ערבי נחל, ויגשArvei Nachal, Vayigash

א׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. אם אמנם מתחלה אמר לו יהודה גוף הבקשה לבד, כאומרו הננו עבדים לאדוני גם אנחנו כו', ולא הקדים לבקשו שישמע דברי בקשותיו, כי כן לדבר לפני המושל ענין המבוקש שלו, מ"מ עכשיו הוצרך להקדים תחנונים על שיתן לו רשות לדבר בקשותיו לפניו, והוא אומרו בי אדוני ידבר נא כו' כיון שכבר השיב לו יוסף חלילה לי מעשות זאת, וכבר ארז"ל (עבודה זרה י:) מאן דזכי למלכא כו' כי הדבר אשר יצא מפי המלך אין להשיב ומי יערב לבו לבקש עוד והוא נראה עזות שרצונו לנצח המלך הלא יוסיף כעס למלך ע"י בקשה שלו. לז"א בי אדוני על הבקשה עצמה תרשני לבקש עוד מלפניך, ואל יחר אפך בעבדך ע"י הבקשה שאני רוצה לבקש ממך, כי כמוך כפרעה שגם אתה כמלך ואין ראוי לנצח המלך לכן מוכרחני לבקש שתתן לי רשות לבקש עוד.

ב׳ודומה לענין האמור ביארתי מש"ה (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אדני אלהים כו'. שיש לדקדק אומרו לאמור. גם אמרו ויאמר ה' אלי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. יש לדקדק, דהוה ליה למימר אל תוסף להתפלל, ובאומרו דבר משמע דיבור בעלמא לא תפלה. ויש לומר עם מה שתיקנו הקדמונים ענין קדיש וברכו למי שלא היה במנין עשרה ואין יכול לומר דברים שבקדושה יאמר איזה לימוד או איזה סיפור בעלמא ובתוכו ידבר דברים שבקדושה ההמה כגון אמר ר' יהושע בן לוי כל העונה כו' שהוא לימוד בעלמא או כשעלה משה למרום כו' שהוא סיפור דברים בעלמא שבזה אין עובר על הדין שאין דברים שבקדושה בפחות מי' ואף על פי כן הדיבורים יוצאין מפיו ועולים למעלה ומתקנים מה שצריכים, ואם לא יועיל כמו המתפלל בי' מכל מקום מועיל עכ"פ מעט מאחר שסוף סוף יצאו דיבורים ההמה מפיו.

ג׳והנה משה רבינו ע"ה התפלל תקט"ו תפלות, והבין אז לבסוף מעצמו על פי רוח הקודש וחכמה שבקרבו שאין הקב"ה חפץ שיתפלל עוד וירא מלהתפלל פן יוסיף כעס בתפלתו וכמ"ש מענין יהודה, ואף על פי כן חפץ להתפלל אולי בריבוי הפצרתו יעתר לו ה' ולזאת שם עצות בנפשו ואמר תפלתו כענין קדיש וברכו שתיקנו. דרך משל, שאמר רבש"ע תן לי רשות שאתפלל לפניך לשון זה אדני אלהים אתה החלות כו' עד סיום התפלה, נמצא שאין מתפלל ולא יכעוס ה' עליו ואעפ"כ יצאו דיבורי התפלה מפיו אולי יועילו, ומ"מ לא התפלל דהא לא אמרה דרך תפלה רק דרך דיבור בעלמא. ועל זה באה התשובה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, ר"ל לא מיבעי שאיני רוצה שתתפלל על הדבר הזה אלא אפילו דרך דיבור בעלמא איני רוצה שתדבר מזה הענין, והבן כי הוא דקדוק נכון.

ד׳תקסג

ה׳ותחי רוח יעקב אביהם ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי. (פתח ביעקב וסיים בישראל). אלכה ואראנו ויסע ישראל וכל אשר לו בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, קשה, למה תלה ביצחק, ודרז"ל (בראשית רבה צד, ה) ידוע שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו אין מובן, וצריך ביאור. ויאמר אלהים לישראל כו' ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, (פתח בישראל וסיים ביעקב, ועוד למה אמר ב' פעמים יעקב). ויאמר אנכי האל אלהי אביך, בכאן ודאי קשה קושיות דלעיל מדוע אמר אלהי אביך ולא אמר אלהי אבותיך, וכאן ליכא תירוץ דלעיל שחייב בכבוד כו' דהא אלו הם דברי ה' לא דברי יעקב. ותו באמרו כפל האל אלהי אביך, והיה די באומרו אנכי אלהי אביך. אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, פי' באור החיים שהיה יעקב אבינו ע"ה ירא מהשיעבוד שלא יהיה גם עליו ע"ש. אולם יש לדקדק, דגבי סיחון שאמר ה' למשה אל תירא ארז"ל (בראשית רבה עו, א) אין אומרים אל תירא אלא למי שנתירא כו', ואם כן מה אמר כאן אל תירא וכו' היכן חזינן דנתירא, אדרבה, הא כבר החזיק בדרך לילך למצרים ובא עד באר שבע הא קמ"ל דלא נתירא כלל.

ו׳אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך כו' ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם כו'. בכל מקראי קודש אלה צריך לידע טעם השינוי, פעם אמר יעקב ופעם אמר ישראל. וע' באור החיים ר"פ ויחי מ"ש ליישב קרוב לפשוטו בדרך כלל על כל המקומות אשר פעם נזכר יעקב ופעם ישראל ע"ש. ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו כו' ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו בניו ובני בניו כו' בנותיו כו'. צריך ביאור, דהני מקראי ויקחו את מקניהם הוה ליה למכתב תיכף לעיל בנסעם ממקומו, ומדוע כ' אחר יציאתם מבאר שבע שכבר הם באם הדרך. ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו בכור יעקב ראובן כו' עד כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. פירש"י ז"ל ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב אלא זו יוכבד כו' והוא מדרז"ל, ובאור החיים פירש כי בחשבון הזה חשב ג"כ ליעקב ע"ש באורך. מיהו, בין להאי פירושא בין להאי פירושא האי קרא תמוה דפתח ואלה שמות בני ישראל כו' הרי שרוצה לעשות חשבון של בני יעקב וכ' עליו יעקב ובניו והוא תמוה מאוד.

ז׳נקדים לבאר מארז"ל (ברכות ז:) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי (תהילים ג, א) פירש"י רבים בתורה דואג ואחיתופל ואבשלום קינה לדוד מיבעי ליה, ומשני בשעה שאמר לו הקב"ה הנני מקים עליך כו' אמר שמא ח"ו עבד או ממזר כיון שראה שאבשלום הוא שמח אמר סתם ברא מרחם על אבא ע"כ. ויש לדקדק במאמר זה, חדא, באומרו עבד או ממזר, בשלמא עבד ניחא שנקרא מתוך ביתו דשפיר נכלל עבד עולם בתוך בני ביתו של אדם, אבל ממזר ח"ו שיהיה בתוך ביתו של דוד המלך ע"ה, ומאי ממזר דקאמר אתמהה. ב' מה שהקשו כל המחברים במ"ש ששמח משום דסתם ברא כו', ובאמת ראינו שאבשלום לא היה לו שום רחמנות וביקש לעקור את הכל ח"ו.

