ערבי נחל, ויקרא א׳Arvei Nachal, Vayikra 1

א׳ דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כו'. יש לדקדק מדוע אמר אדם ולא איש. ועוד, יקריב לשון יחיד ואח"כ כתב קרבנכם לשון רבים, ועוד מכם מיותר. ותו מעיקרא קרבן לה' והדר קרבנכם. ויבואר ג"כ פסוקי תהילים (תהילים נא, יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלהים כו' עד סופו, והדקדוקים יבוארו אי"ה לקמן.

ב׳ולבאר כל זה נראה לי בהקדם מ"ש רז"ל במדרש (שמות רבה מה, ו) איך הש"י הראה למשה אוצרות הרבה של תענוג ושאלו אלו למי ואמר למי שקיים מצוה זו אלו למי כו' ולבסוף הראה לו אוצר של מתנת חנם שהוא גדול מכולם ושאל זה למי אמר לו הקב"ה מי שיש לו משלו אני נותן לו משלו מאלו הראשונים ומי שאין לו משלו אני נותן לו מזה האוצר הגדול שהוא אוצר של מתנת חנם ע"כ. וכבר צווחו בזה יציבא בארעא כו'.

ג׳והנראה לי בזה בכמה דרכים, דרך א' נלע"ד בהקדם לבאר משארז"ל (קידושין ל"א. ) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ופירשו התוס' הטעם משום דהמצווה ועושה היצר הרע מפתהו והוא מוכרח ללחום עמו, משא"כ מי שאינו מצווה אין היצר הרע מפתהו כ"כ עכ"ד. ויש לתמוה בדבריהם הא ודאי כל פיתוי היצר ותחבולותיו יתגדלו על מעשי האדם אשר הוא טוב בעיני ה' וכל עוד שהמעשה ייטב יותר בעיני ה' יותר היצר הרע מתגבר עליו, אם כן למאן דאמר דשאינו מצווה גדול ויש לו שכר יותר מהמצווה א"כ יתגבר יותר היצר הרע בעת שירצה האדם לעשות דבר שאינו מצווה וא"כ איך נתנו התוס' הטעם דגדול המצווה מחמת פיתוי היצר הרע הא אדרבה הא בהא תליא.

ד׳והנראה בזה, דהנה מעשי המצוה שהאדם עושה הם גדולים מצד עד בלי ערך וקטנים מצד, והיינו כי המצוה מצד עצמה ומצד המצווה ית"ש גדול מאד, כי המקיים ציווי של ממציא כל הנמצאים ודאי שכרו הרבה מאד על פי פעלו כי שורש כל מצוה הוא במקום גבוה וקדוש מאד, אכן היא קטנה מצד העושה אותה, כי מאחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכיון שחוטא נשפל נשמתו ח"ו ממדרגתה ומקורה, וידוע שאין האדם יכול לפעול במעשיו הן טובים הן רעים רק עד מקום ששורש נשמתו מגיע, ממילא אחר שחטא האדם ונשפל ממדרגתו ממילא ערך המצווה שעושה הוא קטן ערך מאד כי אין עשייתו נוגע במקום שורש המצוה. וכבר אמר הכתוב (תהילים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כו', נמצא שהרשע מיקרי אינו מצווה ועושה מאחר שאלהים אמר לו מה לך כו', וידוע מה שארז"ל (סוכה נ"ב.) לצדיקים נדמה היצר הרע כהר ולרשעים כחוט, וכתבנו במ"א כי כל אחד רואה יצר הרע שלו וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו נמצא היצר הרע של הרשע אינו רק כחוט.

ה׳ולזה רמזו רז"ל גדול המצווה ועושה, היינו מעשים טובים של הצדיק, ממי שאינו מצווה ועושה היינו הרשע, וע"ז יפה כתבו התוס' הטעם משום שהרשע אין היצר הרע שלו חזק כל כך וק"ל. ואולי יפורש בזה המדרש רבה (בראשית רבה ג', ח) אור אלו מעשיהן של צדיקים וחושך אלו מעשיהן של רשעים ואין אני יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ. וכבר צווחו ביה, ואולי לדברינו יאמר, כי מעשים טובים של צדיקים יקרא אור ומעשים טובים של רשעים נקרא חושך ואין אנו יודעין אולי יותר יקבל הקב"ה תענוג כביכול ממעשים טובים של רשעים עבור שאינו דבר תמידי, כשהוא אומר כו' הוי אומר שבמעשים טובים של צדיקים חפץ יותר כי מעשיהם מגיעין עד מקום גבוה משא"כ מעשים טובים של הרשע וכאמור.

