ערבי נחל, שלח ב׳Arvei Nachal, Sh'lach 2
א׳מה שאמרתי פעם שנית מוסר על חילול שבת ומניעת הצדקה בהיות שעדיין לא עשו פרי דברי הראשונים. וזה אשר אמרתי לפתיחה.
1
ב׳ארז"ל (ירושלמי פסחים י, ה) המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ודקדקתי מה הלשון אומרים לו גמור, והוה ליה למימר בקצרה המתחיל במצוה הוא יגמור. ונראה לומר בהקדם משארז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ויש לדקדק איך במתקלא חדא תקיל להו ששניהם הם מצות שוות כאלו נשקלו במאזנים ונמצאו שוות, ומאן מפיס על ב' מצות שיהיו שוים ממש בהשוואה אחת.
2
ג׳ונראה לומר כי מצות הוכח תוכיח הטעם מושג מצד השכל במשל קצר. אדם שהולך בדרך ונושא על כתפו צרור גדול של אבנים טובות יקרות שהם שוים הון רב וחוץ לזה אין לאותו האיש שום דבר לא מטלטלין ולא קרקעות ולא שום דבר, ומדי עוברו דרך הילוכו נקרע קרע קטן באותו הצרור והתחילו אותן האבנים טובות ליפול דרך הילוכו מעט מעט עד שישוער שקודם בואו לעיר לא ישאר עד אחד, וזה האיש אינו מרגיש ואינו יודע כלל מאבידתו, והנה יש רחמנות גדול על זה האיש, אחד, שיאבד הון עתק כזה, וזאת שנית, שכאשר יאבדם לא ישאר בידו אפילו שוה פרוטה, כי זולת זה אין לו כלום ויצטרך לישאל על הפתחים, הלא אם איש אחד ילך אחריו ורואה דבר זה ודאי אם אין לבו לב רשע ובליעל כקוץ מונד ודאי לא יתאפק מרוב רחמנות מלהודיע דבר זה לאותו האדם בכדי שיזהר ולא יאבד כל אשר לו, ואם אינו עושה ככה הכל יעידון ויגידון על גודל רשעתו. הנה אם נצייר בשכלנו שנמצא איש אחד שהלך אחריו ורואה באבידתו, ולא די שלא הודיעו אף גם זאת לקח סכין והרחיב את הקרע כדי שיאבד מהר אשר אם מתחלה היה נאבד בשיעור שעה אח"כ נאבד בשיעור רבע שעה, כל רואיו יאמרו שזה קשה מן הראשונה, כי הגם שלא הודיעו להיות נזהר, מה היה לו לעשות מעשה בידו.
3
ד׳אכן על פי השכל כשנעיין בזה, אלו השנים רשעות אחד עשו ושניהם שוים ממש לרעה, כי כמו שזה השני גרם שיאבד הלה כל אשר לו כן גם הראשון גרם לו שיאבד כל אשר לו במה שלא הזהירו, ומה איכפת לזה האובד אם אבדו בשעה או ברבע שעה. הנה הנמשל, כל איש הישראלי יש לו הון רב הוא נשמתו החצובה ממקור קדוש חלק אלוה ממעל והוא דבר יקר הערך לא יערכנה זהב וזכוכית וכלי פז, אכן חוץ לזה אין לו דבר של כלום אחר ההתבוננות, כי אם אמור יאמר שהגוף והבשר שלו, זה אינו, כי מרבה בשר מרבה רמה (אבות ב, ז), ועל זה אמר התנא (שם ד, ד) שתקות אנוש רמה, ירצה בזה כי אנוש הוא המדריגה הפחותה כידוע, והוא איש אשר אינו משגיח כלל על דרכיו רק משתדל תמיד בהצטרכותו מה שצריך לאכילה ושתיה ושאר דברים, וזה אין לו מותר על הבהמה, כי גם הבהמה משתדלת תמיד על צורכה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעיה א, ג), ואמר התנא שתקותו של איש זה מה שהוא מקוה, דהיינו שיהיה לו תמיד די אכילתו וכל תאותו, אין זה תקוה שלו אלא של הרמה תקוה זו, שהמה מקוים לו בכדי שיהיה בריא ושמן ויהיה להם די מאכלם, דרך משל אדם המפטם בהמה כדי שתהיה שמינה לשוחטה, היתכן לומר שהבהמה מקוה שתשמן, ודאי זה אינו, אלא הבעל הבית שלה הוא מקוה לזה כי הוא יאכלנה, כך הרמה הוא הבעל הבית של הגוף, ותקות זה האנוש אינה תקותו, רק תקות הרמה. הרי גוף האדם אינו שלו.
4
ה׳ואם אמור יאמר שיש לו כסף וזהב, גם זה אינו, כמאמר הפייטן זה שיש לו אינו שלו, וכמו שהאריך בזה בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ה) דהרי איך אפשר שזהו שלו אם כן איך אח"כ לוקחים אותו אנשים ונושאים אותו על כתפם במותו והממון לוקחים אנשים אחרים, אלא על כרחך שהממון אינו שלו, רק נעשה עליו שומר שנמסר לידו לשומרו עד שיבוא בעל הבית של אותו הממון ויקחהו, ולפעמים יניח לבעל אשתו יעוי"ש בחובת הלבבות, נמצא שעל הממון אינו רק שומר חנם, אמת שהוא שומרו בטוב כאלו היה שלו ולא יתן פרוטה לצורך מצוה, אוי לו. הרי על כל פנים שאין ביד שום אדם את כל מאומה זולת הנשמה, והוא דבר יקר הערך מאוד כאמור.
5
ו׳וזה שאמרנו במשל שנקרע באותו הצרור כו', הנמשל מובן על פי מ"ש בזהר הקדוש (תקו"ז תקון ע', קל"ב:) כי ע"י עבירות שאדם עושה מסתלקים ממנו ניצוצי נשמתו מעט מעט עד שאפשר שבמשך זמן יאבד כל נשמתו שמסתלקת כולה ממנה, ולאן אתר אזלא לגיהנם. והאדם אינו מרגיש בעצמו אבידה הגדולה הזו, כי כל דרך איש ישר בעיניו ואינו רואה נגעי עצמו ופחיתותו, עד שאפילו מחלל שבת כל ימיו מ"מ לבו אומר לו שהולך בדרך הישר, כי היצר הרע מחשיך אנפוי דבר נש ומכניס בו רוח שטות ומיישר לפניו כל ההרים הרמים והעקוב למישור, והר הגדול לפני רוע לב למישור, ופונה לבצעו מקצהו בלי יאמר נואש בשום פעם לראות מעשהו זר ונכריה עבודתו, ובעבור כל זאת אינו מרגיש באבידתו. והנה באמת הרחמנות הוא רב מאד עליו כי יאבד דבר יקר כזה לתוך הגיהנם בחייו כאמור, ושנית, שכאשר יאבדנה לא נשאר בידו שום דבר, כי מלבד הנשמה הקדושה יקרת הערך אין כל מאומה בידו ומה יאמר כי יפקוד אל. הנה האיש הנלבב המביט מרחוק ורואה מנגד איך זה מאבד הכל ודאי אי אפשר להתאפק מלהזהירו ולהודיעו ומלרחם עליו, וזהו מצות הוכח תוכיח, ובודאי הנמנע מלהזהירו ולהודיעו לב רע ובליעל הוא, כי אם כח אבנים כחו ובשרו נחושה לא יחשה מלצעוק לפניו, ועל כיוצא בזה ארז"ל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת גופו מכל שכן אבדן נפשו, מי הוא יתאפק לגודל צערו והנמנע מלהודיעו בא בשכרו.
6
ז׳והנה שני דרכים יש לפני האדם באבוד נפשו, האחד, במי שעושה ח"ו עבירות חמורות במזיד, כענין שאמרה תורה בהם ונכרתה הנפש כו' שהוא מאבד נפשו במהרה בעשות זאת פעמים ושלש. דרך השני, הוא שאמר הנביא ע"ה (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה, ירצה בזה, כי כמו החוט הדק שהוא חלש אשר במהרה ינתק מ"מ אם יכפלוהו כפלים הרבה למאות ולאלפים נעשה עב וחזק מאד, כך עבירות קלות שאדם דש בעקביו אף שעושה אותם בשוגג קצת בלי עיון על מעשיו מ"מ מצד ריבויים הם פועלים ח"ו את אשר יפעלו העונות הגדולים, כי מאבד בכל פעם ניצוצות קטנים עד שבהמשך הזמן יאבד כל נשמתו כאשר יאבד בעשותו במזיד עבירות חמורות.
7
ח׳הנה זאת הוא אשר אמרנו במשל שאחד הגדיל לעשות והרחיב הקרע כו', והוא על דרך משארז"ל (שבת קמ"ח:) מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, כך זה האומר על איש אשר לא שומע ואינו מקבל תוכחות הנה הוא מרחיב הקרע וממהר אבדת נפשו, כי בתחלה שהיה שוגג מה שהיה מאבד נפשו במשך איזה זמן, הנה עתה שזה כבר עשהו מזיד הנה יאבד נפשו בזמן קצר, וכבר דברנו במשל שאלו שני הרשעיות הם אחד כי מי שלא דבר על אוזן שומעת גרם אבדן נפשו, וזה המדבר על איש אשר כחרש לא ישמע ג"כ גרם אבדן נפשו, ומה איכפת ליה אם יאבד בזמן מועט או משך יותר.
8
ט׳וזהו אומרם ז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, שהכל דבר אחד כנ"ל, איברא מצאנו לרז"ל במסכת שבת (נ"ה.) שאמרה מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו כו' היה להם למחות כו' אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כו', הרי מבואר דאם יש לו ספק אם ישמעו ואם יחדלו מחויב הוא להגיד להם, ואם כן לכאורה יפלא איך מספק יסכן נפשות בני אדם, שמא לא ישמעו ונמצא מרחיב להם הקרע וכנ"ל, וגורם להם אבדן נפשם ח"ו, לכן מוכרח הענין להיות כך, דבהיותו מסופק אם ישמעו ואם יחדלו ודאי לא יגיד להם את כל ונוכחת, פן יגרום להם רעה ח"ו כנ"ל, אלא צריך לנסותם ולהגיד להם מוסר על דבר אחד או שנים אשר הוא הכרח גדול, אם רואה ששומעים הם אזי מצוה לומר דבר הנשמע, ומחויב לומר להם כל אשר רואה שהם עושים שלא כהוגן, ואם רואה שאינם שומעים אזי יחדל מלדבר אליהם עוד דבר שלא נשמע. ואולם אם אינם צייתים לו, הגם שמוזהר הוא שלא לומר עוד להם שום דברי מוסר, היינו דוקא על שאר עבירות, מה שאין כן על אותן הדברים אשר דבר אליהם בראשונה בנסותו אותם הותר לו לומר להם מוסר כמה פעמים שירצה, דהא בזה לא שייך מוטב שיהיו שוגגים וכו', דהא בלאו הכי כבר הם מזידים בדבר, ואם כן אדרבה מוטל עליו לומר לפניהם מוסר כמה פעמים על אותן הדברים עצמם, אולי אף על פי כן יפעול כאשר יפעול טפת מים בצור החלמיש.
9
י׳ולזה רמזו המתחיל במצוה, ר"ל אותה המצוה שכבר התחיל בה בראשונה על נסותו אותם, אומרים לו גמור, ר"ל שיאמר להם הרבה פעמים עד שיגמור את הדבר, וחיוב מוטל עליו לומר להם כנ"ל כי אולי יפעול איזה פעולה. או יאמר, אם התחיל במצוה דהיינו שאותה המצוה שעשה לנסיון התחיל בה קצת, ר"ל שעשו דבריו קצת פרי, אף על גב שלא צייתו אותו לגמרי בכל הדברים אשר דבר, מ"מ אפילו אם היה קצת התחלה מוטל עליו לומר להם עוד הרבה פעמים עד שיגמור.
10
י״אועתה דעו נא וראו אחיי מן הדברים אשר אמרתי אליכם בראשונה, כי ככה עשיתי עמכם ועשיתי לנסיון לומר לכם ב' דברים אשר הם מוצרכים מאד, הן הנה העלמת עין מהצדקה וחילול שבת קודש, הנה אף על פי כן ישראל עם קדוש, כמדומה שדברי יעשו פרי כו', ואמרתי בדרך הלציי על משארז"ל במס' גיטין (ז.) כל הגוזז מנכסיו ועושה צדקה ניצול מדינה של גיהנם כו', ולענין השבת אמרתי לבאר הפסוק בפרשת נח לא אוסיף עוד לקלל את האדמה כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו כו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו' ויום ולילה לא ישבותו. ויש לדקדק על אומרו יום ולילה לא ישבותו, היה לו לומר ולא ישבותו, או ותמיד לא ישבותו. ויש לפרש בדרך רמז, בהקדם פסוק (משלי ו', ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה, ויש לדקדק בכפל הלשון תכין כו' אגרה, ובמלות שונות יובן כל זה עם מ"ש במקום אחר מספרי מוסר כי יש לאדם ב' מיני הצטרכות אחד לגוף ואחד לנשמה, עמ"ש כל זה באורך בריש הדרוש לשבת שובה תקנ"ב, ובמה צריך השתדלות וזריזות יותר יובן על פי משל קצר.
