ערבי נחל, האזינו א׳Arvei Nachal, Ha'Azinu 1

א׳האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. יש לדקדק, בשמים האזנה ובארץ שמיעה, ובשמים דיבור ובארץ אמירה. עוד יש לדקדק, יערוף כו' תזל כו' כפל הענין במלת שונות. והתרגום יונתן ביאר מלת יערוף לשון הריגה מענין וערפו העגלה, וצריך ביאור.

ב׳והנראה לבאר, נקדים לבאר פסוק (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, וביאור המלות, כי כנה הנביא כל עשיות שאדם עושה לזריעה, והתכלית המכוון והמקווה אצלו מאותה העשיה לקצירה, ולז"א שיזרע דהיינו שיעשה מעשה הצדקה ויהיה התכלית דהיינו הקצירה לפי החסד שיהיה עליו מהש"י. ויש לדקדק, דמשמע שיש באפשרי שיעשה צדקה ולא יקבל שכר כיון דתלה הדבר בלפי חסד, ובאמת זה אינו, דכל העושה צדקה מקבל שכר. והפשוטו הוא, דלאו כל נותנים צדקה שוים, ואינו דומה נותן בסבר פנים יפות למי שנותן בפנים זועפות, כמו שמבואר ביו"ד (סי' רנ"א ס"ג) כמה מעלות ומדרגות בצדקה, וכן לפי עשרו, וכמאמר רז"ל (כתובות ס"ז. ) כדבעי למעבד לא עבד, והעני הנותן פרוטה מקבל שכר הרבה והעשיר הנותן פרוטה אין לו שכר, וכן כל כדומה לזה. והיינו לפי חסד, היינו החסד והרצון של הנותן הצדקה, כך הוא לפי פשוטו.

ג׳ובדרך דרוש ומוסר נראה לי לבאר, כי נודע שיש ב' מיני צדקה, דהיינו צדקה לעניים בפשיטות הוא מין א'. ומין הב' הוא כי אין עני אלא מדעת, והמדריכו ומלמדו דעה לפרוש מעבירות שבידו היינו הצדקה. והמין הב' הוא עדיף, וברוב המקומות היכא דכתב סתם צדקה המכוון הוא למין הב', כי המין הא' לא יתכן כל כך לקראותו בשם צדקה כאשר ביארו המפרשים כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, וכן כל היכא דמזהיר על הצדקה כתיב לשון אחיך, וביארו דהענין הוא כמו שארז"ל (בבא בתרא קל"א:) הכותב כל נכסיו לבנו אחד לא עשאו אלא אפוטרופא, והטעם, דלא מסתבר כיון שכולם בניו איך יתן לאחד הכל ולהב' לא יתן כלום אלא על כרחך דלאפוטרופא עשאו, משא"כ אם חילק מעט מנכסיו להנותרים אמרינן דאע"פ שנתן לזה הרבה מ"מ היה כוונתו למתנה גמורה ואותו אהב יותר.

ד׳וכן הענין, מאחר שכל ישראל בני אל חי הם לא יתכן כלל שיתן לאחד הרבה ולאחד לא יתן כלום, אלא על כרחך שעשאו לזה אפוטרופא, נמצא חלק העני ביד העשיר, משא"כ מי שיש לו אפילו ר' זוז לא יטול באמת לפי שיש לומר שהש"י אין רצונו ליתן לו יותר, מה שאין כן מי שהש"י אין נותן לו כלום על כרחך שהעשיר הוא אפוטרופא דידיה, לכן כשהזהירה תורה על הצדקה כתיב תמיד אחיך להורות שאב אחד לכולם, ולכן לא יעלה בדעתך לומר שלאחד יתן ולהשני לא יתן נמצא חלקו עמך, ממילא כשנותן צדקה אינו צדקה על האמת אלא פורע לו חוב גמור. מה שאין כן מין הב' הוא צדקה על האמת, כי בכאן אין לומר שחלק עם הארץ הוא אצל התלמיד חכם, כי התורה מונחת בקרן זוית ויגעתי ומצאתי תאמין.

ה׳ובזה יבואר, דהנה ארז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה כו' כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולפי זה אין להגיד בזמננו דברי מוסר כלל. אולם יש לקרב הענין במשל נאות, ואומר, שבא איש אחד מאיי הים רחוקים למדינה זו והאיש שם לא ראה מעולם זריעה וקצירה כי שם ארץ מלאה והרי נחשת ומתכות ועשירות גדול, ותבואות מביאין להם ממרחקים בדמים יקרים מאד מאד. ובהגיעו לקצה מדינה זו ראה איש עומד בשדה ומפזר תבואה והרבה ממנה הולך לאיבוד תזרם ורוח תשאם, ויהי זורע זה כמשתגע בעיניו שמפסיד בידים דבר יקר כזה, וישאלהו האיש לאמר מה לך כי תשתגע לעשות כזאת, והשיבו אילו לא עשינו כזאת לא היה תבואה בעולם, כי אני זורע כדי שיתרבה כפלי כפליים במשך ב' או ג' חדשים, ויתפלא האיש על זה ונתעכב עד ראותו סוף דבר.

