ערבי נחל, שלח ד׳Arvei Nachal, Sh'lach 4

א׳מדבר במעלות ענוה. תקס"א

ב׳ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וכתיב בתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותיה (דיהושע) קרא משה להושע בר נון יהושע ע"כ, והוא תמוה דאיך תלה קריאת שם זה בענוה של יהושע ועיין בסוף ספר אור חדש על פסחים מ"ש על זה דבר נחמד.

ג׳ונקדים לזה ב' מאמרים מאמר א' בפ"ק דסוטה (ד:) מאי דכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה אמר רב כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו הקנה להקב"ה שמים וארץ כאברהם דכתיב ביה הרימותי ידי אל ה' קונה שמים וארץ לא ינקה מדינה של גיהנם דבי ר' שילא אמרו אפילו קיבל תורה כמשה דכתיב ביה מימינו אש דת למו לא ינקה מדינה של גיהנם ר' יוחנן אמר אפילו עשה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף לא ינקה מדינה של גיהנם, ע"כ. והקשה על זה בפרשת דרכים דרך כרמים וז"ל: ויש לדקדק טובא, חדא דאם מי שיש בו גאוה בדין הוא שיענש וסופו יורש גיהנם מהיכא תיתי שבשביל היותו כאברהם או כמשה או שעושה צדקה בסתר שינצל מעונש הראוי לו, ואם הכוונה דאפילו שיש בו תורה ומעשים טובים לא יועיל לו, אם כן למה תלה הדבר בהיותו כאברהם או כמשה או שעושה צדקה, הכי היה לו לומר אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כו'. ועוד יש לדקדק במה שתאר לאברהם שהקנה להקב"ה שמים וארץ, מאי שיאטיה דשבח זה לכאן, והיה לו לומר אפילו עמד בעשרה נסיונות כאברהם או ששמר כל התורה כאברהם, אבל מה שהקנה שמים וארץ אין לו שייכות עם הרחקת מדת הגאוה עכ"ל. וע"ש מה שישב לפי דרכו וגם אנו נדרוך בסגנון שלו קצת.

ד׳מאמר ב' פ"ק דעירובין (י"ג:) ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו והיו שונין דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם כאותה ששנינו כו' ודאי דגם בית שמאי היו ענוים אלא שלא היו בתכלית ענוה כבית הלל ללמדך שכל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו כו'. ת"ר ב' שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו ע"כ.

ה׳ויש לדקדק. חדא, חיבור ב' פלוגתות אלו בין בית שמאי ובית הלל ואיך שייכו להדדי, ונבארם בע"ה דהא בהא תליא. (ב) יש לדקדק למה בכל הדברים קבעו הלכה כבית הלל כדאמר מעיקרא משום שנוחין ועלובין כו' ובפלוגתא זו דנוח שלא נברא הוצרכו לעמוד למנין לידע כמאן הלכה. (ג) יש לדקדק מאד במ"ש נוח לו לאדם שלא נברא, למי נוח, ויותר מזה דאם לא נברא איך קוראהו אדם, ובלשון זה היה לו לומר נח היה שלא יברא אדם, אבל לשון נוח לו לאדם שלא נברא אינו מובן כלל. (ד) יש לדקדק, דתיבת 'יותר' משנברא מיותר לגמרי. (ה) יש לדקדק במ"ש יפשפש ופירשו דיפשפש היינו במעשים שעשה כבר, וימשמש היינו במה שרוצה לעשות, הא עכשיו שנברא קאמר דמשמע דמיירי תיכף אחר בריאותו, ואיך שייך יפשפש.

ו׳ונקדים לבאר פסוקי תהלים (פט', מח) זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה איה חסדיך הראשונים כו' זכור ה' חרפת עבדיך כו' יש לדקדק בלשון ולא יראה מות, דהיה לו לומר ולא ימות ותו מ"ש ימלט נפשו מיד שאול, והלא כל הצדיקים נמלטים משאול ואינם רואים גיהנם. ותו איה חסדיך הראשונים אין לו קישור ומובן. גם זכור ה' חרפת כו' אין לו קישור ומובן. וביאור פסוקים אלו כתב בספר זרע בירך רק אוסיף קצת על דבריו.

ז׳והענין הוא, כי האר"י ז"ל פירש משארז"ל (עבודה זרה ט.) תנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא כו' ב' אלפים ימות המשיח ובעונינו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, ופירש ז"ל כי הטעם אשר הגאולה נמשכת כל כך הוא, משום שארז"ל (יבמות ס"ב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, כי קודם ביאת הגואל צריכים כל הנשמות להיות מתוקנים, ויש פלוגתא בש"ס (סנהדרין קי"א.) על הפסוק (ישעיה ה, טו) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. חד אמר משום שלא קיים אפילו חק אחד, וחד אמר משום ששייר חק אחד, והלכה כמאן דאמר משום ששייר כו' שצריך כל אחד מישראל לקיים כל תרי"ג מצות לשלימות נפשו, וכאשר חסר אחד מהם מוכרח להתגלגל, כי אף אם תקבל הנשמה עונשה בעולם הבא בגיהנם על עבירות אי אפשר לה לבא אל מקום מחצבה לגן עדן כשחסר ממנה אחד מתרי"ג ולכן היתה נשארת בגיהנם לעולם מאחר שאי אפשר לה לבא לגן עדן לכן מוכרחת נשמה זו להתגלגל, ומחמת זה אין נשמות חדשות בעולם רק כולם גלגולים, כמ"ש במדרש (קהלת רבה א', ו) דור הולך ודור בא הדור שהלך הוא הדור שבא, ולכן אין כלות הנשמות מהגוף, ומחמת זה מתאחר הגאולה, וזהו ובעו"ה יצאו מה שיצאו, ר"ל שהנשמות היוצאות לזה העולם הם מה שכבר יצאו, ולכן עדיין בן דוד לא בא אלו דבריו ז"ל.

ח׳והנה הרשע שאינו משים אל לב לקיים מצות הבורא ית"ש אם ישאלהו אדם מה זה אתה עושה לבלתי תקיים מצות מלכו של עולם ומה תעשה באחריתך בעולם הבא, אמור יאמר הלא לפעמים אני נותן מעט צדקה ולפעמים כך וכך ודי לי בזה, והיינו משום שאומר בלבו דלבלי חק פירושו שלא קיים חק אחד, ואם כן לפי דעתו יתמה מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום וישועה רחוקה ממנו לסברתו, ובזה פירשתי מש"ה (תהילים קיט, קנה) רחוק מרשעים ישועה, ר"ל כי אצל הרשע דבלבו אומר שהישועה רחוקה יותר מדאי שלא כדין, והטעם כי חוקיך לא דרשו, ר"ל שאינו דורש לשון לבלי חק לאמתו דר"ל למי ששייר, אלא מפרש שלא קיים וק"ל, אבל האמת אינו כך אלא כאמור שצריך כל אדם לקיים תרי"ג מצות ולכן מתאחר הגאולה.

ט׳והנה איתא בזוהר הקדוש (זהר ח"א קמ"א.) ששאלו לרשב"י נשמות המגולגלות עבור שלא השלימו חוקם ומתגלגלים כמה פעמים אותן גופים ראשונים מה יהיה בהם לתחיית המתים. והנה יש דיעה שניצוצי הנשמה מתחלקים לכל הגופים הללו וכולם עומדים בתחית המתים, אבל האמת דגוף אחרון לבד שהשלים חוקו הוא עומד לתחית המתים וגופים הראשונים נאבדו, וכל מצות שעשו גופים הראשונים יורש זה הגוף האחרון. והקדמונים הנביאים ובעלי רוח הקודש בראותם זה, תסמר שערותם מגודל הרחמנות על גופים הראשונים שהמה נאבדים לגמרי אך יש תקנה לזה כמ"ש אח"כ, ועז"א הכתוב (תהילים מט, יא) כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם, היינו שכר המצות שעשו גופים הראשונים יורש הגוף האחרון הלזה, וכי האי גוונא כמה פסוקים.

י׳אכן יש תקנה על זה וביארתי המאמר שארז"ל (סנהדרין פ"ח:) שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענותן ושפל ברך שייף עייל כו' וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. וקשה, ממה נפשך, אם חוץ לאלו המדות עושה עבירות מה מהני ליה מדות הללו, אלא על כרחך שמקיים גם שאר מצות ומתרחק מעבירות, אם כן הוא מקיים כל התורה ומאי שנא אלו דקאמר, והכי היה לו לומר איזהו בן עולם הבא זה המקיים כל התורה. וביארתי ע"פ מה שהביא בירושלמי שמי שיש בו מדת ענוה מובטח מהשי"ת שלא יגולגל, והטעם הוא כי העניו אוהב כל אדם ויש לו חלק בכל ישראל ולכן קונה שלימות בנפשו ממה שעושין שאר בני אדם, ואף אם הוא לא קיים איזה מצוה אין צריך להתגלגל, ותו דהעניו כשיבזהו אדם שותק לפי שמשים עצמו כשיריים ואז יורש שכר מצות של אותו האדם שביזהו, וכמ"ש בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שהרבה בני אדם בבואם לעולם הבא ימצאו בספריהם זכיות אשר לא עשו כלל ויאמרו לא עשינו זאת וישיבו להם עשו אותם אשר סיפרו בגנותכם ע"ש, ממילא אין העניו צריך להתגלגל לחסרון מצוה, ואם יש לו איזה עבירות נפרע בגיהנם. ומיד אח"כ שב לאהליו לגן עדן, משא"כ זה שאינו עניו בחסרון חק אחד אזי אף אחר שסבל גיהנם לא יוכל לבא למקומו לגן עדן והיה נשאר בגיהנם, ומרחם הש"י על הנשמה לבלי תאבד בגיהנם ומתגלגלת ממילא, ומחמת שהנשמה מתגלגלת אז גוף הראשון נאבד וכאמור.

י״אולזה אמר איזהו בן עולם הבא, ר"ל כי אף אם ראינו אדם הישר הולך מדקדק במעשיו לא נוכל לגזור אומר על האדם שיהיה בן עולם הבא, כי אף אם נשמתו יהיה לה עולם הבא, מ"מ הגוף אינו מובטח על עולם הבא, כי פן יחסר לו חק אחד או יותר ותתגלגל הנשמה ואז יאבד גוף הזה, לכן שאלו איזהו בן עולם הבא, ר"ל איזהו אדם שנוכל לגזור אומר שהוא בן העולם הבא בלי ספק, והשיבו ע"ז שבהיותו ענותן ושפל ברך, ונגד זה עסיק באורייתא ויש בידו מעשים טובים ואינו מחזיק טיבותא לנפשיה, זה האיש נוכל לומר עליו שהוא ודאי בן העולם הבא כי נשמתו לא תתגלגל אף אם יחסר לו איזה חק, ואם כן אף אם יהיה לו ג"כ איזהו עבירות ענוש יענש בעולם הזה, וסופו יורש גן עדן וק"ל.