11
י״בהנה יש מדינות על הימים אשר אין תבואה גדילה שם ואין להם זולת מה שמביאין מרחוק בספינות. פעם אחד צר אויב על המדינה ולא נתן מוצא ובא לאנשיה עד אשר תם כל הלחם אשר היה להם והיה רעב גדול שם. ונמצא שם איש חכם אשר חתר לעצמו דרך לצאת מהמדינה בלי שירגישו בו בעלי המלחמות ונסע למדינה אחת אשר שם הרבה תבואה ובא לשם בקיץ עת קציר חטים וכל תבואות וישב שם כל הקיץ ואסף חמרים בכדי להוליך למדינתו שיאכל הוא ובני ביתו וגם ימכור לבני אדם ויתעשר, והנה לא הלך בטל שם אפילו רגע רק עסק בכל עת באסיפת התבואה להוליכה למדינתו, ובאותו הקיץ עצמו אשר ישב שם היה צריך ג"כ לאכול מדי יום יום, היה דרכו שהלך בכל יום לשוק קנה לחם מן הבא בידו הן יפה הן הדראה ואכל, והכל במהירות כדי שלא יתבטל מאסיפתו בר כל היום. והיה שם איש אחד שוטה ושאלו מה הדבר הזה אשר אתה עושה, למה לצורך האכילה אשר תרצה לאכול במדינתך אתה אוסף הרבה ביחד ואח"כ ממנו תאכל, ובצורכי אכילתך בקיץ הזה אינך עושה כך, קנה לך לחם על כל הקיץ ומהם תאכל כאשר אתה עושה באסיפת התבואה לצורך אכילתך שם. והשיב לו שוטה שבעולם, בשלמא מה שאני מאסף לצורכי במדינתי, שם צריך לי על כמה שנים וכל מה שאני מאסף הכל מועט בעיני, כי שם אין בנמצא אפילו גרגיר אחד ולא אמצא שם רק מה שאביא. משא"כ לצורך הקיץ הזה למה לי לאסוף. חדא, שאין צריך לי רק על זמן קצר. ועוד, כאן הלא אני מוצא בכל יום, ולמה לי לאסוף.
12
י״גוהנמשל מובן כי בהיות בעולם הבא אין שם רק מה שהאדם מכין ומאסף ומביא לשם, ולצורך זה בא לעולם הזה רק שגם ימי חלדו שהוא כאן צריך לו הצטרכות הגוף, אבל על כל פנים אינו צריך לאסוף ביחד שיהיה די לו כל ימי חייו ולהיות אץ להעשיר, זה אינו, חדא שאין צריך זאת לאורך ימים, וימי שנותינו בהם שבעים שנה כו' (תהילים צ, י), שנית, שכל ימי חיותו כאן הלא תמיד עולם כמנהגו נוהג ויום ויום יזמין לו הש"י מה שצריך, משא"כ הצטרכות הנפש לעולם הבא ארז"ל (כתובות ס"ז:) ארחיה רחיקא וזוודין קלילא, ר"ל כל מה שיזמין הכל מועט לפי אורך הזמן שהוא עולמית, ושם אין שום דבר רק מה שמביא.
13
י״דוהנה אנו רואין שהיצר הרע מטפש לבות בני אדם ועושין להיפוך, כי הצטרכות גופם הם אצים להעשיר ולעולם לא ישבעו, ורוצים לאסוף תמיד הון עתק שיספיק להם ולבניהם אחריהם, ומשתדלים בזריזות רב לזה ומסתכנים בדרכים ועושים עבודות פרך להרוויח ממון, ועושים זאת כל ימי השבוע. ובהגיע יום השבת הוא היום אשר נתן השם יתברך לתקנה לנפשות ישראל, לקבץ בו הצטרכות הנשמה, כי המשמר שבת כהלכתו מוחלין לו עונותיו (שבת קי"ח:) וגם זה לא בעמל ויגיעה, רק להיות יושב במנוחה לבלתי עשות מלאכה ולבלתי חלל את יום הקדוש ההוא, ואינו רק יום אחד, כבר הדבר עליהם, היתכן שיצר הרע יטפש כך את הלבבות להיות להיפוך, שבעבור הצטרכות הגרוע יטריחו טרחות גדולות בכל ששת ימי המעשה, ובעבור הצטרכות הנשמה שיש לו לעשות יום אחד ולילה אחד, וגם זה אינו בטורח אלא שישב במנוחה, אינו רוצה בזה. וזה ירמוז הפסוק כי יצר לב האדם כו', יאמר, בא וראה טפשות האדם, ויצר הרע מטפשו, והרי מחשבותיו רעים מנעוריו לצבור כסף כחול הים שיספיק לו לכל ימי חייו ולבניו אחריו, הגם שעוד כל ימי הארץ היינו כל זמן שהוא קיים על הארץ הרי עולם כמנהגו נוהג, זרע וקציר כו' ויכול בכל עת להשיג הצטרכותו ואפילו הכי הוא משתדל לאסוף ולכנוס, והרי לצורך הנשמה יום אחד ולילה אחד לא ישבותו, אינם רוצים לשבות ביום השבת וכבד עליהם הדבר לישב בטל מעת לעת אחד.
14
ט״וועל זה אמר שלמה המלך ע"ה שגם הנמלה יש לה שכל זה, כי אוספת לצורך החורף כל מה שיכולה מחמת שיודעת שאז לא תמצא שום דבר זולת מה שאוספת עד בא העת אשר אין נמצא לה בשדה. משא"כ צורך אכילתה בקיץ, בעת שנמצא בשדה בכל יום תבואה חדשה על זה אינה אוספת, רק בכל יום ויום לוקחת מהמוכן לה ואוכלת, וכדברי המשל שאמרנו לעיל. וזהו אמרו תכין בקיץ לחמה, לצורך הקיץ אינה רק מכינה ולא אוגרת, רק מכינה ולוקחת מהמוכן לה את לחמה, כי לשון לחם היינו דבר ההכרח ולא מותרות, כי על הלחם יחיה האדם, והוא הכרחי בלתי מותרות. וזאת שנית עושה הנמלה, אגרה בקציר מאכלה, ר"ל בקציר בעת שנמצאו תבואות הרבה אזי אוגרת ואוספת הרבה לצורך החורף, ולז"א מאכלה ולא לחמה, כי לשון לחם יאמר על ההכרחי, ולשון מאכל על מותרות שהיא אוגרת הרבה. ובזה לימד דעת את העם שילמדו מהנמלה שיש לה שכל על ב' מיני הצטרכות, שבזה אינה אוגרת רק מכינה, ובזה אוגרת, וכפי המשל והנמשל הנ"ל. והארכתי עוד להזהיר בעניני השבת ונתינת צדקה והיה מעשה הצדקה שלום. ע"כ לפתיחה. וזה תוכן הדרוש.
15
ט״זהפסוק (תהילים צה, ח) הזהירנו אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר כו' ארבעים שנה אקוט בדור כו', וקאי על מעשה המרגלים כמבואר. יש לדקדק בכפל הלשון, כמריבה כיום מסה. ותו ענין מסה מהו, ומה נסיון היה שם. ותו כפל לשון אשר נסוני אבותיכם בחנוני כו'. ותו ואומר עם תועי לבב הם הוא מיותר, כיון שהפסוק מתרעם עליהם שעשו שלא כהוגן ידענו שאין לבבם שלם עם ה', ואם כן דברים אלו מיותרים. נקדים מה שנסתפקתי בדין נודרין להרגין ולחרמין כו'.
16
י״זוזה נוסחה, וישלח יהושע בן נון מהשטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר כו' (יהושע ב, א) פירש רש"י חרש ברז, וקשה מה הוצרך להודיע דבר זה כי זה נודע ונגלה כי מי שהולך מסתיר הדבר בסוד. ותו מאי לאמר. וילכו ויבואו בית אשה זונה כו', יש לדקדק למה עשו זאת, הלא כתיב אל תקרב לפתח ביתה. ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, פירש"י פנחס עמד לפניהם ולא ראוהו כי היה כמלאך. ובספר אהבת יונתן כתב דבר חכמה, והסברתיו על פי משל הגנב שרודפין אחריו וצועקים ליקח, והוא נס ויש שם קיבוץ אנשים הרבה בשוק אי אפשר לו לימלט, מהו עושה רודף וצועק ג"כ תפשו בכדי שלא לידע למי רוצין לתפוס. וזה הענין היה כאן, דלכאורה קשה בלשון הפסוק, שאחר ביאת השליח מן המלך הטמינה את האנשים הרי כבר ראו אותם, אלא הענין כמו שארז"ל (זבחים קט"ז:) אין לך כל שר ונגיד כו' והיו מצוין אצלה תמיד הרבה אנשים, לכן בבוא שליח המלך וראה את אלו האנשים לא ידע כי אלו הם המרגלים, ואמרה רחב לאלו המרגלים כל דבריה, רדפו אחריהם כי תשיגום כו' בכדי שיסבור השליח שאין אלו המרגלים, מדצותה להם לרדוף אחר המרגלים, רק ליראתה אולי גם השליח ילך אחריהם ובתוך הדרך ירגיש שהם עצמם המרגלים לכן הטמינה את השליח ועיכבה אותו אצלה, זהו ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו לשליח ותאמר כו' להמרגלים דברה, ונכון הוא.
17
י״חותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם כו' את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו, יש לדקדק, דהיה לה לומר כי יתן ה' לכם, דהרי בשורה הוא שבישרה להם לעתיד, אבל עדיין לא ניתן. ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד כו', יש לדקדק בתיבת ועתה, דמשמע שמחמת הדברים שדברה עד עכשיו מצאה מקום לבקשם על השבועה, ולכאורה הסברא להיפוך דמחמת שהם תקיפים וכי נמוגו כל יושבי הארץ, מסתבר שאין מקום לשבועה זו, בשלמא בלא זה היה מקום לומר כי מרגלים אלו היו מסוכנים ע"י שנודע הדבר למלך יריחו והיא הסתירה לכן היושר שישבעו לה על זה, משא"כ כיון שבעצמה הגידה כל הנסים שהקב"ה עושה להם, אם כן אין מקום כל כך לשבועה זו. ויאמרו נפשנו כו' אם לא תגידי כו' ותורידם בחבל כו' ויאמרו לה האנשים נקיים אנחנו משבועתך הזה אשר השבעתנו, פי' רש"י אנו תולין הדבר בך. ויש לדקדק למה לא אמרו כל זאת קודם שהורידתם בחבל. ותו יש לדקדק, איך אמרו בריש דבריהם נקיים אנחנו שכמעט פרחה נשמתה קודם ששמעה מותר דבריהם וסברה שהם חוזרים מהשבועה. ותו, תיבות הזה אשר השבעתנו מיותר לגמרי, כי די באמרו נקיים אנחנו משבועתך. ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם כו', יש לדקדק מאי כדבריכם כן הוא, הכי היה לה לומר כן אעשה.
18
י״טונקדים לבאר כל ענין המרגלים שבפרשה. ויאמר ה' אל משה שלח לך אנשים כו'. (א) יש לדקדק מאי שלח לך, ותירוץ רש"י ז"ל ידוע. (ב) איך אמר הקב"ה שלח לך כו' משמע שהוא ציווי מהש"י, ובאמת בספר דברים מבואר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה כו' שלא היה זה ציווי מאת הש"י, ודברי רש"י ז"ל ידוע שפירש לך לדעתך אני איני מצוה כו', ואף על פי כן יש לשאול שגם אם הש"י נותן רשות די. (ג) אנשים פירש"י צדיקים, וקשה וכי דרך לשלוח מרגלים שיהיו צדיקים ונשיאים, ואדרבה דרך לשלוח פחותי הערך, ולמה כאן שלחו צדיקים ונשיאים. וילכו ויבואו כו' ויראום את פרי הארץ ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא כו'. (ד) יש לדקדק, באנו אל הארץ אשר שלחתנו מיותר דהרי נודע שבאו משם. (ה) למה הגידו שבחה של ארץ ישראל הרי כל עיקרם להוציא דבה באו, ותירוץ רש"י ז"ל ידוע. (ו) יש לדקדק בענין זה שהמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושביה היא שבכל מקום שבאו היו קוברים מתים, וקשה מדוע היה הדבר הזה, ותירוץ רש"י ז"ל ידוע. (ז) יש לדקדק שכלב סתר כל דברי המרגלים ואמר אם חפץ בנו ה' וכו' ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום ואין כל זה תירוץ רק על מה שאמרו המרגלים אפס כי עז העם כו', משא"כ על מה שאמרו ארץ אוכלת יושביה שזה דבה גדולה לא אמר על זה שום תירוץ.
19
כ׳ונבאר עתה אלה מקראי קדש ויתר הפסוקים שבפרשה נבאר אחר כך אי"ה במדור בפני עצמו, ונראה לתרץ כל קושיות אלו בדרך נכון בעז"ה, בהקדם ש"ס דמס' שבת (ל"א:) דר"ש סבירא ליה סותר על מנת לבנות במקומו חייב, דהוה ליה מקלקל על מנת לתקן מאחר שעושה לצורך בנין, משא"כ סותר על מנת לבנות שלא במקומו פטור משום דהוי מקלקל, ואע"ג שכוונתו לבנות מ"מ כאן לא יבנה ממילא השתא מיהת מקלקל הוא וכל המקלקלין פטורים. ופריך הש"ס, מכדי כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי, דהא פרקו במקום זה ונסעו למקום אחר ושם הקימוהו. ומשני שאני התם כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, ע"כ.
20
כ״אוהנה בעת למדי גמרא זו אשתומם כרגע חדא שאין מובן כל זה שמחמת שכל מסעם על פי ה' היה, לכן הוא כסותר על מנת לבנות במקומו, והדבר מתמיה מאד, והרי כל דברי רז"ל אין בהם דבר רק, ואם רק הוא מכם מחמת מיעוט התבוננות, ואחר שנשתוממתי כרגע חדא נפל לי בדעתי ביאור דבריהם באמתה של תורה בע"ה, והוא, דגם בפסוק זה עצמו יש לדקדק, הלא ביאר שם תחלת הפרשה איך שבנסוע הענן יסעו ובנוחו ינוחו, ואם כן דבר זה הוא מושכל ראשון כי הנסיעה והמנוח של הענן בודאי היה בדברי הש"י והשגחתו, ואם כן מה צורך עוד להודיענו על פי ה' יחנו כו', וגם לשון על פי ה' אין לו מובן דהוה ליה למימר על ידי דברי ה' וכדומה.