ו׳והיה בשנה ההוא גשמים מועטים והשדה זיבורית ועומדת בהר ובעת הקצירה לא עשתה כפי סך הזריעה, אזי שחק האיש על הזורע ואמר הלא אמרתי לך שאתה משתגע, והשיבו אילו לא זרענו אם כן כבר לא היה לחם בעולם, אלא אנו עושים את שלנו וזורעים והקצירה הוא כפי חסד של הש"י, ויש שנה שגשמים מרובים ואף גם עתה שהיו גשמים מועטים מ"מ לא בכל מקום היה כך מעט תבואה בעת הקצירה כמו שראית כאן, אלא שדה זו בלאו הכי זיבורית וגם שעומדת בהר וצריכה הרבה גשמים ולפעמים גם הרבה גשמים לא יועילו לה, ובא ואראך מה שזרעתי בבקעה ושם מספיק גשמים מועטים ותראה איך עשתה הרבה ויפה.

ז׳והנמשל הוא, כי באמת אם יש להתפלא על שאומרים דברי תורה בפני המון והרבה הולך לאיבוד שאינו עושה פירות ונעשה משוגג מזיד ויש הפסד רב, לכן היה מקום למנוע מלהגיד דברי תורה לפני המון העם, אולם אין למנוע בשביל זה, ואמר זרעו לכם לצדקה, ר"ל שתעשו פעולת הצדקה, וכוונתו על המין ב' מהצדקה, ואע"פ שתראה שהרבה הפסד נמשך מזה שנעשו אנשים משוגגין מזידין וא"כ הוי כאלו מאבדם מן העולם כי מה ערך שוגג למזיד ומוטב שיהיה שוגג, לז"א כי בשביל זאת אין לך למנוע מזה, כי מי שיש עליו חסד מהש"י ויש לו איזה זכות ודבר טוב לפני הש"י אזי יעשו דברי מוסר רושם בלבבו ויועיל לו היטב ויהיו הדיבורים נזרעים בלבו ויעשו פרי.

ח׳וזהו וקצרו לפי חסד, ר"ל התכלית מהצדקה הוא לפי החסד וזכות שימצא האדם לפני הש"י, כי העומד בהר דהיינו שלבבו הוא רם ונשא וגאה הוא באמת לא ישמע, וכמאמרם ז"ל (תענית ז.) למה נמשלו דברי תורה למים שמניחים מקום הגבוה ויורדים למקום הנמוך, כך מי שהוא שפל רוח ולבבו נכנע הוא בודאי ישמע והדברים יעשו פרי, ולכן אין להשגיח אפילו אם אותם הגאים נאבדים לגמרי ע"י דברי מוסר ששומעים כי נעשים מזידים, המה יאבדו ואין להמנע עבור זה מאחר שהדברים יעשו ענף ויעשו פרי אצל שארית העם שמשימים עצמם כשירים.

ט׳ולזה ירמוז פסוק האזינו. כי נודע שיש חילוק בין לשון האזנה ללשון שמיעה, כי לשון האזנה הוא שמיעת אוזן לבד מבלי שיכנסו הדברים בלב, משא"כ לשון שמיעה הוא קבלת הלב מענין ושמעת ישראל ושמרת (דברים ו, ג) שהוא לשון צייתי, ונודע ג"כ שארז"ל (ערכין ט"ז:) עד היכן תוכחה עד קללה, דהיינו שמתחלה אומר דברי מוסר רכים ואח"כ דברים קשים עד שיקללוהו, ואולם מי שהוא שפל רוח יעשו בו רושם דברי מוסר גם אם יאמרם בנחת, משא"כ המתגאה אפילו דברים קשים לא יעשו בו רושם, אדרבא, והתקצף וקלל.

י׳ולזה אמר האזינו השמים ואדברה, ר"ל מי שהוא בחינת השמים, דהיינו רם ומתגאה, לא יהיה בו רק האזנה שישמע באזנו לבד אבל לא יציית אותי אפילו אם אדברה דהיינו לשון דיבור המורה על דברים קשים, אכן בשביל זה לא אמנע מלדבר את דברי, כי ותשמע הארץ אמרי פי, ר"ל מי שהוא בחינת ארץ, דהיינו שהוא שפל בדעתו הוא יציית לי אפילו אמרי פי דהיינו דברים רכים. ואמר נגד ב' מיני האנשים הללו, על מין הראשון אמר יערוף כמטר לקחי, ר"ל אותם הגאים יהרגום דיבורים שלי כמטר סוחף כי נעשה משוגג מזיד, אבל איני חושש לזה, כי על מין השני תזל כטל אמרתי, כטל הזה שאינו עושה רע לשום בריה כך לאותן השפלים בדעתם דברי ייטיבו להם כי יכנסו בלבבם ויעשו פרי לשוב אל ה' וירחמהו.