י״בוזהו כוונת הפסוקים הנ"ל זכר אני מה חלד כו', כי כתב במגלה עמוקות על מש"ה (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, דהאי קרא מיירי בגלגול ומה שקראהו בתואר גבר ראשי תיבות גומלי חסדים ביישנים רחמנים, שאלו ג' סימנים יש בישראל כמשרז"ל (יבמות ע"ט:), ומדות הללו באדם הם סימן שיש בו נשמה קדושה שחוצבה ממקום הקדושה, ולכן הקב"ה מרחם עליה ומתגלגלת כדי שלא תשתקע הנשמה זו ח"ו בגיהנם ע"כ. ולז"א, על מה שוא בראת כל בני אדם, ר"ל שהגופים הראשונים הללו בחנם נבראו, ופירש הדבר כי מי גבר יחיה, פירוש מי האיש אשר חי ולא יראה מות, ר"ל כבר ראה מות שמת פעם אחד ועתה חי עוד הפעם, וקראו גבר לכוונה הנ"ל, שמשום הכי מתגלגל, והטעם ימלט נפשו מיד שאול, דמשום הכי מתגלגל כדי שהנשמה תנצל מגיהנם, ואם כן איה חסדיך הראשונים, ר"ל המצות של הגופים הראשונים איה הם מאחר שהגופים ההם נאבדים, ועל זה ביקש זכור ה' חרפת כו', הכוונה כמש"ל שהעניו אינו מתגלגל. והנה עניו היינו שנעלב ובידו להשיב ולעלוב והוא שותק, אבל מי ששותק בהכרח זה אינו נקרא עניו, וכמשרז"ל ראש השנה י"ז. אליה וקוץ בה לשארית נחלתו למי שמשים את עצמו כשיריים, ולכן ביקש יהי רצון מלפניך שהחרפות שסובלים ישראל מהעכו"ם תחשב להם ג"כ לזכות כאלו הם ענוים מצד עצמם ולא יצטרכו להתגלגל, וזה אמר דוד המלך ע"ה רק בדרך תפלה, אבל באמת אין המדה כך אלא צריך דוקא תכלית ענוה.

י״גובזה פירשתי מ"ש בש"ס (שבת פ"ח:) הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע"כ. ותמוה מנא לן דקרא זה דוקא בנעלבים מיירי ולא במדות טובות אחרות. אלא משום דבקרא נמי יש לדקדק, דקאמר כצאת השמש דמשמע בצאתה מזה העולם, והיה לו לומר כבוא השמש, אלא הענין הוא, משום שהגוף מכונה בשם שמש כמו שדרשו רז"ל (ויקרא רבה יח, א) על פסוק (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, ולז"א הפסוק שאוהביו המה דומים לשמש לענין זה כצאת השמש, ר"ל כשקיעת השמש שהוא בגבורתו, ר"ל כל גבורתו בו רק שנעלם מאתנו ואח"כ שמש זו עצמה חוזר ובא, כך אוהבי הש"י אף שמת אין גופו המכונה שמש נתבטל אלא גבורתו בו וחוזר זה הגוף עצמו לתחית המתים, וע"ז הוקשה להש"ס דילמא יצטרך להתגלגל ואז לא יקום זה הגוף, לכן פירשו ז"ל דמיירי בנעלבים ודוק ונכון.

י״דוכן צווח על זה קהלת באומרו (א', ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, פירש"י היינו עניו ושפל רוח עומד לעולם כמש"ה (תהילים לז, יא) וענוים ירשו ארץ וזרח השמש כו' ולא אאריך בדקדוקים. ויבואר בהקדם, דלפעמים גדר אדם מכונה על איש מתגאה, ור"ל שמחזיק את עצמו בגדר אדם שהוא מדרגה חשובה, משא"כ העניו אינו מחזיק את עצמו כלל בגדר אדם, רק לבו לב בשר בעלמא, וכמשרז"ל (סוטה ה.) אדם לא כתיב ביה ונרפא בשר כתיב ביה ונרפא לכן צריך שיהיה במחשבתו בשר ולא אדם. עוד נקדים כי המתגאה ארז"ל (סוטה ה.) אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במחיצה אחת, ותפלתו מאוסה שאינה יכולה לבא במחיצתו של הקב"ה והיא נשארת בזה העולם, אבל אינה יכולה לעלות למעלה מרקיע כי שם נקרא מחיצתו של הקב"ה, כמש"ה (תהילים קטו, טז) השמים שמים לה' כו'.

ט״וולזה אמר מה יתרון לאדם בכל עמלו, ר"ל המתגאה שנקרא אדם אין לו שום יתרון בעמלו, אף על פי שעמל בתורה ומצות, ונתן על זה ב' טעמים. האחד, לפי שיעמול תחת השמש שכל תורתו ומצותיו נשארים תחת הרקיע אינם עולים לשמים כאמור. שנית, דור הולך, ופירש במדרש הדור שהולך הוא הדור שבא שמתגלגלים, ואז הגוף הראשון נאבד ועמלו לריק. משא"כ והארץ, ר"ל העניו לעולם עומדת, שאין צריך להתגלגל, אלא ענינו כמו וזרח השמש שזורחת פעם אחת ואח"כ ובא השמש ששוקעת, ואח"כ אל מקומו שואף שגוף שמש זו שואפת לחזור למקומו וזורח הוא שם כבראשונה, הכי נמי זה העניו, וזהו מכוון לאומרם דלעיל, דהנעלבים ואינם עולבים עליהם נאמר כצאת השמש וכאמור.

ט״זואמר עוד, הולך אל דרום כו', שמעתי מחכם אחד פירוש נאות בפסוק זה והוא מומשך עם דרושנו לפסוקים הקודמים. והוא על פי משרז"ל (בבא בתרא כ"ה:) הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין שהחכמה בדרום והעושר בצפון, והנה האדם נברא בשביל החכמה ללמוד ולעשות, ואח"כ הוא מבקש ומסבב לעשירות יומם ולילה לא ינוח, ואינו משלים עי"ז חוקו וחיובו בזה העולם מוכרח הנשמה להתלגלגל. ולזה אמר הולך אל דרום, ר"ל הנשמה הולך לזה עולם בשביל דרום דהיינו חכמה, והוא אינו עושה כן אלא סובב אל צפון, ולזה אמר ועל סביבותיו, ר"ל ע"י סביבותיו אלו שסובב תדיר לעשירות שב הרוח שמוכרח נשמתו להתגלגל ונכון.

י״זואמר עוד, כל הנחלים הולכים אל הים כו' (שם), כי מקום שהנשמות באות לשם למעלה הוא המדה הנקרא ים, ואמר שדומה ענין זה לנחלים שהולכים תמיד אל הים ואיננו מלא, לפי שמן הים נמשכים מעינות וחוזרים להנחלים, כך הנשמות אחר פטירת בני אדם באות למקומם, ואח"כ חוזרים להתגלגל ולכן נתאחר הגאולה וכאמור ודו"ק. והוסיף ואמר עוד אח"כ בביאור יותר מה שהיה הוא שיהיה, ר"ל שהנשמות מתגלגלות, ואם כן אין זכרון לראשונים, ר"ל הגופים הראשונים נאבדים ואין זכר למו, וגם לאחרונים שיהיו, ר"ל אפילו הגופים שיהיו אח"כ לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה, ר"ל אם גם הם לא ישלימו חוקם ותתגלגל עוד, ויהיו עוד גופים אחר האחרונים, אזי גם אותן אחרונים לא יהיה זכר למו.

י״חועדיין לא ביאר מה נהיה במצות של גופים הראשונים הנאבדים, וביארו בהקפיטל ב' שם, ואמר ושנאתי את החיים, ר"ל טוב לאדם שלא נברא כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, ומהו המעשה ההוא ששונא חוזר ופירש, ושנאתי אני את כל עמלי שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, שבהצטרך הנשמה להתגלגל אזי כל עמל גוף הראשון יורש הגוף השני ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי, ר"ל שגם גוף השני אולי יהיה רשע, והוא שליט במצות של גוף הראשון, כי מאחר שגוף הראשון אבוד אז שייך הכל להשני כאלו הוא עשאם, וכאשר מרבה להרשיע יוכל לבטל גם המצות הראשונים, כמו על דרך משל בתוהה על מעשים טובים, שעליהם אמר הכתוב (יחזקאל יח, כד) כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה וכדומה, ועז"א שלמה המלך ע"ה שהוא רחמנות גדול שזה ישלוט במצות של ראשון ויהיו בידו כחומר ביד היוצר וכאמור, כי יש אדם, ר"ל המכונה בשם אדם שאינו עניו, שעמלו בחכמה ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו גם זה הבל כו'. כל מקראות אלו סובבים הולכים על ענין האמור ודו"ק.

י״טובזה פירשתי פסוקי ישעיה (סו', א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה (זהו כפל לשון, עמדו המפרשים ז"ל בו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי שוחט השור מכה איש זובח השה כו' גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפיצה כו'. וכוונות מקראי קודש אלו סובבים הולכים לכל האמור, שע"י הגלגולים מתאחרת הגאולה וגם הגופים הראשונים נאבדים, והתרופה לזה ענוה שהעניו אין מתגלגל. ונקדים עוד, כי הפסוק אומר (תהילים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולפעמים נאמר (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו. אלא הענין כמשרז"ל שכשהרבה רשעים בעולם מסלקים מרכבת השכינה למעלה, והוא כי המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת, ולכן כשגאים רבים בעולם מרכבת השכינה מסתלקת, והשגחתו של הש"י בזה העולם הוא רק מעט מזעיר כדי חיונו של העולם, והוא רק בבחינת רגלים, דהיינו שאין מושפע ומושגח זה העולם מלמעלה רק בבחינת מדרגה תחתונה, ולזה ארז"ל (ברכות מ"ג:) כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה, ר"ל כי כסא השכינה נסתלק למעלה על ידו ולא נשאר בזה העולם רק בחינת רגלים מהקדושה, וגם בחינה זו קשה עלי לסבול גאוותו וגאונו של זה, כי הקדושה והגאות הם ב' הפכים, ולכן דוחק רגלי השכינה וכנ"ל והבן.