ו׳ולדבר זה יחרד לבו של אדם בקרבו לגודל העושק אשר לו אך עשוק ורצוץ בחשבו הלא אין הקב"ה וותרן ובודאי על כל עון ועון לא יכופר לו כי אם בעונשים מופלגים בגיהנם וכדומה או בתשובה ואחר קבלת עונשו הרי הוא כאלו לא חטא ועכ"פ כל המצות שעשה הם קטני הערך מאד אחרי שעשה אותן בעודו נחשב כרשע בעוד שלא קיבל עונשו היש רחמנות גדול מזה, בשלמא אלו היו מוותרין לו העונות היה מרויח עכ"פ שהלך אחרי שרירות לבו בחייו ויש לו עכ"פ קצת שכר נגד ההפסד, משא"כ אחרי שיודע שבודאי יקבל עונשו על כל עון עד שירצה את עונו וכאלו לא חטא א"כ הפסדו זה שמפסיד משכר מעשיו הוא בחנם בלא דבר הנה זהו רחמנות גדול. ולכן ראוי לכל אדם לבקש מאת ה' כדברים האלה בעצמם ויאמר מארי דעלמא הלא ידעתי כי לא תוותר לחטאתי וא"כ למה אפסיד שכר מעשים טובים שלי ויהא נדמה לך כאלו כבר קבלתי עונש ותקבל מעשים טובים שלי כאלו כבר קבלתי עונשי והנני נקי מכל אשמה.

ז׳אכן נראה למה הדבר דומה לאיש אחד שעושה מלאכה אצל בעל הבית בלי שכר רק מנדבת לבו לאהבת הבעל הבית והוא משתדל בזריזות במלאכתו לאהבתו, וכשרואה הבעל הבית זאת הוא מכין לו כלים והכנות באופן שיוכל לעשות בשעה א' מה שהיה צריך לעשות בלי כלים בכמה ימים מאחר שעושה עמו בחנם ואין באותו מלאכה רק טובת הבעל הבית וכל הנאה שלו לכן רואה בכל תחבולות להקל מעליו הטורח שיעשה בשעה א' מלאכה מרובה, משא"כ אם הוא שכיר אצל הבעל הבית שמשלם לו שכר הרבה אין הבעל הבית עושה לו שום תחבולה, אדרבה, אומר מאחר שאני משלם לו תכבד העבודה עליו ואל יקח שכר בחנם.

ח׳וכך הוא בענין עבודת הש"י, כי מי שאין כוונתו בלתי לה' לבדו לא לשום שכר רק למען יהיה נחת רוח לבוראנו ית"ש ודאי יש מקום שיחנן לבורא ית"ש כנ"ל ויאמר מארי דעלמא מאחר שאין אני חפץ רק לעשות לך נחת רוח במעשי ואני רוצה שיהיה לך נחת רוח הרבה ממעשי אבל כבר חטאתי ואין מעשי נוגעים במקום גבוה ולכן לא תקבל כ"כ נחת מהם לכן אני מבקש ממך מאחר שבודאי לסוף אקבל עונשי ח"ו והריני כאלו לא חטאתי יהי נא שעה זו לפניך כאילו כבר קבלתי עונשי בכדי שתקבל נחת רוח הרבה מזה שאני עושה עתה לפניך ויקובל תפלתו בעיני הש"י מחמת שעושה בחנם וכל הנאה של ית"ש כביכול, משא"כ העושה מעשים טובים עבור שכר אין מקום לבקשה זו וק"ל.

ט׳נמצא העושה בחנם, אזי אף על פי שחטא ישראל הוא, נותן לו הש"י שכר גדול כפי ערך המצוה בעצמותה מצד המצוה, משא"כ העושה בשכר א"כ מאחר שאין אדם אשר לא יחטא אזי אין שכר המצוה רק לפי ערך העושה והוא קטן מאחר שע"י חטאו נפל ממדרגתו וכאמור. וז"ש מי שיש לו משלו, ר"ל שעושה בשכר ורוצה משלו אני נותן לו מאוצרות הקטנים כפי ערך העושה לא כפי ערך המצווה ית"ש, אבל מי שאין לו משלו אני נותן לו משל זה שהוא אוצר גדול כערך המצוה מצדה ומצד המצווה עליה, ולכן נקרא אוצר זה של מתנת חנם כי איננו בתורת תשלומין דהא לא עשה בשביל שילום שכר ואין זה מה שאני נותן לו רק בתורת מתנת חנם וק"ל.