21
כ״באלא האמת הברור הוא על פי דברי הזהר וכתבי האר"י ז"ל, שהקשו הלא נודע שאיסור קדשים בחוץ שחייבין עליו כרת עבור כי אין מקום להקריב קרבן אם לא בבית המקדש שעומד בארץ ישראל, ושם עשר קדושות המבוארים בכלים (כלים א, ו), אבל חוץ לארץ אינו סובל קדושת הקרבת הקרבן, ואם כן איך בכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בחוץ לארץ הקריבו קרבנות אצל המשכן. ותירצו, שכמו שמצינו (חולין צ"א:) ביעקב קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחו תחתיו, כך היה הענין בזה שמעת צאתם מארץ מצרים אזי בכל מקום שהיה חנייתם היה שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל והיו שורים במחנה לויה ומקום המשכן היה ממש מקום המקדש. וכל הקדושה שמקומה לשרות במקום בית המקדש, היה שם במקום שהוקם המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות, ולא זו בלבד שבמקום חנייתם היה שם כל קדושת ארץ ישראל, אלא גם בעת נסעם נסע ארץ ישראל עמהם, וכל הקדושה של ארץ ישראל, יעו"ש.
22
כ״גוהנה לכאורה מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והיכן רמוז דבר זה. אלא הענין, כי נודע שהקדושה השוכן והמשגיח בארץ ישראל הוא מדת מלכות הנקראת ארץ ישראל, ונודע שמדה זו נקראת פה כמבואר במאמר אליהו ז"ל מלכות פה כו', והיא הנקראת פי ה' כנודע. ממילא לפי זה דברי הזוהר מפורשים במקרא, דקאמר על פי ה' יחנו, ר"ל שחנייתם היה על מקום הנקרא פי ה', ולא זו בלבד בעת חנייתם אלא שגם ועל פי ה' יסעו שהמסע שלהם היה ג"כ על המדה הנקרא פי ה', שכל מקום שהלכו הלך עמהם ארץ ישראל וקדושתו, והשתא שפיר קאמר הש"ס הואיל דכתיב על פי ה' יחנו כו' הוה ליה סותר על מנת לבנות במקומו, דהא באותו המקום שסתרו באותו מקום עצמו בנו, שסתרו בארץ ישראל ובנו בארץ ישראל, וזה ברור ואמת בעז"ה.
23
כ״דוהנה מה שהבטיח הקב"ה לישראל להביאם לארץ ישראל ארץ טובה, לא היה עיקר הכוונה שהיא ארץ פירות ותבואות, אלא עיקר הכוונה על תענוג הרוחני הנרגש מהקדושה השוכן שם, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה כו', רק שזה נמשך ממילא שמחמת רוב התענוג והקדושה המשתלשל שם לכן גם פירותיה טובים ומשונים ויש בה ג"כ תענוג גשמי, אבל עיקר הכוונה רק על תענוג הרוחני מהקדושה השורה שם. והנה בעת שהיו ישראל במדבר שאז נסתלק הקדושה וההשגחה מארץ ישראל, כי הכל בא למקומה של ישראל, ונשארו הכנענים שם בלי השגחה, והסתלקות של הקדושה והתענוג, לכן היתה אז המדינה אוכלת יושביה מחמת סילוק ההשגחה מאתם, ואף על פי כן הפירות היו טובים יותר מבכל המדינות אף שנסתלק כל כחה ושפעה, כפי שנודע ששמן תורק שמך, שבכל מקום שיש השראת הקדושה אף על פי שנסתלק אח"כ מ"מ הרשימו מהקדושה נשאר קיים תמיד כמו כשמריקין שמן מתוך הכלי, ומחמת הרשימו זה היו ג"כ הפירות משונים ויפים יותר מבכל הישוב.
24
כ״הועתה יובן כל הענין, כי ישראל כשלא היתה אמונתם חזקה להאמין למשה רבינו ע"ה בגודל קדושת ארץ ישראל והתענוג הרוחני הנשפע שם לעובדי ה', עד שמרוב השפע והתענוג הנשפע שם גם פירותיהם טובים ומשונים, לזאת קרבו כולם לפני משה רבינו ע"ה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו כו', ואנשים היינו צדיקים, כי לא איש פחות הערך ירגיש בקדושת הארץ וברוב התענוג אשר בקרבה, לכן אמרו לשלוח להם אנשים צדיקים לראות אם אמת הדבר. וכאשר שאל משה רבינו ע"ה דבר זה להקב"ה השיב לו שאין מקום כלל לשליחת מרגלים לשם, כי כבר ארץ ישראל וקדושתו ותענוגו הכל הוא כאן וכמש"ל, כי במחנה לויה אשר סביבות המשכן שם יושג קדושת ארץ ישראל ותענוגו, ולא שם במקומו כי איננו שם.
25
כ״ווהיינו דקאמר ליה קוב"ה למשה, מה אתה אומר לשלוח אנשים לשם לתור את ארץ ישראל, הלא שלח לך אנשים, ר"ל למחיצתך, שהוא מחנה לויה, וכמאמרם ז"ל (פסחים ס"ז.) על פסוק ויקח משה את עצמו יוסף עמו, עמו במחיצתו, דהיינו מחנה לויה, והיינו שלח לך אנשים, ר"ל למחיצתך, תשלח אנשים צדיקים שיכולים להרגיש בתענוג קדושה רוחניות, ושם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, כי הלא כל ארץ ישראל שם הוא ואין מקום כלל לשלוח מרגלים לכנען, אכן אף על פי כן אמרו ישראל לשלוח מרגלים להגיד להם הדרך, וכמ"ש המפרשים שאמרו הגם שאנו מאמינם לך מ"מ כשהולכים אנשים למקום שלא היו שם מעולם אזי דרך ארץ הוא שילכו אנשים לפניהם וכמש"ה ואת יהודה שלח לפניו כו', והוצרך משה רבינו ע"ה לעשות כדבריהם.
26
כ״זנמצא אתי שפיר שהקב"ה לא הסכים כלל מתחלה על השליחות מרגלים, ואדרבה במה דאמר שלח לך כו' הכוונה שלא ישלח, רק שלהפצרת ישראל שלחם באופן אחר להורות הדרכים וכדומה, ואכתי קשיא על שליחות הזה למה הוצרך לשלוח צדיקים, הא דבר זה יוכל להתקיים בפחותי העם. ויובן, כי כשהבין משה רבינו מדברי הקב"ה שנסתלקה הקדושה וההשגחה משם ובאה לכאן, מזה הבין שהולכין שם בלי השגחה והמדינה אוכלת יושביה, אם כן אם ישלח פחותי ערך שלא ישיגו וירגישו שכל הקדושה נסתלקה משם, אם כן יוציאו דבה על ארץ ישראל שאוכלת יושביה, לכן ההכרח לשלוח צדיקים שהמה יביטו יראו וישיגו וירגישו הסתלקות הקדושה וההשגחה איך שהכל בא למקומם של ישראל, ולא יקשה בעיניהם מה שיראו שהם קוברי מתים ואתי שפיר, ואח"כ כאשר נתפתו מרגלים אלו ליצר הרע להוציא דבה על הארץ איך שאוכלת יושביה, הבינו שילעגו בדבריהם כי יאמרו שכעת אין שם ארץ ישראל כלל, לכן עשו כך ברשע שהביאו פירות הארץ להראות איך הפירות משונים, ושמזה יכחישו האמור שנסתלק כל הקדושה משם, ואם כן יש מקום לומר שאוכלת יושביה.
27
כ״חוזה אומרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו, ר"ל שלא תאמר שלא היינו כלל בארץ ישראל, אלא האמת הוא שהיינו במקום המכוון דהיינו ארץ ישראל, והראיה וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה, ואם כן מצאו מקום לומר שהיא אוכלת יושביה. וכלב הכחישם, ואמר לישראל אל תיראו את עם הארץ, ירמוז לב' דברים, א' שהם בעלי מלחמות, והשנים שמתים הם לרוב, כאמרם ארץ אוכלת יושביה, דשני קושיות אלו אינם כלום, כי סר צלם מעליהם, ר"ל כל ההשגחה והקדושה הוסר משם, ומבאר להם להיכן הוסר, לזה אמר וה' אתנו, ר"ל כל הקדושה והתענוג הנשפע לשם מאת ה' מן השמים הוא עתה אתנו, לזאת אל תיראום לא מן המלחמה כי כבר הם בלי השגחה וכחם בא אלינו, ולא מן מה שהם מתים לרוב מאד, כי זה מחמתינו שהוסר והורק כל כחם אלינו, ואתי שפיר ונתישבו כל הדקדוקים.
28
כ״טונבאר כל שאר המשך הפרשה בענינים אחרים ממה שעסקנו תחלה, והנה קשה במ"ש ויקרא משה להושע בן נון יהושע, ופירש"י שהתפלל עליו להצילו מעצת מרגלים, קשה מדוע דוקא עליו התפלל. ותו, הא הבחירה חפשית. תו קשה, מדוע כלב החריש בבואו לישראל ודברו המה תחלה ואח"כ ויהס כלב את העם, למה לא היה זריז בדבר לדבר תחלה את דבריו לישראל, אולי היה הוא בעיניהם צדיק הראשון בריבו, ואם הם היו זריזים לרשעה, כלב שצדיק גמור היה מדוע לא נזדרז לשם שמים. תו הקשו המפרשים, מה זאת שהמרגלים בראשונה לא ראינו שום חטא בדבריהם ושום לשון הרע, כי הרי השיבו על כל מה ששלחם משה רבינו ע"ה, וראיתם את הארץ מה הוא, אמרו זבת חלב ודבש, הבמחנים אם במצרים, אמרו וערים בצורות, החזק הוא הרפה, אמרו אפס כי עז, ולמה אחר ויהס כלב, הוסיפו למרות לומר לא נוכל לעלות כו', עיין בינה לעתים מזה.
29
ל׳אמר עוד ויאמר ה' עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי, הקשו המפרשים, דהיה לו לומר איפכא, עד מתי לא יאמינו בי ועד מתי ינאצוני, כי ע"י שאינם מאמינים בתחלה מחמת זה מנאצים. ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך הגדול את העם הזה מקרבו כו' והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו כו' מבלתי יכולת כו', יש לדקדק, מאי 'מקרבו' הוה ליה למימר מתוכו. תו קשה מאי האי דאמר והמתה את העם הזה כאיש אחד, הלא באופן שמת אחד באותו אופן עצמו מתים רבים ומאי כאיש אחד דקאמר, ורש"י ז"ל בא לישב ומפרש פתאום ע"ש, וקשיא, דמשמע מהפסוק דטענות משה רבינו ע"ה תלוי בזה, דאם יהרגם פתאום יאמרו מצרים מבלתי יכולת ואם לאו לא יאמרו כן, ובאמת לא תלי הא בהא. וביותר קשה, דאם קושית מבלתי יכולת תלוי דוקא במה שימיתם פתאום, אם כן מה זו מליצה שהמליץ משה רבינו ע"ה בעד ישראל, והרי במליצה זו נתן מקום שיהרגם, רק לא פתאום, ואם נימא דגם בהריגה בלתי פתאומית איכא ג"כ חששא דמבלתי יכולת, אם כן מאי קאמר כלל כאיש אחד והוא תמוה.
30
ל״אועוד קשה בגוף הטענה דמבלתי יכולת, דאם כן הותר הרצועה להם לעשות כל העבירות ולא יהיה אפשר להענישם משום חששא דמבלתי יכולת, אלא על כרחך דאין זה חשש כלל, דכל האומות יודעין שאלהים קדושים הוא, ועל החטאים הוא מענישם, ולא יתלו כלל בחסרון היכולת, וכדחזינן בבלעם שהשיא עצה ואמר אלהיהם של אלו שונא זמה הוא (סנהדרין צ"ג.), ואם כן גם בכאן ליכא האי חששא. ויאמר ה' סלחתי כדבריך ואולם חי אני כי כל האנשים הרואים את כבודי כו' ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה כו'. קשה מה זו סליחה דקאמר סלחתי אחר דקאמר תיכף ואולם חי אני שנתן להם כל עונשם. תו יש לדקדק, מאי קאמר ועבדי כלב, למה כנהו כאן דוקא בשם עבד. תו קשה מאי טעמא לא הזכיר ג"כ את יהושע. תו יש לדקדק, בלשון רוח אחרת, דתיבת אחר הוא בכל דוכתא דבר רע, כמו אלהים אחרים אל אחר, כנודע, ואם כן הכי הוה ליה למימר עקב היתה רוח טוב אתו. תו יש לדקדק, יורישנה, אם הוא עשה הטוב בעיני הש"י מדוע ישולם שכר לזרעו. והאנשים אשר שלח כו' וישובו וילינו כו' וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה כו', קשה מדוע לא מתו בפעם ראשונה עד עתה שהשיבו והלינו. תו יש לדקדק, מדוע בכל הפרשה שהזכיר כמה פעמים הוצאת הדבה לא כתיב דבת הארץ רעה, רק דבת הארץ סתמא, ועכשיו כתיב דבת הארץ רעה, והיה לו לומר כן בכל הפרשה.
31
ל״בטרם שנבאר זה נקדים לבאר המשנה באבות (ב', א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ע"כ. ויש לדקדק בזה הרבה, וקצת העירו ג"כ המפרשים, חדא, מאי קאמר איזהו דרך ישרה, ודאי אין זה אלא קיום התורה. ב', 'שיבור' משמע שיש שני דרכים ישרים והאדם יברור אחד מהם, בשלמא בתורה כתיב דרך חיים ומות שייך שפיר שם ובחרת בחיים, משא"כ כאן לפי המשמעות של איזהו דרך ישרה שיבור משמע ששני הדרכים ישרים, ואם כן למה יבוא אחד מהם יאחז בזה ובזה. ג', הא גופיה קשיא דאין דרך ישר אלא אחת והיינו קיום התורה, וכאן משמע ששני הדרכים הם ישרים. ד', האדם קשה, יאמר אדם. ה', מאי קאמר כל שהיא תפארת כו' משמע שיעשה בשביל התפארות בני אדם, וזהו ודאי אסור. ו' תיבת 'לו' מיותר, והיה לו לומר ותפארת מן האדם. ז' האדם, קשה ג"כ כנ"ל, יאמר אדם.
