ערבי נחל, וילךArvei Nachal, Vayeilech

א׳תקס"ה

ב׳ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. (ודרשו רז"ל ראש השנה י"א.) היום מלאו ימי ושנותי. ויש לדקדק, מאי נפקא מינה בהא, ולאיזה ענין הגיד להם זאת. עוד דרשו רז"ל (סוטה י"ג:) לצאת ולבא בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורת ומעיינות החכמה. ופירשו המפרשים הטעם, כדי שלא יצטער שניטל הגדולה מאתו וניתנה ליהושע ע"ש. והוא תימה, דסתימה זו עצמה יותר צער הוא לו מענין הגדולה. עוד יש לדקדק ביאור לצאת ולבא. עוד יש לדקדק חיבור וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. ולקמן, ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד. יש לדקדק, למה הוצרך שיתיצבו שניהם, ואמר מתחלה ציווי למשה רבינו ע"ה ואח"כ ליהושע ולמה הוצרך להיות זאת בפעם אחת, והרי הדיבור ליהושע היה יכול להיות בפעם אחר שילך לבדו לאהל מועד.

ג׳וירא ה' באהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל ויאמר ה' אל משה הנך שוכב כו'. יש לדקדק, למאי נפקא מינה הודיענו שעמד עמוד הענן על פתח האהל, ומאי נפקא מינה אם היה הענן באהל עצמו או חוץ לפתח האהל. וכדוגמא זו מצינו בפרשת בהעלותך גבי ותדבר מרים ואהרן במשה כו' ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה' בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם כו' ושם קשה ג"כ ממש כמו כאן, למה קרא שלשתן לאהל מועד מאחר שלא דיבר רק לאהרן ומרים, וכן הקשו שם המפרשים, (ועיין ישוב ע"ז בס' העקרים מאמר ג' פרק י"א ע"ש), גם קשה למה הזכיר שעמד הענן על הפתח דוקא ומאי נפקא מינה, והרי שם בפרשה הקודמת גבי הזקנים כתיב ויעמד אותם סביבות האהל וירד ה' בענן וידבר אליו כו' ולא כתוב שם אם עמד בפתח האהל או לא, ולמה כאן ביאר שעמד בפתח האהל, וגם בפרשת קרח ובכמה דוכתי שנגלה ה' בענן באהל מועד לא נזכר בשום מקום שעמד פתח האהל דוקא, והוא דבר תמוה וטעמא בעי מדוע נשתנו אלו שני המקומות לבאר בהם שעמד בפתח האהל. גם קשה למה קראם שיצאו מאהל מועד וכן הקשה שם רש"י ז"ל.

ד׳ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. פירש"י ויצו מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם, והקשו המפרשים מדוע לא הביא ראיה מהא דכתיב ואנכי אהיה עמך ולא כתיב והוא יהיה עמך. גם קשה מאי טעמא לא כתוב בהדיא ויצו ה' את יהושע בן נון, ובמדרש (דברים רבה ט, א) קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים תדע לך שכך היה צריך לומר למשה הנה אתה מת אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים שנאמר הן קרבו ימיך למות. ויש לדקדק מאי נפקא מינה אם כתוב כך או כך הרי הכוונה אחת הוא שימות ואם קשה עליו לגזור למה גזר.

ה׳עוד שם במדרש רבה (דברים רבה ט, ו) רבנן אמרי למה הדבר דומה לאוהבו של מלך שכיבד את המלך והביא לו דורון חרב חדה אמר המלך התיזו את ראשו בה אמר לו אותו האיש אדוני המלך במה שכיבדתיך בה אתה מתיז ראשי כך אמר משה רבש"ע בהן קלסתיך שכן כתוב (בפרשת עקב) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה כו' ובהן אתה גוזר עלי מיתה א"ל הקב"ה שכן רע אתה רואה הנכנסות ואין רואה את היוצאות אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי הן לא יאמינו לי ע"כ. ותמוה שאין המשל דומה לנמשל, דבשלמא בהמשל התיזו את ראשו באותו הסייף וטען זה במה שכיבדתיך, משא"כ כאן אטו תלוי מיתתו בלשון הן, ומה ענין הן קרבו ימיך להן לה' אלהיך, ותו וכי עכשיו גזר עליו והלא כבר נגזר.

ו׳לבאר כל זה נקדים מ"ש בפרשת יתרו (תקס"ה) לבאר פסוקי שמואל ומאמר (סנהדרין ק"ב.) תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ע"ש. יוצא משם כי ביום שנשלם ק"ך שנה למשה רבינו ע"ה אז נשלם זמן תורה והתחיל זמן נבואה. ואמנם כל ענין אשר היא בעולם שנה נפש הנה אף בזמן שאין אותה המדה נוהגת מ"מ בעולם ישנה, דהיינו באותו מקום מהעולם המתיחס למדה זו, וזה בעבור שגם מהזמן לא נתבטל אותה המדה כי בהגיע זמן ההוא בשנה האחרת יוחזר אותה המדה. ואמנם בחינות ומדריגות התורה בעבור הזמן גם במקום לא נמצא, כי אנו יודעין שזאת התורה לא תשתנה ולא תהא תורה אחרת, לכן ימי התורה עלו למקורן ולא נשארו גם במקום, ולכן אע"פ שכתבנו כי אוהל מועד הוא מקום מדריגת תורה שמשם יצא הדיבור תמיד למשה רבינו ע"ה, לא היה זה אלא כל ימי משה רבינו ע"ה שהיה זמן תורה, משא"כ כיון שימי משה אשר היה ימי תורה עלו לגמרי למקורן בל יוחזרו עוד, והוא ענין הן קרבו ימיך למות שפירש המדרש (דברים רבה ט, א) תלה המיתה בימים, ר"ל שהימים נסתלקו בל יוחזרו עוד, ממילא לא היה עוד מדריגת תורה לא בזמן ולא במקום, ולא נשאר א"כ אלא בנפש משה רבינו ע"ה, ונתבטלו א"כ חד בתרי דהיינו בזמן ובמקום, ולא היה יכול עוד להמשיך הדיבור מבחינת תורה.

ז׳אך שרצה משה רבינו ע"ה לחיות עוד ואפילו שלא יהיה רק במדריגת נבואה, ואולם גם זה אי אפשר כי המקום ממדרגת נבואה הוא רק בארץ ישראל מעבר לירדן, משא"כ בארץ סיחון ועוג שלא נתקדש לגמרי בקדושת ארץ ישראל כמו שהאריך בזה הפרשת דרכים, וא"כ בשלמא יהושע ושאר הנביאים אז השיגו מדריגות נבואה אף בארץ סיחון ועוג, אף שהמקום אינו מקום נבואה, מ"מ כיון שנפשם הוא מדריגת נבואה והזמן הוא זמן נבואה אחר ימי משה רבינו ע"ה, ממילא נתבטל המקום ברוב והיו יכולים להשיג נבואה, משא"כ משה רבינו ע"ה שנפשו תורה והזמן נבואה והמקום אינו מקום נבואה, ואין ב' מדריגות בעולם שנה נפש שוים, לא היה יכול להשיג נבואה, ואם היה בא לעבר הירדן שהוא מקום נבואה והזמן נבואה היה נתבטל מדריגת הנפש חד בתרי והיה יוצא ממדריגת תורה ובא למדריגת נבואה, משא"כ אחר שנגזר עליו לבלתי יעבור את הירדן לא היה יכול לצאת ממדריגת תורה ולבא למדריגת נבואה, וא"כ נסתמו ממנו מעיינות החכמה שלא היה אפשר לו להמשיך הדיבור לא מבחינת תורה ולא מבחינת נבואה, ואז ראה בעצמו שאין צורך לו שיחיה מאחר שנסתמו ממנו מעינות חכמה לטעם האמור.

ח׳וזה ביאור הפסוק הראשון, כי ידע שישראל יצטערו על פטירתו והבינם דבר זה, ואמר להם בן ק"כ שנה אנכי היום שמלאו ימי כו' ונשלם בחינת תורה לא אוכל עוד לצאת ולבא, ודרשו רז"ל (סוטה י"ג:) דמיירי בדברי תורה, ר"ל לצאת מתורה ולבא לנבואה, דהא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה לכן בהכרח שימות. ואמנם עדיין יש לשאול מאחר שקשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים ולא מת רק לפי שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, הקצור קצרה יד ה' לבלתי יסתלקו ימי תורה ויהיה עוד ימי תורה ולא יסתמו ממנו מעיינו חכמה. אך אמר הכתוב (תהילים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ר"ל השמים וכל העולמות קדושתם שוה תמיד כי הנהגתם מה' בעצמם, לכן הם תמיד בקדושה אחת בשוה כל עולם ועולם כערכו, אבל הארץ שהאנשים בה עשה ה' שיהיו בעלי בחירה והם מנהיגים קדושתה כפי ערך קדושתם ועבודתם, לכן גם אחרי שנתמעטו נשמות ישראל ולא היו רק בערך נבואה, אי אפשר עוד שיהיה זמן תורה כי הארץ נתן לבני אדם לא ישנה ה' מהנהגתם.

ט׳ולטעם זה כששאל משה רבינו ע"ה והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה' אמר לו ה' שיעשה להם אותות ויאמינו ע"פ הטבע בראותם האותות ומתחלה לא ציוהו ה' על האותות, ויש להפליא על משה רבינו ע"ה איך שאל והן לא יאמינו לי הקצור קצרה יד ה' מליתן בלבם שיאמינו, אף שהבין במדריגתם במצרים שמשוקעים בטומאה ואינם בעלי אמונה בטבע, והרי ראינו בימי יחזקאל שרצו כולם להשליך עול הקדושה מעליהם ואמר ה' (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה כו' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם, הרי שלפעמים משנה ה' מכפי הנהגות בני אדם. אכן משה רבינו ע"ה טען כן מצד והארץ נתן לבני אדם, ומאחר שהבין בהם שאינם במדרגת אמונה אי אפשר להם שיגאלו, וע"י דיבורו ושאלתו של משה רבינו ע"ה ציוהו על האותות.

י׳איברא נאמר לה' הארץ ומלואה והוא סותר פסוק והארץ נתן לבני אדם, ופליגא בהא רבי יוחנן וריש לקיש בפרק שלוח הקן (חולין קל"ט.) גבי תרנגולת של הקדש שמרדה ע"ש (וכתבנו מזה במ"א) וכן הך דע"ז (נ"ב:) גבי ובאו בה פריצים וחללוהו תלוי ג"כ בהא. ואיברא דהא והא איתא, דאף שעל הרוב נותן הארץ להנהגת בני אדם ואין ה' משנה מכפי ערך קדושת הנהגתם, מ"מ לפעמים לצורך העולם מתנהג באופן לה' הארץ ומלואה והכל בידו, וכמו בימי יחזקאל שעשה בחרב חדה ובחימה שפוכה מפני שהיה אז צורך בכך, ומשה רבינו ע"ה גופיה אף שמתחלה שאל והן לא יאמינו לי והיינו מצד והארץ נתן לבני אדם, מ"מ בסוף חזר בו ואמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, והיינו לה' הארץ ומלואה שכמו שהשמים הנהגתם וקדושתם אין מסור רק לה' כך הארץ וכל אשר בה וכמש"ל.