ח׳ולבאר כל זה נבאר פסוקי שמות גבי משה רבינו ע"ה שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, (ארז"ל שמות רבה א', כח) בעלה של שלומית בת דברי כו'. והקשה בס' הגלגולים דתיבת מאחיו מיותר, דודאי כל ישראל אחים, וכי תימא דלשון קורבא הוא שהיה קרוב למשה רבינו ע"ה כמו כי אנשים אחים אנחנו, זה אינו, דמשה רבינו ע"ה היה משבט לוי וזה משבט אחר, וע"ש מה שתירץ. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי כו', ודרשו רז"ל (שם) ראה מה עשה לו בבית שבא על אשתו וראה מה עשה לו בשדה שהכהו וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר והרגו, וכל זה צריך ביאור. וגם צריך לדקדק במה שארז"ל (שיר השירים רבה ד', יב) שבטי יה עדות לישראל לפי שהיו אומות העולם אומרים בגופם שלטו מצרים בנשותיהן לא כל שכן לכן העיד ה' ואמרו אחת היתה ופרסמה הכתוב זו שלומית. וצריך לדקדק, אם כל אומה הישראלית לא אירע להם דבר זה עם היות שהמצרים שטופי זימה מה זה ועל מה זה לזו אירע זאת.

ט׳ויובן בהקדם דברי אור החיים בסוף תולדות הבאתי דבריו בפרשת וישב, שיש ב' מיני ניצוצות קדושות תוך הקליפות, הא' הם שאינם דבוקים כ"כ, והם יוצאים באמצעות הלידה, כאברהם מתרח, ורחל ולאה מלבן, ויש ניצוצות קדושות הנדבקים ממש בקליפות ואי אפשר להם ליכנס לקדושה אם לא ע"י צער והיסורין של איש יהודי אשר הוא בגלות תחת יד האומה המתיחסת לקליפה ההוא ע"ש.

י׳ולהסביר דבר זה, דע, כי מזמן חטא אדם הראשון נפל הטוב תוך הרע, והרע מסבבו כענין (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון ואמנם כללות הטוב הוא נשמת כללות הצדיקים, וכללות הרע הוא נשמת כללות הרשעים, וכמו שכתב בספר הבהיר הרשעים הן הן המזיקין. והענין מובן, כי כמו שנשמת צדיק הוא יקר הערך חלק אלוה ממעל, רק בהיותה מלובשת תוךך חומר גס ועכור אין מעלתה וגדולתה ניכר כלל, ובצאתה מהחומר חוזרת למקורה ולגדולתה שהוא יותר מכל צבא מעלה, כן נשמת הרשעים הן מהקליפות, רק בהיותה מלובשת בחומר אין ניכר כל כך, אך בצאתה חוזרת למקומה והוא קליפה ומזיק רח"ל. ואחר שנפלו נשמות הטובים לתוך הרע שהם הקליפות, אזי הקליפות מסבבים אותה ושומרים לה מאד וממנה ניזונים ומתפרנסים, כמשל המלך ששלח בנו לכפר אחד ושולח לו לשם מזונותיו, ויודע כי בני הכפרים חוטפים וחומסים ואין מגיע לבנו רק חלק אחד מאלף, והוא מוכרח לשלוח לבנו בכל יום לצורך מזונו אלף פעמים כפי הצרכותו, ומזה ניזונים כל בני הכפרים. כך הנשמה הקדושה היא חלק אלוה ממעל, ומקבלת חיותה ושפעה בכל רגע ממקורה, לכן בנפילת כללות נשמות הטובים לתוך כללות הרע אזי כולם ניזונים ומתפרנסים על ידיהם.

י״אוזהו ענין שאמרו רז"ל (בראשית רבה מא, ד) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום. הענין הוא, כי נשמות הצדיקים היו קודם בריאות העולם, כמאמר רז"ל (בראשית רבה ח, ז) שהקב"ה נמלך בנשמותיהם של צדיקים, וכשנפל הטוב תוך הרע נפל נפש דוד שהיא יקרת הערך מאד, ונפלה לתוך קליפה הכללית של מואב, ונתגלגלה כך שם עד שנשמת לוט היה כלול מב' קליפות עמון ומואב, דהא חזינן שממנו יצאו, והיתה נפש דוד טבועה בקליפה זוהמא הכללית של מואב, וכל קליפת מואב נתפרנס מנפש זו. ואח"כ הוליד עמון ומואב וירש עמון הקליפה הכללית שלו, ומואב ירש שלו, ובו נפש דוד, וכל זמן שהיתה הקליפה הכללית של מואב ביחד אי אפשר היה לנפש דוד להתגבר עליו והיתה שם בשביה, ואח"כ כשנעשה מואב אומה שלימה ונתחלק הקליפה הכללית דמואב לפרטים רבים כפי ריבוי האנשים, אז נשארה נפש דוד תוך קליפה פרטית עד שנתגלגלה ובא לרות, ומחמת שכפי התחלקות לאנשים פרטים היה בה הרע של מואב מועט ונפש דוד בתוכה, אזי התגברה נפש דוד וכפה להרע שלו ונתגיירה, וכן נצטרף עוד עד שבא הנפש ההוא לישי, וממנו יצא נפש דוד נקי בלי סיג, ואז נפרד הטוב ההוא מהרע אשר היה משוקע בתוכו.

י״בובזה נבין מאמר רז"ל (זהר חדש רות צ"ו:) בשכר צניעות שהיה ברות זכתה ויצא ממנה דוד. הענין הוא, כי מה שאמרנו שמצד התחלקות קליפה הכללית של מואב לפרטים רבים היה מעט רע ברות, אין זה אלא לענין הרע שירשו אנשי מואב בעת לידתם, שמחמת ההתחלקות היה מעט לכל איש פרטי. אמנם הרע שיורש האדם ח"ו מצד מעשיו יוכל להתרבות מאד, ושוב לא היה יכולת בנפש דור לכופה להתגייר. אך נודע מה שאמר הכתוב (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלהיך, כי האיש אשר מעשיו בצניעות הוא שמור מכל רע מכבוד או פניות ודומיה, ולכן ע"י הצניעות שהיה ברות לא היה לה רע של עצמה רק מה שירשה בעת לידתה מזוהמת קליפת מואב, וזה היה מעט כפי ההתחלקות שנתחלק אז לחלקים רבים, ועי"ז זכתה, ר"ל היה לה זכות ובהירות זה שיצא ממנה דוד, ר"ל שהיה בכח נפש דוד לצאת מהזוהמא של מואב אשר היה שם.