י״אראו עתה כי אני אני הוא כו'. באור דבר זה, כי כל מיני החסדים מושפעים מהש"י ואין נמצא אחר זולתו שיוכל להשפיע חסד על שום נמצא, וזה לפי שאי אפשר שיקווה חסד גמור משום נמצא אלא אם כן נמצאו במשפיע ההוא ד' תוארים. א' שיהיה המשפיע בלתי משתנה, כי אם הוא משתנה אי אפשר שיהיה חסד ההוא קיים בלתי משתנה, ותואר זה רק בהש"י. ב' שלא יהיה משפיע ההוא צריך לעזר זולתו, דאם לא כן אי אפשר לבטוח עליו שמא לא יהיה לו אותו העזר, וזה ג"כ ודאי אינו רק בהש"י. ג' שיהיה המשפיע יכול לפעול על שני הפכים בשוה, לפי שפעמים צריך אדם על דבר ופעמים על הפכו, דרך משל פעמים יצטרך לעשות מלחמה ופעמים לשלום, וידוע מהכוכבים שכל כוכב מורה על דבר אחד ואי אפשר לו לפעול הפכו, ולא נמצא דבר זה רק בהש"י כמו שאמר הכתוב (ישעיה מה, ז) יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' בורא כל אלה. ד' שאותו המשפיע לא יהיה כח בשום נמצא למחות בידו מלעשות מה שהוא חפץ, דאם לא כן אין לבטוח עליו שמא יהיה איזה מוחה, וזה מבואר שכל נמצא יכול הש"י לעכב על ידו ואין מי שיעכב ביד הש"י, נמצא אין ראוי לבטוח בלתי בה' לבדו.

י״בולפי שהעובדי כוכבים המצירים לישראל חשבו שהש"י אין בו יכולת להצילם, ואמרו אי אלהימו כו', שדברים אלו מורים שהם חושבין כי אלהי ישראל הוא כשאר כחות העליונות שאין נמצאים בו ד' תוארים אלו ח"ו. לז"א ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר שאין נמצא בעולם שיוכל לומר על עצמו אני אני הוא אלא הש"י שכל נמצא זולתו הוא משתנה מיום אל יום ואינו היום אותו שהיה אתמול שכבר נשתנה, ולא יפול עליו לשון אני אני הוא שאינו תדיר על תואר אחד קיים, אבל השי"ת להיותו בלתי משתנה יכול לומר על עצמו אני אני הוא, וכן אמר הנביא (ישעיה מג, יא) אנכי אנכי ה', שלא יפול זה הכפל אלא עליו ית"ש שהוא היום אותו שהיה אתמול מבלי שינוי וזה רומז על תואר הראשון. ואמר עוד ואין אלהים עמדי, הוא תואר השני, שאינו צריך עזר מזולתו. ואמר, אני אמית ואחיה, הוא תואר הג', כלומר יש לי כח על ב' הפכים בשוה, ואמר ואין מידי מציל, הוא תואר ד' שאין מי יוכל למחות בו. (עקרים מ"ד פי"ז.)

י״גאני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. ארז"ל (סנהדרין צ"א:) מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד ופסוק זה ראיה לתחיית המתים, והמינים אשר כופרים בתחיית המתים אין דורשין כן, ואומרים דמיתה וחיים אינם באחד, מטעם שרחוק בעיניהם ענין התחיה, וכבר השיבו להם חז"ל (סנהדרין צ"א.) תשובה דלא הוי הוי דהוי לא כל שכן, פירוש אם נברא אדם מחדש שלא היה עדיין כלל בעולם מכל שכן שיתהוה אדם שהיה כבר.

י״דובזה יש לפרש בדרך רמז הנאמר באיוב (כג', יג) והוא באחד ומי ישיבנו נפשו אותה לו ויעש, ר"ל והוא באחד, הכוונה דמיתה וחיים באחד כמו מכה ורפואה, ועל זה אמר ומי ישיבנו, פירוש מי ישיב תשובה לאותן שאין אומרים כך, פירוש מה תשובה יש להשיב להם מאחר שרחוק בעיניהם ענין התחיה, על זה אמר נפשו אותה לו ויעש, זהו תשובתם, שאנו רואין שאותה נפשו ויעש אדם חדש ודלא הוי הוי כו' זהו תשובה לדבריהם דמיתה וחיים באחד וכתוב תחיית המתים בתורה בפירוש וק"ל.