י״אולכן עתה ביקש משה רבינו ע"ה, מאחר שקשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, א"כ יתנהג בדרך לה' הארץ ומלואה ויהיה עוד הזמן תורה בעולם ויחיה, כיון שבעת הצורך מתנהג כך הקב"ה לשנות מערך קדושת בני אדם למעליותם. וזש"ה ויאמר ה' כו' הן קרבו ימיך למות וכמ"ש במדרש שבאמת קשה מיתתו אלא תלה מיתתו בימים, שמאחר שהימים ימי תורת מסתלקים א"כ נסתמו ממנו מעיינות חכמה וטוב לו למות, אז אמר לו משה רבינו ע"ה מאחר שקשה מיתתי א"כ הרי כיבדתיך בחרב חדה ואמרתי הן לה' אלהיך כו' היינו לה' הארץ ומלואה, שלפעמים מתנהג בחרב חדה ובחימה שפוכה, וא"כ אין הכרח שימות, והשיב לו הקב"ה הלא אמרת והן לא יאמינו שהוא והארץ נתן לבני אדם והבן.

י״בואמנם יום שנפטר בו משה רבינו ע"ה היה בחינה ממוצעת כולל תורה ונבואה, כי היה סוף תורה ותחלת נבואה, כי הלא ראינו הדיבורים שאמר ה' אז הוא ענין משה מת יהושע מכניס (סנהדרין י"ז.) הרי סוף תורה ותחלת נבואה, וכן הדיבור שנתיחד ליהושע בן נון ראינו שהוא בחינה ממוצעת, דהרי יהושע בן נון לא היה רק נביא ואעפ"כ כתוב הדיבור ההוא בתורה, הרי ראינו בדיבור זה בחינת תורה ובחינת נבואה, והיינו לפי שהיום הוא בחינה ממוצעת, סוף זמן תורה ותחלת זמן נבואה.

י״גואמנם קשה, אחרי שנפש יהושע בן נון לא היה רק בחינת נבואה איך היה יכול שיגיע אליו הדיבור ההוא, אם באהל מועד הרי המקום תורה והנפש נבואה והזמן ממוצע ואין שנים שוים, ואם חוץ לאהל מועד הרי הנפש והמקום נבואה והזמן ממוצע. אמנם אמרינן במסכת שבת (ו.) לענין רשות היחיד דמקום הפתח משמש כלפנים וכלחוץ, פעמים כלפנים ופעמים כלחוץ, הרי דמקום הפתח הוא בחינה ממצוצעת בין לפנים ובין לחוץ, ולכן הודיע הכתוב שעמד עמוד הענן פתח האהל, ולכן היה הזמן ממוצע והמקום ממוצע, לכן היה יכול לקבל דיבור ממוצע, ואמנם לפי שעדיין לא קבל יהושע בן נון דיבור בימי משה רבינו ע"ה לכן הוכרח להיות דיבור הראשון בבחינת קול עליון בקול משה רבינו ע"ה, ושני הקולות נתלבשו בדיבור יהושע בן נון.

י״דלכן אמר ה' למשה קרא את יהושע והתיצבו כו' שידבר יהושע בן נון אל משה רבינו ע"ה כדי שיתלבשו ב' הקולות בקולו וכמ"ש לעיל בענין שמואל עם עלי, ועשה ככה וילכו יחדיו ונתיחד תחלה הדיבור למשה רבינו ע"ה ואח"כ ב' הקולות נתלבשו בקול יהושע בן נון, והשיג הדיבור השייך אליו וכאמור. ולז"א הכתוב ויצו את יהושע ולא פירש מי המצוה, כי באומרו סתם סובל ב' פירושים או שה' הוא המצוה או משה רבינו ע"ה ושניהם אמת, אלא דמדכתיב אשר נשבעתי ידעינן שיצא הדבר מפי עליון, אלא לפי שנתלבש בקול משה לכן ב' הפירושים אמת והבן.

ט״ווענין זה עצמו הוא בפרשת בהעלותך, כי ראינו מרים ואהרן שהיו במדריגת נבואה ונתיחד הדיבור אליהם לומר להם שמעו נא דברי. ואמנם נכתב הדיבור ההוא בתורה הרי דיבור זה היה בחינה ממוצעת בין תורה ובין נבואה, ולכן ראינו איכות הדיבור שמדבר ממדרגת משה רבינו ע"ה וממדרגת נביאים. וקשה הרי הזמן זמן תורה והמקום מקום תורה, ואף אם שם ה' אז בנפשם בחינה ממוצעת לצורך השעה הרי בטל בזמן ובמקום, לכן הודיע הכתוב שעמד עמוד הענן על פתח האהל והיה המקום ממוצע ג"כ ונתבטל המקום בתרי. ואמנם איך שם ה' בנפשם בחינה ממוצעת, הוא ע"י שצוה אותם לילך שלשתן לאהל מועד ושם נתלבש קול עליון בקול משה רבינו ע"ה, ושני הקולות יחדיו נתלבשו בקול אהרן ומרים והוא בחינה ממוצעת.

ט״זולכן בתחלה נכנסו שלשתן לאהל מועד ואח"כ לשיתלבשו שני הקולות בקולם קראם לצאת מאהל מועד אל הפתח ששם מקום הממוצע, ועל זה הוכיחם מענין המאורע, ואמר הביטו וראו אם יהיה נביאכם הוכרחתי להיות במראה אליו אתוודע, 'אליו' דייקא, שאי אפשר לכם לקבל דיבור זה שהוא בחינה ממוצעת בלתי על ידי התלבשות בקולו וכדאמרן, ומדוע לא יראתם לדבר בו, וממילא נתישב מה דבשום מקום לא כתוב שעמד עמוד הענן על פתח האהל, משום דבכל מקום שירד עמוד הענן לאהל מועד דיבר עם משה לבדו, ואותו הדיבור היה בחינת תורה, וכן גבי הע' זקנים עמדו הם סביבות האהל והדיבור לא היה רק למשה רבינו ע"ה, משא"כ באלו הב' מקומות שהדיבור היה בחינה ממוצעת הוכרח להיות פתח האהל וכאמור והבן.

י״זוחרה אפי בו ביום ההוא והסתרתי פני מהם והיה לאכול כו'. יש לדקדק בלשון והיה לאכול, וכי לא סגי באומרו ומצאוהו רעות כו'. גם מה שכבר דקדקתי באומרו ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי כו' שהוא לשון קושיא, ומאי קושיא איכא הכא, וגם התירוץ ואנכי הסתר כו' מה חידש בזה הא כבר אמר והסתרתי פני כו'. ויראה, כי הנה אמר הכתוב (תהלים מו, ב) עזרה בצרות נמצא מאד על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים כו', דיש לדקדק דתיבת מאד לא יתכן כל כך דהא עזרה היינו ישועה מהצרות, וכיון שחלפה הצרה אין שייך בזה ריבוי עזרה או מיעוט עזרה דכל הישועות שוים, דהיינו שנפטרו מהצרה ונושעו ממנה, גם אומרו על כן לא נירא בהמיר כו' הוי כנותן טעם בהדבר עצמו, דהא ע"י מציאות העזרה בצרה שוב אין ממה לירא.

י״חאולם נודע היות כל צרה הוא ס"א וכמ"ש בזוהר הקדוש (זוהר ח"א ס"ה:) מחבלא הוה אזיל בגו מיא כו', ונודע ג"כ כי הרצון שהיה לית"ש לברוא עולמות, אותו הרצון מתפשט בכל המציאות והוא המקיימם לעולם כל ימי מציאותן, והוא נשמת פנימיותם והוא מלובש בכמה וכמה לבושים, וכפי ערך מיעוט הלבושים כך ייטב הנמצא ההוא כי אינו רחוק כ"כ ממקור הטוב שהוא הרצון הנמשך מית"ש, שהוא ורצונו אחד, ועכ"פ גם במציאות גשמי אשר מרובה בלבושים, מ"מ הוא טוב כיון שחיותן ופנימיותן של כל המלבושים הוא מקום הטוב, וא"כ קשיא לכאורה במציאות הס"א אשר כפי הנראה הוא התנגדות לרצונו ית"ש, וממה נפשך אם אין נמשך רצון לתוכו מאין לו מציאות, ואם נמשך הרצון לתוכו היה טוב ולא רע.

י״טלתרץ קושיא זו, מבואר בכל הספרים כי בכל ס"א יש ניצוץ המקיימו, ר"ל רצון מית"ש שיהיה דבר מורה התנגדות, מחמת שבשום פעם או בשום ענין יומשך עי"ז איזה ענין טוב, ומחמת זה הרצון מית"ש לקיימו אבל אינו רק רצון מועט כערך ניצוץ והבן, וא"כ אחר שיצא דבר הטוב שבו לפועל הרי יצא הניצוץ ההוא מהס"א ובהכרח נתבטל אותו הס"א כי כבר אין בו ניצוץ הרצון ההוא, כי אותו הרצון שוכן כבר בהטוב שיצא לפועל, וזה מובן לכל בעל דעת.

כ׳וכן ענין כל צרה הן ליחיד הן לרבים ח"ו שהוא ס"א כאמור וה' לא חפץ באלה שהרי כל המציאות לא המציא רק מחמת שטבע הטוב להטיב אבל להרע ודאי לא יחפוץ, וא"כ אין רצון בצרה, ומהיכן מציאותה, אלא שיש בו רצון דק ומעט והוא הניצוץ שבו המקיימו ומעט הרצון הוא דרך משל כדי שעי"ז יטיב האדם מעשיו או שיכנע לבו, א"כ ניצוץ דק ההכנעה שהוא מדה קדושה הוא מקיים כל הצרה, ולכן כל בעל דעת בכל צרה יחפש הניצוץ שבו, כי הניצוץ הוא ההיפוך מהצרה, כי הצרה הוא הס"א ענינה להרע לאדם והניצוץ שבתוכה ענינו לעזור לאדם להטיב מעשיו או להכנע וכדומה. נמצא בתוך הצרה יש ניצוץ עזרה בתוכו והוא מחיה כל הצרה, וא"כ כשאדם בעל דעת ומחפש כוונת הצרה שעיקרה הוא הוא העזרה ששוכן בתוכה שהוא הניצוץ ומיד כשמוציא הניצוץ ההוא ונדבק בלב האדם הרי שתים טובות עשה, כי הוציא ניצוץ קדוש מתוך הקליפות, ושנית כי כשיצא הניצוץ קדושה מהצרה ממילא נתבטל הצרה ואין לה שום מציאות. ולטעם זה אמר ה' (מל"א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב לפני לא אביא הרעה בימיו, כי הוא מצא העזרה תוך הצרה והוציאה שהוא הכנעת לבו, ודעת לנבון נקל בכל כיוצא בזה.

כ״אאמנם שכל זה לא יבינו שוטים וכל העובדי כוכבים, כי הם אינם מצד הקדושה, אדרבה מהס"א, והם ממש להיפוך, כי כל זמן שיש בתוכה ניצוצות קדושות יש להם מציאות, ובצאת הניצוצות קדושות מהס"א מתבטלים עמהם, משא"כ ישראל שכל הנהגתם מצד הקדושה א"כ אין הצרה אצלם אלא כל זמן שהניצוץ עזרה עדיין תוך הצרה וכאמור, וישראל יש להם דעת זה להבין למצוא העזרה תוך הצרה ולהוציאו, ולז"א הכתוב (ירמיה מו, כח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואתך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך, ירצה, כי עונש העוב"כ מצד הס"א ובצאת הניצוץ הקדוש מהם נעשה בהם כלה, משא"כ בישראל אי אפשר להיות כלה, כי ויסרתיך למשפט שהצרה הבאה בשום פעם ח"ו על ישראל, אין הכוונה אלא בשביל דבר טוב הוא העזרה הנמצא בה, ומשום הכי ונקה לא אנקך שיהיה ח"ו כלה וק"ל. ולז"א עזרה בצרות נמצא מאד, שמאד יש לנו דעת זה למצוא העזרה תוך הצרה, על כן לא נירא בהמיר ארץ כשיהיה כלה בכל הגוים וכאמור והבן.

