ערבי נחל, שמותArvei Nachal, Shemot
א׳ ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, יש לדקדק למה הזכיר לשון הבטה, והוה ליה למימר מראות, וגם הנתינת טעם כי ירא כו' הוא לגמרי מיותר בפסוק, דנבין זאת מעצמנו. ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי כו' לכה ואשלחך אל פרעה כו' ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה כו'. יש לדקדק מאד, ודאי משה רבינו ע"ה שהיה מובחר מין אנושי היה דובר אמת בלבבו ולא היה אחת בפה ואחת בלב ובפרט בדבר אדם עם הש"י היודע מחשבות איש ותחבולותיו לא יאומן כי יסופר שירצה איש לישמט מפניו בהשמטות של כזב, והנה לפי שטחיות פשטי פסוקים הללו הנה אנו רואים כי משה רבינו ע"ה סירב בשליחות זה כמו שמצינו בסוף שאמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח ומתחלה היה בוש מלומר סירובו בפירוש נשמט בהשמטות, באומרו מי אנכי, ואח"כ מה שמו, ואח"כ והן לא יאמינו לי, וכאשר הש"י תירץ לו הכל ולא מצא מענה הוכרח לומר סירובו בפירוש, אין זה אלא תימה, כי דובר אמת בלבבו כמשה רבינו ע"ה בדברו עם בוחן לבבות כשסירב בשליחות לטעם כמוס אתו היה לו לומר מיד רבש"ע איני חפץ בשליחות זה.
1
ב׳ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כו' תעבדון את האלהים על ההר הזה. הקושיא מפורסמת מה אות כאן מדבר העתיד, ותו דהך קושיא והך פירוקא אינו מובן, דקארי לה מאי קארי לה, באומרו מי אנכי דודאי הוא לא יעשה מכח השליח רק מכחו של המשלח ית"ש. ויאמר משה כו' ואמרו לי מה שמו כו' ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח, פירש"י ביד מי שאתה רגיל לשלוח הוא אהרן. יש לדקדק, חדא, מאי טעמא סירב משה רבינו ע"ה כ"כ בשליחות הזה אשר יסוד כל העולמות תלוי בו. ותו באומרו שישלח ביד אהרן תימה את מי נועץ ויבינהו ולא היה לו רק לומר אני איני חפץ בשליחות זה ומה בא לתת עצה להש"י. ותו תימה, הלא כלל של כל התורה מה דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א:) ובפרט בשני אחים אהובים כמשה רבינו ע"ה ואהרן, ואם כן אם לא הוטב בעיניו השליחות מטעם הכמוס ואולי מיראת פרעה וכמאמר שמואל הנביא ע"ה (שמואל א' טז, ב) ושמע שאול כו' אם כן למה יעץ שישלח אהרן בשליחות זה.
2
ג׳ובמדרש רבה פרשה זו וז"ל: ויאמר אנכי אלהי אביך הדא הוא דכתיב (משלי יד, טו) פתי יאמין לכל דבר, מהו פתי נער, שכן בערביא קורין לנער פתיא, ד"א אין פתי אלא לשון פיתוי כו', א"ר יהושע הכהן ברבי נחמיה בשעה שנגלה הקב"ה על משה טירון היה משה לנבואה פי' המפרשים לשון תינוק ונער שלא היה ראוי לנבואה, והוא תימה, כי היה אז בן פ' שנים ומובחר האנושי בהיותו בן פ' ודאי כבר היה לו השגת רוח הקודש ונבואה, אמר הקב"ה אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, ופירשו המפרשים מבזה על הנבואה שלא יהיה הדבר חשוב בעיניו, והא תמוה, כי כמה נביאים עמדו להם לישראל ובאופן שנגלה עליהם היה לו להגלות ג"כ על משה רבינו ע"ה, מה עשה נגלה אליו בקולו של אביו אמר משה הנני מה אבא מבקש אין זה אלא תימה שהיה משה רבינו ע"ה סבור שאביו הוא, ותו הלא קול אדם ודאי קול נמוך הוא ואם כן בוסר הוא כו', אמר הקב"ה איני אביך אלא אלהי אביך בפיתוי באתי אליך כדי שלא תתירא אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שמח משה ואמר הא אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה כו', עוד שם בפסוק ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם כו' שלחני אליכם כששמע משה כך שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחלה אמר לפניו רבש"ע יש חוטאים בשאול א"ל לא, אמר לפניו לשעבר אמרת שמך על אבי ועכשיו סלקת אותו, א"ל בתחלה פיתוי פתיתי אותך מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך ע"כ. ואין זה אלא תימה כי חותמו של הקב"ה אמת היאומן כי ידבר ה' את האדם בדרך פיתוי דברים בלתי אמתיים זהו דבר שאי אפשר, ודברי המדרש צריך ביאור.
3
ד׳לבאר כל זה נקדים דברי האר"י ז"ל בענין הנבואה ורוח הקודש. וז"ל הרח"ו ז"ל בס' הגלגולים (פ' ל"ה) בשינוי לשון קצת לקצר: בודאי כל מה שיוציא האדם מפיו אי אפשר שיהיה לבטלה, אפילו הקולות היוצאים מהכאת המטה וכיוצא אינו לבטלה, וקול שמוציא האדם מפיו מכריזין עליו המלאכים והנשמות והשכינה, כי בכל דיבור ודיבור נברא חד מלאך. נמצא בהיות האדם צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה, מאותן הדיבורים נבראים מלאכין ורוחין קדישין קיימין ועומדין כפי ערך שלימות וקדושת ואמיתות דיבורים ההמה.
4
ה׳והנה, סוד הנבואה, ודאי שהוא קול שלוח מלמעלה לדבר עם הנביא ההוא, רק שכיון שאותו הקול הוא עליון ורוחני אי אפשר לו לבדו שיתגשם ויכנוס באוזן הנביא אם לא שיתלבש תחלה באותו קול הגשמי שיוצא מפיו בעוסקו בתורה או תפלה ומתחבר עמו ובא לאוזן הנביא ושומע, ובלתי קול האדם אי אפשר להיות, ואמנם יש מדריגות רבות בנבואה מחמת כמה שינוים שיש בזה. הא', כי לפעמים יתלבש הקול עליון בקול האדם עצמו כנ"ל, ולפעמים יתלבש אותו קול העליון בקול של צדיקים אחרים שקדמו אליו הרבה, או באותן שבזמנו, ושניהם יבואו וידברו עמו.