י״גהנה, זהו בחינה ראשונה של הוצאת ניצוצות הטוב מתוך הרע אשר באמצעות הלידה כאמור, וענין זה נעשה ג"כ ע"י תורה ותפלה ומעשים טובים שיוציא האדם כל אלה ניצוצות קדושות, ואח"כ באים אלו הניצוצות קדושות ונעשים נשמות לגופים הנולדים. ואמנם בהיתוך כסף תוך כור לצרפו ויוצא הכסף נקי בלי סיג, מ"מ נשאר מעט מהכסף תוך העופרת והפסולת ואי אפשר להוציאו משם אלא בטורח גדול, כי מעט הוא הנשאר שם, נקודות בעלמא, תוך ריבוי הפסולת, כך בצאת הנפש זכה ובהירה מתוך הרע כענין נפש דוד אשר אנו מדברים, אז עדיין נשאר ניצוצות קטנים תוך הזוהמא ואי אפשר להוציאו כי לא יתפרד באמצעות הלידה כי דבוק הוא מאד, ולא יתפרד אלא באופן שאבאר, כי כמו שנפש הטוב בהפרדה מהרע נעשה ממנה נשמה לגוף נולד, כך הרע ההיא נעשה ממנה נשמת הרשעים ועובדי כו"ם.

י״דויש לידע, איזה צורך לעולם בהולד הרשעים. ותירוץ הדבר עם האמור, כי הניצוצות קטנים עדיין נשארים ברע ההוא, ונברא ממנו עכו"ם או רשע מישראל, וברית כרותה כי האדם הטוב הצדיק אשר בו הנשמה שיצאה מהרע, וזה הנברא מהרע ההוא, הן שנבראו שניהם בעת א' או זה אחר זה מוכרחים הם בהכרח להזדמן יחד אף אם רחוקים זה מזה מאד זה במזרח וזה במערב מוכרחים הם באורך הזמן להזדמן ולהתחבר יחד במקום אחד וזה הרשע שונא מאד לאותו הצדיק שנאה בלי שיעור והוא מתנגד לו ומצערו. וברית כרותה, שע"י הצער ההוא נדבקים אותם הניצוצות קטנים אשר ברשע ההוא בנפש הצדיק ההוא כי הם אחד ולתכלית זה לבדו היה לידת הרשה ההוא בעולם, וכשיוצאין כולם ממנו אזי נאבד מן העולם ונעבר לגמרי בלי השארה.

ט״ווזה הענין היה תכלית ירידת אבותינו למצרים, כי אז היה מצרים ראש הקליפות, והיה שם רובו ככולו של הטוב, והוציאו אבותינו את הטוב בב' בחינות הללו שבראשונה הוציאו במעשיהם נשמות שלימות מהרע רוב הריבוי של הנשמות קדושות שהיה במצרים, הוציאו הרבה מאד בכל רגע, לזאת פרו וישרצו בלי טבע והיו יולדות ששה בכרס א', וזה הבחינה הראשונה. ולכן כל זמן שאחד מהשבטים קיים לא היה שיעבוד, כי אז לא הוצרכו לשיעבוד רק הוציאו באמצעות מעשים טובים והלידה ואח"כ שלא נשארו רק הניצוצות קטנים בתוך הרע, אז שוב לא היו מועילין במעשיהם להוציא זאת, והתחילו להוציא בבחינה הב' שהתחיל השיעבוד, והיינו, כי בני ישראל אשר הם היו בעצמן אותן הנשמות שיצאו מתוך זוהמת מצרים, ומהרע נבראו המצריים, ונזדמן כל מצרי אל ישראל שלו אשר היה קודם בריאתם ביחד, והיה לו שונא מאד ויסרו מאד, ובאמצעות זה יצאו הניצוצות קטנים.

ט״זוזהו מה שאמר הכתוב בענין בעלה של שלומית, כי אותו המצרי היה הרע של הטוב ההיא מאותו הישראל בעלה של שלומית, ונזדמנו ביחד להרע לו, ואולם נזדמן שבאותו המצרי נשאר הרבה מהניצוצות קטנים יותר מהראוי לו, עד שהיה בכח לצאת ממנו עוד נשמה שלימה באמצעות הלידה כאשר ראינו שכל עלתה, אשר שלומית הולידה ממנו בן ישראל כשר כדקי"ל (יבמות מ"ה:) עובדי כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, והיה צורך להוציא אותה נשמה באמצעות תורה ומעשים טובים ואחר כך יבוא נשמה זו לעולם באמצעות הלידה מבלי צורך שיזנה המצרי ההוא עם בת ישראל, אלא לפי שבאותו עת כבר מתו כל באי מצרים ונשכח התורה מהם לרוב השיעבוד, לא יכלו להוציא אותה הנשמה מהרע של המצרי, ונשארה בו והוא חלק מנפש בעלה של שלומית, לכן נתאוה וטרח לזנות עמה, כי אל שלו נתאוה, כי בעלה הוא, וכאשר בא עליה יצא ממנו אותה הנשמה באמצעות הלידה, ושוב לא נשאר בו רק הניצוצות קטנים ולזה יסרו בשדה ויצא הכל ונשאר בלי שום טוב, ושוב לא היה עתיד זרעא מעליא למיפק מיניה בהיות כבר אין בו שום ניצוץ.

י״זוזה שאמר הכתוב, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ר"ל שהמצרי היה אחיו של העברי, וכמש"ל, שהרע ההוא מכונה בשם בני ביתו של הטוב ההוא שהוא המפרנסה, ודקדק משה רבינו ע"ה להבחין ברוח קדשו אם נשאר עוד מאומה מהניצוצין באותו המצרי, ויפן כה וכה ראה מה עשה לו בבית והבין ברוח הקודש שיצא ממנו הנשמה שלימה באמצעות מעשה ההיא, וראה מה עשה לו בשדה שהכהו ועי"ז יצאו מאתו כל הניצוצין קטנים, ולזה אמר וירא (ר"ל הבין ברוח הקודש) כי אין איש עתיד עוד לצאת ממנו והרגו והבן.

י״חועל ענין האמור אמר הכתוב (מיכה ז, ו) אויבי איש אנשי ביתו. ירצה, כי עיקר השונאים המה רק בהזדמן האיש אשר בו נפש הטוב אל האיש אשר בו הרע ההוא שהיה מבני ביתו מתחלה אז השנאה תגדל בלי שיעור וקצבה, וזה לב' טעמים, הא' כי יותר תגדל השנאה כאשר תקרה בין ב' אנשים שהיו אוהבים מאד ונתרחקו, מאשר יהיה השנאה בב' אנשים שלא היו מקורבים בשום פעם. ב' כי עשה ה' ככה בארץ כדי שכאשר יזדמנו יחד יסבול זה ממנו יסורים הרבה כדי לצאת מזה הניצוצין קדישין, כי לא נברא הרשע ההוא בעולם רק בשביל זאת וכאמור. ועל ענין זה דרשו רז"ל בבראשית רבה (נד', א) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו רי"א זו אשתו שנאמר אויבי איש אנשי ביתו, ועיין ביפה תואר ונזר הקודש שנדחקו בזה מה הוקשה לרז"ל בפסוק זה להוציאו מפשטיה.