ט״וויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אני מעיד בכם היום כו' כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם כו'. משמעות הפסוקים דקאי על דברי השירה שהגיד להם. ורש"י ז"ל פירש דקאי על כל התורה, ואומרו תיבת מכם אין לו ביאור, ורז"ל אמרו (ירושלמי שבת ה"ד דף י"א) כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם. אכן יש לדקדק, כי זה דומה למי שכבדה עליו חולי ח"ו עד שכל מאכל שיטעום לתוך פיו טועם בו טעם מר מאד, ויביא אחד אליו מאכל טוב ומתוק מאד ויאמר לו קום אכול זה המאכל כי טוב הוא מאד ומתוק לחיך ואף שאתה טועם בו טעם מר אין זה מצד המאכל אלא מצדך כיון שאתה חולה, הלא ישיבהו החולה אמת הדבר כאשר אמרת שהמרירות אינו מצד המאכל אבל מ"מ יהיה איך שיהיה איך אפשר לי ליקח ממנו כיון שהוא מר אצלי ונפשי בחלה בו. והרי לכאורה כדמיון הזה היו הדברים אלה כאילו אומר לחולי הנפשות שאינם יכולים לסבול את דברי התורה ומחמת חוליים נפשם בחלה בדברי התורה ואומר להם שימו לבבכם ואכלו את דברי התורה, כי הם מתוקים מדבש ונופת צופים ואין החסרון רק מצדכם ומה זו טענה.

ט״זוהנה לפי משמעות הפסוקים דקאי על השירה יש לפרש תיבת מכם עם הקדמה הידוע מדברי הרמב"ן ז"ל שבשירת האזינו נרמזים כל האנשים שהיו ושיהיו עד עולם בפרוטרוט ואת אשר נגזר עליהם ומה מעשיהם, וכידוע מה שהגיד הרמב"ן ז"ל לאחד שהיה שמו ר' אבנר ושאלו איך הוא נרמז בשירה, וא"ל פסוק אמרתי אפאיהם כו' אות השלישי מכל תיבה, ואמת כי אין זה אלא כי אם מעשה אלהים שיוכל להיות דבר כזה שבפרשה קטנה הוא השירה יהיו רמוזין כל כך ריבוי אנשים בשמם ובמעשיהם, אין זה אלא מפלאות תמים דעים ית"ש ויתעלה זכרו לנצח נצחים, ועכ"פ ודאי אין לך תיבה ותיבה שבשירה שאין רמוזים בה רבבות מישראל.

י״זולזה אמר שימו לבבכם לכל הדברים כו' כי לא דבר רק הוא מכם, ר"ל אין בו אפילו דיבור אחד ותיבה אחת שיהיה ריק מכם אלא שכל תיבה ותיבה מלאה מרבבות אנשים מכם. ולפירוש רש"י ז"ל דקאי על כל התורה יש לפרש ג"כ תיבת מכם קרוב להנ"ל, בהקדם מה שידוע כי ס' רבוא אותיות בתורה נגד ס' רבוא נשמות ישראל הכולל כל שיעור קומה דקדושה, וכל נשמה ונשמה שורשה אות אחד מהתורה. ובהקדמה זו ביאר הגאון תבואות שור במס' ר"ה (ט"ז:) אהא דאמרינן ג' ספרים נפתחים של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים, ופירש התבואות שור שאין צריך שיהיה כתוב שם בספרים כל איש בשמו ושיהיה כתוב אם הוא צדיק או רשע, אלא לפי שידוע שבתורה יש אותיות תגין נקודות טעמים, ואותיות הם בחינת גופים ותגין נקודות וטעמים הם נפש רוח נשמה, ולכן התגין דבוקים להאות כי אי אפשר לגוף שיחיה בלא נפש, אבל הנקודות והטעמים אינם נוגעים בגוף האות, כי זכה יתיר יהבין ליה רוח זכה יתיר יהבין ליה נשמה (זוהר ח"ב צ"ד:), ולכן אינם דבוקים כל כך כמו התגין, ואמנם בספר תורה שלנו לא ניתן לנו רק האותיות עם התגין, כי בבחינת נפש שוים כל ישראל, אך בתורה העליונה יש הכל נמצא, כי כל אות שבתורה הוא גוף איש ישראלי, והתג הוא נפשו, ונקודו וטעמו הם רוח נשמה שלו.

י״חובזה יבחן הצדיק ורשע ובינוני, כי הצדיק שיש לו נפש רוח נשמה ולא פגמם מאיר אות שלו בתורה העליונה עם התגין נקודות טעמים אור צח ובהיר, ומי שפגם בנשמה ואין מאיר באות שלו שבתורה בחינת הטעמים רק בחינת הנקודות לבד והוא בינוני, ומי שפגם גם בזה הוא רשע, אלו דבריו ז"ל. ועם זה יש לי להבין טעם מצות השלום שהוא ואהבת לרעך כמוך, ונצטווינו על האחדות, ויש מקום לשואל לשאול מה יזיק אם יש בעיר ב' כתות אנשים ושני הכתות הם אנשים ישרים כראוי והם כתות חלוקות שונאים זה את זה, מה יזיק זאת, מאחר שאנשי כל כת וכת הולכים בדרך התורה.