י׳ובזה יבואר מש"ה (תהילים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ירצה, ולך ה', ר"ל אימתי תתיחס שכר המצוה מצדך שתהיה לפי ערך לך ה' הוא בהיות החסד, ר"ל כשיהיה השילום שכר רק בתורת חסד ונדבה כי לא עשה עבור שכר ואינך נותן לו רק בתורת חסד ומתנת חנם אזי הוי שכר המצוה בערכך, משא"כ כי אתה תשלם, ר"ל כשאתה נותן בתורת תשלומין לאדם לפי שעשה עבור שכר אז הוא לאיש כמעשהו שאין השכר רק כפי ערך העושה והמעשה וק"ל.

י״אבדרך אחר ביארנו מאמר זה דאוצר של מתנת חנם לעיל פ' תצוה על פי הש"ס (בבא בתרא י.) ר' יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר יה"ר שלא נבוש ע"ש באורך, והעולה משם, כי מי אשר משיג ויודע שאינו יודע ומבין איך אינו יוצא ידי שמים בשום מצוה ושום מעשה ע"ז נאמר אתי דכא כי הבנה זו נוגע בעצמותו ית"ש שתכלית הידיעה בו שנדע שלא נדעך וע"י הבנה זו מגיע עליית תורתו ומעשיו עד הש"י בעצמו, משא"כ כשנדמה לאדם שיוצא ידי שמים במעשיו אזי אין מעשיו נוגעים רק עד מקום שורש נשמתו בעולמות. ונודע מש"ה (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן כו' כי עוז וחדוה במקומו ואין מגיע לשם פגם עון. וא"כ אף שכתבנו לעיל בדרך הראשון שע"י חטאים שיש לאדם נקטן שכר מעשיו הטובים אין זה אלא במי שנדמה לו שעושה איזה מצות ואז אין מגיעין מעשיו רק כפי שרשו ולשם מגיע גם כן פגם חטאו, משא"כ מי שיודע שאינו עושה כלום אזי מעשיו נוגעים עד ה' והוא גבוה ממקום חטאו א"כ אין השכר נקטן ע"י החטאים ויהיה שכרו בשלימות והבן.

י״בובזה יובן מש"ה (תהילים יח, כא) יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי. ויש לדקדק, הלא דוד המלך ע"ה הוא מהענוים ואמר אנכי תולעת איך קרי לנפשיה חסיד ואמר כי שמרתי כו', ועוד שאמר יגמלני, והלא הצדיקים אינם עושים עבור שכר ואינם מובטחים בשכר וכמ"ש יעקב אבינו ע"ה קטונתי כו' וכמאמר ר' אבהו (בראשית רבה סב, ג) כל אלין דאבהו כו', ועוד ולא רשעתי מיותר.

י״גועם האמור יובן, דאדרבה דוד המלך ע"ה אמר כן לרוב ענותנותו שהיה נשבר לבו בקרבו בחושבו תמיד שאינו יוצא ידי שמים ואינו עושה שום מצוה, וע"ז התנחם דאף על פי כן עי"ז עצמו עדיף טפי כי יגמלני ה' כצדקי, ר"ל כי שכר איזה מצוה שיתן לי ה' יתן לי כצדקי, כ"ף הדמיון, ר"ל כאלו הייתי צדיק ולא חטאתי מעולם, כבור ידי ישיב לי, ר"ל כאלו היו ידי נקיות מבלי חטא שיהיה השכר במתנת חנם לערך ה' ית"ש, והטעם, כי שמרתי, ר"ל בעת שאני עושה שום מצוה אע"פ שהוא קטן האיכות מצדי מ"מ אותה המצוה היא דרכי ה' שנוגעת עד ה' כיון שאני יודע זאת בעצמי שאיני יוצא ידי שמים בשום דבר וכאמור, משא"כ ולא רשעתי, ר"ל אם איני מרשיע, אינו מאלהי, כי החטא אינו נוגע עד ה' כי כבודי לאחר לא אתן ולכן המצוה היא למעלה מחטאי ולא שיוקטן שכרה ע"י החטאים וכאמור.

