ערבי נחל, קרחArvei Nachal, Korach
א׳ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב כו' ויקומו לפני משה כו'. קשה מאי ויקח קרח, מה לקח, ודברי רז"ל ידוע. ותו למה אלו האנשים הנקובים בשמות מלאם לבם להתנגד למשה רבינו ע"ה עד ששאר האנשים נגררו אחריהם, ואין תימה כל כך על אותן האנשים באשר כבר ראו קרח ודתן ואבירם מתנגדים למשה רבינו ע"ה ונתחברו אליהם, אבל על המתחילים להתנגד למשה רבינו ע"ה תימה רבה איך מלאם לבם בהם, ודברי רז"ל ידוע מה ראה קרח כו'. ותו מאי הלשון אומרת ויקומו לפני משה. ונבאר פסוק זה עם דברי האר"י ז"ל רק נרחיב הדיבור להסביר הענין היטב.
1
ב׳ונבאר ג"כ מאמר רז"ל (איכה רבה פתיחתא פ' לא) ד' מלכים מה שביקש זה לא ביקש זה, דוד המלך ע"ה אמר (תהילים יח, לח) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם וניתן לו שנאמר (שמואל ב ל, יז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב כו'. אסא אמר אין בי כח להרוג אלא לרדוף ואתה מכלה אותם וניתן לו שנאמר (דברי הימים ב יד, יב) וירדפם אסא והעם אשר אתו כי נשברו לפני ה' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה'. יהושפט אמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה מכלה אותם שנאמר (דברי הימים ב כ', כד) ובעת ההיא ברנה ותהלה כו'. חזקיה אמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה מכלה אותם וניתן לו שנאמר (מל"ב יט, לה) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כו'.
2
ג׳ומאמר זה תמוה, דכפי פשוטו ירצה שדוד המלך ע"ה היה גבור ואסא היה פחות ממנו בגבורה וכן כולם, ואם כן בשלמא על יהושפט ניחא, אבל למה זה לא היה בחזקיה לומר שירה וכי תלוי זה בגבורה, ואם נאמר ח"ו שלא היה כח ברוח מבינתו ורוח קדשו לומר שירה, זה אינו, דהרי ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח כו' (סנהדרין צ"ד.), ותו דבכל אלו המלכים כולם מבואר בדברי הימים איך היו כולם גבורים במלחמה, נבאר כל זה.
3
ד׳הנה כתוב בתורה (בראשית כה, כג) וימלאו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה ויצא הראשון אדמוני כו' ואחרי כן יצא אחיו כו', פרש"י ז"ל הנכנס ראשון יצא אחרון, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש (בראשית רבה סג, ח) למה היו עשו ויעקב תאומים כדי שיצא עשו וסריותיו עמו, ר"ל כי יצירת הולד במעי אמו הוא מדם נדות ובדם יש מבחר שבו אמרו (בכורות ו:) דם נעכר ונעשה חלב, ויש בו ג"כ פסולת עכור אשר אי אפשר להתהוות חלב ממנו, ויצירת הולד אילו היה מהמבחר לבדו היה מוכן מזג גופו לקבל כל מדות טובות מצד מזגו, ואילו היה יצירתו מהפסולת לבד היה תכונת גוף ההוא ומזגו מוכן לקבל כל מדות רעות ולא שום טוב, אבל יצירת הולד הוא מעורב מהמבחר ומהפסולת ולכן מזג גופו נוטה לטוב ולרע, ולצד שיעקב הוא שורש הטוב אביהן של ישראל והאב זוכה לבניו בנוי בחכמה כו', ועשו הוא שורש כל הרע אביהן של העכו"ם, לזאת רצה ה' שיהיה יצירת גופו של יעקב רק מהמבחר ועשו יהיה יצירתו רק מהפסולת, ודבר זה אי אפשר לצד שהדם כולו מעורב, לזאת אי אפשר רק בהיותם תאומים ויצירתם בבטן כאחד וינק זה מהמבחר וזה מהפסולת, (ולכאורה היה בהם ביטול בחירה, אך יבואר אי"ה שמ"מ הבחירה במקומה), וזהו ביאור הענין.
4
ה׳אך צריך לדעת, כי הלא התורה נצחיית ואין כתוב בה מה דהוי אלא דבר הנוהג תמיד, ולמה נכתב זה הסיפור, מה דהוי הוי. אך הענין כי סיפור זה מדבר בגשמיות ורומז ברוחניות בנשמות ישראל ושם הדבר נצחי וקיים תמיד, כי מבואר במאמר אליהו ז"ל (תקו"ז תקון ו) מקום הקדושה דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא, הוא אצילות נשמות ישראל שהם כביכול חלק אלוה ממעל מקום קדושה וטהרה ונכללה מחסדים וגבורות כנודע בכתבי אר"י ז"ל, ה' חסדים וה' גבורות, ומשם נאצלת הנשמה, אמנם בבואה לזה העולם כדרך השתלשלות הרוחניות שהשורש נשאר במקומו בגבהי מרומים רק נשתלשל ממנו פרי ואור חדש, וכן מעולם לעולם עד בואה לעולם הזה.
5
ו׳והנה טבע חסדים להתפשט ולהשתלשל, ובעמדם יעמודו בכל מקומות השתלשלותם, אבל הגבורות באשר ישתלשלו יתהוה מהם דינים גמורים ומהם יתהוו קליפות כידוע, לכן בהשתלשלות הנשמה עד זה העולם אילו היתה נכללת משניהם כמו בשורשה היה מעורב בתוכה קליפות גמור, ואין זה כוונת הבריאה אשר את הכל ברא לכבודו לעבדו בלב טהור וקדוש, לכן הוכרח שתתחלק לשנים כערך לידת תאומים ונעשה אחד טוב אשר מצד החסדים והשנית במזג רע, לא כענין יצירת הגוף אשר הוא מעורב מהמבחר ומהפסולת, ואלו ב' הנשמות אשר בשרשן הם אחדות אחד צריכין ב' גופים ושניהם נוצרים בזמן אחד או בזמן קרוב אשר עכ"פ שניהם יהיה להם ישיבה אחת בעולם הזה, וזה הגוף שלקח נשמה הטוב הוא מוכן במזגו וטבעו לכל מדות טובות לקיום התורה והשני מוכן אל ההיפוך, והיה זה מחסד ה' כענין מאמרם ז"ל שיצא הוא וסריותו עמו, שזה הגוף הב' יקבל פסולת הנשמה כאמור.
6
ז׳אך אף על פי כן אין כאן ביטול בחירה לא לזה ולא לזה, רק שיש הפרש ביניהם, דזה הוי צדיק וטוב לו, ר"ל שנקל לו מצד מזג נשמתו להיות צדיק, והשני אם יצדיק מעשיו נקרא צדיק ורע לו כי צריך טרחא יתירה ונגד זה יהיה שכרו יותר, אבל הבחירה חפשית בשניהם, והטעם, כי אנו רואין מ"ש יעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, ה) עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, הרי שאף הטוב בפועל ובעצם בהיותו דר בין רשעים יקבל רע בכח ובמקרה, וכן מצינו להיפוך משארז"ל על אדום שדר בין צדיקים ולא למד ממעשיהם עיין רש"י ריש עובדיה, הרי שאף הרע בעצם ובפועל בהיותו דר בין צדיקים יקבל טוב בכח ובמקרה, ומכל שכן ב' נשמות אלו אשר בשורשן הם אחדות אחד, וגם כל משך היותם בעולם העליון כפי משך הקצוב לכל נשמה טרם בואה לעולם הם יחדיו לאחדים יתלכדו ולא יתפרדו.
7
ח׳לכן הנשמה שמצד הטוב עם היותה בפועל ובעצם טוב, מ"מ יש בה בכח ובמקרה כל הרע אשר בנשמה הב' בפועל, וכן הנשמה שמצד הרע עם היתה בפועל ובעצם רע מ"מ יש בה בכח ובמקרה כל הטוב אשר יש בנשמה הב' בפועל. לכן יוכל זה לבחור ברע מצד הרע אשר בו בכח, וכן זה יוכל לבחור בטוב מצד הטוב אשר בו בכח. ולהסביר יותר ענין זה נאמר כי ענין טוב בכח יאמר על מין שהוא רע בעצם, רק יוכל להתהוות ולהתהפך לטוב, זה ביאור לשון בכח. והנה מבואר בחובת הלבבות כי כל מדות רעות אף שהם הפך מהתורה ויוצאים מגדר התורה, מ"מ לא נבראו בחנם, כי לפעמים ישתמשו בהם בשביל קיום התורה, דרך משל כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים, אף שמדות התורה הנמשכים מצד הטוב הם שלום ולא קטטה, ואהבה ולא שנאה, כמש"ה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, אעפ"כ נגד רשעים נהג בקטטה ושנאה בשביל קיום התורה, וכן הוא בכל המדות.
8
ט׳נמצא מדות רעות אלו ודומיהן הם בעצם ובפועל רע והם נמשכים מצד הרע, אבל יוכל להתהוות מהן טוב על צד המקרה, כגון בהשתמשו עמהן בשביל קיום התורה, נמצא הם בפועל בחינת רע ויש בהן טוב בכח, וכן להיפוך במדות טובות כולן אשר הם דרך התורה והם טוב העצם ונמשכות מצד הטוב, מ"מ יוכל להתהוות מהן רע על צד מקרה כגון העושה מעשים טובים ומדות טובות להתגדל ולהתפאר וכדומה, נמצא הם כולן טוב בפועל ורע במקרה. נמצא אלו ב' האנשים יש בהם בחירה כי זה קיבל חיות הטוב ומושרש בכל מדות הטובות שבתורה, אבל יש בו הרע שקיבל משכינו כנ"ל, ואותו הרע שקיבל היינו במקרה ובכח שיוכל לעשות מדות טובות ההן עצמן בכוונה נפסדת להתפאר וכדומה. וכן השני שקיבל חיות הרע ומושרש במדות רעות אשר הם היפוך התורה, אבל יש בו הטוב שקיבל משכינו ויש בו כל הטוב ההוא בכח, והיינו שיוכל להשתמש באותן המדות עצמן בכוונה נאותה באופן שהם בשביל קיום התורה וכאמור, נמצא ששניהם יש להם בחירה ובשניהם יש טוב ורע, רק שבזה הטוב בפועל והרע בכח ובשני להיפך.
9
י׳ובענין זה מובן לי מ"ש האר"י ז"ל על פסוק כי ציד בפיו, שציד היינו ניצוצי הקדושות, והיה לעשו ניצוצות קדושות בפיו והיה ירא לבולען פן יחזירוהו למוטב ע"ש. ואין מובן ענין בליעה זו מה טיבה. ולהסביר הענין נראה לי כי יש ב' בחינות באנשים כו', יש אשר נראה עליו התלהבות ורץ בחשק נמרץ לבית הכנסת להתפלל ומלא רצון, ובעמדו להתפלל נתבטל מכל וכל ההתלהבות והרצון והחשק, ויש היפוך מזה, כי ילך להתפלל אין נראה בו ההתלהבות ובעומדו להתפלל נתמלא יראה ואהבה ומתפלל כראוי כל אחד לפי ערכו. ונמשך ענין זה, כי נודע (אבות ו, ב) שבכל יום בת קול יוצאת ומכרזת, ומבואר מהבעל שם טוב ז"ל כי מזה נתהוה ההרהורי תשובה והרצוניות הטובים שבא תמיד לאדם ממילא, כמאמרם ז"ל (נדרים ט.) רשעים מלאים חרטה, והיינו מהבת קול הזה אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגילה ג.), וזהו שה' רצון יראיו יעשה כי ה' עושה הרצון בהם ע"י הבת קול המתפוצץ תמיד.
