ערבי נחל, שלח ג׳Arvei Nachal, Sh'lach 3

א׳

ב׳אמרינן (בבא בתרא קי"ח:) מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם בארץ דאמר קרא ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם שחיו בחלקם מתלוננים שבעדת קרח לא היה להם כלל חלק בארץ ע"כ. וקצת קשה, דמשמע מזה דמרגלים עדיפי מעדת קרח, דיש להם עכ"פ חלק בארץ רק שיהושע וכלב נטלו חלקם, ואלו עדת קרח אין להם שום חלק, ואלו לענין עולם הבא בפרק חלק (סנהדרין ק"ח.) מבואר שם דטפי איכא למימר שעדת קרח עומדים לתחיה, ומרגלים אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין כלל. תו קשיא קושית התוספות ורשב"ם שם, דלמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה ארץ ישראל ומי שיצא ממצרים ולא בא לארץ לא היה לו חלק כלל בארץ ישראל, אם כן מהיכן היה להם למרגלים חלק בארץ ישראל הלא מתו במדבר, מצורף לזה נקדים ש"ס בחלק (שם) דקאמר דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין לדין דכתיב (תהילים א, ה) על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, ומשמע התם דדריש נמי אמרגלים האי קרא, וקשה היכא רמיזא דקאי על דור המבול או אמרגלים.

ג׳ונבאר תחלה קפיטל זה שבתהילים (א') אשרי האיש אשר לא הלך כו' כי אם בתורת ה' חפצו כו', שמעתי לדקדק דלשון כי אם אינו מיושב כלל, דלשון זה נאמר על דבר שהוא מקצת מהקודם, דרך משל אם שואלין לאדם גבית החוב רי"ש זוז שחייב לך פלוני, והוא משיב לא גביתי כי אם מנה, אבל אם בעל חובו הכהו על שתבעו הסך שחייב לו, לא ישיב בלשון זה לומר לא גביתי כי אם הכהות, אלא כך יאמר לא די שלא שילם לי אלא גם הכה אותי, דלא יתכן על זה לשון כי אם לפי שהוא הפך מקצה לקצה מהקודם. ממילא גם כאן היה לו לומר אשר לא הלך בעצת כו' אלא בתורת ה' חפצו. עוד יש לדקדק מאי חפצו, הוה ליה למימר כי אם בתורת ה' הוגה, ורז"ל בפ"ק דע"ז (י"ט.) עמדו על לשון זה ודרשו אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. גם יש לדקדק מעיקרא בתורת ה' והדר ובתורתו, ודרז"ל ידוע והיה כעץ שתול כו' ועלהו לא יבול (ודרשו רז"ל שם) אפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריך תלמוד, והדבר צריך ביאור וביארתיו בפרשת ויקהל יעו"ש על כן לא יקומו כו' וחטאים בעדת צדיקים. יש לדקדק, אטו בעדת צדיקים אין להם תקומה ובעצמם יש להם תקומה.

ד׳ונבאר עוד איזה פסוקים, כי תצא למלחמה על אויבך, יש לדקדק דהיה לו לומר כי תלך. ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו, יש לדקדק דהיה לו לומר ושבית אותו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה כו' והסירה את שמלת שביה מעליה כו' כל זה צריך ביאור. עוד נקדים לבאר פסוקי תהילים (קיט', קא) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם עקב, ויש לדקדק באומרו נטיתי לבי דלשון נטיית לב המכוון ממנו הוא דבר שאין חשקו של אדם לעשות ההיפוך, משא"כ כיון שאמר תחלה נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה, שהמכוון מזה הוא שכבר לבו שלם ויהי לו לששון ולשמחה לעשות חפצי הש"י, ואם כן שוב לא היה צריך לנטות לבבו, ומה זה שאמר אח"כ נטיתי לבי. ויבואר ג"כ מש"ה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ודרשו רז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, והפשט הוא להגביר היצר טוב על היצר הרע להכניעו. ויש לדקדק דכיון דאמר מתחילה ואהבת דהיינו שיבא על מדרגת אהבה שיאהב את השי"ת ודרכיו אהבה שלימה, אם כן כבר ליכא יצר הרע כלל כיון שחשקו ואהבתו נוטה לדרכי התורה.

ה׳וקודם שנבאר כל זה, נקדים החקירה שנחלקו בה הקדמונים הביאה הרמב"ם בפ"ו מאבות, יש אומרים שאדם שטבעו טוב ושלם בתולדה ומתאוה לדברים טובים, מעשיו רצויים יותר לפני הש"י ממי שמתאוה לדברים רעים ומתגבר בכל כחו על יצר הרע ואינו עושה רק טוב, מאחר דזה מכל מקום מתאוה לרעות הוי כמשקה טוב שמעורב בו שמרים, מה שאין כן מעשי הראשון הוא זך בלי שמרים, ועושה המצות בחשק יותר ושמחת לבבו. ויש אומרים להיפוך, כי מעשה השני רצויים יותר כי יש לו צער הרבה להתגרות עם היצר הרע, ולפום צערא אגרא.

ו׳וכתבו המפרשים שזה ביאור הירושלמי (ירושלמי ברכות ט') אמר רב אחא אברהם אבינו עשה את היצר הרע טוב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן ושמא תאמר הפסיד אלא וכרות עמו הברית כו' דלכאורה יש להפליא מהיכי תיתי לומר שהפסיד ע"י שעשה היצר הרע טוב, אלא הכוונה כנ"ל, דהוי אמינא שהפסיד דהיינו כדיעה שניה הנ"ל, דיותר טוב היה אם היה צריך להתגבר תמיד על היצר הרע דאז היה לו שכר יותר, קא משמע לן דלא הפסיד, אלא אדרבה שכר הרבה היה לו שכרת הקב"ה עמו ברית עכ"ד. ואכתי קשיא דלפי זה קשה על דיעה שניה שסותרין דברי הירושלמי הזה. עוד הקשה הרמב"ם ז"ל על דיעה הראשונה מההוא דארז"ל (ספרא) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, דמבואר מזה דיותר יש שכר למי שמתאוה לעבירה ונפרש ממנה ממי שאינו מתאוה כלל. ולפי זה קשה דברי הירושלמי הנ"ל סותר לדברי הש"ס הנ"ל.

ז׳ונבאר כל זה בעז"ה אחר שנחקור להבין טעם דיעה השניה, דלכאורה ודאי נראה דמעשיו של זה שאינו מתאוה רק לדברים טובים רצויים יותר להיותם זכים מאד, ולמה יאמר האדם אפשי ואפשי. והנראה לומר בהקדם שארז"ל (ברכות ל"ד.) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והוא תמוה, וכבר דשו בו רבים, והרמב"ם ז"ל ביאר על פי משל המורד במלכות כו' ועל פי דבריו ביארתי פסוקי בראשית גדול עוני מנשוא כו' ע"ש בספר בראשית וכאן נבאר בדרך אחר.