י״דהעולה מזה, כי העיקר הוא הכנעה להיות נכנע לפני ה' ויהיה לבו נשבר בקרבו וידע ויבין שאינו יוצא ידי שמים אפילו רגע א' וכנ"ל, ואמנם מי שאין שכלו כל כך בריא וחזק להיות נשבר פנימיות לבו ונכנע, על זה בא ציווי הקרבנות, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל טעם הקרבנות כפי פשט הדברים כדי שיבוא מזה לידי הכנעה, כי האדם יראה את הצאן ואת הבקר ההוא נשפך דמו נעשה אברים איברים ונשרף על המזבח ויחשוב בלבו כי מן הראוי היה שככה יעשה אליו אלא שבחסד נלקחה תמורתו הבהמה ההיא ונעשה בה כל מה שראוי היה להעשות לאיש ההוא ונכנע בזה לבבו ומפני שמו ניחת הוא אלו דבריו ז"ל.

ט״וופירשו המפרשים, דהיינו משארז"ל (סנהדרין מ"ג:) בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה כו', אבל מי שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות, וירצו, כי מאחר שתכלית הקרבנות הוא הכנעת לבות בני אדם מה שמקבל ע"י מעשה הקרבן ההוא בכל קרבן כפי עבודתו לכן זה שדעתו שפלה עליו ויש בו התכלית ההוא הוי כאלו הקריב כל הקרבנות גם יחד ע"כ. ולדעתי נראה דמה דקימ"ל דאסור לשלוח קרבן ע"י שליח משום דבעינן סמיכה זולת במקומות מיוחדים הותר לו לשלוח וכמו שפלפלו בזה בתוס' בכמה דוכתי, והיינו כדברי הרמב"ן ז"ל, כיון שעיקר ענין הקרבן כדי שיעמוד אדם על גבו ויסמוך ידיו עליו וידע שכל מה שנעשה לקרבן ההוא מגיע אליו ויבהל ויכנע וישוב, אם כן כשישלחנו ע"י שליח אין בו התכלית ההוא וזה נכון.

ט״זואחשוב שלכוונה זו אמר הכתוב כי לא תחפוץ זבח ואתנה כו' זבחי אלהים רוח נשברה כו', והנראה בו לדעתי אחר שנדקדק דהאי ואתנה מיותר לגמרי, ותו למה לא יחפוץ זבח, ותו כפל לשון במלות שונות לב נשבר ונדכה ורוח נשברה, ובזה אמר לשון זבח שהוא דבר חשוב ובשני אמר לא תבזה דמשמע שאין בו מעלה רק שאינו בזוי. ויובן עם האמור, כי אדוננו דוד המלך ע"ה עם שארז"ל (שבת נ"ה:) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הוא החזיק עצמו לחוטא כאמרו וחטאתי נגדי תמיד, ועלה על דעתו להביא קרבן, אך ראה שאין קרבן אלא על השוגג ואצלו הוי כמזיד ואינו בדין קרבן, לזאת כאשר חשב במה יתרצה העמיק הרחיב בענין הקרבן ותכליתו ומדוע בא דוקא על השוגג ובראותו כי אסור לשלוח קרבן ע"י שליח מוכח מזה שאין עיקר החפץ מהש"י על גוף הקרבן דאם כן יהיה שלוחו של אדם כמותו, אלא על כרחך עיקר החפץ הוא ההכנעה הבאה לאדם ע"י הקרבת הקרבן וכאמור הבין מזה שזה הוא בחינה קטנה שלא יכנע האדם מבוראו אלא ע"י התפעלו להכנעה ע"י הקרבן ואעפ"כ אין השי"ת מבזה גם הכנעה זו אע"פ שהיא קטנה אבל עכ"פ בכמה אלפים מדרגות תגדל הכניעה הבאה לאדם מעצמו מפנימיות לבו בלי התפעלות כלים הגשמיים וחושים ע"י ראייתו מה שעושין עם הקרבן ולכן הקרבן שהוא כניעה קטנה אין בו כח לכפר אלא על השוגג אבל עכ"פ הכניעה הגמורה הנרצה לה' יכפר על כל העונות, ובזה התנחם שע"י כניעתו שהוא נכנע מעצמו יתרצה אל ה'.

