ערבי נחל, בשלחArvei Nachal, Beshalach
א׳תקסד
1
ב׳ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות. ערש"י ז"ל. וצריך לדקדק, הלא ידוע כי לא יעשה ה' נס בחנם רק מה שצריך לעזרת ישראל, ואם כן למה הוצרך להסרת האופנים שיהיה ההליכה שלהם בכובד ובמתון הרי בלאו הכי מאחר שישראל הלכו תחלה ומצרים אחריהן ממילא מיד כשיצא אחרון מישראל מתוך הים מיד ישובו המים לאיתנם קודם שיצא אחד מהמצרים ולמה הוצרך הסרת האופנים. ובישוב קושיא זו נראה לפי פשוטו עם הידוע מתוספות בערכין דף ט"ו שישראל לא עברו את הים מצד זה לצד זה אלא באותו צד עצמו שנכנסו אל הים באותו צד יצאו והיה זה רק כדי שירדפו מצרים אחריהם ויטבעו בים שיראו את היד הגדולה, ואם כן היה הציור כזה שנעשה בים שנים עשר דרכים לשנים עשר שבטים כידוע, וכל דרך היה כחצי גורן עגול כמובן בציור, ואם כן ממילא מובן כי כל דרך המקיף את חבירו גדול הרבה יותר מהדרך המוקף כאשר לפניך בציור עד שהמקיף את כולם היה גדול כפלי כפלים מהדרך הראשון, וממילא לפי המבואר בהפסוק שאחר שכבר יצאו כל ישראל אל היבשה אמר ה' למשה נטה את ידך כו' וישובו המים על מצרים אם כן היה בכאן מקום קושיא גדולה כיון שמצריים רדפו אחר ישראל אם כן אפשר שכל המצרים הלכו לתוך הים בדרך היותר קצר מכולם או לכל הפחות הלכו בכל הי"ב דרכים ואעפ"כ כיון שהרבה מצרים הלכו בדרך הקצר ובאותו הדרך נגמר בשעה מועטת מהלך השבט ההוא דרך הים אל היבשה מה שאין כן בדרך הי"ב שהה אותו השבט הרבה עד עלותם אל היבשה וכיון שלא שבו המים לאיתנם עד אחר שגמרו כל השבטים לעלות אם כן כבר היה שהות להרבה מצרים אשר רדפו דרך י"א דרכים לעלות מהים ולהנצל מהטביעה קודם שגמר שבט הי"ב לעלות מהים ואיך אמר הפסוק שלא נשאר בהם עד אחד. וממילא מיושב קושיתנו, דמשום הכי נהגם ה' בכבדות בטיט ורפש והסיר אופני מרכבותם כדי שאפילו המצריים שרדפו בדרך הקצר דהיינו דרך הראשון לא יגמרו לעלות מהים כל משך שיגמר שבט הי"ב לעלות מהים ולכן לא נשאר בהם עד אחד וק"ל.
2
ג׳אמנם בהיות כן יש מקום לכאורה לתמוה על פרעה ומצרים וחכמיהם איך לא עצרו כח להשכיל במלחמה כדרך הנלחמים אשר נותנים עצות בנפשם במיני שכליות ואיך שכל זה לא יבינו שוטים שכשם שנבקע הים מכ"ש שיוחזר לאיתנו ואם כן היה להם להבין זאת מאחר שהם נכנסים לים אחורי ישראל ורדפו אחריהם אם כן ישראל יעלו תחלה מהם ואז ישובו המים לאיתנם ויטבעו כולם ואף אם חשבו שעכ"פ ינצלו הרבה מהם בדרכים קצרים לפי שלא ידעו מהסרת האופנים מ"מ עכ"פ רובם יטבעו ואם כן נכנסו למקום סכנה עצומה בשאט נפש ולמה לא שמו עצות בנפשם לרדוף אחרי ישראל מהצד השני של הדרך, דהיינו כיון שנפתחו י"ב דרכים כל דרך הים כקשת כמבואר בהציור ונכנסו להים בקצה אחד מהקשת היה להם להמצרים לילך עד קצה השני מהקשת וירדפו שם ויפגעו את ישראל פנים מול פנים ושם ילחמו עמהם ולא יהיה אפשר להמים לשוב לאיתנם אחר שעדיין ישראל הם בים, וכי תימא שגם בעשותן כן לא יועילו כי כשיפגעו בישראל באמצע הדרך אשר בים יהפכו ישראל את פניהם וילכו בדרך ההוא לעלות מהים באותו מקום עצמו שנכנסו לתוכו וכשירדפו מצרים אחריהם מיד שיגמרו הישראל לעלות ישובו המים על מצרים, מ"מ היו יכולים לשית עצה ויתחלקו המצרים לשנים כי היו הרבה מאוד וחלק מהם ירדפו אחרי ישראל ויכנסו להים בדרך שנכנסו ישראל לתוכו וחלק השני יכנסו אל הים בקצה השני מהדרך ויפגעו בישראל ויהיו ישראל להם בתווך אלה מזה ואלה מזה וילחמו בהם והים לא ישוב לאיתנו כי ישראל כולם בתוכו, ואיך נואלו שרי צוען מליתן לעצמן עצה קלה כזו. וצריך לומר כי באמת גם זה מכלל הנסים שעשה ה' לישראל והשיב חכמתם של מצרים אחור ודעתם יסכל ולא נתנו עצה זו לנפשם כלל.