כ״בולטעם זה כשם שראינו השגחה מית"ש על ישראל בהיותם חונים בארצם וכל טוב שבעים, כך ממש או יותר נתראה ההשגחה עליהם בהיותם בארץ אויביהם בצרות צרורות כי נראה בעין בעליל לארץ כאב הרודה את בנו בשבט כדי שיטיב דרכו, ומיד כשיטיב דרכו שורף ומכלה השבט, והוא אומרו (משלי ג, יב) את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, והוא אומרו (ישעיה י, ה) אשור שבט אפי, וישראל מוציאין העזרה תוך הצרה וכאמור, הרי רואין סיבת הצרה לטובה בהשגחה מעולה כאב הרודה את בנו. ובחורבן בית ראשון טרם הבינו ישראל סיבת הצרות, עלה בדעתם שהוא משנאתו אותם ח"ו רצו לפרוק עול ואמרו (סנהדרין ק"ה.) עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו כו', וסברו שסיבת הצרות מחמת שהשליכם מעל פניו ומבלי השגחה מצאום הרעות, אמר להם ית"ש ע"י יחזקאל הנביא ע"ה והעולה על רוחכם היה לא תהיה כו' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם כו', הודיעם בזה שאין הצרות מהעדר השגחה אדרבה מרוב ההשגחה לצורך העזרה הנמצא בהצרה, דהיינו שימלוך עליהם ויכנעו מפניו. יוצא מזה שבעת הצרות כמעט נראית יותר ההשגחה שבעתים של הטובה.

כ״גאמנם לפעמים יתהוה ח"ו איזה צרה לישראל אשר נלאו כל חכמי לב למצוא עזרה בתוכה, א"כ דמוה לכלה ח"ו, וכמו שבעו"ה נתהוה בזמננו זה בושנו מכל דור, שעלה בימינו מה שלא היה בשום דור ולא נשמע כמוהו, וילאה האדם למצוא בצרה זו תכלית טוב וניצוץ שבתוכו, כי ודאי הנותנים לכאורה לא יראו בנחמות ציון והיו דראון לכל בשר, והניתנים אוי לנו כי ראינו בעינינו שנעשים שם בריאה חדשה ולבם מתטמטם לא יצלחו לכל בעו"ה, והם נאכלים ממש ונתקלקלים ודומים לבהמה, אפילו בחוזרים משם אוי לנו כי חטאנו הרבה אחרי שעלתה זאת בימינו ההיתה זאת בימי אבותינו, וממילא בהיות לא נמצא בזהו תכלית טוב יצוייר שח"ו יעלה בדעת מעטי השכל שעזב ה' ח"ו, וצרות אלו יאמרו בודאי שבאים מהעדר השגחה, שהרי כל צרה שמצד השגחה בהכרח שימצא בה תכלית טוב שהוא הניצוץ אשר בקרבה.

כ״דואחשוב שבזה ועל כיוצא בזה דיבר הכתוב כאן ואמר למשה רבינו ע"ה להודיעם אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כי והסתרתי פני מהם באמת, ועי"ז והיה לאכול, ר"ל שהצרות יהיו מבלי תכלית טוב נמצא בהם אלא אדרבה כדבר הנאכל ונכלה. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, לא כמו שהוגד לנו ע"י יחזקאל הנביא ע"ה שהצרות מצד השגחה והלא רעות אלה מורים שבאו מצד העדר השגחה, כיון שאין נמצא בהם תכלית טוב, ויעלה בדעתם עי"ז כמו שעלה בדעת דורו של יחזקאל, לז"א והאמת אינו כן רק ואנכי הסתר אסתיר פני, ר"ל לא כמו שאתם סוברים שעזבתי, אלא שהסתרתי פני לשעה מהם ועי"ז באמת מצאום צרות אשר ילאו למצוא בהם התכלית, אבל עכ"פ תכלית טוב נמשך מהסתרת פנים, שעי"ז תתרבה ההכנעה יותר כמובן, או לאיזה טעמים כמוסים אצלו ית"ש אשר אין לנו דעת להשיגו והבן.

כ״הורז"ל באו לחזק יותר דבר זה אמרו (חגיגה ה.) כל מי שאינו בהסתר פנים ובוהיה לאכול אינו מהם, ולכאורה יפלא אשר מכל התוכחות הנמצאים בתורה לא הזכירו רז"ל אלא אלו השנים הסתר פנים והיה לאכול. ומובן עם דברינו, כי כל התוכחות מורים השגחה כאב על בנו, משא"כ אלו הב' המורים לכאורה העדר השגחה, דע לך דאדרבה זו השגחה יתירה ונוספת עוד על הראשונה, ולכן יצוייר ששאר התוכחות יבואו אפילו על מי שאינו מהם רק מצד היותו שוכן עמם ונדמה להם למראית העין, ויצויר ג"כ ההפך שימצא איש אנשים מישראל אשר עליהם לא יעבור הכוס. משא"כ אלו השנים הם בהשגחה יתירה עד שכל מי שאינו כו' והבן, והש"י יתן בלבנו לשוב אליו באמת ויגאלנו במהרה גאולה עולם אמן.

כ״וויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי כו' וחרה אפי בו ביום ההוא כו' ומצאוהו רעות רבות וצרות יש לדקדק כפל הלשון רעות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. יש לדקדק, מה הלשון אומרת הלא על כי אין אלהי כו' ומאי קמ"ל, דודאי דכך הוא, ולשון הלא הוא לשון קושיא, וא"כ משמע דהכי קאמר ואמר ביום ההוא להקשות איזה קושיא הלא על כי כו' ומתרץ ואנכי הסתר כו' כך הוא שטח המשך המקראות, ובאמת לא חזינן הכא לא קושיא ולא תירוץ. ותו מאי דקאמר בתר הכי ואנכי הסתר כו' הוא מיותר לגמרי, דהרי כבר התחיל בזה מעיקרא ואמר והסתרתי פני מהם ומה הוסיף בפסוק ואנכי הסתר כו' ותו יש לדקדק דמעיקרא אמר והסתרתי פני מהם ואח"כ אמר ואנכי הסתר אסתיר פני ולא אמר מהם, ותו יש לדקדק מאי לשון בקרבי הוה ליה למימר על כי אין אלהי בתוכנו.

כ״זואזכיר בזה דברי הגאון בפרשת דרכים מה שפירש בפסוקים האלה בדרך דרוש ומיושב לדרכו הקושיא האחרונה ואביא דבריו בקצרה. בהקדם דאמרינן במסכת שבת (פ"ח.) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית כו' ואמרינן עלה מכאן מודעא רבה לאורייתא, והקשו הקדמונים הא ישראל קבלו התורה בשבועה וגבי שבועה לא מהני טענת אונס לבטל השבועה, אם לא היכא שנשבע בפיו וביטל בלבו והלא ישראל ברצון נשבעו ולא ביטלו בלבם, ותירצו דמאי טעמא בעינן ביטול בלב אע"ג דבכל דוכתא קי"ל דכל עשיה שאדם עושה באונס לאו כלום הוא ולמה לא יועיל אונס לבטל השבועה היכא דלא ביטלה בלב, היינו משום דעל הלב אינו אנוס דאין חברו יודע מה בלבו, משא"כ בהש"י שיודע מחשבות אדם ותחבולותיו ה"ל אנוסים גם על המחשבה ולא בעינן ביטול בלב. ובמדרש (תנחומא יתרו ג, א) מפרש הפסוק ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כך אמרו ישראל אם מהרהרין אנו בלבבינו והוא יודע מחשבותינו נעבדנו ואם לאו נמרוד בו, וזהו היש ה' בקרבנו, ר"ל מחשבותינו, כי ישראל היו מסופקים אם הקב"ה יודע מחשבות.

כ״חעוד הקדים שם הפרשת דרכים דלענין עבודת כוכבים לא מהני טענת המודעא, וזהו אמרו ומצאוהו רעות רבות כו' ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי 'בקרבי' דייקא מצאוני הרעות, ר"ל שהם יוכיחו שדעתם אמת היה ח"ו שאין הקב"ה יודע מחשבות דאם איתא שהוא יודע מחשבות א"כ יש לנו טענת המודעא ואינם ראוים לעונש, וזהו הלא על כי אין אלהי בקרבי כו', ועל זה השיב להם שאינו כך דאע"ג דבוודאי אני יודע מחשבותם, ואז איתא לטענת המודעא, מ"מ ואנכי הסתר כו' כי פנה אל אלהים אחרים ובעובדי כוכבים לא מהני טענת המודעא עכ"ד שפתים ישק.

כ״טובדרך זה ביארתי ג"כ פסוקי נצבים (דברים כט, יז) פן יש בכם איש או אשה כו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים כו', ויש לדקדק בתיבת לבבו דכיון דמיירי מעבודת עובדי כוכבים הוה ליה למימר אשר פונה היום מעם ה' אלהינו, דהא תיבת לבבו משמע רק מחשבה בעלמא, ותו יש לדקדק והיה בשמעו כו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, מאיזה סברא יאמר בלבו שיהיה לו שלום, ותו דאם יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי ולא יאמין בשכר ועונש, א"כ במה סתר משה רבינו ע"ה את דבריו ואמר לא יאבה כו' כי אז יעשן כו', דכיון דזה אינו מאמין מה מהני מה שאומרים לו ובאיזה סברא יש לסתור דבריו של זה המתברך בלבבו.

ל׳ויובן דהענין איתא במדרש (תנחומא נח ג, א) שהקשה בההוא דכפה ההר כגיגית למה הוצרך הש"י לזה הרי כבר קודם זה נתרצו ישראל לקבל התורה, ותירץ דהש"י עשה זאת בכוונה כדי שיהיה לישראל טענת מודעא וינצלו מעונשים קשים, והענין הוא דאע"ג דבאמת לאו טענה מעלייתא הוא מכל וכל, מ"מ הצלה פורתא מיהת איכא לבלתי יענשו בתוכחות הכתובים בתורה, ואהני להו טענה זו לסתום פי המקטרגים, לכן אף כשנענשין אין נענשין בכל האלה הכתובה, דאהני מיהת טענה זו להקל מעליהם העונש שבתוכחה.

ל״אובהא פירשתי פסוק בירמיה (כ', ז) פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל מדוע הייתי לשחוק כל היום כולו לועג לי, פירש"י ז"ל דמיירי שנתפתה להקב"ה להיות נביא ולילך בשליחותו וישראל משחקים בו, והנה באמת יש לדקדק דאדרבה ירמיה הצטער תמיד על ישראל והתפלל עבורם ולמה אמר בזה דלטוריא עליהם. ותו יש לדקדק כפל הלשון במלות דסתרי דהיינו פתיתנו חזקתני. ולדברי המדרש הנ"ל יש לפרש דאדרבא ירמיה התפלל וטען בזה טענה בעד כלל ישראל, וזהו אומרו רבש"ע הלא מתחלה פתיתני ה' לקבל התורה ואפת שכבר נתרצתי לקבל, ואעפ"כ אח"כ חזקתני ותוכל שכפית הר כגיגית, על כרחך אין זאת כי אם לפתוח לנו פתח תקוה להקל העונש מעלינו, כדי שיהיה קצת פתחון פה בטענת מודעא, וכיון שכן מדוע הייתי לשחוק בין העוב"כ ולא הקלת העונש כלל.

ל״בוהנה נודע כי יצרא דעבודת כוכבים הוה תקיף מאד בימים ההם, כמבואר בדברי רז"ל (סנהדרין ק"ב:), וזה היה ענין אומרם היש ה' בקרבנו אם אין שפירש המדרש הנ"ל אם מהרהרין כו', דלכאורה מאי נפקא מינה להו בהא בחקירה זו. אלא הענין הוא לפי דיצרא דעבודת כוכבים הוה תקיף ואעפ"כ לא היו יכולין לעבוד כוכבים ומזלות מחמת חומר עונשו, ולכן חיפשו עלילות אולי יוכלו לעבוד כוכבים ומזלות עכ"פ במחשבה, אולי אינו יודע מחשבות ויוכלו למלאות יצרם ותאותם במחשבה עכ"פ, לזאת רצו לחקור זאת אם מהרהרין כו'.