י״טונבין זאת כאשר נשכיל קדושת ספר תורה כי גדלה מאד וכל ענינה הוא קיבוץ ס' רבוא אותיות בקלף אחד ומברכין עליה ברכת התורה שהיא גדולה באיכות מכל הברכות, כי ברכת המצות אין כל ברכה רק על מצוה פרטית, וברכה זו היא על כללה, ומטעם זה הפליגו רז"ל בדבר ואמרו (בבא מציעא פ"ה.) על שלא ברכו בתורה תחלה. אבל אם יחסר אות אחד מהספר תורה נקראת ספר תורה פסולה ואין בה קדושה ההיא ואינה ראויה שוב לברך עליה, ואף אם יקחו קלף קטן ויכתבו בה האות החסר ויניחוהו בספר תורה אין מועיל, כי עיקר קדושת ספר תורה בהצטרפות ס' רבוא אותיות ההם בקלף אחד, כי ס' רבוא אותיות ההם הם כל שיעור קומה דקדושה. ויותר מזה אמרו (גיטין ס"א.) אין קורין בחומשין, והיינו אפילו ספר תורה שאין חסר ממנה אות אחד רק חלוקה לחומשין כל ספר בפני עצמו, אין מברכין עליה, והכל מטעם הנ"ל כי אין קדושתה אלא בהצטרפות כל הס' רבוא אותיות יחד.

כ׳וכיון שנתבאר לנו שהס' רבוא אותיות התורה הם הם הס' רבוא ישראל עם נפש רוח נשמה שלהם, ממילא בהיות כל ישראל באחדות אז הם ספר תורה כשירה וראוים לברכה, משא"כ אם יפרדו לכתות הרי הספר תורה חלוקה ושוב כל כת מהם אינם ראוים לברכה, וזהו מאמר התנא (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי אינם ראוים לברכה אלא בהיות להם שלום ואחדות והבן. ובזה יובן ג"כ חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו (הושע ד, יז), כי לכאורה יפלא טעמא מאי, אולם ודאי אסור למחוק אות אחד מהתורה לפסול ספר תורה שלימה קדושה כמו נותץ אבן מהמזבח, וידוע כי ית"ש מקיים כל המצות שצוה לנו, ולכן בהיות אחדות בישראל אז כלל ישראל הם ספר תורה כשרה לא יעניש ה' להם לפגום ח"ו בקדושת הספר תורה העליונה, משא"כ בהיות חלק לבם דאז בלאו הכי אין שם קדושת ספר תורה.

כ״אועכ"פ יצא לנו שאין הספר תורה, רק קיבוץ כל ישראל ביחד גופיהם ונפש רוח נשמה שלהם וכל איש ישראלי נצב כולו תוך התורה, כי גופו הוא האות ונפש רוח נשמה שלו הם תגין נקודות טעמים, וראוי לאדם לבל ישכח זאת בשום רגע כמה גדלה מעלתו ואז לא יחטא, כי אם יזדמן לו איזה חטא או דבר שלא כהוגן הלא יבוש ויכלם מעצמו בחושבו מי ראה אות מהתורה יחטא או יעשה דבר שלא כהוגן ח"ו.

כ״בוז"ש משה רבינו ע"ה שימו לבבכם לכל הדברים, היינו בכל התורה, ותזהרו בה, כי לא דבר רק הוא מכם, שאין בכל התורה אפילו אות אחד שיהיה רק מכם, אלא כל אות הוא מלא מאיש אחד מישראל מגופו ונפש רוח נשמה שלו, והטעם כי הוא חייכם, שזה שאתם בתוך התורה הוא חיות שלכם ותזכרו זאת תמיד ולא תחטאו (ועמ"ש מזה בריש פרשת נצבים). ואל זה רמזו רז"ל באומרם ואם רק הוא מכם, הוא מוסר גדול לאיש הישראל שיחשוב תמיד בדבר זה איך כל התורה מלאה מקיבוץ ישראל, וכאשר האיש מטיב מעשיו נתמלא אות שלו אורה ותגין נקודות טעמים מאירים ביתר שאת ויתר עז, אבל בפגמו ח"ו בפגע הנוגע לגוף או לנפש רוח נשמה אז נתרוקן ונחשך אורו ח"ו או האות או התגין נקודות טעמים וכאמור, והיינו ואם רק הוא, שאינו מאיר כל כך, הוא מכם לרוע מעשיכם, ולכן כאשר יחשוב האדם תמיד בזאת ויהיה דבר זה נגד עיניו מובטח שלא יחטא.