3
ד׳ובזה עלה בלבי בתחלת ההשקפה לפרש מאמר חז"ל התמוה שם בערכין (דף מ"ד) וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר כו', ותמהו התוס' איך יתכן שהיו ישראל באותו הדור כל כך מקטני אמנה שסברו שכך עשה הש"י נסים למצרים להעבירם מארצם לארץ ישראל עי"ש. ולדברינו יש לומר דהאי שאנו עולין דקאמר היינו לתוך הים, ור"ל כי באמת הש"י סיכל עצת מצרים והלכו אל הים בקצה זה מהקשת שנכנסו בו ישראל, אבל ישראל בהלכם בתוך הים חששו שמא יעלו המצריים אל הים בקצה השני, והיינו מצד אחר דקאמר, ויפגעו זה בזה באמצע הים והיא חששא גדולה, ומ"מ קרי להו קרא ממרים כי בראותם כל הנפלאות שעשה הש"י להם היה להם לבטוח בה' שגם בזה יעשה להם נפלאות ויסכל דעתם של המצריים כך עלה בלבי.
4
ה׳אלא דזה אינו, דהא לשון המאמר שם כך הוא: תניא א"ר יהודה עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה שנים בים אחד בירידה ואחד בעליה, בירידה דכתיב המבלי אין קברים כו', בעליה דא"ר הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו דאמר רבה בר מרי מאי דכתיב (תהילים קו, ח) וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר א"ל הקב"ה לשר של עם פלוט אותם ליבשה כו' מיד פלטן ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ע"כ. הרי דגם בעלותם מן הים חששו חששא זו דיעלו מצריים מצד אחר עד שהוצרך לפולטן ליבשה. ואלו לדברינו לא היה מקום לחשש זה רק בהיותם בתוך הים כמובן. ותו דלשון עולין משמעו מתוך הים ליבשה דלתוך הים קרי יורדין כמ"ש (תהילים קז, כח) יורדי הים באניות ובגמ' נחותי ימא. איברא, דגם תירוץ התוס' בזה דחוק, כי הם תירצו שחששו ישראל שהמצריים לא הלכו כלל לתוך הים אלא ביבשה על שפת הים ויבואו עליהם במקום שיעלו ולישנא דעולין מצד אחר לא משמע אלא שיעלו מן הים.
5
ו׳ולולא דמסתפינא אמרתי דרך אחר כ"ז בישוב המאמר דרבה בר מרי ובישוב קושיתנו דלעיל למה הוצרך הנס דהסרת האופנים. ועוד יש לדקדק כיוצא בזה במ"ש ויאמר מצרים אנוסה כו', דודאי אמירה זו לא היתה במקרה, שהרי ראו כל מכות מצרים וכל תחלואיה אשר חלה ה' בה, ובמדבר ראו ענן ועמוד אש וקריעת ים סוף ואף על פי כן רדפו אחר ישראל בלב מוקשה ואיך נתפעלו ונשתנו למעליותא ועלה מורך בלבבם בראותם נס דהסרת האופנים אשר כבר היה אפשר לתלות דבר זה במקרה וטבע מחמת הטיט ורפש, ואין לומר דכמו שמתחלה הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו אף על פי שראו מה שראו גם אז בבואם אל הים שלח ה' מורך בלבבם והיה זה נס כשאר הנסים, אם כן קשה מה בצע בהודעה זו ובנס זה ומה תועלת הגיע לישראל. תו קשה ויאמר מצרים אנוסה משמע כדרך הנסים ומחזירים עורף ולמה לא מצינו שום משמעות בקרא ובדרז"ל שנסו ואדרבה בכל דוכתי משמע שהלכו אחר ישראל עד תום כל העם לעבור ואח"כ חזרו המים עליהם. וצריך לומר שאף שאמרו אנוסה מ"מ לא קיימו, ואם כן למה כתבה התורה דברים בטלים שדברו המצריים ולא קיימו.