כ׳ונקדים עוד ענין שומרי החומות, שאמר הכתוב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד כל היום כו'. הענין הוא, כי בית המקדש שיבנה במהרה בימינו יבא מן השמים בית אש, וזה הבית המקדש אנו בונין תמיד, וכל ישראל יש להם חלק בו, ובכל תורה ובכל מצוה נבנה קצת בנין באותו בית המקדש, ולפי המובן כבר היה נגמר אותו הבית המקדש ברובי תורה ומצות שהצדיקים עושים בכל דור, אלא החסרון הוא שאיש אחד בונה ואלף סותרים, כי האדם שעושה עבירות הוא סותר תמיד קצת מהבנין, וזהו רחמנות גדול זה בונה ואלו סותרים, ולכן צוה הש"י הוכח תוכיח כו' שמצוה גדולה להחזיר האנשים למוטב ולהודיעם גודל הרעה אשר הם גורמים, ולכן אלו המוכיחים שמצילים בני אדם מעבירות נקראים שומרים החומות. ולזה נתרעמה ירושלים איך יש כח לאנשים אלו לסתור מה שאלו בנו ומה יהיה הסוף, ואמר לה הש"י תנחומין, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, אלו המוכיחים תמיד לא יחשו ואולי על ידי זה יבנה בית המקדש במהרה, ושוב אומר השי"ת אל המוכיחים שנדבו לבם לשמור חומות בית המקדש, אתם המזכירים את ה' (ר"ל לבני אדם) אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו, ר"ל לא תיעפו ולא תיגעו ותמיד תוכיחו את בני עד יכונן ועד ישים כו' ומובן. הרי שהבית המקדש אנו בונין מעט מעט.

כ״אולזה אמר הכתוב, כה אמר ה' הלא אתם רואים כעת השמים כסאי שמרכבתי בשמים אבל הארץ היא רק הדום רגלי, לפי שהגאים רבים וכמאמרם ז"ל (סוטה ד:) לא חרבה ירושלים עד שהיו בה גסי רוח שנאמר (ירמיה יג, טו) שמעו ואל תגבהו, ואם כן הארץ הוא רק הדום רגלי וכמ"ש תחלה, ואם כן איזה בית אשר תבנו לי, שבהיותכם גאים איך אפשר שתגמרו אתם בנין בית המקדש העתיד, במה ואיזה מקום, ר"ל באיזה אופן יש מקום שיהיה מנוחתו נגמר מהרה, הלא תדעו ותבינו, ואת כל אלה, ר"ל כל אלה האנשים הדור שאתם רואים כבר ידי עשתה אותם מלפנים, ועכשיו ויהיו עוד הפעם נאום ה', ואם כן מאחר שהגלגול חוזר בעולם הגאולה מתאחרת מאוד, ולכן ואל זה אביט, ר"ל שאני משתוקק ומצפה אל עניו נכה רוח וחרד כו', שכאשר תהיו ענוים אז לא יהיה צורך לגלגול ויהיה הגאולה במהרה, משא"כ עתה בהיותכם מתגאים צריך הגלגול, והוסיף לומר לא זו בלבד שמתגלגלים באדם אלא גם בבהמות ודומם צומח חי מדבר, ובהיות מקריבין הבהמה קרבן לה' כראוי יתוקן נשמה ההיא, והם לא הקריבו הקרבנות והמנחות כמשפטם עיין רש"י, ואם כן לא די שלא תקנו הנפש המגולגל ההוא בדומם צומח חי מדבר אף גם קלקלוהו, לזה אמר שוחט השור מכה איש כו' וכן כולם עיין רש"י, ומתרעם עוד, בל תאמר שהגופות השניים המגולגלים המה מטיבים דרכם ולא יצטרכו יותר להתגלגל, ולזה אמר שאינו כך אלא גם המה, ר"ל הגופות השניים בחרו בדרכיהם הראשונים, ואם כן הגאולה יתאחר ח"ו והבן ודו"ק.

כ״בובזה נבא אל ביאור המאמר דסוטה אשר העמדנו בריש הדרוש. ויובן עם האמור, כי הגאוה מאוסה בעיני הש"י והענוה משובחת שעל ידה יוקדם הגאולה תכלית ההקדם בהיות א"צ לגלגול כאמור, ובא הש"ס לפרש הפסוק שהודיענו כי תועבת ה' כל גבה לב, ובל תאמר כי מה שמאוסה מדת הגאוה לפניו ית"ש הוא רק משום שמתאחרה על ידו הגאולה וכדאמרן ואם כן מי שיש בידו איזה מדות אשר מקרבות את הגאולה יצא הפסדו בשכרו ששוב אינה שנאוי ומשוקץ לפני הש"י, לזה אמר שאינו כן, אלא אפילו יד ליד לא ינקה, משום שהגאוה מצד עצמה מאוסה לפני הש"י אף בלי סיבה הנזכרת.

כ״גובאו לפרש מהו זה, ואמר רב אפילו הקנהו שמים וארץ כו', הענין כי אמר אברהם אבינו ע"ה ה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לקחני כו' ופירשו רז"ל (בראשית רבה נט, ח) בתחלה ה' אלהי השמים לבד, ואברהם השתדל כל ימיו בכח גדול עד שקירב הרבה בני אדם לעבודתו במתק פיהו ומוסרו, והוא מענין שומרי החומות הנ"ל והם מקרבים את הגאולה שנבנה ע"י הצדיקים, ואלו הרשעים אין סותרים מחמת שזה שומרה, ובל תאמר שכאשר יש בו מדה זו אזי אף שמתגאה אין בכך כלום כי יצא הפסדו בשכרו, קמ"ל דלא כי הגאוה מצד עצמה מאוסה אף בלי טעם דהרחקת הגאולה ותחיית המתים שהגופים הראשונים נאבדים. ודבי ר' שילא פירשו, ואפילו קיבל תורה כמשה, הענין הוא כמו שארז"ל (אבות ו, ג) אל תקרי חרות אלא חירות ממ"ה ומשיעבוד גליות, והטעם כי כתב בזוהר הקדוש פ' יתרו (זהר ח"ב פ"ד.) אהא דאמר קרא מימינו אש דת למו והלא התורה ניתנה מפי הגבורה דהיינו שמאל, ותירץ דבנתינת התורה נתבסס הכל ושמאל נתהפך ג"כ לימין, וידוע שכל כחות הדינים הרעים יניקתם משמאל, ולזאת כאשר נתהפך שמאל לימין נתבטל כל רע ונעשה חירות מהכל, זולת שפגמו אח"כ כידוע.

כ״דולז"א אפילו קיבל תורה כמשה דכתיב ביה מימינו אש דת, דהיינו שנתהפך שמאל לימין, ואם כן אין גלות ומיתה ושוב אין צריך כלל לגאולה ולתחיית המתים, והוי אמינא שאיש כזה אם מתגאה אין בכך כלום, קמ"ל דלא, כי הגאוה מצד עצמה מאוסה. ור' יוחנן אמר אפילו עשה צדקה בסתר, כי ארז"ל (בבא בתרא י.) גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, והמובחרת שבצדקה הוא בסתר, וזו ודאי מקרבת הרבה את הגאולה, קמ"ל דאפילו הכי אם מתגאה תועבה הוא, אף דלא שייכי ביה טעם הרחקת הגאולה מאחר שהוא במעשים אחרים שבו מקרבה וכדאמרן, ונכון ודו"ק.

כ״הונבא לבאר התרגום דפרשתן שהתחלנו בו. ונראה דהנה קשה איך התפלל משה רבינו ע"ה על יהושע שינצל מעצת מרגלים והרי הבחירה חפשית, ותו אם התפלל עליו מדוע לא התפלל גם על כולם. אכן מצינו בהרבה מקומות שמתפללים על זה ואל תביאנו לידי חטא וכדומה, ובאמת אינו מובן דמה נעשה בבחירה. ונראה שיבא לכלל ישוב עם דרושינו, כי אמרנו שהעניו אין צריך להתגלגל וקונה שלימות נפשו במה שעשו אחרים, והנה לכאורה זהו אליה וקוץ בה, דיש בו מעלה וחסרון, דמעלה יש כשאין בו עונות או אפילו יש לו קצת עונות שמתלבנים בגיהנם, דאז מי שאינו עניו אזי אחר שמתלבן בגיהנם מוכרח להתגלגל אם חסר לו אחת מכל מצות ה' וזה לא יתגלגל, משא"כ אם יש לו עונות חמורים אשר אין מתורצים בגיהנם והם אלו חטאים שאמרו ז"ל עליהם שאין להם חלק לעולם הבא ואין עונות אלו מתורצים ע"י גיהנם, אם כן מי שאינו עניו יתוקן ע"י גלגול שישוב בתשובה על הכל, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה א', א) משא"כ זה שלא יתגלגל, ואם כן לכאורה יש מעלה וחסרון. אבל האמת אינו כך, ואמר הכתוב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם נראה ביאורו, כי שמים וארץ היינו נשמה וגוף, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צ"א:) על פסוק (תהילים נ, ה) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו שהוא ענין מרכיב חיגר על הסומא הנשמה והגוף ע"ש, ובא פסוק זה להביננו, בהיות נודע לנו שחשב הש"י מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ואיך אמרנו אם כן שהגופים הראשונים שלא השלימו חוקם נאבדים.

כ״ווביאר זאת, כי הנשמה שהוא חלק אלוה ממעל, כל הנופח כביכול מעצמותו נופח, עליה חשב מחשבות בכל אופן לבלתי תאבד לגמרי, ואם תצטרך להתלבן בגיהנם אין בכך כלום, מאחר שסופה לשוב למקומה או ע"י גלגול וכדומה כל מיני תקונים, משא"כ הגוף הוא ביד האדם ברצותו מתקנו וברצותו מאבדו, וזהו השמים שמים לה' היינו הנשמה, אבל והארץ דהיינו הגוף נתן לבני אדם. נמצא דהבחירה אשר באדם, הנה לענין הגוף אין לה גבול, ועל כל המעשים יש לו בחירה אפילו לעשות מעשים כאלה שיאבד הגוף לגמרי, משא"כ הבחירה במה שנוגע לנשמה יש לה גבול דהיינו עד מקום שיוכל עדיין להיות תיקון לנשמה בגיהנם או על ידי גלגול עד שם יש שליטה לבחירה, משא"כ ברצותו לעשות דבר שיהיה ח"ו הנשמה אובדת שם נתבטל הבחירה כי חשב הקב"ה מחשבות בלתי ידח וכאמור. ולפי האמור, מי שאין בו מדת ענוה אזי הבחירה אצלו בלי גבול אפילו לעשות מעשים אשר נאמר עליהם אין להם חלק לעולם הבא, כי סוף הנשמה תתוקן בגלגול אחר שתסבול גיהנם על יתר חטאים, משא"כ העניו שמובטח לו שאינו מגולגל יש גבול אל הבחירה, שעל החטאים המתורצים בגיהנם יש לו בחירה אבל חטא שאינו מתורץ רק ע"י גלגול ניטל הבחירה מאתו, והקב"ה שומרו כיון שעל הנשמה חס הקב"ה, וזהו העניו כשיעשה זאת אין תקנה ח"ו לנשמה.