ח׳בהקדם דברי האר"י ז"ל על פסוק (תהילים קכ, ב) הצילה נפשי משפת שקר, והוא בליקוטי תורה בקצרה ונבארהו קצת באורך. הענין הוא להבין ענין גלות השכינה ומה שאדם גורם בחטאו, ונאמר בדרך משל למלך שיש לו בן שאינו הולך בדרך הישר ואוהב ללכת עם אנשים רקים ופוחזים בבתי משתאות להשתכר וגם ללכת בקובות של זונות, והמלך ירא מאד על בנו כי בלכתו במקומות האלה אינו בטוח מנזק ומכשול שיפשיטוהו בגדי מלכות שעליו וילבישוהו בגדים צואים וגם יכוהו וכדומה לזה משאר מאורעות ונזקים שיוכל לקרות אותו שם, ויצוייר ג"כ ששוב לא יוכל כלל לצאת משם בשום פעם, ויהיה גם הוא כאחד מאותם פוחזים והנואפים עד שלא יוכל לשוב עוד להיכל המלך כהגון אליו. לזאת הוכרח המלך לזלזל את עצמו וללכת לאותן המקומות המגונים אשר בנו הולך שמה, בכדי שכראות האנשים אשר שם את המלך יהיה אימתו עליהם ויבושו מלפניו לא יוכלו להרע לבנו. וזה הוא זלזול גדול להמלך, ולו זו בלבד שמוכרח לילך אחרי בנו, אף גם מוכרח הוא לילך לאותן המקומות מתחלה קודם שבנו נכנס לשם, כי דואג הוא שאם בנו יכנס לשם תחלה והמלך אחריו, אולי קודם בוא המלך לשם יגיע איזה הפסד ונזק לבן המלך בגופו או בלבושיו או במעשים מגונים הרבה, לזאת מוכרח המלך להשגיח ולהבין מחשבת בנו ומיד כשמבין שרוצה ללכת לאיזה מקום מגונה, מקדים המלך את עצמו ונכנס לשם כדי שבבואו בנו לשם יהיה הוא כבר עומד, ועי"ז יוכל להיות לו תקומה, ושיצא משם לבא להיכל המלך, והמלך עומד שם ומבקש ממנו ואומר לו חוסה עלי ועל כבודי.

ט׳כך הענין הוא, כי כל עבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה, ובעשות האדם עבירה הוא מכניס נשמתו להיכל טמא וסרוח, ולא היה שום הוי אמינא בעולם שיוכל להתפרש משם ולחזור בתשובה, לכן מוכרח הקב"ה להשרות שכינתו ג"כ שם במקום שמכניס נשמתו ועי"ז יוכל להיות לו תקומה, וזהו גלות השכינה בסוד ומלכותו בכל משלה, ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו שם קודם שמכניס האדם נשמתו לשם בכדי שבבוא הנשמה לשם תמצא שם השראת שכינה, ועי"ז יש אפשריות שיש לה תקומה ושתוכל להרהר בתשובה ולשוב ולצאת משם, אמנם להראות דבר זה בחוש עד שיושג לעין השכלי, מלבד האמונה שאנו מאמינים שכך הוא בודאי כי כך מקובל מאבותינו, הנה מלבד זאת גם הדבר מושג בחוש ובעין השכל.

י׳דהנה נודע השתלשלות העולמות בלתי קץ ותכלית עד שנעשה עולם זה הגשמי, וכל העולמות העליונים הכל אורות נעלמות וכולם הם אותיות קדושות, כי בכ"ב אותיות נבראו כל העולמות, נמצא הכל שמות ואותיות, ובדרך כלל הם ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה עשיה והכל אותיות ואורות, רק שאותיות העליונות נעלמות ושלמטה מהן נגלות יותר ושלמטה מהן עוד יותר נגלה עד שנעשה זה עולם גשמיי וכל תולדותיו גשמיים, ועל כל נברא גשמיי חופפים אותיות והם חיות אותו הנברא, וכמו שהאריך מזה בראשית חכמה איך על כל אבר חופף שם הוי"ה ב"ה, והוא כמשל שאנו רואין באדם שהוא כלול מכל העולמות כולם ויש בו ד' בחינות, שכל ומחשבה ודבור ומעשה, וכל אחד נגלה יותר מהקודם כמובן, ואף על פי כן הכל הם אותיות, רק השגה שמשיג האדם בשכלו וכן כשנגלה עוד יותר ומחשב במחשבתו ואח"כ נגלה עוד יותר ומדבר בפיו וזה נגלה לכל השומעים, נמצא דיבוריו הם אותיות, וכן מה שחושב במחשבתו והשיג בשכלו ג"כ הכל הוא אותיות, רק שהם נעלמות יותר, ואותיות המושגים יותר הן מה שהם בכתובים, שזה נגלה לכל בציור ובחוש הראות הם נראים, ואלו אי אפשר להם שיהיה להם מציאות אלא על דבר גשמיי, כגון על הנייר או הקלף וכדומה, כך הוא השתלשלות הארבעה עולמות אלו שבדרך כלל, כי אצילות הוא שכלי, ובריאה מחשבי, ויצירה דבור כי שם משכן רוח והיינו רוח ממללא והכל הם אורות אותיות רק שכל אחד נגלה יותר, ואותיות העשיה נתגלים יותר וחלים על דבר גשמיי, דהיינו על הנבראים שבזה העולם וכל תולדותיו שעליהם חופפים האותיות.

י״אוהנה נודע, שהחוטא פוגם באותיות ועולמות העליונות, והנה לא יצוייר כלל שיפגום בשמות של עולמות העליונים, דאם כן היה נחרב העולם, דהא הכל השתלשלות, שכל עולם תלוי ומתקיים בעולם שלמעלה ממנו, ואם ח"ו יהיה פגם בעולם העליון אזי היה העולם שלמטה בטל ממציאות ח"ו. אלא הענין הוא כך, כי השמות הם מוצרכים לקיום העולמות, אכן היינו גוף של האותיות, אבל יש עוד בחינה אחרת דהיינו מילוי האותיות, שבהיות יש להם בחינת המילוי אזי כחם גדול ורב מאד לשפע וקיום העולמות אשר למטה מהם, ואז יש חיות ושפע רב בכל העולמות וכח גדול, והקליפה מתמוטט ונתרוקן, וישראל מושלים בהעכו"ם תחת רגלינו, וכל שכן בהיות מילוי המילואים. משא"כ כשישראל חוטאין ח"ו, אזי הם פוגמים בהמילוי באופן שנתרוקנין השמות מהמילואין ואין להם רק אותיות עצמותם, ואז החיות בצמצום רב והשפע מתמעט, וכאשר ישראל שבים בתשובה אז נתמלאים השמות ומילואם בא מן שם הוי"ה ב"ה, כמאמר אליהו ז"ל אנת הוא דממלא כל שמהן, 'דממלא' דייקא, ר"ל שכאשר הוא משפיע בכל השמות אז הם מתמלאים במילואם כנ"ל, והכל תלוים ביד ישראל. וזהו שאנו מבקשים ותמלא כל השמות שפגמתי בשמך הגדול, 'ותמלא' דייקא, ר"ל שמבקשים אנו שימלא את כל השמות מה שפגמנו שנחסרו ממילואם ונתרוקנו, ומבקשים שימלא בשמו הגדול הכוונה כנ"ל, ששם הוי"ה ב"ה הוא המשפיע המילוי להשמות והבן.