י״זונודע, כי משכן הרוח הוא בלב והוא פנימיות חיות הלב שמשם יוצא חיות לכל הגוף, לז"א (תהילים נא, יז) ה' שפתי תפתח ופי יגיד כו' עד שאתרצה לפניך, עם שאין מקום להביא קרבן בהיות אינני שוגג, אף על פי כן הלא אני רואה כי לא תחפוץ זבח באופן ואתנה אותו ע"י שליח ר"ל שלא יהיה ממני רק הנתינה, א"כ על כרחך הכוונה הנרצה לך מהקרבן הוא רק הכניעה, ומזה אני מבין שיש ב' מדרגות בכניעה, כי זבחי אלהים רוח נשברה, ר"ל בהיות פנימיות הלב נשבר מעצמו נבחר לך מזבח, משא"כ לב נשבר דהיינו הבאת הקרבן שמתחיל הכניעה מחושים הגשמיים שבתחלה נשבר הלב הגשמיי ע"י ראייתו בגשמיות מעשה הקרבן ואח"כ ונדכה, ר"ל שפנימיותו נדכה אח"כ זהו מדרגה קטנה ואינו רק בחינת אלהים לא תבזה אבל אינו חשוב כל כך לכן אינו מכפר אלא על השוגג, אבל הכניעה הגמורה יכפר על הכל. ויתר דברי הכתוב יבואר לקמן אי"ה.

י״חוזהו שאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל מי שהוא בבחינה שהוא בעל מעלה וחכמה, יתכן שיקרא בשם אדם תור המעלה בהיות התחלת הקרבן מכם, היינו שמצד עצמו הוא נכנע לפני ה' וע"י הכנעה זו נמשך קרבן לה' שע"י כניעתו מביא אח"כ קרבן להתרצות לה', ולז"א לשון יחיד, כי בני עלייה מועטים ויחידים אשר מצד חכמתו וצדקתו יכנע מעצמו בלי התפעלות, ועכ"פ להרבים שאי אפשר להם לבא למעלה זו והם צריכים להקדים הקרבן אשר על ידו יתפעלו אל הכניעה, אזי אני מבקש מכם אחרי שאתם צריכין שיהיה התחלה מן הבהמה אני מבקש מכם שעכ"פ מן הבהמה מן הבקר כו' תקריבו את 'קרבנכם' דייקא, שקרבן שלכם דהיינו הכניעה יבא לכם עכ"פ מן הבהמה בל תהיו מאותם המביאים קרבן ואינם יודעים על מה מביאים והבן.

י״טאו יאמר בדרך זה כי נודע בתשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות (יומא פ"ו:) ויש ריוח להש"י כביכול בתשובה זו כי יש על ידה ריבוי מצות והעבודה צורך גבוה, אבל תשובה מיראה נעשו כשגגות ואין ריוח רק להאדם השב ההוא שנקטן ערך עונו אבל אין ריוח לה' בזה, ונודע מה שכתבו בעלי המוסר כי לא נקרא תשובה מאהבה אלא המתעורר מעצמו בתשובה אבל המתפעל לתשובה ע"י זולתו איננה רק בחינת תשובה מיראה, ולז"א אדם כי יקריב מכם אם התחלת הקרבן יהיה 'מכם' וכאמור שתהיה ההתחלה מעצמו בלי התפעלות אזי יתכן לקרוא קרבן לה' שיש לית"ש ריוח בכניעה זו, משא"כ בהיות ההתחלה מן הבהמה מן הבקר כו' שזהו תשובה ע"י התפעלות מאחרים אינו רק בגדר תקריבו את קרבנכם רק לכם יהיה ריוח בזה והבן.