כ״זובזה אתי שפיר הכל דחטא מרגלים הוא חטא כבד מאד שהכשילו לכל ישראל, וארז"ל עליהם אין להם חלק לעולם הבא, והיינו הגוף וכאמור, אבל הנשמה נתתקנת בגלגול, וכד חמי משה ענוותנותיה דיהושע הבין שעל חטא גדול כזה יכול לשלוט על הבחירה, לכן מצא מקום להתפלל עליו כי אין הבחירה שולט עליו בזה, משא"כ על האחרים לא התפלל כי הם ביד הבחירה ודו"ק. ובזה יובן מ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, ופירשו רז"ל (ברכות כ"ח:) שמרה נפשי שלא אכשל בדבר הלכה, ואמרינן בברכות (ד.) לא חסיד אני שכל מלכי כו' ולא עוד שכל מה שאני עושה אני נמלך כו', ר"ל דע"י מדת ענוה הללו שבו מצא מקום להתפלל שהשי"ת ישמור נפשו מלהכשיל הרבים בדבר הלכה שהוא חטא גדול ויהיה ח"ו חטא רבים תלוי בו שאפילו תשובה אין מספיקין לעשות על זה, ולפי רוב הענוה שהיה בו בדוד ביקש שיתבטל מאתו הבחירה בזה, ולזה אמר שמרה נפשי כי חסיד אני, וכך עלתה בו כמשארז"ל (סנהדרין צ"ג:) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ולא נכשל שום פעם בדבר הלכה.

כ״חוזהו עצמו ענין המאמר דעירובין, שע"י שהיו בית הלל ענוים הלכה כמותן, והנה בית שמאי ובית הלל באמת כפי הנראה היו מחולקים בזה כדמצינו מחלוקת בש"ס (סוטה ה.) חד אמר תלמיד חכם צריך לו קצת גאוה מעט מזעיר ומעטרא ליה כסאסאה לשבלתא, וחד אמר לא מינה ולא מקצתה. והכי נמי בית הלל היו ענוים עד תכלית הענוה, ובית שמאי נהגו קצת סלסול בעצמם כדיעה ב'. ולכן אחר שהביא בעל המאמר דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן ע"י הענוה שהיה בהם, הביא מחלוקת השניה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בענין הגלגול ולשטתייהו אזלי דבית הלל שהם ענוים אמרו שאין צריך גלגול כי ענוה משלים כל החסרונות, ולזה אמר טוב לאדם שלא נברא יותר, ר"ל האדם שהיה כבר אדם טוב לו שלא נברא עוד יותר ויתגלגל, וזהו אומרו 'משנברא', ר"ל אחר שכבר נברא פעם הראשון נוח וטוב לו שלא יברא עוד יותר מזה אלא עונותיו ימורקו שם בעונשו ואח"כ יבא לגן עדן, ובית שמאי לשטתייהו דסבירא ליה דאין לתלמיד חכם להיות תכלית ענוה אם כן פעמים צריך להתגלגל כשאינו משלים חוקו, ולזה אמר נוח לאדם שנברא, ר"ל מי שכבר היה אדם טוב לו שיברא עוד הפעם יותר משלא נברא עוד פעם, כי אם לא יתגלגל מאין יקח שלימות נפשו לבא לגן עדן אם חסר לו אחת מכל מצות ה' אשר לא עשה.

כ״טנמצא דפלוגתא זו עצמה היה במדת ענוה עצמה אם טוב לאחוז בקצה ותכלית הענוה או לא, לכן בפלוגתא זו הוצרכו לימנות ואחרי רבים להטות, לא כבכל שאר מחלוקת שלהם שקבעו הלכה כבית הלל על ידי שהיו ענוים, דזהו רק אחר שנודע שהלכה כמותם בענין הענוה, אבל פלוגתא זו היה בענוה גופיה לכן נמנו וגמרו נוח שלא נברא, כי ענוה עדיף וצריך לאחוז במדת ענוה שלא יצטרך להתגלגל, ועל זה אמר ועכשיו שנברא, ר"ל אם לא היה עניו והיה מוכרח להתגלגל ישתדל עכ"פ שלא יצטרך להתגלגל יותר ושיתקן מה שחסר לו בראשונה. ולזה אמר יפשפש במעשיו, ר"ל ע"פ דברי האר"י ז"ל ובשל"ה במשארז"ל פלוני במה הוה זהיר במצוה זו, כי החכם ישכיל בנפשו המצוה אשר חסר לו שבעבורה נתגלגל וכן העבירה שעבר בגלגול ראשון יצרו חזק לה וצריך להתחזק, ולזה אמר יפשפש במעשיו הראשונים כדי שיתקנם ולא יצטרך עוד להתגלגל, ובזה נתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו במאמר זה ונכון בעז"ה ודו"ק היטב.

ל׳הרי נתבאר מכל זה גודל מדת הענוה ומעלתה. ובדרוש לפרשת נצבים המדבר בגנות הגאוה שם ביארנו גדר גאוה וענוה וע"ש באורך, ופירשנו שם המשך פרשת אתם נצבים על זה משם ידרשנו המעיין וע"ש מה שפירשנו משרז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו עובד ע"ג, לפי ששורש נשמת ישראל ממקום קדושה אשר יששם מציאות והעדר גם יחד, לכן כל מה שהש"י מוסיף לו גדולה יותר הוא נשפל בעיני עצמו, משא"כ שורש חיות העכו"ם הוא בהיפך, ולכן המתגאה מסתמא כבר קדמו לו עונות עד שחיותו ממקור הטומאה ע"ש בדברינו. ובזה ביארתי הפסוק בירמיה (ב', כג) איך תאמרי לא נטמאתי אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגאי, וע"ש ברש"י. ויש לדקדק הלא ארז"ל (עבודה זרה מ"ה:) אין לך הר וגבעה שלא עבדו ע"ג, אבל מקומות הנמוכים לא היתה שם ע"ג וגיא הוא נקרא מקום בקעה. ולדרכנו הוכיחם על מדת הגאוה שהיה בהם, וכמאמרם ז"ל (סוטה ד:) לא חרבה ירושלים עד שהיו בה גסי רוח, ולזה אמר איך תאמרי לא נטמאתי כו' ודאי שקר אתה אומר כי ראי דרכך בגיא היינו גאות, כי המתגאה אפילו דרכי הליכתו ועקבותיו נודעו שהולך בקומה זקופה, ומסתמא כיון שאתה מתגאה כבר קדמו לך עונות וכאמור, ואם כן איך תאמרי לא נטמאתי ושדרכך דרך ישר וק"ל.

ל״אועוד ביארנו שם בענין הגאוה, מה שאחז"ל (איכה רבה א, סא) חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמין בכפלים ע"ש כי אין לכפול כאן הדברים. ובאותו הדרך פירשנו משארז"ל (שבת קי"ט:) המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, ויש לדקדק, בשלמא אם היה נודע שזה המבזה יש לו מכה שייך לומר אין רפואה למכתו, אבל מה נאמר אם זה המבזה אין לו מכה כלל. ונראה, דהנה אדם שהוא עם הארץ הוא לו מכה גדולה מאד, כי ארז"ל (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, והם מלחמת היצר הרע, ונודע במחנות המלחמה צריך לשניהם כלי זיין, ואז פעמים זה יגבר ופעמים זה יגבר, משא"כ אם מחנה אחת אבדו כלי זיין שלהם ודאי מיד יבוא אליהם מחנה השניה והכהו עד לא נשאר פליטה, כך הוא העם הארץ שאין לו תורה שהוא כלי מלחמה נגד היצר הרע והיצר הרע הוא איש מלחמה מנעוריו, ודאי זה ניזק מהיצר הרע תדיר.

ל״בושלמה המלך ע"ה צווח אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת אלהים (משלי ב, ג), הודיע זאת כי להיות בנוהג שבעולם אם יאמר אחד לפחות שבפחותים וקלי הדעת שאין לו יראת אלהים הלא ירד עד לחייו איך תאמר שאין אני ירא מאלהים הלא עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא, לזה הודיע החכם שלמה המלך ע"ה שזה טעות גדול, כי לירא מה' צריך בקשה וחיפוש מאד כמטמונים וכולי האי ואולי, ומקום החיפוש הזה הוא בתורה, ור"ל כי אפילו התלמיד חכם אין די לו בלמדו תורה לשיבא מזה ליראת ה', אלא חיפוש רב צריך גם בתורה ועיון גדול קודם שימצא בה איך ליראה את השם הנכבד ברוך הוא וברוך שמו, כי כל מעשי אדם ודיבוריו ומחשבותיו וכל תנועותיו אפילו תנועות הקלים של כל אבר ואבר יש בכולם מצות ועבירות, הנה אין שכל של עם הארץ משיג ומבין כלל ענין זה מצד שלא ראה מאורות התורה מימיו, ואם כן אם התלמיד חכם כך צריך חיפוש ויגיעה מה יעשה זה העני בדעת עם הארץ ודאי הוא נחנק ביד היצר הרע אם אינו מתאבק ונכנע לתלמיד חכם, נמצא עם הארץ יש לו מכה גדולה.

ל״גאכן תוך מכה זו יש בה ג"כ רפואה גדולה, והוא מה שארז"ל (בבא מציעא ל"ג:) הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשו להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ שזדונות נעשו להם כשגגות. נמצא תוך המכה נמצא גם כן רפואה ומעלה גדולה, כי הנה התלמיד חכם אף שמשיג מתוך חיפוש בתורה איך לעבוד ה', מ"מ אין ילוד אשה נמלט מהשגיאה, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב כו', ומיד נחשב לו למזיד, משא"כ עם הארץ אף שעל פי רוב עושה עבירות, מ"מ הכל נחשב לו לשוגג. ואמנם עם הארץ המתגאה עד שברוב גאותו וגאונו מלאו לבו לבזות תלמיד חכם, ודאי זדון לבו השיאו לומר מאן האי תלמיד חכם אף אני כמוהו, דאלו היה מבין חסרונו נגד מעלות התלמיד חכם הלא יבחר מחנק נפשו ומות בעצמותיו משידבר קשות נגד התלמיד חכם, אלא ודאי מעריך עצמו טוב כמו התלמיד חכם והש"י משלם מדה כנגד מדה, ומאחר שאתה מחזיק עצמך בתלמיד חכם אזי שגגותיו נחשבין לזדון כמו תלמיד חכם, נמצא מכתו מכה שלימה אין נכלל שום רפואה במכתו כלל, כי יש לו ב' לריעותא שתמיד נכשל בעונות ע"י שהוא עם הארץ, ואפילו הכי הכל נחשב לו כמזיד כמו בתלמיד חכם, וזהו שכוונו במתק לשונם אין רפואה למכתו, וזהו ענין חטאו בכפלים שביארנו שם בפ' נצבים ע"ש. והש"י יקרבנו לעבודתו ונשיב אליו בכל לב אמן.