י״בוזה ג"כ משארז"ל (זהר ח"ב רל"ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים שנאמר (חזקאל כו, ב) אמלאה החרבה. והענין הוא, כי שם כל דבר הוא צינורות החיות של אותו דבר כנודע, וכאשר כח הנברא ההוא מתרבה הוא ע"י שאותיותיו מתמלאים ויש לו צינורות הרבה ושפע רב, ובהתמעט כח הנברא ההוא הוא ע"י שנתרוקן כי נפגם ונחסר מילואיו, אבל לא יצוייר שבא פגם באות משמו עצמו, דאז היה הנברא ההוא בטל מהמציאות, ורק שהפגם הוא בהמילוי. וזהו ענין צור וירושלים כי עיר ירושלים מקבלת חיותה ושפעה מאותיות ירושלים, וכנגדה צור מקבלת חיותה מאותיות צור, וגוף אותיות ירושלים וצור קיימים הם עד עתה, דהרי עדיין לא נתבטלה צור לגמרי, רק ברית כרותה לירושלים וצור כשזה קם זה נופל, והיינו שזו מתמלאת וזו מתרוקנת, וזהו המכוון במאמרם לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים והבן.

י״גובהיות כן נבין ונשכיל, כי החוטא שמתיש כח הקדושה ומוסיף כח הקליפה, היינו שגורם שיתרוקנו השמות הקדושים ממילואם וגורם שאותיות שמות של הקליפה יתמלאו, ובזה נתוסף כחם ח"ו. וכך הוא הענין בפרטי כל עבירה, וענין זה יש בו דברים נפלאים למשכיל ומשגיח בכל הפרטים שימצא בענין זה דברים עמוקים, ואולם בדרך הכלל, הקדושה נקרא אמת שהוא חותמו של הקב"ה, וכולל כל הכ"ב אותיות כידוע, וכלל הקליפה שמו שקר, נמצא כשחוטא ונותן כח בקליפה מתמלאים אותיות שקר, ועכשיו נראה במה נתמלאו. והנה, אותיות שקר נתמלאים שי"ן קו"ף רי"ש, נמצא סוף ג' אותיות אלו הם נפש, שהחוטא נותן חיות ונפש להקליפה, ומהיכן הוא לוקח נפש ליתן לתוך הקליפה, אין זה כי אם נפש של עצמו שמסרה ודחאה להקליפה, ואותיות אמצעים מהמילואים הם יו"י מספרם כ"ו מספר הוי"ה ב"ה, הרי שהחוטא נותן כח לקליפה במה שנותן נשמה שלו לתוכה, וגם ממשיך שם ע"י חטאים השראת שכינה והתלבשותה תוך הקליפה בסוד ומלכותו בכל משלה, הוא הענין אשר דברנו במשל, שהמלך עצמו הולך לאותן המקומות שבנו הולך ולא עוד אלא שמקדים את עצמו ללכת תחלה לשם, והנך רואה בעיניך שכך הוא שאותיות יו"י שהוא מספר הוי"ה ב"ה, הוא תחלה קודם לאותיות נפש.

י״דממילא הענין כך הוא, שבהיות האדם חוטא פעם אחד הוא מתקרב אל השקר, דהיינו הקליפה, ובהיותו חוטא פעם ב' אז מביא מילואם לשקר, והוא חשש שאם תיכף יכנס נשמתו לשם שוב לא יהיה להם תקומה, לכן מיד בפעם שנית נמשך לשם יו"י דהיינו מלכותו בכל משלה, ובחטאו פעם ג' נכנס נפשו לשם והבן. וזהו ענין שארז"ל (יומא פ"ו:) מי שעבר עבורה ושנה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשה לו כהיתר. והענין, כי בתחלה כשחטא פעם ב' אז נתקרב אל הקליפה אצלה ולא נכנס עדיין לתוכה, ולהיות יש חשש שאם ח"ו תכנס נפשו לשם שוב לא יהיה לו תקומה, לכן כך ברא הש"י וכך מנהיג עולמו שמיד בחטאו פעם שנית ממשיך להם השראת שכינה, ונפשו אינו נכנס לשם עד חטאו פעם ג' שאז ממשיך המילוי נפש, ממילא כשבא הנפש לשם כבר יש שם השראת שכינה וע"י זה מגיע לו לפעמים הרהור תשובה ויכול להיות שישוב אל ה'. נמצא שבחטאו פעם שניה נעשה לו ענין שיוכל לשוב דהיינו השראת השכינה, וזהו ענין הותרה לו, שהוא לשון מתיר הקשר, כי בהיותו חוטא הוא אסור בזיקים וקשרים ובשובו כאלו מתיר קשריו. ופריך הותרה סלקא דעתך הרי הוא מוסיף לחטוא ועדיין לא עשה תשובה, ומשני נעשה לו כהיתר, ר"ל שאז נעשה לו פעולה שע"י אותה פעולה יוכל להתיר קשריו ולשוב אל ה' והבן.

ט״ווהנה ארז"ל (יומא כ"ב:) דוד בשתים כו' לומר שכל ימיו לא חטא רק בשתים, וגם בזה כבר ארז"ל (שבת נ"ה:) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, רק שעכ"פ הוא עצמו החזיקם לחטאים והרבה שב עליהם, וכבר נתבאר שהחוטא פעם ג' הוא מכניס נשמתו לתוך הקליפות, ובודאי בהיות נשמתו שם כבד עליו לשוב בתשובה מאחר כי נשמתו נתערבת שם, משא"כ מי שלא חטא רק ב' פעמים עדיין נשמתו דבוק בקדושה, ולא פגם רק במה שהמשיך השראת שכינה לשם, ולזה קל לשוב בתשובה מאחר שנשמתו עדיין לא נטמאה והשראת השכינה קל לברר מתוך הקליפות, כי מיד בהיות המלך רואה שבנו לא נכנס לאותו מקום שהיה חפץ חוזר המלך לביתו, כך הענין הזה כי השראת השכינה לשם לא היה רק מחשש שיכניס נשמתו לשם כאמור, ממילא מיד כשעושה זה תשובה הוא מוציא השכינה משם.