כ׳ובזה אפשר לבאר פסוקי (ירמיהו ז׳:כ״ב) כה אמר ה' כו' עולותיכם ספו על זבחיכם כו' כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתי אותם על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי כו'. שיש לדקדק בזה איך אמר ולא צויתים על עולה וזבח הלא כל ספר תורת כהנים אינו רק ציווי הקרבנות. עוד קשה, כי נודע דתיבת זבח אם הוא דרך כלל נכלל בו כל מיני הקרבנות הנזבחים ואם הוא דרך פרט אין נכלל בו רק זבחי שלמים, וא"כ ממה נפשך מה דאמר הפסוק עולה וזבח, אם זבח זה כולל כל הקרבנות למה הוצרך לפרוט עוד עולה ביחוד, ואם זבח זה הוא פרטי א"כ מדוע מכל הקרבנות לא פרט רק עולה ושלמים לא זולת. עוד יש לדקדק אריכות הלשון כי אם את הדבר הזה צויתים כו' והוה ליה למימר כי אם צויתם כו'.

כ״אויובן עם האמור, כי העיקר הנרצה מהקרבן הוא ההכנעה, והנה בזבחים (נ:) ילפינן מקרא דחטאת קודמת לעולה לפי שעולה הוא דורון וחטאת מכפרת ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו, ואע"ג דקי"ל דעולה מכפרת על חייבי עשה וקי"ל דאין לך אדם שאינו חייב עשה מ"מ החטאת מכפרת על חייביי כריתות והוי עולה דורון לגבי חטאת. ולפ"ז מי שיש לו להקריב עולה ושלמים מסתברא ודאי שיקריב העולה תחלה דלגבי שלמים הוי עולה פרקליט ומכפר מאחר שאין לך מי שאינו מחוייב עשה, וא"כ תקשי מדוע לא גלי קרא נמי בהא כי היכי דגלי בחטאת ועולה. וצריך לומר התירוץ בזה כי חטאת אינו מובא רק על חטא לכן גלי קרא בהדיא, משא"כ עולה אף שצוה ה' משפט העולה מ"מ אין רצונו שיובא רק לדורון ולא יכפר כלל כי רוצה ה' את יראיו בל יכשלו אפילו בעשה לבד רק מצדנו אנחנו שוכני בתי חומר אין בידינו להנצל מעשה אבל עכ"פ אין חפץ לה' בזה ולכן לא בא ציווי ע"ז מפורש בתורה להקדים שלמים לעולה כי חפץ ה' צדקנו ונהיה בערך כזה שאין צריך להקדים שלמים לעולה.

כ״בוזש"ה עולותיכם ספו כו', כי אינני חפץ שתתחייבו קרבן ותקריבו, והראיה, שלא צויתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח דייקא, ר"ל שלא בא ציווי מאתי להקדים עולה לשלמים כי חפץ אני שלא תתחייבו בשום פעם קרבן, וכי תאמרו למה אם כן הודעתי להם משפטי קרבנות לז"א כי אם הדבר הזה עצמו דהיינו קרבנות צויתי אתכם רק באופן לאמר, ר"ל שיהיה הנמשך והכוונה מהקרבן שמעו בקולי שתומשך מזה הכנעה ונכון.

כ״גוזהו ג"כ מש"ה (תהילים נא, כ) היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומת ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, שיש לדקדק גם בזה מה שדקדקנו בפסוק דלעיל מדוע לא הזכיר רק זבח ועולה וקשה ממה נפשך כדלעיל, ועם האמור בא לכלל ישוב, כי אחרי שהכריח בתחלה שאין הנרצה מקרבנות רק ההכנעה אבל אין חפץ לה' שיתחייבו קרבן ויקריבו וכמש"ל, לז"א היטיבה כו', ר"ל בעת שתבנה אתה בעצמך את בית המקדש המקווה לנו שיבנה במהרה בימינו לא ע"י אדם אז תחפוץ שאדם אחד יקריב לפניך בתחלה זבחי צדק היינו שלמים ואח"כ עולה וכליל כי אז יתבער רוח הטומאה מן הארץ ויהיה לנו לב חדש לבלתי סור ממצות עשה ימין ושמאל ויהיה העולה רק דורון בלבד, משא"כ עכשיו הוי העולה מכפר לפי שאין אדם שאינו מחויב עשה ולכן קדמה לשלמים וכאמור. ויתר דברי הפסוק יבואר אי"ה אח"כ.