ל״דויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו. יש לדקדק מהו לאמר והיה לו לומר ויאמרו. ואפשר עם משארז"ל (ברכות כ"ד:) העומד במקום גבוה ומתפלל הרי זה מקטני אמנה. והנה אותן האנשים שהיו מקטני אמנה, דור לא הכין לבו ולא נאמנה כו' וכמבואר בפרשה וינסו אותי זה עשר פעמים, לכן ויעלו אל ראש ההר לאמר לפני הקב"ה הננו ועלינו כי חטאנו דהיינו ששבו בוידוי דברים לפני ה', ולהיות בהם גם מקטני אמנה עלו אל ראש ההר לומר דברים אלו וק"ל.

ל״השלח לך אנשים כו'. וכל הענין הפרשה ממעשה המרגלים. שלח לך פירש"י לך לדעתך אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח, משמע בשביל שידע ה' הרעה שיומשך מהם לכן לא צוה עליהם. וקשה אם כן למה נתן רשות, וגם על משה רבינו ע"ה קשה למה שמע לישראל בדבר זה לשלוח מרגלים אחר שהבין מדברי ה' שיומשך רעה מדבר זה וכדחזינן שהתפלל על יהושע שיושיעו ה' מעצת מרגלים, הרי שידע שכל מחשבותם לרע ואם כן למה שלחם. תו קשה אין דרך לשלוח מרגלים רק פחותי ערך ולמה כאן בחר לשלוח צדיקים ונשיאים. תו קשה כשם שהתפלל על יהושע היה לו להתפלל על כל המרגלים וינצלו כל ישראל.

ל״ותו יש לדקדק באומרו עלו זה בנגב וראיתם כו' לא הזכיר כלל שישיבוהו על שאלותיו, רק הזכיר שהם יראו הענין לבד, והוא הפך כל שליחות שחזרה אצל המשלח. תו אומרו וילכו ויבואו אל משה כו' וישיבו אותם דבר כו' תיבת 'דבר' מיותר. תו ויהס כלב את העם אל משה מאי אל משה ועיין רש"י, וגם איך שייך ויהס אחרי שעדיין לא הזכיר כלל בפסוק שצעקו העם או אמרו שום דיבור. תו ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר הארץ כו', מאי לאמר. תו אומרו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר דרך בה מדוע לא הזכיר רק כלב ולא גם יהושע, וגם מה הוא אשר דרך בה. וכן יש לדקדק אומרו ויהס כלב מדוע שתק יהושע. וגם יש לתמוה מאחר שידעו יהושע וכלב עצתן של המרגלים כדחזינן שנשתטח על קברי האבות, אם כן למה המתינו עד שידברו יתר המרגלים תחלה ואח"כ ויהס כלב, והלא צדיק הראשון בריבו (משלי יח, יז) היה להם לדבר תחלה. עוד קשה מה שהקשיתי כמה פעמים על אמרם מעצת המרגלים, הלזה יקרא עצה, שיעשה אדם דבר אחד שיאבד עולם הזה ועולם הבא אין זה אלא שטות ושגעון ורשעות.

ל״זונבאר ג"כ פסוקי ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצוה ה' אלהיכם כו' והקללה אם לא כו' ויש לדקדק בשינוי דברישא אשר ובסיפא אם אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות כו' אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים כו'. יש לדקדק, מדוע התחיל במצוה זו דוקא כשבא לחשוב החקים והמשפטים שיעשו. תו באומרו את כל המקומות הרי מחובר אינו נאסר, ורז"ל דרשו (עבודה זרה מ"ה.) בכלים שנשתמשו לעבודת גלילים הכתוב מדבר, וצריך עיון איך יפורש כלים בלשון מקומות ולהסוברים דמשמשי הר נאסר יש לומר דאמר קרא מקומות לאשמעינן דכלים שנשתמשו למקומו נמי נאסרו, אבל להאומרים דשרי קשה, ועיין בחידושינו בחולין פרק ב' בסוגיא דשוחט לשם הרים מ"ש בענין ב' שיטות הללו. תו אומרו ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, פירש"י אזהרה למוחק השם, והוא תמוה, איך הוי אמינא לעשות כן לה'.

ל״חלבאר כל זה דע תכלית בריאת האדם בעולם הוא עם מה שביארנו בספר בראשית בדרושנו אהוא דאין שורין דיו ע"ש, איך העולמות כולן מליאי חסרונות ויש בהם ג"כ מציאות שלימות, באופן שיש בהם ב' מציאות, מציאות שלימות ומציאות חסרונות, והוא מצד שיתוף מדת הדין ומדת הרחמים בכל הנבראים, שמצד שהחיות אשר ממדת הדין בחינת אור החוזר לשורשו תמיד מצד זה יש בנמצא ההוא מציאות החסרונית, ומצד החיות אשר מצד מדת הרחמים הושם בנבראים מציאות השלימות ונברא האדם ולמלאות החסרונות הנמצאים בכל העולמות ובכל המציאות וזהו עבודת האדם לה' וע"ז מקבל שכר, והגם שהיה יכול ה' לבראות כל הנמצאות בכל השלימות עשה ה' ככה כדי שיהיה עבודה לאדם ושכר ועונש.

ל״טואמנם להבין בחוש ענין השלימות והתמלאות חסרונות העולמות ע"י מעשי בני האדם עד שאמר הכתוב (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו, ופירשו כי הליכות והתנהגות העולמות בכללן נמצא גם בהאדם עצמו, כי כל אדם נקרא עולם קטן כי הוא חלק מכל העולמות ומה שיש בכלל יש בחלק, נמצא שיש בכל אדם מציאות כללות העולמות ומצד זה נמצא גם בכל אדם מציאות שלימות ומציאות חסרונות, דהיינו מדות טובות ומדות רעות, אלא שאין כל האנשים שוים כי בזה יש מדה טובה זו ובשני מדה טובה אחרת, והכל כפי חלק העולמות אשר נכלל בהאדם, יש שהוא שלם במדה זו וחסר באחרת ויש להיפוך, גם יש מי שיש בו בתולדתו הרבה שלימות ומעט חסרונות ויש אשר הוא בהיפוך, ועבודת האדם הוא להשלים אותן החסרונות אשר בו דהיינו שהמדה רעה שמרגיש בעצמו יעשה דוקא להפך עד שיתוקן ויושלם חסרונו, וממילא נשלם ונתמלא חסרון בעולמות באותו חלק מהעולמות שהושם בו.

מ׳נמצא עבודת האדם אינו מצד השלימות הנמצא בו, רק מצד החסרונות הנמצאים בו, והרי כל מעשיו הטובים הנעשה על פי השלימות שבו אינו מתקן כלום בעולמות, שהרי בחלק מהעולמות שהושם בו יש שלימות הזה ואין צריך לתקנם ולהשלימם, לכן אין עבודתו אלא מצד החסרונות שבו שחסרונות אלו הם ג"כ בעולמות, ובתיקון עצמו מתקן העולמות, וגם שכר לפעולתו, נמצא שכפי היושר אין לאדם שכר רק על מעשי המצות והמדות אשר עושה הפך מטבעו מצד חסרונותיו ובזה מתקן בעולמות, משא"כ על כל מעשיו שעושה מצד השלימות שבו אין לו שכר שהרי אין צורך בעבודתו זו, אלא שהיה מרחמי ה' שמאחר שהאדם מתקן חסרונותיו אז גם כל מה שעושה מצד שלימותיו נחשב ג"כ לעבודה ומקבל שכר, כיון דחזינן שעושה אפילו מה שהוא הפך מטבעו, משא"כ אם יעשה רק מה שמתוך שלימותיו ולא יטריח במעשים המשלימים חסרונותיו אז אין שום שכר לפעולתו.

מ״אוזהו שאמר רבי חנניא בן עקשיא (משנה מכות ג, טז) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו', יאמר שלכל אדם אין לו תורה ומצות רק הנכללים במדות החסרים לו כאמור, והיה מחסדו יתברך שהרבה להם כו' היינו שנותן להם שכר על כל התורה והמצוה שמקיים. וזה שאמרו (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל ב' עולמות, ירצה כי אמרנו שעיקר העבודה הוא מילוי חסרונותיו ע"י שיעקור מלבו המדות והדעות הרעות שבקרבו שהן הן חסרונותיו.

מ״בויש עוד השכלה יותר מזו, כי כל מצוה יש בה מין שלימות פרטי וכל עבירה יש בה מין חסרון פרטי, וכל שלימות של מצוה אחת מתיחסות להשלים חסרון של עבירה אחת, ולכן מי שהרגיש החסרון אשר בקרבו ומתעצם לעקור אותה מדה רעה מקרבו, צריך הוא להשכיל נגד איזה מצוה מתיחסת להשלים חסרון ההוא, ויחזיק במצוה זו יותר מכל המצות עד שלא ינוח מאותה מצוה אפילו רגע אחד, משא"כ ביתר המצות די שיקיים אותה כפי חיובה, משא"כ במצוה זו אשר היא עיקר העבודה באדם ההוא צריך להחזיק בה שלא ינוח ממנה רגע כמימרא. ועל זה הדרך אמרו (שבת קי"ח:) אביך במאי הוי זהיר טפי במצות ציצית וכדומה. ועל זה רמזו כל העושה מצוה אחת לומר אף מי שכולו מלא שלימות ואין בו מחסרונות רק דבר אחד, נמצא כל המצות שעושה אינם נחשבים מצות כלל רק כמי שאינו מצווה ועושה, דהא במעשיו ההם אינו מתקן כלום בעולמות. וגם שאין יצר הרע מחטיאו במעשים ההם כיון ששלימות זה יש אצלו מתולדתו, והוי כאינו מצווה ועושה ואינו נחשב לעושה מצוה כלל, ונמצא זה האדם אינו עושה רק מצוה אחת, אף על פי כן עי"ז נחשבים כל מעשיו לעבודה שלימה ומובטח לעולם הבא.