10
י״אוהנה רצוניות אלו המה רצון פשוט ודק ממחשבה, ואיננו אפילו בעולם המחשבה עדיין רק רצון פשוט, שהרי במחשבה טובה האדם מקבל שכר וא"כ היה הפסד לאדם שלא יקבל שכר על אלו הרצוניות עבור שאינם מעשי ידי האדם כי בא מעצמו בהתעוררות הבת קול, אלא משום דבלאו הכי אין בו קיבול שכר כי הוא רצון פשוט איננו עדיין בערך מחשבה, כי רצוניות אלו המה רק בכח לא יצא עדיין לפועל אפילו למחשבה, וצריך האדם להוציא רצוניות אלו לפועל למחשבה ולמעשה להבליע באבריו עד שיגיע לעולם המעשה, ובהבליעו הרצון ההוא באבריו שוב אין נראה ונרגש על חיצוניותו הרצון ההוא כי כבר נבלע הרצון ההוא בקרבו ונעשה ממנו מעשה, וכן כל רצון ורצון בעת בואו אליו צריך להבליעו באבריו להוציאו לפועל, משא"כ מי שאינו מוציאו לפועל אזי מתקבצים הרצוניות ההם ונראים בחיצוניותו כהתלהבות ורצון, ולכן בפנימיותו אין קול ואין עונה בבואו לעשות המעשה אין כל כי לא הוציאו לפועל.
11
י״בולכן דייקו חז"ל הרשעים מלאים חרטה, הם הרהורי התשובה והרצוניות המתקבצים עליו, 'מלאים' דייקא, כי לא יבליעו באיבריהם הרצון הטוב באופן שיגיעו לבחינת מעשה בפועל, משא"כ הצדיקים אשר מבליעים הרצוניות ההם תמיד באיבריהם ונעשה מהם בחינת מעשה. ואמנם ארז"ל (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ולכן הגם שיתרבו הרצוניות ההם עליהם, מ"מ לא ימלט אשר הרבה מהם נבלעים באבריהם בהיותו מ"מ עוסק במצות לפעמים, ואמנם הרשע ההוא עשו היה נשמר מאד שלא יבלע אפילו רצון אחד באבריו ונשארו כולם בכח, ממילא נתרבו הרצוניות עליו בכח ולא עוד אלא שכל הטוב שהיה ביעקב אבינו ע"ה בפועל היה אצלו בכח כמש"ל, ממילא הטוב אשר בכח היה בו רב וגבוה מאד.
12
י״גולזה ארז"ל (בראשית רבה סג, טו) שאמר לאביו איך מעשרין את המלח והתבן, ולפי פשוטו אמר דברים אלה בדרך הצבועים העושים לרמות והמה שוטים גמורים ואיך לא חש עשו פן ירגיש אביו בצביעותו, ויתכן לדבריו כי הרצוניות ההם שבכח התגברו עליו מאד עד שבאמת היה לו רצון פשוט לכל מיני חסידות האפשריים אפילו לעשר את התבן ומלח, והיה ירא להבליע אפילו רצון אחד בקרבו כי היה רשע גמור, ולכן אמר הרצוניות האלו בפיו ומזה נתבטל מאתו הרצונים ההמה, והיינו כי ציד בפיו, שהיה הניצוצות קדושות אצלו בפיו כמ"ש האר"י ז"ל, ור"ל כי כל רע אי אפשר להתקיים בלעדי ניצוצות קדושות אשר בקרבו, ומה הם אותן הניצוצות קדושות, הוא הדבר שאמרנו כי הרע שבפועל יש בו בכח כל הטוב שקיבל משכינו, והטוב ההוא שבכח כבר ביארנו שיכולים כל מדות רעות האלה להתהפך במקרה לטוב, נמצא הטוב שבכח הם הניצוצות קדודשות המקיימין את הרע ההוא, ולז"א כי ציד בפיו שאותן הניצוצות קדושות שבכח אצלו היו בפיו עד שאמר איך מעשרין כו' והבן כי הוא נכון לדעתי בעז"ה.
13
י״דעכ"פ יצא לנו שבשניהם יש טוב ורע ושניהם יש להם בחירה עבור שבזה הטוב בפועל והרע בכח ובשני להיפוך, והוא האמור בתורה בענין התאומים שהיו יעקב ועשו ושהנכנס אחרון יוצא ראשון, הענין הוא תחלת המחשבה סוף המעשה, כי המחשבה קדומה באצילות הנשמות, ובריאת הגופים הוא בשביל טוב, אך בהכרח מתחלקים לשנים כמש"ל, נמצא הטוב הוא ראשון בסוד המחשבה ולפועל יוצא אחרון. והוא שארז"ל (אדר"נ ט"ו) שיצר הרע בא לאדם משעה שנוצר או משעה שנולד ויצר טוב לא בא עד י"ג שנה, היינו שכשמתחלת הנשמה ליכנס להגוף נכנס תחלה הרע ההוא אשר בכח כי התינוק שנוצר או שנולד אין בו רע בפועל אלא הוא בכח, ומי"ג שנה נכנס לתוכו הטוב שבפועל, וכן בנשמה השניה נכנס תחלה הרע הגמור, ובהיותו בן י"ג שנה נכנס בו הטוב שבכח.
14
ט״וולזה ארז"ל (בראשית רבה סג, י) ויגדלו הנערים ויהי עשו כו' שמתחלה קודם היותם בני י"ג שנה לא ניכר הבדל ביניהם, והיינו כי עם היות לעשו נכנס הרע אשר בפועל, מ"מ מצד היותו קטן לא היה הרע הפועל ההוא רק בכח, כמשארז"ל במדרש שאמר הקב"ה היצר הרע אינו רע בעצם רק האדם עושהו רע, וראיה שהקטן אף שהיצר הרע בו אינו חוטא עד שיגדל, ממילא מאחר שעד י"ג שנה אין הרע אפילו בעשו רק בכח, ממילא כיון שגם נשמת הצדיק עד י"ג שנה נכנס בו הרע אשר בכח, לכן היה לשניהם רע בכח ולא ניכר עד י"ג שנה וק"ל. וזש"ה (תהילים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, הזכיר אחור תחלה, והענין, כי נשמה אשר מצד הטוב והקדושה נקרא בחינת פנים וקדם, והשניה הוא בחינת אחוריים, כי מצד היותם בשורשם אחדות גמור אף שנתחלקו לשנים מ"מ יכולים להתאחד גם למטה כי הם בחינת אחור וקדם, ובהיות זה נכנע לזה יכול לחזור למוטב ונעשה אליו מרכבה והיו לאחדים, כמו גוף אחד של אדם אשר יש בו בחינת פנים ואחוריים והכל אחד, ולזה הזכיר אחור תחלה, כי אף בגוף של נשמות הטוב נכנס בו היצר הרע תחלה, שהוא בחינת הרע אשר בכח וכאמור.
15
ט״זואמנם מצד הטבע רחוק הדבר שיהיה זה נכנע לזה, אלא מיד בפגוע שני אלו האנשים אשר להם ב' אלו הנשמות נעשה זה הרע אויב גמור לזה הטוב עד שאם היה לאל ידו היה מכלהו מן העולם, ויש לזה שני טעמים, א' מצד הטבע, כי דרך משל שני חברים מקטנותם אשר אחד מהם נעשה תלמיד חכם גדול וצדיק והוא חשוב מאד בעיני האנשים ומכובד מאד, והשני נעשה ההיפוך והוא מבוזה בעיני כל, אז הוא שונא מאד לזה התלמיד חכם כי עבור שנתגדלו יחד מקטנותם וכל דרך איש ישר בעיניו הוא מקנא בו מאד מדוע אין הוא חשוב כמוהו ואדרבא בעיני עצמו מוחזק לצדיק יותר ממנו, לכן חמתו בערה בו על כבודו של זה, ומכל שכן אם הם אחים גם יחד, משא"כ רשע אחר הוא בוש ונכנע מלפני זה הצדיק, לכן יארע כך גם לאלו האנשים היותם אחים מצד נשמתם ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי.
16
י״זטעם הב' הוא, כי זה הטוב הוא צריך תמיד לזה הרע, עבור שידוע שבכל נשימה ונשימה נשפע חיות חדש לאדם, והחיות ההוא נמשך תדיר משורש הנשמה השוכנת תמיד למעלה, וכבר נתבאר לנו שבהשתלשלות החיות מהשורש ההוא נתחלק למטה החיות כי יפרד והיה לטוב ולרע, ממילא אילו לא היה זה הגוף המקבל חלק הרע היה נשפע אל זה האדם החיות משורשו מעורב טוב ברע, לכן צריך הוא תמיד שיתקיים ויחיה האיש השני אשר הוא לו בחינת אחוריים כדי שיצא הוא וסריותו עמו, ר"ל שבכל נשימה ונשימה יקבל זה הטוב וזה יקבל הרע.
17
י״חנמצא שזה ששואב חיות הרע מפסיד הרבה בחיותו של מקבל החלק הטוב, כי מאחר ששניהם שואבים החיות משורש אחד ושואב זה הטוב וזה הרע, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, וחפץ זה הרע לכלות להשני מהעולם כדי שיושפע אליו החיות עכ"פ בתערובות טוב, משא"כ עתה אין נמשך לו רק רע כל היום, ולכן הוא שונא לו מאד בטבע ואינו רוצה להיות נכנע אליו אליו ולהיות לו מרכבה שיהיו לאחדים בבחינות אחור וקדם, אלא הוא מתגדל עליו ורוצה שיהיה הוא בחינת קדם והשני יכנע אליו, ולכן בפגוע אלו ב' האנשים גם יחד הוא לו אויב הגמור אויב בעצם ולא במקרה ומלאו לבו להתנגד עליו בעוצם כל כחו. משא"כ אדם אחר אף שיזדמן שיהיה שונא לזה הצדיק אינו אלא שנאה במקרה מצד הגוף, ואין זה אויב גמור ולא מלא לבו להתנגד עליו כל כך, משא"כ זה שהוא לו אויב בעצם מצד נפשו וכמ"ש במ"א (פרשת ויגש) בביאור פסוק אויבי בנפש יקיפו עלי, דהיינו האויב הגמור אשר מצד הנפש שהוא בחינת המקיף כמש"ה (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, כי הקליפה סובב לפרי.
18
י״טוזה הענין עצמו אירע למשה רבינו ע"ה עם מתנגדיו, כי אחר חטא אדם הראשון שנתערבו נשמות הקדושות תוך הקליפה הותחל להתפרד אח"כ ונולד קין והבל, והיה הבל בחינת הטוב וקין קינא דמסאבותא, והיו הם בחינת אחור וקדם, ולכן ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, ואחרי זה היה נשמת משה רבינו ע"ה מקדושה אשר חיותם הוא שם אל שדי והוא מבחר הנשמות דהיינו נשמה דאצילות ע"י לבוש הבריאה אשר בבריאה היא שם אל שדי ושם זה הוא בגימטריא משה, ויש בו שמ"ה ניצוצות כמנין משה, אמנם לאשר כבר אמרנו שתתפרד הנשמה בהשתלשלותה למטה, לזאת מכל ניצוצות אלו יש בהן ל"ז ניצוצות טובים והם היו בהבל כי הבל גימטריא ל"ז, והמותר דהיינו ש"ח ניצוצות הם הרע בהשתלשלותה למטה, ואמנם משה רבינו ע"ה נקרא משה שכולל כל השמ"ה ניצוצות כי באמת היו לו כולם דהיינו ל"ז בפועל וש"ח בכח.
19
כ׳ואמנם היה נגדו בחינת המצרי שכתוב בו (שמות ב, יב) ויך את המצרי, כי תיבת המצרי בגימטריה שמ"ה והוא היה בהיפוך שהיה לו ש"ח בפועל ול"ז בכח וכמו שנתבאר לעיל, ואמנם עם היות למשה רבינו ע"ה צורך בו כדי שיקבל הוא סריותו, מ"מ להיותו מיצר לישראל הרגו משה רבינו ע"ה ושוב לא היה מי שיקח את הש"ח ניצוצות לעצמו, לזאת אותן הש"ח ניצוצות קיבל קרח שהוא בגימטריא ש"ח ממילא היה קרח עם משה רבינו ע"ה בבחינות אחור וקדם.
