ערבי נחל, ויקהלArvei Nachal, Vayakhel

א׳ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. יש לדקדק, מאי לעשות, הא מצוה זו היא בשב ואל תעשה מלאכה בשבת, ואי קאי על מאי דאמר ששת ימים תעשה מלאכה הא לאו מצוה אלא רשות. ששת ימים תעשה מלאכה, יש לדקדק בתיבת תעשה, הוה ליה למימר תעשה בפתח. וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון כו', ויש לדקדק, דתיבת לכם מיותר, ודרז"ל ידוע.

ב׳נקדים ענין א' אשר הוא עיקר ויסוד כל התורה חיוב מוטל על איש הישראלי בלי לשוכחו אף רגע כי הוא יסוד כל היסודות ותכלית הכל, וביארתי בזה מאמר דוד המלך ע"ה (תהילים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. וכתבנו במ"א בדרוש לפ' תצא דהכי קאמר ע"י שיזכור יום המיתה ניצול מיצר הרע ובזה ממלט נפשו מיד שאול, משא"כ האיש אשר בימי חיותו אינו רואה יום המיתה לפניו אי אפשר לו למלט נפשו משאול כי היצר הרע יתגבר עליו ע"ש, ונבאר כאן בדרך אחר.

ג׳נודע היות הנשמה באה לעולם לבלתי תאכל נהמא דכסופא, וכתבו הקדמונים כי הנשמות ניתנות באדם, והוא בכח, וניתנת לו להוציאה מכח אל הפועל. ולהבינך ענין זה בבירור כך הוא, עיין מ"ש בפ' וישלח מהשייך לזה ונבאר עתה כל הדברים היטב, הענין הוא, כי יש באדם נפש רוח נשמה, ונשמה לנשמה. והענין, כי חלק הנפש היא כח המעשה הניתן באדם, כי דומם אין לו תנועה ולא יעשה מאומה, וניתן באדם נפש חיה ועי"ז יש לו כח לעשות כל מה שחפץ. הרוח, הוא כח וחיות מאת ה' ניתן באדם אשר בכחו יוכל לדבר, ולזה מתרגם לרוח ממללא. נשמה, הוא חיות וכח מאת ה' אשר בו יחשוב האדם כל מה שחפץ, והוא מעולם המחשבה. נשמה לנשמה, הוא השכל שניתן באדם חיות וכח מאת ה' אשר בו ישכיל בכל המושכלות, כל אחד כפי ערך שכלו כך ישכיל. הרי אלו ארבעה מיני חיות באדם, ואחרי מותו הגוף כלה ולא נשאר רק ד' חלקי נשמה הללו כי זה כל האדם, אבל הגוף אינו רק לבוש שפושטין אותו. ואמנם כל אלו החיות ניתנו באדם בכח והוא יוציאם לפועל.

ד׳ולהסביר דבר זה נדבר מאחד וממנו תדין על כל הד' חלקים, ונדבר מחלק הרוח ממללא, הנה ניתן באדם כח וחיות שעל ידו יש לו כח לדבר בכל עת שירצה, הרי זה בכח, וכאשר מדבר דבר הרי הוציא חלק מהרוח לפועל והוא הוא עצמיות חיותו ונשמתו כמש"ה (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו, שכל דיבור שיוצא מפי האדם הוא אבר וחלק מנשמתו אשר הוציאה לפועל עתה, וכן בכל מעשה ותנועות שמתנועע מוציא חלק נפשו לפועל וכן בכל מחשבה שמהרהר ומחשב מוציא חלק נשמה לפועל, וכן בכל מושכל שישכיל ומחדש איזה שכל מוציא לפועל אבר וחלק מן נשמה לנשמה.

ה׳ונודע, כי כל דבר שהוא בכח מקבל שינוי והתהפכות, אל אשר יחפוץ יטנו, כמו כח הפרי תוך הארץ ולפי שאינו רק בכח אז אם יטעו אילן זה יוציא פרי זה ואם יטעו שם אילן אחר יוציא פרי אחרת, משא"כ אחר שיצא לפועל אינו מקבל התהפכות כי אחר שגדל הפרי באילן כן יהיה לעולם לא יקבל שינוי לעולם וכמש"ה (קהלת ג, יד) ידעתי כי את כל אשר עשה אלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף כו', 'עשה' דייקא, ר"ל אשר יצא לפועל נשאר כך תמיד, ולזאת באה הנשמה תוך האדם שיוציאנה לפועל לא זולת.

ו׳ולפי זה, מיד כשהאדם מדבר איזה דיבור וכן בשכל ומחשבה ומעשה כאשר הקדמנו שכל מה שנסביר בחלק א' ממנו תדין על שאר חלקי הנשמה אזי הוציא חלק ההוא לפועל אזי מיד נבדל חלק חיותו ההוא והולך למקומו למעלה, דהא עיקר ביאתה לזה העולם איננו רק בעבור הוציאה לפועל, וכאשר יצאה לפועל אין לה להיות עוד בזה העולם.

ז׳וזהו ענין אומרם ז"ל שמהמצוה שאדם עושה נברא מלאך קדוש ובא מיד לפני ה' ואומר פלוני בנך עשאני. ענין בריאת הנמצא הקדוש הזה הוא חלק מנשמתו אשר יצאה לפועל ומיד פורח למעלה כי אין לו להתעכב עוד בזה העולם אחרי שגמר פעולתו אשר בשבילו בא הנה. ולפי שהדבר אשר הוא בכח מקבל שינוי והתהפכות כאשר אמרנו, לזאת הנשמה ביד האדם כחומר ביד היוצר אל אשר יחפוץ יטנו וכל אשר חפץ יעשה ממנה, ולכן כשמדבר האדם דיבור קדושה כתורה ותפלה ודומיהן, ולפי שאורייתא וקב"ה חד, הרי עשה החלק כהכלל ונעשה ממנה אלהות כביכול, וכאשר מדבר דברים אסורים כלשון הרע ורכילות ודומיהן או דברים בטלים שהם דיבורים אשר אין צורך לאדם לדברם כלל אחז"ל שעבר בעשה ולא תעשה כל עבירה היא קליפה וסט"א. נמצא עשה מנשמתו וחיותו סט"א, כי דבר שהוא בכח מקבל שינוי מן הקצה אל הקצה וכאשר יצא לפועל כך נשאר לעולם והתורה ניתנת בעבור זאת להאדם כדי שידע ע"י מה יניח נשמתו באלהות וע"י מה נעשה ממנה סט"א ח"ו, וכל זמן שהנשמה מלובשת תוך הגוף אין האדם מרגיש בזאת, ואחרי הפטירה במקום שהניח כל ימיו חלקי נשמתו שהם המעשים והדיבורים והמחשבות והשכליות שם ימצאנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי אין חשבון ודעת בשאול כו'.

