ערבי נחל, תרומהArvei Nachal, Terumah
א׳תקס"ב
1
ב׳דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (עיין רש"י) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. יש לדקדק, הוה ליה למימר בקצרה ויקחו לי תרומה אשר ידבנו לבו. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זה כולו מיותר, וארז"ל ג' תרומות כו' והתורה ניתנה לידרש. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר כאן ועשו לשון נסתר לא כאומרו בתחלה בנוכח תקחו, פירשו המפרשים, משום דשם ציווי על כלל ישראל וכאן לענין העשיה לא עשו אלא החכמי לב לכן כ' ועשו. ככל אשר אני מראה כו' וכן תעשו, האי וכן תעשו מיותר לגמרי וארז"ל נתעוררו ואמרו וכן תעשו לדורות.
2
ג׳עוד ארז"ל (ברכות נ"ה.) שמשה רבינו ע"ה אמר תחלה ארון וכלים ומשכן אמר לו בצלאל כלים שאעשה להיכן אכניסם אלא משכן ארון וכלים א"ל בצל אל היית וידעת. ויש לתמוה, הא משה רבינו ע"ה רבן של נביאים ואיך השכיל בצלאל יותר ממנו. ותו, אם שמע משה מפי הקב"ה משכן וכלים למה אמר בהיפוך. ותו יש לתמוה, באומרו כלים שאעשה להיכן אכניסם, מאי קושיא היא זו, יעמדו בחוץ או באיזו אהל עד שיעשו המשכן, ואי משום קדושתם הלא כל הכלים נתקדשו בשמן המשחה ולא הוקדשו מיד בעשייתם. ותו יש לדקדק, מאי הלשון בצל אל היה לו לומר אצל אל היית.
3
ד׳לתרץ כל זה נקדים מה שפירש האלשיך בפסוק אפריון עשה לו המלך שלמה כו', והוא, כי יש לתמוה בענין עשיית בית המקדש לשכון שם שכינתו ית"ש הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ומה בצע בבנות בית. אך ענין המכוון הוא, כל א' מישראל נתן נדבתו באהבה רבה ויראת שמים ורצון לבו, ומדות אלה היראה ואהבה והרצון הוא המובחר שבכל מדות האדם, וזהו כל הקדושה שבתוך איש הישראלי, וידוע, כי בהיות אדם מקדש עצמו במדות אלה ממשיך בזה על עצמו השראת שכינה כי הש"י אוהב מדות אלה ובכל מקום אשר נמצאים שם אלה כביכול מצמצם עצמו ושורה שם, אך אינו דומה קדושת איש א' לקדושת צירוף אנשים רבים לענין המשכת השראת שכינה כנודע.
4
ה׳ולכן צוה ה' שכל אחד מישראל יתן נדבתו, ונתנו כל אחד מהם באהבה רבה היותר אפשרית, ומנדבות האלה נבנה הבית, נמצא נצטרף שם קדושת כלל ישראל ביחד ונמשך ממילא עי"ז בבית המקדש השראת שכינה באופן היותר נאות שראוי להמשיך לצירוף קדושת כלל ישראל וממילא זרח אור אהבה ויראה וקדושה מבית המקדש לכלל ישראל ובפרט בעלותם לראות את פני ה' ונתוסף קדושה בכל אחד מישראל יותר מאשר בתחלה, וכאשר נתוסף בהם קדושה הוסיפו עוד קדושה יתירה והשראת שכינה אל בית המקדש וכאשר נתוסף עוד יותר שם השראת שכינה אזי זרח עוד קדושה יתירה יותר ויותר מבית המקדש אל ישראל, וכן היה הולך תמיד ומוסיף קדושת ישראל וקדושת בית המקדש עד אין קץ, כי ישראל מוסיפין בבית המקדש, ובית המקדש בישראל, עד שהיו ישראל מתעלין יותר מצבא מרום העליונים וכל העולמות היו מתעלין עמהם עד בלי גבול לולא שקלקלו בינתים.