י״טונראה לי כי יש חילוק בין תיבת 'אתו' לתיבת 'עמו', כי כאשר יאמר האדם דרך משל ראובן הלך ושמעון הלך עמו, יתכן תיבת עמו, אבל כאשר יאמר ראובן הוליך את שמעון אתו יתכן תיבת 'אתו', ר"ל את עצמו, ולא יאמר לשון עמו וכמ"ש בפ' זו יעקב וכל זרעו אתו, וזה ידוע לבקי קצת בלשון הקודש. וכאן לפי פשוטו ירצה הכתוב, כי כאשר יתרצה ה' בדרכי האדם יעשה ה' שלום בינו לבין אויביו, ואם כן הוה ליה למימר ישלים עמו ולמה אמר אתו, לכן דרש ר"י פסוק זה אל הענין שאנו בביאורו, דכיון שאמר אויביו מדבר מהאויב היותר אפשרי והוא הנאמר עליו אויבי איש אנשי ביתו, דהיינו הרע שלו וכאמור, והוא מכונה בשם אשתו ובני ביתו, כי הם מתפרנסים ממנו תמיד הן קודם בואם לעולם והן עתה בעולם אין הרשע ההוא מתפרנס אלא מן מעט הטוב ההוא הנשאר בו, דהיינו אותם הניצוצות הקדושות ולסבתן הצדיק ההוא מתייסר ממנו וכאמור. ואולם כאשר יזכה הצדיק ההוא הרבה מצד מעשיו הגדולים, אז כללות נשמתו פועל ומאיר בפרטים הדקים הניצוצות הקדושות ההם, או ששומע הרשע הזה דברי תורה ומוסר מאותו הצדיק, ובהמשך הזמן יתגברו הניצוצות ההם על הרע שלו וחוזר למוטב כי מהראוי שדברי תורה שלו יכנסו באזני זה הרשע עבור שחיות שלו הוא מהצדיק ההוא. ולז"א ברצות ה' כו' ישלים אתו, ר"ל יכניס שלימות באויביו כאמור, ולזה שייך לשון אתו והבן. ובזה יובן מאמר רז"ל (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה כו', ויתבאר אח"כ.

כ׳ואמנם יש לשאול מדוע ארז"ל (משנה סוטה ט, טו) דהאי קרא אויבי איש אנשי ביתו נאמר בעקבא דמשיחא, ולדברינו כך נוהג לעולם. ויובן זאת עם משארז"ל (חגיגה ה:) כשנפטר ר' אבהו אמרו לו מה תיהוי עלן ממינאי, כי הוא היה תמיד העוסק לנגדם, והשיב להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן בעת שאין עצה בישראל אבדה חכמתן של עובדי כוכבים. הענין הוא, כי הבירור הזה של הניצוצות קדושות כ' האר"י ז"ל שהוא הולך כסדר, שבדורות הראשונים היה מבחינת הראש, ואח"כ מבחינת הגוף, עד שעכשיו נקרא עקבא דמשיחא, כי עתה הבירור הוא מבחינת העקב, ולזה בדורות הראשונים היו הרשעים בני אדם גדולים, משא"כ עכשיו, וכמאמרם ז"ל (חולין י"ז:) שאפילו העמים עתה לאו עובדי עבודת גלילים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וזה לב' טעמים, הא' כי אז היה נשמות הרע ממדריגה הגבוהה כפי שיעור גדולת הטוב הנברר אז, משא"כ עתה הקליפות מבחינת העקב והם קטנים שפלים ונבזים מבלי כח. שנית, כי ניצוצות קדושות מהטוב נשאר ברע, ולכן כערך נשמת הטוב כך יגדל כח הרע, כי הניצוצות שבו הם יקרי הערך בעלי כח, ולכן שונאיו של דוד המלך עליו השלום היו אנשים גדולים כדואג ואחיתופל ואבשלום וכדומיהן כי היה בהם ניצוצות מנשמה יקרה שבדוד המלך עליו השלום.

כ״אולזה אמר מזמור לדוד כו' רבים קמים עלי בני אדם גדולים, כי דוד המלך עליו השלום אמר (תהילים כב, ז) אנכי תולעת והיה מוחזק בעיני עצמו לאדם שפל, ובראותו איך המתנגדים שלו הם אנשים גדולים הבין מגדולת הרע שלו שהיא נשמה יקרת הערך ועל זה שמח וזמר כמו שאבאר אם ירצה השם לקמן, ולסבה זו ר' אבהו לרוב גדולת חכמתו ונפשו היקרה נזדמנו לו המינים אשר מהרע שלו מבני ביתו והוו מצערי ליה בקראי כי לא נבראו רק לצערו ובעת פטירתו שאלו מה תהוי עלן ממינאי והשיב להם כי בעת שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן, שהנשמות הטובות הם ממדריגה נמוכה או לערך זה נסרחה חכמתן של העכו"ם שגם הם קליפות שפלות מבלי כח ובלי חכמה ולכן גם העכו"ם עתה לאו עובדי עבודת גלולים.

כ״בוהנה הקדושה עם הקליפה הם ב' הפכים, כמים ואש, ולכן בהכרח ובטבע ישנא הרשע להצדיק שנאה נפלאה תמיד, כי זה משורש הטוב וזה משורש הרע. לכן בדורות הראשונים אשר נשמות הטובים היו ממדריגות גדולות והיו צדיקים בלי ערך והרשעים היו רשעים גדולים בלי ערך כי נשמתן ממדריגה גדולה שבקליפה והיו ממש ב' הפכים לכן היה אז שנאה גדולה בין הרשע והצדיק אפילו אם לא היה הרשע מבני ביתו של הצדיק דהיינו מהרע שהיה חופף על הטוב ההוא טרם בואם לעולם אפילו הכי היה שנאה נפלאה עבור שהם ב' הפכים ממש, וכאשר נזדמן הטוב אל הרשע אשר מבני ביתו היתה השנאה גדולה עוד יותר, אכן בעקבא דמשיחא הטוב ההוא נמוך מאד והרע משם ג"כ נמוך מאד עד שהפרש מעט ניכר ביניהם ואינם ב' הפכים ממש כי ברוב עניניהם ידמו זה לזה לכן אי אפשר שתהיה שנאה נפלאה בין הצדיק והרע אלא אם כן יהיה הרשע ההוא מבני ביתו של הצדיק שאז השנאה נפלאה לב' טעמים שביארנו, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה דקרא אויבי איש אנשי ביתו, שבא לשלול שלא תמצא שנאה גמורה אלא בבחינת אנשי ביתו זה לא נאמר אלא על עקבא דמשיחא וק"ל.