5
ו׳עוד יש בחינה ומדרגות בנבואה, כי נודע שכל דיבור היוצא מפי האדם יש בו קול ודיבור והבל. קול חשוב מדיבור, כי הדיבור הוא בחינת צמצום של קול, ודיבור חשוב מהבל, כי הבל אין בו שמיעת קול, משא"כ דיבור הקול מעורב בו, ואם כן יצויר שהקול העליון יתלבש בקול האדם, או בדיבורו, או בהבלו. וכן כשמתלבש הקול עליון בדיבור צדיק אחר אשר הוא משורש נשמתו כנ"ל, יצויר ג"כ כנ"ל, או בקולו או בדיבורו או בהבלו, ולכן מכ"ז נמשך מדריגות רבות בנבואה. ודע, שמה שאמרנו קול עליון, הכוונה, כי הקול או הדיבור או ההבל של האדם שכבר נתעלו למעלה למעלה ונעשו מהם מלאכין ורוחין קדישין, זהו הקול עליון והוא הבא עתה ומתערב עם זה הקול של עכשיו של האדם היוצא ממנו בעת ששורה עליו הנבואה כמ"ש (שמו"ב כח, ב) רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני, כי הרוח ומלה הראשונה שורה עתה על לשוני ויוצא ממנו בחינת קול או דיבור מתוך גרונו ומדבר ואז האדם שומע אותם.
6
ז׳נמצא יש כמה בחינות, או שקול שעבר היינו קול הראשון שלו מתלבש בקולו, או בדיבורו, או בהבלו של עתה. או דיבור הראשון בקול, או דיבור, או הבל של עתה כו', וכל זה בקול האדם עצמו, וכן על זה הדרך ממש בקול צדיק אחר עם קולו של עתה. וזהו ההפרש בין נבואה לרוח הקודש, כי נבואה הוא מן קול או דיבור שעבר שהוא מתלבש בקול או דיבור או הבל של עתה, ורוח הקודש הוא מן הבל שעבר שמתלבש עתה בהבל שלו. ואיני זוכר אם דוקא הבל הראשון בהבל של עתה, או אם יהיה גם בקול ודיבור של עתה, אך זאת ידעתי שאינו אלא מן הבל שעבר ולא מן קול ודיבור שעבר, רק שבבחינת התלבשות של עכשיו זה ספק אצלי אם הוא ג"כ דווקא בהבל של עתה או אם יהיה ג"כ בקול ודיבור של עתה. באופן שכלל ענין נבואה ורוח הקודש הם בקולות ודיבורים והבלים שעברו בין מהצדיק ההוא עצמו או מהצדיקים אחרים והם מתלבשים בקולו או דיבורו או הבלו ומחמת בחינות שונות שיש בהן כנ"ל אין גדר הנבואה שוה. ודע, דודאי כשאחד מג' בחי' דיבור הראשון מתלבשים בדיבור של עתה שלו, הוא יותר גדול מהתלבשות דיבורים של צדיקים אחרים בקולו של עתה, שזה מורה כי קולו או דיבורו או הבלו אין בו כח נבואה אם לא בהצטרף אחר עמו.
7
ח׳והנה משה רבינו ע"ה היה רבן של נביאים ומלך בכל בחינת הנבואה, שקול ראשון של עצמו נתלבש בקולו של עתה ושני הקולות הראשון והאחרון כולם שלו ולא נצטרך לאחרים. וז"ש (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וארז"ל (ברכות מ"ה.) בקולו של משה, וגם שכולם היו בבחינת קול שהוא החשוב שבכולם ואחריו מדרגות נבואת שמואל שהיה ג"כ קול העבר שלו רק שלא התלבש עתה בקול רק בדיבור, ואחריו שאר הנביאים. וברוח הקודש היה דוד ראש לכולם, (יראה ודאי שגם שלמה השיג לזה), כי כבר ביארנו שרוח הקודש הוא ודאי רק מהבל מראשון, וספק אם הוא דוקא מהבל של עתה או אם גם מקול ודיבור של עתה, ויש שצריך התלבשות צדיקים אחרים, והיה דוד ראש לכולם שהיה הבל הראשון שלו ממש כערך משה בסוד הנבואה. אך שאר בעלי רוח הקודש היה מהבל צדיקים אחרים, והכל לפי הספק שנסתפקתי כנ"ל עכ"ל הרח"ו.
8
ט׳ונלע"ד דיש לפשוט זה הספק מהמקרא, כי נודע שבחינת רוח הקודש נקרא ירושלים, ולז"א (קהלת א, א) דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים, ר"ל בין קהלת ובין דוד היו הם הראשים והמלכים בבחינת ירושלים, ר"ל שהם היו ראשים לכל בעלי רוח הקודש, ושמא תאמר שכיון שהיו הראשים וזכו למדרגה הגבוה של רוח הקודש אולי היה בו איזה בחינת דיבור או קול דהיינו או מהראשון או מהתלבשות של עתה, לז"א שאינו כך, אלא שאף על פי שהבל הוא היותר קטן שאפשר, מ"מ אינו רק הבל הבלים שהבל הראשון נתלבש בהבל של עתה, אבל בחינת קול או דיבור אין בהם לא משעבר ולא משל עכשיו, וכי תימא לאיזה ענין הם ראשים של בעלי רוח הקודש, לז"א אמר קהלת, ר"ל שבין הראשון בין האחרון הכל אמר קהלת בעצמו ולא נצטרך לאחרים, אבל באמת הכל הבל, בין הראשון בין האחרון, ואם כן נפשט ספיקו של הרח"ו. ואם אמנם איני כדאי אפילו להבין דברי הרח"ו היטב ומכל שכן לפשוט איזהו ספק שנסתפק, ואולי דברי דברי שגיאה, מן השמים ידונוני לכף זכות כי מאהבת התורה אי אפשר לבלום פי כמ"ש (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, והוא רחום יכפר.
9
י׳ולבאר הפסוקים שהתחלנו נקדים להמשיל במשל א', ובו יובן הכל. והנה אומר שמלך גדול בנה בהיכלו ריבואות חדרים והיכלות, ובכל היכל כמה מיני תענוג, ובו שר ממונה על ההיכל ההוא, והמלך עצמו בחדר העליון מכולם חדר לפנים מחדר, וכל ההיכלות כפי קירבתם להיכל המלך כך ערך התענוג אשר בקרבו ועשרו וכבוד השר ממונה בו. והכריז המלך בכל מלכותו, מי אשר ירצה יכנס להיכלות ויבא אליו וייטיב לו מאד, ועשה המלך זאת כי רצה מטובו להטיב מאד לעבדיו ורצה להבחין שכל ותשוקת כל אחד מעבדיו, כי מי שהיה שכלו רב ותשוקתו גדול מאד אל המלך, הוא אשר בהמשך הזמן מרוב תשוקתו פנה שכלו ומעשיו עד שמתוך שכלו הבין מקום כל חדר ומקום כל היכל ופתחיו ומעלותיו להיכן פונות עד שבריבוי הזמן בצע אשר זמם ובא אל המלך פנימה ובבואו ידע המלך שזהו איש שכל ותשוקתו אמתית וגדולה מאד לאהבת המלך לא נח ולא שקט עד בואו אליו, אז החזיק המלך בו וישב אתו כל הימים בהתענוג הנפלא אשר אין למעלה הימנו.