כ״געוד יש לבאר תיבת מכם, בצירוף שיש לדקדק באומרו לכל הדברים אשר אני מעיד בכם, דהוה ליה למימר לכל דברי התורה, או לכל הדברים אשר צוה ה'. ויובן במשארז"ל (ערכין ט"ז:) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח, הענין הוא, כי מצות תוכחה לומר לעם דברי מוסר עיקר הדבר הוא לומר להם דברים המחרידים הלב ולהוכיחם על פניהם במעשיהם אשר לא כהוגן ולהודיעם העונשים המרים ולהתקוטט עמהם, כמש"ה (תהילים קיט, קנח) ראיתי בוגדים ואתקוטטה, ולטעם זה ארז"ל (ערכין ט"ז:) מצות תוכחה עד הכאה או עד קללה, ואילו היה מצות תוכחה רק כנהוג עתה שהמוכיח אומר דברי תורה ופשטים מתוקים באגדות ופסוקים ובתוכם תוכחה מוסתרה, מי הוא הפתי אשר יכהו או יקללהו בעבור אומרו דברים כאלה אשר שפתים ישק, וגם כי דברים כאלה אינם מחרידים הלב כל כך כלל, בהיות התוכחה מוסתרת ונעלמת תוך מתיקות דברי תורה.

כ״דאולם מה שנהוג עתה כן למוכיחים הוא בראותנו עמודי עולם קרה להם מהעונש באומרם לישראל איזה דבר שלא כהוגן, כענין (ישעיה ו, ה) עם טמא שפתים וכדומה, כי ישראל נקראו בנים למקום וכבוד הצבור גדול מאד לפני ה', ובאמת אמר ה' לנביא (שם נח, א) כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם כו', ירצה, בל תהיה תוכחתך להם נעלם תוך דברי תורה אלא כענין שופר המחריד מאד לב שומע קולו עם היותו קול פשוט, כי שורש השופר וקולו ממקום גבוה וטבעו להחריד השומעים כמש"ה (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, ולפי שהוא רק קול פשוט הבא להתעוררות הוא מחריד השומע, כך יהיה קול תוכחתך בלי מעורב בפשטי תורה וכדומה אלא קול פשוט באופן שתגיד להם רק פשעם לבד.

כ״הואמנם לא היה אפשר זאת אלא לנביא שהיה שלוח מאת ה' לומר להם פשעם וחטאתם ודבר ה' אשר שם בפיו היה אומר בלי תוספת ומגרעת, משא"כ שארי אנשים הבאים להוכיח הנה הוא כמו משקל שצריך שלא יהיה נטויה אפילו נקודה אחת מהמרכז, כך צריך המוכיח לשמור פיו ולשונו, כי אם ימעט מהראוי לא קיים מצות התוכחה שהוא עד הכאה או קללה וכאמור, ואם ירבה מהראוי פן יכשל באומרו לעם ה' דבר אשר לא כהוגן, וצריך חכמה גדולה לעשות משקל לדבריו. ועל זה אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, היינו לעשות פלס ומאזני משפט לפיו ולשונו לא ימעט ולא ירבה, ומכל שכן בדורותינו אלה אין אתנו יודע עד מה.

כ״וולזה נתפשט עתה מנהג זה של תוכחה הנהוגה בדורנו כי מרוב המורא שלא לפגום בכבוד הצבור מוטב להם למעט בתוכחה מלהרבות, לכן כאשר ידרשו המוכיחים דברי התוכחה פיהם פתחו בחכמה ותורה ויכחידו המוסר תחת מתק לשונם השומע ישמע והחדל יחדל. ולמוכיחים יונעם ותבא עליהם ברכות טוב, אשר בראותם שלא ישמעו האנשים אליהם ולא עשו פרי בתוכחתם המסותרת, נותנים אל לבם להוכיח ולחזור ולהוכיח ולמעט בפשטים מתוקים מבראשונה כדי שתהיה התוכחה מגולה קצת יותר, ואולם גם בזה עדיין כולי האי ואולי שיחרדו לבות השומעים, כי אמר הפסוק בשבח התורה הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהילים יט, יא), ויש לדקדק למה גבי זהב ומפז אמר רב, ולא אמר גם כן מדבש רב, וגם אומרו ונופת צופים מחוסר ביאור, ענינו הוא טפטוף מתיקות, וצריך ביאור.