6
ז׳לכן העולה בלבי דבר חדש, כי הוה קשיא לן מעיקרא למה לא הלכו המצריים מצד השני ויהיו לישראל פנים בפנים והוצרכנו לומר דזה מכלל הנסים שסכל ה' עצתם. ויש בזה דוחק, כי מה שהוא נס היה מהראוי שיבואר בפסוק לכל הפחות ברמז. לכן יש לומר כי באמת כך עשו המצריים ורדפו לתוך הים אחרי ישראל להלחם בם באמצע המים, והלכו מצד האחר והלכו פניהם נגד פנים של ישראל, ולכן כדי שלא ילחמו באמת באמצע הים הוצרך ה' לעשות נסים חדשים כי מיד בקרבם סמוך לישראל שלח ה' מורך בלבבם ויאמרו אנוסה וקיימו דבריהם וינוסו, ואין הניסה כשאר הנסים שהופכים פניהם ונסים כי היו יראים לנוס בדרך שבאו בו דאם כן הרי ישראל בהליכתם רודפים אחריהם אלא נסו כדרך הליכתן. ור"ל כי בפגעם בישראל באמצע הים בא להם מורך ולא נלחמו, אלא אדרבה רצו ויעבורו את ישראל שהלכו ישראל למזרח והם לדרכם למערב נמצא נסו מפניהם. ומאחר שכן יש חשש שינצלו המצריים מן מי הים, כי כשם שישראל יצאו מן הים בקצה המזרחי של הדרך אשר בים כך יצאו הם בקצה המערבי, כי בעוד שיצאו ישראל יוכלו הם לצאת ולהנצל דכך היה שיעור מהלכם שוה אלה מזה ואלה מזה, לכן הוצרך ג"כ נס דהסרת האופנים והליכתם בכבדות אשר במשך זמן שהלכו ישראל מן אמצע הים מקום פגיעתם עד שבאו כולם ליבשה לא הלכו המצריים באותו המשך רק דבר מועט והיו עדיין כולם בים וחזר הים עליהם ונטבעו, וממילא מיושב הכל שהוצרכו כל הנסים מאחר שהלכו המצריים לתוך הים מקצה השני והיו רוצים להלחם באמצע הים לכן הוצרך לשלוח מורך בלבבם וינוסו וגם להסרת האופנים וכאמור.
7
ח׳והיינו דאמר רבה בר מרי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף, דמשמע שבהיותם עדיין באמצע הים המרו ג"כ, להכי מפרש דכאשר חלפו המצריים מהם באמצע הים והלכו אלה לכאן ואלה לכאן אז צעקו ישראל כשם שאנו נעלה במזרח כך יעלו המצריים במערב ונהיה עוד הפעם יחד ביבשה וילחמו דהא הוא שיעור הדרך שוה לשנינו, והוא באמת חששא גדולה, ואפילו הכי קרי להו וימרו דהיה להם לבטוח בה' כאשר באמת עשה להם נס. וממילא דחששא זו היה להם גם בעלותם ליבשה שמא המצריים עלו גם כן כי ודאי הקצוות מהדרך היו רחוקים הרבה זה מזה וחששו שכבר עלו ויבואו היום או מחר אצלם להלחם בם כאשר בתחלה קודם כניסתם לים לכן הוצרך לומר לשר של ים פלוט כו', ובכן נתיישבו כל הפסוקים והמאמר דערכין. ודו"ק היטב והבן.
8
ט׳בפסוק ה' איש מלחמה. עיין בדרוש לשבת שובה תק"ס בההקדמה ג' לבאר פסוקי השירה ע"ש.