20
כ״אוכן היה דתן עם משה רבינו ע"ה, כי ידוע מ"ש הקדמונים על משארז"ל (פסחים צ"ד:) שהעולם מהלך ת"ק שנה, לפי שהיה העולם מתרחב ואמר ה' לעולמו די, ועל זה מורה שם שדי, נמצא שם זה נתן גבול, ואמנם ההתפשטות של העולם הוא במילוי שם שדי שעדיין היה מתרחב בכח קבלת אותיות המילוי ואלו האותיות אחרונות מהמילוי הם נתנו גבול לבלתי יתרחב עוד לקבל מילוי המילוי ומילוי שדי עולה ת"ק, וידוע כי כל מה שהאור מתפשט הוא בחינת חסדים והצמצום הוא שורש הדינין. וכבר אמרנו שנשמת משה רבינו ע"ה היה מבחינת קדושת שם אל שדי, ממילא ההשתלשלות הנשמה מקדושת אותיות המתפשטים הוא מבחינת החסדים והוא טוב, והשתלשלות מאותיות המצמצמים היינו אותיוות אחרונות ממילוי שין דלת יוד הוא ההיפוך מטוב ומשם היה שורש דתן, הם אותיות אחרונות מהמילוי, ממילא היה גם דתן בחינת אחוריים של נשמת משה רבינו ע"ה. וכן אבירם, כי נודע שמשה רבינו היה בחינת דעת אשר מקומו בגרון שהיא גימטריא רנ"ט. ואחוריים של הגרון הוא העורף ונקרא חרן שהוא ג"כ עם הכולל רנ"ט. ולכן בכמה מקומות כתוב בתורה דתן ואבירם ולא אשתמיט קרא למיכתב חד זימנא אבירם ודתן, כי ואבירם עולה רנ"ט, והיה שורשו מהעורף, הרי כן אלו כולם היו עם משה רבינו ע"ה בחינת אחור וקדם, ושאר הנמשכים אחר עדת קרח היה נשמתם ג"כ אחוזה בקרח דתן ואבירם לכן נמשכו אחריהם. ואילו היו הם נכנעים למשה רבינו ע"ה היו נעשים מרכבה אליו והיו לאחדים והיו הם ג"כ צדיקים, אלא שבחרו ברע ושנאו למשה רבינו ע"ה ומלאם לבם לחלוק עליו ולהיות הם בחינת פנים וכמש"ל, בחשבם שהם גדולים וטובים ממנו.
21
כ״בוזהו שסיפר לנו הפסוק ענין מחלקותם על משה רבינו ע"ה איך מלא לב אנשים בהם לחלוק עליו, לז"א ויקח קרח בן יצהר כו', ר"ל אלו הש"ח ניצוצות הרע שהם גימטריא קרח לקח אותם בן יצהר בן קהת כו', והיה הוא אם כן האויב הגמור של משה רבינו ע"ה, וכן דתן ואבירם כו' שהם היו ג"כ בחינת אחוריים כנ"ל, ויקומו לפני משה, 'לפני' דייקא, שאמרו בלבם שהם בחינת פנים ולזה התנגדו ואמרו רב לכם כי כל העדה כו' ומדוע תתנשאו כו' והבן.
22
כ״גואמנם זה הצדיק יש בו כח לכלות את אויבו זה המתנגד לו. והוא באופן זה, כי נודע שכל רע אין לו קיום זולת ע"י ניצוצות קדושות שבקרבו, וכבר אמרנו שהניצוצות קדושות של זה הרע הוא הטוב בכח שיש בו שקיבל משכינו, וביארנו לעיל שענין זה הטוב בכח הוא מה שיכולין להשתמש במדות רעות לעבודת ה', שעי"ז נתהפך הרע ההוא במקרה ויהיה טוב, וכמ"ש באורך על דרך הלא משנאיך ה' אשנא כו' ודומיהן, ממילא א"כ זה הצדיק אשר בו הטוב בפועל כגון משה רבינו ע"ה והוא השתמש בפועל בטוב ההוא בכל מדות הטובות אשר בדרגי התורה, וקרח וחביריו אין בהם הטוב רק בכח דהיינו שיכולים להשתמש במדות רעות היוצאים מגדר התורה לצורך קיום התורה וזהו הניצוץ הטוב המחיה אותן.
23
כ״דוכאן שחלקו נגד מצות ה' קיים משה רבינו ע"ה בעצמו משנאיך ה' אשנא כו', נמצא נשתמש משה רבינו ע"ה במדות רעות היוצאים מגדר התורה ועשה דבר אשר בפועל הוא רע, נמצא נגע ברע שלו שהוא נשמת קרח אבל בכח הוא טוב כי שנא משנאי ה', נמצא כבר קיבל משה רבינו ע"ה לעצמו כל הטוב הן בפועל הן בכח, ממילא נשאר בקרח ועדתו הרע לבד אין בהם הטוב בכח, נמצא נשאר הרע שלהם בלי ניצוץ קדוש המחייהו והרע מכלה את עצמו ונאבדו מהעולם, לכן בכח זה התגבר משה רבינו ע"ה עליהם ונאבדו, כן נראה לי בביאור ענין זה להסביר דברי הארי"י ז"ל, ואם שגיתי ה' יכפר בעדי.
24
כ״הוהנה דוד המלך ע"ה התגבר על אויביו מסביב, ובעמון ומואב עשה שפטים באף ובחימה יותר מכל האומות וימדדם בחבלים שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ויגררם בחריצי הברזל ובמגזרות (שמואל ב ח, ב) והטעם מבואר בקצרה בזהר הקדוש, והענין כי אחז"ל (בראשית רבה מא, ד) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, כי נשלח לוט מתוך ההפיכה עבור שיצא ממנו דוד המלך ע"ה מרות המואביה, וביארנו במקום אחר כי בחטא אדם הראשון שנפלו הנשמות בעמקי הקליפות, אזי כל עוד שהיתה הנשמה יותר קדושה וגבוה הוכרחה להיות נשבה תוך קליפות עצומות לבלי תוכל להתגבר בעוצם קדושתה לבטל ולכלות הקליפה ההיא.
25
כ״ולזאת נשמת דוד המלך ע"ה שהיתה יקרת ערך נשבה תוך ב' קליפות עמון ומואב שהם קליפות גדולות הכוללות חיות הרע של ב' אומות שלימות הטמאות הללו והיתה בשביה עצומה, וכל זה ירש לוט והיתה כלולה בו נשמת דוד המלך ע"ה, אך לא היתה נכרת בקרבו כלל להיותה שבויה וכלולה תוך ב' קליפות גדולות, אח"כ נתחלק מואב לבכירה ועמון לצעירה, ואז היתה נשמת דוד המלך ע"ה כלולה בקליפות מואב לבד. ואחר כך בריבוי האנשים למואב נחלקה קליפה הכללית לפרטים רבים עד שנולדה רות היה בה פרט אחד מועט מקליפות מואב ובתוכם כלול נשמת דוד המלך ע"ה, ומאז התנוצצה נשמה זו ונתגברה על אותה הקליפה ונתגיירה והיתה צדקת, ונקרא שמה רות על שם שממנה יצא דוד הרי נקראת ע"ש דוד המלך ע"ה, העתיד לצאת ממנה, כי כבר התחילה נשמה זו להתנוצץ ולהתגבר, ואח"כ נולד דוד המלך ע"ה נקי לגמרי, ממילא היה הוא קדם וכל עמון ומואב היו אחוריים ושכיניו ממש ושאר האומות היה מהם ג"כ שכיניו אך לא קרוב כ"כ כעמון ומואב.
26
כ״זובהיות דוד המלך ע"ה אדמוני הוא הרע בכח אשר לו מאומות הללו שכיניו רק עם יפה עינים כמ"ש במדרש (בראשית רבה סג, ח) דהיינו על פי הסנהדרין, נמצא השתמש במדות רעות היוצאים מגדר התורה לצורך קיום התורה ובזה הוציא הניצוצות קדושות מהם והיה בו כח להורגם ולכלותם לגמרי, זולת כי ה' צוה לו לבלתי כלותם לגמרי כמבואר במדרשים, ולכן על עמון ומואב שהם שכיניו ממש גדלה השנאה והתגבר עליהם חוץ לטבע ונתאכזר מאד עליהם, ויתר האומות שלא היו שכנים קרובים אליו כמו הם התגבר עליהם ג"כ אבל לא כ"כ והבן.
27
כ״חוזהו הענין הארבעה מלכים, כי דוד המלך ע"ה אמר ארדוף אויבי ואשיגם, כי היה בו כח להרגם בחרבו ובקשתו עבור שהוא בעצמו הוציא חיותם מקרבם, ואמנם זרעו שיצאו מגזע קדוש גזע דוד המלך ע"ה כל עוד נמשכו דורותיו היו רחוקים משורש האומות ההם, לכן אסא עדיין היה לו קצת נגיעה בהם עד שהיה לו כח עכ"פ לרדפן, אבל גוף הכליון ביקש מה' שיעשה למען חסדו, אבל הוא לא היה לו כח זה, ויהושפט היה לו נגיעה בהן פחות מאסא עד שאפילו לרדוף לא היה בו כח ולא היה לו כח רק לומר שירה, אבל חזקיה שעליו ארז"ל שביקש לעשותו משיח ה' והיה נקי מכל סיג לא היו האומות שכיניו כלל לכן לא היה לו שום כח ונגיעה בהן רק ביקש יעשה ה' זאת לבדו כל הענין והבן.
28
כ״טוזהו הרמז בפסוק (דברים כ, י) כי תצא למלחמה על אויביך וגו', שיש לדקדק מאי כי תצא והוה ליה למימר כי תלך. ותו על אויביך מיותר, דמסתמא אין נלחמים עם אוהב. ותו ונתנו ה' אליהך בידך מיותר, ודי באומרו ושבית שביו, דמזה מובן ממילא שניתן ביד. ותו מאי שביו. ולהנ"ל מבואר, אמר כי 'תצא' דייקא, ר"ל שתצא לפעמים מגדר התורה להשתמש במדות רעות לא יהיה זה רק למלחמה על אויביך, 'אויביך' דייקא, אויב העצמי שלו אשר הוא בחינת אחור וקדם, ועי"ז ונתנו ה' אלהיך 'בידך' דייקא, כענין שביקש דוד המלך ע"ה ארדוף כו' וכאמור, וזהו ע"י ושבית שביו, ר"ל שהניצוצות קדושות אשר הם בתוכן בשביה יש לך כח להוציא מהן ועי"ז תתגבר עליהם מאד והבן היטב. ועין בפרשת ויגש.
29
ל׳ואתה ובניך כו' עבודת מתנה אתן את כהונתכם. עיין רש"י ז"ל. ונוכל עוד לפרש ענין עבודת מתנה עם מש"ה (משלי טו, כז) שונא מתנות יחיה, ומזה משמע דאוהב מתנות לא, וכמו שאמר ר"א בריש פרק אלו טריפות (חולין מ"ד:) לא בעי מר דאחיה דכתיב שונא מתנות יחיה, וטעם הדבר יש לומר בדרך צחות עם שנודע שביאת הנשמה לזה העולם הוא כדי שלא תאכל נהמא דכסופא, שניזונית מתחלה שם בדרך מתנה לבד, ולכן אף היות הנשמה בבואה לעולם הזה יש חשש סכנות פן ח"ו תתקלקל מחברתה בגוף נגוף, מ"מ בוחרת בזה יותר משתאכל מתנות תמיד, לפ"ז מי שאוהב מתנות למה יחיה הא אינו חושש לנהמא דכיסופא.
30
ל״אובדרך זה יש לומר בהלציי משארז"ל בברכות (י:) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (שנהנה הרבה משל אחרים), והרוצה שלא ליהנות לא יהנה כשמואל הרמתי, ויש לדקדק מאי קמ"ל ודאי שמואל ואלישע היו קדושי עליון ודעביד כמר עביד כו', ועוד לימא סתמא הרוצה ליהנות יהנה ושלא ליהנות לא יהנה. ותו דלשון כאלישע ולשון כשמואל צריך ביאור והכי הוה ליה למימר הרוצה ליהנות יהנה שכן מצינו באלישע וכו' שכן מצינו בשמואל. ויש לומר בהלציי, משום דטעם ביאת הנשמה לעולם יש לומר בב' דרכים, או שאינה חפיצה כלל בנהמא דכיסופא או שחפיצה רק שאם נותנים בחנם נותנים מתנה מועטת במשקל ומשורה והיא רוצה ליהנות הרבה לכן באה לזה העולם להרבות שכר של תורה ומעשים טובים. ממילא הרוצה ליהנות יהנה הרבה כאלישע דאז אף שאינו חושש לנהמא דכיסופא מ"מ יש לו תירוץ ב', ומי שאינו נהנה כלל ג"כ יחיה, לאפוקי הנהנה מעט ומסתפק בזה, ליתא גביה שום תירוץ מהתירוצים הנ"ל וק"ל, והוא דרך צחות בעלמא.