ט״זולז"א דוד המלך ע"ה במזמור בבוא אליו נתן הנביא כו' לך לבדך חטאתי (תהילים נא, ו), דלכאורה הוא תמוה. ולהנ"ל הוא מבואר על נכון, שביקש הואיל שלא חטא רק ב' פעמים אם כן עדיין הנפש מטוהרה, ורק לך לבד חטאתי בהשראת השכינה וזה קל לתקן. ואולם, אף על פי שבחטאו שני פעמים קל הדבר להתתקן, מ"מ חשש גדול יש וצריך למהר ולהזדרז ולתקן מאחר שכשעבר אדם ושנה נעשה לו כהיתר, ואזי קל לו לחזור ולחטוא עוד פעם ג' ואז מביא נפשו לשם ואז כבד מאד שישוב בתשובה. לזה אמר דוד המלך ע"ה בראותו שכבר בשתים היה ומיהר לתקן וחשש פן ואולי יכשל בשלישי ח"ו, לכן ביקש הצילה 'נפשי' דייקא, משפת (לשון שפה יהיה לפיו) שקר, כי בהיות האדם חוטא פעם ג', אזי בא נפש שלו בקצה השקר והשראת שכינה באמצע השקר כאמור, לכן ביקש הצילה נפשי כו' אלו דברי האר"י ז"ל רק שהרחבתי בהם הביאור.

י״זהיוצא מזה, כי החוטאים ממשיכים השכינה ונשמותיהם לתוך הקליפות, ויש עבירות המיוחסים לאבר אחד מהגוף או לגיד אחד ואז אינו ממשיך להקליפה ההוא רק נפש אותו האבר. ויש עבירות שהן בהכרת או במיתה, שעבירות אלו חיי כל האברים תלוי בהן, ובחטאו בהם ממשיך כללות נפשו אל תוך הקליפה ההוא המתיחס לאותה העבירה, כי כל עבירה ועבירה היא קליפה בפני עצמו, וכאשר האדם שב בתשובה שלימה, אז ממשיך משם נשמתו והשכינה ובאם לאו הוא נשאר שם ח"ו. וזה ענין המבואר בזוהר הקדוש שהרשע נשמתו מסתלקת מאתו בעודו בחיים ואזלת לגיהנם, וכאשר פירשתי עפ"ז הפסוק (תהילים לז, לה) ראיתי רשע עריץ שהוא תקיף ועריץ, גם ויעבור, ר"ל שהולך אנה ואנה ככל בני אדם ואף על פי כן והנה איננו, שלפי האמת איננו כלל בעולם, ואפילו אבקשהו ולא נמצא כי נשמתו הלכה לגינהם, והכוונה כנ"ל כי הקליפה והגיהנם אחד והבן.

י״חוהנה לכאורה קשה, בהיות ראינו חוטאים רבים ואינם עושים תשובה כראוי ואם כן נשמתם נשאר בקליפה וגם השראת שכינה יש שם אם כן הרי הקב"ה חפץ לבלתי ידח ממנו נדח, ועכשיו הלא נשמת אדם דבר קדוש הוא מאד יקר הערך ומכל שכן השראת שכינה, והרי זה הכל נשאר בתוך הקליפה מאחר שזה האדם לא עשה תשובה. אולם הענין הוא כפשוטו, כי אם החוטא הזה מקדים ושב בתשובה הנה הוא זוכה בשלו ומוציא הכל מתוך הקליפה, ואם לא עשה תשובה אזי כשאדם אחד עשה עבירה אחת ושב עליה בתשובה שלימה, וכבר ידעת כי העבירה היא קליפה והשב עליה בתשובה שלימה משבר הקליפה ההיא ומבטלה מהעולם, מעתה זה הבעל תשובה כששיבר העבירה ההיא, מוצא בה אלפים נשמות, וגם השראת שכינה, דהיינו אותן הנשמות שבאו אל הקליפה של עבירה זו, דהיינו כשעשה עבירה זו ג' פעמים, וגם מוצא שם השראת ניצוצות הקדושות של השכינה שהמשיכו החוטאין לשם כל אחד לפי ערך נשמתו, והרי כל זה הפקר אין לו בעלים כלל, והרי זה הבעל תשובה זוכה בהם.

י״טוזהו ענין שארז"ל (חגיגה ט"ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, דלכאורה אינו מובן איך ובאיזה אופן יהיה הדבר הזה, ולהנ"ל אתי שפיר כי ירש כל שורש נשמתו וכל הנצוצות המתיחסות לאותה הנשמה ע"י התשובה שעשה, ונוטל חלקו בגן עדן והבן. וממילא אתי שפיר משארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הבעל תשובה הוא מתעשר בפעם אחת עשירות נפלא ונמרץ מאד, וכל מה שהוסיף לחטוא מוסיף עתה להתעשר, כי בכל עבירה ועבירה מוצא נשמות וניצוצות לאלפים, וכל שהעבירות חמורות יותר וכוללות כל החיות יותר הוא מתעשר, כי תוך קליפות העבירה המתיחסות לאבר אחד מוצא כל כך נפשות של אבר אחר, משא"כ בעבירה הכוללת כל הנפש, והוא מובן. משא"כ הצדיק גמור אין לו כל זה העשירות, לכן במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. איברא, הצדיק גמור אשר מנעוריו חמדה לבו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולא לעשות עבירה מה יעשה זה כשירצה להעשיר, ואי אפשר שיחטא כדי שישוב, דהא האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ט:) ואיך יתכן שיקופח שכרו של זה הצדיק גמור שלא יוכל להתעשר כזה הבעל תשובה, וכי בשביל שהוא צדיק גמור הפסיד.

כ׳אמנם אין הדבר כן, כי גם הצדיק גמור יוכל להתעשר כך. והענין הוא על פי החקירה שהקדמנו, ושדברי הירושלמי סותר לדברי הש"ס, ולהנ"ל יובן, כי שתי הדיעות אמתיים, וכך הוא הדבר, דכל זמן שהאדם מתאווה לדברים רעים, הנה הוא צריך לעשות מתג ורסן לעצמו ולהלחם ולהתרחק מאותן התאוות ולא לבוא בגבולם כלל, כי יחוש תמיד אולי תתגבר התאוה עליו ותביאהו ח"ו לידי עבירה, לכן צריך להרחיק ממחשבתו ודיבוריו ענין בלתי טוב, וככה צריך להתנהג עד שנשבר היצר הרע ונעשה ג"כ טוב באופן שאין לו שום תאוה לשום דבר רע בעולם, באופן שאין חשש שיתגבר יצרו עליו, ואז אדרבא יתקרב במחשבתו ודיבוריו לתאות ודברים רעים, בכדי שיתקרב אל קליפיות אותה העבירה ומיד ישברה ומוציא ממנה לאלפים נשמות וניצוצות השראות השכינה, וזהו ענין הוצאת ניצוצות קדושות מתוך הקליפות שנתבאר בכל הספרים והבן. ונמצא שגם צדיק גמור שמימיו לא חטא יוכל לבא לעשירות זה שבא הבעל תשובה, רק דאפילו הכי ארז"ל אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, היינו, כל זמן שלא בא למדריגה זו שעשה יצר הרע טוב, דאז לא היה יכול לעשות כזאת כאמור, כי אז יש חשש פן התאוה תתגבר עליו ותביאהו לידי עבירה והבן.