9
י׳תפול עליהם אימתה ופחד כו'. אמר תפול לשון עתיד, וכן ידמו כאבן, לפי שזה לשון בקשה שכאשר נפל עליהם אז אימה ופחד כן יהיה לעתיד, והיינו שדרשו רז"ל (ברכות ד.) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור כו' זו ביאה שניה, ובימי עזרא גרם החטא ולא היה גאולה שלימה עד לעתיד לבוא במהרה בימינו שיהא גאולה ע"י הש"י בעצמו ובית המקדש שיהיה אז יבנהו ה' בעצמו ולכן יעמוד לעולמים כידוע, וז"ש תביאמו כו' מכון לשבתך 'פעלת' ה' דייקא, שפעלת בעצמך.
10
י״אואמר עוד, מקדש אדני כוננו ידיך. ירמוז, כי נודע שתורה שבעל פה שהוא סוד מדת המלכות כביכול בגלות, והיא רק בסוד נקודה, כי ט' ספירות נבלעו בסוד אמלאה החרבה לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים ובמהרה בימינו תבנה בבנין פרצוף גמור.
11
י״בוזהו שאומרים בנוסח לא תבושי כו', כי מבואר וידוע שלעתיד לבוא ידבר ה' על לב השכינה לנחמה, ולפי שבכל שבת יש התעוררות הגאולה לכן אומרים לא תבושי ולא תכלמי אף שעכשיו בגלות שכינתא שכיבת לעפרא, מ"מ הלא מה שתשתוחחי ומה שתהמי הוא רק כדי שבך יחסו עניי עמי, לכך היא מלובשת באויר הלז בסוד ומלכותו בכל משלה בכדי שיהא קיום לבניך אבל לא מצד עצמך וב"ב, ונבנתה העיר על תלה שלא תהיה בסוד נקודה. וזהו והיו למשיסה שאסיך ורחקו כל מבלעיך היינו שבלעו ט' ספירות שלך המה יאבדו לנוקבא דתהום רבה ואז שלא תהיה בסוד נקודה אז ישיש עליך אלהיך כו' והבן כי קצרתי.
12
י״גוזה ירמוז ג"כ במשה"כ (תהילים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום כו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. כי רחל נקראת ירושלים, וזהו זכור ה' כו' את יום ירושלים. וט' ספירות הראשונים עד יסוד נבלעו והיא בסוד נקודת המלכות, וידוע כי קליפות נקראו מדבר שממה, וזהו ערו ערו עד היסוד והבן. וכ"ז הוא סוד גלות שהיא עי"ז מגוללת בדינים ולכן אין האחדות כראוי, ולעתיד לבא נאמר (ישעיה ס, א) עורי כי בא אורך, כי תקבל הארה מסוד רחמים וחסדים. וז"ש המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ר"ל לשכינה ולישראל והבן. וז"ש כאן שמדבר בגאולת העתיד שתהיה ע"י הקב"ה בעצמו ואז מדת אדנ"י הנקרא מקדש תבנה ותכונן, וז"ש מקדש אדני כוננו ידיך ואז ה' ימלוך לעולם ועד, והבן כל זה.
13
י״דבפסוק אם תשיב משבת רגליך כו'. (יש לדקדק מהו ענין רגליך), וקראת לשבת עונג כו' אז תתענג על ה' כו'. נקדים לבאר דברי רז"ל בהגדה: רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי כו' ואף אתה הקהה כו' לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל. ואין זה מובן, דמה ענין לקנטרו בזה ולא בשאר דברים. ונבאר כל זה עם מ"ש המקובלים בביאור הפסוק (תהילים כו, יב) רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה'.
14
ט״ווהענין הוא, כי כל שיעור קומה דקדושה הוא כ"ב אתוון מאל"ף עד תי"ו, וראש הקדושה האל"ף, והסוף הוא התי"ו, ורגל התי"ו עקום לחוץ ויוצא מכלל הקומה והוא בסוד רגליה יורדות מו"ת, שיורד רגל זה של התי"ו לחיצונים להכניעם בסוד ומלכותו בכל משלה, והיינו כשישראל מוסיפין כח בקדושה ע"י מעשיהם אזי ע"י רגל התי"ו נכנעים החיצונים, משא"כ להיפך ח"ו הוי כענין סוד גלות השכינה ח"ו.