5
ו׳וזש"ה כמתמיה אפריון עשה לו המלך שלמה שהשלום שלו מעצי הלבנון, מה בצע לו בעצים וכן עמודיו עשה כסף רפידתו זהב כו', מה בצע לו בכסף וזהב וארגמן, ומתרץ תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, הוא כינוי לישראל, ור"ל כי חיצוניות הדבר באמת מה בצע בו, אלא בפנימותו רצוף, ר"ל נצטרף אהבה וקדושת כל איש ואיש מישראל וכאן נמצא כאן היה קדושת כל ישראל ביחד לכן שם השראת שכינה וכאמור.
6
ז׳הנה שהיה ענין בית המקדש בשביל שישראל נתנו בו קדושה והוסיף הוא קדושה בישראל, ואח"כ ישראל בו, וכן היה ראוי להיות מוסיף והולך עד בלי גבול. והנה נודע כי בית המקדש הוא ציור כל העולמות, ועי"ז נתוסף קדושה בכל העולמות, וידוע ג"כ כי האדם גופו עולם קטן וכן נפשו כלול מכל העולמות, ממילא כל הבחינות שמצינו במשכן ובית עולמים צריך להיות לו מציאות גם בגוף האדם הפרטיי ובנפשו, ולכן מציאות הזה שביארנו במשכן צריכין אנו למוצאו גם בגוף האדם ונפשו.
7
ח׳ואומר אני כי מבואר בזוהר הקדוש (זהר ח"ג קס"א:) שבית המקדש הוא לבו של עולם ואמצעותו, גם המשכן, אף שהיה במדבר ולא במקום המקדש, כבר נודע מדברי האר"י ז"ל שבכל מקום שהיה מחנה ישראל היה שם ארץ ישראל ונתבאר בפ' שלח ע"ש, והוא החיות של כל העולם כלב שהוא חיות כל הגוף. והנה ביארו חכמי הנתוח, כי נפש כל בשר דמו הוא, וכל אבר ואבר שבאדם שיש בו כח וחיות פרטי השייך לאותו האבר והחיות שורה בדם האבר ההוא וכל הדמים של כל האיברים מתקבצים אל הלב, נמצא יש בתוך הלב חיות כלם ואח"כ מחלק הלב לכל אבר ואבר דמו השייך לו, וכן הולכים תמיד הדמים תוך הגוף כמו נהרות המושכין תמיד, וביארנו כי יש שעה קצובה אשר מוכרחין דמי כל הגוף להיות תוך הלב שהוא מקור חיותם, ואם ימצא מקצת דם אשר עבר עליו שעה קצובה זו ולא בא אל תוך הלב לאיזה סבה, אזי נפסק חיות אותו הדם כי נפסק שעה קצובה משורשו והוא דם מת תוך הגוף וממנו מתחדשים חולאים ר"ל, כ"ז ביארו חכמי הנתוח.
8
ט׳הנה כי כן אנו רואין הנהגת הגוף עם הלב כהנהגת בית המקדש עם כללות ישראל, שישראל הכניסו כל אחד ואחד חיות וקדושה שלו לבית המקדש ומתוך זה זרח קדושה מבית המקדש לכל אחד ואחד מישראל לפי ערכו בעלותם לראות בזמנים הקצובים עליהם, ושוב נתוסף עי"ז קדושה יתירה בבית המקדש כו', כן מתנהגים האברים עם הלב כי כל האברים מקבצים כל דמם שהוא חיותם אל הלב ונתוסף עי"ז כח וחיותו בלב שהוא הוא כלל כל האברים ועי"ז מחלק חיות ודם לכל אבר ואבר כערכו ושוב מתקבצים עוד אל הלב כו' וכן הוא תמיד ובכל שעה הקצובה מוכרחים כל הדמים להיות בלב.