כ״אוהרי ענין הזה דומה למלך אחד שהיו עליו לוחמים רבים וכבשו אצלו הרבה ערי מצור וחששו פן ילכדו ג"כ עיר המלוכה ונתקבצו כל אנשי מדינתו אל עיר המלוכה וצוה המלך להכריז מי בכל מדינותיו נמצא שיהיה גבור יודע להלחם יבא וכך וכך יהיה שכרו, ונמצאו ב' אנשים בתוך מדינותיו שהבטיחו אל המלך במכתבם שהם גבורים וילחמו מלחמתו, ויבא הראשון אל המלך, והוא היה מלומד בעשיות שמירות מן האויב ועשיית מחיצות וחיזוק החומה ולבטל תחבולות הבאים להרוס החומה, ויבא ויגד למלך שיקבץ כל אנשיו אל עיר המלוכה ולא ייראו מן האויב ויעשו כן, וייטב לכל האנשים מאד כי ראו כי על פי מעשיו המה נמלטים מיד אויב.

כ״באחר זה בא השני אל המלך, והוא היה איש גבור מלחמה ועושה בתחבולות להתגבר ולהרוג השונא, ויבא ויאמר למלך תן לי מאנשיך מאה אלפים ואיש כלי זיינו בידו ואצא אל בעלי מלחמתך ולא אשאיר מהם איש, ואקח מאתם כל העשירות ואוצרות שאצרו המה ואבותיהם עשירות רב למאד, ולא רצו בעלי המדינה לעשות כדבריו, באומרם הן היום ראינו כי נמלטנו מיד האויב על ידי הגבור הראשון ואיך עתה נצא לקראתו ליפול בידו, אכן חזק עליהם מצות המלך ויצאו ונצח את האויב והביא ביזה רבה מכסף וזהב וסגולת מלכים לרב מאד. אז שאל המלך את אנשיו איזו מאלו השנים הוא גבור אם זה או זה, אז אמרו למלך אמת כדבריך כי מתחלה קודם רואנו גבורת זה השני היה הראשון בעינינו כגבור, אכן עכשיו אנו רואים שאינו כך, כי זה הראשון לא נקרא גבור כלל, כי אינו יכול רק להציל ולשמור עצמו מהאויב, משא"כ זה השני הוא הנקרא גבור כי ירד אל האויב ויהרגהו בחניתו והנה זה מתעשר משא"כ הראשון, לכן לזה יקרא גבור.

כ״גוכך הוא הענין, שהש"י צוה לישראל להלחם תמיד מלחמות היצר הרע, ויש ב' מיני בעלי מלחמות, הראשון הוא צדיק גמור הוגה בתורה תמיד והוא מתחבא בנפשו ומחשבתו ודיבוריו תוך התורה, שהיא חומה נשגבה, ומתרחק מהתאוות הרעות ואינו בא לידי עבירה, וכשיצר הרע קרוב אליו לפתהו, הוא עושה בתחבולות ומתרחק ממנו כמאמרם ז"ל (קידושין ל:) בראתי לו תורה תבלין, שע"י עסק התורה בשקידה נתרחק מהיצר הרע ומתבטלין תחבולותיו, הנה זה שומר נשמתו וניצוצות הקדושות המתיחסות בשרש נשמתו לבלתי יפלו ביד אויב, אמנם הגבור השני הוא אדרבא יוצא אל האויב, ר"ל שלפעמים הוא יוצא מגדר התורה ומתקרב במחשבתו לאיזה עבירה, והיציאה זו שיוצא אל האויב הוא בשביל להתגבר עליו, ולהוציא כל העושר הטמון בקרבו, הנה זה מתעשר.

כ״דואמר התנא (אבות ד, א) על אלו השנים איזהו מהם נקרא גבור והשיב הכובש את יצרו, ר"ל זה הב' שמתקרב ליצרו וכובש אותו זהו גבורה, משא"כ הראשון עדיין לא יתכן לקרותו גבור על צד האמת, כיון שאין בידו רק לשמור את עצמו ולברוח מן יצר הרע. אולם אם ירצה זה לחשוש ולומר איך יצא מגדר התורה ולהתקרב ליצרו ולומר אפשי ואפשי, הלא יש חשש אולי ח"ו יתגבר יצרו עליו ויחטיאו, אמנם אין הדבר כך, כי ברית כרותה לזה הצדיק אשר כבר היצר הרע נעשה טוב אצלו ומצדו אינו מתאוה לדבר רע, ומה שהוא מתקרב אל התאוה אינו רק כדי להלחם וכדי להוציא הנשמות והניצוצות משם מובטח הוא שלא יבא לידי חטא ועון, ועל זה אמר התנא (אבות ה, יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ר"ל שבאמת אינו מתאוה לרע, רק שעושה לו תאוה בכדי לזכות את רבים, דהיינו שיוציא הנשמות והניצוצות, אזי אין חטא בא על ידו.

כ״הוזהו ג"כ ביאור הפסוק, כי תצא, 'תצא' דייקא, דהיינו יציאה מגדר התורה להתקרב לצד התאוה, רק שיציאה זו אינה לשם תאוה באמת, אלא לכוונה למלחמה על אויביך, אז אתה מובטח ונתנו ה' אלהיך בידיך, שלא יתגבר עליך היצר הרע, וכי תשאל מה ארויח בזה ולמה לי לכנוס במקום סכנה, לזה אמר ושבית שביו, ר"ל אותן הנשמות והניצוצות שהן בשביה ביד האויב תקח ותוציא אותן מידו, וזהו 'שביו' דייקא, והיינו הנשמות שהם שם בשביה וחרפה גדולה, ועוד וראיתה בשביה אשת יפת תואר, היינו סוד גלות השכינה, שתראה שם מה שנמשך לשם השראת שכינה כמו שנתבאר, וחשקת בה, ר"ל שמיד שתמצא זאת בשביה אזי תשליך התאוה ראשונה, רק וחשקת בה ולקחת כו' והבאת וגלחה את ראשה כו' הוא ענין המותרות ותאות רעות, והכוונה שאח"כ ישבר כל התאוה ההוא, באופן שתתבטל הקליפה ההיא, וזהו ענין ביטול המותרות מעל השכינה שתשאר נקיה, וזהו והסירה את שמלת שביה מעליה היינו הלבוש הנ"ל שנתלבשה בו והבן.