15
ט״זוהנה נודע מספר יצירה (פ"ג) שכל מה שנברא בקדושה נברא בג' משקולות שוים, בעולם, שנה, ונפש, וכל כח קדוש שנברא בעולם הוא בג' מקומות עולם שנה נפש כנ"ל. לפי זה, ענין האמור צריך להיות ג"כ בעולם שנה ונפש. ונראה לי דענין זה מצינו בעולם, והוא אומרם ז"ל בפ"ק דגיטין (דף ז:) רצועה נפקא מארץ ישראל כו', ר"ל שעכו הוא גבול ארץ ישראל ומתפשטת ויוצאת רצועה קצרה וארוכה השייך לארץ ישראל ונכנסת בתוך ארץ העמים. והוא ענין האמור, כי נודע בספר טוב הארץ כי ארץ ישראל הוא שיעור קומה שלימה יעוי"ש באורך וארץ העמים היא החיצונים כי אויר ארץ העמים טמאה, ולכן בהיות ארץ ישראל שיעור קומה שלימה לכן בסוף גבולו מתפשט ממנו רגל התי"ו ונכנס לארץ העמים להכניעם, כי כל שיעור קומה הוא כ"ב אתוון כאמור, הרי דבר זה בעולם.
16
י״זובשנה, נראה לי גם כן דמצינו כך בזמנים הקדושים כגון שבת שמבואר בכתבי האריז"ל ענין קדושת שבת, ושורשו המה ג' אותיות הללו של שבת, היינו שי"ן בי"ת תי"ו, וזהו השיעור קומה של קדושת שבת, ואם כן השי"ן היא המדרגה הראשונה של שיעור קומה דקדושת שבת דהיינו ליל שבת, ואח"כ הבי"ת, ואח"כ התי"ו, ואם כן רגל התי"ו הוא בסוף השבת, וזה סוד תוספת שבת שמצוה להוסיף מחול על הקודש שמתפשט רגל התי"ו דשבת אל תוך ימי החול שהם החיצונים ועי"ז יונקים ימי החול מקדושת שבת ונשפעים ממנו ונכנעים תחתיו. וכן על דרך זה הוא תוספת כל הימים טובים, כגון שבועות סוכות ששמם הוא שיעור קומה של אותה קדושה של היו"ט וסוף התיבה הוא תי"ו ומתפשט רגל התי"ו אל תוך ימי החול, והוא התוספת מחול על הקודש.
17
י״חאכן בפסח אין בו תי"ו בסוף התיבה רק ח', ואין שם התפשטות לחיצונים כלל, אלא הוא כמו לעתיד שיקוים את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואז יהיה רגל התי"ו ישר כמו ח', וכך בשיעור קומה של קדושת פסח יש ח' בסוף להורות שאין בו שום התפשטות להחיצונים. וכך הוא מרומז בתורה (שמות יב, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר והיו סגורים בבתיהם מפני החיצונים כאמרו ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם כו', כל זה מורה שהיה שם היפוך מכל שיעור קומה דקדושה שיש בהם התפשטות גם לחיצונים ואלו שם היה להיפוך שנסגרו בבתיהם לבלתי היות שם ערוב שום תערובות בחיצונים, וכל זה צריך טעם.
18
י״טוהענין הוא, כי היות באותו העת יצאו ממצרים והיו משוקעים במ"ט שערי טומאה כנודע ואלו נתעכבו עוד מעט לא היה להם תקנה ח"ו, והוצרך הש"י לשדד המערכות ולהוציאם לגמרי מכל עניני חיצוניות ואילו היה שם איזה התפשטות ותערובות עם החיצונים לא היה באפשרי כלל שיהיה גאולה לכן הוצרכו אז להתפרד מכל תערובות טומאה, ולכן חמץ אסור במשהו.