כ״גיצא לנו שבדורות הראשונים או אף בדורות אלו באנשים יחידים שכתב האר"י זכרונו לברכה שיחידים שבדורות הללו מוכרחים להיות נשמות גדולות כמעט יותר מדורות הראשונים ולא אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא אכשיר דרא אלא על כללות הדור היו ב' מיני שונאים גדולים, דהיינו בחינה א' מאנשי ביתו, דהיינו הרע ההוא אשר מקיף הטוב ההוא טרם צאתם לזה העולם, או אם אפילו אינו מאנשי ביתו יצוייר שיהיה לו שונא מוחלט עבור שהקליפה גדולה מאד והם ב' הפכים עם הטוב. ויש חילוק גדול בין ב' מיני שונאים אלו, כי אם יסבול אדם צער משונא אשר מבחינה הא' אי אפשר להתפלל עליו שימות, דהא עיקר בריאתו היה רק לצער לזה הצדיק כדי שיצאו ממנו הניצוצות קדושות וצריך הוא שיחיה ולצער לו, ולכן מוכרח צדיק זה רק להתפלל שישמרהו ה' מהרשע הזה ויהיה לו כח לסבול ממנו, ולזה צריך שמירה מעולה כאישון עין כי רוח לו שונא מאד וארב לו וקם עליו, והקדוש ברוך הוא לא יאבד אותו עד עת יצא מאתו כל הניצוצות הקדושות. אבל המין הב' רשאי הוא להתפלל עליו שימות כיון שאינו מהרע שלו ואין מוציא ממנו ניצוצות ומצערו בחנם כי לא הקיפו כלל בנפשו טרם צאתם לעולם ועתה בא להקיף כארי ידו ורגלו מבלי טעם רק לרוב רשעת גאותו אשר הרשע גאה מאד ומדרכו להטיל מום בקדשים ולשנוא לטובים אף אם אין יחוס ביניהם כלל, לכן מצוה להתפלל עליו שימות.

כ״דובזה אני מבאר פסוקי תהילים סי' י"ז מה שהתפלל דוד המלך עליו השלום על שונאיו וזה תוארם, שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני מפני רשעים זו שדוני אויבי בנפש יקיפו עלי. יש לדקדק, בשלמא באדם אשר הוא פעמים חזק פעמים חלש וכדומה הנה אם מוסרים לו איזה דבר לשמור ואין מזהירין אותו כל כך על השמירה יש חשש פן ילאה בשמירתו או ינום ויישן וכדומה, לכן כשמפקידין בידו דבר יקר אומרים לו דע לך שדבר יקר הערך הוא תזהר בשמירתו כאישון עין ועל ידי אזהרה זו מתחזקים חושיו ולבו מתחזק בכל הכחות לשמור היטב, אבל השם יתברך לא ינום ולא יישן וכאשר ישגיח על האדם הרי הוא נשמר בודאי מכל רע ומכל שום מיחוש שבעולם ואיך אם כן ביקש שישמרהו דוקא כאישון עין. ב', תיבת זו מיותר. ג', שדוני לשון עבר, ואם כבר שדוהו מאי דהוה הוי. ד', אויבי בנפש יקיפו אין לו ביאור, ודברי המפרשים בזה כפי פשוטו בנפש בשביל נפש. חלבמו סגרו פימו דברו בגאות אשורנו עתה סבבונו עיניהם ישיתו לנטות בארץ דמיונו כאריה יכסוף לטרוף כו' קומה ה' קדמה פניו הכריעהו. ירצה, שיקדם ה' לשלוח מהרה פורעניות עליו אז יגוע וימות, וזהו הכריעהו, מלשון כי לך תכרע כל ברך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה ל:) זה יום המיתה. ויש לדקדק, באומרו אשורנו עתה סבבונו הוא מיותר דכבר אמר בנפש יקיפו עלי, גם מה דייק תיבת עתה, גם מה מדמהו לארי יכסוף כו'. תו יש לדקדק הרבה שפסוקים אלו סותרים זה את זה, דמעיקרא אמר שמרני כאישון כו' משמע דאותן הרשעים יחיו רק שהשם יתברך ישמרהו להנצל מהם דאלו ימותו אויביו שוב אין צריך לבקש על השמירה המעולה כזו, ואם כן איך סיים לומר קדמה פניו הכריעהו דהיינו שימותו הרשעים ההם, ואם כן לאיזה ענין ביקש תחלה על השמירה מפניהם וזו קושיא גדולה בפסוקים אלו.

כ״הועם האמור יבואר, כי דוד המלך עליו השלום בראותו אנשים רבים נלחמו נגדו, וידע כי לריבויים יש ביניהם שונאים הן מבחינה הראשונה והן מבחינה שניה והתפלל על שני המינים לכל מין תפלה הראויה לה, ואמר, שמרני כאישון כו' ובצל כנפיך תסתירני, שאני צריך מאתך שמירה מעולה מפני רשעים זו אשר שדוני כבר, דהיינו, אויבי בנפש יקיפו עלי, שכבר הקיפו נפשי טרם בריאתנו שהם מכרחים להיות עוד בחיים ולצערני, רק אני מבקש שתשמרני מהם מאד, מה שאין כן מין הב' אשר אינם שייכים לי כלל רק עכשיו הם באים לסובבני להרע לי ודמיונם רק כאריה יכסוף לטרוף מבלי תועלת שאוציא מהם ניצוצות עליהם אני מתפלל קומה ה' קדמה פניו הכריעהו, ר"ל שימותו, כי עיקר שנאתם הוא לרוב רשעם אשר חלבמו סגרו פימו דברו בגאות, שאינם שונאים לי רק לרוב גאותם ורשעם, ולא הקיפוני תחלה רק אשורנו עתה סבבונו שעכשיו באים להרע לי לכן קדמה פניו כו', והבן שנתישבו כל הדקדוקים ונכון בעז"ה.

כ״וובזה יובן מאמרם ז"ל (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע אי אזיל מוטב ואי לאו יזכור יום המיתה, ובמקום אחר ביארנו זה. ולדברינו יובן במה שיש לדקדק למה קראו מנוול, וגם תיבת זה אין מכוון כל כך כמורה באצבע, ויובן והוא קרוב לדרך הלציי ואע"פ כן נכון הוא. והוא עם מה שאמרנו, כי כל אדם יכול להבחין מה מהות עצמו על ידי מתנגדיו, שאם המה אנשים גדולים ברשעם יבין כי גם נשמתו היא יקרת הערך מאד, ואם הרשע המתנגד שלו הוא מנוול ומוסרח ושפל המדריגות מסתמא גם טוב שלו הוא קטן. אמנם פעמים יקרה שמתנגד שלו אינו מבני ביתו כלל רק שלרוב גאותו ורשעו מטיל מום בקדשים אפילו למי שאין לו יחוס כלל עמו וכמו שנתבאר כ"ז. וגם ביארנו, כי הרשע אשר הוא מבני ביתו יכול לפעמים להחזירו למוטב על ידי דברי תורה ומוסר באשר הוא משרשו.