9
י׳וכן מצינו ענין זה ממש בנפש הרוחני כי כל הענינים צריכים לימצא בעולם שנה נפש וענין האמור כאן נתבאר לענין שנה בדרושנו לפ' אמור ע"ש איך יו"כ שהוא הלב ועיקר כל השנה כולה מתקבץ מרגעי כל יום ויום מימות השנה ע"ש ותמצא נחת. כי ידוע דרחמנא לבא בעי, והעיקר הוא שיהיה הלב נקי מהרהורים ומכל רע ויהא מלא יראת ה' ואהבתו ומלא רצון, ואמנם המצות המעשיות התלוים בכל אבר ואבר כמ"ש בס' חרדים, הטעם הוא עם האמור, כי כמו שלענין חיות הגשמי נמשכים כל הדמים ללב וכו' וכמ"ש, כך יש בכל אבר מצוה התלויה בו והוא חיותם ופנימיותם ובתוך הלב מוכרח להתקבץ חיות כולם גם יחד, לכן כשהאדם מקיים בכל אבר מצוה התלוי בו ביראה ואהבה וקדושה כראוי כי מצוה זו היא קדושת אותו האבר ממילא בהיות כל חיותם נמשכים ללב ממילא נצטרף אל תוך הלב קדושת האברים כולם ואח"כ זורח מתוך הלב יראה ואהבה על כל האברים כולם כל א' לפי ערכו ועי"ז נתוסף כח וקדושה בכל אבר ואבר ויש לו יותר חשק לקיום המצות ויותר יראה וקדושה וכל מה שמוסיף באברים בקיום המצות נתוסף הקדושה בלב ושוב נתוסף עוד וכו', ועי"ז יכול האדם להיות הולך ממדריגה למדריגה עד אין ערך וקצבה כל שלא יקלקל באיזו חטא רח"ל.
10
י״אוהוא ממש ענין המשכן עם כלל ישראל, שהמשכן לב העולם, נמצא מצות התרומה נוהגת בכל זמן ובכל אדם פרטי כמו שהתרומה הכללית נלקח בכדי שיתקבצו קדושת כל א' מישראל למקום א' כענין תוכו רצוף אהבה, כך התרומה הפרטית הוא מה שע"י קיום מצות התלוים באבר ואבר מתקבצים עי"ז קדושת כל האברים ללב ונעשה הלב מלא רצון ויראת ה' ושוב ניתוסף כח וחשק לאברים לקיים יותר והיינו מצוה גוררת מצוה, וכן ח"ו להיפך בעשות האבר עבירה ח"ו ונעשה סט"א באותו אבר ונכנס זה ללב והוא מעמיד צלם בהיכל כיון שהלב הוא בית המקדש ושוב נכנס רוח הטומאה רח"ל מהלב לאברים ונטמאים כל האברים ונמשכים לעבירה, וזה עבירה גוררת עבירה, וכך מתנהג תמיד ואסור לשכוח זאת בכל רגע וכענין שויתי ה' לנגדי תמיד. וכמו הדמים הגופנים שביארנו שאסור לעבור עליו שעה קצובה שלא יבא אל הלב, כך ענין זה, ואמר אם תעזבני יום כו', כי תמיד צריך האדם לקיים באבריו המצות השייכים כדי שיתוסף קדושה בלב ויזרח אורו על האברים, משא"כ כשעוזב יום שלם ולא נזרח קדושה יתירה מתוך הלב אזי ביום השני אין שום כח וחיות לאברים לקיים מצות ולא ללב להזריח על האברים והבן.