כ״והיוצא לנו מזה, ששתי הדיעות שהביא הרמב"ם באבות הכל אמת, וכל המקומות הכל אתי שפיר, כי באמת מעיקרא צריך האדם להשתדל ולראות שיגיע אל מדרגה זו שיעשה היצר הרע טוב באופן שלא יתאוה לשום דבר רע, ואז ודאי מעשיו רצויים יותר כי הוא זך בלי שמרים, אכן עדיין אין זה התכלית הגמור אלא כאשר כבר הגיע למדריגה זו שאינו חושק לשום דבר רע, צריך לבקש לו חשק, וזהו שאמרו אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר כו', דהיינו שצריך אח"כ לעשות לו חשק ולהתקרב אל התאוה בכדי להוציא משם הון רב. וזהו כוונת הירושלמי אמר רב אחא אברהם אבינו ע"ה עשה היצר הרע טוב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן ושמא תאמר שהפסיד, ר"ל שכל ימיו כך התנהג שלא התאוה לשום רע בעולם, לזה אמר שאין הדבר כך, אלא וכרות עמו הברית ונתן לו ארץ העממין, וזה על כרחך מצד הגבורה שכבש את האויב ע"י שנתקרב לתאוות, דאם לא כן אינו כובש את האויב לירש את עצמו ועשרו רק שומר את עצמו כנתבאר לעיל במשל, אלא על כרחך שאף על פי שאברהם אבינו ע"ה עשה היצר הרע טוב, מ"מ אח"כ נתקרב אל התאות בכדי לשבר האויב ולהוציא בלעו מפיו ולכן ירש את ארץ העממין והבן, נמצא דברי הירושלמי והבבלי אחד הם.

כ״זוזהו שאמר דוד המלך ע"ה אף על פי כי נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה כי חלל בקרבי ואיני מתאוה לרע, אלא אדרבא היה לי דבריך ועדותיך לשמחה וששון לבי, אפילו הכי נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם, ר"ל שהוכרחתי לנטות לבי כי עשיתי לי מתחלה תאוה וחשק כדי לשברו אח"כ וק"ל. וזהו ג"כ ענין ואהבת, שהיא בחינת אהבה שהאוהב אינו מתאוה כלל לדבר רע, כיון שהוא היפך הנאהב, ועל זה הזהיר דמ"מ יהיה בכל לבבך בשני יצריך, ר"ל שכאשר תגיע לבחינת אהבה אז תראה שתתקרב גם אל היצר הרע, משא"כ מעיקרא קודם שהגעת לאהבה, אז אתה צריך לברוח מן היצר הרע ולהתרחק מתאות, משא"כ אחר שתגיע לאהבה כאמור וק"ל.

כ״חועם האמור ביארתי מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים לו, ב) נאום פשע לרשע בקרב לבי כו', ולא אאריך בדקדוקים. והענין, כי היצר הרע כשמסית לעבור עבירה על הרוב הוא אומר ומראה פנים שדבר זה הוא מצוה, כאשר הארכתי מזה בפרשה זו בדרוש הקודם, אכן לפעמים שאנו רואים שהרשע עובר עבירה חמורה שאי אפשר כלל בעולם לומר שזה הוא מצוה, ואם כן לכאורה הדבר תמוה איך פיתה אותו היצר הרע לדבר זה. אכן הענין הוא כך, כי נודע כל דרך איש ישר בעיניו, וכל הדברים שהרשע עושה דומה בעיניו שהכל אמת וצדק משפט ומישרים, ובאמת הכל רשעות עמל ואון, והנה נפשו מאד מתאוה ומשתוקק לדברים שהוא עושה, דהא המה רשעות, נמצא רשע זה עושה מה שלבו חפץ ונדמה לו שהכל הוא אמת וצדק, ועי"ז בא אליו היצר הרע לומר הנך רואה שאתה משתוקק לכל דברים טובים, אם כן אין אתה יוצא ידי שמים דהא צריך אדם לומר אפשי בבשר חזיר, לכן צריך אתה לבקש לך איזה תאוה לעבירה בכדי שתרויח הון עתק ככל הנתבאר לעיל, והרשע ציית לזה ומיד שמתקרב אל התאוה אזי התאוה גוברת עליו ועושה העבירה.

כ״טוזהו שאמר, שהפשע דהיינו היצר הרע, אומר להרשע בא וראה כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, לנגד הוא לשון התנגדות, וירצה שאין יראת שמים מתנגדת לתאותו וחשקו, ולשון עיניו מורה על החשק ותאוה על דרך עינא ולבא תרי סרסורי (ירושלמי ברכות א, ה) כי אינו חושק רק לטוב, כי החליק היצר הרע אליו כדי למצוא עונו כו' אבל באמת חדל להשכיל להטיב, ר"ל דהא האמת שהוא רשע ולא הטיב דרכו לכן יתיצב על דרך לא טוב, ר"ל מיד שמתקרב אל התאוה שהוא רק דרך לא טוב, שלא נגע עדיין בגוף הרע, אזי מיד רע לא ימאס, כי התאוה גוברתו ועושה גוף העבירה וק"ל.

ל׳ועכשיו יובן ענין המרגלים, שהתחלנו הדרוש בזה שארז"ל יהושע וכלב נטלו חלקם. הענין הוא, דהנה משה רבינו ע"ה התפלל על יהושע שינצל מעצת המרגלים, וכן כלב שנשתטח על קברי האבות והתפלל שינצל, ולכאורה יש להפליא על כלב מאחר שהבין שעצת המרגלים הוא רשעות, כיון שאנו רואין שנשתטח והתתפלל שינצל, ואם כן מאחר שהבין שהוא רשעות למה הוצרך להתפלל ומי ימחה בידו לבלתי ישמע לעצתם. ותו יש לדקדק, מה מקום תפלה לזה דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) ותלוי זאת בבחירה. אולם להיות מרגלים הללו צדיקים גמורים היו תחלה, ונתיעצו לעבירה גדולה כזו ומסרו נשמתם לתוך הקליפה, גם ניצוצות השראת שכינה. ממילא יהושע וכלב הגם שלא נתאוו לעשות כמותם, מ"מ הוצרכו לבקש להם תאוה שיתאוו ג"כ להם, ואף על פי כן לא יעשו כמותם, ואז יוציאו תיכף ומיד כל נשמותיהן שהיו נשמות הגונות וירשו הם נשמותיהן וחיות שלהם וכל הניצוצות, ועל זה יש חשש פן ואולי בהתקרבם אל זה ויתאוו תאוה לעשות כמעשיהם אולי יתגבר תאותם עליהם, לכן התפללו, ובהא שפיר יש מקום להתפלל כאשר ביארנו לעיל, כי המזכה את הרבים הובטח מהש"י שאין חטא בא על ידו.