ח׳ועתה ישכיל האדם הנלבב ויבין בטוב מדעו אחרי שידענו שהתפלה נעשה כתר לה' וכן דיבורי תורה והדיבורים הם הם האדם בעצמו הרי ע"י דיבורים הקדושים נעשה האדם שהוא הנשמה כתר ועטרה לה', והוא מש"ה (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, כי פאר הוא נזר ועטרה ואמר כי הש"י מתעטר בישראל שהם עצמם נעשים לו עטרה וכתר, והוא התכללות החלק בכל, כי העטרה אינו דבר נפרד והבן. ועתה נשכיל מה מתוק וטוב ויפה אף נעים בהיות האדם אחר פטירתו מוצא עצמו כתר להש"י כביכול, ומה מר ורע בהיותו ח"ו מוצא עצמו כתר לסט"א, כי ע"י דיברים אסורים כרכילות ולשון הרע וליצנות ודברים בטלים ודומיהן נעשה כתר לכוכבים ומזלות ח"ו, (וכן במחשבות ושכליות) אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע זהו תענוג מתמיד ועולם הבא והשארת הנפש ונצחיותה, וזה עונש מר וגיהנם ובאר שחת וכליון נפש וכף הקלע רח"ל ברוב רחמיו וחסדיו ויתן בלבנו לעשות הטוב בעיניו.

ט׳וזהו מה שהוכיח הנביא ע"ה לישראל באומרו (הושע ט, י) וינזרו לבושת, פי' הפרישו עצמם לכוכבים ומזלות הנקרא בושת. ויש לדקדק דהיה לו לומר הזירו עצמם לבושת. אך ישכיל האדם במשל אם נמצא בן מלך גדול אשר אביו אהבו כנפשו וילך ויעשה כתר מלוכה לאויב אביו המלך, כך הדבר הזה ח"ו, כי ה' צוה אותו לקבל עול מלכות שמים בכל יום, וקבלת מדינה מלך עליהם הוא לעטרו בכתר מלוכה, לזאת בקבלת עול מלכות שמים בכל יום בקריאת שמע ותפלה מעטרים למלך הכבוד, היתכן לעטר ח"ו לסט"א אויב אבינו המלך ח"ו בדברים בטלים ושאר דיבורים האסורים. ויותר חמור הנמשל מהמשל כי בהמשל עושה בן המלך עטרה לאויב המלך אבל בנמשל האדם עצמו נעשה כתר הן לטוב הן למוטב, וזהו שאמר וינזרו לבושת מלשון נזר ועטרה שהם עצמם נעשו כתר ועטרה לס"א ח"ו.

י׳וזהו ג"כ מש"ה (ישעיה א, ד) ניאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, כי ידוע בסוד אחור וקדם הקדושה נקרא קדם והקליפה אחור, וז"ש ניאצו את קדוש ישראל במה שנזורו אחור שנעשו נזר לכוכבים ומזלות ח"ו אויב המלך. הנה כאשר האדם לא ישכח בזה בכל רגע ודאי ישמור את עצמו מדיבורים רעים ומחשבות רעות ומעשים רעים ושכלים רעים כי ראינו כל רשע מישראל חפץ בכל נפשו ולבו שיהא פטירתו מעולם בתשובה כדי שתצא נשמתו מתוך תשובה, ולו חכמו ישכילו זאת כי אין האדם נפטר ברגע א' בעת פטירתו אלא בכל רגע מימי חייו הוא עת פטירתו כי בכל מעשה ודיבור ומחשבה הוא פטירת אבר א' וחלק מנשמתו כאשר אמרנו רק בעת פטירתו הכללית כתב באור החיים שנקבצים כל חלקי נשמתו שהלכו מאתו בכל יום ויום ובאים ומתאספים כולם גם יחד ויצאו כאחד והוא בסוד תוסף רוחם יגועון ע"ש באורך בפ' ויחי כי מתוק הוא, ועיין גם מ"ש בפ' ויחי מהנ"ל.

י״אועל זה ארז"ל (ברכות ס"א:) אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך באחד, ר"ל באחדות ואלהות נכללה נשמתו, ואין זה מצד זכיה שיאמר האדם בלבו מי הוא שיהיה יכול להיות לו זכיה זו, זהו דבר שאי אפשר ואין שום דבר במקרה והזדמן ח"ו, אלא לצד שרבי עקיבא שלח כל ימיו כל חלקי נשמתו לאלהות ואחדות ועתה סמוך לפטירתו כולם נקבצו באו אליו ולכן ממקום שבאו לשם יהלכון ויצאו באחד, משא"כ מי ששלח חלקי ואברי נשמתו לסט"א ח"ו אזי בעת פטירתו יוקבצו אליו וממקום שבאו לשם ישובו, ועכ"פ האדם נפטר בכל דיבור ומחשבה ומעשה כי החלק והאבר ההוא יוצא מיד וכאשר יצא לפועל החלק ההוא כן יקום לא ישתנה, ולכן כמו שהאדם משתוקק שיהיה מיתתו בתשובה כך יחפוץ שיהיו כל דיבוריו ומחשבתו ומעשיו כל ימיו בתשובה וטהרה, והיינו שאמר (תהילים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות, ר"ל שאינו מבין שכל ימי חייו הוא מת אז אותו האיש לא ימלט נפשו מיד שאול אלא צריך האדם שלא ישכח אף רגע מכל מ"ש, ובזה ודאי ישמר מרע, ובחשק זה יתפלל גם ילמוד ביודעו שהדיבורים אלו ומחשבותיו ושכלו הוא שולח חלקי ואברי נשמתו אל ה' והרי חלקים אלו נפטרים מן העולם והמשכיל הנלבב יעמיק בכל אלה וטוב לו. ועיין בריש פ' נח.

י״בובזה נבין ג"כ מש"ה (הושע ב, יח) ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי (פירשתי ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה) והכרתי שמות הבעלים מפיהם ולא יזכרו עוד בשמם. יובן, כי אחרי שכל דיבורי התפלה הם חלקי נשמתו ונעשים כתר בראש הקב"ה כביכול, צריך לדעת א"כ מה זה שבתפלה נזכר ג"כ דיבורים שאינם טובים הלא המה שם פרעה ומצרים ואלהים אחרים ודומיהן איך יעלו תיבות אלו להיות כתר וכן ארץ הכנעני והפריזי כו' ודומיהן. אך להיות מחטא אדם הראשון נתערבו ניצוצי הקדושה תוך הקליפה וצריך להוציאם, לכן אלו התיבות שמזכירין בתפלה הוא להוציא הטוב מהרע ההוא והטוב ההוא הוא העולה ונכלל תוך הכתר הנעשה לה', וזהו העלאת ניצוצי קדושה מתוך הקליפה, וממילא לעתיד שיוציא בלעו מפיו ולא יהיו ניצוצי קדושה מובלעים בקליפה אז אפילו כשיודו לה' חסדו לא יזכירו כלל תיבות הרעים ההם וכמש"ה (ירמיהו טז, יד) לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי למה יזכירו תיבת מצרים כלל אלא יאמרו מארץ צפונה ומכל הארצות כי לא יזכירו בהודאתם שום שם המורה רע וק"ל.