כ״זופירשנו כי יש ב' מיני דברים חמודים, א' הוא העושר, ב' הוא התענוג במעדנים. ויש הפרש ביניהם, כי הכסף והזהב אין בו חמדה רק בהיותו רב, משא"כ זהב אחד אין בו חמדה כלל, ולסבה זו ארז"ל (קהלת רבה א, לד) יש לו מנה מבקש מאתים כו', כי מי שלא טעם רק טעם חמדה קטנה של מנה לא יתאוה רק שיהיה לו עוד מנה כי לא טעם טעם חמדה יותר מזה, מה שאין כן אם יש לו ר' טעם טעם חמדה גדולה מהראשונה מתאוה שיהיה לו עוד ר' וכן לעולם. ואמנם מתיקות המטעמים אינו כך, כי אנו רואין בהיות כלי מלאה דבש אם יטפטף ממנה איזה טפה קטנה דרך נקב קטן מי שהוא רעבתן מניח פיו תחת הנקב לבלוע טפה המטפטפת, ואם נשאלהו מה זה לך וכי מה חשובה טפה זו נגד רבוי הדבר אשר בכלי, אף הוא ישיב אמרים ויאמר כי המתיקות עצמו אשר בכל הריבוי דבש ההוא, אותו המתיקות עצמו הוא ג"כ בטפה זו ואין חילוק ביניהם רק בין רב למעט.

כ״חואמר הכא כי ב' המעלות אלו יקבצו באו יחדיו בתורה הקדושה, כי נחמדים הם יותר מהחמדה שיש בריבוי זהב ופז, כי אלו אינם חמודים אלא ברבויים אבל התורה המעט ממנה חמוד יותר מריבוי זהב ומפז, והם ג"כ מתוקים יותר מדבש ויש בהם ג"כ המעלה של הדבש שאפילו ונופת צופים, ר"ל גם הטפטוף טפה קטנה יש בה המתיקות אשר בכללה, וענין טפטוף זה האמור בתורה הוא כי התורה עמוקה מני ים ורחבה מאד באין ערך ואין מי יעמוד בכל סודה, ומכל שכן אנחנו אלה פה הלואי היה לנו ידיעה מרובה בלבוש התורה ופשטה, ועם כל זאת היה מחסדי ה' עלינו ועל כמותנו בהיותנו מעיינים בתורה ישפיע על המעיין כטפה קטנה מים אוקינוס להשכיל ולחדש איזה ענין בתורה, ועז"א כי גם טפה קטנה זו המטפטפת על המעיין יש בה ג"כ המתיקות עצמו אשר בכלל התורה ואין חילוק רק בין רב למעט וכאמור.

כ״טובהיות כן, מאחר שבדורינו זה אי אפשר לומר תוכחה בצבור אלא אם כן שיהיה נעלם ומעורב תוך דברי תורה, אם כן אפילו ימעיט המוכיח בעמקי דרושי התורה מ"מ הלא יש במעט דברי תורה מתיקות רב ואם כן עדיין אי אפשר לצאת ידי חובת התוכחה, לזאת המוכיח הצבור ואומר להם דברי תורה מחוייב להודיעם שלא יהיה כוונתם על הפשטים והדרושים היוצאים מדבריו, אלא תשימו לב אל תוכיות הדברים כי בכל פשט ובכל דרוש כוונתי עליכם ועל מעשיכם וכל אחד מכם ימצא את עצמו תוך דברי, וזהו העיקר עם היות אמת כי דרושי התורה ופשטיה חיים הם למוצאיהם מ"מ עיקר החיות הוא בדברי המוסר וההנהגה טובה היוצא מתוך הדרוש ההוא.

ל׳הנה כי כן אנו רואין במשה רבינו ע"ה אשר הגיד לישראל את כל הספר הזה כולו תוכחות ומוסרים, וראינו כי ספר משנה התורה הזה כולל כל דיני התורה וכל פרטיה ודקדוקיה וכל סודותיה כאשר היה נאות לנאמן בית משה רבינו ע"ה בהיותו מגיד תורה לדור דעה היו דבריו כוללין כל פרד"ס של התורה, ועיקר כוונתו היה להכחיד תוכחת מוסר תחת לשונו, וכדרך שדברו חז"ל בפסוק במדבר בערבה בין תופל ולבן וחצירות כו' שהוכיחם על פניהם כל מעשיהם ואך ברמז מכוסה ומוצנע. וחס משה רבינו ע"ה פן לרוב מתיקות הדברי תורה שאומר להם לא ישימו לב אל המוסר המוצנע ברמז אין מספר, לזאת הגיד להם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אני מעיד בכם, היינו ספר משנה תורה אשר אני אומר מעצמי כי לא דבר רק הוא מכם, ר"ל עם רוב מתיקות הדברי תורה אשר אני אומר לכם תדעו שאין בהם אפילו דיבור אחד שיהיה רק מכם, אלא בכל דיבור יש לי כוונה עליכם ועל מעשיכם ושימו לבבכם על הכוונה ההיא, כי 'הוא' דייקא חייכם, שזהו עיקר החיות שבתוך דברי תורה מה שיוצא ממנו מוסר השכל והנהגות טובות ותשובה על מעשים הרעים זהו עיקר החיות, ובדבר הזה תאריכו ימים כו' ונכון.