ל״גוזהו שדיבר אליהם כאן פן יש בכם איש כו' אשר 'לבבו' דייקא פונה היום כו' לעבוד את אלהי הגוים ההם, ר"ל שרוצה לעבוד עכו"ם במחשבה, והיה בשמעו את דברי האלה דעונש עבודת כוכבים חמור, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות 'לבי' דייקא אלך, ר"ל שלא יעבוד כוכבים ומזלות רק במחשבה ויאמר שאינו יודע מחשבות ח"ו, לזה אמר להם דעו נא וראו כי תפלו בפח גדול מזה, דא"כ כשתאמרו שאינו יודע מחשבות ח"ו לא יאבה ה' סלוח לו על שום עבירה א' כי אז יעשן כו' ורבצה בו 'כל' האלה דייקא, דהא מה שישראל יש להם קיום ולא ירבץ בם כל האלה הוא, כי טענת המודעא אהני להקל מעליהם, משא"כ זה שיאמר שאינו יודע מחשבות ח"ו א"כ בטלה טענת המודעא וא"כ קלקל לעצמו יותר על תיקונו, ובמ"א הארכתי בענין זה עוד.

ל״דונבא לבאר בדרך מוסר הפסוקים שהתחלנו, בהקדם לבאר פסוק בירמיה (יז', יא) רפאני ה' וארפא כו', ונוסח זה תיקן לנו ג"כ בנוסח התפלה רפאנו ה' ונרפא הושיענו כו', וקשה, חדא, כפל הלשון רפאנו ונרפא, ותו רפאנו משמע שצריך הקב"ה לרפאות ובלעדו אי אפשר כאשר באמת כך הוא, ולשון ונרפא משמע שהרפואה מעצמה. ופרשתי דבר זה בדרך המוסר, דהנה לכאורה צריך להבין הרי ארז"ל (סנהדרין צ"ז. ) כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ודבר גלוי וידוע שאם היו כל ישראל שבין בתשובה ברגע א' אזי תיכף ישלח הש"י לנו את הגואל, מחמת שע"י התשובה היינו כולנו נעשים מנוקים מעון, וא"כ הלא אנחנו מאמינים בענין יום הכיפורים כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, וא"כ ביום הכיפורים נעשים כל ישראל מנוקים מעון ומדוע לא יהיה הגאולה מיד במוצאי יוה"כ.

ל״הואמרתי לבאר זאת בדרך משל, הנה נודע שיש למלך תחת ממשלת מדינותיו שני מיני רופאים, האחד הוא רופא דברים גסים ועבים, ורופא זה ממונה על האנשי חיל שלו ואנשים אלו המה גסים בטבעם ואנשים בריאים וחזקים ומעולם בל יראה בכל אבריהם הפנימים שום חולי ומכשול זולת מחמת שהולכים למלחמה ולפעמים נעשה במקצתם מומים או מחוסרי אבר, וגם מחמת שמורגלים לעשות מעשים רעים ומכים אותם מכות אכזריות ונעשה גופם מלא חבורות ופצעים אכזרים ורעים, ולזה ממונה אותו הרופא שהוא אינו מלומד רק לרפאות אלו החבורות ופצעים, ויותר מזה כגון לרפאות איזה חולי פנימית כל זאת אינו יודע כי לא למד רק לרפאות רפואות חיצונים אשר באיברים מבחוץ מחמת הכאות וכאמור, ורפואות הללו הרפואה קשה יותר מהמכה עצמה כידוע דבר זה, כי צריך לרפאות בסמא חריפא שידובק הבשר וירפא מן הפצעים הרבים וכאב הרפואה גדול ורב יותר מכאב המכה.

ל״והשני הוא רופא אשר לא ידע בכל אלה הרפואות, רק למד חכמת הרפואות אשר בכל האברים הפנימים, ורופא זה ממונה על השרים ועבדי המלך שהם לא יוכו במלחמה כי הם לעולם לא יבואו נגד המלחמה החזקה וגם כן אין עושין בשום פעם שום מעשה אשר יתחייבו להכותם ושיהיו להם פצעים בגופם, לזאת כל אבריהם וגופם מבחוץ כולו שלם ויפה, רק מבחינת היותם מורגלים במאכלים דקים והם בטבעם דקים מאד לזאת אין אבריהם הפנימים כל כך חזקים אשר מחמת זאת הם צריכים לרופא מומחה ובקי בחכמת הרפואה כדי שיחזיק תמיד את מזגם וכחות הגוף הפנימים לכל אשר ימצא להם בדק. והנה חולאים הללו אינם כאב כל כך רק מיחוש בעלמא שמרגיש לפעמים השתנות במזגו שאינו חזק כראוי, והרפואה הוא ע"י סמים מועילים וערבים לגוף שיתענג בהם ועי"ז נחזקו כחותיו.

ל״זואירע פעם אחת שהיה בעיר אחד רוב אנשי העיר היו חלאים ר"ל ולא נרפאו והיו מוטלים על ערש דוי. בתוך כך אירע שהדאקטר של המלך עצמו עבר דרך אותה העיר, ויהי כשמוע החולים דבר זה שלחו אליו אנשים לבקש ממנו מאוד שיחוס וירחם עליהם, להיות שהוא הרופא של המלך עצמו ובודאי הוא מומחה שאין כמוהו יעשה זאת למען רחמיו שישב שם איזה ימים וירפאם, ויהי הרופא הלך אליהם וישא עיניו וירא כי כולם הם מוכים במכות חיצונות בעלי מומים ומחוסרי אבר פצע מכה חבורה, ואמר בלבו רפואות אלו אינם שייכים לי ומה שלחו אחרי, ויאמר בלבו אראה מזגם וכחות גופם הפנימים אם הם חזקים כראוי, וינסה זאת בחכמתו וירא כי גם כחותם הפנימים באיבריהם הם ג"כ חולים מאד.

ל״חוכראותו כך השיב להם הנה בדבר המכות החיצונות אשר לכם בחנם הטרחתם אותי כי דבר זה אינו שייך לי ואיני מלומד ברפואות האלה כלום ובחנם הטרחתם אותי בזה. אולם אמת הדבר שגם מזגיכם וכוחותיכם ואברים הפנימים הם ג"כ מלאים חלאים אשר מאד אתם צריכים לי שארפא אתכם, אכן זהו דבר שאי אפשר כלל טרם תרפאו בגופיכם מבחוץ בכל איבריכם לא אוכל כלל לעשות לכם פעולתי ברפואות השייכים לי. לזאת העצה היעוצה מאתי לכם קחו לכם רופא אחד שירפא אתכם כל המכות החיצונים אשר בכם ואח"כ ארפא אתכם אנכי ותהיו מבית ומחוץ ככל האנשים. זהו המשל והנמשל צריך לבאר באורך.

ל״טוהנה נודע כי חולי הנפש כמו חולי הגוף, ורפואת הנפש כמו רפואת הגוף, ולכן כמו שיש לגוף ב' מיני חלאים מבית ומבחוץ כאשר אמרנו במשל, כך יש לנפש שני מיני חלאים, מין חולי אחד הוא באנשים כשרים אשר אינם בעלי עבירות ואינם עוברים עבירה בפועל ח"ו ואברי נשמותיהם כולם שלימים ויפים אין בהם מום או חסרון אבר, זולת שיש להם חולי בפנימיותם ע"ד כי אדם כו', והיינו במדות ובדיעות או בקנאה ותאוה וכדומה, ויש דברים שארז"ל שאין אדם ניצול מהם בכל יום, וכן מעט הגאוה והכעס וזולתן מהמדות האסורות, ומעט השיחות בטלים אשר היצר הרע מזמין לאדם לפעמים ודומיהן הן כל אלה החלאים הדקים.

מ׳אמנם מין חולי הב' הם חלאים רעים ונאמנים, פצעי אויב מכות רעות מוסר אכזרי בעברו על לאוין חמורים, ונודע כי רמ"ח ושס"ה הם רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה, וכאשר עובר עליהם ג' פעמים על אחד מהם אז נעשה מחוסר אותו אבר שנכרת ח"ו אותו אבר מן הנשמה, או שעובר ח"ו על כריתות ומיתות בית דין שבאלו נאמר הכרת תכרת הנפש ההוא, שנכרת ח"ו כל הנפש ממקורה ומכף רגל ועד ראש אין בה מתום פצע חבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו (ישעיה א, ו), וזהו דבר רע ומר מאד כגון ע"ג ג"ע וש"ד שהם דברים המחליאים כל הנפש בעשות אחת מהנה אפילו פעם אחת לא כלאוין ועשין שבעשות א' מהן מחליא אותו האבר לבד ובעשותו ג' פעמים כורת אותו האבר, משא"כ בעשותו אלו הדברים הוא מחליא כל הנשמה וכורתה ממקורה ח"ו.

מ״אוכן המחלל את השבת דאמרינן בעלמא האי תנא חמירא ליה שבת כעוב"כ ולחד גירסא מעבו"כ, וכל מיני חילול שבת הן חמורים מאד, לא מבעיא באבות ותולדות שהן מדאורייתא ומהן יש בהן סקילה או כרת וכדומה, הלא אף גם בשבותין שהם דרבנן מ"מ כיון דאביזרא דחילול שבת הוא הוא ג"כ חמור מאד, וארז"ל (ברכות ד:) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכדומה לזה שאר עבירות החמורות הכוללות כל הנפש. וישP עון חמור מכל אלו לענין כמה ענינין, והוא מי שעוזב דייני ישראל והולך לדיין אשר ישר בעיניו, דאמרי רז"ל (קידושין מ"ט.) הרי זה מחרף ומגדף וכאילו הרים יד בתורת משה רבינו ע"ה ומחלל את השם ומייקר שם האלילים להשביחן ח"ו, והרי זה דבר חמור מאד אשר אין כמוהו, ובעו"ה שכיח זה עתה עבור אשר לבלתי יוכלו דייני ישראל לכוף ולהזמין לבעל דין, ולכן מאחר שאין כפיה על הדבר הם מסרבין והולכין כו'.

מ״בונבאר בענין זה איזה מקראי קודש. הנה אמר הנביא ע"ה בירמיהו (ב', י) כי עברו איי כתים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל שומו שמים על זאת כו' כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים ע"כ. ויש לדקדק כי בכל לשון עמי לשון חבה ואם הנביא מיירי כאן מאותן האנשים אשר עזבו לגמרי את ה' ועובדים עבודת כוכבים ויצאו מן הכלל בפועל ונתפרשו מן היהודים היתכן לקרותן עמי באומרו ועמי המיר כבודי כו'. עוד נקדים פסוק במלכים (מל"ב א', ג) ביהורם ששלח בחליו לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון לאמר האחיה מחלי זה ויאמר לו הנביא כה אמר ה' המבלי אין אלהים בישראל שלחת לבקש אלהי עקרון לכן כה אמר ה' המטה אשר עלית עליה לא תרד ממנה כי מות תמות כו'. ויש לדקדק, כי נודע היות כל התורה ונביאים וכתובים נצחיים ולא שיהיה נבואה לשעתה, ונבואה זו דהמבלי אין אלהים בישראל כו' לכאורה היא רק לשעתה.