י״גוזש"ה תקראי לי אישי ולא תקרא לי בעלי כי בהיות עדיין הקדושה מעורבת בתוך הקליפה עדיין אין קירוב גמור ככלה בבית אביה, אבל ביום ההוא תקראי לי אישי לשון חבה וקירוב גמור ולכן והכרתי את שמות הבעלים מפיהם ולא יזכרו עוד בשמם אפילו כאשר נודה לאלהינו על הנסים שעשה לנו לא נזכיר האומות הרעות ומדינות הרעות בשמם והבן. ועכ"פ העולה לנו צריך שלא ישכח האדם בדברים האלה ובודאי ישמר מאד מדיבורים רעים ומחשבות רעות ודומיהן בהיות לא ישכח כי זה פטירת חלק מנשמתו שמוציאה לפועל ויעשה כתר לסט"א ח"ו ודאי יברח מזה ולא ידבר רק דיבורים קדושים.

י״דאמנם אף שהדיבורים האסורים ומחשבות האסורות הם רע ומר שאדם עושה את עצמו כתר לס"א ח"ו. הנה יש עוד דבר רע ומר ממנו והוא מ"ש בזוהר הקדוש (תקו"ז תקון כא, מ"ה.) כל אורייתא וצלותא דלאו איהי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא ולכלבא איתמסר ח"ו והיינו לסט"א, וכן עסק התורה שלא לשמה לשום פניה וגאוה ודומיה ח"ו שזה הכל קליפות וסט"א, הנה זה יותר גרוע מדיבורים האסורים כי כפי המשל שהמשלנו בבן המלך שעושה כתר לאויב של אביו ודאי הוא רע ומר, ונמשיל עוד, אם מלך גדול יש לו כתר שאין כמוהו בכל הארצות ושמעו הולך בכל המדינות שאין כמוהו במלכים ויבא בן המלך ועושה כתר לאויב המלך כתר אשר הוא דומה ממש לכתרו של אביו או נותן אותו הכתר בעצמו לאויבו הנה זה רע אשר אין רע ממנו, וכן הענין בנמשל שבדבורים האסורים שנעשה כתר לסט"א הנה הוא עכ"פ כתר גרוע ומאוס, אבל אם הוא עושה ח"ו כתר להס"א מתורה ותפלה אשר הוא ממש כתרו של ה' ודומה לו הנה הוא רע ומר שאין למעלה מזו ח"ו.

ט״וובזה ביארנו מש"ה (דברים ד, טז) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך, פירש"י צוך שלא לעשות. ויש לדקדק דתיבת לכם מיותר, דהא באמת במנין המצות יש בזה שני איסורים העשיה של פסל אפילו לאחר, והעבודה אפילו בפסל שעשה אחר, וא"כ לאיזה ענין כתב תיבת לכם. ויתכן שירמוז למ"ש אמר בראשונה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל, ר"ל את עצמיכם תעשו פסל ח"ו דהיינו דיבורים האסורים ומחשבות האסורים ודומיהן בכל חלקי נרנ"ח, והוסיף עוד לומר שעוד רע מזה אם יהיה פסל ההוא ח"ו תמונת כל אשר צוך ה' וכאמור.

ט״זוזה ג"כ יש לרמוז במ"ש התנא ר' צדוק אל תעשה עטרה להתגדל בה (אבות ד, ה), ירצה מאחר שדיבורי התורה נעשים עטרה אז להש"י וכו' השמר פן תלמוד להתגדל, ונודע כי הגאות הוא עבודת כוכבים בהחלט א"כ תעשה עטרה לעבודת כוכבים ח"ו, ומסיים הא למדת כל הנהנה מדברי תורה, ר"ל שלומד לכבודו או להתגדל וכהאי גוונא נוטל חייו מן העולם, ר"ל עוקר את חייו אשר בא מעולם הקדושה הוא עוקרו משם ושותלו במקום טומאה ח"ו לכן תראה להשמר מזה.

י״זואחרי שנתבאר לנו היות דיבורי האדם ומחשבותיו ושכלו ומעשיו הוא הוא האדם בעצמו אין נשאר אחר פטירתו בלתי אלו אשר הוציאם בפועל והוא נעשה כתר אז להש"י וכו', צריכין אנו לדעת השיחות חולין של בני האדם שאינם בכלל דברים בטלים אלא דיבורים אשר הם הכרחיים לו מהצטרכות חיותו בגופו וכן מחשביות כאלו ושכליות ומעשים כאלו שהן הנה ג"כ חלק ואבר מן הנשמה כמ"ש ומה נעשה מהם אם נאמר שנעשה מהם כתר להש"י הוא דבר בטל שאי אפשר כלל, ואם נאמר שהם נעשים כתר לכוכבים ומזלות ח"ו הנה אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו הלא הוא ברא בני אדם שיצטרכו לדבר דברי הרשות ואינה עבירה ואיך א"כ יגיעו לס"א.

י״חואמר הבעש"ט זצ"ל בזה, כי האיש הנלבב ועוסק בתורה ותפלה אזי אותן שיחות חולין שלו אשר הוא לצרכי גופו ואינם דברים בטלים נעשים לבוש אל דיבורי קדושה שלו, כי הלא אלו ואלו הן אותיות, ואין כל העולמות תלוים רק בכ"ב אותיות התורה, רק שבצירופים יש שינוים, ולכן דיבורי הקדושה מכריחים את דיבורי הרשות הללו ומהפכים אותם ומשנים הצירופים ונעשה מהם צירופי תורה שלמד האיש ההוא (ועיין בפ' בהעלותך תקס"ב בענין נבואת אלדד ומידד), אלא שמ"מ אין מעלתם כמעלת הדברי תורה ממש ולכן הם לבוש אליהם כמו שאנו רואים גוף האדם לבוש בבגדים והאדם עצמו חשוב יותר ממלבושיו כך הנשמה צריכה מלבוש והמלבוש אין ערכה כמותה רק גרוע ממנה והם הם הדברי תורה הנעשים מצרופי שיחת חולין שלו וא"כ גם השיחות חולין שלו נעשה כתר להש"י ע"י שנשתנו צירופיו. אכן האדם ההולך בדרך לא טוב אין תורה ואין כלום ועוסק תמיד בדיבורים אסורים א"כ השיחות חולין שלו הוא ג"כ לצורך איסור דהא אין במחשבתו עבודת ה' וא"כ ההצטרכות שלו שעושה לגופו הוא רק כדי שיוכל לעסוק בדברים בטלים אזי הדברים בטלים ושאר דיבורי איסור שלו מכריחים את השיחות חולין שלו ומהפכים אותם ונשתנו בצירופים לדיבורים אסורים ונעשים גם הם כתר לסט"א ח"ו.