11
י״בוראה איך כל הדברים האלה ביאר הכתוב כאן בעצמו איך שהתרומה נוהגת בכללי ובפרטי, וביאר שניהם כאחד, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, כפירש"י יפרישו מממונם לנדבה והיינו תרומה הכללית. ואמר עוד מאת כל איש, ר"ל כשתרצה להבין בכל איש פרטי מהו ענין תרומה זו, אמר אשר ידבנו לבו, ר"ל מה שיהיה הלב מלא נדבה ורצון ויראת שמים (כפירש"י ידבנו לשון רצון) על זה צריכין אתם ליקח התרומה מכל האברים לקבץ קדושת כל האברים אל הלב כמו במשכן, ועכשיו בא הכתוב לבאר באורך ענין ב' התרומות הללו וחזר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, ר"ל התרומה כללית 'מאתם' דייקא, וכאלו אמר ענין תרומה הכללית שאמרתי לך תחלה הוא זהב וכסף ונחושת כו' וענינה הוא ועשו לי מקדש שע"י נדבות אלו יעשו לי מקדש כי יצטרפו קדושת כל אחד ואחד מישראל למקום א' ויהיה שם מקדש ועי"ז ושכנתי בתוכם, אך שיהיה ככל אשר אני מראה אותך כו' לא יחסר ולא יעדיף מאחר שכל זה הוא ציור כל העולמות וציור העולם קטן וכשיהיה איזה שינוי הרי הוא כמוס, הרי ביארתי לך ענין תרומה הכללית. ועל ענין תרומה הפרטית שאמרתי לך אני מפרש לך וכן תעשו, ר"ל כמו כן תעשו כל אחד ואחד מכם כל המצות שנצטויתם באופן הזה שיצטרפו כל הקדושות מכל האברים אל הלב כצירוף כל הקדושות אל תוך המשכן. והבן כי נכון.
12
י״גואמנם היות הדבר הזה הוא גלגל החוזר בעולם, וכן בשנה ונפש, כי זה מוסיף חיות בזה וזה בזה וכן לעולם עד בלי חקר כמ"ש. יש לנו לחקור מי ומי הוא המתחיל, כגון ענין הלב עם האברים אם הלב מתחיל לזרוח אורו תחלה על האברים ועי"ז יש כח וקדושה מעט באברים לקיים המצות ומסיף אור בלב ושוב כו' וכן לעולם, או נימא כי האברים צריכין להתחיל בעשיית מצוה ועי"ז בא קדושה ללב ואז הוא מתחיל לזרוח לאברים, וכן כללות ישראל ובית המקדש וכן כל השנה כולה ויו"כ מי ומי המתחיל. אם אמנם שבעשיית המשכן מבואר שישראל היו מתחילין שע"י נדבת לבם שרתה שכינה שם, היינו אותן שבנו אותו תחלה, משא"כ בדורות הבאים אחריהם שתמיד שאבו קדושה מהמקדש וגם הוסיפו קדושה במקדש יפול הספק מי היה צריך להתחיל.
13
י״דונלע"ד שכל זה הוא פלוגתא דתנאי, שמצינו ג' פלוגתות בש"ס דלכאורה תמוה מה דהוי הוי. פלוגתא א' בסוטה פ' עגלה ערופה (יומא פ"ה.) מהיכן הולד נוצר מראשו, אבא שאול אומר מטיבורו, היינו מאמצע והיינו הלב. וביומא פ' הוציאו לו (יומא נ"ד:) ר"א אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר (תהילים נ, ב) מציון מכלל יופי, ציון אמצעיתו של עולם מקום המקדש והוא הלב וכמש"ל, ר' יהושע אומר מצדדין נברא. וכן הפלוגתא (עבודה זרה ח.) אי בניסן נברא העולם אי בתשרי. ואלו הג' פלוגתות הם עולם שנה נפש, ופליגי אם ההתחלה מלב אם מהאברים. וכמובן, כי כשם שהיה הבריאה מי התחיל להשפיע במי תחלה, כך מסתברא שצריך להיות ההנהגה תמיד.