מ״גונקדים מה שפרשתי הפסוק בפרשת בשלח (שמות יז, טז) ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וארז"ל (תנחומא סוף כי תצא) שאין הכסא שלם כו'. ודבר הזה הוא תמוה מאד, מי הוא אשר שלח יד בכסא הכבוד של מלך הכבוד ית"ש, ואיזה יד שולטת שם, ומלחמה מה טיבה, האם הקב"ה צריך לעשות מלחמה והלא כל הנמצאים שבעולם אם רגע כמימרא ימנע השי"ת השגחתו מהם יבוטלו ומה הוא צריך למלחמה.

מ״דואמרתי בזה על פי משל, שהיה מלך אחד תקיף מאד, והיה לו אוהב נאמן אשר אהבו כנפשו, ואותו האוהב תמיד שם נפשו בכפו לטובת המלך ונלחם כל מלחמותיו והצליח תמיד כי היה איש משכיל ומצליח ונצח כל המלחמות עד שנתעשר המלך עושר גדול ומדינות הרבה כבש ע"י זה האוהב, ויוסף עוד המלך אהבו. ומלבד זאת היה זה האוהב בעל מלאכה גדול יודע לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן, ויעש למלך כסא שן גדול בכל מיני נוי לא נעשה כן לכל ממלכות הארץ, והוטב בעיני המלך כסא הזה וכל הארץ שמעו את יופי הכסא ומתקבצים תדיר להסתכל ביופיו של הכסא ויהי זאת לכבוד גדול אל המלך, ויהי הכסא חביב מאד למלך כבבת עינו ויוסף עוד אהבו עד אשר אהבו כנפשו ממש.

מ״הויהי היום אירע פעם אחת שהלך למלחמה ולא הצליח אז כפעם בפעם ונשבה בנו של אותו האוהב ויחזור לביתו ויתאבל בקרבו על בנו, ולמלך לא הגיד לבקשו על בנו מחמת כי היה אוהב למלך מאד ולא נח יום ולילה בצורכי המלך ומלחמותיו, ומחמת רוב הבושת שהיה לו מהמלך לא הגיד כלל הדבר ההוא. ויהי כי זקן אותו האוהב וידע אשר הגיע עתו, אז בא אליו המלך עם כל שריו ועבדיו והתחיל המלך בוכה מאד כי צר לו עליו פרידתו כי אהבת נפשו אהבו. וכראות אותו האוהב איך הוא חביב מאד בעיני המלך אמר בלבו הנה הגיע העת שיבקש למלך על אודות בנו, ויאמר למלך זכור נא אשר התהלכתי לפניך ונלחמתי כל מלחמותיך ושמתי נפשי בכפי ונצחתי תמיד, והנה פעם אחת נשבה בני במלחמה, ועתה תזכור לי את כל אשר עשיתי ותפדה את בני ממקום אשר הוא שבוי שם, ויבך ויתחנן לפני המלך והבטיח לו המלך וישבע לו על הדבר ההוא.

מ״וויהי אחרי מותו זכר המלך את הבטחתו והלך בעצמו וקיבץ כל חיילותיו והלך בזרוע נטויה לאותה המדינה והוציא משם את בנו של האוהב והביאו אצלו, ויהי חביב לו כבבת עינו בזכרו תמיד מעשי אביו אשר עשה תמיד בשביל המלך ובראותו לפניו תמיד את הכסא הגדול והיפה אשר עשה לו אביו, ומה עשה המלך נטל אותו הבן והושיבו אצלו על כסא המלוכה הזה ויאמר לו אתה ראוי והגון שתשב עמי על כסא זה כי זה הכסא עשה לי אביך, והורגל כך עם המלך כמה זמנים והמלך הספיק לו כל הצטרכותו למאות ולאלפים.

מ״זאמנם אותו הבן לא חכם היה, ואירע לו פעם אחת שהיה צריך לו מעות, ומחמת מיעוט חכמתו לא הבין שיאמר למלך הצטרכותו ובודאי יתן לו כהנה וכהנה, וחשש וביקש תחבולות מהיכן יקח מעות, מה עשה הלך ושבר מהכסא המלוכה כל נתח טוב וכל הציורים היפים ואבנים טובות שהיה שם ומכרם עד שנשאר הכסא פגום מנוול מיופיו, ואח"כ לקח הכסא הנשאר ומכרו ג"כ. ולא די בזיון וקצף שמכר כסא המלך ושברו אף גם זאת שמכרו לשונא המלך ובעל מלחמתו, ויהי כשבת אותו השונא על כסא המלך הזה אשר היה שמעו בכל הארצות נתגאה בעצמו והכריז בכל המדינות כי הוא מלך ויתקבצו אליו אנשים לרבבות וימלוך עליהם ויהי בעל מלחמתו של המלך.

מ״חוהנה זה בן האוהב בהיותו בתחלה חביב מאד למלך היו לו אויבים הרבה בעלי קנאה שקנאוהו מאד על אשר גדלו המלך מעל כל השרים ויחפשו לו תמיד עולות וישימו לו עלילות דברים בפני המלך והשרים, ויהי כשבת המלך על הכסא לשופטו יצא תמיד זכאי בדינו בראות המלך את הכסא ביושבו עליו ונזכר כי זהו הכסא המלוכה אשר עשה לו אביו של זה, ונזכר גם בשאר מעשים אשר אביו עשה לו ושוב לא היה יכול שום שר לדבר עליו חובה לפני המלך. ויהי היום אחר ששיבר הכסא ומכרו, אירע הדבר שנתעורר עליו עלילה ומשפט לפני המלך ונתעוררו עליו אויבים רבים ומעלילים. ויהי כראותו כך התחיל בוכה ואומר בלבו מה אעשה הנה בכל עת שהיה כזאת עלי ניצלתי בעבור כסא המלוכה, והן עתה לא די שאין לו סניגור אלא אף גם יעשה קטיגור כי בהזכיר אלו העלילות והמלך ישב לשפטי יפקוד ג"כ בדבר הכסא אשר עשיתי ומה אעשה עתה. ויהי כי הלך ובכה בא איש אחד ונתן לו עצה שבתוך כך טרם יתחיל דבר המשפט יראה לפדות את הכסא מאת שונא המלך ואת אשר שיבר יראה ויבקש איזה אומן טוב שיתקנו כאשר היה בתחלה. ויעשה כך, וישב לו המלך לאוהב כבראשונה וינצל.

מ״טהנה זה הוא המשל ידוע כי הוא דבר בדוי מלב כדי לקרב כל הענינים אל השכל, אבל הנמשל הנה הוא דבר אמיתי והוא אשר אירע לנו ממש. אחד היה אברהם אבינו ע"ה והוא היה אוהב המלך מאד ונלחם כל מלחמותיו כידוע, כי האדם לא נברא רק כדי להלחם מלחמת היצר הרע וזהו עיקר בריאת האדם כמ"ש הסמ"ג בהקדמה, ואברהם אבינו ע"ה נלחם תמיד מלחמה זו ותמיד נצח לרוב השכלתו וצדקתו וגבורתו עד שקראו הקב"ה אברהם אוהבי. ומלבד כל אלה המלחמות עשה אברהם אבינו ע"ה כסא כבוד למלך הכבוד, והכסא ידוע מה הוא, והוא שאמר הכתוב (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך, נתבאר ששני דברים אלו צדקה ומשפט הוא הוא הכסא של הקב"ה, ודברים האלה עשה ותיקן אברהם אבינו ע"ה כמש"ה (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט, וזהו הכסא היפה שעשה אברהם אבינו ע"ה להקב"ה אשר אין כסא זה בכל העולמות בלתי לה' לבדו ויוסף עוד הקב"ה אהבו. פעם אחת אירע שלא נצח את המלחמה כפעם בפעם ונכשל קצת בבמה אדע ונשבה בנו היינו שנגזר על בניו ידוע תדע כו', אח"כ ביקש אברהם אבינו ע"ה מהקב"ה על אודות ישראל לפדותם ממצרים מבור השבי והבטיח לו וכרת עמו ברית ושבועה על דבר הזה.

נ׳ויהי אחרי מות אברהם זכר הקב"ה את אברהם ושבועתו, ודילג את הקץ ונגלה בכבודו בתוך מצרים ויפדה את ישראל מבית עבדים וקירבם אצלו ונעשו חביבים לו מאד בזכרו תמיד מעשי אבותינו, ובראותו תמיד הכסא היפה אף נעים אשר עשה לו אבינו. ועוד זאת לקח את ישראל והושיבן אצלו על הכסא, הוא הענין משה"כ (תהילים פב, א) בקרב אלהים ישפוט, ואמר אלהים נצב בעדת אל, שהושיב דייני ישראל על זה הכסא ואלהים נצב עליהם, ואמר הש"י כי כדאי הם לשבת על זה הכסא כי הוא אשר עשה אבותם, ותמיד כראות מלך מלכי המלכים הקב"ה צדקה ומשפט שהוא הכסא אשר עשה אברהם אבינו אזי ישראל חביבים לפניו מאוד. וכאשר לפעמים נתעוללים עלילות וקטרוגים בישראל כאמרו (איוב א, ו) ויהי היום ראש השנה ויבואו בני האלהים כו', ויש שם מיימינים ומשמאילים, והקב"ה יושב על כסא המשפט, הנה כשבתו על זה הכסא מיד נזכר לפניו שזה הכסא עשה אברהם אבינו ע"ה ומיד הוא זוכר גם כל מעשי האבות ומתמלא רחמים עלינו ושוב אי אפשר לשום מקטרג ללמד חובה.

נ״אאכן ברוב הימים מה עושים מקצת אנשי ישראל, בשיש לו דין עם חבירו, וכמדומה לו שבמקום אחר יזכה יותר ממה שיזכה בדיני ישראל, והוא צריך למעות, ואין לו שכל ובינה לומר אל לבו הנה מעולם הקב"ה מזמין לו כל צרכו הוא הזן ומפרנס מקרני ראמים כו' (שבת ק"ז:), וגם עתה ודאי יתן לי כל צורכי ומה ארויח במה שאוציא ממון שלא כדין תורה הנה בודאי הקב"ה ישלים לי ויחסר לעושה עולה מהקצוב לו בר"ה ויה"כ. הנה היצר הרע מסמא את עיניו מלהתבונן בדבר זה, אלא מחמת שמתאוה למעות משבר את הכסא שהוא המשפט ומסרב במשפטי התורה, ולא זו בלבד שמוכר את הכסא לשונא המלך הוא ענין אמרם הרי זה מחלל את השם ומייקר שם האלילים להשביחן שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם.

נ״בנמצא הביטו נא וראו אחינו בית ישראל מה עושה זה ההולך מדייני ישראל למקום אחר, עבור מעות שמתאוה הוא לוקח הכסא מאת מלכנו מלך הכבוד ומוכר לשונא שלו ויושב השונא על כסא המשפט ונעשה מלך ח"ו, וזהו ענין עדות לעילוי יראתם. והנה בתוך כך הגיעו ימי הדין הללו ויבואו בני האלהים להתיצב ולקטרג ונתעוררו עלינו ג"כ עתה בעו"ה צרות צרורות הוה על הוה אשר לא שערום אבותינו מעת גלות הארץ כצרות אשר אנחנו רואים, הסתכלו נא, כל זמן שהיה הדין תורה נוהג בישראל לא היו אלו הצרות והגזירות, ומעת אשר התחילו ישראל לסרב בדייני ישראל מן אז והלאה מתחדשות גזירות בכל יום ויום עד אשר הצרות עברו ראש ואי אפשר לסבול כלל כאשר אתם רואים בעיניכם. וי לן היינו האי דאחרביה לבית המקדש, ועדיין הוא מרקד בינינו, כי לא חרבה ירושלים עד שלא עשו משפט בתוכה כמאמר רז"ל (בבא מציעא ל:) וכמ"ש הנביא (ישעיה א, כג) יתום לא ישפוטו כו' ועוד דוכתי טובי שהוכיחם על דבר המשפט, ומחמת זה נחרב ירושלים בעו"ה.