31
ל״בוהנה המתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו לכאורה אולי יאמרו הלא שונא מתנות יחיה, וכי תימא כי שכר הוא להם חלף עבודתם, זו קשה מהראשונה, שעל העבודה שעובדים לפני מלך מלכי המלכים במקדשו יקבלו שכר עליו. אולם המתנה היא עצמה מכלל העבודה, וכמשרז"ל (יבמות צ.) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, הרי דאכילתם בקדשי שמים עבודה גמורה היא, לז"א עבודת מתנה אתן את כהונתכם שהמתנה עצמה היא ג"כ מכלל העבודה וק"ל. דרוש לפרשת קרח ולפרשת בלק בהפטרת בלק (מיכה ה', ו-יא) והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, יש לדקדק עבר ורמס מיותר, הוה ליה למימר אשר אם טרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו, יש לדקדק דקאמר וכל אויביך יכרתו, משמע שיכלו כל העכו"ם ובלי מלחמה, ומה זה שהמשילם תחלה לאריה העובר וטורף דמשמע שיכבשו את העכו"ם במלחמה. גם יש לדקדק לשון תרום ידך דלשון זה שייך למימר על ב' אנשים שישנם בחיים וממשלה ואחד מהם ידו רמה על חבירו, משא"כ כאן שישראל יהיו מושלים והעכו"ם יכרתו ולא יהיו בעולם איך שייך לומר שיהיה יד ישראל רמה על העכו"ם, והיה ביום ההוא נאום ה' והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך והכרתי ערי ארצך כו', פירוש שלא יצטרכו לכל זה. ויש לדקדק, בשלמא למאי דקאמר וכל אויביך יכרתו שפיר אמר כאן שלא יצטרכו שוב לשום דבר מלחמה, משא"כ למאי דאמר מעיקרא עבר וטרף כו' משמע שילחמו א"כ עדיין יהיו צריכים לכל אלו, והכרתי כשפים מידיך ומעוננים לא יהיו לך. יש לדקדק דהבטחה זו אין לה חיבור לשלמעלה, וכי תימא דהפירוש ג"כ כך שמחמת שהעכו"ם יכרתו לא יצטרכו ישראל לכשפים נגד העכו"ם, אין זה אלא תימה, דלפ"ז משמע דעכשיו הש"י מתיר להם לעשות כשפים להתגבר על העכו"ם וזהו דבר שאי אפשר כלל.
32
ל״גנקדים פסוקי בלק ומה שאמר בלעם, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כו' תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, וארז"ל בסנהדרין (סנהדרין ק"ה.) אותו רשע מסר סימן בעצמו אם יהיה לו חלק לעולם הבא דאם ימות מות ישרים דהיינו מיתת עצמו אז תהיה אחריתו כמוהו שיהיה לו חלק לעולם הבא ואם לאו הנני הולך לעמי, ממילא כיון דלבסוף נהרג ידעינן דאין לו חלק לעולם הבא, וקשה מה סימן הוא זה ואיך תלוי חלקו בעולם הבא במה שימות או שיהרג. ותו למה קרי מיתת עצמו מות ישרים והלא כמה רשעי עכו"ם מתו על מטתם ולא נהרגו. ואגב אזכיר מה שפירש בספר תולדות יעקב יוסף בפסוקים אלו כי טוב הוא. ודקדק במה דאמר הן עם לבדד ישכון דלפשוטו קאי על ישראל כפירש"י ז"ל, והרי כתב מהרש"א בפ"ק דמגילה דלשון העם קאי על ישראל דמשמע העם המיוחד, משא"כ תיבת עם מורה על האומות, איך קרא כאן לישראל עם. ותו קשה דהוה ליה למימר הן עם לבדד ישכונו לשון רבים, ותו ובגוים לא יתחשב אין לו ביאור כלל.
33
ל״דופירש בספר הנ"ל ע"פ ש"ס דסנהדרין הנ"ל, ז' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא בלעם ודואג כו' בלעם בלא עם (פירש"י שאין לו חלק עם עם) דבר אחר בלעם שבלה עם שבלבל עם פירש"י שבלבל את ישראל שבעצתו נפלו כ"ד אלף מישראל והדר קאמר בלעם הוא דאין לו חלק לעולם הבא הא שאר עכו"ם יש להם מתניתין ר' יהושע היא דתניא ר"א אומר ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל כל גוים שכחי אלהים אלו עכו"ם, ר"י אומר ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו תמות נפשי מות ישרים ותהי כו' ואם לאו הנני הולך לעמי.
34
ל״הוהנה על פי הדקדוק יש חילוק, דלפירוש הראשון דבלעם היינו בלא עם נחלק התיבה לב' תיבות כאלו כתיב בל עם, משא"כ לפירוש הב' שבלה עם דאז אין חולם על הלמ"ד אז אין התיבה נחלק לב', והנפקא מינה בין הפירושים הללו הוא אי נימא דבין ישראל אין לו חלק לעולם הבא אבל עולם הבא המעט בין אומות העולם יש לו, או נימא דאין לו כלל, דאי נימא בלא עם ותיבת עם מורה על אומות כמ"ש בשם מהרש"א, אם כן אפילו בין אומות העולם אין לו עולם הבא, משא"כ אי נימא שבלבל עם דאז לא מוכח דאין לו עולם הבא רק מהסימן שנתן בעצמו, דאם ימות מות ישרים יהיה אחריתו כמוהו היינו כישראל, ואם לאו הנני הולך לעמי, אם כן על כל פנים בין אומות העולם יש לו עולם הבא.
35
ל״ווהנה פשטיה דש"ס משמע דלכולי עלמא אין לו חלק לעולם הבא אפילו עם אומות העולם, ולר"א ניחא דכולהו עכו"ם אין להם חלק לעולם הבא אבל לר"י קשה מנא לן דבלעם אין לו עולם הבא בין אומות העולם, וצריך לומר דסבירא ליה כלשון ראשון בלא עם דאז מוכח שפיר כנ"ל. ולפ"ז קשה לר"י איך אמר שנתן סימן בעצמו ואמר ואם לאו הנני הולך לעמי דמשמע שיהיה לו עולם הבא בין אומות העולם.
36
ל״זועפ"ז יתבארו הפסוקים הנ"ל, כי באמת הרשע עצמו היה מסופק ברמז שמו הטמא מה מורה, אם רצונו בלא עם דאז אפילו בין אומות העולם אין לו, או שבלבל עם דאז לא מוכח משמו כלום רק סימן, זה מסור בידו דאז יוכל להיות שאפילו יהרג מ"מ יהיה לו עולם הבא בין אומות העולם כנ"ל, וזהו שאמר הן עם לבדד ישכון, ר"ל עם תיבת עם מבלעם הוא לבדד שנחלק לב' תיבות, דהיינו בלא עם, אז אפילו בגוים לא יתחשב שלא יהיה לו חלק אפילו בין אומות העולם, משא"כ אם אין התיבה חלוקה אז צריך סימן תמות כו' ואם לאו הנני הולך לעמי עכ"פ כנ"ל, ממילא כיון דהאמת כפירוש הראשון בלא עם דהכי סבירא ליה לר"י משום הכי אין לו כלל עולם הבא, ומיושב מה דהוי קשיא לן אליבא דר"י ואתי שפיר עכ"ד בתוספת ביאור ודפח"ח. מעתה נשאר לנו עוד לבאר מה שהקשיתי תחלה איך תלוי עולם הבא במיתתו, וגם למה קרי למיתת עצמו מות ישרים, ונבאר זאת אי"ה היטב.
37
ל״חנקדים לבאר המשך פסוקי קרח וזה תואם, בתחלה אמרו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי המעט מכם כו', אגב אזכיר דברי מהר"ש אלגזי כי טוב הוא. שדקדק דקאמר המעט מכם והוה ליה למימר המעט לכם. ופירש על פי מ"ש רש"י ז"ל מה שנתמעט שבט לוי במנין האחרון הרבה לפי שהיה הארון מכלה בהם כי לא היה אפשר להם לצאת ידי חובתן כל כך, לפ"ז מכל שכן אם היו כולם משרתים בכהונה היה נתמעט בהם יותר, וזהו שאמר להם משה רבינו ע"ה למה אתם מערערים ורוצים כולכם להיות כהנים, הרי המעט מכם, ר"ל למה מכם הוא מעט מכל השבטים היינו כי הבדיל אלהי ישראל אתכם כו', וא"כ מדוע ובקשתם גם כהונה עכ"ד וש"י.
38
ל״טוידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם כו' ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני ואם בריאה כו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', קשה טובא מה זה סימן דאם ימותו כשאר האדם אזי מה שעשה אהרן כהן גדול ובניו סגנים ואליצפן נשיא, היה מדעתו שלא עפ"י הדיבור ואם ימותו מיתה חדשה אזי היה הכל עפ"י הדיבור דלפי הסברא אפילו אם יענשו במיתה פשוטה מוכח דבר זה, דאם לא כן למה נענשו, וכי תימא שחשדו שאף שעשה משה כל המעשים מעצמו מ"מ בידו לבקש מהש"י לענשם, זה אינו, חדא דהא תחלה אמרו כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו, הרי שלא מצאו למשה רבינו ע"ה שום מעלה יותר מהם, ותו דאם ביד משה לבקש מהש"י להענישם והש"י יעשה בשבילו, א"כ כך יוכל לשלוח עליהם מיתה חדשה כמו מיתה פשוטה וא"כ מה סימן נתן להם. עוד יש לדקדק אם כמות כל אדם ימותון ופקודת כל האדם כו' הוא כפל לשון במלות שונות.
39
מ׳וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה', קשה הרי מתחלה נתן להם משה רבינו ע"ה סימן שאם ימותו מיתה חדשה אז ידעו כי מאת ה' היתה זאת וא"כ מאיזה סברא באו לומר אתם המיתם, ובלאו הכי תמיה כי בודאי החיים והמות ביד הקב"ה ומאין יבואו לומר אתם המיתם, וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע (יש לדקדק למה לעיל אמר הבדלו וכאן אמר הרומו). ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה כו' החל הנגף כו'. תמוה מאד דבפעם ראשון אמר להם ג"כ הקב"ה הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם. וירצה, כי בהיותם בתוך העדה אזי זכותם מגין על העדה ואי אפשר לכלותם, ומהאי טעמא כיון שהם לא עשו כך ולא יצאו מתוך העדה לא התחיל נגף, ומאי טעמא כאן שאמר להם הקב"ה ג"כ הרומו והם לא יצאו מתוך העדה רק נפלו על פניהם מדוע התחיל נגף ולא הועיל זכותם. גם יש לדקדק למה בראות משה רבינו ע"ה שהתחיל הנגף צוה להקטיר קטרת מה מקום לקטורת בכאן, ורש"י ז"ל ישב ג"כ קושיא זו וכתב רז זה מסר לו כו' יעוי"ש.
40
מ״אנקדים ש"ס דברכות (ז:) דאמרינן שם אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר (משלי כד, יט) אל תתחר במרעים כו' ופריך והאמר ריש לקיש מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר (שם כח, ד) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. ומשני הא ברשע שהשעה משחקת לו והא ברשע שאין השעה משחקת לו ואי בעית אימא הא במילי דעלמא והא במילי דשמיא. ואי בעית אימא כאן בצדיק גמור כאן בצדיק שאינו גמור דכתיב תחריש כבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע ע"כ. יש לבאר בתירוצים אלו איך ביאורם, כגון בהא דמשני הא במילי דעלמא וכו' אי הכוונה דתרווייהו במשחקת לו אבל באין משחקת לו שרי אפילו במילי דעלמא, או הכוונה איפכא דתרווייהו באין משחקת אבל במשחקת אפילו במילי דשמיא אסור, וכן נמי בתירוץ הג' יש להסתפק כך איך הכוונה, כי יש נפקא מינה לדינא, וכאשר נסביר היטב ג' תירוצי ש"ס הללו יבואר זאת ממילא. וטרם שנבאר זאת נבאר מה שהרשע נענש עבור הצדיק יתחלק לג' דרכים זה למעלה מזה, ואלו הג' דרכים הם עצמם ג' תירוצי ש"ס הללו.