י״טובזה מובנים אצלי דברי הש"ס (ערכין ט"ו:) מה תקנתן של מספרי לשון הרע יעסוק בתורה ומסיק סיפר אין לו תקנה אלא מה תקנתו של אדם שלא יכשל בלשון הרע יעסוק בתורה. וצריך לדעת, ממה נפשך, אי בעשה תשובה מיירי איך מסיק סיפר אין לו תקנה הא ודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואי בלא עשה תשובה מיירי איך ס"ד מעיקרא דתקנתו לעסוק בתורה הא לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כו' (תהילים נ, טז) ודרך רשעים תועבה. ונראה לי בזה, דמעיקרא אסיק דדוקא מעשה עבירה וכהאי גוונא אי אפשר שיתוקן בלתי תשובה, משא"כ דיבורים האסורים יכולים להתקן בלי תשובה, כי היכי שהשיחת חולין מתתקן ע"י שהצירוף נשתנה א"כ גם דיבור האסור כל שהאדם ההוא עוסק בתורה הרבה יש כח בדיבורי הקדושה ההוא לשנות הצירופים.

כ׳ומסיק דזה אינו, אלא סיפר אין לו תקנה, כי אחר שיצא לפועל ונעשה ממנו ס"א לא יתהפך כי אין דיבורי הקדושה פוגעים כלל בדיבורים אלו כרחוק מזרח ממערב זה בקדושה וזה כו' ולא דמי לשיחת חולין שהוא פורח עדיין באויר אין לו לעלות לא לכאן ולא לכאן ולכן כשיוצאים מאתו דיבורי קדושה העולים הם למעלה פוגעים האלו ומהפכים אותם כרצונם, משא"כ דיבורי איסור אין להם תקנה אלא בתשובה, וענינה הוא שע"י חרטה וכל תנאים השייכים לתשובה נעקרים חלקי הנשמה ההוא ממקום טומאה מהס"א אשר שתלם שם, וזהו תשובה, שמשיב נשמתו וכאשר נעקרה משם נעשים דיבורי הרשות כי יתכפר העון ואז שוב יש כח בלימוד התורה להפך הצירופים, וכן כל כהאי גוונא במחשבות ושכליות כי הכל אותיות רק זה רוחני מזה וק"ל, ולכן בעל תשובה מוכרח לעסוק בתורה, ולכוונה זו ארז"ל (ויקרא רבה כה, א) בעל תשובה אם היה רגיל לקרות דף א' קורא ב' כו', והיינו כי בעשותו תשובה נעשו הרבה דיבורי רשות וצריך עסק התורה בכפליים.

כ״אובזה אני מבאר משארז"ל (חולין פ"ט.) מאי דכתיב האומנם אלם צדק תדברון מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם יכול אף בדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו תלמוד לומר צדק תדברון. והוא תמוה מה דקאמר יכול אף בדברי תורה למי יעלה זאת על הדעת. ויובן עם דברינו, כי האדם שאינו עוסק בתורה רק בדברים בטלים אזי אפילו השיחות חולין שלו הוא מסוכן כאמור, וא"כ צריך הוא לבלום פיו לגמרי מלדבר אפילו מה שצריך לכדי חייו וזה הוא באמת אומנות הגדולה שבעולם כי בדברים בטלים ושאר דיבורי איסור יוכל להשמר משא"כ מדיבורים הכרחיים לכן הוא אומנות גדולה, משא"כ האדם העוסק בתורה אין צריך כל כך לישמר מדיבורים הכרחיים כי הלא המה נעשים לבוש לנשמתו וכאמור.

כ״בוז"ש מה אומנתו כו' יעשה עצמו אלם אפילו מדברים ההכרחיים וזהו אומנות גדולה וכבדה מאד. וקאמר יכול אף בדברי תורה כן כאלו אמר אף אצל דברי תורה כן, ר"ל אפילו מי שעוסק תמיד בתורה צריך ג"כ לעשות עצמו אלם מדיבורים הכרחים, תלמוד לומר צדק תדברון, ר"ל מי שעוסק בתורה יכול לדבר גם שיחות שלו ההכרחיים אליו. יכול יגיס דעתו, ר"ל אולי יעלה על דעתך שכל שאתה לומד סגי בהכי אפילו אם הוא להתפאר ח"ו תלמוד לומר מישרים כו' כי הלימוד להתגאות גרוע מדברים בטלים כמו שנתבאר.

כ״גולזה רמזו רז"ל (עבודה זרה י"ט:) גם כן במאמרם על פסוק (תהילים א, ב) ובתורתו יהגה יומם כו' ועלהו לא יבול שיחות חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, וירמוז לדעתי על האמור, כי האיש אשר עוסק בתורה אז אפילו הדיבור הגרוע שלו דהיינו השיחות חולין אינו לבטלה כי נעשו לבוש כאמור והיינו ועלהו לא יבול וז"ש שיחות חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ר"ל שהשיחות חולין צריך הוא לעסק התורה כדי שיתהוה מהשיחה ההוא לבוש לעסק התורה וכאמור וק"ל.

כ״דואמנם במה שאמרנו שדיבורי הרשות ומחשבות הרשות נעשים לבוש לתורה דבר זה צריך ג"כ סיוע ע"י אחת ממצות ה' שבעשותה גורם לזה שיתעלה הרשות ההוא, והוא כי ענין התעלות הרשות הוא ענין התכללות קליפת נוגה בקדושה, כי הקדושה הוא באדם עבודת ה', והקליפה הוא תאות הרעות שבו וכדומה, ונוגה הוא הממוצע שאינו לא קדוש ולא טמא דהיינו דיבורי הכרח וכן מחשבות ומעשים הכרחיים לצורכו, ונוגה זה מוכן או שיתעלה ויהיה קדוש או להיפוך ח"ו, ומבואר בכוונות הקטורת שהיו בו י"א סממנים נגד עשר דקדושה והי"א הוא קליפת נוגה וע"י קטורת נכלל בקדושה ע"ש, והנה נוגה שהוא ממוצע אינו לא קדוש ולא טמא יתכן לקרותו טהור שביאורו משולל מטומאה ואל קודש לא בא. ובזה ביארתי מש"ה (שמות ל, לה) ממולח טהור קודש, ור"ל שכוונת הקטורת שיהיה מעורב טהור עם הקודש שיתעלה נוגה אל הקדושה, וסיים קדש קדשים תהיה לכם ע"פ משארז"ל (פסחים סח:) חציו לה' וחציו לכם, כי כל מה שאדם עוסק לצורכו והנאתו נקרא לכם והיינו דיבורי רשות שהוא נוגה וכמש"ל ונכלל בקדושה, וזהו קודש קדשים תהיה לכם שמן הלכם יהיה קודש.