כ״דעוד בדרך אחר יש לבאר אומרו אדם כי יקריב מכם כו'. בהקדם דברי האר"י ז"ל בענין הקרבנות בתוספת ביאור קצת. כי ענין הקרבן הבא לכפר הוא כי ע"י מעשה החטא שעשה חמור או קל איבד חלקי נשמתו הקדושה שנפלו חלקים ממנו לקליפה ח"ו וכאשר ביארנו זאת באורך בפרשיות הקודמות, ואבידת חלקים אלו הם לפי חומר העון וקוטנו כך יהיה גודל האבידה ההיא מחלקי נשמתו רב או מעט, וע"י הקרבן והכניעה הנמשך ממנו יקורבו ויוחזרו אלו החלקים אל ה' למקורן ושורשן הראשון, וזהו שם קרבן שהוא מלשון קירוב. והנה החוטא ועושה תשובה הוא מחזיר אותן החלקים, ומי שמת בלי תשובה אזי אותן החלקים נשארו בקליפה ואי אפשר להם להתתקן אם לא ע"י גלגולים קשים ומרים בדומם צומח חי מדבר לפי ערך החטא אשר על ידו נפרד החלק ההוא, אם בחטא חמור יהיה הגלגול במקום מאוס, ואם ע"י חטא קל יהיה הגלגול במקום שקרוב להתתקן. והיה מחסד ה' ית"ש כי החוטא ומקריב קרבן מזדמן לו מהש"י באותה בהמה שקנה להקריב שיהיה בה גלגול מעין אותו העון עצמו שעשה זה וע"י שזה מקריב קרבן ושב לה' על אותו עון ונתקרב חלק נשמתו למקורו אזי נתתקן ונתקרב גם אותו הגלגול שבבהמה למקורו כי מצא מין את מינו ומתחברים ועולים גם ביחד. עכ"ד בתוספת ביאור.

כ״הואחשוב שזה שרמז הש"י באומרו אדם כו', ירצה, כי הנני מבטיחם שכאשר אדם יקריב מכם קרבן לה', ר"ל בהיות האדם יקריב חלק נשמתו לה' ע"י הקרבן, והיינו מכם, ר"ל מעצמות נשמתו, אזי יהיה מובטח מאתי כי מן הבהמה מן הבקר כו', ר"ל גם מאותו הבהמה שתקריב מאתך מה שנפרד מנשמתך חלק כזה ממש תקריב ג"כ מן הבהמה כי ימצא ג"כ באותה הבהמה בגלגול חלק כזה ממש שנפרד מאיזה אדם ג"כ ע"י חטא כזה ממש, והבן כי הוא אמתי בע"ה.

כ״וובזה אפשר לי להבין פסוקי יחזקאל (פ' מ"ז) בעניני הקרבנות לעתיד ואמר שם שיקריבו שבעה פרים למוסף ביום טוב ובתורה אין כתוב רק שני פרים לעולה וע"ש ברש"י. ועם האמור אפשר לנו להבין, כי אנו רואים שעולה ושלמים וכדומה באים מכל מיני בהמות כבשים ובקר, ופר לא נאמר בתורה רק על חטאים חמורים כענין פר העלם דבר ודומיהן שבא לכפר על חטא גדול. והטעם, כי ידוע שמיני דומם צומח חי מדבר אינם שוים בענינם, ויש מיני בהמות הקרובים לתקון, ויש שרחוקים מתקון, ורובם ממקום הדינים. ויושג דבר זה מן שמם של כל אחד, ולכן הפר הוא רומז על פ"ר דינים, ולכן מי שנתגלגל בפר הוא גלגול קשה וגלגול זה הוא עבור דבר חמור. ולכן לפי דברי האר"י ז"ל הנ"ל שכפי ענין מה שפגם המביא הקרבן כך אותו הענין עצמו ימצא באותה בהמה, א"כ לטעם זה פר בא על חטא גמור ויש באותו הפר מי שנתגלגל עבור חטא כזה, משא"כ שלמים ועולה שהם דורון וחטא קל הוא שמכפרין א"כ לא ימצא בפר מי שנתגלגל עבור דבר כזה.

כ״זואמנם, לפי זה צריך להבין במוספי יום טוב שמקריבין פר לעולה. רק יובן ע"י עליית העולמות במוסף יום טוב, שבעליית העולמות כל דבר קדושה יש לה עליה, וידוע כי מקום פ"ר דינים יש להם עליה ביום טוב ב' מדרגות, ואחר שיש לזה עליה יוכל להתתקן בקל, ולכן יצוייר שיהיה שם אותו גלגול קשה ויתוקן ע"י הקרבת הפר לעולה, ולרמוז זה מקריבין ב' פרים נגד ב' עליות הנ"ל ויותר מב' אי אפשר להקריב. אמנם לעתיד לבא שיבואו כל העולמות למדרגתם הראשונה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון ויתעלו ז' מדרגות, ולכן אמר יחזקאל, לעתיד, שבעה פרים לעולה והבן.

