ערבי נחל, אחרי מות א׳Arvei Nachal, Achrei Mot 1

א׳בקרבתם לפני ה' וימותו. עיין מ"ש בזה רוח אפינו בספר אור החיים ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחלת דבריו הם מובנים למעיין קצת ולכן אמרתי להסביר קצת ראש דבריו. הנה תכלית בריאת האדם ביצר טוב ויצר הרע יש טעם א' כדי שיהיה בעל בחירה, אכן יש עוד טעם יותר פנימי, שכשם שאי אפשר לאדם להיות בלי יצר טוב כך אי אפשר לו בלי יצר הרע, והם ב' מיני חיות, שחיות הקודש הנקרא יצר טוב מלובש בחיות הב' שנקרא יצר הרע ואותו החיות מלובש תוך הדם והדם תוך הבשר ועור.

ב׳והענין הוא עם מ"ש (ברכות ל"ג:) בפסוק (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כו' אטו יראה מלתא זוטרתא כו', ופירשנו על פי מה שאמרו פחד על הקרובים יראה על הרחוקים, כך יש ב' מיני יראת ה', יש אשר ה' עמו בכל מקום על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד ואז הפחד רב מאוד כי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויש אשר איננו במדריגה זו ועכ"פ ירא את ה' מעשות רע, וזה אינו בגדר פחד רק גדר יראה כירא מדבר רחוק, לז"א דעכ"פ שואל ה' מעמך שתהיה בגדר יראה ואח"כ יעזרך שתהיה בגדר יותר מזה ע"ש.

ג׳ובזה יבואר נוסח ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו' כולם ברורים כולם גבורים וכולם עושים באימה וביראה כו'. הכוונה, כי לכאורה ידמה בדעתנו כי היראה שיראים מלאכי מעלה מה' יקרא בגדר פחד, כמו שאנו רואים נהר דינור נגיד ונפיק ע"י שמזיעים מרוב המורא, אם כן ודאי זה נכנס בגדר פחד עבור שהם קרובים יותר לה' מאתנו בני אדם שוכני בתי חומר.

ד׳אמנם, באמת אינו כך, כי גם יראתם אינו נקרא רק יראה, וכמ"ש הקדמונים בפסוק (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה, כי מלך בשר ודם כשמעריכין אותו נגד ערך אדם נבזה אז ערכו רב מאד ועצום, וכשמעריכין אותו נגד שר תתמעט ערכו, ונגד שר גדול תתמעט עוד ערכו, ונגד שר משנהו ערכו מעט. משא"כ מלך מלכי המלכים ית"ש בלי תחלה ובלי תכלה אל ערך כל נברא שיעריכוהו תמיד ערכו שוה, כמו אם לוקחין טפה א' מים הגדול, והיינו ואל מי תדמיוני אהיה תמיד שוה בין נגד ערך קטן בין נגד ערך גדול ע"ש, והכא נמי אף שאנו רואין הבדל גדול בין יראת ה' על האדם ובין יראת ה' אשר למלאכים, מ"מ נגד ערך היראה הראוי לירא מלפניו הכל שוה ולא תגיע עדין לגדר פחד, והראיה, כי כתות המלאכים המתחדשים בכל יום ומתחילים לומר שירה ונשרפין מיד, והיינו שמתבטלים ממציאות עבור גודל הפחד והיראה, ולא עוד שמן יראת ה' מרגישין תענוג גדול, ולכן לרוב הפחד והתענוג שמרגישין מהפחד ההוא מתבטלין ממציאות וזהו בגדר פחד ומתבטל באמת ממציאות, משא"כ המלאכים הקיימים ועומדים אפילו באומרם שירה עם היות שיראתם לרוב מאוד ברום מדריגה שביארנו וגובה להם ויראה להם עם כל זה עדיין לא נכנס לגדר פחד.

ה׳וז"ש עם היות אשר משרתיו עומדים ברום עולם, אף על פי כן ומשמיעים ביראה כו'. אינו רק בגדר יראה, ושמא תאמר שאינם ברורים ח"ו ויש להם יצר הרע, לז"א אמת כי כולם ברורים כולם קדושים ואפילו הכי עושים רק ביראה, והטעם אשר עשה ה' ככה שהקטין מהם יראתם הוא לפי שאלו המלאכים צריכים לקיום העולמות התלוי בהם ואם יהיו בגדר פחד יתבטלו ממציאותם לזה הקטין ה' יראתם במסך דק מבדיל כדי שיוכלו לעמוד להתקיים.