כ״האכן בזמן שאין קטורת מצאנו ראינו ג"כ סיוע לזה אחרי שנבין כי כל מה שהמציא הממציא הראשון ב"ה וב"ש לכולם יש צורך שיגיע תקון במעשי ישראל, והנה ראינו שבעולמות העליונים הגבוהים אין השגת האדם יכול להשיג שם וא"כ איך יגיע לשם שום דבר מעבודת הצדיקים, והוא כי מצאנו המדריגה היותר גדולה הם הנקראים אנשים חכמים ונבונים כו' כי חכמים היינו שיש להם השגה מן חכמה ולז"א רז"ל (בבא בתרא י"ב.) חכם עדיף מנביא ממילא א"כ בכתר הגבוה מן חכמה לא מצינו השגה כלל לאדם וא"כ איך יגיע לשם מעשה הצדיק. איברא התירוץ לזה כי בשבת יש עליות העולמות שכל עולם עולה למקום יותר גבוה ממה שהיה בחול ולכן האדם שהיה לו בחול השגה מן חכמה ועבד בזה את ה' אזי בשבת כל מדה וכל עולם יש לו עליה ממילא מגיע עבודתו זו למדת הכתר אף שאין לו השגה כלל וזה ע"י שמירת שבת כהלכתו והבן.

כ״ווזה ביאור דברי הזוהר דעה חכמה לנפשך כו', אמר שיצויר להיות דעה חכמה לנפשך והוא כתר לראשך שאם אין לך השגה רק מבחינת חכמה יהיה בחינת חכמה זו בחינת כתר והיכן נעשה זאת, לז"א שמור שבת קדשך, שע"י שמירת שבת כהלכתו נעשה זאת והבן.

כ״זוהנה נודע סידור העולמות כי למטה מעולמות הקדושה מתחיל עולם הקליפות, ונוגה הוא באמצע. ממילא בשבת שיש עליה לכל אחד להתעלות במדרגה יותר גבוה ממקומו, ממילא נתעלה נוגה אל הקדושה, וזהו מ"ש האר"י ז"ל שבשבת נכלל נוגה בקדושה. והנה נמשך מזה עוד שע"י תשובה שאדם עושה בכל ערב שבת בעת שמתחיל לבוא תוספת השבת, וכאשר אבאר טעם הענין בפ' זו בפסוק קחו מאתכם תרומה כו', שתשובה זו הכרחיית ע"ש, ואז ע"י אותה תשובה יש כח לתקן עולם הקליפות שלו דהיינו להעלות הניצוצות והחיות מתוכם שיתעלו גם הם כדרך כל העולמות והמדרגות שיש להם עליה בשבת אלא שלכולם יש עליה מעצמן מחמת קדושת שבת והקליפות אין להם עליה, אדרבה, עליה זו שבשבת ירידה היא להם ועליה לקדושה כנודע, ולכן אי אפשר רק ע"י תשובה דאז מתקן מעשיו ונתתקן עולם הקליפות שלו אזי גם המה יש להם עליה בשבת.

כ״חאמנם אף שעולם הקליפות שלו דהיינו מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו האסורים נתתקנו ע"י תשובה ונתעלו עליה הנה בא למקום נוגה ואל הקדושה עדיין לא באו. אלא דמכיון שע"י תשובה באו לנוגה, ר"ל שהועילה תשובה בסיוע השבת שנעשו האיסורים כדברי הרשות שהוא בחינת נוגה וא"כ כבר יש להם כח להלביש את דברי תורה כמש"ל באורך שדיבורי הרשות נעשו לבוש לדברי תורה. ואמנם זה אינו נעשה רק על ידי סיוע השבת וכמו שכתבתי שנתעלה נוגה בקדושה.

כ״טוזהו משארז"ל (שבת קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלין, כי צריך בהכרח שתי שבתות שישמרו ישראל ויהיו שמורים מהחטא דאז בשבת ראשון נתעלה נוגה בקדושה והעבירות דהיינו הרע נתעלה בנוגה ונעשה רשות, ואז בשבת שניה נתעלה רשות זה בקדושה ואז נתתקן כל הרע ונכלל בקדושה והיה בלע המות לנצח, משא"כ בשבת א' עדיין לא בא הרע שלהם רק למקום נוגה ואין זה תיקון גמור עדיין וכאמור לכן צריך ב' שבתות.

ל׳והנה ארז"ל (יבמות כ"א.) קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות שזה נאמר בו אל וזה נאמר בו אלה, הרי דלשון אלה יורה על עבירות קשות. ותיבת לעשות פירושו לשון תקון כידוע ממש"ה אשר ברא אלהים לעשות ירצה כי השם יתברך ברא הכל שיהיה התיקון תלוי ביד האדם.

ל״אובזה נבאר פסוקי הפרשה. א"ל משה רבינו ע"ה כשרצה להודיעם ענין השבת הודיעם איך שעל ידי שמירת שבת כהלכתו יש יכולת בידם לתקן כל עונותיהם וכמאמרם ז"ל (שבת קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפילו כו'. ולז"א אלה הדברים דהיינו עבירות חמורות כמאמר רז"ל אלה קשה מאל, וזהו אלה הדברים, ר"ל עבירות קשות צוה ה' לעשות אותם, ר"ל לתקן אותם, וביאר ע"י מה יתקנו והוא ע"י שמירת שבת אחרי התשובה שיעשה קודם כניסת שבת, וביאר ענין זה עוד באומרו ששת ימים תעשה מלאכה אמר תיעשה לשון נפעל כאלו מעצמו נעשה, והכוונה, כי מדבר כאן במלאכת הרשות וכן דיבורי הרשות וכדומה וענין הרשות הוא מה שהוא הכרחי לצורך גופו דכל מה שהוא יותר מההכרחי אליו לעבירה יחשב ויוצא מגדר הרשות ולכן ע"כ מיירי ממה שהוא הכרחי לו, ונודע, כי כל מה שאדם עושה ברצון מוחלט שאם היה רוצה לא היה עושהו אזי מתייחס העשיה אליו כי ברצונו עושה זאת, משא"כ עשיה הכרחית שהוא מוכרח לעשותם הפך רצונו וברצונו לא היה עושהו כלל לא תתייחס מעשה זו אל האדם אלא כאלו המעשה נעשה מעצמו כיון שהוא מבלעדי רצונו, ולכן על מלאכת הרשות שהוא מעשה הכרחית אמר לשון תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודם ר"ל שהלכם דהיינו הרשות יתעלה לקדושה ולכן כאשר תתקנו העבירות פעם א' שיבואו לגדר רשות יתעלו אח"כ לקדושה וכדאמרן ודו"ק.

ל״בויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כו' קחו מאתכם תרומה לה'. יש לדקדק מאי מאתכם, והיה לו לומר קחו תרומה. כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', יש לדקדק בתיבת יביאה, הוה ליה למימר יביא, גם תיבת את מיותר. זהב וכסף כו' וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו כו', יש לדקדק דהאי וכל חכם לב אינו ענין כלל לציווי זה של ישראל דלישראל הציווי על הנתינה וזה הוא ציווי אחר על עשיית המלאכה ואח"כ בסוף הפרשה כתב ציווי זה בפני עצמו ויקרא משה כו' ואל כל חכם לב כו' וא"כ פסוק זה אין לו שייכות לכאן כלל.

