אבקת רוכל קכ״גAvkat Rokhel 123
א׳דיני חזקות ומצרנות
1
ב׳א שאלה מנחם היה לו שטר על וילייסיד שנתחיי' וילייסיד הנזכר כשירצה לעקור דירתו מפה ללכת לדור בעיר אחרת למכור חזקת חצרו שהוא דר בו למנחם הנז' בכך וכך לבנים וכן נתחייב וילייסיד הנזכר עוד לפייס המצרני' בממונו ולהעמיד המכר ביד מנחם הנז' על כל פנים ועל כל זה נטל קנין וילייסיד הנזכר ונשבע שבועה חמורה כמ"ש בארוכה בשטר שביד מנחם הנז' ויהי היום מוציא קול וילייסיד בעל החזקה הנזכר שאחר הפסח הבא ראשון רוצה לעקור דירתו ללכת לא"י וכשמוע יהודי אחד שמו חיים את שמע הליכת וילייסיד הנזכר הלך חיים זה אצל מנחם הנזכר וקנה ממנו השטר שיש לו על וילייסיד הנזכר בכך וכך לבנים עם כל כחותיו ושעבודיו ומנחם הנזכר מכר לחיים הנזכר השטר ההוא בפני עדים ואמר לו קנה שטר זה וכל שעבודו וחיים הנז' קנה השטר ההוא במסירה לבד ועוד נטל קנין ונשבע מנחם הנזכר להשתדל ולהעמיד מכירת השטר ההוא ביד חיים הנז' ולילך ולדיין עם וילייסיד הנז' אם יטעון וילייסיד הנזכר לחיים הנזכר לאו בעל דברים דידי את וכיוצא באלו הטענות אחר זה כששמעו מצרני החצר ההוא איך חיים זה קנה השטר ההוא מיד מנחם הנזכר להיות במקום מנחם הנזכר לזכות בחצר הוא בהליכת ולייסיד הלכו ותבעו לחיים הנז' קניית השטר ההוא ונותנים לו דמיו וטוענים כי הם דרים בחצר ההוא וכי הם קודמים לכל אדם כמ"ש בהסכמת הקהלו' על החזקות כי הדר בחצר הנמכר קודם ומצרן לכל אדם וגם שאין להם תביעת מצרנות על מנחם הנז' לפי שפייסם וילייסיד הנז' אז בעת שנשתעבד בשטר הזה אומרים שיש להם תביעת מצרנות על חיים הלוקח השטר מיד מנחם הנזכר להיות במקומו וחיים הלוקח השטר טוען כי הוא מכח מנחם קאתי וכי היכי דכשבא מנחם הנז' לזכות בחזקה ההיא אינם יכולים לטעון טענת מצרנות ואם יטענו יחוייב וילייסיד הנזכר לסלקם ולפייסם לפי שהוא קנה השטר עם כל שעבודיה ותנאיו ואם קנה כח השטר לזכות בחזקה הנזכר כבר קנה תנאי סילוק המצרנות הכתוב בשטר ע"כ וכל זה הוא בהיות ולייסיד הנז' עדיין פה אנדירנופולא ילמדנו רבינו הדין עם מי אם יש מצרנות במכירת שטר כיון דס"ס אחזקת קרקע קאי או לא ואת"ל דשייך מצרנות יחוייב וילייסיד הנז' לסלק אחיו ואמו המצרנים בממונו כמו שנתחייב למנחם כיון דחיים במקום מנחם קא אתי ותביעותיו קנה או לא גם אי שייך בהאי שטרא דין מצרנות כיון דהוי שטר ראיה לחוד ואי שייך ביה קנייה ועוד כיון דחיים זה שקנה השטר לא קנייה אלא במסירה בו ויכול לחזור בו אימתי שירצה א"כ אין כאן קנייה כלל ואם חיים זה לא קנה כלל המצרנים מאין יקנו להם דהא לוקח שליח המצרן הוא אלו הספקות ודומיהן יברר לנו מורינו למען נלמוד ונדע דרך ישכן אור ושכרו כפול מן השמים:
2
ג׳תשובה אם הלשון שבא בשאלה הוא מדוקדק שלשון השטר הוא שנתחייב וילייסיד כשירצה לעקור דירתו מפה למכור חזקת חצרו למנחם בכך וכך לבנים עד שאתה שואלני אם יכולים המצרנים לעכב במכר שטר זה לחיים באומרם שעם היות שאין להם תביעת מצרנות על מנחם לפי שפייסם וילייסיד אז מ"מ יש להם תביעת מצרנות על חיים בא בוא ונשאל אם יש להם טענת מצרנות על מנחם עצמו בשיבא לזכות בחצר דנראה שיכולים לערער עליו מתרי טעמי חדא משום דשטר זה שיש למנחם על ולייסיד לא חשיב שטר קנין משום דנהי דלא דמי להא דאיתא בסוף א"נ ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא להאי ארעא מזביננא לך במאה זוזי כו' וכתב הרי"ף בפרק בית כור דבאמ' ליה מעכשיו וקנו מידו עסקינן:
3
ד׳וכתב גם הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מכירה שהטעם מפני שלא אמר לו אלא כשאמכור דמשמע שיהיה מוכר מדעתו תחלה וזה לא היה רוצה למכור ולא מכר לו אלא מפני התוספת שהוסיף זה על השוה נמצא שהוא כמי שנאנס ומכר וכן פרש"י ובנ"ד דלא אמר כשאמכור לא שייך למימר זוזיא אנסוה מ"מ נראה דהיינו אם היה כתוב בשטר כלשון הזה כשאעקור דירתי מפה לעיר אחרת הרי חצרי מכורה לך בכך וכך לבנים דבהאי גוונא מיירי בההוא עובדא בסוף ע"ז וכמבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנז' ואע"פ שהטור בסי' ר"ו לא כתב אלא כשאמכור שדה אמכרנו לך במתנה מעכשיו משמע דבאינו אומר בהדייא הרי היא מכור לך מעכשיו עסקינן ואפ"ה אי לאו דזבנה במאה ועשרים לאחר אלא במאה משמע דהוה קני ליה ולישנא דמזביננא לך במאה דייק בדברי הטור ואין להקשות אי בדלא אמר ליה הרי היא מכורה לך מעכשיו מכל מקום כיון שהרמב"ם שינה לשון הגמרא וכתב בפירוש שא"ל הרי היא מכורה לך מעכשיו מ"מ כיון שהרמב"ם ז"ל שינה אין בידינו כח לחלוק בדבר דאדרבא צריך לתקן דברי הטור ולומר שנמשך אחר לשון הגמ' ולא נחת לההוא דיוקא שדייק הרמב"ם לומר דלישנא דמזביננא לך אינו דבעינן שיפרש ויאמר הרי היא מכורה לך מעכשיו ואי לאו הכי אין בתנאי זה ממש ואע"פ שקנו מידו קנין דברים בעלמא הוא וא"כ בנ"ד דמשמע דאין כתוב בו בפי' הרי היא מכורה לך מעכשיו אינו שטר קנין כלל: ועוד שהרי כתב המרדכי ז"ל בפרק המקבל בשם רבינו שמחה דאין למוכר עסק עם המצרן ואפי' אם אם היה מקבל קנין מן המצרן לא היה מועיל וגדולה מזו אמרו אפילו אם היה לוקח מקבל קנין ממנו קודם שקנאו אין באותו קנין כלום דדברים בעלמא הוא כי מה יש למצרן בקרקע אם לא קנאו שיחול עליו הקנין וכדפריך בפ"ק דב"ב מיהו בזה י"ל דסמכינן עמ"ש הטור בשם הרמ"ה דאי אמליך ביה מוכר לזבוני ליה בהנך דמי ואמר ליה זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה לא צריך למיקניה מיניה ואין לומר מאי חזית דסמכת אהרמ"ה סמוך ארבינו שמחה דמאחר דרבינו שמחה מפרש דהא דאמרינן בגמרא א"ל לבר מצרא אזבון ואמר ליה זיל זבין צריך למקנא מיניה היינו לומר דאמר ליה ללוקח זיל זבין וקנו מיניה ואח"כ קנה הלוקח הקרקע יכול המצרן לסלקו ולית ליה תקנתא אלא שיקנה הקרקע עם המצרן כמבואר שם במרדכי ולישנא בגמרא לא משמע הכי אלא כיון דא"ל זיל זבין וקנה מיניה בקנין סודר ואח"כ קנה הלוקח אין למצרן טענת מצרנות וכך הם דברי הרמב"ם והטור וכ"נ מדברי רבינו מאיר שאכתוב בסמוך ומשמע דה"ה אם אמר למוכר זיל זבין בעלמא וקני מיניה ואח"כ מכרה אין לו טענת מצרנות ופרש"י דלא נקיט דרבינו שמחה היכא דפשטא דגמרא ופשט דברי הפוסקים פליגי עליה וכיון דנדחו דברי רבינו שמחה היכא דקנה מוכר מיד מצרן בקנין סודר איכ' למימ' דמוכר עדיף מלוקח דאע"ג דבאמר ללוקח זיל זבין צריך למקנה מיניה אי אמר למוכר זבין ל"צ למקנייא ביה מיניה דגבי לוקח אי לא קנה מיניה מצי למימר משטה הייתי בך כדי שתקחנה שאילו ידע המוכר שאני רוצה לקנותה לא היה מוכרה לי או היה מעלה אותה לי בדמים יקרים יותר משיווייה מפני שהיא סמוכה למצר שלי ולכן הנחתי אותה שתקנה ממנו בשיווייה ואקנה אני במקח על ידך אבל היכ' שהמוכר אומר למצרן לקנות בהני דמי וא"ל זיל זבון דלא בעינא ליה לא שייך למימר הכי הילכך ל"צ למקנא מיניה ואת"ל דכל כה"ג באימליך ביה מוכר לזבוניה ליה בהני דמי וא"ל זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה מודה רבינו שמחה שהכי כתב וה"מ דא"ל המצרן זיל זבון סתם אבל אי איתא ואימליך המצרן וא"ל זיל זיבון לנפשך לא בעינא ליה לא בעו למקנא מיניה המצרן וזכה הלוקח דכיון דאמר המצרן לא בעינא ליה וקנאה לא נעשה שלוחו של מצרן שלא מדעתו ואע"ג דבאומר ללוקח מיירי משמע דה"ה באומר למוכר דטעמא דכיון דאמר דלא בעי היכי מקני ליה שליח בעל כרחיה אפי' באמר למוכר איתיה דכיון דקושט' דמילתא הוא דלא הוה בעי ליה בההיא שעתא לא מצי מקני ליה שליח ואע"פ שבפ' איזהו נשך כתב המרדכי ושאל רבינו מאיר על ראובן שמכר בית לש' ונדר לו לסלק המצרן וגם המצרן אמר איני רוצה לקנות שהרי אין לי מעות ואחר שעשו סכום המקח בא המצרן עם מעותיו וסלקו ללוקח כיון דלא קנו כדפסיק בפ' המקבל שמשמע שרבינו מאיר סובר שאפי' אימליך ביה מוכר צריך למקנא מיניה איכא למימר דהיינו דוקא היכא דתלה הטעם שאינו חפץ בה לפי שאין לו מעות דכיון שהוא חפץ בה ואינו מניח מלקנותה אלא לפי שאין לו מעות כל שבאו לידו מעות בת"ז שהוא יכול לטעון מצרנות יכול לסלקו אי לא קנו מיניה אבל היכא דאמר סתם לא בעינא מודה ר"מ דאפי' לא קנו מיניה