מ״גוזהו ג"כ כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ירצה, כי האדם אשר הוא בר דעת להבחין ולמצוא בקרבו חסרונותיו דהיינו מדותיו הרעים, כבר ביארנו שיעשה זאת לעיקר עבודתו למלאות ולהשלים חסרונותיו בהתנהגו על ההפך מטבעו, ובעשות המצוה ההיא אשר שלימותה מתיחסת למלאות חסרון ההוא וכאמור, ואמנם לפעמים דרך איש ישר בעיניו, ואי אפשר לו למצוא ולהשכיל מהו חסרונותיו ואינו יודע מה יעשה להשלים את עצמו והעולמות עמו. ויש תרופה על זה, כי עם היות שכל מצוה היא שלימות פרטי מתיחסת להשלים חסרון אחד, אמנם לימוד התורה הוא כולל כל מיני השלימיות ומרפא ומשלים כל מיני החסרונות, ולזה כל השונה הלכות מובטח לו ג"כ שהוא בן העולם הבא, כמו העושה מצוה אחת ע"י שמשכיל חסרונותיו נוחל ב' עולמות, כן זה שאינו משכיל חסרונותיו מובטח לעולם הבא ע"י לימוד התורה, ודרשו ממש"ה הליכות עולם לו שביארנו שישכיל להשלים חסרון העולמות ע"י חסרון עצמו, ואל תיקרי הליכות (מגילה כ"ח:) ר"ל לפעמים אי אפשר לקרוא הליכות כו' אלא ע"י הלכות, דהיינו מי שאינו בגדר זה שימצא וישכיל חסרונותיו וכאמור והבן.

מ״דובזה יבואר גם כן מאמרם (ברכות ה.) אם רואה אדם יסורין באין עליו כו', כי מבואר בזוהר שענין היסורים כדי שעי"ז יזכור האדם לפשפש מעשיו ולמצוא החסרונות אשר בקרבו ובהם יעבוד לה'. וז"ש יפשפש במעשיו, יחפש להשכיל חסרונותיו, פשפש ולא מצא, היינו כמו שאמרנו שאינו בגדר זה שיוכל להבחין חסרונותיו, אם כן יקשה לו על ית"ש למה שלח עליו היסורין כיון שאינם להועיל מאחר שאין בו דעת למצוא חסרונותיו, יתלה בביטול תורה, ר"ל שאף שאינו בגדר שיבחין חסרונותיו ובמה להשלים מ"מ יכול להשלימם בלימוד וכיון שלא למד באו עליו היסורין כדי שילמוד והבן.

מ״ההעולה מזה, שכל אדם יש בו שלימות וחסרון, ועיקר עבודתו אינו רק מצד החסרונות ובזה הולך ממדרגה למדרגה, מה שאין כן מצד שלימותו אינו אלא עומד כמו המלאך שהוא עומד עבור שאין בו יצר הרע, ממילא החסרון אינו נקרא חסרון אלא אם כן אינו מתעצם להשלימו ולעשות ההפך מטבעו, אבל כשמתעצם להשלימו אין החסרון ההוא נקרא חסרון אדרבה הוא עיקר המעלה, כי עיקר העבודה הוא בזה וכאמור. איברא ויש מעט מהעבודה שהוא דוקא מצד מין השלימות ולא מצד החסרונות, והוא מה שביאר בחובת הלבבות שכל מדות רעות לא נבראו בחנם אלא שלפעמים צריך האדם להשתמש בהם לשם עבודת ה' כידוע, וזה לא נאמר אלא באותן מדות רעות אשר אינם באדם מצד טבעו ותולדתו אז יוכל להשתמש בהם לפעמים לשם ה' ואין חשש שיורגל לבו ברע, מאחר שטבעו הוא להפך ואינו עושה זאת רק לה' לבדו, משא"כ המדה רעה אשר בו מתולדתו אסור לעשותו אף לשם ה' דלמא אתי למימשך אבתריה, זכר לדבר ממ"ש רז"ל תשובה של מלוי בריבית שירגיל את עצמו ויקבל עליו דאפילו לעכו"ם לא ילוה בריבית, אף דלכמה פוסקים לעכו"ם תשיך זו מצות עשה, אלא לפי שהורגל בריבית ונעשה לו טבע צריך להרחיקה עד קצה האחרון שלא לעשותה אפילו לה'.

מ״וובזה נבאר פסוקי ראה בהקדם דבעי הש"ס בע"ג (מ"ו.) ישראל שזקף לבנה שלו להשתחוות אליה ולא השתחוה ובא נכרי והשתחוה אליה אי נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו או דילמא נכרי שליחותיה דישראל עביד, ופשיט מהך קרא אבד תאבדון את כל המקומות כו' אף דארץ ישראל מוחזקת לישראל מאבותיהן ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא על כרחך כיון דפלחו ישראל לעגל וניחא להו בע"ג משום הכי אסרו העכו"ם יעוי"ש. וידוע דכל מדה רעה הוא חלק מע"ג וכמאמרם (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, וממילא מחמת המדות רעות שבישראל יכלו העכו"ם לאסור אז את האשרות וכל מה שעבדו להם, וידוע בהגיון כי דבר המקיים את הדבר נקרא מקום, דרך משל אם אנו פוסקים דין אחד ע"י הקדמה אחת אזי ההקדמה נקראת מקום אל הדין ההוא, כי זולת אותה ההקדמה אין מקום לדין ההוא, וההקדמה מקיים את הדין כמו מקום שמקיים את המתקומם, וממילא דין זה שאמר הכתוב אבד תאבדון כו' אין לו מקום אלא ע"י מדות רעות שבאדם, דאלולא הם אין מקום כלל לעבודת העכו"ם שיהיה נקרא ע"ג, כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן כל מדה רעה שבלב איש ישראלי הוא המקום לע"ג של העכו"ם שיהיה נקרא ע"ג.

מ״זובכן מבואר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, היינו כל אדם יש בו שלימות וחסרון המכונה ברכה וקללה, ואמנם את הברכה אשר תשמעו אל מצות כו' אשר הוא לשון ודאי, כמו שפירשו רז"ל בפסוק אשר נשיא יחטא שמי שהוא נשיא ודאי יחטא, וכן אמר גם כאן מצד השלימות הניתן באדם ודאי יעשה את כל המצות השייכים תחת השלימות ההוא, והקללה, ר"ל מה שאני מכנהו בשם קללה דהיינו חסרון, דע לך שאינו נקרא חסרון אלא אם לא תשמעו כו', משא"כ אם תשתדלו למלא החסרון אז חסרון זה הוא עיקר השלימות ועבודת ה'.

מ״חואמר אלה המצות והחוקים אשר תשמרון לעשות, בארץ אשר נתן ה' אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, ירצה כי ארץ ישראל היא מדה הקדושה הנקרא ארץ, והוא בחינת דלית לה מגרמא כלום מצד שרובה מדת הדין ומלאה חסרון בסוד מיעוט הירח, שאין נשאר ממנה רק נקודה אחת מצד השלימות שבה ורובה חסרונות, לכן לית לה מגרמה וצריך להשלימה להשפיע לה מן ימים העליונים אשר הם בסוד עץ החיים אשר משם נמשך החיות, ולכן ארץ ישראל מצד עצמה היא ארץ אוכלת יושביה והאויבים לא מצאו נחת רוח בארץ ישראל, ואין ארץ ישראל מוכן רק לישראל אשר הם בכחם ממלאים ומשלימים כל החסרונות שבכל העולמות עד שממשיכים גם במדה של ארץ ישראל חיות מהימים העליונים, ואז אדרבא כל העולמות בשלימות וישראל נוחלין עולם הזה ועולם הבא, ולזה אמר בארץ אשר נותן כו' היינו בחינת ארץ ישראל לרשתה כל הימים כו', ירצה, שתירש אותה מדה ותישפע שפע חיות מן כל הימים העליונים אשר אתם חיים מהם כי משם שפע החיים והבן ר"ל בא ללמד להם סדר עיקר העבודה הנעשית דוקא מצד החסרונות דהיינו להרגיל בהפכו עד שתעקר אותה מדה רעה מאתו, והיינו אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, ר"ל אותן מדות רעות שבלבבכם שהם הם המקומות של ע"ג שעבדו העכו"ם תעקרום מאתכם, וכפל האזהרה ואמר ואבדת את שמם מן המקום ההוא שתאבדוהו לגמרי באופן לא תעשון כן אפילו לה' אלהיכם, שאותה המדה רעה אשר בכם בטבע אסור לעשותה אפילו לשם ה' וכאמור ונכון והבן.

מ״טכלל הדברים, שלכוונה הושם חסרונות במין האדם, שמצדם נקרא הולך ממדריגה למדריגה ומוסיף כח ומשלים החסרונות שבכל העולמות, מה שאין כח זה למלאך עבור שאין בו מהחסרונות, וזה עצמו העצה היעוצה לאדם ועיקר העבודה ועיקר תיקון העולמות, כי בהרגיש האדם מדה רעה בקרבו כגון התעוררות תאוה ח"ו או שאר דבר רע, הנה הסכל מצער על זה ואינו מועיל בצערו, אמנם הנלבב ישמח בזה בזכרו החסד הגדול שעשה לו ה' ונתן בקרבו תאוה זו כדי שיוכל לעבדו, דהיינו לעשות דוקא ההיפך שזהו עיקר העבודה, מה שלא זכה שום מלאך אל דבר זה, ובזכרו היטב על לבו אזי מרוב הנחת רוח והתענוג מתבטל ממילא תאוה רעה ההיא ועושה דוקא ההיפך בחשק גדול.

נ׳וידוע כי אין למעלה מענג ואין למטה מנגע, והם הפכים מקצה אל הקצה, וכל השלימות יכונה ענג וכל החסרון מכונה נגע, ומ"מ האותיות הם שוים עד שיש יכולת להפך הנגע לענג, והיינו עם עצה זו שאמרנו כאן, כי מיד בהרגישו בעצמו החסרון שהוא הנגע וישים אל לבו שזהו חסד גדול טובה מרובה לאדם, נמצא מרגיש מחסרון הזה תענוג גדול ממילא נתהפך הנגע לענג, ובכח זה נשלם ונתמלא החסרון שבעולמות, וגם כל המצות שעושה מצד השלימיות שבו נחשבים עי"ז למצות, וכמש"ל, ואם יתנהג אדם וירגיל את עצמו כך בזה אז ודאי יתעקר כל הרע ההוא מקרבו לגמרי מעט מעט, ואז כבר נתקנו העולמות כולם מחסרון ההוא תיקון ושלימות גמור.