ל״גוהנראה לבאר כל זה עם מ"ש לעיל בפ' זו ובפ' וישלח ובפ' תצוה באורך והמעיין שם היטב יבין כאן כי אין לכפול רק נוסיף כאן לבאר איזה פסוקים עם מש"ה, ותמצית הדברים, שיש פטירה פרטיית בכל עת ורגע דהיינו כל דיבור הוא חלק רוח וכל מעשה חלק נפש ע"ש (שכך הוא בכל חלקי נרנ"ח) והם יוצאים ומסתלקים תמיד ובשביל זאת באה נהשמה לעולם להוציאה מכח אל הפועל ומיד מסתלק אותו החלק, ונתבאר שם ג"כ כי הנשמה עבור היותה בכח מקבלת שינוי והתהפכות או שמכניסה באלהות או ח"ו בסט"א והוא ביד האדם כמו הנוטל איזה דבר בידו מושיטו למקום שירצה.

ל״דולז"א רז"ל (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול השם כגון אנא דאזלינא ד' אמות בלא תורה, והוא כי המחשבה באדם לא תנוח ואם אינו מחשב בדבר תורה בהכרח יחשוב בהבלי עולם הבטלים והוי חילול השם, וטעם ד' אמות כי שיעור ד' אמות הוא קומה שלימה במחשבה כמו בכל דוכתי מצינו כי מקום חשוב הוא ד' אמות, ולכן גם במחשבה כל ששהה שיעור הילוך ד' אמות הוי שיעור קומה והבן. וכשמוציא מחשבה על עניני העולם לא נכנס אותה המחשבה באלהות שתהיה נצחית כי הונחה בדבר הכלה ונפסד ומהיכן יומשך השארה לאותו חלק הנפש, ולטעם זה הזהירה תורה לא תחמוד בית רעך כו' כי אם האדם חומד ומתאוה את שלו והונח שם חלקי מחשבתו ונשמתו יש תקוה כי בהשתמשו אח"כ באותו דבר איזה מצוה אזי נתעלה חלק הנשמה שנתפזר שם וכמ"ש בפרשת וישלח על מאמר אבותי גנזו למטה ע"ש, משא"כ כשמפזר נשמתו על דבר שאינו ברשותו איך יעלהו וק"ל.

ל״הוזהו ג"כ ביאור מש"ה (תהילים קמו, ג) אל תבטחו בנדיבים כו' תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנותיו. ויש לדקדק מאי אבדו עשתנותיו היה לו לומר אבד בטחונו. ויובן עם האמור, כי כל התורה היא רק עצות איך יכניס תמיד חלקי נרנ"ח שבו לאלהים חיים שיהיה נשמתו נצחי וקיים ומתענג בתענוג נפלא ובל יאבד חלקי נשמתו לפזרם על דבר הכלה ונפסד, ולכן צותה התורה לאדם לשום מחשבתו ובטחונו בה' תמיד הרי מכניס לשם חלקי נשמתו דהיינו מחשבותיו, משא"כ כשישים בטחונו באדם הרי חלקי מחשבותיו נפזרים תמיד על גוף האדם ההוא שהוא כלה ונפסד ובמותו יאבדו עשתנותיו דהיינו מחשבותיו של זה שפיזרם על גוף זה ומאין יהיה השארה לאותן החלקים.

ל״וובזה נבאר ג"כ מ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ויובן עם משארז"ל (ברכות ל"א.) המתפלל צריך שיכוון לבו לאביו שבשמים, כי להיות סכנה לאיש לחשוב מחשבות דברי עולם הזה כי מפזר נפשו בדבר הכלה כאמור, לפ"ז המתפלל ואנו רואין בתפלה יש כל צורכי עולם הזה כגון רפואה וברכת השנים וגאולה ודומיהן וא"כ אם יכוין בתפלתו לצורך טובת גופו הרי אין תפלה זו מהדברים שברומו של עולם והרי מפזר נשמתו על הבלי עולם הזה.

ל״זאלא, כי מבואר בזוהר הקדוש שצדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, ירצה, כי קב"ה ואורייתא וישראל חד והשכינה הוא כללות נשמות ישראל ולכן מה שנחסר לישראל משלימות מצבם ומעמדם ודאי יש פגם בשורשם בשכינה כביכול, וכן מה שנחסר לאיש פרטי משלימותו נוגע אותו הפגם באבר השכינה כי כל נשמה הוא אבר ממנה וכמשארז"ל (חגיגה ט"ו:) בזמן שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, כי כפי חשיבות הנשמה וערכה כן שורשה באבר השכינה או בראש או בזרוע כביכול והבן כי כבוד אלהים כו', ולכן מתפלל האדם על החסרון ההוא ואין כוונתו אל השלמות החסרון בעצמו אלא אל השלמות החסרון בשורשו (ועי"ז נשלם החסרון בו מעצמו כי הענף תלוי בשורש) ובאותן תיבות עצמן מרומז השלמות החסרון בשורש כי לשון הקודש יש לו שורש בגבהי מרומים כידוע.

ל״חוזהו ענין כוונת התפלה, כי פנימיות התיבות ההן הם צירופים והשלמות החסרון בשורשם כי כל דבר גשמי יש לו שורש למעלה, והשורש להענף יכונה בשם אב לבן, כי ממנו נשתלשל, ושמו של דבר הגשמיי מורה פנימיות תיבה ההוא של השם על חיותו ושרשו אשר למעלה, ולכן בתפלה כשמדבר בגשמי מורה פנימיות התיבות ההן על שורשו שלמעלה והן הן הכוונות והבן ואז נקראת תפלה זו דברים העומדים ברומו של עולם ונקשרים חלקי נשמתו ומחשבתו בה' והבן היטב, והיינו צריך שיכוין לבו לאביו שבשמים, ר"ל כי על כל ענין מהשלמות שמתפלל צריך שיהיה הכוונה על שורשו של השלמות ההוא אשר בשמים והשורש מכונה בשם אל ודו"ק.

ל״טוזהו חשבתי דרכי כו', כי הסבה והתכלית של כל דבר ומעשה יכונה בשם רגל כמו שהרגל הוא סוף כל הגוף והרגל מוליך כל הגוף בלכתם ילך ובעמדם יעמוד ואל מקום שיהיה שם הרוח ללכת לשם יוליכו הרגלים את כל הגוף, כך תכלית המכוון של כל מעשה הוא סוף המעשה ההוא והוא מוליך את המעשה ההוא אחריו כי כל איש יעשה המעשה שעושה על אופן שיומשך מהמעשה ההוא התכלית אשר ההוא רוצה וכשיבין שהתכלית ההוא יומשך בעשותו מעשה זו בדרך אחר ובאופן אחר ממה שעושה עתה יעשהו על אותו האופן נמצא התכלית מוליך המעשה למקום שרוצה כמו שהרגל מוליך את הגוף. ולז"א חשבתי דרכי, ר"ל בעת שאני מחשב דרכי עצמי דהיינו דברי רשות צורכי גופי אני משיב רגלי היינו תכלית הדבר אל עדותיך שיהיה תכלית המכוון במה שנוגע בשורש הדבר ההוא למעלה בקדושה.