10
י״אואמנם היכלו של מלך, מבחוץ הוא נראה לכל אדם בשוה, כחכם כסכל, אבל כשהתחילו בני אדם ליכנס בתוכו כי חפצים להתקרב למלך לקבל תענוג אז נבחנו דיעותיהם, כי הסכל מיד בבואו לחדר הראשון וראה שם תענוג ושר א' יושב על כסא, והוא ההיכל הקטן מכולם ושר הפחות מכולם, דמה בדעתו הסכל כי זהו היכל המלך וזהו המלך ולא היה לו שכל יותר ולא תשוקה למעלה גדולה מזו ונשאר שם כל ימיו. ומי שהוא חכם ממנו, בהיותו יושב שם איזה ימים הבין שאין זה המלך ושיש תענוג אשר הוא יותר מתענוג היכל ההוא והתחיל לפשפש ולטרוח עד שמצא המקום לפתח ההיכל שלמעלה ובא לשם ומצא תענוג יותר ושר גדול יותר מזה והיה אדם אשר נשאר שם שלא היה לו תשוקה יותר ולא השכלה יותר להבין שיש עוד למעלה מזה, אבל החכם ממנו היה לו עוד השכלה ותשוקה וטרח ופשפש ובא אל השלישי וכן היה לאלפים ולרבואות, ובזה נבחנו דיעות בני האדם ושכרן והטבתן מן המלך לכל אחד כפי השכלתו וכפי תשוקתו אל המלך, כי כל אחד כפי השכלתו ותשוקתו בא עד אותו היכל אשר נשאו השכלתו ותשוקתו ושם נשאר והיה לו התענוג הראוי לו והמגיע אליו, ומי אשר בשכלו ותשוקתו לא ינוח עד בואו אל המלך פנימה הרי הוא ראוי לאותו התענוג שהוא הגבול אשר אין תענוג למעלה ממנו.
11
י״בפעם אחת אירע שהמלך היה צריך לחפצו שיבא אליו איש אחד מיוחד, והתחיל המלך להביט היכן האיש ההוא וראה כי האיש ההוא השכלתו ותשוקתו מאד וכבר נכנס בהיכל המאה או יותר ושלרוב שכלו ותשוקתו בהמשך הזמן בוא יבוא אליו אך שצריך המשך זמן, והמלך היה צריך לאיש ההוא לחפצו ועסקו שיבוא אליו מיד, מה עשה המלך, ירד מהיכלו ומכסאו אל ההיכל אשר האיש ההוא שמה ויחזק בו בידיו ויאמר אליו אני הוא המלך ובוא אתי אני אנהלך דרך כל החדרים עד מקומי. ואמנם האיש ההוא לרוב תשוקתו לאהבת המלך ולעשות הטוב בעיניו לא רצה בזה, ויען ויאמר אדוני המלך איני חפץ בזה כי מה רבותא יהיה כשתוליכני בעצמך אל מקומך הלא ידעתי כוונתך בכל בנין המפואר הזה לבחון בו השכלת עבדיך ותשוקתם אליך ובבוא אחד מעבדיך אליך יש לך תענוג רב מראותך טרחתו ושכלו ותשוקתו, אם כן למה זה תוליכני שמה, ואני בטוח כי מרוב תשוקתי אליך הנה באורך הזמן בוא אבוא אליך ותקבל תענוג מאתי, משא"כ אם אתה תוליכני מעצמך. ויאמר אליו המלך אמת בפיך, אך אין זה אלא לאיש אשר אינני צריך לו לאיזה עסק, אבל אליך אני צריך לא אוכל להמתין עד בואך מעצמך כי דבר נחוץ הוא אין פנאי להמתין והנה אנכי רואה טוב טרחך ושכלך ותשוקתך הטובה ידעתי כי גם מעצמך בוא תבוא ומעלה אני עליך כאלו באת מעצמך ויש לי אותו התענוג ממש אך בוא אתי מיד כי יש לי צורך בך מיד. ומיד כשמוע האיש ההוא דבר המלך הלך אתו וידבר המלך את דברו אתו.
12
י״גואמנם הנמשל הוא במלך מלכי המלכים אשר חפץ להיטיב לברואיו לכל אחד כפי טוב השכלתו ותשוקתו. הנה, ההיכל אשר כביכול הוא שורה בו הוא התורה, ויש בה כמה חדרים, והיכלות אלו לבושים לאלו ופנימים לאלו, יש פשטי התורה, ורמזים, ופנימים, ופנימים לפנימים, עד אין תכלית, ובכל היכל תענוג נפלא וגבוה מעל גבוה, ובכולם ממונים מלאכים קדושים גבוה מעל גבוה, והש"י כביכול מסתתר בכולם ובטובו חיים כולם מגבהי מרומים עד עומקא, והתורה עצמה הוא הדרך אשר בוא יבוא האדם להיכלות אלו עד שאפשר שיתקרב האדם אל הש"י בעצמו עד הגבול אשר אין למעלה, ואם אמנם הוא אין סוף אך מצד האנושית יש גבול עד מקום שאפשר לו לבוא בזה העולם, והבן.