כ״חוזהו שסיים הפסוק אז יעלו על מזבחך פרים, שיש לדקדק למה אמר יעלו ולא יזבחו או יקרבו וגם למה הזכיר דוקא פרים. אלא נמשך למה שאמר תחלה הטיבה ברצונך כו' שפירשנו הכוונה דלעתיד יהיה העולה רק דורון כי יהיה עילוי לקדושה ולא יהיה חטא בעולם כלל ולכן יקריבו תחלה שלמים ואח"כ עולה כמש"ל, ואמר שלפי זה יהיה עוד מעלה אז שיעלו (לשון עולה), 'יעלו' דייקא, ר"ל שיהיו פרים עולות מה שאין עושין עכשיו כי עכשיו אין עושין לעולה רק שני פרים ואז יעשו זיי"ן וה' יכפר ודו"ק.

כ״טמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ארז"ל ברפ"ק דחולין מן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא משום דהוה ליה מומר לכל התורה כולה ע"ש. ויש לדקדק למה כינה בכאן הפושעי ישראל בשם בהמה לומר שדומין לבהמה, גם אומרו להביא ולא אמר לרבות.

ל׳ויובן עם מ"ש תחלה ע"ש האר"י ז"ל כי אותה בהמה שמקריבן אותו לקרבן נזדמן בה גלגול מאיש חוטא שחטא חטא כזה ממש שהקרבן בא עליה ולא עשה תשובה ונתגלגל בעונו בבהמה ומזמין ה' בהמה זו להקריב קרבן על אותו חטא ממש וע"י מה שזה המביא קרבן חוזר בתשובה על עונו נתעלו חלקי נשמתו של החוטא ההוא המתגלגל וחוזרין אל מקומן ע"ש באורך, וביארנו בזה דברי הפסוק שאמר אדם כי יקריב מכם קרבן, ר"ל כשיקריב חלקי נשמתו מעצמו מה שנפלו לקליפה בחטאו ויקרבם למקומם לקדושה ע"י הקרבן בצירוף התשובה אזי אני מבטיחך שגם מן הבהמה מן הבקר כו' תקריבו את קרבנכם, ר"ל קרבן כזה ממש תקריב מן הבהמה, דהיינו הקרבן ההוא שגם חלקי נשמת איזה חוטא כזה שנפלו ונתגלגלו בבהמה יוחזר ויתקרב למקומו, ע"ש בדברינו באורך. ונודע כי המתגלגל בבהמה הוא צער גדול שנעשה ממדבר בחינת חי והרי הוא דומה אז לבהמה, וע"ז באו רז"ל לפרש לשון מן הבהמה על הדרך שאמרנו ורמזו במתק לשונם להביא בני אדם שדומין לבהמה, ר"ל שתזכה עוד ע"י הקרבן להביא ולהחזיר אותן בני אדם שנתגלגלו בבהמה זו, מכאן אמרו חכמים מן המקרא הזה כי מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, ר"ל כי הש"י מזמין שבקרבן יהיה גלגול פושעי ישראל ואמר 'מפושעי', מקצתו ולא כולו, כי חלקי נשמתו לבד נפלו שם ולא כולו כמ"ש אח"כ כדי שיחזרו בהן, ר"ל שיוחזרו חלקים אלו אל הכלל נשמה, והיינו שיחזרו בהן דייקא, וע"י מה יחזרו, לז"א בתשובה, ר"ל ע"י תשובה שיעשה זה המביא אצל הקרבן ועל ידו. ואמרו חוץ מן המומר כו' שזה שהוא מומר לכל התורה ממילא כלל נשמתו נפלה לגמרי בקליפה מזה לא יהיה הקרבן כי חוטא כזה לא יזכה לזה שיתגלגל בבהמה ושיזמין שתהיה אותה הבהמה קרבן והבן בכוונת רז"ל. חסלת פרשת ויקרא