כ״זולזה אמר, אם פגע בך מנוול זה, רצו לומר שפגע בך המתנגד שלך ורואה אתה שהוא מנוול, ואמר 'זה' כמורה באצבע, רצה לומר שהוא מנוול שלך אשר טרם בואכם לזה העולם הייתם שניכם לאחדים, ולכן להיות שהוא מנוול וקליפה קטנה והוא משורש שלך משכהו לבית המדרש לומר לו דברי תורה ומוסר ותוכל להחזירו למוטב, אי אזיל מוטב, ואם לאו שלא הועלת בזה אם כן מסתמא אינו משרשך והוא סתם קליפה, לזאת יקרא קריאת שמע כדרך שקורין לגרש המזיקין, אי אזיל מוטב, ואם לא הועלת גם בזה אז תבין כי באמת קליפה גדולה היא ומבני ביתך כי גם נשמתך יקרת ערך ולכן לא החזרתו למוטב כי הוא גדול ברשעו וגם בקריאת שמע לא הועלת כי שלך הוא, אז יזכיר לו יום המיתה, 'לו' דייקא, רצה לומר אמור לו דע לך שלא נבראת אלא לצערני כדי שאוציא ממך הניצוצות קדושות ובכלות זה אין לך עוד מה לעשות בעולם הזה ותמות, ולזאת עצה היעוצה לך הרף ממני וצערני מעט מעט ועי"ז תוסיף חיים מה שאין כן כשתצערני הרבה ובתמידות אזי בזמן מועט אוציא הכל ממך ותמות לכן הרף ממני והבן.

כ״חוהנה דוד המלך עליו השלום לרוב ענותנותו היה מוחזק בעיני עצמו לאיש שפל ונשמה פחותה, וכאשר אמר ליה השם יתברך הנני מקים עליך רעה מביתך הבין בעצמו שאין הכוונה כפשוטו שא' מבניו ובני ביתו יקומו עליו דאין זה נוהג שבעולם אלא הבין האמת שר"ל שיקום עליו אויב אשר מבני ביתו ר"ל מהרע שהקיף נפשו טרם בריאתו בעולם הזה שאויב זה הוא שונא שנאה נפלאה ויש לירא ממנו מאד והענישו ה' בדבר שיפחד מזה מאד, ולרוב שפלות מדריגתו בעיני עצמו חשב שודאי הרע הוא ג"כ דבר נמוך מאד מנוול ועבד או ממזר. ובאמת דוד המלך ע"ה לא היה מקונן ומצטער כלל על חשש שיהרג, כי צדיק כמותו לא בחר כלל בחיים לטובת עצמו רק לעבוד את ה', ואם רצון ה' שיחיה בחר בחיים ואם רצונו ית' שימות גם בעיניו כשר הדבר.

כ״טוזה שתירצו רבותינו זכרונם לברכה על אומרם קינה לדוד מיבעי ליה, ותירצו, שבאמת לא קינן על חשש הריגתו כאמור רק זמירות היה לו, כי מתחלה לסברתו היה אומר שהרע אשר מבני ביתו הוא בתכלית השפלות ויהיה עבד או ממזר, ובראותו כי הם דואג ואחיתופל שהם עצמם נשמות דתן ואבירם שהרעו למשה רבינו ע"ה כמ"ש האר"י ז"ל והיו בני אדם גדולים וכן אבשלום בנו היה אדם גדול והיה ג"כ מהרע שהקיף לנפשו טרם בריאתו וכמש"ל כי אין הכרח שיבואו לעולם דוקא יחד רק הוכרחו להזדמן יחד במשך ימי חיותם, ובראותו זאת הבין כי גם נשמתו יקרת ערך לרוב גדולת מתנגדיו אשר המה מבני ביתו כמאמר ה' אליו מתוך ביתך, ועי"ז שמח וזמר ואמר ה' אמת מה רבו צרי ואעפ"כ אני מזמר בראותי רבים קמים עלי בני אדם גדולים, אלא שעדיין אליה וקוץ בה, דהן אמת מתחלה הבין מאמר מתוך ביתך היינו הרע שלו משום שלא רצה לפרש כפשוטו כי אין נוהג בעולם שאחד מבניו ובני ביתו יקום עליו וארב לו, אכן עתה בראותו אבשלום קם עליו אם כן דלמא מתוך ביתך הוא כפשוטו ולעולם אין אבשלום כלל מהרע המתיחס אל נפש דוד. לזה אמר סתם ברא מרחם על אבא, ר"ל שאמר דוד המלך עליו השלום שגם עכשיו מוכרח דמאמר מתוך ביתך היינו מהרע שלו, דאלו לא היה אבשלום רק סתם ברא בן רשע ולא מהרע שלו הנה סתם ברא מרחם על אבא ולא היה באפשר שיעשה מעשים כאלה לרודפו כל כך בכל כחו, אלא על כרחך דאבשלום הוא מהרע שלו, וזהו מתוך ביתך, ולזאת שמח שמזה הבין שנשמתו יקרת ערך והבן כי נכון בעזרת השם יתברך. ועיין מזה בפ' קורח בהסבר דברי האר"י ז"ל עיין שם היטב.

ל׳ועתה נבוא לבאר מקראי קודש פסוקי הפרשה שהתחלנו בהם, ונדקים מה ששמעתי בשם גדול לבאר הפסוק מה שאמר ה' ליעקב אבינו עליו השלום שמך יעקב לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. וביאר, כי מצינו באברהם שקראו ה' אברהם אברהם שני פעמים, וכן במשה, משא"כ ביעקב לא מצינו שקראו ה' ב' פעמים יעקב יעקב עד כאן בפרשה זו. ולזה אמר שמך יעקב, אבל לא יאמר עוד שמך יעקב, 'עוד' דייקא, ר"ל לא אקרא לך שני פעמים יעקב כי אם כשיהיה מתחלה שמך ישראל אז אקרא לך שני פעמים יעקב עכ"ד. אבל עדיין מחוסר תבלין ביאור טעם הדבר.

ל״אומה שנראה לי לבאר בזה עם מ"ש בספר שני לוחות הברית ובספר אור החיים כי טעם שהיה ליעקב ב' שמות הוא שהיה לו ב' נשמות, נשמת ישראל היא מדריגה גדולה, ונשמה הנקראת יעקב נמוך הימנה. ונוסיף לבאר זה, כי ישראל הוא מעולם המחשבה הנעלם מעין כל חי אפילו ממלאכים, והנשמה הנקראת יעקב הוא מעולם הקול והדיבור, ואם אמנם מדריגות יעקב אבינו עליו השלום גדלה מאד רק שכל אדם יש לו ב' בחינות אלו כי אפילו בחינת הדיבור שהוא נפש יש בה בחינות נפש שבנפש ורוח שבנפש ונשמה שבנפש שהנשמה היא מעולם המחשבה כמו שכתבתי במקום אחר, לכן כאשר נבין בחינות אלו בכל אדם נבין שהיה זאת גם ביעקב אבינו עליו השלום ביתר שאת היות נשמתו הנקראת ישראל היתה מעולם המחשבה ממש.