מ׳ובזה יובן ג"כ נוסח השבח השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו עם מ"ש בפ' וישלח סתירת דברי פילוסופים הקדמונים הכופרים בתורה ואמרו איך יומשך השארת הנפש מעסק התורה שרובה מדברת מעניני עולם הזה. והתירוץ, כי תכלית הלימוד הוא לידע רצון הבורא בכל דין ובכל מעשה נמצא עיקר המחשבה ותכליתה הוא לה' ולכן נמשך מזה השארת הנפש וחיותה ונצחיותה, משא"כ הלומד שלא לשמה אלא לשם פניה שתכלית הלימוד אינו נוגע לה' אלא לסט"א נמשך באמת ביטול הנפש ח"ו ע"ש בדברינו באורך שזהו ביאור משארז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשה לו סם חיים כו', וע"ז אנו משבחים השם נפשנו בחיים שנתן לנו התורה אשר על ידה יושם נפשנו במקום חיים הנצחיים והוא באופן ולא נתן למוט רגלינו, ר"ל שציוונו שלימוד התורה יהיה כוונת התכלית לשמו ללמוד ולעשות ולא יהיה רגלינו שהוא התכלית למוט ח"ו בלתי לה' לבדו וק"ל.

מ״אואחשוב לבאר עם דברינו מאמר הכתוב (תהילים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כו' לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח. ירצה עם מה שארז"ל שאי אפשר לנשמה לעלות למעלתה עד שיורקב כל הגוף, ומה שאחשוב בטעם הדבר, כי למה שהאדם משתדל ומעיין בצורכי גופו הנה הוא מניח חלקי מחשבתו ונשמתו על הגוף הכלה וחלקים אלו מונעים הנשמה מלעלות כענין מ"ש תחלה תצא רוחו כו' ביום ההוא אבדו עשתנותיו ולכן איננה עולה למקומה עד שנרקב הגוף ונפרדים חלקי הנשמה מהגוף ועולה הנשמה כולה וכי תאמר מדוע אין נאבדים אלו החלקים לגמרי זה יתורץ אח"כ למקומה כל חלקים לאחדים כי מתחלה היתה מחוסר אברים ואשר בו מום לא יקרב, אכן מי שכל מעשיו אפילו צורכי גופו אינם רק לה' א"כ אין נדבק נשמתו בדבר כלה וכמש"ל בענין לימוד פשטיות התורה לשם ה' אף שמדבר בעניני עולם הזה הכל הולך אחר התכלית. וא"כ אף בהיות עדיין הגוף קיים יכולה הנשמה לעלות וידוע שהנשמה נקראת כבוד כמש"ה (תהילים ל, יג) למען יזמרך כבוד.

מ״בולז"א שויתי ה' לנגדי תמיד אף בעסקי בעניני גופי אין הכוונה רק לה' ולכן יגל כבודי אף בעת שעדיין בשרי ישכון לבטח, או יאמר בענין אחר, כי מי שאפילו בצורכי גופו עוסק בשביל הש"י לא די שמרויח שאין חלקי נשמתו נתפזרים על דבר הכלה אלא שאפילו הגוף נתעלה ונעשה רוחני ואינו כלה וכענין ר' אחאי בר' יאשיה (שבת קנ"ב:) כל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין ולזה יפורש אף בשרי ישכון לבטח כפשטיה שגם הגוף יהיה קיים תמיד.

מ״גואם תשאל האדם שמתעסק לפעמים בצורכי גופו ולא לה' לבדו ונשאר חלקי נשמתו מדובק בגופו איך עולים אלו החלקים כשנרקב כל הגוף ולמה אין חלקים אלו אבודים ומאין יהיה להם השארה, ואם כן כל הנשמה מחוסרת אברים ואיך תעלה למקומה.

מ״דדע לך שאף שדברי הפילוסופים אמת שמי שעוסק תמיד בהבלי עולם הזה אין לנשמתו השארה מאחר שנתפזרה בדברים כלים ונפסדים, וכן כשעושה אדם עבירה בא נפשו לקליפה ואין לה השארה מ"מ זה אינו רק בעובדי כוכבים משא"כ בישראל. ודבר זה מבואר בנוסח האמור בתפלה הלא כל הגבורים כאין נגדך כו' ומותר האדם מן הבהמה אין, היינו הנשמה הוא ג"כ אין שאין לו השארת הנפש כבהמה, והטעם, כי הכל הבל, שכל נפשו נתפזר בדברי הבלי עולם הזה ע"י עסקו בהם, והוא מאז"ל (ראש השנה י"ז.) הרשעים נעשים אפר כו', אך זו רק בעכו"ם שאע"פ שגם עכו"ם העוסק בתורה כו' ויש לו השארת הנפש עי"ז מ"מ רשעי עו"ג אין להם השארה ע"י שעוסקים תמיד בהבלים או אפילו רשעי ישראל אשר לרוב רשעתם נחשבו כיוצא מן הכלל וענינים כעו"ג, משא"כ אנו יש לנו ירושה זו מאבותינו שהנפשות קיימות אע"פ שנפזרים בדברי הבל, והטעם, כי נפשות ישראל אף שבאים נפשותם להבל או לקליפה הוא מין בשאינו מינו ואין לו דביקות כלל עמהם ואין מתדבק רק בניצוץ הקדוש השוכן שם בגלות בתוך הקליפה או ההבל ההוא ונדון שם ביסורים וגיהנם ובהתבטל הקליפה ההיא וההבל ההוא שב נפשו למקומה, משא"כ רשעי עו"ג מתדבק נפשם בקליפה עצמה ולעתיד יבוער רוח הטומאה מארץ ויתבערו נפשותיהם ויאבדו מתוך הקהל.

מ״הוזש"ה אבל אנחנו עמך כו' בני אברהם כו' שהם המשיכו לנו נשמות ממקום הנצחיות ובהכרח יש לה השארה אחר סבלה העונשים המגיעים לה כיון שהיא בטבעה נצחיית, וז"ש לפיכך אנחנו חייבים כו' על מה שהמשיך נשמותינו ממקום החיות והנצחי וזה לנו בירושה וזה מה יפה ירושתנו כו' וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי שאחרי ככלות רוח הטומאה מהארץ בהכרח תעלה הנפש למקומה אשר חוצבה ממנה, משא"כ נפשות עו"ג מצד עצמם אין בידם נצחיות וצריך לגרום לה השארה ע"י מעשיו, לכן בעוסקו בדברי הבלי עולם הזה היא בטלה והבן. וזהו ג"כ ענין מודים אנחנו לך כו' על חיינו המסורים בידך ר"ל שחיות שלנו מסורים תמיד בידך ומידך ניתן לנו ממקום הנצחיות וע"י זה בהכרח יש לנו השארת הנפש וכאמור.