14
ט״וואמנם ידוע, כי בפלוגתות שניהם אמת, כמבואר בכהאר"י ז"ל, והכי נמי לענין נידון דידן שניהם אמת, כי יש בחינת צדיקים שארז"ל עליהם (קהלת רבה ה, א) לבם מסור בידם, ור"ל שהוא עושה עם לבו מה שחפץ אל אשר יחפוץ יטנו, אבל רשעים מסורים ביד לבם, כי כבדה אזנם משמוע א"א לעשות איזה מצוה רק לפעמים כשמגיע איזה התעוררות לתוך לבו מעצמו וזורח אור התעוררות זה מעט על האברים אז יכול לעשות באבריו איזה מצוה, ועד"ז ארז"ל (מנדרים ט.) רשעים מלאים חרטה, כי לפרקים מגיע ללבו התעוררות ואילו היה נאחז בחרטה והתעוררות זה עד"ז שמיד שיזרח אור התעוררות זה לאברים יעשה תיכף מצות עם האברים ומזה יכנוס יותר התעוררות ללב ויזרח שוב יותר על האברים, וכן לעולם כאמור היה ג"כ טוב, רק שהיה כל זה במדרגה קטנה שכל הענין לא התחיל הוא ונעשה הכל ע"י התעוררות שבא מעצמו לא בכחו, ואף על פי כן גם זה טוב, אלא שהרשע משליך התעוררות זה אחרי גוו ולכן יורד לשחת, ועכ"פ יש ב' מיני צדיקים, יש מדרגה גדולה והם עשירים בדעת ולבם מסור בידם, וזה מתחיל לעשות מצות באברים ומהם ניתן התעוררות ללב, וז"ש דוד המלך ע"ה (במדבר רבה טו, טז) אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי, שחר כינוי לקדושת ישראל כמ"ש הט"ז (בא"ח סימן א'), ור"ל שאינו צריך להמתין על התעוררת הלב אלא מתחיל מאבריו כי לבו בידו.
15
ט״זומין הב' בחינת עניים בדעת אשר אין לבו בידו ואף על פי כן עובד את ה', אלא שצריך להמתין על התעוררות הלב שיזריח על אבריו, אבל קודם זה אינו יכול לעשות מצוה כי כל פקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לכלבא אתמסר ח"ו והוי עובד גלילים ח"ו, והלב הוא משכן ובית המקדש וכמש"ל, וכלי המעשה דהיינו האברים הם כלי שרת שנשתמשו בהם במקדש, כך האברים הם בחינת כלי שרת שהם כלים שמשרתים בהם לה' וכשאינו בדחילו ורחימו הוו ח"ו כלים שנשתמשו בהם לעבודת גלילים, ולכן צריך זה להמתין על התעוררות לבו שיזריח דחילו ורחימו על אבריו אלא שאוחז בהתעוררות זה ועושה מיד מצות באברים להוסיף קדושה בלב ומלב לאברים וכו'.
16
י״זועל בחינה זו אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ירצה, כי עני בדעת הזה אשר ממתין עד עת תתעטף בו נפשו שיבא התעוררות ללב אזי בעת התעוררותו עצה היעוצה לו שיהיה אז תפלתו אשר לפני ה' ישפוך שיחו דייקא, ר"ל שיהיה עבודתו בכחו ושיהיה לבו בידו. ואמת שיש אלפים ורבבות בחינות בעבודת ה' והכל נכלל בב' בחינות אלו יש שההתחלה מאברים כי לבו בידו לעשות לעצמו ד"ז ויש שאין לבו בידו אינו יכול לעשות באבריו בעת שעדיין אין בלבו התעוררות ואין הלב בחינת מקדש אז ולהיכן יכניס הכלי שרת שלא יהיו ח"ו כלים שנשתמשו בהם לעבודת גלילים ומוכרח להיות ההתחלה מלב.
17
י״חוהנה ידוע כי כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, ולפעמים אמר גם הוא לשון כה. וכבר נתבאר הענין, כי הנביאים עמדו בזה העולם והשפעת הנבואה נשתלשל עליהם מלמעלה לכן לא יכלו לסבול ונתבטלו חושיהם, משא"כ משה רבינו ע"ה לא נשתלשל הנבואה אליו, אלא הוא עלה למעלה למקום אשר משם נשתלשל אותה ההשגה ולכן נעשה כצבא אותו עולם ולכן השיג הנבואה ויכול לסבול ולא בטלו חושיו, והיינו דקאמר (בבא מציעא פ"ו:) מי עלה למרום משה עלה למרום.