32
ל״גונבאר כל זה בהרחבה קצת, ויבואר עוד איזה מקראי קודש ויבא בתוך דברינו, הנה מבואר בהקדמת הסמ"ג ובשאר הספרים, ענין הבריאה שברא הקב"ה כל העולמות בשביל ישראל שיהיה הוא מלך עליהם, כי אין מלך בלא עם, ונתן להם מצותיו כדי שיהיה שכר ועונש ונחת רוח לפני הקב"ה במה שאדם מקיים דבריו, ונמנע ממה שצוהו לבלתי עשות, בעבור כבודו ית"ש. ובאמת לכאורה מה זו רבותא לקיים דברי הקב"ה, כי גם מלך בשר ודם העם יראים לעבור על דבריו, ואם כן דרך הטבע הוא לבלתי נטות מדרכי ה', למה יהיה דבר זה כל כך נחת רוח לפניו ית"ש ולמה יתן שכר הרבה על ככה, ולכן ברא הקב"ה יצר הרע המסית ומדיח מדרכי ה', וצריך האדם כל ימיו להלחם עמו וזהו הנחת רוח לפני הש"י, ובעבור מלחמה הזו ברא הש"י כל עולמו, כך מבואר בסמ"ג שם, ומחמת זה נותן הש"י שכר הרבה לצדיקים בעבור שצריכים להלחם, כי לפום צערא אגרא (אבות ספ"ה), ואולם אחרי שברא יצר הרע המפתה ומסית, היה חשש שלא יוכל האדם לעמוד נגדו, לזאת ברא הש"י גם יצר הטוב המפתהו לדרכי ה' ולכבודו, ונתן לאדם שכל קדוש המושל על אלו ב' היצרים, ובידו הבחירה להטותן לטוב או למוטב.
33
ל״דואולם בהיות כך אם כן נשאר קושיא הראשונה, מה זה נחת רוח לפניו ומה רבותא יש בזה, כי מי פתי יסור מדרכי החיים להטות אל מות נתיבותיו, והגם שיש לו מסית ומדיח, מ"מ הא כנגדו יש לו יצר טוב העומד נגדו. אלא כי מבואר בספרים שהיצר הרע הוא מפתה מאד בכל כחו, משא"כ היצר טוב אינו מפתה רק מעט, ולכן העבירה עושים בחשקות נמרץ, משא"כ מצוה. וטעם הדבר, כי מי שיש לו סחורה רעה מאד, הוא מוכרח לפתות בני אדם בפתויים רבים ועצומים וטרחות גדולות שיקנוה, משא"כ מי שיש בידו סחורה טובה אינו מדבר הרבה כלל עם הלוקחים, רק מודיעם שיש לו סחורה טובה ושומע ישמע ואי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי (ב"ק ז:), כך ענין היצר טוב, שאינו רק מכניס מחשבה טובה והרהור תשובה בלב האדם, משא"כ היצר הרע עושה בכל כחו עד שמרבה לו חשק רב, ואם כן טבע האדם נוטה אחר היצר הרע וצריך הוא להלחם נגדו.
34
ל״הוזהו אמרו ז"ל (ברכות ה:) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע, כלומר שהוא יחזיק את היצר טוב שילחם נגד היצר הרע, ויעשה היצר טוב בכל כחו כמו שעושה היצר הרע, ואז ממילא יגבר כח היצר טוב, כי ודאי האדם ילך אחריו, ומשום הכי מגיע שכר טוב לצדיק עבור שהוצרך למלחמה, משא"כ אם היה היצר טוב והיצר הרע שוים לא היה מקום למלחמה, כי מדרך הטבע שני יועצים לאדם, אחד יועצו לטובה וחיים, ואחד להפכו ודאי יסכים לדעת הראשון. ועוד טעם ב' לשכר הוא, כי נודע שגם היצר הרע על הרוב כשמפתה לאדם הוא מראה לו על עבירה שהיא מצוה, ואדרבה על כל דבר שהוא נגד כבודו ית"ש הוא בחלקת לשונו מראה לו טענות מזויפות ופיתוים לומר שהוא כבוד הבורא ית"ש, מצורף לזה שהוא עושה בכל כחו, ויצר טוב לא כן כנ"ל, ממילא משום זה צריך למלחמה גדולה, כי אלו היה אומר לו היצר הרע לך עשה עבירה, לא היה צריך למלחמה כל כך, כי גם הבהמה תנוס מדבר המזיקה, משא"כ כיון שמראה לו על העבירה שהיא מצוה וכבוד השי"ת לכן צריך למלחמה חזקה.
35
ל״ואמנם בהיות כן קשיא מה יעשה האדם ולא יחטא, הלא בכל דיבוריו ובכל מעשיו ובכל תנועותיו יש לו יצר טוב ויצר הרע, זה אומר לו כך הוא כבוד הבורא וזה אומר שההיפוך הוא כבודו, אם כן אף אם ילחם כל היום מהיכן יודע לו האמת, ומהיכן יודע עם מי משניהם צריך הוא להלחם, כיון שאינו יודע איזה צד אומר היצר טוב, ואיזה צד אומר יצר הרע.
36
ל״זאיברא יש על זה כמה שכליות עצומות, וכל זה הוא עיקר עשיית האדם ומלחמותיו, וכאן נבאר ג' בחינות קלים ופשוטים שאין בהם כל כך שכליות, רק הם קל לכל אדם, והם נסיונות לידע איזה אומר יצר טוב ואיזה אומר יצר הרע. נסיון אחד הוא הדבר אשר אמרנו תחלה, שהיצר הרע מחמת שסחורתו רעה לכן מסית בכל כחו עד שעושה חשק רב, משא"כ היצר טוב, אם כן זהו עצמו המבחן והנסיון, כשיש לפניו שני מחשבות, זאת אומרת כך הוא כבוד הבורא, וזאת אומרת שההיפך הוא כבוד הבורא, אזי יבחין חשקו להיכן שחושק מאד, זה ודאי דעת היצר הרע וילחם נגדו, והשני שאין חושק בו רק מעט, בו יחזיק ולא ירפה.
37
ל״חובזה פירשתי דרך רמז פסוק (דברים יג, ז) כי יסיתך אחיך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים לא תאבה לו כו'. ויש לדקדק, וכי אחיו מסית ועובד כוכבים אינו מסית. ותו, מאי בסתר ומה חילוק בין סתר לגלוי. ותו, מאי לאמר. ויובן עם הנ"ל, כי בפ"ק דחולין (ד:) אמרינן אין הסתה בדברים, ר"ל שיש חילוק בין תיבת פיתוי לתיבת הסתה, אף שהמכוון משניהם הוא דבר אחד, מ"מ חילוק זה יש ביניהם, דפיתוי משמעותו אפילו פיתוי כל דהו, מה שאין כן הסתה, היינו השתדלות רב בכל כח, ונודע ג"כ מאמרם ז"ל (שבת ק"ח: - אדר"נ ג', ב) כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודת כוכבים, ר"ל שמתחלה מסיתו לדברים קלים ואחר כך לחמורים מהם בכדי שיתפס ברשתו ונלכד במצודתו עד שאח"כ יש לו כח להביאו לעבודת כוכבים, ובתחלה כשמסיתו לדבר הקל עיקר מחשבתו רק כדי שיוכל אחר כך להסיתו לעבודת כוכבים, כי בעבור הדברים הקלים לבד לא היה משתדל כל כך.
38
ל״טוזה יורה לנו הפסוק שתדע המבחן, שלא תתמה מה תעשה ליצר הרע, בשלמא כשיפתוך לרע תוכל להלחם נגדו כי רואה אתה שהוא שונאך, מה שאין כן כשיתראה לך כאוהב ומבקש טובתך ויפתך לטוב, איכה נדע איזהו הדרך הרע שאומר היצר הרע כדי להלחם נגדו, לזה אמר סימן זה יהיה לך כי יסיתך אחיך או רעך, ר"ל כשתראה שהוא לך כאח וריע, רק שהוא מסית ולא מפתה דהיינו שעשה בכל כחו, מזה תדע כי בסתר, ר"ל במחשבתו וכוונתו הוא לאמר לך אח"כ נלכה ונעבדה כו' שכך הוא דרכו של יצר הרע, ולכן לא תאבה ולא תשמע לו. והבן כי נכון הוא, הרי נתבאר נסיון ומבחן אחד.
39
מ׳הנסיון השני, הוא על דרך שרמזו רז"ל (נגעים ב) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ירצו, כי היצר הרע מתלבש במחשבות האדם ומיפה לו כל העבירות ומראה לו בטענות מזויפות שיש בזה כבוד הבורא, וכמאמר הפסוק (משלי כא, ב) כל דרך איש ישר בעיניו, ואפילו יעשה כל עבירות אינו רואה שום חרפה ומיאוס בדבר, משא"כ כשרואה אדם אחר עושה כך, או אפילו קל ממנו הרבה, אזי מבין מיד שהוא עבירה, כי לזה מסייעו היצר הרע כדי שישנא את חבירו, משא"כ כשעשה הוא בעצמו את הדבר ההוא היה היצר הרע מסמא עיניו ומראה לו שיש בזה כבוד הבורא, והיינו כל הנגעים כו', ועי"ז נמשך שנאת חנם, כי שונאים זה את זה, עבור שכל אחד רואה המעלות שלו והחסרונות אינו רואה כלל, וחבירו רואה החסרונות והמעלות אינו רואה, ממילא כל אחד מעריך מעלות של עצמו נגד חסרונות של חבירו. ועפ"ז שמעתי בשם חכם אחד שזהו אומרם ז"ל (שבת קי"ט:) על פסוק (איכה א, ו) היו שריה כאילים מה אילה ראשה של זו בצד זנבה של זו, ירמז על האמור שכל אחד העריך מעלותיו נגד חסרונות של חבירו, ומחמת זה היה כל אחד מבוזה בעיני חבירו ושנאו זה את זה ודפח"ח, ממילא זהו הנסיון לאדם כשאינו יודע איזהו סברת היצר טוב ואיזהו סברת היצר הרע, אזי ישגיח על אחר, ואז בודאי כשיעשה האחר כסברת היצר הרע, תהיה המעשה בעיניו נמבזה ונמאסה, ובזה יודע ביחוד כי האמת כסברא אחרת.
40
מ״אהנסיון השלישי, אם אין לו איזה איש שיעשה כמעשה ההוא שישגיח בו, יש לו נסיון מעצמו, ונקדים לזה מה שביארתי פסוקי תהילים (ז', א) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני פירש"י ז"ל שהתפלל להקב"ה שימחול לו על עבירה שעשה בשוגג שכרת כנף מעילו של שאול. והוא תמוה, מה שוגג היה בדבר זה הלא מרצונו ודעתו עשה זאת. ה' אלהי אם עשיתי זאת אם יש עול בכפי כו'. והוא תמוה, דמשמע שהתנצל לפני הקב"ה ואמר שלא עשהו כלום, והרי באמת עשה ואיך יאמר ח"ו דבר שקר, ותו דמעיקרא שגיון כו' דמבואר שעכ"פ עשה רק שהיה שוגג, איך קאמר אם עשיתי זאת. ופירשתי ע"פ מ"ש האלשיך בשמואל א' (כד', ד) בעת שבא שאול למערה ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אלהיך הנה אנכי נותן אוביך בידיך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת כנף אשר לשאול ויאמר לאנשיו חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלוח ידי בו כי משיח ה' הוא, וקשה, מדוע תחלה כשאמרו לו האנשים הנה היום כו' לא השיבם מאומה עד אחר שכרת כנפו.
41
מ״בופירש האלשיך, כי היצר הרע מסית האדם לעבירה ומייפה לו הדבר בטענות מזויפות לומר שהוא דבר מצוה ושהוא כבוד לית"ש, והיצר טוב אומר שהוא עבירה, והאדם נדון ברוחו למי האמת ואינו יודע, אכן אחר שעשה הדבר ע"פ אחת מהדיעות אז יבין הדבר לאמתו, כי אם אחר גמר הדבר לא ירך לבבו ולא ידאג ולא יתחרט על אשר עשה, ידע כי דברי היצר טוב היה ואין עול במעשה ההוא, אבל כשאחר שעשה ילבש חרטה על אותו העשיה וירך לבבו, ודאי זה היה מעשה היצר הרע שאמרו בו (בבא בתרא ט"ז.) יורד ומסית עולה ומקטרג, לזאת בתחלה מתלבש באדם ומסיתו, ומהפך כל מחשבותיו עד שאומר בלבו לרע טוב ולמר מתוק מחמת תאותו וחשקו ורצונו לדבר ההוא, וכל הדברים המאוסים נעשו בעיניו טובים ויפים, ומיד בגמרו העשיה נסתלק היצר הרע מאתו ועולה למרום להסטין, ונסתלק תאותו ממנו, אז מתחיל האדם להביט מה עשה ומתחרט חרטה אשר לא תועיל כי כבר גמר המעשה.