אינו יכול לסלקו וכמ"ש הרמ"ה הילכך כיון דפייסינהו וילייסיד למצרנים בשעה שנשתעבד בשטר זה למנחם ומסתמא אמרו ליה זיל זבון בהנך דמי דלא בעינא ליה אע"ג דלא קנה מיניהו אינם יכולין לטעון טענת מצרנות אלא שיש לחלק ולומר דע"כ לא אמר הרמ"ה דל"צ למיקנא מיניה אלא כשלא ערער המצרן עד שקנה הלוקח וטעמא משום דכיון דאין דעתו לקנות לא יעשה הלוקח שלוחו בעל כרחו וכמ"ש רבינו שמחה אבל היכא שערער המצרן קודם שיקנה הלוקח יכול הוא לחזו' ממה שאמר לו תחלה זיל זבין ואפשר דאפילו קנה מיניה נמי יכול הוא לחזור בו ולטעון טענת מצרנות כיון שעדיין לא נמכר הקרק' דלא מהני הקנין אלא להיכא שבא לסלק הלוקח אחר שקנה הקרקע אבל קודם לכן יכול הוא לטעון טענת מצרנות אפי' הקנו מיניה ואפילו בנ"ד שעדיין לא קנה מנחם חצר זה שהרי לא כתב לו הרי היא מכורה לך מעכשיו יכולים המצרנים לחזור בהם ולטעון טענת מצרנות וכיון דעל מנחם עצמו יכולים לטעון טענת מצרנות כ"ש שיכולים לטעון כן על חיים הבא מכחו דהא לא עדיף מגברא דאתיה מחמתיה:
4
ה׳ומיהו כיון דוילייסיד נשבע לפייס המצרנים ולהעמיד המכר ביד הר' מנחם ומוכח מתוך דברי השאלה שלא נשבע כן בתרקבא דדינרי ערעורם אינו ערעור אבל היכא דאיכא פסידא למוכר ליכא משום דינא דבר מצרא כדמוכח בגמרא גבי זוזי טבי וזוזי תקולי ומהאי טעמא גופיה איכא למדחי נמי אידך טעמא דמאחר שכתוב בשטר שנשבע וילייסיד לקיים כל הכתוב בשטר הרי יש למנחם שעבוד על וילייסיד מכח השבועה שנשבע ותראה דיכול הוא למכור לחיים שטר שעבוד זה שיש לו על וילייסיד קיום מכירתן דקיום מכירת שטרות דאמור רבנן ומיהו לר"ת שכתב דטעמא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוי משום דתרי שעבודי אית למלוה על הלוה שעבוד גופו שהוא חייב לפרוע ושעבוד כל נכסיו אם לא יפרע מדין ערב דנכסוהי דבר איניש אינין ערבים ליה ושעבוד שיש למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא וא"כ היכא דליכא אלא שעבוד הגוף א"י למוכרו ואם מכרו אינו מכור וגם הרא"ש סבור דשטר ראיה לאו בר מכר הוא וכל שכן בנ"ד שאפילו אם היה שטר שעבוד נכסים לאו בר מכר הוא שהרי לא קנה חיים שטר זה מיד מנחם אלא במסירה לבד ואנן כתיבה ומסירה בעינן:
5
ו׳ומ"מ כיון דנשבע מנחם להשתדל להעמיד מכר שטר זה ביד חיים נראה שצריך הוא להשתדל בכך ואע"פ שאפשר לומר שהוא לא נשבע כן אלא מפני שהיה סבור דשטר זה שייך ביה מכר והשתא דאיגלאי מילתא דלא בר מכירה הוא משום דאינו אלא שטר שעבוד הגוף ולא שטר קנין הוה לה שבועה בטעות ופטור מ"מ יש להחמיר ולומר דכיון דמשמע להו לאינשי דבר מכירה הוא ומשמע להו נמי דבמסיר' לבד הוא נקנה בנשבע להעמיד מכר שטר בידו הוי כנשבע