נ״גוזה ירמוז הפסוק (תהילים קכב, ג) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ר"ל אימתי ירושלים בתוקפה וקיומה, ומכוון נגד ירושלים של מעלה, ועולים שם שבטים להודות לשם ה', בעת כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, שהם דנו דין תורה, ואח"כ כאשר פסקה זאת נחרב בעבור זה וגם בעבור שאר עונות, כי כל עת שהיו ישראל עושה משפט וצדקה אזי לא נחרב ירושלים גם בעבור שאר עבירות וכמש"ל, כי בכל עת שישב הקב"ה על כסא המשפט שעשה אברהם אבינו ע"ה אז נשתתקו כל מלמדי חובה, וזהו שארז"ל (מדרש תהילים עב, ג) בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה מטעם האמור.

נ״דוזהו עצמו מאמר הכתוב (עמוס ה, ז) ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו כו' ואספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים, ופירש"י ז"ל בזכות הצדקה ומשפט שעשה לפני אברהם נתתי להם חסד ורחמים שנאמר (הושע ב, כא) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, עתה שהם הופכים ללענה המשפט, והצדקה לארץ, הניחו אספתי מהם החסד והרחמים ע"כ. הנה זהו כל דברי המשל והנמשל שאמרנו. וענין הפיכת המשפט ללענה שהזכיר ולא אמר שאינם עושים משפט כדרך שאמר בצדקה שמניחים אותה לארץ, דהיינו שאינם עושים צדקה, וגבי משפט אמר שהופכים אותו ללענה, הדבר ברור שהכוונה לכל דברי המשל שאמרנו, דהיינו שמוציאים הדין מדייני ישראל ונותנים הכסא לשונא המלך.

נ״הועתה אחינו מה נעשה כי זה הכסא שהיה לנו תמיד לסניגור בעת קיטרוג עתה לא די שאין לנו סניגור אף גם זאת שנעשה מזה ג"כ קטרוג, לכן אין לנו שום סמיכה רק באשר תראו שנתקן את העוות לעשות אגודות אגודות ולתקן לבלתי הביא דין ישראל רק בדין תורתינו הקדושה, ולתקן שברי הכסא ולהחזירו לאלהינו מלך הכבוד ויהיה הדבר כבראשונה ונהיה חביבים לפני אבינו שבשמים ויגאלנו מהרה.

נ״והנה נתבאר הפסוק שהתחלנו, שזהו אומרו כי יד על כס יה, שהוקשה לנו איזה יד שולטת שם עד אשר נאמר ששלח יד בכסא. אכן נודע הדבר, כי אמת שאין שום יד שולטת שם זולת יד אנשי ישראל שולטים שם כמ"ש (בראשית כח, יב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וביארו המפרשים שהראה הקב"ה ליעקב איך האדם הוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ועל ידו מתנהגים כל העולמות הן לטוב הן להיפוך ח"ו, וזהו אומרו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ר"ל ע"י מעשי האדם יש להם לפעמים עליה ולפעמים ירידה הכל כפי מעשיו. הנה שישראל ידיהם שולטות בכל העולמות הן לתקן הן לקלקל, וזהו שרמז ואמר שמחמת כי יד על כס יה, שישראל ח"ו שולחים יד בכסא ונתנוהו לשונא המלך והמליכוהו ח"ו, לזאת מלחמה לה' בעמלק כו', כי ע"י שהם ממליכים אותו הוא נעשה בעל מלחמתו של הקב"ה כמבואר בדברי המשל והדברים עתיקים ואי אפשר כאן להאריך ולבאר יותר.

נ״זועתה דעו נא וראו עד היכן הדברים מגיעים, ועל זאת ידוו כל הדווים ואיך לא נשים זאת אל לבנו. אחינו בית ישראל כמה לנו זאת לחרפה ולבושה שמחמת שאין לנו כח להיות כופין לקיים התורה אין מקיימין. כי מתחלה כאשר היה דבר המלך ודתו ליתן תוקף לדין תורה לכוף היו כל ישראל צייתין הדין תורה, ועתה כאשר אין כח לכוף אין צייתין, אתמהה, אם נתן הקב"ה התורה לישראל על אופן כזה שאחרים יכופו אותם לקיימה בושו והכלמו מדרכיכם, בית ישראל שימו נא על לב כל הנאמר בו שהולך בענין זה ובמה נחשב הוא כמחרף ומרים יד ומחלל ומייקר שם אלילים. ידעתי כי טוב טוב לכל בר ישראל אשר מזרע ישראל הוא ונשמת רוח חיים באפיו, יותר יוטב בעיניו ויותר יהיה ניחא ליה להקבר חיים ולסבול שאר יסורין ממה שתאמר התורה עליו דברים האלה, רק היצר הרע מחשיך אנפוי דבר נש ומסמא עיניו שלא יתישב כלל בדעתו מה הוא עושה.

נ״חזכרו נא והתאוששו ודעו וראו כי רע ומר עזבכם את ה' בדבר הרע הזה. ושימו על לב תחבולות בעלי מלחמתנו הנה אם היה גוזר המלך שאין רשאין לדון כלל בדיני ישראל לא היה הקולר תלוי בצוארינו, וכבר מעשים הרבה אירעו שגזרה המלכות על ישראל לבטלם מתורה ומצות ולא היה לישראל עון אשמה בעשותם מצות ה' אשר לא תעשנה, ואדרבא בבוא אז המקטרג לקטרג על ישראל היותם בטלים מתורה ומצות עמד סנגוריא שלנו והפך הקערה על פיה ותבע שכר בטלה באומרו כי עם ה' אלה ותאבים ומשתוקקים תמיד לדברי תורה ומצות ואתה ביטלת אותם מכל זאת וכמה נהרגו וכמה נחנקו והומתו בכל מיני מיתות במה שלא רצו לבטל אות א' מהתורה ובזה זכו ישראל בדין בפני בית דין שלמעלה. ועתה בתחבולות עושה מלחמה עם ישראל ומתחכמין ואין גוזרים על ישראל לבלתי לקיים דין תורה רק אומרים שיהיה הברירה ביד היהודי לעשות כמו שירצה, אוי לאותה בושה לאיש כזה אשר מחמת שנותנים לו הברירה עוזב תורת ה' עליו נאמר (ישעיה א', כח) ועוזבי ה' יכלו.

נ״טוהנה איך אומרים בימים האלו ימי רצון ותפלה, ואומרים בסליחות העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות ואין שיור רק התורה הזאת, ירצו בזה, שאנו מבקשים מהש"י היות שנתן לנו כמה מתנות ואח"כ חזר ולקחם ולא נשאר לנו מהמתנות בלתי התורה ואנו מבקשים שיחזיר לנו הכל, ועתה בושו והכלמו מדרכיכם אם התורה שנשארה בידינו הוא זורק מעצמו ואינו רוצה בה, ואח"כ עומד לפני השי"ת ואומר ואין לנו שיור רק התורה הזאת, הרי זה מצח אשה זונה. וכן בבואו לפני הש"י ואומר תורה הקדושה התחנני בבקשה שפכי שיח ערב וזכרי מעשי חורב כו' רגנו שעיר ופארן דתותיך לשומרן כו', וזהו שאנו מבקשים מהתורה הקדושה להליץ בעדנו ותזכור מה שנעשה בחורב ששום אומה ולשון לא רצו לקבל התורה ואנו קיבלנוה, אמרו נא מי שאינו רוצה לציית דין תורה והולך בשרירות לבו הרע ואח"כ בא לבית הכנסת ואומר דברים הללו, אמרו נא אתם אחינו אם אין זה משוגע גמור יותר מכל המשוגעים.

ס׳והא למה זה דומה למלך שהיה עובר ממקום למקום ובא לעיר א' ולא רצו ליתן לו מלון ושום אדם לא רצו להניחו לבא אל ביתו, ויגמור המלך בדעתו ללון ברחוב ויאמר אל לבו בבואו לביתו ישים באנשי העיר ההוא שפטים. בתוך כך בא בעל הבית אחד מאנשי העיר ההוא ויחמול על המלך ויקחהו אל ביתו ויתן לו משכב וספות וכל צורכו עד שכמעט נתפייס המלך עבורו על כל אנשי העיר, ויהי אחר כך בהיות המלך ישן על משכבו הלך אותו הבעל הבית ולקחו עם המשכב וזרקו לחוץ, הלא בבוא המלך לביתו הנה הוא שוכח כלל במה שעשו לו אנשי העיר שלא רצו להניחו אל מלון ולא ינקום רק בזה הבעל הבית באומרו מי ביקש זאת מידך שתקחני אל ביתך, טוב היה לי ללון ברחוב ממה שעשית לי את הדבר הזה.

ס״אוהנה גם זה הענין ממש כמוהו, שאם העובדי כוכבים לא רצו לקבל התורה הן הן אותן אנשי העיר אשר לא רצו להניח את המלך לסור אל ביתם ודאי שכעס המלך עליהם, וארז"ל (בבא קמא ל"ח.) עמד והתירן כו', ואיך ישראל שקיבלו התורה ויסור המלך אל ביתם בכבוד גדול ושככה חמת המלך בקבלנו התורה ועי"ז נתקיים העולם כמ"ש רש"י בחומש בפסוק יום הששי בפרשת בראשית, ואיך אחר שכבר הונחה תורה הקדושה אצל ישראל בכבוד גדול כראוי אח"כ הם זורקים אותה ח"ו לחוץ ואינם חפצים בה ומניחים אותה והולכים למקום אחר, הלא בזה תשכך החימה מעל העובדי כוכבים אשר לא קיבלוה ותחול על אותם שקיבלוה ועתה עוזבים אותה ומשליכים דברי תורתנו הקדושה אחרי גיום.

ס״בועתה הבינו נא אם זה האיש הולך אח"כ לבית הכנסת ואומר אל התורה זכרי מעשי חורב האם אינו משוגע, ואני תמה על משוגע כזה איך לא יבקש רפואה ומזור לרפאות אותו משגעונו. וכן כשאומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו כו' מלאכי רחמים וכו' חלו נא פני אל כו', והלא כל המלאכים שונאים אותו מאד ואינם חפצים בו עבור שהם יורדים על ידו כאשר אמרנו לעיל בפסוק מלאכי אלהים עולים ויורדים, והנה אם איש אחד יש עלילה עליו בפני המלך והוא נידון שם במשפט בבית המלך על אותו הדבר וילך האיש ההוא הלוך ובכה לבקש פרקליטים לנפשו שיבואו בית המלך להמליץ עבורו, וימצא אותו האיש את שונאו הגדול אשר תמיד הוא יורד לחייו ומבקש המיתו ויאמר האיש לשונאו הזה בבקשה ממך עלילה יש לי בבית המלך בא נא שמה והמליץ עבורי האם אין האיש הזה משוגע, כי מה שלח זה את שונאו, הלא אדרבה כאן מצא זה מקום לגבות את חובו, ואם אינו כל כך טוב הנה בא יבא בית המלך להלשין עליו וא"כ כל זה שגעון גדול.