42
מ״גוזה עצמו אירע לדוד המלך ע"ה, אנשיו אמרו לו הרוג את שאול ולא השיב להם דבר, כי הוא בעצמו היה נדון ברוחו והיה מסתפק בדבר, סברא אחת אמרה לו על פי דין תורה הבא להורגך השכם להורגו (סנהדרין ע"ב.), ולא עוד, אלא שהקב"ה מאסו ורוצה שאתה תמלוך, נמצא בזה שתהרגנו תעשה מצות ה', ולא עוד אלא שהוא מגרשך מהסתפח בנחלת ה' לדור בחוץ לארץ לכן הרגהו, וימשך מזה כבוד להש"י בכמה ענינים, ותהיה אתה מלך כרצונו ית"ש וגם תדור בארץ ישראל. סברא אחרת אמרה לו מי שלח ידו במשיח ה' ונקה, ובפרט שאול אשר נאמר עליו (יומא כ"ב:) שהיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ולא ידע דוד המלך ע"ה איזה סברא אומר היצר הרע שידחהו מעליו, ואם היה גומר המעשה היה יודע אח"כ האמת, רק היה ירא לעשות כי איך יתקן אח"כ את אשר כבר עשהו, לזה עשה לעצמו נסיון ומבחן וכרת כנף מעילו, בכדי שיראה אח"כ איך יפול דבר, אם לא יתחרט ידע כי דברי היצר טוב הוא, ואם יתחרט על כריתת כנף מעילו ידע סברא האחרת, דאם אפילו על כריתת הכנף מתחרט מכל שכן שאסור להורגו. ויהי בכרתו ויך לבו, אז הבין שסברא זו אמיתית, לכן אמר חלילה לי מה' כו'. וזהו המשך הפסוק ויאמרו אנשי דוד כו' ולא השיבם כלום, כי היה מסתפק בעצמו ולכן כרת הכנף, וכאשר ראה לבו מתחרט אז השיב להם, עכ"ד.
43
מ״דועל פי זה מובן היטב שכאשר התפלל על זה לפני הקב"ה, התנצל את עצמו וקראו שגיון, לומר שעשה בשוגג, כי בעת עשייתו הדבר ההוא, לא היה יודע אם הוא עבירה עד אחר גמר המעשה, והתפלל ואמר, אמת עתה יודע אני שיש עול בכפי, אכן אם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי, ר"ל בשעה שעשיתי לא היה עול בכפי, כי אז לא ידעתי שהוא עבירה ואתי שפיר, הרי נתבאר מבחן הג', כשאין לו איזה איש שיעשה המעשה ההוא להשגיח עליו, אזי יעשה הוא בעצמו קצת מהדבר ההוא, כאשר עשה דוד המלך ע"ה, וכ"כ בעקרים פ"ו מ"ג וביאר בזה פסוקי ירמיה ח' תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך ע"ש כי טוב הוא.
44
מ״הובזה ביארתי פסוקי בא, והתחלת הפירוש כתב בספר תולדות יעקב יוסף ואני הוספתי לבאר כל הפסוק, והוא כאשר אמר פרעה למשה לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ואח"כ אמר משה רבינו ע"ה לפרעה וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. ויש לדקדק, מה זה היה הויכוח בין משה רבינו ע"ה לפרעה אם ליקח הבהמות או לא. עוד, מאי כי ממנו נקח לעבוד, היה לו לומר כי בהם נעבוד את ה'. ותו תיבת 'ואנחנו' מיותר, היה לו לומר לא ידענו, ותו מאי לא נדע לשון עתיד, היה לו לומר לא ידענו, ותו הא משה רבינו ע"ה ידע כל התורה קודם נתינתה, ואיך אמר דבר אשר לא כן שאמר שאינו יודע. ויובן עם האמור, שיש ב' נסיונות, נסיון אחד, מאחרים שרואה מה שהם עושים, נסיון ב', גם מעצמו כנ"ל, אכן הנפקא מינה ביניהם כי עדיף הנסיון אשר מאחרים דאז אינו צריך לעשות אפילו התחלה מהעבירה, משא"כ הנסיון מעצמו, אי אפשר עד בואו לקצת העבירה כנ"ל.
45
מ״וובזה יובן, כי נודע כי האדם שהולך אחר תאות לבו ואינו משגיח על דרכיו לילך בדרכי ה', הוא בחינת בהמה ואין לו מותר על הבהמה, וזה היה ויכוח של פרעה, כיון שאמר לו משה רבינו ע"ה שישלח את ישראל כדי שילכו לעבוד את ה', אז אמר לו לכו נא הגברים, ר"ל אנשים בעלי שכל וצדיקים שהם בחינת גברים, ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ר"ל מאחר שאין אתם רוצין רק לעבוד את ה', אם כן כל פחותי הערך אשר הם בחינת בהמות ישארו פה, והשיב לו משה רבינו ע"ה, וגם מקנינו ילך עמנו, ר"ל גם אותם שהם בחינת בהמות ילכו ג"כ, כי ממנו נקח לעבוד את ה', ר"ל מהם נדע אנחנו איך להתנהג בעבודת ה', לעשות נסיון ומבחן ממעשיהם, ואם תאמר הלא תוכלו לעשות נסיון מעצמיכם כנ"ל, לזה אמר 'ואנחנו', ר"ל אם לא נהיה רק לבדנו לא נדע מה נעבוד את ה', ר"ל אי אפשר לנו לידע איזה סברא היא עבודת ה', עד בואנו שמה, ר"ל עד שנבוא לקצת העבירה, לכן אנחנו צריכים לאותן האנשים לענין עבודת ה' והבן.
46
מ״זהיוצא לנו מכל זה, שיש ג' נסיונות כאמור, והנפקא מינה ביניהם, כי נסיון הראשון אף דלכאורה הוא דבר קל מ"מ יש בו חסרון על פי משרז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, נמצא דבקטן שבקטנים יוכל להמצא שאין היצר הרע מסית כל כך בחוזק יד, רק כמו היצר טוב או אפילו פחות מהיצר טוב, אם כן אין נסיון זה אמור אלא במי שהוא קצת על מדרגה טובה דאז יצרו גדול משא"כ בפחותי הערך, ומחמת זה אפילו באנשים צדיקים ג"כ יש חסרון בדבר, כי הצדיק הוא תמיד נבזה בעיניו נמאס ושפל בעיניו מאד, ואם כן לא יבין לאשורו לעשות ע"פ נסיון הראשון, וגם כי בהמשך הזמן יתחכם היצר הרע על הצדיק ולא יסיתו הרבה רק מעט באופן שלא יושג לו הנסיון הזה, לכן עיקר הנסיונות הם שנים האחרים, בראשון במעלה להבין מאחרים, והשני שאם אין לו אחר על כל פנים מעצמו אחר שכבר נגע בעבירה אז יוכל להבין, ואם אינו מבין אפילו אחר העשיה שדבר זה היה שטות ועבירה ומחמת זה חוזר עוד פעם שנית ושונה בו, ודאי שוטה גמור הוא.
47
מ״חועל פי זה ביארתי פסוק במשלי (כו', יד) ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באולתו, ויש לדקדק הלא מושכל ראשון שאין כסיל עושה דבר חכמה רק שטות, ואם כן כשהוא שונה ודאי שונה באולת ואם כן באולתו מיותר, דכיון דקאמר כסיל שונה ודאי דבאולתו הוא שונה. ותו מאי באולתו, היה לו לומר באולת. ויובן עם האמור, כי בתחלה כשאדם עושה עבירה הגם שכל עבירה הוא שטות וכאמרם ז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, מ"מ נוכל לומר שלא לתלות האולת בו, רק שהיצר הרע נתלבש בו בקרבו והראה לו שאין דבר זה שטות, משא"כ כשהוא שונה אז הוי אולתו של עצמו, דאז ודאי שיש לתלות האולת בו והוא עצמו בודאי שוטה, ויובן ג"כ עם דברינו משארז"ל (יומא פ"ט:) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו', ודקדקו המפרשים מדוע קאמר ב' פעמים אחטא ואשוב, ודברי המפרשים בזה ידוע.
48
מ״טולדרכנו אתי שפיר, כי בפעם הראשונה יצוייר שמותר לחטוא על דעת שישוב, כגון שהוא נבוך בשני סברות, אם לעשות כך הוא כבוד להשי"ת, או לעשות בהפכו הוא כבוד להש"י, ואינו יודע איך לעשות, ואין לו אדם אחר להשגיח במעשיו, אזי מוכרח לעשות עבירה או קצת ממנה כאשר עשה דוד המלך ע"ה בכרתו כנף מעילו, ועשה לכתחלה על סמך שכאשר יראה אח"כ שהוא עבירה יעשה תשובה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בקפיטל שגיון לדוד כנ"ל, ואם כן הוי כמו אחטא ואשוב והוא טוב, משא"כ לעשות שני פעמים זה אי אפשר דבפעם ראשונה כבר יודע שדבר זה עבירה ואין לו לחזור ולעשותה, ואתי שפיר.
49
נ׳ובכן נבוא אל הביאור המשנה דאבות שהתחלנו ורומז לכל מה שדברנו עד הנה. בהקדמה, ב' הקדמות קטנות, אחת שארז"ל (יבמות ס"א.) אתם קרוים אדם ולא עכו"ם קרוין אדם, והקשו התוס' הא כתיב האדם הגדול בענקים, ותירצו, לחלק בין אדם להאדם, דהאדם נקראים גם העבדי כוכבים, והטעם נאמר, כי אדם גימטריא שם מ"ה, שורש נשמה קדושה מישראל, משא"כ האדם הוא מדרגה פחותה לפי שאין בה גימטריא זה. לכן גם עכו"ם יתכן לקרותם כך. עוד נקדים משארז"ל (שבועות כ"ו.) האדם בשבועה פרט לאנוס, לומר דתיבת האדם לא יתכן להיאמר אלא על איש שדעתו שלימה ומיושבת בלי אונס והכרח כלל. לזאת, בעת שהיצר הרע מתלבש באדם לא יתכן בו תיבת האדם, וכמ"ש רז"ל (קידושין ס"ג:) יצריה אנסיה לכן לא נקרא האדם עד הסתלקות יצרו ממנו.
50
נ״אוזהו שאמר איזהו דרך ישרה כו' לפי שכל דרך איש ישר בעיניו, ויש בו ב' סברות, זה אומר זאת דרך ישרה וזה אומר זאת דרך ישרה, ואם כן איזה דרך ישרה יבור לו. רק שיש נסיון הראשון, ואמרנו לעיל שבפחותי ערך ליכא נסיון אחד, לזה אמר איזהו כו' שיבור לו 'האדם' דייקא, היינו מדרגה פחותה, לזה אמר ב' נסיונות האחרונים, האחד כל שהיא תפארת לעושיה, ר"ל אם אותו מעשה ישר בעיניו מן כל מי שעושה כזאת, ולפעמים כשאין לו אדם אחר להשגיח במעשיו צריך נסיון בעצמו, והיינו דקאמר דלפעמים ותפארת לו, ר"ל שיש סימן אם הדבר ישר בעיני עצמו, רק מן האדם פרט לאנוס, ר"ל אחר שנסתלק יצרו ממנו וכאמור, ואתי שפיר והבן.
51
נ״בועתה נבא לבאר פרשת מרגלים, ונקדים ב' הקדמות. האחת, שפירשתי מאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ט, ב) ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי. כי הנה יש ב' סוגים בדרכי ה', האחד, הוא מה שהיחיד צריך להשגיח על כל דרכיו ומעשיו, וכמש"ה (תהילים קא, ב) אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. שנית, צורכי רבים אשר בכל מקום קיבוץ יהודים שצריכים להתאסף ולעשות מצות ה' אשר נעשים ברבים, והנה היצר הרע הוא מתלבש בין ביחיד בין ברבים לבלתי עשות אחת מכל מצות ה', רק יש בכל אחד מעלה וחסרון, דהיינו דברבים יש חסרון שהיצר הרע מסית מאד ועובד בכל כחו, כי טוב מאד בעיניו להכשיל רבים ביחד וזהו לפניו מנחה גדולה וטובה, ולכן בכל עשיית רבים לשם שמים צריך מלחמה גדולה עם היצר הרע, ונגד זה יש מעלה שארז"ל (שבת קמ"ז:) רבים מדכרי אהדדי שבין הרבה אנשים יראה וימצא איש או אנשים שיצעקו אל חבריהם אבל היצר הרע הוא נלחם מאד מאד עד שמטעם זה ארז"ל (מדרש תהילים טו, ב) כשיצאו ישראל ממצרים והיו ישראל עובדים כוכבים, כמ"ש גוי מקרב גוי, ולא נאמר מתוך גוי, אלא שהיו הכל כגוי אחד שהיו כולם עובדים כוכבים, וטען שר של מצרים הללו עובדים כוכבים והללו עובדים כוכבים והשיב לו הקב"ה שוטה שבעולם שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, ותמהו המפרשים, בשלמא שוגג שפיר אבל אונס מאי עבידתיה, כי מי אנסם לעובדי כוכבים.
52
נ״גאלא הוא הדבר שדיברנו, כי מחמת שהיו שם כל ישראל טבועים במצרים, והיה מתאוה היצר הרע מאד להכשילם ולהחטיאם, להיות בזה היה תלוי כל עיקרן של ישראל אם להנצל ממצרים או לא, וכאשר היו עוד מעט משתקעין יותר בטומאה שוב לא היו ניצולין כנודע, ומחמת זה עשה היצר הרע פעולות גדולות מאד אשר לא יאומן כי יסופר, ועל כזה ארז"ל יצריה אנסיה, ומשום הכי קרי להו הקב"ה אונס, וכן מהאי טעמא תמיד הקב"ה מקיל עם רבים, כמבואר כמה פעמים בש"ס, והן אל כביר לא ימאס, ואינו מדקדק עם רבים כמו עם יחיד, והטעם הוא ג"כ כנ"ל, לפי שהקב"ה דן את רבים כאנוסים לרוב מלחמת היצר הרע עמהם, וגבי יחיד יש להיפוך מעלה וחסרון, שהיצר הרע אינו נלחם עמו כל כך כמו עם רבים, ונגד זה יש חסרון שאין לו מי לאדכורי.
53
נ״דוהנה מבואר בזהר הקדוש (זהר ח"ב ל"ו:) אי רישא דעמא זכאה כולהו זכאין ואי איהו חייבא כולהו חייבין, כמו שמצינו בכל מלכי יהודה וישראל. ממילא לפי"ז מלך ישראל שתלוים בו כל ישראל יש לו תרתי לריעותא, שהיצר הרע נלחם עמו כמו עם רבים להחטיאו מאחר שרבים אינם תלוים רק בו, ולאדכוריה לית ליה כיון דהוא באמת יחיד, ואם כן פשיטא ופשיטא שיש לדונו כאונס. וע"ז התנצל את עצמו דוד המלך ע"ה על שנכשל איזה פעם, ואמר ה' מה רבו צרי, ר"ל צרותי הם רבים, שיש בי תרתי לריעותא, כי רבים קמים עלי, ר"ל הרבים כל ישראל אין להם קיום והעמדה רק עלי אי אני אהיה זכאה, ממילא יש לי ריעתא של רבים ושל יחיד, והבן.