13
י״דוהנה הש"י ברא את האדם, וחפץ שיגיע לתכלית האחרון שיהיה במדריגה הגדולה שבנבואה אשר אין מדריגה גדולה ממנה הוא אשר זכה בה משה רבינו ע"ה ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים, אכן אף על פי כן לא קם כמשה, והטעם כאשר יבואר, כי רבוי ההיכלות גורמים כי כל היכל יש בו תענוג נפלא, והאדם הוא מוצב ארצה הנה כאשר בא עליו השגה הקטנה הנה התענוג אשר בה מופלא לא יצויר לאנוש שיהיה תענוג יותר מזה ולכן נשאר עומד שם משך זמן, וכאשר הורגל באותו התענוג ומתעצם בעבודתו ית"ש על פי אותו התענוג הנה מתחיל לזרוח עליו זהרורי ההיכל שלמעלה ממנו ומיד מרגיש שיש גבוה מזה ובטוב שכלו ותשוקתו מתעצם עד בואו לשם, ובבואו רואה שכל ואור גדול יותר ויותר מהראשון ושם ממונה מלאך קדוש ותחת ידו משרתים רבים, הנה שם עומד ג"כ משך זמן עד אשר הורגל בו ומתעצם גם שם בעבודה יותר גדולה להש"י כפי ערך תענוג של אותו היכל ואז זורחים עליו זהרורי היכל שלמעלה ממנו ומרגיש שיש תענוג יותר מזה ומתעצם עוד עד בואו שמה, וכך יהיה לאלפים ורבבות בלי חקר, ובודאי יש מי שאין שכלו טוב וגדול ונשאר עומד בהשגה הקטנה לא יטרח עוד לבקש גדולות, רק אפילו מי ששכלו חזק וטוב כראוי ותשוקתו גדולה ודאי בקץ הימים יגיע אל גבול המעלה רק לפי שצריך המשך זמן לזה כאמור ושני חיי האדם לא יספיקו לזה, רק שרואה הש"י טוב תשוקתו ושכלו ואילו היה חי היה הולך תמיד ממדרגה למדרגה לכן לאחר מותו נתעלה.
14
ט״וולכוונה זו ארז"ל (חולין ז:) גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, לבל תאמר שבמותו נשאר עומד באותו היכל אשר בא לשם, אלא כיון שבחייו היה מהלך גם אז ילך מחיל אל חיל והבן. ולסבה זו, עם שהיו נביאי ישראל צדיקים גדולים בלתי ערך וקצבה לא הגיעו למעלת משה רבינו ע"ה כי שני חייהם לא הספיקו כאמור ולא הגיעו מחמת זה למעלה הגדולה שבנבואה הוא מעלת משה רבינו ע"ה שהיה התלבשות קולו הראשון בקולו של עתה.
15
ט״זואמנם בהגיע עת דודים זמן גאולת ישראל ממצרים אשר היה מוכרח להיות דוקא באותו העת לבלתי יתאחר רגע עבור שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה כנודע, והגאולה היה בלתי אפשר להיות רק ע"י משה רבינו ע"ה כמארז"ל (שמות רבה ג, ג) אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי נשמת משה רבינו ע"ה הוא כלל נשמת ישראל וכל ישראל המה פרטיים אין בכלל אלא מה שבפרט, לכן בהעלותו יעלו כולם עמו, ולכן אי אפשר הגאולה בלעדו. והיה צריך שמשה רבינו ע"ה יתעלה עד גבול הנבואה אשר אין למעלה, עי"ז יתעלו ישראל עמו ויהיה הוא עצמו השליח להוציא ישראל מתחת יד מצרים. והביט הש"י במשה רבינו ע"ה וראה שעדיין רחוק מגבול זה כמה וכמה מדרגות מחמת שלא הספיקו ימי חייו לזה וצריך עדיין משך זמן אשר ישיג למעלה זו, אבל הש"י היה צריך שיהיה הגאולה וכאמור, לזאת מה עשה הש"י, הנה כביכול ירד ממקום כבודו אל ההיכל אשר היה בו משה רבינו ע"ה כדי להעלותו עד גבול רום המעלות ברגע א'.
16
י״זוזהו ענין שנגלה אליו מתוך הסנה, כי כביכול ירד ממקום כבודו אל היכל הרחוק ממנו ריחוק רב והבן. ולכן סירב משה רבינו ע"ה בזה, כי מה רבותא אם הש"י יעלהו עד רום המעלה אין זה כוונת הבריאה אלא שיבא האדם מעצמו לכל מעלה כי זה הנחת רוח לפניו ית"ש.
17
י״חאכן ביארנו במקום אחר ענין גדלות ראשון וגדלות שני, כי להיות כבד לאנושי שישיג מהרה שיש עוד תענוגים יותר גדולים וגבוהים מהמדריגה אשר הוא שוכן בתוכה עד שיתרבה שכלו ותשוקתו לילך שמה. אכן לפעמים שולח הש"י על האדם שכל גדול והשגה גדולה ותענוג רב מעולם שלמעלה ממדרגתו, והוא כרגע, ומיד נתבטל ממנו, והוא בכדי שמאז מכיר בתענוג הגדול ומשתוקק אליו ומשכיל ומטריח בשכלו לחפש ולפשפש עד בואו שמה, וכאשר בא שמה נשאר שם לא יפול ממנו. והראשון מה ששולח לו מאת הש"י בלי טרחו נקרא גדלות ראשון, והוא אינו מתקיים, כי כאשר בא כן ילך, ומה שמשיג אח"כ על ידי טרחתו ותשוקתו הוא נקרא גדלות שני, והוא מתקיים.
18
י״טלזאת, כאשר ראה משה רבינו ע"ה שהש"י מעלהו לרום המעלות ומביאו אליו עדיין לא סירב בדבר, כי היה סבור שזהו גדלות ראשון ויתבטל ממנו וכן צריך הדבר להיות, ולכן שאל מאתו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא כו', ר"ל כיון שמדריגה זאת יתבטל ממני אם כן אי אפשר לשליחות זה להיות על ידי, והשיב לו הש"י כי אהיה עמך, ר"ל לא כמו שאתה סבור שהוא גדלות ראשון ויתבטל, אלא כי אהיה עמך, ולא יתבטל מדריגה זאת מאתך, אז סירב בדבר, כי רצונו לעלות מעצמו שבזה הוא נחת רוח לפניו ית"ש וזה היה כוונת הבריאה, עד שאמר לו הש"י אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, וכיון שהגאולה צריך שתהיה ממך, ומיד, לכן לא תהא סרבן באותו שעה וצריך אתה לעלות מיד, וכשמוע משה רבינו ע"ה זאת שוב לא סירב בדבר והעלהו ה' גם עלה לרום המעלות, אכן העלה עליו ה' כאלו מעצמו בא לשם כיון שבמשך זמן היה בא מעצמו כאמור במשל. הנה זהו הענין בדרך כללי להסביר הדברים בכלל.