להעמיד בידו כל זכות שיש לו בשטר זה ועוד דלמפרשים שכתבו דטעמא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוי משום דמכירת שטרות מדרבנן אפשר דאפי' שטר שאין בו אלא שעבוד הגוף תקנו בו מכיר' וכ"כ הטור בשם הר' ישעיה דשטר ראיה בר מכיר' הוא אע"פ שכ' שהרא"ש חלוק עליו מידי ספק שבועה מיהו לא נפיק מנחם זה הילכך יש לו להשתדל ולהעמיד המכר ביד חיים כאשר נשבע ואע"ג דמאחר שאין לחיים זכות במכר שטר זה אם לא מכח שבועת מנחם ואם יבא מנחם לקנות החצר ואח"כ ימכרנו לחיים יסלקוהו המצרנים באומרם שהם לא נתפייסו אלא למכר שמכר וילייסיד וכיון שנשבע על סמך דיבורם אינם יכולים לערער דבמקום פסידא דמוכר ליכא דינא דבר מצרא כמו שכתבתי אבל במכר שמכר מנחם לחיים לא נתרצה ואם נשבע כיון שלא סמך על דיבורם נשבע איהו הוא דאפסיד אנפשיה דאם לא כן כל מוכר ישבע להעמיד המכר ביד הלוקח ונמצאו המצרנים מסולקי' מעצמם ונמצא דינא דבר מצרא מתבטל מאליו אלא ודאי לא אמרינן הכי אלא היכא דנשבע על סמך דיבורם אבל בנשבע שלא על סמך דיבורם לא ואם כן אין תועלת לחיים בהשתדלות מנחם כל שהולך ועדיין עם וילייסיד כדי להשתדל להעמיד המכר ביד חיים אף אם לא יזכה בדין יצא ידי חובת שבועתו דמה לו לעשות עוד ואם היה כתוב בשטר מכר זה כשעקור דירתי מפה הרי חצרי מכורה לך מעכשיו בכך וכך לבנים אז הוי שטר קנין גמור ואפי' לא היה שבועה בדבר לא היו יכולים המצרנים לערע' על מנחם לפי שכשעוק' דירתו איגלאי מילתא למפרע דמשעת כתיבת שטר זה נקנה לו חצר זה וכיון דכבר נתפייסו באותה שעה אינם יכולים לערער אחר שקנה זה הקרקע ואה בא מנחם למכור שטר זה לחיי' כיון דכשיעקור דירתו וילייסיד נמצאת חצר זה קנויה למנחם מעכשיו נר' שהמצרנים יכולים לעכב דהוי מוכר הקרקע מעצמו כיון דיש קנין בגוף הקרקע ואפילו למ"ד דממשכן לאחר שאין בן המצר יכול לומר לו אני אלווך אע"פ שע"י משכונא זו כשיבא המלוה לקנות קרקע זו אין יכולים לעכב עליו בני המצר הכא מודה דשאני התם דיכול לטעון בעל הקרקע זה נוח לי ואתה קשה ממנו אבל הכא דלא שייך האי טעמא כיון דאם יעקור וילייסיד דירתו הוי קרקע זה מכור למנחם למפרע נמצא שכשמוכר שטר זה הוי כמוכר גוף הקרקע והילכך יכולים המצרנים לסלק לחיים זה ופשיטא דאין וילייסיד חייב לפייסם להעמיד המקח ביד חיים שהוא לא נתחייב אלא להעמיד המקח ביד מנחם והרי הוא פייס את המצרנים כדי להעמידו בידו ואע"פ שחיים זה מכח מנחם קא אתי ותביעותיו קנה מה לו לוילייסיד הרי כשעוקר דירתו נקנה הקרקע למנחם למפרע משעת כתיבת השטר ואם אח"כ מכר מנחם שטר זה לחיים מכר חדש הוא זה שהוא עושה עכשיו ואין לו לוילייסיד עסק בו זהו הנראה לענ"ד הצעיר יוסף קארו
6