19
כ׳וזהו הענין רשע מה הוא אומר, ונודע בכוונת הסדר מי הוא הרשע ע"ש. ולכן שואל מה העבודה הזאת 'לכם' דייקא, ר"ל מדוע העבודה זו היא רק לכם בלי שום תערובות התפשטות לחיצונים משא"כ בכל שאר עבודות. ועל זה ביארו רז"ל לכם ולא לו, ר"ל מדוע אין גם לו איזה יניקה מעבודה זו כמו מכל שאר עבודות. וע"ז באה התשובה, בעבור זה עשה ה' 'לי' דייקא, ר"ל משום הכי עשה הש"י עבודה זו שיהא רק לי לבדי ואין לזרים אתי, משום בצאתי ממצרים, דבאותו העת הוא שיצאתי ממצרים ואילו היה שם שום תערובות לא היה אפשר כלל יציאת מצרים. וזהו כוונת רז"ל לי ולא לו, ר"ל משום הכי אין לו שום יניקה, משום דאילו היה שם, ר"ל אילו גם הוא היה שם באותו הקדושה להיות לו איזה התפשטות לא היה נגאל, ר"ל לא היה אפשר שיהיה הגאולה וכאמור והבן.
20
כ״אהנה נתבאר ענין זה בעולם ושנה. ועתה נבאר ענין התפשטות הזה בנפש, דלכאורה לא יצויר דבר זה בנפש, דממה נפשך הנפש אשר תעשה אחת מכל מצות ה' הרי הוא כולו כלול תוך הקדושה, והנפש החוטאת הרי הוא אילן שכולו עומד במקום טומאה. איברא דענין הזה בנפש יצויר כך, כי האדם העושה מצוה תורה או תפלה או מצות מעשיות הוא כולו עומד במקום הקדושה, רק אם יש לו איזה פניה לכבוד או התפארות וכדומה, נמצא שיעור קומת הקדושה של אותה המצוה הוא בסוד רגליה יורדות מות, כי ירד והתפשט אותה המצוה מגבהי מרומים אל תוך הקליפה כי כבוד והתפארות וכדומה משאר איזה פניה היא קליפה וטומאה. ואמנם, אם האדם הוא בעל שכל שמיד בבוא אליו אותה הפניה הוא יודע איך לדחותה ולהגביה להחזיר המצוה ההיא למקומה שתתבטל אותה הפניה, אז הוי ההתפשטות הזה בסוד ומלכותו בכל משלה, כי אותה ההתפשטות שבא לפי שעה מיד הוחזר למקומו והביא אתו עמו ניצוצות קדושות שהוציא מהקליפה ההיא, נמצא התפשטות הזה הכניע את הקליפה ההוא, משא"כ אם אין לו שכל זה לדחות הפניה ונשארת הפניה אצלו אז נפלה המצוה ההיא לקליפה ח"ו וענשו רע ומר שהוציא שיעור קומה דקדושה כזה מגבהי מרומים לבירא עמיקתא ח"ו.
21
כ״בוהנה אין האדם תמיד בשוה במעמד הזה שידחה תיכף הפניה ההיא ויוחזר הקדושה ההיא למקומה, לכן טוב לו לאדם שיהא הצנע לכת שיעשה כל דבריו בסתר שאז רחוק שיבא הדבר לידי פניה, רק כאשר הכין לבבו ושכלו שיוכל להחזיר ההתפשטות של רגל התי"ו תיכף למקומה שיעשה מן התי"ו חי"ת שלא יהיה רגל התי"ו עקום כלל אלא יהיה חי"ת שיוכלל הכל בקדושה אזי שוב אין צריך לעשות דבריו בהסתר כי אין חשש. וביארו בזה המקובלים פסוק הנ"ל רגלי עמדה במישור, ר"ל בעת שרגל התי"ו עומד אצלי במישור כמו חי"ת, אז במקהלים אברך ה', והבן.