ל״אוהנה שמעתי מחכם אחד לבאר פסוקי יהושע (טו', טו) ושופטים (א', יא) שאמר כלב בבואו אל דביר ושם דביר לפנים קרית ספר ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה וילכדה עתניאל בן קנז כו'. וקשה, למה בכל מקום שהלכו לא היה כבד להם לכבוש ודביר היה כבד להם עד שהוצרך כלב לומר אשר יכה כו'. ותו, ושם דביר לפנים קרית ספר, מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה. ותו, אשר יכה את קרית ספר, הוי ליה למימר אשר יכה אה דביר כי למה יזכור שמה הראשון בפשוטו נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת ובימי כלב היה עדיין נקרא קרית ספר, ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחלה קרית ספר כדי שיובן מה שאמר כלב אשר יכה את קרית ספר, כך הוא הפשוט, וכהאי גוונא בשמואל (שמ"א ט', ט) לנביא היום יקרא לפנים הרואה, שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר איזה בית הרואה כן נ"ל והדרשה תידרש. ותו אשר יכה ולכדה כפל לשון, ורז"ל אמרו (תמורה ט"ז.) קרית ספר אלו שי"ן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל מפלפולו, וזה תמוה יותר שבאו רז"ל להוציא קרא לגמרי מפשטיה.

ל״בואמר כי הענין כך הוא, כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע, היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל הוא אדוק בתורה וכל חלק ממנה חיותו הוא מחלק תורה המתיחס אליה, וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה, נמצא כל חיות ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה. והנה נודע, כי שם כל דבר הוא החיות והפנימיות של אותו דבר, כי נפש חיה הוא שמו. וזהו שאמר הכתוב, כי כשהגיעו אל יושבי דביר ושם דביר 'לפנים' דייקא, ר"ל שם של דביר החיות והפנימיות שלו הוא קרית ספר, וארז"ל אלו ש' הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיות של אותו המחוז, ממילא בהגיעם לשם תשש כחם ולא יכלו לכבוש בהיות לא היה בידם החיות של אותו המחוז, לכן אמר כלב אשר יכה את קרית ספר דהיינו שיחזור ההלכות מפלפולו, וממילא ולכדה שילכד העיר אח"כ ונתתי לו כו' וילכדה עתניאל כו' כמאמר רז"ל שהחזירו מפלפולו ואז לכד המחוז ההוא, עכ"ד החכם ושפתים ישק.

ל״גוהנה נודע דאורייתא וישראל כולא חד, כי ס' ריבוא אותיות לתורה הם ס' ריבוא נשמות, וכל נשמה יש לה אחיזה בחלק התורה המתיחס אליה, ומטעם זה נחלקה הארץ לאנשים בגורל ברוח הקודש, כי כל אחד מישראל לפי חלק חיות התורה שיש בו לקח חלק הארץ המתיחס לאותו חלק התורה, ולבאי הארץ נתחלקה שמיד בהגיע האדם בחיותו ונשמתו לארץ ישראל זכה תיכף בחלקו בארץ ישראל שהוא מתיחס לנשמתו בסוד עולם שנה נפש, כמבואר אצלינו במקום אחר אי"ה. והנה מרגלים שעשו העבירה, והיו ביניהם יהושע וכלב שנתקרבו גם כן להתאות לחטאם, ושברו התאות והוציאו תיכף כל החיות שלהם וירשו כל נשמתם וחיותם ונשארו הם בלי חיות, ולכן מתו תיכף במגפה, כי אלו הוציאו כל החיות שלהם ונתבטלו לגמרי. וזהו שאמר הפסוק, ויהושע וכלב חיו מן האנשים ההם, ר"ל שהיו להם החיות מאותן האנשים, ומשום הכי נטלו ג"כ חלק המרגלים בארץ, ויושב קושית רשב"ם ותוספות שהקשו הא לבאי הארץ נתחלקה ומרגלים לא באו לארץ, דזה אינו, דהא בחיות הנשמה תליא מלתא, שמגיע להחיות החלק המתיחס להחיות ההוא, ממילא מאחר שיהושע וכלב ירשו החיות שלהם, ממילא חיות שלהם בא לארץ לכן נטלו הם חלקם.

ל״דוזהו שכוונו רז"ל במתק דבריהם מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם, וקאמר מנא הני מילי דאמר קרא חיו מן האנשים ההם שחיו בחלקם, ר"ל דזהו ממילא דמאחר שחיו שלקחו חיותם ממילא לקחו חלקם בארץ דהכל אחד, משא"כ עדת קרח שלא היה ביניהם אנשים שנתאוו לעשות כמותם ולהוציא חיותם ומתו במדבר, ונשאר חיותם תוך הקליפה, ממילא לא היה להם חלק בארץ כלל כי חיותם לא בא כלל לארץ ישראל, ומהאי טעמא עדיפי מרגלים מעדת קרח לענין חלק בארץ ישראל, משא"כ לענין עולם הבא הדבר בהיפוך, כי המרגלים עבור שהיו אז ביניהם צדיקים שנתקרבו למעשיהם והוציאו כל חיותם והמה נתבטלו לכן אינן עומדין לדין ואין להם חלק לעולם הבא, משא"כ עדת קרח שנשמתן נשאר תוך הקליפה, ממילא לעתיד כשיקוים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב) אז יצאו נשמתן מתוך הקליפה ויקומו בתחיה ויקבלו הדין ויש להם חלק לעולם הבא והבן. ויתכן ג"כ דמהאי טעמא ארז"ל בסנהדרין (ק"ח.) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, היינו ג"כ משום שהיה ביניהם נח, שארז"ל (בראשית רבה ל, י) את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתומכו, הרי כי נתאוה למעשי דורו עבור שכולם היו רשעים ואפילו הכי הופרש מהם, ממילא הוציא כל חיותם ולכן לא יעמדו לדין, כענין מרגלים שיהושע וכלב הוציאו כל חיותם.

ל״הועתה נבאר הקפיטל הראשון שהתחלנו בריש הדרוש. והנה כל נשמה מישראל כלולה בחלק אחד מן התורה כאמור, וחלקה המתיחסת אליה שייך לאותו האדם ונקרא חלק תורתו, וכאשר האדם חוטא ח"ו וחומס נפשו לתוך הקליפה, אם שב בעצמו אזי מוציאה תיכף מהקליפות. וכאשר אינו שב ואיש אחר מתקרב לעבירה זו ומשברה וכדומה, או שבעל תשובה אחר שעשה ג"כ עבירה זו ועושה תשובה וככל אשר ביארנו לעיל בדרוש הזה שעי"ז הוא מוציא אותה הנשמה משם כענין המרגלים, אזי אין נשמה זו עם חלק התורה המתיחסת לה שייכים לאותו האדם שהיו שלו, כי כבר מסרה להקליפות ולא עשה תשובה אלא הוא הפקר בלי בעלים, ואזי נקרא אותו חלק תורה תורת ה', כי הקב"ה נתן התורה לבני אדם ולא בשמים היא, אבל עכשיו שהופקר ובעליה נתבטלו ממילא נקרא תורת ה', ואי אפשר שישוב למרום כי לא בשמים היא, ולכן הקב"ה נותנה לאדם זה שהוציאה מיד הקליפה ההוא, ובזה יבואר הקפיטל ויתורצו כל הדקדוקים שכתבנו בתחלת הדרוש.