נ״אואם תשאל כאשר ימלא האדם כך כל החסרונות אשר בקרבו במה יעבוד את ה' אח"כ, תירוץ קושיא זו הוא עם מש"ה והייתם קדושים, וארז"ל (יבמות כ.) קדש עצמך במותר לך, דלכאורה יפלא מאחר שדבר זה הוא היתר למה נצטוינו לימנע מהם, אך הענין הוא כי הטביע הקב"ה עוד במין האדם חסרונות דקים לא כאותן חסרונות הגמורים אשר הם המדות רעות שהם מצד הטומאה, אלא הם חסרונות דקים שיש בו ג' מדות כבהמה, כמאמר רז"ל (מגילה י"א.) אוכלים ושותים כבהמה, ואין חסרונות אלו מצד הטומאה והם נקראים היתר כענין הטהרה דהיינו דבר הטהור אשר הוא ממוצע בין הקדושה והטומאה, כי כאשר יקדישוהו תחול עליו קדושה וכאשר יטמאוהו יקבל טומאה, כך דברים המותרים לאדם והם חסרונות דקים באדם, ואחר שכבר תיקן והשלים כל חסרונות הגדולים אשר בו, אז מתחיל לעבוד לה' מהשלמות חסרונות דקים בעולמות הטהרה, והוא בחינת קדש עצמך במותר לך, שאז נתעלה ההיתר והטהרה ההיא ומקבל קדושה והאכילה והשתיה קודש לה', משא"כ האוכל אכילה גסה אז מקבל טומאה ח"ו וכאמור.

נ״בואל זה רמז הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ר"ל להרגיל לעשות ההיפוך מחמדת הלב והעין תרי סרסורי דחטאה, ואי תקשי לך אם כן למה נתן ה' בלב האדם זו החמדה אחרי שאינו רוצה שילך האדם אחריה, לזה אמר אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו, ר"ל שזו התאוה ניתן בכם למען תזכרו, ר"ל שזהו עיקר העבודה, ועי"ז ועשיתם את כל מצותי, ר"ל כל מעשיכם הטובים אשר נעשים מצד שלימותכם יהיו נקראים מצות, שאם לא תעבדו מצד החסרונות אז אותן המעשים טובים שמצד השלימות אינם נקראים כלל בשם מצות וכמש"ל.

נ״גואמר עוד שאחר שתעבדו כן את ה' ותמלאו חסרונותיכם כולם, דעו לכם שמ"מ עדיין נשאר לכם עבודה אחת אשר יכולים אתם לעשותה לעולם, והוא והייתם קדושים לאלהיכם, היינו קדש עצמך במותר לך, שזהו חסרון דבוק לעולם בכל מין אנושי שאי אפשר לו בלי אכילה ושתיה ובזה עובד לעולם את ה', זולתי דור המדבר שנזדככו כל כך עד שהשלימו ומלאו כל חסרונותיהם ואפילו האכילה ושתיה נתבטל מהם ולא אכלו רק המן שהוא רוחניות ושלימות לחם שמלאכי השרת ניזונין בו, ולכן באמת צעקו והתאוו תאוה מי יאכילנו כו' ועתה נפשנו יבישה, ר"ל נפש המתאוה ריק מאין כל, ואפילו בחינת קדש עצמך במותר לך אין בנו, כי בלתי אל המן עינינו והוא כזרע גד כו' שהוא דבר רוחני, ומאחר שאין חסרונות רק כולו שלימות, במה נעבוד את ה' וביארנו מזה במקומו.

נ״דואמנם דע, שכל מה שאמרנו שעיקר שלימות האדם הם חסרונותיו שבהם הולך ממדריגה למדריגה ומוסיף שלימות, אין זה אלא כל עוד שלא הוציא לפועל אותה מדה רעה ולא חטא בה במעשה ומרגיל תמיד את עצמו לעשות ההיפוך, אבל כשחטא בה אף שעשה תשובה מתכפר והוי כאלו לא עשה העבירה ההיא, מ"מ העבודה שעובד אח"כ באותו החסרון אי אפשר לו לילך על ידו ממדרגה למדרגה, ואינו אלא כיתר העבודה אשר מצד השלימות שבו, ורמז לדבר זה מענין הטרפות שארז"ל בענין ניטלה הנוצה בעוף שטרפה והמכשיר הביא ראייה מעוף אחת שהיתה בשכונתינו שניטלה הנוצה שלה ועשו מטלית והגדילה כנפים האחרונים יותר מן הראשונים והקשה הש"ס ע"ז דלמא המטריף סבירא ליה טרפה משבחת, ומשני אפילו הכי במידי דמיטרפא בה הגדילו כנפים האחרונים יותר מן הראשונים, ר"ל אף דאפשר לטרפה להתרפאות ולהשביח היינו כל גופה, אבל אותו אבר שהיה בו הטרפות לא יקבל רק רפואה כדי חיותו אבל שיקבל שבח עוד יותר מבראשונה זו דבר שאי אפשר, וכן ענין פגם העבירה באבר המתיחסת לו והוא בחינת טרפה ומקבל רפואה ויכול אחר התשובה ג"כ לילך ממדריגה למדריגה, ולהוסיף שלימות תמיד ע"י עבודות אשר מצד שאר חסרונותיו, אבל באותו דבר שחטא לא יקבל רק רפואה ע"י התשובה אבל לא יוסיף שלימות עוד והבן.

נ״הובזה יבואר פרשת המרגלים, הנה מצד שארץ ישראל היא ארץ אוכלת יושביה ע"י שמדתה לית לה מגרמה כלום וכמש"ל, זולת ישראל מתקיימים בה ע"י שמשלימין חסרונות של כל העולמות, ולכן דור המדבר שהיה בהן כל השלימות ואפילו בחינת קדש עצמך במותר לך לא היה בהן, ממילא לא היה ביכולתן להשלים חסרון בעולמות אל תיקשי לך כיון שכל ישראל היו שלמים השלימו ממילא את כל העולמות. זה אינו כי שלימות זה לא מצד מעשיהן בא להם לכן לא היה אפשר להם לבא לארץ ישראל כי לא יתקיימו שם, ואמנם רצה ה' שיבואו ונתן עצה לשיוכלו הדור ההוא עצמו לבא לארץ ישראל, וזה ע"י שיובא בהם מעט מהחסרון והם ישלימו ויהיה להם במה לעבוד לה' ולמלאות החסרונות בעולמות, והעצה היה שישלחו מרגלים ובזה יסופקו קצת, כי עד אז ראו שכל מעשיהם והנהגותם למעלה מהטבע ועכשיו שלחו מרגלים ונכנסו תוך הטבע קצת, ובבוא המרגלים יראו באמת עמלק יושב בארץ הנגב ויש שם ענקים וכדומה, ממילא יפלו ספיקות באמונה בלבבם ועי"ז ירגישו קצת מחסרון בהם, ועי"ז יהיה להם מקום לעבודה ויוכלו לבא לארץ ישראל.

נ״ואמנם אי אפשר לשלוח אנשים פחותי ערך, כי נודע שהצדיקים ראשי הדורות הם בחינת המוח ויתר הדור הם בחינת האברים, וכל פגם אשר במוח הוא דבר דק והרהור בעלמא ויכול להתתקן בקל, משא"כ הפגם אשר באברים הוא גס ולא בקל יתוקן, לכן הוצרך לשלוח ראשי הדור ובהם יהיו הספיקות הנופלות בלבבם דקי הכמות ויתאמצו לתקן החסרונות ההם, ואמנם מהספיקות ההם יומשך ג"כ אל הדור עצמו קצת ספיקות כמו שנמשך מהמוח אל האברים ואלו החסרונות יהיה בקל לתקן, משא"כ אם ישלחו מרגלים פחותי ערך יהיה החסרון והספק כ"כ גדול עד שאי אפשר יהיה להם לתקנם ולהשלימם. ממילא היה הכוונה בשליחות המרגלים רק שהם יראו את ארץ ישראל ולא שיגידו לישראל, כי ממה נפשך אם יגידו להם טוב אם כן לא יהיה בישראל שום ספק וחסרון ואיך יבואו לארץ ישראל, ואם יגידו להם רע הרי יהיה החסרון גדול באברים ואי אפשר יהיה לתקנו בקל, אלא עיקר הכוונה רק שהם יראו ויהיה בהם פגם דק ומאותו הפגם יומשך ממילא על כלל הדור בלי שיגידו להם, ולא יאמרו להם רק דבר ממוצע לא טוב ולא רע, או שלא יגידו להם כלל והם יסברו שאמרו התשובה למשה רבינו ע"ה, ומשום הכי לא אמר משה רבינו ע"ה רק וראיתם את הארץ מה הוא כו' ולא אמר להם כלל שישיבו תשובה.

נ״זואמנם נודע שעבירה וחסרון הוא מצד שאין זה רצונו של ה', ומצות ושלימות היינו מה שהוא רצון ה'. ואם כן אילו צוה ה' למשה רבינו ע"ה שישלח מרגלים כדי שיפול בלבם ספיקות, אם כן אין הספיקות אלו חסרונות אלא שלימות מאחר שצוה ה' על זה והיה הדבר היפך המכוון, לכן לא צוה ה' על זה כלל, אלא אמר למשה רבינו ע"ה דרך עצה, וזש"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה אותך אתה אם תרצה שלח, והוא דרך עצה שע"י שליחות מרגלים יוכל לימשך שיוכלו לבא לארץ ישראל. ואמנם בשמוע משה רבינו ע"ה עצה זו של שליחות המרגלים הבין שהיא עצה עמוקה אבל מסוכן הוא, שמא בראותם סכנות של ארץ ישראל יתחזק בהם הספק ולא יעלו בלבם החכמה אחר כך מיד להבין הענין ולהשלים חסרון ספיקותם, ואז ג"כ לא יבואו לארץ ישראל ויהיה יותר גרוע מבתחלה, כי מתחלה אי אפשר להם לבא לארץ ישראל עבור רוב שלימותם, ואח"כ לא יוכלו לבא לארץ ישראל עבור רוב חסרונותיהם, כי ממה נפשך, אם יגיד להמרגלים כל ענין המכוון בשליחות זה, אם כן לא יקבלו שום חסרון, ועל כרחך עיקר העצה הוא להעלים מהם הענין, ואם כן שמא לא יבינו שכל הענין ויכשלו, ולכן עם היות העצה זו של שליחת מרגלים היא עצה עמוקה מ"מ מסוכנת היא, והתפלל על יהושע יה יושעך מעצת מרגלים, והוי קשיא לן לעיל הלרשעות כזה יקרא בשם עצה, ולדברינו נכון שאין הכוונה על מה שעשו המרגלים, אלא שהתפלל שיוושע מעצה זו של שליחות המרגלים כי היא עצה מסוכנת, והועילה לו תפלת משה רבינו ע"ה שמיד כשראה ששולחין אותו הבין כל המכוון וממילא שוב לא עלה שום ספק בלבו כלל.