19
כ׳ועתה תראה כל זה מבואר בפסוקים ובדברי חז"ל אשר במדרש רבה שהבאתי. ואקדים, שיש הבדל בין לשון ראיה ובין לשון הבטה, כי הבטה מרחוק, וראיה מקרוב. וזהו ביאור הפסוק (ישעיה סג, טו) הבט משמים וראה מזבול קדשך, שהוא כפל הענין במלות שונות. וביארו, כי הש"י את השמים ואת הארץ הוא מלא, רק עיקר מושב יקרו בשמים ממעל, אבל שכינתו בתחתונים אינו בקביעות, כי לפעמים ע"י מעשי הרשעים מסלק שכינתו ח"ו לשמים וכענין עשר מסעות נסעה שכינה, ולפעמים במעשי הצדיקים משרה שכינתו בתחתונים כמשה"כ (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן דירתו בתחתונים נקרא זבול כאומרו (מל"א ח', יג) בנה בניתי בית זבול לך, כי זבול ביאורו אכסניא שהיא דירה של פרקים. ולכן כשרצה הנביא לבקש מאת הש"י שישגיח בצער בניו וירחם עליהם בא משני צדדים, אם יש צדיקים בדור ואתה שוכן בתוכם בארץ ודאי יש לך לראות ולהשגיח בצער בניך, ואם ח"ו אין צדיקים בדור ושכינתך בשמים תשגיח עליהם משמים. וזה הבט משמים, ירצה, אם שכינתך בשמים על כל פנים תשגיח בבחינת הבטה שהוא מרחוק, וראה מזבול קדשך, ר"ל אם שכינתך בארץ בבית זבול תשגיח בבחינה מעולה מזה שהיא ראיה מקרוב וק"ל. וזה ברור בביאור הפסוק. יוצא מזה, כי הבטה מרחוק מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, וראיה מקרוב (וכמ"ש רש"י גבי הבט נא השמימה עי' במפרשים).
20
כ״אובכן נבוא אל הביאור, הנה כאשר נגלה ה' מרחוק מתוך הסנה הוא שירד כביכול ממקום כבודו אל ההיכל אשר היה בו משה רבינו ע"ה, כמ"ש א"ל אנכי אלהי אביך כו' והוקשה להמדרש למה הזכיר אלהי אביך ולא מצינו בכל מקום שיזכיר שמו רק על ג' אבות, לז"א כי באותו העת טירון היה משה בנבואה, שעדיין לא זכה אז לנבואה אלא על ידי התלבשות שבצדיק אחר ולא היה לו רק בחינה הב' ואם כן היה עדיין מרחק רב בין מקומו ובין גבול רום המעלה, אמר הקב"ה אם אני נגלה אליו בקול גדול, ר"ל היא הנבואה של מעלה הגדולה אם ישיג תיכף בלי הדרגה זו המעלה הרבה והגדולה, אני מבעתו, כיון שעדיין אינו ראוי לזה והוא רחוק מאד ממנה אני מבעתו, וכענין שארז"ל (תנחומא לך לך כ', א) גבי אברהם שעד שלא היה ראוי לנבואה היה נופל על פניו. ואם אני נגלה עליו בקול נמוך, הוא ענין ההבל אשר אין בו שמיעות קול, ר"ל שיתלבש הבל ראשון שלו בקול או דיבור של עתה שהוא ג"כ בחינת נבואה כמש"ל לפשוט ספיקו של הרח"ו ז"ל אבל הוא עכ"פ קול נמוך, ר"ל שעיקרו בא מהבל שאין בו שמיעות קול, בוסר הוא משה לנבואה, שעדיין הוא מדריגה קטנה, מה עשה נגלה עליו בקולו של אביו, ר"ל שהעלהו ה' ממדרגה למדרגה ובא לו תיכף נבואה מקול ראשון שלו שהוצרך להתלבש בקולו של אביו, ולכן אמר לו אנכי אלהי אביך.
21
כ״בנמצא השיג נבואה ע"י התלבשות בקולו של אביו, לכן נדמה למשה רבינו ע"ה שאביו קורא אותו, כיון שהדיבור נתלבש בקול אביו, ואמר הנני מה אבא מבקש, ואמר לו הש"י איני אביך אלא אלהי אביך, ר"ל שאני נגלה עליך בהתלבשות קול אביך, והבן מאד כי הוא אמתי ומתוק לחיך. ומיד אמר לו אלהי אברהם, ונתלבש הקול שלו בקולו של אברהם, ומיד אמר לו אלהי יצחק, ושוב מיד אמר לו ואלהי יעקב שנתלבש הקול בקולו של יעקב שהוא המובחר שבאבות וכל ישראל כלולים בג' האבות ושוב אין מעלה בנבואה למעלה ממדריגה זו, רק הגבול של המעלות אשר עתיד משה רבינו ע"ה להשיגה בקבלת התורה דהיינו משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה, שיתלבש קול שלו בקול של עצמו, ומכיון שכבר השיג הנבואה ע"י התלבשות האבות כבר מוכן למעלתו הגדולה ויגיע אליה בעת קבלת התורה והבן. וז"ש המדרש איני אביך אלא אלהי אביך בפיתוי באתי אליך כדי שלא תתיירא, ר"ל שקול הנבואה נתלבש בקול אביך כדי שלא תתירא שתגיע פתאום למעלה רמה בלי הדרגה וק"ל.
22
כ״גוכששמע משה רבינו ע"ה זאת ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, מהביט דייקא, ר"ל שירא לפי היות זה בבחינת הבטה מרחוק, שמחמת שידע בעצמו שהוא רחוק ממדרגה זו לכן יראה היה לו להביט ולהשיג, ועכ"פ ראה משה רבינו ע"ה שהש"י מעלהו גם עלה לראש המדריגות ויאמר אליו ה' ראה ראיתי כו' ומשה רבינו ע"ה הבין שזהו גדלות ראשון לכן לא סירב רק שאל מי אנכי כי אלך, וכמש"ל דכיון שיפול אח"כ מיד ממדריגתו אין בידו לעשות שליחות זה, והשיב לו הש"י כי אהיה עמך שאין זה גדלות ראשון אלא ישאר קיים כמו בשאר אדם גדלות שני, וזה עצמו הוא לך האות כי אנכי שלחתיך, שמה שאתה רואה שהעליתיך לראש המדרגות כתואר גדלות שני שאין זה בשום אדם מזה תדע ביחוד כי שלוח מאתי אתה ומשום הכי העליתיך לרום המדריגות, מה שאין נחסר רק בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ששם תזכה לגבול המעלות וכמש"ל שעתה קיבל הנבואה ע"י קול האבות ושוב לא נחסר רק גבול המעלה מה שזכה בסיני והאלהים יעננו בקול בקולו של משה.