41
מ״בדרך הראשון שהרשע מט לפני הצדיק ונענש עבורו הוא במדרגה קטנה. ויובן על פי מה שביארתי מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים לז, יב) זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו ה' ישחק לו כי ראה כי יבא יומו ע"כ. והוא תמוה מאד, דזה שייך לומר בבני אדם אם אחד עושה מעשים רעים לחבירו וחבירו יודע שהוא מוכן בקרוב לפורעניות כי שמע מבית המלך וכדומה אז משחק עליו, משא"כ בהקב"ה אשר כל הסיבות מאתו ית"ש ואין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה (חולין ז:) א"כ איך שייך לומר כי ראה כי יבא יומו, וזה תמיה עצומה.
42
מ״גוביארתיו על פי משל, שמלך אחד היה לו בן קטן והיה אוהבו מאוד עבור כי הלך בדרך הישר ולא עשה דברים מכוערים, הגם כי עדיין לא עשה צורכי המלך במלחמות וכדומה להיותו קטן מ"מ אהבו כי בנו הוא והולך בישרות. והמלך הזה נתן פקודות בכל מדינות מלכותו את אשר גזר עליהם איך יתנהגו ואשר יעבור על צואתו דתו להמית, וקבע לעוברי על דבריו את מיתתם דרך משל העובר ע"ז בסייף והעובר ע"ז יסקל וכדומה. אכן המלך הזה לרוב טובו ורחמיו חס על אותם אשר יענשו במיתה לבלתי המיתם תיכף בעברו על מצות המלך אלא קבע לו שנה תמימה מיום עבור עד יום המות אותו, בכדי שבתוך אותו הזמן יפקח על צורכי בניו ולצוות אל ביתו.
43
מ״דפעם אחד אירע שעבר איש אחד בעיר המלוכה על ציווי המלך ודנוהו למיתה על פי נימוסי המלכות, ויהי כאשר ידע אותו האיש כי אחר שנה יומת נתישב בדעתו שבתוך אותו הזמן אשר עודנו חי על האדמה ימשוך בטוב את בשרו באכילה ושתיה ולעשות כל אשר חפץ, כי בלאו הכי יומת אחר שנה ובתוך השנה לא יומת אפילו אם יעשה כל המעשים כי כן דבר המלך ודתו לבלתי יומת עד סוף השנה, לכן טוב לו באותו שנה לעשות כל חפצו וכן עשה. והנה בן המלך הזה היה הולך בכל יום תמיד לבית הספר והיה דרכו אצל בית של אותו האיש, ויהי מדי ראותו את בן המלך עובר לפניו יסור אליו כל יום וציער אותו בהבלים ודברים ועכבו שעה או שתים מללכת לדרכו אשר הוא הולך, והיה אותו התינוק מצטער ממנו מאדך בכל יום. ויהי כספרו לפני המלך אביו הצער שיש לו מאיש פלוני דיבר על לבו לאמר זה הבל ואל תצטער, אכן התינוק למיעוט שכלו היה מצטער ולא היה יכול לסבול.
44
מ״הוכראות המלך שהוא מצטער אמר לו בני אם יש לך צער מעשיית הזה נטה לך על ימינך או על שמאלך ואל תקרב לפתח ביתו והקיף את הדרך, והיה אותו התינוק עושה ככה תמיד. והבין המלך כי היטב חרה לבנו על הדבר הזה שיצטרך הוא להקיף הדרך עבור זה הנבזה רק שהיה עושה כך כי מצות המלך עושה, ואע"ג שידע המלך כי חרה לבנו מ"מ לא ענש לאיש הלזה כי אין בעשיה זו די עונש כי כל הדברים אשר עשה לבנו אינם רק הבלים וליצנות. בתוך כך הגיע סוף השנה יום אשר יומת אותו האיש אז נזכר המלך צער בנו ורצה לפייסו שיהיה סבור שיומת האיש עבורו ע"י שציער אותו, אז אמר המלך אל בנו ואתה עושה כך עד עתה שאתה צריך להקיף הדרך עבור זה הנבזה, והשיב לו כן אני עושה כאשר צויתני, אמר לו המלך אל תעשה עוד כך אלא לך דוקא לפתחו, ואם עוד יתחיל עמך תענהו עזות ואם יצערך הנני מוכן שם על הדרך עם השרים, ואם יצער אותך אזי תיכף אשלח לקחת אותו ויומת, וכך עשה התינוק וזה ציערו והומת מיד, והיה אותו התינוק שמח מאד שראה נקמה בשונאו שהומת עבורו שהיה סבור שע"י מה שציערו הומת, ובאמת המלך וכל השרים ידעו שלא הומת בשביל זה רק בלאו הכי הומת, אלא שהמלך עשה שחוק בזה כדי לפייס את בנו, לכן עשה זאת בכוונה בהגיע יום אשר יומת צוה לבנו לילך דרך ביתו שיצערהו וכנ"ל.
45
מ״והנמשל הוא, כי הקב"ה חקק בתורתו את אשר לא תעשנה, וגזר לכל אחד עונשו והם ד' מיתות בית דין, וארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שבטלו ד' מיתות בית דין מיום שחרב בית המקדש דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה כו', רצו בזה כי הש"י לא חקק רק אלו הד' מיתות כוללות כל מחויב מיתה ואין מיתה אחרת על שום עבירה, לכן עתה שבטלו מיתות בית דין והקב"ה מעניש בעצמו ג"כ אינו מעניש רק על פי מיתות האלה. ולרוב רחמי הש"י אינו מעניש תיכף בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה אלא מאריך אפו וגבי דיליה ונגזר על כל אחד כמה יהיה אריכות אפיו אליו, וכמאמרם ז"ל סוטה כ"א. ויש זכות תולה ג' שנים כו' הכל כפי הזכות שנמצא בו כך נגזר עליו אריכות אפים, רק שלהיות נגזר עליו מיתה נסתלקו מעליו השמירות וההשגחות אשר יש מסטרא דקדושה לכל בר ישראל אשר שמירה זו מועלת לכל בר ישראל, ומרחקתו מן החטא וממשיך עליו רוח קדושה, ומזה נסתלקו ההשגחות, ומחמת זה הולך אחרי שרירות לבו הרע בלי הרהורי תשובה, כי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי את אשר נגזר עליו.
46
מ״זוהנה ישראל נקראו בנים למקום, היינו כל איש ישראל אשר לכל הפחות שומר עצמו מעבירות אע"פ שאינו צדיק גמור כל כך למיעוט שכלו וכדומה, הנה קראו הקב"ה בנו כמאמרו (הושע יא, א) וממצרים קראתי לבני, והוא בעיני הקב"ה כבן קטן אשר אביו אהבו. והנה זה הרשע דרכו להתקוטט עם כל הולך ביושר עבור שסר צלו מעליו והוא נתקרב מדי יום יום לס"א, לזאת אינו יכול לסבול כל מי שהולך ביושר והוא מתקוטט עמו ומצערו. וזה צועק להקב"ה על צער שיש לו ואעפ"כ אין רשע זה נענש עבורו, כי ה' יודע כל עניני עולם הזה כי המה הבל לכן זה הרשע שמצער את זה ומפסידו ממון או כדומה באיזה דברי עולם הזה אין בזה די עונש לכן אין רשע זה נענש, ואדרבה הקב"ה מצוה ע"ז הצדיק לסור מעליו כאשר חקק בתורתו אל תתחר במרעים כו', לכן זה האיש עושה מצות הקב"ה ומתרחק ממנו כל מה דאפשר לבלתי יראהו אותו הרשע ולא יתגרה בו, ואע"פ שחרה לו מה שצריך לו להחבא תמיד מלפני הרשע הזה מ"מ מצות המלך הוא לאמר לא תענהו דבר.
47
מ״חאך מה עושה הקב"ה, בבוא יום הפורעניות של הרשע אשר נקצב עליו משחק בו הקב"ה באותו הרשע כדי שיתפייס זה המצטער ממנו, ומהו עושה מזמנם יחד ומגרה לזה הרשע על אותו האיש ומתמלא עליו כעס ומתחיל לצערו, ובתוך כך בא עליו הפורעניות וזה נתמלא שמחה ומתפייס על כל הצער שהיה לו בחשבו כי רשע זה נענש עבורו, אבל האמת אינו כך, כי זה בלאו הכי נענש עבור חטאו רק שהקב"ה שוחק בו עבור זה האיש שיתפייס. זהו מאמר הפסוק (תהילים לז, יב) אם תראה כי זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו ונתמלא חימה עליו אז תדע כי ה' ישחק לו, ר"ל שהקב"ה עושה ממנו שחוק והוא עצמו מגרה הרשע הזה לצער את הצדיק הזה כי ראה כי יבא יומו המוכן לו, ולכן עשה ה' זאת כדי שיתפייס צדיק זה וכאמור. הנה זהו דרך אחד אשר רשע מט לפני צדיק והוא מדרגה קטנה, והקב"ה מזמין זאת לאדם כשר אפילו שאינו צדיק כל כך רק נשמר מעבירות, אם מצטער מאדם רשע מזמין לו הש"י כך לפייסו, ובאמת אין רשע זה נענש עבורו רק הקב"ה עושה זאת כדי שזה יתפייס שיהיה סבור שהקב"ה נקם נקמתו מרשע זה וכאמור.
48
מ״טדרך השני שהרשע נענש עבור הצדיק, והוא במדרגה יותר גדולה מהדרך הראשון. ויובן על פי מה שביארתי דברי ירמיה הנביא ע"ה מה שהתפלל על אנשי ענתות שציערוהו תמיד, ואמר (ירמיה טו, טו) אל לארך אפך תקחני, וארז"ל (מדרש תהילים עד, פא) שטען לפני הש"י שאע"פ שאתה ארך אפים, היינו לעובר עבירות שבין אדם למקום כי אתה יכול לסבול, מה שאין כן שהם מצערים אותי שאני בשר ודם ואיני יכול לסבול כל אותו העת שתאריך אפך, לכן תענשם מיד. ויש לדקדק ממה נפשך אם כך היא המדה לבלתי תת ארך אפים לעושים עבירות שבין אדם לחבירו, עבור שאין כח בבשר ודם להמתין, אם כן למה הוצרך להזכיר זאת בתפלתו, ואם המדה לתת אריכת אפים גם על עבירות שבין אדם לחבירו, אם כן איך רצה הוא לשנות מדתו של הש"י, ובמקום אחר אמר עוד ירמיה ע"ה בנדון זה זכור עמדי לפניך כו'.
49
נ׳ויתבאר כל זה על פי משל, הנה אותו האיש שהזכרנו תחלה במשל הא' שהיה עושה כל שרירות לבו וציער את התינוק בנו של המלך ואעפ"כ לא רצה המלך לעשות לו מאומה עד בוא עתו. הנה נזדמן הדבר שהמלך הזה היה לו עוד בן גדול וחכם ואיש חיל, וישימהו המלך על משמעתו ושלחו למלחמות ונצח את כל אויבי המלך להיותו איש משכיל מאד ומצליח בכל אשר יפנה, וכראות המלך כי כן מנהו על ביתו ללחום מלחמתו, והבן הזה היה נאמן בכל בית אביו וישם נפשו בכפו לא הלך בטל רגע אחד רק בכל עת עשה מלחמות המלך, וכבש לו מדינות הרבה בגבורתו וחכמתו עד שהמלך נתעשר עושר גדול על ידו.
50
נ״אויהי היום שהיה הולך עם החיל שלו למערכת אויביו להפיל בהם חללים, נזדמן לו בדרך האיש הנ"ל וציער אותו ועיכבו ב' או ג' ימים שלא היה יכול ללכת למלחמה, ועל ידי כך לא נצח אז במלחמה, ולא די שלא נצח הוא אף גם שהאויב נצח אותו, כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה (הושע י, יד) עבור שלא הכין לו תכסיסיו וכל הצורך עבור עיכובים שעשה לו זה. ויהי בחזרו לאביו כאשר יתגנב העם הנכלמים בשובם ממלחמה, ויתמה המלך ויאמר לו מה זאת, השיבו מה אגיד לך כי לא מצדי נהיה הדבר הזה רק עבור זה האיש שעיכב אותי ואחרתי יום מועד במלחמה, ועוד זאת אגיד לך, שהנני רוצה מיד לילך עוד הפעם למלחמה, ובוודאי אנצח אלולי שזה האיש עודנו שם בדרך, ואם עוד יעכבני אולי יהיה עוד כבראשונה, ויען המלך ויאמר, שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא ואמיתנו תיכף על אשר גרם שנפל עמי במלחמה וגרם לי הזיקות הרבה, ועוד הוא רוצה לעשות כבראשונה ויביאני לידי הזיקות, לכן מההכרח להמיתו תיכף ולבלתי להמתין עד בוא עתו, וכן עשה וימיתהו המלך.