ל״בונבאר ב' בחינות אלו בכל אדם. הנה ידוע, כי הרוחני לא יקרה לו מקרה הגשמיי אשר בהעתקו ממקום למקום נשאר מקום הראשון ריקן מכל ואין מנוח עוד הדבר ההוא רק במקום הב', אבל הרוחני אינו כך כענין המחשבה והדיבור שאין האדם מדבר אלא מה שיש במחשבתו, רק שבהיות הענין ההוא במחשבה היה נעלם מעין כל ושלשלו למדריגת הדיבור להתגלות ואף על פי כן גוף הענין ההוא עדיין נשאר במחשבה ביתר שאת כי לא יוכל האדם להוציא כל מחשבתו אל הדיבור כי כל רוחו יוציא כסיל (משלי כט, יא), מה שאין כן החכם יש חכמה במחשבתו מאה פעמים ככה כפי אשר יכול להוציא אל הגילוי בבחינות הדיבור, וזה בחינות ישראל ויעקב. והשתמש יעקב אבינו ע"ה בשניהם, כי בעת התבודדו במחשבתו כאמרם זכרונם לברכה ירבה בשתיקה היה הדביקות נמצא מאד בבחינת המחשבה שהיא נחלה בלי מצרים והיה דבוק בשורש כל השרשים ואז נכלל בחינת יעקב ונתבטל לגמרי בתוך בחינת ישראל ונעשה הכל ישראל לבד כמו האדם כשירבה בשתיקה היינו שמצמצם דיבורו ומעלהו כולו לעולם המחשבה בסוד כך עלה במחשבה שביארנו במ"א והוא בסוד אור חוזר ואז נתעלו כל בחינות הנמוכות אל תוך עולם המחשבה. ממילא ביעקב אבינו עליו השלום שמחשבתו היתה מחשבה האמתיית אשר מעולם המחשבה העולה בסוד הדעת עד אין סוף שורש כל השרשים אז נתבטל בחינת יעקב ונעשה כולו ישראל ויתכן אז לומר עליו לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל לבד.

ל״גואמנם, לפעמים השתמש בבחינת יעקב דהיינו שנשתלשל מחשבתו אל הגילוי בבחינת קול ודיבור ועשיה ועיקר הענינים עדיין נשארים ביתר שאת וכאמור, אלא שכל מה שהיה אפשר לבחינת ישראל להשתלשל ולהגלות לתוך בחינת יעקב הכל נתגלה ואז קיבל בחינת יעקב שפע מבחינת ישראל כמו הדיבור ממחשבה ואז לא היה הדביקות כ"כ, מה שאין כן בעת שצמצם את עצמו בבחינות אור חוזר והיה ישראל לבד אז היה הדביקות בערך נפלא מאוד.

ל״דואם תאמר, מדוע לא השתמש תמיד בבחינת ישראל ומדוע נשתלשל לפעמים לבחינת יעקב. התירוץ הוא, כי בחינת ישראל שהיא עולם המחשבה אי אפשר להשתמש בו רק לעצמו אבל אין לו חיבור עם בניו ובני ביתו ועם קנייני העולם, לכן בהיותו צריך להשלים זולתו היה צריך לשלשל מעט אל הגילוי, וזה ירמוז הלל ע"ה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמו מה אני (אבות א, יד) כי ידוע שעולם המחשבה נקרא מה (בסוד חכמה כח מה), ולזה אמר כשאני לעצמי שאני מתבודד ביני לבין עצמי באמת 'מה אני' שאני מעלה הכל למחשבה, אבל בעת שאין אני לי, רצה לומר שאיני עושה לצורך עצמי אלא לשלימות זולתי שאז אני צריך לפעול בגלוי להשתלשל לעולם הדיבור אז אני אומר 'מי לי', רצה לומר מי שירצה יבוא לי וישמע דברי כי כמו שאני צריך לדבר בפני אחד כך ישמעו מאה ואלף.

ל״הונודע מ"ש בכוונת דחיית שעיר המשתלח (בסדור אריז"ל עבויוה"כ) כי ביומא דכפוריא לית ליה רשות לאסטוני כמאמרם זכרונם לברכה יומא כ. השטן בגימטריא שס"ד, ולזה ביום הכיפורים היו דוחין אותו להיות לתועלת על כל השנה והיה מכוון בעת דחייתו שני שמות אלהים עם יו"ד אותיותיהם שעולים שניהם בגימטריא קפ"ב, גימטריא יעקב, ובצירוף יעקב עולה גימטריא השטן, ובכח שמות אלו היו דוחין את השטן עיין שם. וענין הגימטריא, כי דבר טוב ודבר רע ששוין בגימטריא יורה שהם שוים בבחינתם כי כמו שזה בקדושה כך זה בקליפה וכמו עשו בגימטריא שלום ודומיהן, וכן הענין אשר שני פעמים יעקב גימטריא השטן, כי נודע שבעולם המחשבה אין רע ושם נחלה בלי מצרים, לכן נגד בחינת ישראל אין רע מה שאין כן נגד בחינת יעקב שם יש כללות הרע ולכן הוא בגימטריא השטן לדחותו, ואם תקשה אחר ששניהם בגימטריא אחד וכמו שזה בקדושה כך זה בקליפה איך יש כח לדחותו. התירוץ הוא כי אף שהם שוים מכל מקום כח הקדושה גדול יותר להיותו דבוק במקורו שעולה עד אין סוף מה שאין כן הקליפה אין לה עליה יותר.

ל״וובזה מובן, כי עד שלא ירש יעקב אבינו עליו השלום הנשמה אשר היא בחינת ישראל לא קרא ה' אותו שני פעמים יעקב, כי אז יהיה בגימטריא השטן ועדיין אין לו כח לדחותו אחר שעדיין אין לו בחינת ישראל. לזה אמר שמך יעקב, רצה לומר עכשיו אני קורא לך פעם אחת יעקב, אבל, לא יקרא שמך עוד יעקב, רצה לומר שני פעמים שיהיה בגימטריא השטן שתוכל לדחותו כי אם ישראל יהיה מתחלה שמך ואז תוכל לדחותו ואז אקרא לך שני פעמים יעקב והבן.