נ״ח ומה שבא לארץ ישראל והיה לו חלק בארץ ישראל אין זה מצד עצמו, שהרי החלק שיש לישראל בארץ ישראל הוא ע"י שמשלימים במעשיהם החסרונות אשר בחיות ורוחניות של ארץ ישראל שהיא מדה דלית לה מגרמה כלום, וכפי גודל ערך התיקון זה שמתקן האדם כך ערך גודל חלקו בארץ ישראל, משא"כ יהושע אחר שלא עלה בלבו שום ספק הרי לא השלים כלל ולא היה לו כלל חלק בארץ ישראל ולא היה לו רק מה שירש מהמרגלים, כמשרז"ל (בבא בתרא קי"ח:) מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם וק"ל.

נ״טוהיינו טעמא שלא התפלל על כל המרגלים, דאם כן גם כולם לא היה עולה בלבם שום ספק וחסרון והיה זאת הפך הכוונה, לכן לא התפלל עליהם שהרי עיקר המכוון היה שיכנס ספק בלבם, רק על יהושע התפלל עבור שכבר נבאו עליו אלדד ומידד שיכניס את ישראל לארץ ישראל, וכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה ע"י נביא אינו חוזר, מזה יודע שעכ"פ יומשך ויתגלגל הדבר שיבוא הוא לארץ ישראל ולכן התפלל עליו, משא"כ על יתר המרגלים אי אפשר היה לו להתפלל. ולכן נפלו ספיקות בלב כולם באמונה בראותם חסרונות של ארץ ישראל.

ס׳ואמנם כלב שהיה צדקתו מרובה, מיד בהרגישו ספיקות בלבו הלך ונשתטח על קברי אבות מה זאת אירע לו, והועילה לו תפלת עצמו ומיד הרגיש השכל כולו מה היה המכוון בשליחות המרגלים, והבן שעיקר השליחות היה רק שישיגו איזה חסרונות ושלא יגידו לישראל מאומה. ולכן בבואם למשה רבינו ע"ה שתקו יהושע וכלב ולא דברו לישראל כלום, וממילא כלב אחרי שהיה גם בלבו ספיקות ואח"כ טרח ויגע בתפלה ועבודה עד שהשיג תענוג ענין השליחות הרי השלים חסרונו, ועי"ז השלים ג"כ חסרון בעולמות, ועי"ז יש לו חלק בארץ ישראל מלבד החלק שירש עם יהושע בחלק המרגלים.

ס״אואמנם שאר המרגלים לא הבינו הענין כלל ומיד בראותם חסרונות בארץ ישראל מיד נפלו בלבם ספקות גדולות, ולא הטריחו מיד לבקש הצלה על נפשם בהיתר ספיקותיהם ולכן לא הבינו כלל ענין השליחות, ועלה בדעתם שהמכוון של שליחות זה היה שאת אשר יראו יגידו למשה רבינו ע"ה ולישראל, ולזה אמר הכתוב וילכו ויבואו כו' וישיבו אותם דבר, 'דבר' דייקא, ר"ל שעשו היפוך הכוונה ודברו את דברי השליחות. ואחרי שמוע יהושע וכלב דברי המרגלים שעשו הפך הכוונה, ממילא הבינו שכבר הכניסו חסרון גדול בלב ישראל יותר מהמכוון, וממילא צריך טירחא לתקן החסרון ההוא.

ס״בואמנם יהושע שהוא לא היה לו חסרון זה מעולם ולא השלים חסרון בעולמות לכן לא היה בידו להשלים חסרון זה בישראל על פי מה שידבר אליהם, אבל כלב לפי שהיה לו חסרון זה והשלימו עלה בלבו להשלימו גם בישראל, אכן מיהר להשלימו קודם ששיעשו עבירה בפועל ע"י החסרון ההוא, דהיינו קודם שיצעקו על משה רבינו ע"ה, ולזה אמר ויהס כלב את העם אל משה לומר שמיד שגמרו מרגלים את דבריהם מיהר כלב והשתיק לישראל קודם שיאמרו איזה דבר למשה רבינו ע"ה, כי מיד שידברו איזה דבר אז אפילו אם יעשו תשובה אח"כ לא ישיגו רק רפואה על החטא, אבל לא יהיה באפשר להם עוד להשלים בחסרונם זה חסרון העולמות וכמש"ל, וממילא לא יהיה אפשר להם לבא לארץ ישראל, לכן מיהר כלב להשתיקם מיד בעת בוא החסרון בלבם והמרגלים הוסיפו להוציא דבה.

ס״גולזה אמר ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר כו', ר"ל שגמרו בדברי ה' שישראל עצמם אמרו וצעקו אל משה רבינו ע"ה, ולכן אף שאפשר היה להם שישיגו כפרה על חטאם, מ"מ שוב לא היה אפשר להם שיבואו לארץ ישראל, ולכן כשביקש משה רבינו ע"ה עליהם סליחה היה התשובה סלחתי כדברך, ואולם חי אני כו' דלכאורה סתרי אהדדי, ומובן עם האמור, כי סליחה אפשר שישיגו כדבריך, משא"כ שיבואו לארץ ישראל אי אפשר, ולזה אמר ועבדי כלב עקב היתה תחלה רוח אחרת עמו שבא חסרון בלבו ושוב וימלא אחרי, שמילא החסרון, לכן והביאותיו אל הארץ אשר דרך בה, ר"ל שיש לו חלק מצד עצמו בארץ מלבד מה שירש מהמרגלים, משא"כ יהושע אין לו מצד עצמו חלק וכאמור.

ס״דואמר בסוף הענין וישכימו בבוקר ויאמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, והאי 'כי' אין לו ביאור, דמאי נתינת טעם הוא זה, ותו בדברי משה רבינו ע"ה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח דתיבת זה מיותר ואינו מובן כלל. אכן יאמר כי לצד שיהושע ע"י תפלת משה רבינו ע"ה השכיל תיכף ענין ושליחות המרגלים, וכלב השכיל עכ"פ אח"כ מיד בהגיע הספק והחסרון בלבו, לזאת סיפר הכתוב עכשיו כי יתר העם לא הבינו ענין זה עד ממחרת, והתחילו אז להשכיל מה היה זאת לשלוח מרגלים, והלא תמיד משגיח ה' עלינו למעלה מהטבע, ואז השכילו הענין ואמרו למשה רבינו ע"ה הננו ועלינו כי חטאנו וכבר באנו לידי חסרון ויש לנו מקום לעבוד את ה'. והשיב להם משה רבינו ע"ה למה זה אתם עוברים, 'זה' דייקא, והיא לא תצלח, 'היא' דייקא, ר"ל שבדבר זה עצמו שעשיתם עבירה בפועל אף שתקנוהו מ"מ שוב לא יצלח, ר"ל לא יקבל הצלחה להשיג שלימות עי"ז יותר ויותר, וכמש"ל מאמר הש"ס במידי דמיטרפא ביה הגדילה כנפיה האחרונים יותר מן הראשונים. והבן שהוא דרך נכון בהמשך וביאור כל הפסוק ודוק היטב.

ס״הובזה עלה בידינו תירוץ על מה שהקשה למחברים, איך היה משה רבינו ע"ה עניו מכל האדם ועלה בדעתו שהוא גרוע יותר מכל ישראל, נהי שלרוב הענוה שבו נדמה לו שאינו חשוב מאומה, מ"מ הרי ראה אשר בו בחר ה' לקבל התורה ולכל הניסים ולא בזולתו, ובאהרן בחר ה' לכל העבודות ואם כן ראה בחוש שהם חשובים יותר מכל ישראל, ובספר תולדות יעקב כתב ג"כ לישב בזה, ועם דרכנו יתכן, כי להיות אמרנו שעיקר עבודת ה' אינו אלא מצד החסרונות, אם כן יותר פועל בעולמות איש מלא חסרונות ועובד ה' ממה שפועל איש בעל חסרון אחד, ומכל שכן ממי שהוא מלא שלימות, ולכן עלה בדעת משה רבינו ע"ה שהוא מלא חסרונות ולכן במעט מהעבודה פועל בעולמות, וכל ישראל הם מליאי שלימות, וכן הבין על ענין אהרן שלא מצד רוב שלימות שבו הוא שנבחר לעבודה, אלא אדרבא מרוב חסרונותיו נבחר.

ס״וובזה יבוארו ג"כ פסורי קרח וזה תוארם, ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי המעט מכם כו'. לפי המובן מפשוטו יאמר שלמיעוט מעלתכם די לכם בלויה ולמה תבקשו גם הכהונה, ואהרן הוא יותר במעלה מכם ואליו ראוי הכהונה, וקשה אם כן מה אמר אח"כ ואהרן מה הוא והוא הפך הכוונה. תו קשה דהיה לו לומר המעט לכם מאי מכם. יש לדקדק, באומרם המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כו', והוא תמוה, איך העיזו כ"כ במשה רבינו ע"ה בדברי שקר והתול, הלא ידעו הם וכל ישראל כולו שאין משה רבינו ע"ה חייב בדבר זה שמתו במדבר כי זאת נגזר עליהם על ידי המרגלים.

ס״זובהנ"ל יבואר, שכאשר ראה משה רבינו ע"ה שקרח מבקש כהונה גדולה שחושב זה למעלה ושלימות, ולכן נתקנא ואמר כי כל העדה כולם קדושים, וביאר לו משה רבינו ע"ה לומר שלא יתקנא בזה כי זה אי אפשר אלא מצד רוב חסרונות, ולמה אם כן יחפוץ בחסרונות, וז"ש דע לך כי המעט מכם כי הבדיל כו', ר"ל מה שנבדלת בעבודה יותר מכל ישראל לעבודת לוים אינו מעלה בכם אלא אדרבה הוא מיעוט וחסרון מכם יותר מכל ישראל, ואעפ"כ ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי, ר"ל שאעפ"כ אינך בעל חסרונות יותר מכל שבט, עכ"פ אבל ובקשתם גם כהונה, שאם כן אתה רוצה להיות בעל חסרון יותר מכל שבט שלך, לכן אתה וכל עדתך הנועדים רק על ה', כי אהרן מה הוא כי תלינו עליו, ר"ל ששפלות הוא לאהרן ולא מעלה. וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם לומר גם להם דבר זה ואמרו המעט, כי בסברא שאתה אומר שריבוי העבודה הוא רק ע"י חסרונות, בסברא זו העליתנו למות במדבר, וכמו שנתבאר שע"י שלא היה בהם חסרון לא באו לארץ ישראל, ואתה רוצה גם בסברא זו להשתרר עלינו ודוק בכ"ז היטב. חסלת פרשת שלח