51
נ״בהנמשל הוא כי הקב"ה ברא את האדם רק לצורך המלחמה שהוא מלחמת היצר הרע, וכמ"ש הסמ"ג בהקדמת ספרו, ומלחמה זו אינה נפסקת אפילו רגע אחד כמבואר בחובת הלבבות, והאדם הצדיק המשכיל ונלבב ונלחם מלחמת ה' תמיד ונוצח בחכמתו ובגבורתו את היצר הרע, כמאמרם ז"ל (אבות ד, א) איזהו גבור וכו' ואם נזדמן הרשע לנגדו ומצערהו נמצא הוא מבטלו מעבודת ה', כי הצדיק הזה אינו בטל אפילו רגע, והש"י מזמין לו תמיד מלחמות ונסיונות כדי שיכבוש וינצח, נמצא זה המצערו הוא מונעו מללחום מלחמות ה' ואינו נוצח, ולא די שאינו מנצח אף גם לפעמים עבור צערו נעשה מנוצח, כמשארז"ל (בבא בתרא ט"ז:) אין אדם נתפס על צערו, ובזה נמשך כביכול הפסד להש"י, כנודע שהעבודה צורך גבוה. והש"י יודע שאלולי זה הרשע היה צדיק זה כובש כל המלחמות, וזה הרשע עושה כפעם בפעם ומונעו ומפסיד להש"י, לכן מוכרח הקב"ה להמית את הרשע ולא ימתין לו עד שיראה כי יבוא יומו, כיון שעל ידו נמשך הפסד להש"י כביכול.
52
נ״גוהנה כזה אירע לירמיה ע"ה, כי היה עובד ה' ובכל רגע את מלחמות ה' הוא נלחם, ואלו אנשי ענתות ציערוהו וביטלוהו עד שבלתי אפשר היה לו לנצח, ואדרבה לפעמים נעשה מנוצח כנודע מעובדא דבן סירא, לכן טען להש"י אל לארך אפך תקחני, ר"ל שאין לך להמתין עד שיבא יומם שיענשו על עבירות שבידם, רק עליך להענישם תיכף, כי זכור עמדי לפניך, ר"ל זכור תזכור כי אני עומד תמיד לפניך ואיני הולך בטל אפילו רגע אחד, נמצא שאלו המצערים אותי גורמים לך הפסד, לכן אין לך להמתין עד בוא עתם.
53
נ״דהנה זהו דרך השני אשר רשע מט לפני צדיק, והיא מדרגה גדולה שלא נעשה כזאת זולת לצדיק גדול כזה אשר בכל רגע הוא נלחם מלחמות ה' כאמור, וההפרש אשר בין העונש של רשע הנמשך מדרך זה, ובין העונש הנמשך כפי דרך הראשון יתבאר אי"ה בדברינו לקמן.
54
נ״הדרך השלישי אשר הרשע נענש ע"י הצדיק, הוא המדרגה יותר גדולה גם מהדרך השני. ויובן בהקדם מה שפירשתי מאמרם ז"ל (שבת פ"ח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת להקב"ה רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו ואמר להם לקבל התורה בא, ודברים אלו תמוהים דניחזי אנן דרך משל, פעם אחת עשה המלך סעודה על כל שריו לכבודם, והזמין גם עני אחד באותה סעודה והשיבו אצלו במרומי קרת, היתכן שירגזו השרים על המלך לאמר לו מה כבוד עשית לנו אחר שזמנת גם העני הזה אל הסעודה והושבתו אצלך, אין זה דרך ארץ שיאמרו כן למלך כי הוא המלך יש בידו להשפיל אותם ולהגביה לזה. ואם כן מה מקום לשאלתם שאמרו להקב"ה מה לילוד אשה בינינו, וביחוד במשה רבינו ע"ה שהוא מבחר האנשים, ונשמת הצדיק למעלה ממדריגת המלאכים, ואיך יאמרו עליו מה לילוד אשה בינינו, ותו מהו תירוץ זה מה שהשיב לקבל תורה בא, והרי אם בתחלה נתקנאו בו על שבא ביניהם, מכל שכן שיתקנאו עוד יותר בהוודע להם שבא להוריד התורה, וכמו שאמרו באמת, תנה הודך על השמים.
55
נ״ווביארתי מאמר זה בהקדם מאמרם ז"ל (יומא ל"ח:) וצדיק יסוד עולם בזכות צדיק אחד העולם מתקיים. והכוונה כי נודע שנשתלשלו כל העולמות מסיבה ראשונה עד טבור הארץ, עולמות לאלפים ולרבבות וכולם תלוים זה בזה, התחתון בשל מעלה ממנו שנשתלשל ממנו, ונשפעים זה מזה בהשתלשלות מן מקור המקורות עד טבור הארץ, ואולם אופן דיבוק העולמות זה בזה אשר יתלכדו ולא יתפרדו זה מזה הענין הוא כך, כי בכל דור ודור ההכרח להיות צדיק אחד היותו גדול מכל צדיקי הדור, אשר מקור נשמתו אגוד במקור המקורות כולם, ונוקב ויורד דרך כל העולמות עד גופו של צדיק זה, נמצא ראש נשמתו במקור המקורות וראשו השני בטבור הארץ בגוף שלו, והוא המקשר כל העולמות זה בזה, והוא כדמיון קו מרגליות אשר לולא החוט שנוקב בהם היו נופלים זה מזה ומתפרדים, רק מחמת שהחוט נוקב ויורד בהם מראשן עד סופן קשור בשני ראשיו עי"ז הם כולם מתחברין זה בזה, כך נשמה זו קשורה בראש ובסוף.
56
נ״זכי נודע שכל הברואים אשר בכל העולמות אין בכחן רק מרוחניות אותו העולם ולא ממה שלמעלה מהם, משא"כ נשמת האדם כלול מעולמות שלמעלה, רק לא כל צדיק וצדיק שוה בשורש נשמותיהן והם זה למעלה מזה, וצריך שיהיה בכל דור עכ"פ צדיק אחד אשר נשמתו קשורה ונשתלשלה מגבהי מרומים, והוא כמו החוט בתוך המרגליות כך עליו תלוים ומדובקים כל העולמות, וצדיק זה הוא הנקרא יסוד עולם, כי הוא יסודן וקיומם של כל העולמות. וכמו אם יוקח החוט מתוך המרגליות היו כולם נפרדים ונופלים, כך בהסתלקות צדיק זה יכולים כל העולמות להתבטל, ומטעם זה ארז"ל (בראשית רבה נח, ב) וזרח השמש ובא השמש כו' עד שלא שקעה כו' כי לא יסתלק צדיק זה מהעולם עד בוא אחר במקומו, כדי שיתקיימו העולמות.
57
נ״חוהנה צדיק זה הוא מבחר כל העולמות, והוא המשפיע על פי שורש נשמתו מן המקור כל ההשפעות הצריכות לכולם, ובלעדו היו כל העולמות בטלים מן המציאות, והנה צדיק זה בידו לעלות תמיד מדריגות רבות עד אין מספר, ואפשר לו ברוחב בינתו ומעלתו להסתלק מחשבתו ונשמתו שלא יהיה בזה העולם כלל, וכדמצינו באליהו וצדיקים אחרים שהיו להם שני גופים, שהיה מתפשט מכל וכל מזה הגוף ונתלבש בלבוש רוחניי ונסתלק מזה העולם, דהיינו שהוא במדריגה כזו שאינו מרגיש כלל עניני זה העולם, כי נסתלק לעולם שלמעלה, וכן יוכל להסתלק מעולם לעולם עד אין חקר, ודבר זה הוא רעה לבריות, כאשר שמעתי בשם חכם אחד לפרש, מה שהוזכר פעם אחד בזוהר הקדוש (זוהר ח"ב פ"ט:), שגילה רשב"י לחבריא סודות התורה, ואח"כ שיבחו את דברו מאוד ואיך נמשך מאתו טובה רבה לכל בני דורו, ואמרו וי לדרא כד יפוק מר מעלמא, והוא דבר תמוה שאינו דרך ארץ כלל לדבר ככה לרבו.
58
נ״טופירש על דרך האמור כי בעת שהצדיק יסוד עולם בראשיתו עדיין לא נתעלה כל כך למדרגה גדולה, ועדיין רצונו ושכלו ומחשבתו שורה בעולם זה, אז כל זה העולם מקבל מאתו שפע והשגה וכל טוב, משא"כ כשנסתלק מזה העולם לעולם שלמעלה ממנו, א"כ אינו יכול להשפיע על בני דורו שפע והשגה, כי איננו בזה העולם כלל, וזהו שאמרו וי יהא לדרא כד יפוק מר מעלמא, לא שכיונו על מיתתו, אלא רצו שכאשר יתעלה למדריגה גדולה עד שיצא במחשבתו ונשמתו מזה העולם, אז יהיה רעה לדרא, כך שמעתי בשם חכם אחד ויפה דיבר.
59
ס׳וענין זה הוא מכון ג"כ בדברי רז"ל בההוא שאמרו (תענית כ"א:) בשיבבותיה דרב הונא לא הוי דליקתא סבור מינה דזכותא דרב הונא אהני להו איתחזאי להו בחלמא הא זוטרא הוא לגבי דרב הונא כו', ונתעוררו המפרשים דמה בכך שהוא זוטרא דאם יכול זכותו להועיל על דבר גדול מכל שכן על דבר קטן, ותו מאי נפקא מינה להו בדבר זה ולאיזה צורך הוצרך שידעו בזכות מי היה הדבר ההוא. ואולם הכוונה עם האמור כי היה פחיתות הכבוד לרב במה שהיו סבורים שזכותו הועיל להם בעניני עולם הזה, כי באמת הוא נתעלה במדרגתו מזה העולם, לכן אמר הא זוטרא הוא לגביה, ואי אפשר שיגין זכותו בזה.
60
ס״אוהנה צדיק כזה אשר מצד עצמו הוא יכול להעלות במדרגות רבות מעולם לעולם, ובאמת רצון הקב"ה שיהיה הוא יסוד העולם וישפיע גם לזה העולם, מוכרח הקב"ה לעשות לו רצון אל עניני עולם הזה בכדי שיהיה קשור בזה העולם ולא יסתלק מזה העולם, וזהו אמרם (יבמות ס"ד.) הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ר"ל שהקב"ה רוצה שיהיה לו רצון לעניני עולם הזה, ויתפלל על אותו הדבר בכדי שישפע גם לכל הבריות, וזהו כוונת הפסוק (תהילים קמה, יט) רצון יראיו יעשה, ר"ל הקב"ה עושה רצון אל הצדיק, ר"ל שהקב"ה שולח לו ועושה שיהיה לו רצון לאיזה עסקי עולם הזה, בכדי שיהיה את שועתם ישמע ויושיעם, ר"ל שיתפלל להקב"ה וכאמור.
61
ס״בונחזור אל הענין, כי הצדיק כזה אשר הוא יסוד העולם אשר בו מקושרים ומדובקים כל העולמות, והוא ברצונו להסתלק מעולם לעולם, זולת שהקב"ה אינו מסכים שיהיה כך כי הוא נברא לצורך כל העולמות, וכמו שאם ינתק קצת מהחוט אשר בתוך המרגליות אזי אותן המרגליות שהיו מחוברים בו יתפרדו ויפלו, כך אם יתעלה צדיק זה מן קצת עולמות אזי אותן העולמות יתבטלו מהמציאות, לכן מוכרח כל עליותיו של צדיק זה להיות ברצוא ושוב, שלא יתעלה ויסתלק לגמרי רק יחזור על עקבו והבן. ומטעם זה מצינו באליהו ז"ל שקודם סילוקו היה כל עליותיו ברצוא ושוב, ובעת שעלה במחשבה שיסתלק לגמרי הוצרך תחלה למשוח את אלישע לנביא תחתיו להאציל רוחו עליו, דאם לא כן נמשך ביטול לעולמות התחתונים.