23
כ״דוכאשר נתוודע למשה רבינו ע"ה שאין זה גדלות ראשון אלא ישאר קיים, סירב בזה, כיון שאין זה נחת רוח לו ית"ש ואין זה כפי כוונת הבריאה שיגיע האדם מעצמו למעלות רמות. לז"א שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח, היינו אהרן, שכבר הגיע למעלות גדולות בנבואה ויוכל לקבל הנבואה מהיכל אשר הוא שמה ולא יהיה בזה ביטול כוונת הבריאה, משא"כ שליחותי אי אפשר בלתי שאתה תעלני, וסירב עד שהגיד לו הש"י אם אין אתה גואלם כו' וכפי המשל שהמשלנו והבן. וז"ש המדרש רבה וכי יש חוטאים בשאול, א"ל לשעבר בפתוי באתי כו', ר"ל כדי שלא תתירא אז הוכרח הקול להתלבש בקול אביך לכן אמרתי אלהי אביך משא"כ עכשיו שאין צריך שוב הקול להתלבש דברי אמת כו' שאין קורין אבות אלא לשלשה.
24
כ״הואמנם לבאר יותר עם דרושנו זה אומרו מתוך הסנה, ודאי כל מקראי קודש אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וחלילה בשום אופן להכחיש פשט המקרא אפילו כל שהוא, וכן גם כאן ודאי הוא כך היה שנגלה לו ה' מתוך הסנה וארז"ל בפשט הדברים משום עמו אנכי בצרה, ומ"מ כל התורה עם היותה נמצא כפי הפשט מ"מ כל ענין יש בו טעם נכבד גבוה מהפשט וגבוה מעל גבוה עד אשר לא יושג ובלי סוף ותכלית. והטיב אשר דיבר הרב בעל העיקרים (מאמר ג' פכ"ח) כי חלילה להוציא שום דבר מהפשט ולעשות לו צורה ופירושים והמאמין זה בכלל כפירה הוא. אבל עם היות הדברים ההם נמצאים כן במציאות רמז יש בהם לענינים יותר נכבדים עליונים כמו מלאכת המשכן נמצאת הן במציאות והוא רמז כו' ע"ש שהאריך ודבריו נעמו. והנה יש לדקדק באמרו מתוך הסנה והיה די לומר מהסנה, גם הסנה בה"א הידיעה, וגם למה הראו לו מופת זה שהיה בוער באש ולא נשרף.
25
כ״וולהבין זאת נקדים, דהנה בנפש היה נשמת משה רבינו ע"ה לבדה מבחינת ומדריגת תורה שהוא למעלה ממדריגת נבואה וכמ"ש מזה במ"א. ולא נמצא מדריגה זו רק בנשמת משה רבינו ע"ה, כי אין תורה אחרת לא לפני משה רבינו ע"ה ולא לאחריו, והיות א' מדרכי התורה שמונחת במקום גבוה והולכת למקום נמוך אשר על זה רמז בסוף משלי כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון, שכל הענין ההוא מדבר בשבח התורה הכונה שדרכה להניח הגבוה, ולכן אמרו רז"ל נדרים פ"א. הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, וזה כפה פרשה לעני כו'.
26
כ״זולטעם זה, כיון שנשמת משה רבינו ע"ה היתה ממדריגת תורה לכן נאמר עליו (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וכמו שאין אדם שיהיה בנשמתו מדריגת תורה אשר לטעם זה נאמר ולא קם כמשה כדי להודיע שהתורה לא תשתנה, כן נאמר עליו שאין עניו כמוהו, כי זהו אחד מדרכי התורה כאמור הן אלה קצות דרכי משה רבינו ע"ה.
27
כ״חובעולם מצינו הר סיני מסוגל לתורה ועליו ניתנה, וארז"ל (אבות א', א) משה קבל תורה מסיני, וראינו הרים הגבוהים רצו לשיותן התורה עליהם ובחר ה' בסיני, הרי שמקום בעולם אשר בו ממדריגות תורה הוא סיני לכן הועד עליו היותו הר קטן שבהרים כמו שמשה רבינו ע"ה עניו מכל. ומצינו באילנות אילן הסנה שפל ונבזה מכל האילנות בכמות ובאיכות, ומצינו במלכים פסוק (מל"ב יד, ט) אמר החוח אשר ביער שלח אל הארז אשר בלבנון כו', הרי הארז הוא הגבוה שבכולם והחוח שהוא הסנה הוא הקטן שבכולם, ומצינו שהוא גדל בסיני, אשר לטעם זה נקרא סיני לשון סנה, ונודע שצורת סנה נראה בכל אבני ההר ההוא הר סיני והועד עליו דבר פלא שאבן מהר סיני יש בו צורת סנה ואם ישבר האבן לשנים יש בכל א' צורת סנה קטן מבראשונה ואם ישבר לרבבה יש בכל חלק צורת סנה קטן מאד כפי גודל חלק האבן, אבל סנה שלם נמצא בו. הרי נגלה, כי אילן הסנה יש בו שייכות להר סיני, ולטעם זה הוא ג"כ קטן מכל האילנות. הרי משה רבינו ע"ה, וסיני, וסנה, יש להם שייכות וכאמור, ויותר פלא נמצא כי משה רבינו ע"ה חי ק"ך שנה ועליו נאמר (בראשית י, ג) בשגם זה משה והיו ימיו מאה ועשרים שנה ותיבת הסנה ג"כ גימטריא ק"ך, וגם תיבת סיני עולה ק"ך בלי יו"ד ראשונה שאינה נרגשת במבטא.
28
כ״טוהענין הוא, כי אלהי"ם יש בו ק"ך צרופים, והם כוללים כל הקדושה מגבהי מרומים עד סוף כל העשיה, וכולם היה משה רבינו ע"ה כולל אותם. וז"ש שהיו ימיו ק"ך שנה, וכל שנה מחייו היה מתקן ומאיר צירוף א' עד שהיה עתיד שבסוף ימיו בשנת ק"ך יהיה עלייתו עד גבהי מרומים מקום הגבול שאנושי יכול להשיג, כי כל שנה ושנה היה הולך ומתקן צירוף א' ממטה למעלה. אך יתכן, שהאדם עד היותו עשרים שנה אין מעשיו כ"כ חזקים להיותו עדיין אינו בן עונשים בבית דין של מעלה, ולכן אין תיקונו כ"כ מועיל, רק יתכן שאחר היותו בן מאה שנה אז כחו גדול יתר מאד ויכול לתקן בכל שנה כפלים משנים הראשונים. ממילא לפי זה עד ק' שנה תיקן פ' צריפים, ובכ' שנה שאח"כ תיקן והאיר מ"ם צירופים, ונמצא אם כן, בעת היותו בן שמונים שנה דהיינו כשנשלח אל פרעה אז כבר תיקן ששים צירופים שהוא חצי ממש מן ק"ך צירופים ועדיין היה לו לעלות עד גבול ס' מדריגות, דהיינו שיאיר ויתקן עוד ס' צירופים ויהיה זה בתשלום ימיו.