ו׳ואמנם יראת בני אדם הקטין ה' עוד יותר, והטעם יובן על פי משל, שרצה מלך גדול איזה אומן שיעשה לו כתר מלכות בכל מיני יופי כאשר עם לבבו והכריז בכל מדינות מלכותו אם המצא ימצא איזה אומן גדול יביאו אליו, והביאו לו א' שהיה אומן גדול וישב לפני המלך ויאמר לו עשה כך וכך, וכאשר התחיל לעשות ידיו מרתתין מאימת המלך ולא היה יכול לעשות כלום, וירא המלך כי לא יכול וצוה להביא אומן אחר והביאו לו אומן טוב מאד והוא היה קל בדעתו לא ירא מהמלך וישב לפני המלך וצוהו עשה כך וירא המלך כי עשה יפה מאד והבין כי אין לו שום מורא מלפניו ולבו גס במלך מאד כי אלולא זאת לא היה יכול עשוהו כך יפה ויצו המלך להוציאו מביתו ולהענישו ואמר אינו חפץ במלאכתו אחר שאין מוראי כלל עליו, ויצו להביא אומן אחר והביאו לפניו וישב לפני המלך וידיו מרתתין וידבר המלך אתו טובות ויאמר לו בני אני חפץ שתעשה לי מלאכה טובה ואם תפחד כל כך לא תוכל עשוהו לכן התישב מעט בדעתך להקל מוראי קצת מעליך כדי שתוכל לעשות, ויעשה האומן כך ויתישב בדעתו מעט בלבו לאמר הנני צריך לעשות מלאכת המלך לכן על כרחי מוכרחני להסיח דעתי מעט מאימת המלך כדי שאוכל להתישב בעיוני ולעשות המלאכה ויבחר המלך במעשה האומן הזה.

ז׳כך הנמשל, הנה האדם צריך לעשות מעשה המצות בישוב הדעת לעשות כל מצוה כמשפטה ודינה, וכן עיון התורה צריך להתיישב בשכלו מאד, ולסבה זו לא עשה ה' את האדם שיהיה פחד ה' עליו כראוי דאם כן מיד כשיעשה איזה מצוה או תורה יתבטל ממציאותו ואיך אם כן יעשה מצוה או לימוד תורה, ומי אשר אין יראת ה' בלבו ולומד בעיון נמרץ מבלי משים אל לבו שום יראת ה' בזה מאס ה' כמאמרם ז"ל (שבת ל"א.) אי איכא יראת ה' אין אי לא לא, אלא בחר ה' דרך ממוצע וברא את האדם ביראה יותר מועטת מיראה אשר למלאכים כדי שבעת עשיית מצוה או תורה בעיון יוכל לצמצם יראתו להיות לו ישוב הדעת בעבודת ה' ולא יתבטל ממציאותו בעשותו אתת ממצות ה' או בעוסקו בתורה.

ח׳ואמנם נודע היות נשמת ישראל למעלה ממדריגת המלאכים ובא ממקום שנקרא אין לרוב הקדושה, וטעם היות נקרא כך הוא לפי שמרוב הפחד מהש"י יש לו ביטול מציאות ועיקר מציאותה בפועל הוא ע"י התלבשה תוך הגוף שהוא מסך מבדיל ואין יראתו רבה כ"כ, ואם כן עכ"פ בעת שיתחיל האדם לעבוד ה' ישיג ביטול מציאותו לגמרי כי יחזור לשרשו ולמקורו, לכן מה עשה ה' הלביש החיות הטוב ההוא תוך חיות אחר שהוא רחוק כביכול מאוד מקדושתו, והוא ע"ד שארז"ל (זהר ח"א קל"ח.) אלמלא יצר הרע לא הוי חדוה דשמעתא, כי נשמה הקדושה אין לה חשקות של כלום רק מצדה תשיג ביטול מציאות לרוב הפחד והתענוג מבית אביה עד אשר לא תוכל עשות כלום מעשי המצוה ותורה, וחיות השני המתלבשת יש לה מציאות ועי"ז חושק לכל דבר חשוק הן לטוב הן להפכו והוא מלביש את הנשמה, והוא כמשל כלי המשקולת המורה על השעות אשר ידוע לבקיאי המלאכה כי יש שם גלגל א' חושק (עפ"י מלאכה שנעשית כך) לברוח למקומו ברגע אחת רק יש ברזל א' שבא בכל פעם בין שיני הגלגל ההוא ומונעו מלסבב, וכך הוא לעולם זה בורח למקומו וזה מונעו ונלחמים כך לעולם וע"י מלחמה זו הגלגל מסבב ביום תמים מה שהיה מסבב ברגע א' אם לא היה המונע ההוא ועי"ז ניכר חשבון השעות יום ולילה, נמצא המונע אינו עושה רק מניעה ואלולא הוא לא היה תועלת של כלום בכל כלי ההוא כי יברח הגלגל למקומו ברגע אחד ושוב לא יוכר חשבון השעות ואין בו הנאה של כלום.