62
ס״גוהנה הטעם אשר שורש נשמת המלאכים אינו רק מקדושת אותו העולם ושורש נשמת איש הישראלי הוא גבוה מעל גבוה, הטעם מבואר במפרשים להיות שאין יצר הרע במלאכים די להם בקדושת אותו העולם, מה שאין כן האדם עלול לחטוא מהיצר הרע שבו עבור שהוא ילוד אשה, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהילים נא, ז) ובחטא יחמתני אמי לכן הוצרך נשמתו להיות ממקום גבוה והלואי שלא יחטא, ממילא האדם להיות ילוד אשה נמשך לו נשמה ממקום גבוה, ועל ידי כן יש בו הכח שיהיה יסוד עולם המקשר יחד כל העולמות ומשפיען כל חיותן.
63
ס״דובזה יובן המאמר שהתחלנו, כי בעלות משה רבינו ע"ה למרום ובא לעולם המלאכים, עלה בדעת המלאכים כי משה רבינו ע"ה להיותו מבחר הנבראים ויסוד עולם, התחיל להתעלות מעולם לעולם, וסברו שנסתלק לגמרי מכל וכל, ממילא לדעתם זו כבר נתבטל עולם העשיה לגמרי מהמציאות אחר שיסוד עולם נסתלק משם, ובהיותו כן פחדו ורהו אולי יסתלק גם מן עולם המלאכים לעולם שלמעלה, ואז גם עולם המלאכים יתבטל מהמציאות. וזהו ששאלו להשי"ת מה לילוד אשה בינינו, ואמרם ילוד אשה לא כיונו לפחיתות, רק אדרבא כאשר ביארנו כי אין כח בשום בריה להיות יסוד עולם רק מי שהוא ילוד אשה, וזהו שאמרו מה לילוד אשר בינינו, הלא אתה בראת ילוד אשה כדי שיהיה בארץ בכדי שיקשר ויחיה כל העולמות על פי שפעו שנשפע על ידו מן המקור עד טבור הארץ, ואם כן מה עושה בינינו, דאם כן כבר נתבטל עולם התחתון, ואולי יעלה ויסתלק גם מעולם המלאכים. והשיבם שלקבל תורה בא, ירצה שמה שהוא במרום לא נסתלק לגמרי רק ברצוא ושוב, שלא עלה רק לקבל תורה ודעתו לחזור ולא נתבטל שום עולם. והבן כי לדעתי הוא אמיתי בע"ה.
64
ס״הוהנה צדיק כזה אשר כל העולמות אין מקבלים שפעם וחיותם רק על ידו ומאתו, כל המצערו אפילו קצת מן הקצת הוא נענש מיד. על דרך שארז"ל (זוהר ח"ג קמ"ז. ) כהן השונא הצבור לא יעלה לדוכן, מאחר שענין ברכת כהנים הוא להשפיע ברכה על הציבור דרך אצבעותיו, וקבלת השפע אי אפשר רק על ידי אהבה גמורה. הכי נמי זה הצדיק אשר כל החיות נשפע על ידו לכל הבריות, ממילא מי שמרחיק את עצמו מאתו ומצערו הגם שהצדיק אינו נעשה לו שונא רק שמסלק ממנו אהבתו, שוב נפסק מאתו החיות, כי אין יכול שוב לקבל חיותו ושפעו ממנו, וצריכין כל האדם ליזהר בכבודו ולהתקרב אליו לעורר אהבתו.
65
ס״והנה זהו דרך השלישי אשר הרשע נענש עבור הצדיק, והוא מדרגה גדולה מאד לא נעשה זאת כי אם בצדיק יסוד עולם, והוא לחד בדרא או לתרי בדרא, וכמאמר חז"ל (סוכה מ"ה:) ראיתי בני עליה והמה מועטים. הרי נתבאר שלשה הדרכים שהתחלנו לבארם. הדרך האחד, שזה מת בעונו בבוא יומו רק שהקב"ה מסבב שיהיה זה בעת שמצער להצדיק. דרך הב', הוא בצדיק היותר גדול אשר זה ע"י שמצערו מבטלו מעבודת הש"י, ונמשך הפסד כביכול להשי"ת כאשר נתבאר באורך. והדרך הג' הוא ביסוד עולם וכאמור, והחילוק בין כל אלה הדרכים יתבאר אי"ה לקמן בדברינו.
66
ס״זואלה הג' דרכים הם הם בעצמם ג' תירוצי הש"ס בברכות שהקדמנו, שאמר האופן אשר הצדיק מותר להתגרות עם הרשע ויהיה בטוח שהרשע יענש על ידו. התירוץ הראשון הוא, כאן ברשע שהשעה משחקת לו כאן באין השעה משחקת, הכונה כפי הדרך הראשון, שהצדיק הוא במדרגה קטנה שאז אין הרשע נענש עבורו רק על דרך כי ראה כי יבא יומו, לכן בעת שרואה שאין השעה משחקת לו וכבר ירד מנכסיו וזהו סימן כי קרוב יום אידו ויבא יומו אז יוכל להתגרות בו, משא"כ בעת אשר השעה משחחקת לו כי עדיין לא בא יומו, אז לא יפול בידו ולא יתגרה בו.
67
ס״חהתירוץ השני, הא במילי דעלמא והא במילי דשמיא, הוא הדרך השני, וירצה שאפילו בעת שהשעה עדיין משחקת לו ולא קרוב יום אידו, ג"כ לא קשה מידי דדוקא במדרגה הקטנה שאז אינו מצערו רק במילי דעלמא, לכן קודם שיבא יומו לא יפול בידו, משא"כ במדרגה השניה שאז מבטלו ממילי דשמיא, שנמשך הפסד כביכול להש"י, אז יפול מיד כאמרו אל לארך אפך תקחני, כאשר ביארתי באורך בדרך הב'.
68
ס״טהתירוץ הג' אפילו אם אינו מצערו רק במילי דעלמא, דאז בהיותו עדיין השעה משחקת לו לא יפול בידו, מ"מ לא קשה מידי הא בצדיק גמור כו', ר"ל כי הצדיק גמור אשר הוא יסוד עולם הוא הדרך השלישי שביארנו בארוכה, דאפילו אם אינו מצערו רק מעט ובמילי דעלמא אפילו הכי יפול תיכף בידו ויוכל להתגרות בו, משא"כ מי שאינו בבחינת צדיק יסוד עולם לא יוכל להתגרות בו אם השעה משחקת לו ואין נמשך לו הפסד במילי דשמיא. והבן היטב שנתבאר שזה כל דברי הש"ס ואופן חילוקי התירוצים, שע"פ אחד משלשה דרכים הנ"ל יוכל הצדיק להתגרות עם הרשע ויבטח שהרשע יפול בידו, אבל בזולת אלה הדרכים יתרחק ממנו.
69
ע׳והנה ניחזי אנן אם יש חילוק בין דרכים הללו, והנה המרחק רב ביניהם, כי העונש הנמשך מדרך הראשון אינו רק עד יבא יומו, ואם כן אין לו להרשע לירא מצדיק קטן כזה מאחר שלא יהיה נענש, משא"כ הצדיק הגדול מזה אשר כפי דרך השני, מזה יש לו להרשע לגור וליפחד פן יענש מיד על ידו. עוד חילוק אחר כי אם ימות הרשע כפי הדרך הראשון, הנה כפי המשל שביארנו בדרך הא' שהמלך קצב איכות המיתות לעוברי על דבריו, אם כן אותו האיש לא יומת במיתה חדשה רק כפי המיתה הקצובה על אותו דבר שעשה, דהא עבור אותו המעשה הוא מומת, משא"כ במשל שביארנו בדרך הב' שהמלך מוכרח להמיתו עבור שמפסיד למלך, אז אין המלך מקפיד במה יומת וממיתו במה שיחפוץ, וכן הוא בנמשל, כי כפי הדרך האחד כיון שזה הרשע הוא רשע בעונו מת, א"כ מת באחד מדין ארבע מיתות הקצובים, וכאמרם ז"ל מי שנתחייב סקילה וכו', משא"כ אם נענש כפי הדרך הב' שאינו מקבל עדיין מיתה בעונש על רשעו, א"כ מומת אפילו במיתה אחרת שאינו שייך כלל לד' מיתות בית דין, נמצא יש שני חילוקים בין דרך הראשון לשני.
70
ע״אובין אלו הדרכים לדרך הג' ג"כ המרחק רב. אחד, כי באותן הדרכים אין הרשע מומת רק ע"י מילי דשמיא, דהיינו בדרך אחד על עונו, ובדרך ב' ע"י שביטל מילי דשמיא, דהיינו שאינו מת רק כשמבטלו להצדיק ממילי דשמיא, משא"כ בדרך הג' אפילו כשמצערו להצדיק מעט באיזה מילי דעלמא, ואינו נמשך כלל ביטול מילי דשמיא אפילו הכי נענש. עוד חילוק אחר, כי בהמשל שבשני דרכים הראשונים אם ירצה בן המלך לפייס לאביו לבלתי המית אותו האיש באומרו שמוחל לו על צערו לא יועיל, דהא אינו מומת כלל על צערו רק בעונו או ע"י שמפסיד למלך, משא"כ בדרך הג' שאין הפסד כלל למלך רק שנענש עבור שציערו ואין יכול לקבל שוב חיותו ושפעו, אם כן אם מוחל על כבודו ומתפייס לו חיה יחיה ולא ימות.
71
ע״בועתה יבוארו המשך פסוקי קרח ויתורצו כל הדקדוקים, כי בתחלה ערערו על משה רבינו ע"ה ואמרו כי כל העדה כו' ומדוע תתנשאו כו', הנה עלה בדעתם שאין עילוי להם על כל ישראל, ואמרו ג"כ כי עשיותיו מה שבחר כל הגדולה למשפחתו זה היה מרצון עצמו ולא ה' פעל כל זאת, ורצו לבטל דבר זה היות לפי דעתם אין נמשך ביטול למילי דשמיא כיון שמשה עשה זאת מדעתו. וגם לא עלה מורא על ראשם לחלוק על משה ואהרן, היות לבם אמר להם שאינם רק כפי הדרך הראשון ואז אין להם לירא מהם, וכאשר ידע משה רבינו ע"ה שיענשו וימותו עדיין היו ישראל יכולים לומר דמ"מ משה רבינו ע"ה עשה מעשים האלה מלבו, ומה שנענשו היינו כי בא יומם של רשעים הללו, וכפי שנתבאר בדרך הראשון.
72
ע״גלזאת הקדים ואמר להם בזאת תדעון כי ה' שלחני כו' אם כמות כל האדם ימותון אלה, ר"ל שימותו מיתת עצמם בדרך כל הארץ, או ופקודת כל האדם יפקד עליהם (פקודה לשון עונש כמו וביום פקדי), ר"ל שלא ימותו מיתת עצמם רק יענשו, אלא שיהיה אותו העונש בפקודת כל האדם הנענשים שהוא בדין ארבע מיתות, אזי לא ה' שלחני, ר"ל תוכלו לומר שמה שעשיתי מדעתי עשיתי, ואפילו הכי נענשו עבור כי בא יומם. אבל אם בריאה יברא ה' כו' שימותו במיתה חדשה אשר אין לה שייכות כלל לד' מיתות בית דין, אזי וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', ר"ל תדעו שעונשם היה כדרך השני שרצו לבטל מילי דשמיא, ותדעו שמה שעשיתי היה מפי ה'. ממילא בראותם שנבלעו בארץ, מזה ידעו שלא היה עונשם כפי דרך ראשון כפי הסימן אשר מסר בידם.