ל״זוהנה נודע כי בעולם המחשבה אשר בשם ישראל יכונה עליו נאמר (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, כי הטוב אשר מצדו לא נפל לתוך הרע בחטא אדם הראשון, רק הטוב אשר למטה מזה הוא אשר נפלה להרע וצריך לבררו על ידי שני הבחינות שביארנו לעיל דהיינו באמצעות הלידה ובאמצעות יסורין. ובזה יבארו פסוקי הפרשה ותראו איך מבואר בפסוקים עצמן שנתירא יעקב אבינו עליו השלום לרדת למצרים שלא יהיה עליו עול שיעבוד אף שירד למצרים אפילו הכי נתירא כדברי אור החיים.

ל״חוכך שטחיית הפסוקים, ותחי רוח יעקב, כי כל זמן שהיה בצער עבור צרת יוסף לא שרתה בו בחינת נשמה הנקרא ישראל כמו שכתב באור החיים, ועכשיו שנתבשר מיוסף ותחי רוח יעקב, כי בחינת ישראל הוא רוח וחיים של בחינת יעקב ואז שרתה עליו שכינה ומאז קרא לו הכתוב ישראל. ולזה אמר ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה כו', ואולם ירא ליסע למצרים במדריגת יעקב כי היה ירא מהשיעבוד פן יצטרך הוא עצמו לשיעבוד כיון שמדריגת קדושה הנקרא יעקב נפל טוב לתוך הרע וצריכין לבררו אולי יצטרך לשיעבוד כי יזדמן אל הרע שלו אשר היה מקיפו טרם בואם לעולם שהם אויבי איש אנשי ביתו ויצטרך לברר הניצוצות הקדושות על ידי שיעבוד. לזאת העלה כל בחינתו באור חוזר לבחינת ישראל עד שנעקר שם יעקב ממנו ונעשה הכל ישראל אשר על זה נאמר וכבודי לאחר לא אתן שלא נפל לתוך רע כלל ושוב אין צריך לבירור ולא יצטרך לשיעבוד.

ל״טלזה אמר ויסע ישראל וכל אשר לו בארה שבע, רצה לומר כי נסע מביתו בבחינת ישראל לבד. ואמר 'וכל אשר לו' כי כל בחינותיו נתעלו ונעשו הכל ישראל, וממילא כיון שבדעתו היה בלי להשתמש כלל בבחינת יעקב רק בבחינת ישראל לזאת לא כ' שלקח בניו ומשפחתו ורכושו כי כל אלה אין להם שום דיבוק אליו לכן נסע לבדו רק בבחינת ישראל. וכמו שכתבתי לעיל שבחינת ישראל אין לו שום חיבור לשום נמצא כמו שכתבתי לעיל וכשאני לעצמי מה אני וכל זה היה לפי שירא פן יצטרך לשיעבוד לברר ניצוצות לכן לא נסע רק בבחינת ישראל לבד.

מ׳עוד זאת עשה לסבה זו, ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, ר"ל למתק שם אלהים מדתו של יצחק, כי נודע שכל בירור היא בבחינת הגבורות כי בהם היה הנפילה לתוך הרע, ולזה, לסבת יראתו מהשיעבוד לצורך בירור זבח זבחים ורצה למתקו. ואמנם השם יתברך חפץ שיסע למצרים גם בבחינת יעקב כדי שיקח בניו וכל אשר לו, ואי משום חשש שיעבוד יבטיחנו מזה כאשר יבואר, לזה אומרים ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ר"ל שנשפע הרוח הקודש והאמירה לבחינת ישראל, ובהיותו דבוק בבחינת ישראל בהשם יתברך אז ויאמר אליו יעקב יעקב, שמאחר שנשתלשל מבחינת ישראל אז יש לו כח לדחות לשטן שגימטריא שני פעמים יעקב. וזה ויאמר אליו יעקב יעקב, וממילא בזה נדחה השטן וכל רע גם מבחינת יעקב ואז נתהפך מדת הדין לרחמים ונעשה גם אלהים מדת הדין בחינת יצחק נעשה גם כן רחמים כבחינת א"ל מדת אברהם.

מ״אלזה אמר, אנכי האל אלהי 'אביך' דייקא, רצה לומר גם בחינת אביך שהוא אלהים נעשה בחינת אל, ולכן אל תירא מרדה מצרימה שלא יהיה עליך שיעבוד, רק כי לגוי גדול אשימך שם, שיוציא באמצעות הלידה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה עט, א) לא נפטר יעקב אבינו עליו השלום עד שראה ששים רבוא מבניו, כי בכחן הוציא הנשמות ובאו לעולם על ידי מעשיו והם הם הנולדים לו מבניו ובני בניו אותן הדורות שיהיו גוי גדול מבניך הם יצטרכו לשיעבוד, משא"כ אתה הנה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך כו', וכשמוע יעקב אבינו עליו השלום זאת שוב לא נתיירא ונסע למצרים גם בבחינת יעקב. לזה אמר וישאו בני ישראל את 'יעקב' אביהם דייקא, ולכן כיון שנסע גם בבחינת יעקב, לזה ויקחו את טפם ומקניהם ורכושם, משא"כ בתחלה כשהיה בדעתו ליסע רק בבחינת ישראל לבד וכמש"ל.

מ״בונודע, כי בחינת המחשבה והחכמה נקרא אבא ואמא לבחינת קול ודיבור, והטעם, כי כל מה שבמחשבה נשתלשל להדיבור, ואם אין כלום במחשבה אין כלום בדיבור, לכן הם נקראו אבא ואמא, והקול והדיבור יכונה בן ובת, ממילא בחינת ישראל נקרא אב לבחינת יעקב שהוא הקול. ולז"א ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה מי הם יעקב ובניו כי גם יעקב עצמו בכלל בני ישראל כי בחינת יעקב הוא בן לבחינת ישראל, דכוונת הכתוב לומר שלא עשה כאשר בראשונה שרצה שבנוסעו למצרים לא יהיה לו כלל בחינת יעקב רק יהיה נעלם במקורו באור חוזר ויהיה הכל ישראל, משא"כ עכשיו עשה כאשר אמר לו הש"י והביא גם בחינת יעקב למצרים בהתגלות ושואב מבחינת ישראל, ולכן אמר שבכלל בני ישראל הוא יעקב עצמו ובניו, כי גם בחינת יעקב הוציא להתגלות מתוך בחינת ישראל.

מ״גולז"א אח"כ כל נפש שלשים ושלש, כי גם הוא בחשבון, ומ"ש אח"כ כל נפש ששים ושש ולא כלל יעקב בחשבון היינו משום דשם כתוב כל נפש יוצאי ירך יעקב ששים ושש, 'יעקב' דייקא, ולא חושב רק בני יעקב ולכן אמר ששים ושש, משא"כ כאן שאמר בני ישראל לכן גם יעקב עצמו בחשבון ולבסוף אמר כל הנפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים ולא אמר בני יעקב רק לבית יעקב וגם הוא עצמו מחשבון ועלו למנין שבעים ועולה הכל כהוגן בעזרת השם. חסלת פרשת ויגש ת"ל