29
ל׳אך לאשר רצה ה' להעלותו תיכף למדריגה העליונה מחמת שהיה צורך לשלחו לגאול את ישראל כמבואר בהמשל שכתבנו, אז האיר ה' בעצמו אותן הששים צירופים העליונים אשר עדיין לא האיר משה רבינו ע"ה, ולפי שהיה עתיד משה רבינו ע"ה בהמשך ימי חייו להאיר כולם מעצמו העלה עליו ה' כאלו הוא האירם בעצמו, ומשה רבינו ע"ה היה סבור שאין זה רק גדלות ראשון, ובאמת לא היה כך כמו שנתבאר.
30
ל״אוהנה ענין גדלות ראשון הוא, שנראה לאדם זהרורי אור שכלו ונדעך כמו האור הנתפס בדבר דק כמו הקש וכדומה ונדעך מיד, לפי שאין לו דבר ליתפס לו כיון שעדיין אין האדם ראוי אליו מצד עבודתו כיון שאותה מדריגה עדיין לא עלה אליה מעצמו ע"י עבודתו, משא"כ גדלות ב' הוא אשר נתעצם האדם מעצמו ועלה למדריגה ההוא מצד עבודתו אזי האור נתפס בו ואינו נדעך. וממילא מובן היטב אומרו שנגלה אליו ה' מתוך הסנה, היינו מאמצעות ממש של הק"ך צירופים מנין הסנה, וכמ"ש שלא עלה משה רבינו ע"ה רק עד לשם שלא האיר רק ששים צירופים וכמ"ש בענין המשל שהמלך ירד עד מקומו שהיה שם.
31
ל״בולז"א וירא והנה הסנה בוער באש, ר"ל שראה אור בכל הסנה, דהיינו שכל הק"ך צירופים מלאים אור ותיקון, ואמנם סבר שהיה גדלות ראשון והיה ראוי שהאור יתבטל, ולז"א שאין הדבר כך אלא והסנה איננו אוכל, שלא נתבטל האור והיה משה רבינו ע"ה תמה על זה ואמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה שהוא תימה מדוע לא יבער הסנה מאחר שאינו אלא גדלות ראשון, ובפסוק מדבר למטה בגשמיות כאשר היה המעשה באמת כפי פשט הכתוב ורומז ברוחניות למ"ש, ומשה רבינו ע"ה ראה הגשמית והרוחנית, כי הרוחנית מתלבש בגשמית תמיד והיה תמה על זה. וירא ה' כי סר לראות, ר"ל ששת לבו לדבר זה ולהבין מדוע אין מתבטל אותו האור אז קרא ה' אליו ודיבר לו שאותו גדלות ראשון לא יתבטל כי לצורך גאולת ישראל העלהו גם עלה וככל מה שביארנו והבן.
32
ל״גובזה נבאר פסוקי יתרו וזה תוארם: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו כו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, פירש"י לא פחות ולא יותר. והוא תמוה, איך יש בזה דברים קשים כגידים, וע"ש בפ' יתרו מזה. ותו יש לדקדק, מדוע דוקא נשרים. גם, מהו ואביא אתכם אלי הלא הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, ובשלמא בארץ ישראל שייך לשון זה, כי שם השראת שכינה ביותר. ותו, מאי ועתה דקאמר.
33
ל״דועם האמור יבואר, דהנה כאשר העלהו ה' ית"ש למשה רבינו ע"ה ברום המעלות היו כל ישראל עולים עמו כי הם פרטי נשמתו כמש"ל, ולזאת נגאלו. ואמנם, עם שאין בזה חק כוונת הבריאה, מ"מ במשה רבינו ע"ה היה הכרח כמש"ל וגם שראה ה' שמעצמו היה עולה עד שם ונחשב לו כאלו מעצמו עלה. אבל בני דורו שהם לא עלו מצד עצמם רק ע"י עליית משה רבינו ע"ה אם כן יהיה ביטול כוונת הבריאה, לכן בבני הדור לא היה עליה זו רק בתואר גדלות ראשון אלא שהיה גדלות ההוא גדול הערך מאוד שעלו בפעם א' רום מדריגות, אבל אחר כך מיד נלקח מהם כדי שיהיה הדבר תלוי במעשיהם לבוא לגדלות ב' כמ"ש האר"י ז"ל. וזה ענין מש"ה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ר"ל שישובו למדריגתם ואתה פה עמוד עמדי שלא תרד ממדריגתך, שאין מדריגתך אצלך גדלות ראשון, כן נראה לי.
34
ל״הוהנה שתבין איך היו באותו הדור תלמידי חכמים ועמי הארץ, הלא כלם בשוה קיבלו התורה. יובן עם מ"ש במ"א, כי הקב"ה העלה כל ישראל בשוה כך וכך מדריגות, כגון שתאמר מ"ט מדריגות. ובודאי כי קודם שבא משה רבינו ע"ה לא היו האנשים שוים, כי יש מהן שלא היה רשע והיה מעט בקדושה כזרע ישראל, אבל יש שהיו רשעים, ויש עוד יותר רשעים עד שהיה ביניהם משוקעים בשער מ"ט של טומאה ועי"כ שלח ה' המכות על מצרים כי היו אז ראש הקליפות והם היו המסכים והמחיצות של ברזל המפסיקות בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן שבר ה' אותן המחיצות עשר כתרין דמסאבותא דלהון בעשר מכות כידוע ונתבטלו המחיצות ועלו ישראל על שלחן אביהם.
35
ל״ונמצא כשעלו כולם בשוה מ"ט מדריגות, ממילא מי שבראשונה לא היה רשע והיה מקומו בקצה הקדושה, בא עתה לשער מ"ט משערי בינה, והן הנה בחינת התלמידי חכמים, משא"כ מי שהוא מדריגה א' בטומאה לא בא עתה רק לשער מ"ח שבקדושה, וכן כולם עד שנמצא כי הגדול שברשעים שהיה בשער מ"ט של טומאה לא הועיל לו רק שיצא מהטומאה ועדיין לא הגיע אל תוך הקדושה הן הנה בחינת עמי הארץ, והם לא השיגו הגדלות ראשון כלל, אבל בחינת התלמידי חכמים כנ"ל שנתעלו רום מדריגות והשיגו תענוג נפלא, ונצטוה משה רבינו ע"ה להודיעם שאין זה רק גדלות ראשון, ושיוקח מהם מעלה זאת כדי שיהיה הדבר תלוי במעשיהם מצד הבחירה.