73
ע״דואולם יש בישראל סרבנים ובעלי מחלוקות ומבקשים להתעולל עלילות ולמצוא מקום מחלוקות וערעור, ולזה ממחרת נתישבו בדעתם ואמרו אמת שאין עונשם כפי הדרך הראשון, אבל לא ג"כ כמו שאתה אומר שהיה עונשם כפי הדרך השני שנאצו את ה', אלא שהיה עונשם כפי דרך הג', ולעולם שמה שעשית לא היה מפי ה' רק שנענשו בשביל שאתה צדיק יסוד עולם ונענשו אפילו בשביל מילי דעלמא, ואם כן אתם הייתם יכולים למחול להם ולא היו מתים ומדוע לא מחלתם להם. וזהו אמרו וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת כו' לאמר 'אתם' המיתם דייקא. בתחלה מצאו עילה לחלוק עליהם באומרם ומדוע תתנשאו כו', שבזה פחתו כבודו לומר שהוא במדרגה קטנה, ואח"כ בראותם כי זהו דבר שאי אפשר, עבור שמתו במיתה חדשה, אזי שמו כבודו לכלימה ואמרו שהוא במדרגה היותר גדולה, בכדי שימצאו מקום לחלוק עליו ולומר מדוע לא מחל להם.
74
ע״הוהנה כבר נתבאר בדברינו במה שפירשנו לעיל דברי הזהר, ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא ע"ש, ויצא לנו כי בהיות הצדיק עדיין לא נתעלה כל כך למדרגה גדולה, אזי זכותו ודאי מגין על כל שכיניו ועל כל דורו. משא"כ כשמתעלה למדרגה גדולה עד שנסתלק מזה העולם, אזי יוכל לימשך ביטול מציאות לזה העולם, בהיות אין צינור שיושפע החיות לזה העולם. ונקדים עוד, כי נודע שאין הקב"ה מעניש לכל אדם רק כפי שכלו והכרתו כי מי שיודע שעושה עבירה ואעפ"כ עושה אותה עונשו חמור, משא"כ מי שסובר בדעתו שמה שהוא עושה ישר הוא אי אפשר להקב"ה להענישו. עוד נקדים הקדמה אחת מה שביארו המקובלים ענין הקטורת, והוא להיות שכל העולמות וכל אשר בהם מוכרחים בכל רגע להיות מושגחים ומושפעים מאתו ית"ש, ואלמלי יצוייר הפסק השגחתו ושפעו רגע כמימרא היו כל העולמות בטלים לגמרי, ממילא נשפע מאתו ית"ש תמיד מעולם לעולם עד עולם התחתון.
75
ע״ווהנה בכל העולמות העליונים אשר שם אין שטן ופגע רע ולא יצר הרע, אין שום מונע להשפע להיות נשפע ואינו נפסק, משא"כ בעת שיושפע לזה העולם מן העולם שלמעלה, אינו נשפע עד שדנין אם זה העולם ראוי לשפע, וכמה שפע הן כדאין להיות נשפע עליהם, ולכן לפעמים נשפע הרבה ולפעמים מעט, כפי מעשי בני האדם. והנה השפע הקדושה הנשפע אנו מכנין בשם אורות קדושות, והטבעיים ביארו שאם יכבה הנר והעשן עולה ממנו ביושר, אזי אם ישומו נר אחד מלמעלה רחוק מהנר שתחתיו אזי מיד ירד אור מהנר העליון דרך העשן ויתלהב וידלק תיכף הנר התחתון. וזהו ענין הקטורת שכאשר באיזה עת נפסק שפע העליון ומתמעט, אזי ע"י עשן הקטורת העולה ביושר מן הסממנין המסוגלים לזה שגזרה חכמתו ית"ש, יושפעו האורות הקדושות והשפע דרך העשן ההוא לזה העולם.
76
ע״זוהנה אמר הכתוב (תהילים קמז, טו) השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, ירצה, כי השי"ת הוא אומר ועושה, ר"ל באמירתו נעשה הדבר ההוא שאומר, כי אין מונע לו שום מניעה זולת במה שתלוי בבחירת בני האדם, ככה הקב"ה מנהג עולמו כדי להיות הבחירה חפשית, שמה שאומר ומצוה לאדם שיעשה אין הדבר ההוא נעשה ממילא, ויוכל האדם להמנע מעשות הדבר ההוא כי בחירתו חפשית.
77
ע״חומעתה יתבארו יתר הפסוקים. והענין כי מתחלה בעת שערערו על משה רבינו ע"ה לומר שהוא במדרגה קטנה שאז אין להם לירא מלחלוק עליו וכאשר ביארנו לעיל, לכן כאשר רצה הקב"ה להענישם אמר להם הבדלו מתוך העדה כו', משא"כ בהיותם יושבים תוך העדה אי אפשר להענישם, מאחר דלפי סברתם שהם במדרגה קטנה אז זכותם מגין עליהם כל זמן היותם בתוכם, לזה אמר הבדלו כו', והיות הבחירה חפשית והם לא יצאו מתוך העדה לכן לא אירע להם דבר, משא"כ ממחרת בראותם שאין הדבר כאשר חשבו הם, ולא מצאו מקום לערער עליו רק אם הוא במדרגה היותר גדולה כאשר נתבאר לעיל, ואם כן חטאו בודאי דכיון שנודע להם מדרגתם אם כן יש להם לירא מלחלוק עליהם, ולזה כשבא הקב"ה להענישם לא אמר להם הבדלו רק הרומו מתוך העדה, (הרומו לשון הגבהה והתרוממות), דכיון שכבר ידעו מדרגתו שהוא כדרך השלישי, דאז יוכל להסתלק במדרגתו מזה העולם, לז"א שיסתלקו מתוך העדה ויתרוממו מזה העולם, ושוב לא יגין זכותם על זה העולם ולא יושפע שום שפע לזה העולם, לכן אפילו בהיותם יושבים בתוך העדה כיון שירומו למדרגה גדולה אזי ואכלה אותם כרגע, ממילא ענין זה לא תלוי בבחירתם, ומיד שאמר הקב"ה שיתרוממו נעשה תיכף דבר הזה, לכן החל הנגף מיד בהיות לא נשאר בזה העולם שום צינור להשפעה, וכאשר ראה משה רבינו ע"ה דבר זה צוה תיכף לאהרן שיקטיר קטורת, שזה הוצרך בעת שנמנע השפע מזה העולם ואתי שפיר, ונתבאר המשך כל הפרשה ונתישבו כל הדקדוקים.
78
ע״טוהנה גזרה חכמת הש"י לקצוב ארבע מיתות בית דין, לעבירה פלונית מיתה זו ולעבירה אחרת מיתה אחרת. וטעם הדבר להיות ע"י עבירה שעשה נתפרש מדרך החיים ועקר נפשו ממקורה, בלתי אפשר לו לשוב למקורו זולת אם יומת במיתה הזו, ובעבירה אחרת אין תקנתו רק במיתה אחרת, הכל כאשר גזרה חכמתו ית"ש, ומיד שקיבל ענשו על פי המיתה הקצובה עליו בתורה נתכפר ונעשה אדם ישר כבראשונה, וארז"ל (סנהדרין נ"ז:) מיתת בני נח אינו אלא בחנק, הנה כך גזרה חכמתו יתברך שמו שלבני נח אין תקנה על שום דבר שעושין, זולת ע"י חנק ולא ע"י שום מיתה מד' מיתות בית דין.
79
פ׳והנה בלעם הרשע אחרי ראותו מה שלא רצה הקב"ה שיקלל את ישראל, ושהמה חביבין לפניו ביותר, אזי ידע כי חטא, את אשר נבאש בישראל להרע להם ולתת עצה לבלק ונתגרה בישראל וראה שיענש עבורן. רק היה מסופק אם העונש שיגיע לו יהיה כפי הדרך הראשון, דהיינו שבא יומו וגירה אותו הקדוש ב"ה שיתגרה עם ישראל, וא"כ ישראל המה במדרגה קטנה ולא יענש במיתה חדשה רק בדין מיתה הקצובה לבני נח על עונותיו, ואז יהיה לו חלק לעולם הבא, משא"כ אם ישראל במדרגה גדולה כאשר באמת היו דור המדבר, ועבור שנתגרה בהם איבד חלקו בעולם הבא, ויומת במיתה אחרת אשר אינה קצובה כלל לבני נח, בכדי שלא יתוקן ויאבד מעולם הבא. וזהו הסימן שמסר אם תמות נפשי מות ישרים, ר"ל המיתה הקצובה לבני נח אשר בה מתוקן ונעשה ישר כבראשונה, ואם לאו הנני כו' כאשר היה האמת ואין לו חלק לעולם הבא.
80
פ״אובזה נבא לבאר פסורי ההפטרה. בהקדם משארז"ל בפרק אלו טרפות (חולין נ"ט:) אמר ליה קיסר לר' יהושע בן לוי אלקיכון כאריה מתיל שנאמר אריה שאג מי לא יירא מאי רבותיה פרשא קטיל אריה א"ל לא כהאי אריה מתיל לאריה דבי עליאי מתיל א"ל בעינא דאיחזי ליה א"ל לא מצית א"ל אפילו הכי בעינא בעי רחמי איתעקר, ומבואר שם המעשה באורך שבכל מקום שהלך נחרב הכל מחמת מוראו, ובהיותו כמה פרסאות נהים נהימא והפילו העוברות וגם הוא נפל מכורסיה, ואח"כ נהים עוד נהימא נתיר ככי ושיני בגברי עד שהוצרך לבקש רחמים שיחזור למקומו יעוי"ש.
81
פ״בוהנה לכאורה גם בכאן קשה מה שהנביא מבטיח לישראל שלעתיד יהיו כאריה ומאי רבותיה פרשא קטיל אריה, וצריך לומר גם כן שהמשילם לאריה דבי עלאי, ולהבין לאיזה ענין יהיו משולים לאותו האריה, הענין הוא כי כל הנביאים נבאו איך לעתיד יהיו כל ישראל צדיקים גמורים, ואמר כאן כי כולם יהיו צדיקים כערך מדרגה הג', ובזה יהיה פחד ה' על כל העכו"ם, ולזה המשילם לאותו האריה כי סתם אריה צריך לטרוף כשירצה להמית איזה בריה, משא"כ האי אריה דבי עלאי בהליכתו לבד מדי עברו הוא ממית, וכאמור מהאי עובדא דפרק אלו טריפות, כך ישראל מתחלה בעת משלם בעו"כ, לא היו משולים רק לסתם אריה הטורף, כך הם טרפו וכבשו את כל העובדי הכוכבים, משא"כ לעתיד לא יצטרכו למלחמות רק יהיו משולים להאי אריה אשר מדי עברו הוא טורף וממית, כך הם מאחר שיהיו כולם צדיקים בערך מדרגה הג' אזי כל עובדי כוכבים אשר יתרחקו מהם ולא יעבדום יכלו ממילא.
82
פ״גוזהו אומרו והיה שארית יעקב, ר"ל אותם שישארו לעתיד יהיו בקרב עמים רבים כמו האריה בבהמות יער, ולא כסתם אריה אלא כאותו האריה אשר אם 'עבר' דייקא, ורמס וטרף, ר"ל בעברו ורמיסתו והלוכו לבד הוא טורף, ומשום הכי אין מציל, דבשלמא סתם אריה אשר לרוב גבורתו מתגבר, א"כ גבור אחר יכול להציל, כאמרו פרשא קטיל אריה, משא"כ זה אשר הלוכו הוא טריפתו ולא בכח יגבר, אם כן אין מי מציל.
83
פ״דוביאר אח"כ ענין המשילם לאותו האריה, ואמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו, ר"ל שיהיו במדרגה כזו, אשר אם ירומו מתוך העכו"ם, כענין הרומו מתוך העדה שביארנו אזי מעצמן יכרתו ויכלו, ולכן יהיה פחדם על כל העכו"ם לבלתי יעלה שום תרעומות מישראל עליהם, ובהיות כך והכרתי כל מבצריך כו', שלא יצטרכו לשום מלחמה כאשר בראשונה.
84
פ״הוהנה ארז"ל (ברכות ו:) ענני ה' ענני, ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשי כשפים הם, כי כשהקב"ה עושה לאדם נסים למעלה מהטבע מוכרח ליתן בלבם שלא יאמרו מעשי כשפים הם, לכן גם כאן אמר הנביא אחרי שיצליחו כל כך אולי יאמרו אומות העולם מעשה כשפים הם, לזאת והכרתי כשפים מידיך ומעוננים לא יהיו לך, שיהיה נגלה לאומות העולם שאין כשפים בכם, בכדי שידעו כי מאת ה' היתה זאת הגדולה והממשלה לכלל ישראל, כי שוקד הוא להיטיב לישראל ולהעלותן בעילוי רב, במהרה בימינו אמן כן יהי הרצון. חסלת פרשת קרח
85