ט׳כך הנשמה יש לה ביטול מציאות מפני פחד ה' ומהדר גאונו ולא תוכל עשות שום מצוה ועסק תורה אלא מיד תחזור לבית אביה כנעוריה, והיצר הרע שהוא חיות השני המלבישו הוא מונעו בעת עשותו המצוה או התורה מליפחד כ"כ, וכך נלחמים כל ימיהם זה בורח וזה מונע וע"י מלחמה זו נעשה כל התועלת, כי המצוה נגמר כראוי לה מצד היצר הרע שיש לו מציאות ונעשית ביראת ה' מצד הנשמה שהוא היצר טוב שיש לו ביטול מציאות, וכשם שאלולא היצר טוב אין במעשה האדם ממש בהיותו בלי יראת ה', כך אלולא היצר הרע לא היה תועלת של כלום, שלא היה שום מצוה נעשית ולא שום עסק התורה כי היה בטל מיד ממציאות כמשל האומן הראשון שכתבתי, ולכן מאד זה היצר הרע, ועמ"ש במ"א עיין פ' נצבים דרוש המדבר בגנות הגאוה, ודרוש לבנין בה"כ, ובפ' בהר מענין זה שחיות האדם כלול ממציאות וביטול מציאות יחד, ולטעם זה ארז"ל כי אתם המעט שישראל מוטבע בהן טבע שכל עוד יותר ישפיע לו הש"י גדולה יותר יהיה שפל בדעתו כי יותר מה שנשמתו גבוה יש לה ביטול מציאות יותר. וביארנו שם עפ"ז פסוק (תהילים ק, ג) הוא עשנו ולוא אנחנו עמו בקרי וכתיב ופסוק (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה כו' ע"ש באורך, ולטעם זה ארז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כי כל עוד שנשמתו גדולה צריך גם המנוע להיות גדול יותר ויותר בכדי שלא יתגבר הנשמה על מונעה ותשוב לבית אביה, והבן.

י׳ובזה יובן מה שארז"ל (סוכה נ"ב:) ג' הקב"ה מתחרט עליהן על שבראם יצר הרע וכשדים כו', וארז"ל (ברכות ל"ב.) אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל וא' מהם ואשר הרעותי שהקב"ה מתחרט על שברא יצר הרע, והוא תמוה. חדא, דמשמע שע"י פסוק זה נפטר הרשע מעונש מחמת שנברא ביצר הרע והלא כל האומר הקב"ה ותרן כו' (בבא קמא נ.). ב', מאי דאמר שונאי ישראל ואף שתלה הקללה באחר כל מה דמצינן לתירוצי שפיר טפי. ג', איך יצויר חרטה ביודע עתידות וצופה ומביט עד סוף כל הדורות.

י״אומה שנראה בביאורו, אחרי שלצורך בריאת האדם עשה לו חיות אשר הוא רחוק מאור קדושתו ית"ש שהוא מונע לנשמה, וזה תכלית בריאת האדם, והנה נודע שרצונו ית"ש מקיים כל הנבראים ומה שהוא הפך רצונו הוא בטל ברגע ממציאות, ואם כן קשה על היצר הרע ממה נפשך, אם רוצה ה' בו ונמשך רצונו לשם להחיותו ולקיימו היה מוכרח להתהפך לטוב, כי במקום שנמשך רצונו נעשה המקום ההוא קדוש בהחלט, ואם הוא הפך רצונו היה לו להתבטל לגמרי. והתירוץ בזה, כי בעת שבראו ה' בראו לתכלית זה שיהיה הוא המונע אל הנשמה, נמצא שיש רצון מה' שיתקיים, אבל הרצון הוא שיהיה מונע, וזה אי אפשר אלא בהמשך אליו חרטה על שנברא, נמצא יש בזה רצון וחרטה, ומצד הרצון מתקיים ומצד החרטה הוא רחוק והפוך מקדושתו יתברך והוא מונע אל הנשמה בכוונת בריאתו, נמצא אתי שפיר שהרצון מתחלה היה שיהיה בו חרטה תמיד, והבן היטב שהוא דבר דק מאד וענין עמוק.

י״בועז"א הש"י ואשר הרעותי, ר"ל שהוא גרם לו להיות חלק רע ע"י החרטה שהמשיך בו והוא לצורך האדם שיוכל לעבוד את ה', ומי שמרשיע על ידו ענוש יענש ואין לו תירוץ כלל, כי אדרבא ע"י היצר הרע יעבוד את ה', וכן ענין העובד כוכבים שבטבעם מתגאים כי חיות שלהם מצד יצר הרע לבדו ואין מעורב בהם ביטול מציאות, וכיון שאמרנו שישות ומציאות היצר הרע הוא ע"י החרטה הנמשכת בו לזה אמרו רז"ל אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל, והוא אשר הרעותי, כי לולא החרטה היה נהפך היצר הרע לטוב והיה בטל הרע ממנו ואז היו מתבטלים כל שונאי ישראל והבן. ועכ"פ הנה נתבאר ענין עבודת האדם כל ימיו הנעשות ע"י מלחמה והוצרך להיות המונע כערך הנשמה, ולפעמים כאשר תגדל כח הנשמה במתיקות עבודת ה' מעל המונע אזי תשוב לבית אביה בביטול מציאות הדבוק אצלה, וזהו בקרבתם לפני ה' כו', ויש עוד דברים בזה והבן היטב.