22
כ״גוהנה יש בזמן, דהיינו בשנה, עוד התפשטות רגל התי"ו מלבד הענין שביארנו. והוא סוד עונג שבת שמצוה לענגו בתענוגי עולם הזה, והיינו, כי התפשטות קדושתה של שבת אל תוך דברי חול כאכילה ושתיה ונעשים גם הם מצוה כי נכנעו אל תחת הקדושה ע"י התפשטות הזה שהתפשט שיעור קומה דקדושת שבת אל חיצונים ג"כ, וכן ביו"ט, והבן. ובזה נבין מדוע שבת הוא תיקון לכל ימי השבוע, וכן מצינו (בראשית רבה כב, יג) אדם הראשון יצא בדימוס ואמר מזמור שיר ליום השבת, והיינו כי רגל התי"ו של נפשו המתפשט לחיצונים ע"י פניה או חטא ונשאר שם ואינו יכול לצאת אזי בבוא שבת שמתפשט קדושה הרמה של שבת קודש לתוך חיצונים ע"י עונג שבת אזי מצא מין את מינו ונאחז רגל התי"ו דנפשו ברגל התי"ו דקדושת שבת וע"י זה הוחזר לתוך הקדושה, וזהו ענין המבואר בכל ספרי מוסר שאי אפשר לבעל תשובה שיהא תשובתו בשלימות אם לא ע"י שמירת שבת כהלכתו כמשאחז"ל (שבת קי"ח:) אפילו עבד עבודת כוכבים כדור אנוש מוחלין לו, והיינו אחר שעשה תשובה כמבואר בזה בספר יסוד התשובה באורך. והוא מובן עם האמור, כי ע"י עונג שבת כשמענג את השבת לא בעבור הנאתו רק בעבור המצוה שציוונו ית"ש, ועונג שבת זה הוא התפשטות רגל התי"ו שנתפשט לחיצונים ונאחז בו רגל התי"ו דנפשו ועי"ז נתעלה לתוך הקדושה כבראשונה.
23
כ״דוזהו ביאור הפסוק (ישעיה נח, יג) אם תשיב משבת רגליך, ר"ל אם ע"י השבת תשיב גם את רגל התי"ו שלך לקדושה, וביאר הפסוק באיזה אופן יוכל לעשות דבר זה וקאמר ע"י עשות חפציך ביום קדשי, 'חפציך' דייקא, כמשארז"ל (ברכות ט"ז.) על ובלכתך בלכת דידך דהיינו רשות, וכך הוא ביאור חפציך היינו חפצי רשות כאכילה ושתיה ודומיהן, דהיינו וקראת לשבת עונג שתקיים עונג שבת, אך לא למען תענוג עצמך רק לקדוש ה' מכובד, שתכבדהו עבור קדושת ה' וכבדתו כו' אז כאשר תעשה כך תתענג על ה' כו' שעל ידי זה תתקבל בתשובה וכאמור.
24
כ״הוסיים כי פי ה' דבר, יבואר על פי דברי המדרש שהוכיח שאסור לדבר בשבת דברי חול מדכתיב אצל הקב"ה וינח ביום השביעי, והרי גם כל ו' ימים לא עשה מעשה רק כל בריאותיו היה בדיבור אם כן נח בשבת מן הדיבור ע"ש הובא בראשית חכמה. לכן לפי שהפסוק הזכיר כאן ודבר דבר, לכן סיים ראיה ע"ז שאסור לדבר בשבת שיחת חולין כי פי ה' דיבר לבד ומוכח כנ"ל.
25
כ״וונודע משארז"ל (מדרש תהילים כב, יד) אילה זו חסידה שבחיות ומתקבצים כל החיות אליה בעת שאין גשמים יורדין ומניחה ראשה בין ברכיה וצועקת עד שיורדים גשמים. והנה, ודאי, שאין החיה והבהמה בעלת שכל, רק שכך עשה ה' ללמד לבני אדם מוסר השכל וכמאמרם ז"ל (עירובין ק:) אלמלא ניתנה תורה למדנו דרך ארץ כו' וכמ"ש בחובת הלבבות על פסוק איוב לה', יא מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כידוע, ובהיות כך ודאי אין בה פניה ושום כוונה דהא כך טבע בריאתה והיא עושה כאשר נבראת. ולז"א דוד המלך ע"ה (תהילים יח, לד - שמ"ב כב, לד) משוה רגלי כאילות, שרגל התי"ו נעשה ישר בלי התפשטות באופן שכל תפלותיו ומעשיו כאילה זו וק"ל.
26
כ״זודע כי נראה לי שזהו ענין אומרם ז"ל (בראשית רבה סה, כא) המלאכים אין להם קפיצים. והוא, כי נודע שבכל העולמות אין צבא אותו עולם כלול רק מקדושת אותו עולם לבד, משא"כ האדם הוא עולם קטן וקומה שלימה נכלל בו מגבהי מרומים ראש המדרגות עד סוף הכל ולכן רגלי האדם עקומות כמו רגל התי"ו ממש להורות על התפשטות האמור משא"כ במלאכים כתיב ורגליהם רגל ישרה, והבן ואם שגיתי ה' יכפר.
27