ל״וותראה שכיון דוד המלך ע"ה בקפיטל ההוא לכל עניני הדרוש הזה שביארנו עד הנה, ואמר שאשרי האיש אשר לא הלך ולא עמד כו', והיינו שנתפרש לגמרי מכל וכל מכל דבר רע ואינו מתאוה להם כלל ואינו מתקרב כלל לשום תאוה, כי אם אימתי הוא מתקרב אל העבירה בעת אשר בתורת ה' חפצו, היינו כשרוצה להתגבר ולכבוש האויב ולירש משם חלקי התורה הנקראת תורת ה' שנשארה בלי בעלים אז הוא מתקרב אל התאוה, אבל זולת זה אינו מתקרב לתאוה שיהיה מתקרב בשביל התאוה בעצמה, רק בכל פעם ובתורתו יהגה יומם ולילה, ר"ל שהוא משמר חלק נשמתו ותורתו מליתנו ח"ו ביד הקליפה ע"י עבירה לכן אינו מתקרב לתאוה רק בעת שחפצו בתורת ה', ואזי אותו האיש והיה כעץ שתול אשר פריו יתן בעתו, ר"ל שאין פריו מתקלקל, והיינו מעשי עצמו וחלק תורתו, וגם עלהו לא יבול וכל אשר כו', 'כל' דייקא, אפילו שנראה ממנו לפעמים דבר שאינו הגון כל כך כי מתקרב לצד התאוה ושיחת חולין וכדומה היא חכמה נפלאה וצריך לימוד והוא הצלחה, ואמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, הוא רומז על מה שביארתי לעיל ענין נאום פשע לרשע, כי היצר הרע משטהו להרשע באמור לו צדיק אתה ושיקרב לעבירה ואז הוא נהדף מפני התאוה שגוברתו כהנדוף מוץ מפני רוח, אבל הצדיק הוא מוכרח להתקרב מצד העבירה כדי שמשם יתעשר.

ל״זובא להביא ראיה אל המכוון מדבריו להצדיק שיתקרב לעבירה, אמר והא ראיה, כי על כן, ר"ל ע"י התאמתות דברי, לא יקומו רשעים במשפט שלא יעמדו כלל לדין, לפי שחטאים אלו שעשו היו ג"כ בעדת צדיקים, שנתקרבו ג"כ אל חטאים שעשו ורחקו ממנה, ומיושב בזה עוד דקדוק שלא כתבתי בריש הדרוש, דלכאורה קשה ממה שארז"ל (ברכות י.) על יתמו חטאים מן הארץ, מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, הרי שחוטא נאמר על האדם הרשע, ולשון חטאים הוא על החטא עצמו, ואם כן כאן היה לו לומר וחוטאים בעדת צדיקים. ולדברינו מיושב דקאי באמת על החטאים והוציאו צדיקים אלו חיותם וחלק תורתם כאמור, כי יודע ה' דרך צדיקים שאוהב דרכם, ועי"ז ודרך רשעים תאבד מזה מתאמת הדרוש שיתקרב הצדיק לצד עבירה, ולכן ביארו רז"ל על כן לא יקומו כו' משום שחטאים שעשו היו בעדת צדיקים, והיכן מצינו, לכן דרשו על דור המבול שהיה שם נח ובניו כמו שביארתי לעיל, ונדרש ג"כ על מרגלים שהיה יהושע וכלב ביניהם כאמור והבן.

ל״חועל פי האמור יבוארו פסוקי הפרשה. ויפול משה ואהרן על פניהם כו' ויהושע וכלב מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה כו' טובה הארץ מאד מאד כו'. ויש לדקדק באומרו מן התרים את הארץ, אטו עד השתא לא ידענו שהמה היו מן התרים את הארץ. ונראה שיבואר עם דברינו, כי בהיות שהמרגלים הללו מסרו נשמתן ונתלבשו בתוך הקליפה ע"י הדיבה שהוציאו על ארץ ישראל, והנה משה ואהרן נפלו על פניהם כי הרע להם המעשה שעשו ומעולם לא נתאוו לעצתם, ונמצא לא נמשך מזה נזק למרגלים. וקאמר קרא משא"כ יהושע וכלב מעשיהם הועילו להזיק למרגלים, והיינו מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, ירצה, כי יהושע וכלב קרעו את הבגדים הצואים מן התרים את הארץ אשר נתלבשו בהם. ומפרש במה קרעו, וקאמר ויאמרו אל כל עדת כו' טובה הארץ כו' ובמה שמתחלה נתקרבו ונתאוו למעשיהם ואח"כ לא עשו כן בזה קרעו בגדיהם, ועל כן מתו אח"כ במגפה. ומבואר ג"כ פסוק ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו כו' פירש"י למרגלים אמר אני עמכם בעצה כו', ביאר הפסוק כי מאחר שנדבק תחלה לעצת המרגלים ואח"כ פירש מהם, לזאת והביאותיו אל הארץ אשר דרך בה, והיינו כי ע"י שדבק להם ופירש מהם חיה בחלקם לכן ניתן לו חברון, ונראה מזה כי חברון היה ראוי למרגלים ומהם ירשה ע"י החיות שלהם שירש כמו שנתבאר.

ל״טועל פי זה יפורשו פסוקי יהושע (יד', ז) שדיבר כלב אל יהושע בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה לרגל את הארץ ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי (פירש"י ולא כאשר עם פי, ר"ל שנדבק תחלה בעצת המרגלים) ואחי אשר עלו עמי המסו את לב העם ואנכי מלאתי אחרי ה' אלהי וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה כף רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דיבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דיבר ה' אל משה את הדבר הזה ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה ככחי אז וככחי עתה כו' ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דיבר ה' ביום ההוא כו', ע"כ.

מ׳ולא אאריך בדקדוקים רק תמצית הענין, שטען כלב לפני יהושע, כי עבור שנדבר בתחלה בעצת מרגלים ופירש מהם ירש חיותם, ולכן הבטיחו משה רבינו ע"ה שיטול חלקם והיינו המחוז של חברון. ולבל תאמר אולי גרם החטא ואין בידו החיות ההוא בעת בואו להארץ, וא"כ לא זכה בחלקם דהא בעת ביאת הארץ תליא מלתא כאשר תירצתי לעיל קושית תוס' ורשב"ם, לכן אמר הנה החיה ה' אותי כאשר דיבר, ר"ל שחי בחלקם, וראיה כי כבר אנכי בן חמש ושמונים שנה וכחי עתה כמו אז הן בגשמיי והן ברוחניי, וזה הכל הוא עבור שהרויח כל חיותם והניצוצות ההם ומזה כחו חזק עדיין בכל הענינים, ולכן ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דיבר ה' ביום ההוא מאחר שמן יום ההוא עד עכשיו לא היה שום שינוי לגריעותא רק כולם שוים לטובה.