18
י״טוידוע כי תתהפך כחומר חותם, כי כל עולם שנשתלשל מחבירו אף שהוא דוגמתו ממש אבל הוא בהתהפכות כמו החתימה מהחותם וכענין שאמר הכתוב ה' צלך, שנודע שהש"י מתנהג עם האדם כמו הצל שעושה מה שהאדם עושה, כך הבחירה ביד האדם כענין המסתכל במראה או במים שהצל שם הפוך, והיינו תתהפך כחומר חותם.
19
כ׳ולכן כל הנביאים שהשיגו הנבואה בהשתלשלות לא השיגו רק כפי מה שהוא נעשה בזה העולם, ולכן לא אמרו זה הדבר כי באמת אינו אותו דבר ממש אלא בהשתלשלות, לכן אמר לשון כה אמר ה', ר"ל דבר כזה כי לשון כה הוא כמו כ' הדמיון. משא"כ משה רבינו ע"ה שעלה הוא למקום השגה ולא ההשגה נשתלשלה אליו לכן השיג ההשגה כאשר הוא ממש באותו עולם אלא שכאשר למד דעת את העם לימדם כצריך להם, ולפעמים אמר להם ההשגה כאשר הוא בשלימות במקומו ואז אמר לשון זה הדבר אשר דבר ה' שהוא הדיבור עצמו, וכשאמר להם רק כצריך להם אחרי שנשתלשל מלמעלה אז אמר להם לשון כה, והבן.
20
כ״אוהנה ביארנו בדרוש לפרשת בהעלותך שלח לך כי הש"י בעת שברא את העולם בראו יש מאין בלי סיוע כלום, אבל אחרי הבריאה נתן ההתנהגות לישראל שהם כביכול צריכים ליתן עוז לחיות העולמות. וידוע כי הש"י לבא דכל עלמין, ולכן חיות העולמות הוא ג"כ על דרך זה שביארנו לעיל איך מתנהג הגוף עם האברים שכל אחד מוסיף עוז בחבירו, כך ענין זה, שישראל מוסיפין כח בקדושה ונתוסף להם כח ושוב מוסיפין יותר כח בקדושה. אלא, שהש"י הוא המתחיל, כי הוא ברא יש מאין ונתן עוז בהם בתחלה אלא שבהשתלשלות העולמות נתהפך כחומר חותם שצריך תחלה עולם העליון ליתן עוז לעולם התחתון וישראל נצטוו והלכת בדרכיו להדמות אליו, ולכן צריך האדם להשתדל לבוא למדרגה גדולה שיהא לבו מסור בידו ויהיה הוא המתחיל לא שהלב יהיה המתחיל.
21
כ״בולכן משה רבינו ע"ה שעלה אל ה' וכאמור והשיג ההשגה כאשר היא במקומה היה מתחיל באברים שהם הכלי שרת לכן צוה לעשות כלים ואח"כ מקדש. אכן, בצלאל ברוח קדשו שהשיג כשאר הנביאים אשר תתהפך כחומר חותם השיג שצריך להיות ההתחלה מלב ולכן אמר כלים שאעשה להיכן אכניסם הא בלי דחילו ורחימו אי אפשר, והיה לפלא בעיניו על משה רבינו ע"ה. והשיב לו משה רבינו ע"ה בצל אל 'היית' דייקא, שהשגתך הוא ממקום שנשתלשל לשם ההשגה שהוא כענין הצל לכן ידעת שצריך להקדים המשכן, משא"כ אני שהשגתי ההשגה כאשר היא במקומו לכן אמרתי כלים תחלה ואח"כ משכן, ודו"ק בכ"ז היטב. חסלת פרשת תרומה
22