36
ל״זוזה היה אצלם דברים קשים כגידין, בהתבטל מהם התענוג זה, ושיצטרכו לעבודות וטרחות כבידות עד בואם על אותו המעמד אשר היו בו. ולז"א אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ששברתי כל כחותיהם, והוא לתכלית ואשא אתכם על כנפי נשרים, ר"ל לרום המעלות מה שאין מעלה גדולה מזו כפריחת הנשר שאין עוף פורח ממנו למעלה כשארז"ל, ואביא אתכם 'אלי' דייקא, הפך כוונת הבריאה שהיה שיעלה האדם מעצמו, אבל אתם לא מעצמכם עליתם אלא אני העלתי אתכם אלי כדברי המשל שכתבנו, ותדעו שאין זאת אלא בעת יציאת מצרים, אבל ועתה שכבר נגאלתם ממצרים הרי יהיה הדבר תלוי בבחירתכם אם שמוע תשמעו בקולי כו', והייתם לי סגולה כו'. ועז"א אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ר"ל כי לשון זה עצמו הוא דברים קשין כגידין בהתבשרם שישובו לאהלם ולמדריגתם, אבל עמי הארץ לא השיגו כלל הגדלות הראשון ולא הבינו כלל מאמר זה רק כפשטיה והיה להם אמירה רכה מדבש ונופת מתוקה, והבן בכ"ז היטב.
37
ל״חתקס"ב
38
ל״טויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. פירש"י ז"ל, וכי אוציא, מה זכו ישראל שיעשה להם נס כו'. וקשה טובא, איך דיבר ח"ו דלטוריא על ישראל, ואם באומרו והם לא יאמינו לי נחשב דלטוריא מכל שכן זה. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך כו' פירש"י ז"ל ידוע. ונראה לבאר, בהקדם, לפרש המאמר אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו. דהנה ידוע גלות מצרים היה להוציא ניצוצות קדושות שנפלו תוך הקליפה קליפות מצרים, ולא היה אפשר להוציאם זולת בהיות בית ישראל שם וישתעבדו בהן, וכן גליות האחרונות היו לטעם זה, ואמנם השיעבוד הקשה שהיה במצרים הוא לפי שלא היה עדיין תורה ולא היה אפשר לברר זולת ע"י השיעבוד, משא"כ עכשיו עיקר הבירור בתורה ובתפלה ובמצות.
39
מ׳והנה נודע מ"ש הבעש"ט זללה"ה על מה שפירש"י ז"ל הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה שקיפל הקב"ה כל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו ע"ה שתהא נוחה ליכבש לבניו, וביאר, כי היו צריכין להוציא משם הניצוצות בכדי שיחלש כח העכו"ם אשר היה שם, והיה צריך לזה סיוע מיעקב אבינו ע"ה שהוא יתחיל לברר, ואמנם לא היה באפשר שיתפזר בכל המקומות בכל ארץ ישראל לכן קיפל כו' ובירר אז מכל ארץ ישראל עכ"ד. והנה בגלות זה האחרון הא ודאי שיש כמה מקומות שאין ישראל בא שם שום פעם ואיך יבוררו ניצוצות משם ואין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף דהיינו בירור כל הניצוצות.
40
מ״אאך הענין הוא עם מ"ש במ"א מה ששמעתי לבאר פסוקי ויבוא אל יושבי דביר ושם דביר לפנים קרית ספר (שופטים א, יא) ודרז"ל תמורה ט"ז. אלו ש' הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה והחזירן עתניאל בן קנז מפלפולו. הענין, כי מה שכבשו ישראל בקל כל ארץ ישראל, עבור שהתורה דפוס העולם, וכל מדינה חיותה ממסכת א' וכדומה, ובהיות התורה מסורה אז לישראל ממילא היו כובשין. ולז"א ושם דביר, ר"ל החיות שלה 'לפנים', ר"ל פנימית שלה היה קרית ספר אלו ש' הלכות כו', לכן לא היו יכולין לכבוש עד שהחזירן עתניאל תחלה, ואח"כ היו כובשין יעוי"ש.
41
מ״בנמצא כי ע"י עסק התורה יכולים להוציא ניצוצות אף ממקום שאין בא לשם, כי חיות כל המדינות הוא בחלק א' מהתורה, נמצא בלמדו אותו חלק בתורה מברר ניצוצות מאותה מדינה, ודוקא במצרים היו צריכים להייות שם להוציא כי לא היה עדיין תורה משא"כ עכשיו מבררין ע"י התורה מקומות רחוקות גם כן, עכ"ד.
42
מ״גוהנה, כמה מעלות טובות לארץ ישראל לא יסופר בקל, וא' מהמעלות הוא אשר לענין בירור הניצוצות, כי ארץ ישראל בתוך העולם כנקודה במרכז, ורצועות של כל העולם מתפשטין תוך ארץ ישראל ומשם מקבלות חיותן, ולכן כל הכחות של כל המדינות כלולים בארץ ישראל, ולכן היושב בארץ ישראל יכול לברר ניצוצות מכל העולם. ולז"א אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו, ר"ל כי אחר שניתן התורה יכולים אנו בלאו הכי לברר ניצוצות מכל העולם כולו. והנה נודע, כי במצרים עבור שלא נשלם מנין ת' שנה נשארו שם עדיין ניצוצות. וז"ש משה רבינו ע"ה מי אנכי כו' ועוד כי אוציא, בתמיה, הלא נשארו עדיין ניצוצות קדושות ואיך יבוררו אם לא יהיו שם ישראל, והשיב לו ה' ית"ש על ראשון כי אהיה עמך וזה, ר"ל שאלתך ששאלת מי אנכי, זה עצמו לך האות כי אנכי שלחתיך, לפי שאני שוכן את דכא, ועל השנית שצריך עוד בירור ניצוצות קדושות אמר בהוציאך כו' וע"י שיקבלו התורה יבררו היצוצות קדושות הנשארים אף כשלא יהיו במצרים, והבן. ועמ"ש בפ' וארא.
43
מ״דבפסוק וישב משה אל ה' ויאמר כו', עיין לקמן בדרוש לפסח תקנ"ג המתחיל בא"ח סימן תמ"ז כו' ע"ש כל הדרוש ושייך לפרשה זו. חסלת פרשת שמות ת"ל
44