מ״וועם האמור יובן ענין תשובת המשקל שארז"ל (יומא פ"ו:) היכי דמי תשובה באותה אשה ובאותו מקום באותו פרק. וגם יבוארו גדרי התשובה מ"ש ספרי מוסר שישוב אדם מחטאותיו בכל לילה קודם שישן וגם בכל ערב שבת וגם בכל ערב ראש חודש ועיקר התשובה בסוף השנה בעשרת ימי תשובה ואם לא שב אז אפילו הביא כל אילי נביות לא מהני ליחיד.

מ״זויובן כל זה עם האמור, כי האדם מושיט נשמתו למקום שרוצה כמו הנוטה איזה דבר ומושיטו למקום שרוצה, ולכן צריך לסבול עונשים ויסורים עד שיצאו החלקים ההם מהמקום ההוא אם לא עשה תשובה, ולכן ענין התשובה להוציא משם החלקים ההם, והנה האדם שנוטל דבר ומושיטו בידו למקום אחר כל עוד שלא סילק הדבר ההוא מידו אם החזיר ידו תוחזר הדבר ההוא מעצמו אליו אבל כשהניחו מידו כשירצה להחזירו צריך להושיט ידו לאותו המקום ולקבלו ולהחזירו אליו כבראשונה, ולכן האדם המתחיל לחשב בדבר רע כל עוד שלא גמר המחשבה ההוא עדיין לא יצא החלק ההוא לפועל ולא נסתלק ממנו אם מתחרט מיד ונבעת מלפני ה' ומהדר גאונו ומסיע מיד מחשבתו לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן הנה הוחזר החלק ההוא אליו מעצמו ואין צריך תשובה, משא"כ אחר שגמר המחשבה או הדבור או המעשה ויצא חלק ההוא לפועל ונסתלק מאתו כמש"ל שאחר שיצא לפועל מסתלק מיד א"כ כבר הניח הדבר מידו וכשרוצה להשיבו צריך שיושיט ידו למקום שהניחו וזהו ע"י תשובה וזהו באותו מקום באותה אשה כי לשם הונח חלק ההוא של נשמתו.

מ״חואמנם אף שאמרנו שבצאת החלק לפועל מסתלק ממנו אין זה רק לענין שמיד בא לפני ה' ואומר פלוני בנך עשאני אבל עדיין דבוק דביקות גמור באדם בנשמתו הכללית ואין נפרד עד עת השינה שאז עולה הנשמה כולה למעלה, ואח"כ בחזרתה אין חוזר אלא מה שצריך היינו מה שעדיין לא יצא לפועל, ומה שכבר יצא לפועל דהיינו המצוה או העבירה זה נשאר שם, ולכן צוו חז"ל שישוב כל אדם מחטאותיו קודם השינה שאז קל לשוב בהיות עדיין דבוק החלק ההוא ולא הניחו מידו וקל להחזירו אליו בתשובה מעוטה, משא"כ אם כבר ישן שאז נשאר חלק ההוא למעלה צריך להושיט ידו לקבלו וצריך תשובה יותר, ואמנם אף שע"י השינה נפרד החלק ההוא וזהו פטירה הפרטית מ"מ לא נפרד עדיין לגמרי ונשאר עכ"פ דביקות מעט.

מ״טונלמד מענין פטירה הכללית שנפרדת מעט מעט עד שנפרדת לגמרי, וזה נלמד מדיני אבילות, כי כל עוד שהנפש יש לה דביקות עדיין בגוף ונפשו עליו תאבל אז הקרובים מתאבלים ולפי רבוי ההפרדה מהגוף ימעט חיוב האבילות ולזה תמצא כי אבילות יום ראשון דאורייתא ולא יותר כי אז נפשו עליו תאבל וחופפת על הגוף בבי קברו ואחר יום א' נפרדת ואין נשאר רק דיבוק מעט כל זיי"ן ולכן מתאבלים מדבריהם, ואח"כ נפרדת עוד יותר ונתמעט הדביקות ונתמעט ג"כ האבילות ואין נוהג רק דין שלשים, ואח"כ נתמעט עוד הדיבוק יותר ואין נוהג רק דין י"ב חודש ואח"כ נפרדת לגמרי.

נ׳וכך הוא פטירה הפרטית שביום חטאו בעת צאת החלק לפועל עדיין הוא דבוק ולכן בקל ישוב בתשובה זולת בעבירה חמורה שצריך להוציאה מהקליפה בכח גדול ובתשובה חזקה ואחר השינה נתמעט הדביקות וביום השביעי שבת נתמעט עוד הדביקות, ולכן כשלא שב ביום עשותו ישוב קודם כניסת שבת כי אז יתמעט יותר הדביקות וכאשר לא שב בערב שבת ישוב עכ"פ ערב ראש חודש כי בכניסת חודש החדש מתפרדים החלקים יותר וזמן המאוחר הוא עשרת ימי תשובה בסוף הי"ב חודש וכאשר לא שב אז לא מהני תשובה כי כבר נתפרדו לגמרי לא ישובו עוד והבן היטב.

נ״אובזה נבין טעם למצות מעשר למה צוה ה' ליתן א' מעשר דוקא וכן משארז"ל (כתובות ס"ז:) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש למה דוקא חומש, והענין כי רצה א' לזכות לישראל בהיותו עוסק בעניני עולם הזה אדם חורש בשעת חרישה כו' או עוסק במשא ומתן להרויח ממון ונפזרים חלקים ממנו לאותן הדברים ורצה ה' לזכותן ולהעלותן לגבוה צוה ליתן ממנו ללוים או לעניים חלק א' מעשר ועושה מצוה בזה ועי"ז נתעלים כל החלקים אשר שם וענין התעלות כולם כי ידוע שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה והם עשר מדות כח"ב חג"ת נהי"ם וטבע מדות אלו שבמקום מדת המלכות שורה כל המדות כמש"ה (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וזה ידוע. ומדת המלכות הוא עשירית ונקראת מעשר, ולכן בהיותו מעלה מדה זו מנשמתו אזי כל החלקים עולים אחריה, ואמנם לפי שלפעמים יש ח"ו פירוד בין המדת הט' ובין מדת המלכות לכן הרוצה לצאת יותר מוסיף עוד מעשר ומעלה מדת מלכות ויסוד ואז ממילא הכל עולה והבן כי הוא דבר עמוק. וז"ש הש"י קחו מאתכם תרומה לה' מאתכם דייקא ר"ל מחלקי נשמותיכם שנתפזרו בדברי עולם הזה קחו מהם תרומה ר"ל שירימו ויעלו אותם לה', וביאר ואמר כל נדיב לבו יביאה, ר"ל יביא את חלקי נשמתו את (ר"ל עם) תרומת ה' שבהביאו התרומה לגבוה זהב וכסף ונחושת בזה יביאו לגבוה חלקי נשמותיהם, ואמר עוד וכל חכם לב בכם שהניח שכלו וחכמתו ומחשבתו בחכמה ואומנות שהם עניני עולם הזה וצריך להעלות נשמתו משם יבואו ויעשו בחכמתם את אשר צוה ה' ובזה יתעלו כל נשמותיהם אשר שם ודו"ק. חסלת פרשת ויקהל