54
נ״ההקדמה ב' מה שפירשתי המשנה באבות (ב', ד) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ולכאורה אין ביאור לדברים אלו, וכפל הדברים 'עשה', 'בטל', לכאורה הכל אחד. וגם פירשתי מאמרם ז"ל (שמות רבה כד, א) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום קרוין בנים וכשאין עושין רצונו של מקום קרוין עבדים, וקשיא לי דאיפכא מסתברא, כי הבן אפילו אם לא יציית לאביו ועושה לו כל הרעות מ"מ בנו הוא ומי יקח ממנו בחינת היותו בנו, משא"כ העבד כי למה נקרא עבד עבור שעובד לאדונו, ממילא כשאינו עובדו ודאי לא יתכן לקרותו עבד, ואם כן מאחר שישראל נקראים בנים למקום מצד נשמותיהן, אם כן יתכן לומר שבזמן שאין עושין רצונו של מקום אינם נקראים רק בנים, משא"כ כשעושין רצונו של מקום יתכן ג"כ לקרותם עבדים.
55
נ״וופירשתי כ"ז עם מה שנודע שכתב הרמב"ם ז"ל פירוש המשניות פ"ו מח' פרקים ההפרש בין צדיק לחסיד, כי החסיד הוא האיש אשר פסק היצר הרע ממנו ואין לו שום רצון רע ומחשבה אחרת רק לעשות רצון הבורא ית"ש, והצדיק הוא האיש אשר היצר הרע מסיתו ונלחם בו והוא כובשו ומתגבר עליו, ואמר הרמב"ם ז"ל ששכר הצדיק גדול משכר החסיד, הגם שהחסיד עושה המצוה בשמחה יותר מזה, מ"מ לפום צערא אגרא, וזה יש לו צער מאד שהוא נצרך ללחום מלחמת היצר הרע לעולם, והבאים אחריו חלקו עליו, ואומרים שהחסיד יש לו שכר יותר עבור שאין בו שום רע, ואחר העיון והדקדוק צדקו דברי שניהם, דבבחינה אחת שכר זה גדול ובבחינה אחת שכר זה גדול.
56
נ״זדהנה נודע שכל העולם הבא הוא תענוג רוחניי, ואותו התענוג אינו רק תענוג הנרגש בעת עשיית המצוה הוא עצמו השכר והתענוג של עולם הבא, וזה שארז"ל (אבות ד, ב) ששכר מצוה מצוה, ר"ל תענוג המצוה ההיא שעושה נסתלק לפני הקב"ה ועומד שם מוכן להתענג בו האדם אחר מותו, אבל אין שם שום תענוג חדש בעולם הבא רק התענוג שמרגיש בעולם הזה, כי שכר המצות אינם הסכמיים רק עצמיים, דהיינו שכל מה שהאדם מלטש שכלו ונתחזק בדרכי ה' עד שמרגיש תענוג רב בעשותו אחת מכל מצות ה' הנה זהו עצמו מוצא שם בעולם הבא, רק שבחיים חיותו בהיות הנפש מלובשה בחומר אין התענוג יוכל להתפשט כי הוא מצומצם תוך הגוף, ולאחר הפרדו מהגוף אז התענוג ההוא עצמו מתפשט ומתרחב יותר ויותר, אבל שימצא שם שכר ותענוג חדש זה דבר שאינו, ובזה יוכל כל אדם להבחין בעצמו עולם הבא שלו, על דרך עולמך תראה בחייך, ולא יוכל האדם לדמות בנפשו שינשאהו לבו לומר שבן עולם הבא הוא, רק ישכיל ויבין אם יש לו תענוג בעבודת הש"י וכאמור, ולפי הפירוד והחלק בני האדם בענין תענוג מהמצוה ולפי ריבוי התענוג כן ירבה רב טוב הצפון לאחד יותר מחבירו, ועל זה ארז"ל (בבא בתרא ע"א.) כל אחד נכוה מחופתו של חבירו.
57
נ״חובזה יובן מאמרם ז"ל (ברכות ל"ד:) כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה כו'. והוא על פי דברינו הנ"ל, כי כשם שאי אפשר לידע מחשבת חבירו ותענוג הרוחני אשר בקרבו בעשותו מצות ה', כך אי אפשר שיושג עולם הבא של צדיק אחד לזולתו, כי עיקר תענוג עולם הבא הוא התענוג הבוער בקרבו, אבל שכר חדש ליכא בעולם הבא וכאמור, זולת שהקב"ה חס על ישראל, כי לא כל איש ואיש יוכל לזכך נפשו עד שיתענג בדשן בעבודת ה' שיזכה על ידי זה לעולם הבא, לזאת צוה על מצות הצדקה, שכאשר נותן להגונים ובני תורה והמה תמכין דאורייתא אזי כל מה שהם עושין הוי כאלו זה המחזיקם עושה וכאשר בא לעולם הבא מתחלק לו תענוג ושכר, וזהו שכר חדש מה שאינו בכל המצות, ולא תמצא בעולם הבא שכר ותענוג חדש מה שלא הרגיש בעולם הזה זולת שכר הצדקה, משום שמעשה אחרים נחשב כמעשהו, ולכן אף שלא היה לו תענוג בעת שנותן צדקה מ"מ יש לו שכר עבור זה כל שאין מראה פנים זועפות להעני כמבואר בש"ע (יו"ד סי' רנ"ו), וזהו חסד גדול מהש"י שנתן לנו מצות צדקה שעי"ז כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וזולת זה מעוטים היו אותם שהיה להם חלק לעולם הבא רק ע"י הצדקה שמחמתה מעשה אחרים נחשב כמעשהו.
58
נ״טואחשוב שלזה רמז הפסוק (תהילים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כי בכל שכר המצוה לא יתכן כלל לקרותה תשלומין, כי אין ניתן לו שום דבר חדש, רק משלו נתנו לו ממה שהביא מעולם הזה, משא"כ במצות הצדקה שייך תשלומין, כי הוא לא הביא שום דבר ושם משלמין לו חלף צדקתו, וזה עבור שמעשה אחרים נחשב כמעשהו, וזהו חסד גדול מהשם יתברך כנ"ל. ולזה אמר ולך ה' החסד כי 'אתה תשלם' דייקא, 'לאיש כמעשהו' דייקא, והבן. ואחשוב שזהו ג"כ ביאור הפסוק נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך כו', לומר כי בכל המצות לא יתכן לקנות בהם עולם הבא זולת ע"י עשייתן בשמחה ותענוג שזהו עצמו התענוג עולם הבא כנ"ל, משא"כ במצות צדקה קונה עולם הבא כל שאינו מראה פנים זועפות לעני. לזה אמר הכתוב בשבח מצות הצדקה, נתן תתן אפילו מאה פעמים, ר"ל ראוי לך להחזיק במצוה זו ולא להרפות ממנה, כי יש להם מעלה זו, ולא ירע לבבך שאין אתה צריך לזה תענוג ושמחה רק שלא ירע לבבך בעת תתן לו, ובגלל הדבר הזה לבד יברכך ה', משא"כ בשאר מצות ומעשים טובים, ארז"ל (תענית ח.) בכל הדברים אסור לנסויי להקב"ה לבד מצדקה ומעשר, ואמרו ז"ל (פסחים ח.) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור.
59
ס׳והכל יובן עם האמור, כי בכל המצות אם יעשה בשביל איזה דבר אפילו בשביל עולם הבא, ומכל שכן לנסויי, אם כן איה אפוא יומשך עולם הבא ושכר מזו המצוה כיון שאין לו שום תענוג מהדבר ההוא, משא"כ בצדקה, ופשוט. ממילא לפי זה שפיר ארז"ל כל הנביאים כו', כי אי אפשר כלל שישיג אחד את עולם הבא של האחר כי הוא דבר שאינו מושג רק האדם בעצמו משיג והקב"ה, ולכן אי אפשר להתנבאות על עולם הבא רק למהנה תלמידי חכמים מנכסיו, שזהו שכר מושג הניתן מחדש כנ"ל והבן היטב.
60
ס״אובהיות כן, שעיקר העולם הבא הוא התענוג המושג מהמצות, אם כן פשיטא דצדקו דברי החולקים על הרמב"ם שעולם הבא של החסיד הוא יותר גדול בערך מן עולם הבא של הצדיק, כי זה מרגיש תענוג יותר ויותר מהמצות. ואולם בענין מה שמצינו שארז"ל (ברכות ז.) רשע בן צדיק רשע וטוב לו, ולכאורה יפלא מאין הוא, הרי הקב"ה ברא עולמו באופן שיומשך הטוב מקיום המצות והרע מההפך, ואוי לרשע רע, ואם כן מה בצע להרשע במה שאביו היה צדיק, ולמה יהיה טוב לו לרשע מאחר שאי אפשר שלא ימשך עונש לעושה רעה, והלא רצון הקב"ה כך היה בבריאת עולמו שיהיה שכר ועונש ולא יהיה טוב לרשע, ואם כן מה בצע בהיותו בן צדיק.
61
ס״בויובן במשל קטן, שהיה מלך במדינה והיה צריך מאד לאיזה דבר, ומצא שם אדם אחד וביקש ממנו אותו הדבר שהיה בידו ונתן לו, ואמר למלך דע כי צר לי מאד על זה רק שכל חשקי ותאוותי כאין נחשב אצלי נגד רצונך, והתחיל המלך להטיב עם אותו אדם תמיד, לימים מרד בנו במלכות ורצה להורגו, ובא אביו לפני המלך וביקש מאתו שלא להורגו כי יצר לו על בנו, והלא אתה מטיב לי תמיד ומשתדל בטובתי ואיך תעשה לי רעה זאת, השיב לו המלך הלא מה שאני מטיב לך הוא לפי שרצוני להטיב לעובדים אותי אם כן איך לא אהרוג בנך, כיון שרצוני להרוג המורד בי, והשיב לו למה לא תעשה לי כמו שעשיתי לך, הלא מאוד היה צר לי בעת עשותי בקשתך רק שכל רצוני וחשקי היה כאין נגד רצונך, אם כן תמדוד לי כמדתי שאף שרצונך להרוג המורד מ"מ בשביל טובתי ורצוני תבטל רצונך, השיב המלך שיפה דיבר ומלא בקשתו.
62
ס״גובהיות כן מובן, שזכות הצדיק מגין על זרעו עבור שתאוותו לרעות בוער בקרבו תמיד, והוא פורש מהכל ומשבר כל הרצוניות שבו לפני רצון הש"י, כך הקב"ה עושה לו מדה כנגד מדה, להיות רחמי האיש על זרעו, אזי אף על פי שבנו רשע ורצון הקב"ה שטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, מ"מ כביכול מבטל הוא רצונו מפני רצון הצדיק וחס על זרעו. לפי זה לא שייך זאת רק בבחינת צדיק שנלחם עם רצונו ויצרו, משא"כ מי שכבר רצונו הוא רק רצון הקב"ה, הגם ששכרו רב מאד עד אין חקר, מ"מ אם בנו רשע אין זכות אביו מגין עליו, ומהאי טעמא דקדקו לומר רשע וטוב לו רשע בן צדי"ק דייקא, וכן בקרא (תהילים לז, כה) ולא ראיתי צדי"ק נעזב וזרעו מבקש לחם והבן. נמצא, צדקו דברי הרמב"ם, ודברי החולקים, שבענין שכר של עצמו גדול שכר החסיד, אולם בענין שיגין זכותו על זרעו גדול שכר הצדיק.
63
ס״דוזהו ביאור המשנה דאבות הנ"ל, לומר שיש ב' מיני מצות, האחד יש אשר תאות האדם לא תזניחנו כ"כ מעשותם, שאין עשיית אותה המצוה מתנגד לתאותו, ממילא לאותה מצוה רצון האדם נוטה, ויש מצוה שרצון החומר והתאוה דוחה אותה, ועל ב' חלקים אלו דבר התנא, עשה רצונו כרצונך, ר"ל עשה הרצון של הקב"ה כאשר אתה בעצמך רוצה, ר"ל שאינם מתנגדים לרצונך, ובעבור זה יעשה הקב"ה רצונך כאשר גם הוא רוצה, דהרי הוא בעצמו רוצה שיהיה טוב לעושי רצונו. ועוד בחינה הב', בטל רצונך מפני רצונו, ותעשה גם המצות המתנגדים לתאוותך, כדי שיבטל כביכול גם הוא את רצונו מפני רצונך, וייטיב לזרעך כאשר אתה רוצה אף שאין רצונו בזה, וכאמור והבן.
64
ס״הובזה יבואר גם המאמר שהבאתי בענין בנים ועבדים, ונאמר דבודאי אין כוונת הש"ס לומר דכשאין ישראל עובדים את הש"י יהיו קרוים עבדים, דזה דבר שאי אפשר וכקושיתנו דלעיל דאין עבד אלא העובד, רק תרוויהו מיירי כשעושין מצות השי"ת, רק החילוק שבין בנים לעבדים הוא בדרך זה שדיברנו, כי מי שהוא בחינת חסיד שאין רצונו נוטה רק לרצון השי"ת ואין לו שום מחשבה ורצון אחר, זהו בחינת בן, כי הבן הוא תמיד משתוקק ומתאוה לטובת האב כי טובת אביו הוא טובתו, ולכן עושה תמיד מלחמות ועניני אביו בהשתדלות וחשק, לכן גם זה כמוהו ונקרא בן להקב"ה. והיינו דקאמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, דלכאורה יש לדקדק דהוה ליה למימר רצון המקום, מאי רצונו של מקום דקאמר. אלא הכי פרושו, כשישראל עושין את עצמן כך עד שרצונו של עצמו הוא של מקום שאין לו רצון אחר רק רצון המקום, אז המה בחינת בן, משא"כ העבד דבודאי מתקנא קצת בגדולת האדון, ולמה יהיה האדון משתרר עליו והוא עובדו, וצריך הוא להטות את לבו ולדבר על לב עצמו טוב לו לעובדו שהוא אדון ואני עבד, כן זה שהוא בחינת צדיק הוא כמוהו, שהיצר הרע מסיתו והוא מתגבר עליו. והיינו דקאמר שאין עושים רצונו של מקום, ר"ל שאין עושה כזאת שיהי רצון עצמו רצון המקום, אלא שרצונו נוטה מהש"י והוא מתגבר עליו אז נקרא בחינת עבד, והבן בכל הנ"ל היטב כי הם דברים אמתיים ונכונים.
