם שלוחיו כלל, ומה שהם ימנו לא יהיה נחשב כאלו דוד מנה ולא יעשה המנין רושם כלל ולא יומשך נגף מזה המנין.
19
כ׳וזהו המשך התחלת הפסוקים, ויסת ה' את דוד לאמר כו', 'לאמר' דייקא, ר"ל שימציא לעצמו היתר במה שהוא לא ימנה רק יצוה לאחרים ואין שליח לדבר עבירה ויאמר דוד אל יואב שוט נא לשון בקשה כדי שלא יהיה דומה לחצר דבעל כרחך מותיב, ואמר עוד ופקדו, ר"ל ששרי החיל ימנו ולא הוא ומילי לא מימסרן, וידעתי את מספר העם, ר"ל לא יומשך מהמנין הזה רק התועלת שאני רוצה בו לידע מספר העם אבל לא יומשך קלקול מזה, אכן כאשר ראה יואב שהמלך אומר לו בדרך בקשה ולא בציווי מיאן בזה והשיב לו ויוסף ה' כו', ובראות דוד המלך ע"ה שיואב ממאן הוצרך אח"כ לומר לו בציווי כמלך לעבדיו גם לא האמין בו שיאסוף בעצמו שאר שרי החיל אליו כי כבד הדבר לאדם א' למנות כולם בהיותם מפוזרים בכל ארץ ישראל, לז"א ויחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל, 'ויחזק' דייקא, שהתחיל עתה לצוות לו בדרך ציווי וגם אמר בעצמו לשרי החיל ובהיות כן ויצא יואב כו' לפני המלך, ר"ל שנסתרו עתה הטעמים של דוד המלך ע"ה ולכן נחשב יציאתם זו למנות כאלו המלך בעצמו הולך והם יוצאים לפניו ובשליחותו.
20
כ״אואמנם צריך להבין עכשיו מה היתר היה לו לדוד המלך ע"ה מאחר שנסתרו עתה ב' הטעמים הראשונים. וצריך לומר כי סמך עצמו על טעם הב' דאמר בש"ס בבבא מציעא דגברא דבר חיובא לא דמי לחצר ואמרינן ביה אין שליח לדבר עבירה, אלא שזה ההיתר לא יתכן רק לטעם השני של איסור המנין שהוא משום עין הרע ואפילו הדיוט אסור למנות והוי יואב בר חיובא ואמרינן אין שליח לדבר עבירה ואז המעשה בטל לגמרי, אף שיואב עצמו אסור למנות, מ"מ כיון שהשליח אינו עושה רק על דעת משלחו וכשהשליחות בטל ואינו שליח של משלח אז המעשה בטל והוי כאלו לא עשה כלל. אבל לטעם הראשון באיסור המנין שכתבנו לעיל דלאותו טעם יש קולא דהדיוט מותר למנות וא"כ יואב לאו בר חיובא הוא כלל ואין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה והוי כאלו דוד המלך ע"ה מנה בעצמו ואין כאן היתר אלא מצד שסמך עצמו על טעם השני משום עין הרע.
21
כ״באכן גם בזה אין היתר, דהא נתבאר לעיל דלהאי טעמא יש קולא שאין צריכין ליתן הכופר בעת המנין עצמו אלא גם אם נותנין אח"כ סגי כיון דאין החשש רק שמא אח"כ יחטאו איזה חטא ויפגום המנין למפרע ע"ש, א"כ דמי הא ממש להא דקידש ולא בעל דאם בועל אח"כ נעשו הקידושין למפרע עבירה ובכהאי גוונא כתבנו בשם הנודע ביהודה דכיון דבשעת מעשה לא היה עבירה המעשה קיים וא"כ נסתר היתר זה בממה נפשך דאי נימא כטעמא קמא באיסור המנין א"כ יואב לאו בר חיובא והוי נמי שפיר שליח, ואין מקום להיתר זה אלא אם כן נימא שתי החומרות ביחד דהדיוט אסור למנות וגם שצריך ליתן השקלים דוקא בעת המנין אז שייך שפיר אין שליח לדבר עבירה, אלא דהא ליתא, דהוי תרי חומרי דסתרי וממה נפשך אין כאן היתר דממה נפשך הוי יואב שלוחו של המלך, ובזה טעה דוד המלך ע"ה מדה כנגד מדה דקרי מסית ובמסית ליכא טעמא דדברי הרב לכן טעה טעות כזה דהוה סבור דיואב אין שליח לדבר עבירה מטעם דברי הרב ובאמת לא שייך הכא הך טעמא דדברי הרב בממה נפשך וכאמור.
22
כ״גוהנה ארז"ל (עירובין ו:) מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע מחומריבית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר (קהלת ב) הכסיל כו' ופירושו דאף שעושה מצד דקדוק שמחמיר על עצמו אפילו הכי אין לעשות כן דפעמים חומרא בא לידי קולא. וכתבנו במ"א דמקשין על זה כיון דהחשש בב' חומרי פן יומשך קולא עי"ז מדוע אינו נקרא רק כסיל כיון שבא להתיר האיסור ותירצו דדוקא בב' קולי נחשב לחטא מה שאין כן בתרי חומרי כיון שעושה זה מצד הדקדוק אף אם נזדמן פ"א שהקיל עי"ז שלא כדין בטעות לא יחשוב ה' לו עון כיון שהעון נזדמן במקרה על ידי ריבוי הזהירות ולכן לא נקרא רק כסילות בעלמא אבל על גוף החטא שנכשל בו מוחל לו השם יתברך כיון שלא עשה במרד וגם הטעות בא מחמת רוב הזהירות.
23
כ״דועתה מבואר המשך יתר הפסוקים אמר ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם, ר"ל כי אחר המעשה נתיישב בדעתו ונתגלה לו הטעות שטעה במה שחשב שיאמר אין שליח לדבר עבירה ולא יהיה נחשב כאלו הוא בעצמו מנה אלא ראה כי ספר את העם הוא בעצמו כי הן הן שלוחיו ויאמר דוד אל ה' חטאתי אשר עשיתי דייקא כי אני בעצמי עשיתי זאת כי באמת הם שלוחים ואין שייך כאן אין שליח לדבר עבירה בממה נפשך כאמור, אכן ועתה העבר נא עון עבדך כי נסכלתי מאד, ר"ל כי החטא שלי נמשך מצד תרי חומרי דסתרי שזה היה הטעות שלי שהייתי סבור דגם הדיוט אסור למנות וסבור הייתי ג"כ שצריך ליתן הכופר נפש ממש בעת המנין והם חומרי דסתרי ומצד זה נמשך לי קולא שלא כדין ובכהאי גוונא ברית כרותה שאין נחשב לעון רק לכסילות והיינו כי נסכלתי ולכן העבר נא ומחול לי ונכון בדרך דרוש. חסלת פרשת תשא ת"ל
24