ל״אעוד ביארתי תיבת מכם קרוב לדרך הלציי, בתוכחה שאמרתי אודות משמורות שעושין בחודש אלול, והיה מדרך בעלי הבתים לשלוח איש אחד מאתם שכיר בחריקאי על המשמר, והוכחתי על ככה. ופירשתי משנת ר"י בן קיסמא (אבות ו, יב) פעם אחת הייתי מהלך בדרך כו', דהנה יש לדעת מה הרעש שעושין ישראל בחודש אלול שידוע שהוא זמן בית דין, וקשה איך דומה זה לזמן בית דין שהוא ניתן לאשר לו נושה לבקש לעצמו מעות ומיד בסוף ל' יום מחויב לפרוע אין ניתן לו זמן אחר, ואילו בכאן הלא ליחיד עיקר הזמן בעשי"ת ומה יוסיף תת כח לו הזמן בית דין ההוא מאחר שאז אין מועיל לו תשובתו עד אח"כ בעשי"ת.

ל״בותירוץ קושיא זו עם מש"ל בביאור מאמר ר' כרוספדאי ג' ספרים נפתחים ע"ש, ועולה כי מי שרובו עונות צריך לעשות תשובה כפי המגיע לחטאותיו, והבינוני די לו בפשרה שכשעושה תשובה מה שבכחו ושכלו נחשב לו כאלו עשה תשובה שלימה. וישכיל האדם ויבין מעשיו ויראה בעיניו כי בהצטרכו לעשות תשובה כפי המגיע לו לא יספיקו לו עשרה ימים אלו ואולי גם כל ימיו לא יספיקו לו, והגם שאם באנו לפרוט דבר זה בפרוטרוט יארכו הדברים, אולם בדרך כלל הנה ביארתי שתה עונותינו לנגדך כו' כמו הגה (תהילים צ, ח), וקשה מה המשל הזה שהמשיל לדיבור, והוה ליה להמשיל לצל וכמש"ה כצל ימינו, וארז"ל (תנחומא ויחי א, א) כצל עוף הפורח, אבל מה ענינו אל הדיבור.

ל״גופירשנו שהוא מוסר השכל, על פי דברי מדרש שמואל אל תרבה שיחה עם האשה (בה"א הידיעה) באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו, וא"כ מי שחפץ להבין בעצמו אם בן עולם הבא הוא יבין כשיחקור באיזה דיבורים הוציא כל ימיו כי זה הוא העיקר, וזהו כלינו שנינו כמו הגה וק"ל, וא"כ יעיין האדם בעצמו דיבורי כל השנה ויבין שעל זה לבד אין מספיקים עשרה ימים. ולזה ניתן הזמן בית דין חודש אלול, ענינו הוא, ליאש את עצמו מכל העסקים בכל החודש, ויעשה עצמו אלם לא ידבר רק דברי קדושה הרבה ויפשפש במעשיו בכל עת ולעשות תשובה, עם היות שאותה התשובה עדיין אינה מקובלת ליחיד, מ"מ לא גרע משאר מצוות עשה שמקיים אדם כל השנה באופן שיוכל להיות בקל שע"י מעשיו בחודש אלול יגיע למדריגה בינוני, ואז עושין פשר ודי במה שיוכל לעשות תשובה כפי שכלו כמו שמפשרין לעני בדבר מועט אם יש עליו תביעה מרובה, כך יהיה הפשר לעני בדעת בתשובה מועטת אשר אין שכלו משיג יותר.

ל״דאכן בראות קדמונינו כי רב המשא ומתן של בני אדם הם בחודש אלול, כי אז זמן אסיפת הזרעים מהשדה כאשר אנו רואין, וראו שאי אפשר לפנות מעסקיו בחודש הזה ואין הקב"ה בא בטרוניא, מצאו תקנה מדברי רבי יוחנן שדרש (חגיגה ה:) ואותי יום יום ידרשון כו', ולכן תקנו שילך כל אדם על המשמר ויהיה המעל"ע ביאוש מעסקיו ויעשה עצמו אלם ושאר התבודדות ופשפוש מעשיו ויצטער על מה שאינו יכול לעשות כן בכל החודש ויהיה נחשב לו כאלו עשה כך כל החודש ויכול להיות שיגיע למדריגה בינוני ע"ש, אמנם אירע פעם אחד דרך משל ככתוב אצלנו לעיל (וביאור משנה דר"י בן קיסמא) ע"ש באורך. היוצא משם, כי אין מועיל לאדם רק מעשי עצמו, אבל שישלם לאיש שייטב מעשיו בחריקאי אין זה כלום, והטעם, כי ענינים אלו המה חיות האדם וכאשר לא יוכל ראובן לחיות בחיותו של שמעון כך לא יזכה במעשים טובים של שמעון, זולת כיששכר וזבולן שהיה ענין אחר וק"ל, וז"ש כי לא דבר רק הוא אם הוא מכם, לאפוקי כשיהיה מאיש אחר הוא דבר רק, והטעם, כי הוא חייכם, שזהו עצמו הוא החיות שלכם וכאמור וק"ל.