ס״געוד זאת אשאל מכם אתם המסרבים בדיני תורה הקדושה והולכים למקומות אחרים, הנה מלבד כל מה שאמרנו שדבר זה עון גדול והוא מנודה לשמים ומחלל ומחרף ומייקר כו', הנה אפילו אם לא היה כל זאת אמרו נא אלי מה עוול וחסרון מצאתם בתורתנו הקדושה, הלא תורת ה' תמימה בלי שום מום וחסרון והיא משיבת נפש לשורשה, והיא תורה שכליית אין כחכמתה בכל החכמות והיא אלהית ונצחית וכל דרכיה דרכי נועם ויושר ולא תטה לימין ושמאל ומחכימת פתי ופקודיה ישרים משמחי לב ומשפטיה אמת וצדקו יחדיו והם נחמדים מפז ומתוקים מדבש, ואם תאמרו שאתם לא טעמתם צוף נועם מתקה, מה בכך, הלא מ"מ יודעים אתם שאמת הוא ואיך תעזבו זאת מקור מים חיים לחצוב לכם בארות בארות נשברים.

ס״דאמרו נא לי הראיתם שני אנשים מאיזה אומה שיש ביניהם דין ודברים ההלוך ילכו לפני דייני אומה אחרת לעשות להם משפט. באמת אין זאת כי אין שום אומה מחליף דיינים שלהם לבחור להם דייני אומה אחרת. ואיה איפוא חכמתכם להחליף דבר יקר כדיני תורתנו הקדושה בדבר הבל, הרי הראיתם לדעת שאפילו אם לא היה עון זה חמור כל כך, או אפילו אם לא היה עון כלל מכל מקום אתם משוגעים גדולים בעשותכם הדבר הזה, וזהו שאמר הנביא עליו השלום בשמו של הקב"ה (ירמיה ב, יא) הן היתה כזאת ההמיר גוי אלהים, ר"ל כי דיינים נקראים אלהים כמש"ה (שמות כא, ח) עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים כו', ואמר ראו נא אם איזה אומה מחלפת דיינים שלה שתעזוב דייניה ותלך לפני דייני אומה אחרת הלא אינם עושין זאת. ובאמת והמה לא אלהים, ר"ל שבאמת אינם דיינין כלל, ואפילו הכי אינם מחליפים אותם, ואיך עמי המירו כבודי בלא יועיל, ר"ל על דרך שאמרו במשנה (דאבות ו', ג) אין כבוד אלא תורה, וזהו ועמי המיר כבודי, ר"ל ממירים דייני תורה הקדושה ושכלות כזו בעד דבר אשר הוא לא יועיל, הלא זה דבר רע ושגעון מלבד העון החמור אשר בו.

ס״הוזהו ג"כ כוונת הפסוק השני, המבלי אין אלהים בישראל הלכת לבקש לך אלהי עקרון, והוא ג"כ רמז על זאת ששואל השי"ת לאלו הרעים וחטאים בנפשותם לילך מדיני ישראל למקום אחר, האם אין דיינים בישראל אשר הלכת לבקש לך דין אחר, ולכן קללם הש"י על אותו הדבר כי עון רב הוא. אל נא אחי אל תרעו נא ושימו עצות בנפשיכם לתקן תקנות לבלתי עשות כדבר הזה והתנדבו נא בזאת לכבוד ה' אלהינו, ומי האיש אשר לא ירצה להיות באגודה זו הגם שאין בידינו לכופו בעו"ה עכ"פ יפה היא לעדת ישראל להבדל ממנו ושיהיה בינינו נחשב כזר ונכרי, כי הנה הגם שגזירת המלך הוא לבלתי לנדות על שום דבר, האם בשביל זאת מאחר שהוא מעצמו בנידוי מהתורה כל המסרב והולך בדינים אחרים מי יתיר לו, ולכן ודאי ראוי להתרחק מאיש ההוא ומביתו כאשר מתרחקים מפני האש הגדולה, תנו נא כבוד לה' אלהינו וימלא עלינו רחמים.

ס״וונחזור אל הענין שהתחלנו לבאר ענין המשל חולי הנפש לחולי הגוף, והנה נתבאר שכל עושה בכמו אלה הדברים החמורים, הנה הנשמה ח"ו מכף רגל ועד ראש אין בה מתום, ונבתאר שני מיני חולי הנפש. וכמו שהחלאים הם ב' מינים כך הרפואות הם ב' מינים, כי המין הראשון שהוא חולי המדות ושאר דברים הנה רפואתה קלה ומתוקה, משא"כ רפואות חולי המין השני היא רפואה מרה מאד עד שכמעט מרירות הרפואה יותר ממרירות המכה, והוא ענין ד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו.), כי העובר על דברים הקלים שב בתשובה ואינו זז עד שמוחלין לו, והנה עשיית התשובה לאדם כשר על דברים אלו ובקשת רחמים מהש"י שימחול וזירוז האדם בתורה ובמצות יותר ממה שהיה תחלה, כי כל זה הוא התשובה על אותן הדברים, הנה כל זה הוא מתוק לחיך והש"י מוחל וזהו רפואה מתוקה.

ס״זויש עוד דברים שהם קצת חמורים מאלה וצריך יום הכפורים להצטרך אל התשובה, הנה גם זה מתוק. משא"כ רפואות מין השני דהיינו כריתות ומיתת בית דין וחילול השם ובכללה חילול שבת וסירוב בדיני תורה הקדושה שאינו מכופר אלא ביסורין, ויש שגם יסורין אין ממרקין אלא המיתה, הן כל אלה רפואות מרים מאד ח"ו השם ישמרנו ויצילנו מכל רע, ומכלל זה עבירות שבין אדם לחבירו שלא יכופר בתשובה וגם יום הכיפורים אינו מכפר אם לא בהשיבו את הגזלה וכדומה. ונמצא שההולך מדיני ישראל לד"א כל החומרים שאמרנו לעיל מה שגורם הוא רק בהליכתו לבד אף אם לא הועילו מעשיו, משא"כ אם מעשיו הועילו והוציא ממון שלא כדין נפל עוד בפח יקוש שנעשה גזלן ואי אפשר לו להתכפר עד שישוב.

ס״חומאחר שנתבאר ב' מיני החלאים וב' מיני הרפואות, מתורץ מה שהוקשה לנו מדוע אין ישראל נגאלים במוצאי יום הכיפורים ולא קשה מידי, ויתורץ על פי המשל שהתחלנו בענין הרופאים ונאמר הנמשל כענין המשל, כי יש חלאים הרבה בחולי נפש ר"ל, ואירע הדבר שבא רופא המלך עצמו הוא יום הגדול והקדוש אשר הוא מכפר ומטהר ורופא כל תחלואי הנפשות ומשכימין כל ישראל לבית הכנסת ומתפללין וצועקין כל היום ומבקשים מהש"י מחילה רפואת הנפש, הנה זה הרופא רואה אנשים מלאים חבורות ופצעים מבחוץ מכף רגל ועד ראש אין בם מתום, מה שחולי זה אין שייך כלל לרופא הזה כאמור שעל זה אין יום הכיפורים מכפר כלל, וגם גזילות ושאר דברים שבין אדם לחבירו, וכאשר מסתכל בפנימיותם הוא רואה שגם שם חולים הם מאד, ולא די שהם מלאים פצעים מבחוץ מ"מ מלאים גאוה וכעס ושנאה ונטירה וכל שאר דברים, והנה דברים אלו היה יום הכפורים מכפר זולת שאי אפשר שיכפר על דברים אלו אם לא שירפאו תחלה מהפצעים, כי רפואת דברים הפנימיים הם מתוקין והמה עסק תורה ותפלה ורדיפת המצות, וידוע כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז), נמצא אי אפשר כלל ליום הכיפורים לכפר בעוד היות הפצעים עליהם, ונתישב הקושיא ונתבאר כל המשל והנמשל.

ס״טוהנה אותן הדברים אשר אין יום הכיפורים מכפר על פי הרוב כבד מאד לאדם עצמו שיתקנהו אם לא בסיוע הקב"ה, כגון דרך משל עבירות שבין אדם לחבירו שארז"ל (ביצה כ"ט.) אם אינו יודע שגזל יעשה צורכי רבים, וכתב בחובת הלבבות שענין זה הוא לומר שכאשר יראה הקב"ה בלב אותו האדם ששב בלב שלם אזי יזמין לו הקב"ה שבאלו צרכי רבים שעושה יבואו כל הנגזלים שלו ויתכפר, משא"כ הוא לבדו אי אפשר לתקן דבר זה, משא"כ הדברים הקטנים שרפואתם מתוקה אזי רפואתו ביד האדם עצמו והוא יכול לתקן ויוה"כ מכפר מאליו, רק שכל זמן שאין מתקן ומרפא הפצעים אזי אי אפשר לו ליקח גם רפואות אלו כאשר אמרנו, ואותה הרפואה אי אפשר להיות אם לא בסיוע הקב"ה, ואחר שיש לו סיוע אלהי ומתכפר מהם אזי הוא מתרפא ממילא רפואה השנית. וזהו רפאנו ה', הוא בקשה שירפאנו ממה שאי אפשרי בלעדו, ואז ונרפא, היינו שנעשה רפואה מעצמנו מה שנתת בידינו והבן.

ע׳ועתה נשים פנינו לבאר אלו מקראי קודש פסוקי הסדרא שהתחלנו, ונקדים לבאר פסוקי ישעיה (א', ב) שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן כו' עזבו את ה' כו' על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי כו'. יש לדקדק למה כאן אמר שמעו שמים והאזיני ארץ מה שלא אמר בנבואה אחרת, ופירש"י ידוע. ותו הנה לשון פשיעה הוא לשון פסיעה ופרישה כמ"ש (מלכים ב ח, כב) ויפשע אדום מתחת יד יהודה, ורצה שפשעה ונפרשה אדום מתחת יד יהודה, א"כ לפי דקדוק הלשון הוה ליה למימר והמה פשעו ממנו, ולא לומר פשעו בי. ותו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, כפל הענין במלות שונות, וגם יתר הענין אין לו קישור.

ע״אולבאר זאת נקדים איזה הקדמות, מבואר בראשית חכמה שבספר הבהיר קרא להקב"ה מלך עלוב, וביאור הענין בהרחבה קצת כאשר אגיד. הנה האיש החוטא הוא פוגם בקדושה ובשמות הקדושים, והרי זה דומה לאיש אחד אשר המלך מקרבו והושיבו אצלו וילך האיש ויכה את המלך על הלחי וכדי בזיון וקצף. אולם בהעמיק הענין, פגם העבירה עוד יותר חמור מזה, כי נודע היות מעשי הקב"ה לא כמעשי בשר ודם שהאומן עושה כלי האומן הוא נפרד מהכלי ואחרי גומרו מעשהו שוב אין הכלי צריך להאומן, אבל הקב"ה אינו נפרד מכל מעשיו כי הוא מלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו כתיב, והוא אסתר לכל עלמין וממלא כל עלמין ואחרי בוראו האדם וכל הברואים הוא משפיע בכל עת ורגע קיומם וחיותם והעמדתו ובלעדי זאת לא יקוים רגע. וכן הוא הענין בשמים ובארץ וכל הנמצאים, כי להיות בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), ואותן המאמרות הם חיים וקיימים, דרך משל באומרו יהי רקיע ונבראו השמים ואותו הדיבור קיים לעד ודרך אותיות אותן הדיבור ישפע לעולמים החיות לשמים וכן הוא בארץ ובכל הנבראים.

ע״בונודע היות נשמת האדם חלק אלוה ממעל ממש, וזו הנשמה והחיות השפיע הקב"ה בכל עת ורגע, ממילא כשאדם עושה עבירה בכח החיות אשר בקרבו, הנה לכל הפחות היה ראוי שבאותו הרגע ימנע שפע החיים מאתו ולא יוכל למרוד במלך מלכי המלכים, אבל הקב"ה אינו עושה כן, ובאותו רגע שמורד בו הוא משפיע בו החיות שלו חלקו ממעל, והרי זה דומה לאיש א' אשר המלך אוהבו מאד ויושב אצלו ולרוב הקירוב שהמלך מקרבו הוא לוקח יד המלך לתוך ידו ומשחק בו כרצונו ואח"כ לוקח ידו של המלך ומכה בה את המלך והמלך אינו מושך ידו מיד האיש, כך זה שמורד ועושה עבירה בידו הנה ידו אין לה כח מעצמו לעשות עבירה זולת החיות אשר בקרבו שהוא חלק אלוה ממש, והרי זה ביד המלך מכה את המלך והקב"ה אינו מושך החיות אז ממנו, ולכן נקרא מלך עלוב כי שום מלך בשר ודם לא היה סובל דבר זה, ולטעם זה עונש העבירה גדול מאוד, כי כדי בזיון וקצף ליקח יד המלך ולהכות בה את המלך.