65
ס״וומעתה כל הדברים שדיברנו עד הנה אם תדקדק בהם תראה שהכל כתוב כאן בפרשת המרגלים, והוא שכאשר שלח משה רבינו ע"ה מרגלים הבין שהיצר הרע יהיה בוער אצלם מאד מאד, על דרך שפירשתי רבים קמים עלי כנ"ל, הכי נמי כאן שהיה ב' לריעותא, שכל ישראל היו תלוים באנשים מועטים אלו, והם מתי מעט ויחידים, וכאשר יאמרו רע על ארץ ישראל ירויח היצר הרע דור שלם שלא יבאו לארץ ישראל כאשר היה באמת, ומחמת זה היה ירא שהיצר הרע ישתדל מאד מאד כדרכו ולהראות שמצוה לדבר רע על ארץ ישראל וכבוד הש"י הוא, ואפילו הכי לא היה יכול להתפלל על כולם שינצלו מהיצר הרע, כי זה אי אפשר כי תחלת הבריאה כך היה שילחם אדם עם היצר הרע כדי שיהיה לו שכר טוב, אכן יהושע בן נון שכבר נאמר עליו בנבואה יהושע מכניס, וכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר (ברכות ז.), בזה מצא מקום להתפלל עליו והתפלל ונלקח הבחירה מאתו באופן שלא בא היצר הרע אליו כלל וכלל, משא"כ להשאר השתדל מאד היצר הרע.
66
ס״זוהנה כלב היה ג"כ נדון ברוחו כמותם, והיה מסתפק, סברא אחת אמרה לו, שכבוד השי"ת הוא לדבר טוב על ארץ ישראל כאשר הוא האמת. סברא ב' אמרה לו, הנה משה רבינו ע"ה רוצה להביא עם כבד כזה לארץ אשר חזקים וגבורים, והארץ אוכלת יושביה, אולי אין זה כלל על פי דברי השי"ת, כי דבר שאי אפשר הוא כלל לכבוש את ארץ ישראל, ולכן מוטב שתדברו רע על ארץ ישראל בכדי שיתנו ראש לשוב למצרים וינצלו רבי רבבות אנשים ונשים וטף, נמצא היו כל המרגלים מסופקים ולא ידעו איזה סברת היצר הטוב ואיזה סברת היצר הרע, ולהיות שדבר של רבים הוא כנ"ל, היה גדול כחו של יצר הרע עד שנתפתו לעצתו ולא הבינו מהנסיון הראשון כמו שאמרנו לעיל שיש בו חסרון יעוי"ש, וכך היה כאן, כי עשה היצר הרע עמהם מלחמה חזקה, ועיקר המלחמה היה שהקטין הפיתוי וכמש"ל, כן יצר הרע עושה במרמה ויצר טוב עושה בתמימות, וחיזק טעמו קצת להם כי תלוים בזה כלל ישראל לכן הרבה קצת לעשות להם חשק, ויצר הרע הערים ועשה חשק מועט כדי שיטעו על פי נסיון הראשון, שכבוד ה' לגנות את ארץ ישראל, אך צדיקים היו וידעו כי אי אפשר לסמוך לגמרי על נסיון האחד מהאי טעמא גופיה אולי ערום יערים הוא, והבינו שצריכין לב' נסיונות האחרים.
67
ס״חאכן כלב שמתחילתו היה צדיק יותר מהם, נתן אל לבו לעשות השני נסיונות שכתבנו לעיל, והשכיל איך יעשה, אם יתחיל לדבר לפני ישראל מעט דבריו ואז יבין איך האמת דהיינו נסיון הג', זה אינו, דאולי יתחרט ואיך יתקן אח"כ, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (כתובות י"א:), וכאשר יתחיל להגיד הן טוב הן רע, אז אף אם יחזור בו שוב לא יאמינו לדבריו ויהיה בעיניהם כמתעתע, לזאת התחכם ועשה נסיון השני, ושתק ולא אמר כלום והמתין עד שישמע דברי חביריו, ואם יוטבו דבריהם בעיניו יאמר גם הוא כמותם, ואם לאו ידע כי דברי היצר הרע הוא, וכך היה, כאשר שמע המרגלים מדברים רעה נמאסו דבריהם בעיניו מאד, ומיד ויהס כלב, והתחיל לדבר טוב שאז הבין האמת, והשאר אמרו בלבבם אין אחד מאתנו ירצה לדבר כי כל אחד ירצה להמתין על חבירו, לכן מוכרחים אנו לנסיון ג', וכלב הועיל לו תפלתו שלא חש לזה ונשאר בעצתו לעמוד בנסיון הב', והבן.
68
ס״טנמצא היה כאן ג' חלוקות, חלוקה הראשונה היה יהושע בן נון אשר היה בזה בחינת בן שלא היה לו שום רצון רע כלל ע"י תפלת משה, שלא בא אליו היצר הרע כלל. חלוקה ב', היה כלב שהיה בחינת עבד, עבור שהיה לו יצר הרע ומחשבה רעה, ונתגבר עליו בשכלו שהשכיל לעשות הנסיון הנ"ל. בחינה ג', היו המרגלים שנתגבר היצר הרע עליהם ועשו נסיון הב' להתחיל קצת המעשה כענין כריתת כנף מעיל, אכן היו מסופקים באיזה צד יתחילו את המעט ההוא, והכריעו ספק זה על פי נסיון הא', כי עם היות ידעו שאין להעמיד כל הענין על נסיון הא' כמש"ל, מ"מ דעת נוטה מיהת הוא, לכן כיון שהוצרכו על כל פנים לנסיון הג', עשו זה המעט על פי דעת נוטה של נסיון א' ותיכף התחיל כלב לצעוק.
69
ע׳ואמנם כתבו הפוסקים חכם שכתב תשובה על עסק דיני ממונות פסול לישב אח"כ על דין זה אף בצירוף בית דין, כי כשאיש אחד מהבית דין יברר לו שטעה עביד אינש לאחזוקי דיבורו קמא כל שאחר מראה טעותו (ש"ך חו"מ ל"ג סק"ט), וזה אירע למרגלים, שמתחלה דיברו בלאט, ומיושב קושית בינה לעתים, כי היצר הרע לא עשה להם רק חשק מעט לכן דיברו זאת בלאט, ואחר שסתר כלב דבריהם, אף שאז גם הם ידעו האמת החזיקו דיבורם הראשון, ולכן אף גם זאת שאחר שעשו העבירה וכבר באו לידי נסיון הג' שאז כבר ראו שדברי היצר הרע היה והיה בהם לחזור בהם, אף על פי כן החזיקו בדבריהם, ואם כן היו כסיל שונה באולתו כמו שפירשתי לעיל, דמעיקרא לא היה הדבר רע כ"כ כי היו בעצמם מסופקים שמא זה הוא טוב וזה הוא כבוד השי"ת, משא"כ אחר שעשו פעם ראשונה אז ודאי הבינו שמעשה יצר הרע הוא, ואף על פי כן עשו אותו פעם ב' כנ"ל. לכן אז אמר הפסוק דבת הארץ רעה, ובכל הפרשה בדבה הראשונה לא הזכיר תיבת רע, שאז לא היה עדיין רעה גמורה לפי שהיה בו ספק טוב, עד אח"כ שלא היה בו ספק של טוב כלל, אז קראו דבת הארץ רעה.
70
ע״אובזה יובן כל ההמשך של הפסוקים. ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו, ודקדקנו לעיל שהיה לו לומר בהיפך. ויובן עם האמור, כי על שלא האמינו בתחלה לא הקפיד, היות היו סבורים שזהו כבוד השי"ת, לז"א עד אנה ינאצוני, ואף על פי כן גם אח"כ לא יאמינו, הלא כבר רואים ויודעים איזה הסברא הוא כבודי, לזה אמר אכנו בדבר כו'. ובא משה רבינו ע"ה בטענה, ושמעו מצרים כי העלית את העם הזה 'מקרבו' דייקא, כאמור גוי מקרב גוי, ר"ל שהיו ג"כ עובדי כוכבים אפילו הכי הוצאתם מחמת שדנתם כאנוסים משום יצרם הנלחם ברבים, ואם כן כבר ידעו מצרים סברא זאת שאתה דן לרבים לאונס, ואם כן והמתה את כל העם הזה כאיש 'אחד' דייקא, ר"ל שתתן עונשם כאלו אתה דן היחיד ולא תמחול להם על פי הסברא שהיו רבים, ומכל שכן שהיו בכאן ב' לריעותא כאמור, ואם כן על כרחך יאמרו מבלתי יכולת מדיראו שהמתה העם הזה כאיש אחד, שאתה דן רבים כיחיד, וכבר כלל זה מסור בידם שאתה דן הרבים לאנוסין ורחמנא פטרייהו (בבא קמא כ"ה:) ומוחל אתה לרבים.
71
ע״בוהשיב הקב"ה למשה אמת סלחתי כדבריך, ר"ל באמת על פעם האחת סלחתי כדבריך שאני סולח לרבים ומהאי טעמא קאמר סלחתי לשון עבר, ולא קאמר אסלח או אני סולח ודנם כאונס עבור שהיצר הרע נלחם בהם ומראה להם על העבירה שהוא כבודו של מקום ואינם יודעים איזהו כבודו, ר"ל אחר שעשו מעשיהם ואז כבר ראו איזה כבודי, לזאת אם יראו כו' ועבדי כלב כו' לא הזכיר בכאן יהושע כי הוא לא היה לו בחירה כלל בדבר, לז"א כלב היה כאן בחינת עבדי, ומפרש למה ואמר עקב היתה רוח אחרת עמו, ר"ל מחשבה רעה של היצר הרע, ואף על פי כן וימלא אחרי, לזאת והביאותיו אל הארץ וגם וזרעו יורישנה, שזכותו יגין גם על זרעו כאמור. ובתר הכי קאמר והאנשים אשר שלח משה וכו' וישובו וילינו, ר"ל שמפרש קרא העובדא איך ולמה נענשו, ומספר עבור ששנו באולתם, והיינו דקאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, שאז פעם שנית ודאי היה רעה משא"כ בראשונה, וכאמור.
72
ע״גונבאר עוד סוף הפרשה, וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו (קשה מאד, מאי נתינת טעם הוא כי חטאנו). ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח אל תעלו יש לדקדק, מאי עוברים את פי ה', היה לו לומר עוברים על דברי ה' ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. ויובן עם מה שכתבנו בתחלת הדרוש הזה, דהקדושה השורה בארץ ישראל הוא הנקרא פי ה' והיא היתה עם ישראל במדבר בכל מקום שנסעו יעוי"ש שביארנו שהיה מקום ארץ ישראל וקדושתו בכל מחנה לויה שסביבות המשכן. ונקדים עוד דאין הקב"ה עושה נס שלא כדרך הטבע זולת למי שצדקותיו המה ג"כ חוץ להטבע, וזה דוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל מצינו שלפעמים היה עושה הקב"ה נסים מפורסמים לישראל, אף בעת שלא היו ראוים כל כך.
73
ע״דונקדים עוד מה שמבואר בכאר"י ז"ל מה שלא באו דור המדבר לארץ ישראל, מה' היתה נסיבה כי לא היה ארץ ישראל כדאי להם כי היתה קדושתה למעלה מקדושת ארץ ישראל, כנודע בזה באורך אין כאן מקום ביאור אלו הדברים. וזהו שבראותם שחטאו אמרו למשה רבינו ע"ה הננו ועלינו כו' כי חטאנו, ואם כן כבר אין אנחנו במדרגתנו הראשונה ואם כן נוכל לבא לארץ ישראל, והשיב למה זה אתם עוברים את פי ה', אמר לשון זה שכולל ב' דברים, לומר שאיך יוכלו להלחם עם העמלקים והכנעני שבזה צריכים שהקב"ה יעשה נסים שלא כהטבע, ואם כן מאחר שחטאתם ועברתם את פי ה' שוב אינכם ראוים. וכי תאמרו שיבואו לגבול ארץ ישראל ושם יעשה להם נסים אף שאינם ראוים, לזה אמר למה זה אתם עוברים את פי ה', ר"ל מאחר שהשראת קדושת ארץ ישראל לא תזוז מכאן, כמש"ה אח"כ וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, ואם כן תעברו את פי ה' ותבאו לחוץ לארץ, ואם כן מב' טעמים אלו אי אפשר שיעשה לכם נסים למעלה מהטבע, ואם כן הנה העמלקי כו' והבן ונכון.
74
ע״הואחרי שביארנו כל המשך הפרשה נבא לבאר פסוקי ההפטרה, ויעויין בריש הדרוש במה שדקדקנו באותן הפסוקים. והנה המפרשים הקשו, למה שלח יהושע מרגלים למה הוצרך לזה הרי כבר ידע כל ארץ ישראל. ותירצו, לפי ששלחו ישראל איגרות להאומות כל הרוצה להשלים ישלים, ולכאורה מי פתי יסור הנה שלא להשלים אחרי ראותם עם יצאו ממצרים והקב"ה נשאם כעל כנפי נשרים למעלה מהטבע, ובאמת לא טוב היה שישלימו כולם, לכן עשו בדרך משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג), ששלחו מרגלים ליריחו כדי שיראו מלך יריחו ועמו ויאמרו שאין הדבר כאשר נשמע שמען של ישראל שהולכין למעלה מהטבע שהרי מתנהגין בטבע בעלי מלחמה ששולחין מרגלים, ואלמלי היה הכל כאשר אומרים עליהם למה להו מרגלים עכ"ד.
75
ע״ווהנה מדרך העולם כששולחין מרגלים רוצים שלא ירגישו בני המקום שהיו שם מרגלים, משא"כ כאן היו רוצים שירגישו בשליחות המרגלים. ובזה יובן, כי נבין דרך משל כשרוצה אדם שידע חבירו איזה דבר אז הוא אומר לו, וכשרוצה שלא ידע מסתיר ממנו הדבר, ואם לפעמים הוא חפץ שידע חבירו הדבר, רק חפץ שחבירו יסבור שהוא רוצה להעלים ממנו, ואם כן ממה נפשך איך יעשה, אם יגיד לו אזי לא יסבור חבירו שרוצה להעלים ממנו, ואם לא יגיד לו אם כן לא ידע אותו הדבר כלל, מה הוא עושה הולך ומדבר עם אחד בלאט ועושה את עצמו כאלו נשמר מחבירו לבלתי ישמע, ובתוך הדברים נותן לו מקום לשמוע עד שיהיה בעיני חבירו כאלו מציאה מצא ולא מבין שזה רוצה שידע רק סבור שהיה נשמר ממנו ואף על פי כן שמע, ובזה מלא זה כל רצונו מה שרצה, דהיינו שבאמת יודע חבירו, וגם סובר שזה היה רוצה להעלים ממנו.
76
ע״זוהנה זה הענין עצמו היה באלו המרגלים, דממה נפשך איך יעשו אם יסתירו הדבר לבלתי יודע כלל שהיו שם מרגלים אם כן מה פעלו, והרי עיקר כוונתם למען ידעו שהיו שם מרגלים בכדי שיאמרו שישראל כמנהג וטבע העולם נוהגין, ואם יגידו הדבר בפרהסיא שהם מרגלים אם כן אדרבה יראו יותר שהם עושין שלא כטבע שבאים בתוך הארץ כמרגלים ואינם מתיראים כלל, ואם כן היו צריכין דוקא באופן הנ"ל שיודע הדבר להם, רק שיסברו שהם הסתירו מהם, ואף על פי כן הודע הדבר להם וכנ"ל, והיינו דקאמר וישלח יהושע בן נון מהשטים שני אנשים מרגלים, שיהיה באופן זה חרש לאמר, ר"ל שיהיה בסוד ואף על פי כן יאמרו, דהיינו שיאמרו בדרך סוד והסתר ויתנו מקום להם שיוודע הדבר להם, ונכון הוא והבן. והנה עובדא דר' יאשיה ור' יונתן ידוע דאמר ניזול אפתחא דבי זונות וניכוף יצרא ונקבל אגרא (ע"ז יז:), הכי נמי עשו הם שהלכו לבית אשה זונה למיכף יצרא, אולם פנחס היה דומה למלאך וכבר פסק מאתו יצר הרע והיה כחו ככח המלאך כמבואר גם בזוהר הקדוש, אם כן גביה לא שייך דבר זה, רק כלב שכבר נתבאר בדברינו לעיל שאמר הקב"ה עליו ועבדי כלב כו', שהיה בבחינה זו שנלחם תמיד עם היצר הרע, בשבילו הלכו גם שניהם לשם כדי לקבל כלב אגרא.
77
ע״חוהנה כבר אמרנו שלא יעשה הקב"ה נס למעלה מהטבע זולת למי שעובד את הש"י למעלה מהטבע, או בארץ ישראל אפילו אם אינו הגון כל כך, זולת חילוק יש בדבר, דאף שהקב"ה עושה נס בארץ ישראל, אף למי שאינו הגון כל כך, היינו דוקא בהיות אי אפשר להנצל בדרך טבע מוכרח הקב"ה לאהבת ישראל לשנות את הטבע, אבל אם אפשר בלא זה להנצל לא ישנה השי"ת את הטבע, כי לא תמיד ישנה הש"י ממה שהטביעו בטבע הבריאה של עולמו אלא דוקא בעת הצורך שאי אפשר בענין אחר, משא"כ הצדיק אשר הוא למעלה מהטבע, לו נעשים ניסים שלא כטבע אפילו במקום שאין מהצורך לו כל כך, כי הוא בעבודתו להש"י ממשיך לעצמו השגחת הש"י מה שהוא למעלה מהטבע, ולכן כל הנהגתו וכל עסקיו כולם מתנהגים חוץ להטבע אפילו שלא בעת הצורך כי דבר זה נעשה ממילא, כי השגחתו בא ממקום שהוא למעלה מהטבע, וכדמצינו בש"ס (תענית כ"ה.) בעיזי דאייתי דובא בקרנייהו וכדומה לזה, משא"כ כשאינו למעלה מהטבע דאז בא השגחתו שלא למעלה מהטבע, רק דזכותא דארץ ישראל גורם שהש"י ישנה לפעמים את הטבע, אין זה אלא לצורך רב וכאמור.
78
ע״טובזה יובנו הפסוקים, כי אחרי שבאו המרגלים ליריחו באופן שיהיה חרש לאמר וכנ"ל, ונתודע הדבר למלך יריחו ושלח לרחב הוציאי האנשים כו', ועשתה רחב חסד שלקחה ב' האנשים וראתה שלא הצפינה רק אחד, והוא להיות שפנחס היה צדיק למעלה מהטבע, ולכן אף שלא היה צריך כאן לנס דהא היה יכול להנצל ע"י רחב שתסתירהו, מ"מ להיותו למעלה מהטבע לכן כל הנהגתו כך, ואת כלב הצפינה, מחמת זה באתה בטענה שישבעו לה לעשות עמה חסד, אחרי שעל ידה ניצול כלב ושאם לא הסתירתו לא היה ניצול, כי איננו ראוי להיעשות לו נס למעלה מהטבע עבור שבצדקתו היה מתנהג בטבע שהיה צריך למיכף יצרו, וכיון שעל ידה ניצול, ראוי שיעשו לה חסד שתנצל גם היא. אכן יש מקום לומר, דאף שלא היתה מסתירתו היה גם הוא ניצול בנס ע"י זכותא דארץ ישראל, דהא יריחו הוא ארץ ישראל, אכן להיות כבר ביארנו דארץ ישראל היה במדבר במקום ישראל, ושם נשאר הארץ בלי השגחה כלל וכמו שביארנו בריש הדרוש, כמו שאמר כלב עצמו סר צלם מעליהם וה' אתנו, אם כן היה אז ביריחו חוץ לארץ, ואם כן לולא הסתירתו לא היה ניצול, מצד זה באתה בטענה שישבעו לה שגם היא תנצל.
79
פ׳וזהו שאמר הפסוק ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם כו', 'נתן' דייקא, ולא יתן, ור"ל שאני יודע כי כבר נתן ה' לכם, 'לכם' דייקא, את הארץ, ושם במקום מחניכם במדבר הוא ארץ ישראל, וכאן חוץ לארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו שלא קמה עוד רוח באיש מחמת שסר צלם והשגחתם מעליהם, ועתה השבעו לי בה' כי עשיתי עמכם חסד, ר"ל ועתה לפ"ז דכאן חוץ לארץ אם כן ראוי שתשבעו לי, דהא אני עשיתי עמכם חסד דזולתי לא היה כלב ניצול, ועשו כדבריה ונשבעו לה.
80
פ״אוהנה לפי דברי רחב עצמה, דזולתה אי אפשר לכלב להינצל, ואם כן השבועה בטלה, כי בעוד היותם בביתה ובחומתה הוצרכו לישבע והוי נודרין לאנסין כו', ושבועה זו אינה כלום כי לא מעצמן ומרצונם נשבעו רק האנס השביעו, אכן כי באמת האנשים ראו תום לבבה וחזרתה בתשובה ורצונה ליכנס תחת כנפי השכינה נתרצו להצילה, וכאשר ידעו שיש לה מקום לדאוג שאין בשבועה זו ממש, לזאת אחר שהורידתם בחבל שאז יצאו כבר מהאונס, אמרו לה הוי יודע כי נקיים אנחנו משבועתך הזה שאין בה ממש, ואמרו הטעם של דבר, אשר השבעתנו, ר"ל מזה אין ממש בשבועה זו כי אתה השבעתנו ולא מרצונינו עשינו, ואם כן זו השבועה אינה כלום, 'ולכן' דייקא, משבועתך 'הזה' דייקא, ואף על פי כן עתה אנו אומרים לך את תקות חוט כו' דמיו בראשינו כו', ונשבעו לה מחדש אחר עבור האונס כדי שיהיה לבה בטוח שתנצל, וכשומעה את דבריהם שמחה ואמרה להם כדבריכם כן הוא, 'כדבריכם' דייקא, שתחלה היה השבועה שלא מאתכם, רק אני השבעתי אתכם והייתם מוכרחים, משא"כ עתה שהוא דבריכם, לכן כן הוא דעכשיו בודאי אתם מוכרחים לקיים השבועה. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בפסוקים אלו.
81
פ״בומעתה נפשט ספיקן שנסתפקנו, אם אין מוכרח רק האחד, אי הוי אונס גבי השני, ומוכח מהכא דהוי אונס, מדאמרו לה נקיים אנחנו משבועתך לפי שהיה באונס לפי דברי עצמה שלא היה כלב יכול להנצל בענין אחר וכאמור, ואכתי הרי פנחס היה יכול להנצל תמיד אף אם היתה מגלה אותם למלך, אלא על כרחך דע"י אונס כלב נתבטלה גם שבועת פנחס והבן.
82
פ״גואחרי שביארנו את כל אלה נבאר הפסוקים שהתחלנו בהם, ויובנו עם מה שכבר ביארנו היטב על פסוק כסיל שונה באולתו, ועל מאמרם ז"ל אחטא ואשוב כאשר נתבאר בדברינו, שפעם ראשונה שעושה העבירה יש לו תירוץ שסובר שזהו טוב, אבל פעם שני שעושה הקב"ה כועס ח"ו, וזה היה חטא המרגלים ששנו באולתם, שאפילו אחר הנסיון עשו מריבה עם הש"י כאשר נתבאר כל זה באורך בדברינו, לזה אמר אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר, ר"ל שעשו מריבה אחר המסה, ומפרש ואומר מהו, ואמר אשר נסוני אבותיכם בחנוני, שאחר שנסוני דהיינו אחר שכבר עברו העבירה אפילו הכי בחנוני ונתקוטטו, הגם שראו פעלי שאחר שעברו העבירה אז ראו וידעו האמת, ועי"ז ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עליהם שהם עצמם תועי לבב, דבפעם ראשונה יש לתלות ביצר הרע, משא"כ בפעם ב' הוי 'אולתו' דייקא, ומחמת זה נשבעתי באפי לבל יבואון אל מנוחתי, לכך אל תקשו לבבכם כל כך אלא שעכ"פ מיד אחר הנסיון אשר תדעו ותבינו שאותו הדבר הוא מעשה יצר הרע, תפרשו ממנו ולא תשובו עוד לכסלה, ויביאנו הש"י מהרה אל הנחלה זו ירושלים כן יהי רצון.
83
פ״דבמשנה שהבאתי לעיל, ותפארת לו מן האדם, דקדקתי שם, דהיה לו לומר מן אדם, יעו"ש מה שתירצנו. ובקצרה נראה לומר ע"פ דברי חובת הלבבות שכתב כל מין אישים מחוייבים לעבוד להש"י על רוב טובותיו אליהם, אך לא כולם שווים בטובת הבורא, יש טובה כוללת כל האנשים, דהיינו שבראם וברא כל העולם וכל אשר בו הכל לצורכם ומאורות להאיר להם וכדומה, ועבור זה כולם חייבים במצות שכליות, אח"כ עבור שראה שהאבות יצאו ידי חובה בזה וקיימו המצות שכליות מצד עצמן, הודיעם כל תורותיו והוסיף טובה לעם ישראל להוציאם ממצרים ושאר נסים, וקדשם בקדושתו ומעמד הר סיני ונתן כל התורה בכללה שיש בה חוקים, עבור זה מחויבים לקיים גם החוקים, אח"כ עבור שראה שבט לוים יוצא ידי חובתו בזה, הוסיף להם קדושה על קדושת ישראל, עבור זה מחויבים במצות כהונה ולויה, וכן מי שחננו השם בדיעה יתירה על בני גילו, אזי ככל אשר הגדיל טובת הבורא עליו ככה מחויב להוסיף בעבדותו.
84
פ״הובזה פירשתי הפסוק (תהלים צט, ז) שמרו עדותיו וחוק נתן למו, ר"ל ע"י ששמרו עדותיו, דהיינו השכליות, לכן הוסיף להם קדושה ונתן להם החוקים, לפי זה יתפרשו בני אדם בעבודתם, שהתלמיד חכם מחוייב לדקדק במעשיו יותר ויותר, לכן ארז"ל (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול השם ואר"י כגון אני דאזלינא כו' אף על פי שאם עשה כך אינש דעלמא אין בזה די בזיון וקצף, וכבר ביארנו מדברי התוספות, שתיבת האדם יאמר על פחות הערך, משא"כ תיבת אדם, לז"א כל שהיא תפארת לעושיה, ירצה, שאין דרך ישרה כולל כל אדם בשוה אלא מתחלק לבחינות עושיה, שאף על פי כן אם ותפארת לו, ר"ל למעשה זו עצמה היה תפארת מן האדם, דהיינו אינש דעלמא מפחותי ערך אין זה כלום, אלא צריך להיות תפארת לעושיה, ואם אתה תלמיד חכם לא תעשה אתה כמעשה הזו, והבן ואתי שפיר ודו"ק.
85