ע״גועתה נבין ונשכיל שאפילו אם יהיה העונש יותר גדול אין בזה די נגד בזיון המלך, ואדרבא העונש הוא יותר עבירה מעבירה עצמה, מאחר שהנשמה הוא חלקו ממש ומכונה בשם בת להקב"ה וכמבואר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג רע"ז.), והיא נדונת בגיהנם, וכאשר פירש האלשיך בפסוק (ישעיה סו, טז) כי הנה באש ה' נשפט, דהוה ליה למימר ה' שופט, ופירש האלשיך עם האמור, דהוה ליה כביכול כאלו הוא בעצמו נשפט כיון שהנשמה חלק אלוה ובתו, וכדומה לזה אמר בזוהר הקדוש שהשיב על קושית המין למה ישראל תלושים מכל האומות ולמה על פי הרוב בא פורעניות עליהם קודם לכל האומות, והשיב כי אנו רואין כך מגוף האדם שהלב הוא המלך ומחלק חיים לכל האברים והוא חלוש בטבעו מכל האברים ואם יכאב איזה אבר יכאב תחלה בלב ובראש כי הם המחלקים חיות לכל האיברים ובלעדם אין חיות לשום אבר ולכן עיקר הרגש כאב כל אבר בלב וראש כאמרם ראשה ואבריה כבדין יעוי"ש.

ע״דממילא לפ"ז הקב"ה שנקרא לב של כל העולמות וכל הברואים והוא חיות של כל הברואים ממילא הצער שמרגשת הנשמה עיקר ההרגש בלב וראש כביכול, והיינו כי באש ה' נשפט כביכול, ממילא העונש הוא יותר עבירה מהעבירה עצמה מה שמוכרחת הנשמה לבוא בגיהנם לנקות כתמי העוונות והצער נרגש בשכינה כביכול, ממילא לפ"ז אי אפשר שיכפר העון בשום עונש זולת מחסדי הקב"ה כך הוא שע"י העונש נתכפר עון אשמה ונתרצה ונתפייס בחסדיו, ונודע היות לשון ידיעה היינו מושכל ראשון ודבר פשוט, והבנה היינו דבר שצריך להעמיק בו קצת והוא ענין הבנת דבר מתוך דבר, ונשכיל עוד כי מי שעושה לחבירו טובה אזי בעת עשיית הטובה מושכל ראשון הוא שזה יבוש מלפניו ויכנע אליו, ואין צריך לזה שכל כי הוא דבר פשוט ומוחש בחוש הראות שזה מטיב לו עתה, ואחז"ל מאן דאכיל דלאו דידיה בהיל לאסתכולי ביה, היינו מצד היותו בעת ורגע הזו מקבל טובה ממנו, ואולם אחר כמה ימים ושנים שעברו ענין הטובות שהיה זה מטיב לו ברוב הימים הוא נשכח, ואעפ"כ איש חכם ומבין דבר מתוך דבר לא ישכח זאת ולא יהיה כפוי טובה ותמיד יהיה נכנע לו ודבר זה אינו מושכל ראשון והבן.

ע״הובזה נבוא אל הכתוב שסיפר הנביא לישראל ענין חטאם נגד הש"י איך הוא רב מאד ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר, ירצה, שאע"פ שכבר בעת הבריאה ברא הש"י שמים וארץ אעפ"כ אינם מתקיימים רק באופן ששומעים ומאזינים הדבור של ה' היינו אותן המאמרות שהם חיים וקיימים כנ"ל, ומחמת שתמיד הם שומעים ודביקים באותו הדבור ומושפעים ממנו בכל עת חיות חדש, ובענין זה ג"כ בנים גדלתי, ירצה, שלא לבד שבראתים אלא ג"כ גדלתים, כי בכל עת צריכין חיות והשפעה חדשה, ולא זו בלבד אלא גם ורוממתי וא"כ והם פשעו בי, ר"ל מה שהם פושעים הוא 'בי' דייקא, כמו המשל שהזכרנו שמכה המלך ביד המלך, כיון שבלעדו אין כח וחיות אפילו רגע, א"כ מה שפשעו הוא בי.

ע״וומתרעם עוד ואמר ידע שור קונהו כו', השור יש לו שכל יותר ומיד שהבעל הבית קונה אותו ונתן לו איזה פעמים לאכול אזי הוא נכנע תמיד מלפניו אפילו בשעה שאינו אוכל, משא"כ החמור אין לו שכל זה ואינו נכנע מבעל הבית רק בעת אכילתו ממש, והיינו וחמור אבוס בעליו, אבל ישראל, ר"ל תואר ישראל דהיינו תלמיד חכם ויודע שאני משפיע החיות בכל רגע ואי אפשר לפסוק רגע כמימרא, א"כ לא ידע, ר"ל אפילו מושכל ראשון אין לו כמו החמור, דכיון שבכל רגע ורגע אני מטיב לו איך לא יכנע מלפני, דאפילו החמור נכנע בעת קבלתו הטובה. ומי שהוא בתואר עמי, ר"ל שאינו תלמיד חכם ונוכל לומר שאינו יודע זאת וסובר שבשעת בריאה נפח באפיו נשמת חיים ומסתפק בזה לעולם, לא התבונן, ר"ל ע"ז אין להתרעם כל כך כמו על בחינת ישראל שאין לו אפילו מושכל ראשון, וזה לא התבונן, דאלו התבונן היה לו שכל להיות נכנע אפילו אחר קבלת הטובה כמו השור ואז היה נכנע מלפני אפילו לפי סברתו שלא נתתי בו נשמה רק פעם אחת.

ע״זואמר להם עוד כי על פי הקדמה זו שאמרתי עליכם והם פשעו בי, שכביכול ביד המלך מכים המלך, א"כ הוי גוי חוטא עם כבד עון כו', ירצה, שעי"ז העון הוא חמור מאד וכבד ולא עוד כי על מה תוכו כו', הוא הדבר שאמרנו לעיל שמצד הדין כי העונש הוא יותר עבירה מעבירה עצמה, וזהו על מה תוכו, ר"ל על מה שאתם מוכים עוד תוסיפו סרה שההכאה עצמה הוא יותר עבירה מהעבירה, והראיה דהא כל ראש לחלי וכל לבב דוי, ר"ל כמו שאתם רואים שכל עיקר הרגש הכאב בגוף הוא תחלה ועיקר בלב ובראש מחמת שהם חיות של כל האברים, וא"כ הקב"ה שהוא לב וחיות של כל הנמצאים א"כ בראש ה' נשפט כנ"ל, ולכן מצד הדין אי אפשר להתכפר לכם בעונש ולכן ארצכם שממה עריכם שרופות אש, ירצה כי יוכרח הקב"ה לשפוך חמתו על עצים ובזה אולי יכופר לכם, משא"כ עונש עצמכם אין די כאמור והבן היטב שנתבאר כל המשך פסוקים אלו והוא נכון בע"ה.

ע״חוהנה נודע היות העונשים שהקב"ה מעניש על העבירות המה כפי סכום העבירות, ואע"פ שמוסכם בין המפרשים שהבעל תשובה אינו צריך לעשות תשובה על העבירה רק על ג' פעמים, היינו דוקא כשהוא עושה תשובה, אבל כשאינו עושה תשובה אזי כשהש"י מענישו הוא מקבל העונש כפי סכום העבירות, והנה אמרנו תחלה שמשום הכי עונש העבירה גדול מאד מאחר שהוא מכה המלך ביד המלך כמש"ל באורך, וגם אמרנו לעיל כי כשאדם עושה עון חמור ר"ל אזי נכרתת הנשמה מאתו לגמרי ושוב אינו מקבל חיות מהש"י רק מסט"א, ולפ"ז היה לכאורה נמשך מזה להיות חומרו קולו, ר"ל דעונש עבירה הראשונה ראוי שיהיה חמור מאד מצד שאז עדיין נשמת רוח חיים באפו והוא מושפע בכל רגע מהש"י א"כ הוי כמכה המלך ביד המלך, משא"כ על עבירות שעושה אח"כ כיון שכבר נסתלקה הנשמה הקדושה מאתו א"כ שוב על שאר העבירות ראוי שלא יהיה עונשו חמור ג"כ.

ע״טאולם אחר ההבנה זה אינו, כי נודע שהש"י מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה ואי אפשר לשום מציאות בעולם בלעדו, ומשום הכי אי אפשר לשום קליפה ורוח הטומאה זולת ניצוץ קדוש שבתוכו המחייהו, ממילא כשאומרים שנשמת החוטא נכרת ממנו ויורש נשמה של רוח הטומאה אז קלקולו יותר מבראשונה, כי גרם שחלק אלוה ממעל אשר בו נכרת ונתלבש תוך רוח הטומאה בסוד ומלכותו בכל משלה כאשר יבואר אי"ה באורך במ"א, וזהו ענין הסתרת פנים שכביכול השכינה מתלבשת תוך הקליפות בסוד ומלכותו בכל משלה והוכרח להתלבשות זה כדי שישפיע לו חיות, כי מחמת חטאיו אי אפשר לו לקבל חיות זולתי ע"י רוח הטומאה, לכן הוכרח הקדושה להתלבש תוך הקליפה וזהו הסתרת פנים ח"ו.

פ׳ועתה נבא לבאר פסוקי וילך שהתחלנו, ונודע כי ההפרש בין רעה ובין צרה, כי רעה שייך אפילו כל דהוא, משא"כ לשון צרה אינו נאמר אלא על רעה גדולה, וזה ירצה באומרו וקם העם הזה כו' וחרה אפי כו' ומצאוהו רעות רבות, ירצה, שהרעות יהיו רבות כמספר העבירות וגם וצרות, ירצה, כי אותן רעות הרבות יהיו ג"כ צרות שיהיו העונשים גדולים בכמות ובאיכות. ואמר ביום ההוא כו', ירצה, שיהיה קשה להם קושיא גדולה על היות העונשים רבות למספר העבירות, וקשה דהיינו צרות לערך העבירה היות מכה המלך ביד המלך, ויהיה קשה להם הלא על כי אין אלהי בקרבי כו', ר"ל הרי מחמת שאין חלק אלוה ממעל 'בקרבי' דייקא, היינו שכבר נסתלקה הנשמה מחמת זה מצאוני הרעות האלה, וא"כ רעות ניחא שיהיה מספר העונש כמספר העבירות, אבל על צרות קשה הרי די בעונש מעט כיון שכבר נסתלק חלק אלוה ממעל.

פ״אועל זה השיב, שהאמת אינו כמו שהם חושבים שנסתלק הקדושה מהם מכל וכל, אלא ואנכי הסתר אסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשו, ר"ל שאין כאן הסתלקות רק הסתרת פנים שאני מוכרח להסתיר וללבש השכינה בתוך אותה הרעה אשר עשו, כי באותה הטומאה השייכה לעבירה שעושים שם נמשך נשמתם, ולכן שפיר מגיע להם רעות רבות וצרות. והש"י ישימנו מאנשי עבודתו ויתן חלקנו עם כל הצדיקים אמן כן יהי רצון. חסלת פרשת וילך