אבקת רוכל ר׳Avkat Rokhel 200
א׳יו שאלה רוב חכמי קהל מצרים י"ה הסכימו שלא יוכל שום חכם לכוף לשום אדם לדון אלא בשלשה שיבררו ע"פי רוב החכמים החתומים בהסכמה ההיא בכח נידוי ועתה קמו קצת בעלי תורה ועשו הסכמה שלא יהיה רשאי שום אדם להורות ולא להתמנות לדון בשלשה אלא א"כ יהיה מארבעים שנה ומעלה ואפי' שיהיה ראוי להוראה וגזרו בכח חרם על כך יורנו רבינו אם יש לחוש לחרם שלהם גם אם קצת מהחתומים בהסכמה ראשונה רוצי' לחתו' בזאת ההסכמה החדשה אם הם עוברים על הנידוי של ההסכמה הראשונה או לא:
1
ב׳תשובה תחלה צריך לבאר אם הסכמה חדשה זו מסכמת אל הדין אם לא דגרסינן בסוטה בפרק היה נוטל ומייתי לה פ"ק דע"ז אמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד ארבעים שנה ופריך והא רבה אורי פירוש וכל שנותיו לא היו אלא ארבעים ומשני בשוין ופרש"י בשוין בחכמה שאין בעירו גדול ממנו אז מותר להורות אפילו פחות מארבעים וכן פי' בתוס' בשם ר"י וכן מוכיח פשט הלשון דאמאי דפריך והא רבה אורי ומשני בשוין שאל"כ היל"ל הכא בשוין וכ"ש לפי הגירס' שבע"ז שכתוב בספרים התם בשוין דמוכיח כרש"י בהדייא ואעפ"י שיש מי שפירש דבשוין אין לו להורות משום דק"ל ההיא דברכות דאמרינן באתר דאית גבר לא תהא גבר ומוקמינן להו בשוין כבר תירצו אותה בתוס' בתירוצא רויחא בשם ר"י גם לפי מי שפירש רבינו חננאל ההיא דברכות לא קשיא מידי וכיון שכן נקטינן סוגייא כפשטא כדפרש"י דבשוין יכול להורות:
2
ג׳נמצא העולה מסוגייא זו דהיכא דליכא בעיר בן ארבעי' גדול בחכמה יותר ממי שאינו בן ארבעים יכול הוא להורות והגיע להורות והגיע להוראה מיקרי ואדרבא אם אינו מורה יש צד איסור בדבר מדכתיב ועצומים כל הרוגיה וכיון שכן בעלי הסכמה הזאת השנית היו צריכים לפרש בהסכמתם שפחות מארבעים לא יורה כל שיש גדול ממנו אבל לגזור דרך כלל שלא יורה פחות מארבעים אין זה מן הדין שהרי אם אין בעיר גדול ממנו נמצא שהגיע להוראה ואינו מורה ועובר על ועצומים כל הרוגיה ונמצא שיש בהסכמה זו החתומה מה שהוא הפך מן הדין ומ"מ היו מפרשים כאשר כתבתי:
3
ד׳הנה הר"מ במז"ל בחבורו לא הזכיר חלוק בין ארבעים לפחות מ"מ רק כתב בפ"ה מהלכות ת"ת וז"ל ולא כל מי שמת רבו מותר לו להורות אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להוראה ונ"ל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כו' ובן חכם שהגיע להורא' ואינו מורה כו' ולא תלה הדין שם בשנים כלל רק קרא תגר לבד על התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי וקופצי' ויושבים בראש לדין ולהורות כמבואר שם בארוכה והדברים ברורים שם שאינו קורא מפיל חללים ושוטה ורשע אלא למי שאין בו ידיעה להורות לא מפני מעוט שנים גם בה' סנהדרין כתב הר"מ במז"ל תנאי הסנהדרין גם תנאי ב"ד של ג' ולא הזכיר זה כלל והזכיר שלא ימנו בסנהדרין זקנים יותר מדאי ואם איתא היה לו לומר גם תנאי זה שלא יהיה פחות מארבעים אם לא יש גדולים מהם מוכח בהדייא דלדידיה אין תלוי בארבעים שנה כלל אלא בידיעה גם הרא"ש בפ"ק דסנהדרין כתב גרסינן בע"ז מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה כו' ולא כתב מ"ש בגמרא ועד כמה עד ארבעים ואעפ"י שבע"ז כתבו נראה שמה שכתב בסנהדרין הוא יותר עיקר ומ"ש בע"ז סירכא דלישנא דהרי"ף נקט כמנהגו אבל בסנהדרין שאינו מקומו וכתבו להוראה לא חשש להזכיר ההיא דארבעים שנה כלל וכשיטת הר"מ במז"ל וכן גם כן הר"יף גופיה בסנהדרין לא כתב ההיא דארבעים ובע"ז סירכא דגמרא נקט וכן ר"י בספר שחבר קיצור לפסקי אביו בההיא דע"ז לא כתב דבר ובסנהדרין כתב דברי אביו ולא הזכיר ההיא דארבעים גם בטור י"ד כתב דברי הרמב"ם לבד גם בחושן המשפט סי' ז' כתב בן י"ח כשר לדון לכ"ע ובן י"ג הוי פלוגתא וכן יאשיהו החזיר כל דין שדן עד י"ח מוכח דבן י"ח ולמעלה דן כהוגן מוכח דסבירא להו דלאו בשנים תלייא מילתא כלל רק בחכמה וחריפות ובקיאות והאמת כי יש לתמוה מנא להו לדחות סוגייא ומסקנא דגמרא דלית בה פלוגתא כלל וכבר תמה הר"ן בע"ז על זה גם על הריא"ף שכתב ההיא דעד כמה עד בן ארבעים ושבקה לקושיא דרבה ותירוצא דבשוין:
4
ה׳ומהר"י קארו נר"ו בחבורו השתדל לפרש הקושיא ולתת טעם להרמב"ם והרי"ף ורבינו ירוחם מפרש כדבריו שכתב וכן אסור למי שהגיע להוראה ואינו מורה והוא בן ארבעים ואע"ג דאפשר שכוונתו למ"ש והוא בן מ' אכולה מילתא קאי כי אז נקרא הגיע להורא' בין שלא להורו' קודם בין שלא לימנע אח"כ והוא כמו עד כמה הוזכר בגמ' דוק ותשכ' מ"מ גם אם דרכו של הרמב"ם וטעמו במה שהשמי' זה נסתרה ממנו על דבריו נסמוך ואין לנו אלא מ"ש ומה שביאר הוא וכיון שלא ביאר זמן ארבעים שנה נראה ודאי שדעתו שאין הדבר תלוי בשנים כי כבר ביאר בהקדמתו לחבורו שחבורו כולל כל התלמוד וכל החבורים ואין צריך לספר אחר כלל לא בדינים ולא בתקנות כו' כמבואר בדבריו ומ"מ נר"ל לתת טעם וסבה להשמטת מסקנא זו מפני שסובר שכיון שהעלו בגמרא שבשוין מותר להורות אפי' שאינו בן ארבעים ויש בעיר שוה לו בחכמה בן ארבעים א"כ ע"כ צ"ל כי אותו שאינו בן ארבעים לא קרינן ביה כי רבים חללים הפילה בשום אופן כל שראוי להוראה דאם איתא דכל שאינו בן ארבעים הוראתו גרועה מפני גריעות סברתו ומפיל חללים הוא איך תסתלק חששא זו בשוין ודאי שהיה ראוי דכיון שהוא אינו בן ארבעים שנה וסברתו חלושה וקלושה ויש שם חכם אחר כמוהו והוא בן ארבעים שלא יוכל להורות בשלמא למי שמפרש דבשוין אסור להורות אלא א"כ הוא גדול מן הכל ניחא שכיון שאין שם חכם כמוהו מודה הוא אפילו פחות מארבעים אבל כיון שכבר העלינו בפרש"י שאפילו שיש שוה לו בחכמה מותר הוא להורות קשה טובא כאשר כתבתי שכל שאינו בן ארבעים אינו שוה לבן ארבעי' אלא ודאי נראה שמה שאמרו בגמרא ועד כמה עד ארבעי' אין הכוונה לומר שקודם מארבעים הוראתו וסברתו קלושא דלאו בשנים תלייא מילתא ההוראה אלא בחכמה ובבקיאות אלא שמפני כבוד הגדול ממנו אמרו כן וכוונתם לומר שעד ארבעים ראוי לחלוק כבוד למי שגדול ממנו אבל למי ששוה לו אין לו לחלק כבוד ולהמנע מלהורות כי אפי' פחות ממ' אינו נקרא מפיל חללים אלא שיש לו להמנע מפני כבוד הגדול ממנו ולכך לא הוצרך הרמב"ם לכתוב דבר מזה גבי מפיל חללים כי כבר כתב כל ת"ח שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו והיא מתני' במסכת אבות ובכלל מאתים מנה:
5
ו׳ובהא ניחא נמי מ"ש הריא"ף ההיא דארבעים ולא כתב קושיא ושנוייא בשוין כי כיון שמה שאמרו בן ארבעים פשיטא דלאו להיות מפיל חללים קאמר כי אין טעם לתלות זה בשנים וכ"ש לדברי רש"י דמפרש ארבעים משנולד אלא ודאי לחלוק כבוד נאמר וכיון שכן הדבר ברור דבגדול ממנו מיירי אלא שהמקשה היה סבור דרבה אורי אפילו במקום גדול ומשני דלא אורי אלא בשוין נמצא שאין באותה קושיא ובאותו תירוץ דבר שיצטרך הריא"ף לכותבו לענין הדין:
6
ז׳ואעפ"י שלפי דרך זה שכתבתי נמצא שמה שאמרו בגמ' עד כמה אינו חוזר למה שנזכר במימרא דהיינו הפלת חללים מצאתי קרוב לזה בכתובות פרק אעפ"י עלה דמתני' דתנן והתלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות ובעי עלה ברשות כמה ומתמהינן כמה כמה דיהבא ליה רשותא ומפרשי' אורחא דמילתא כמה ופרש"י ז"ל דרך ארץ שלא ישא עליו חטא כו' דוק ותשכח ואף אם דרך זה רחוק ולא דמי כולי האי לההיא דכתובות מ"מ הדבר נראה מוכרח מעצמו וכבר כתבתי שאפילו אם לא נדע טעם לרבי' על דבריו ראוי לסמוך שאפשר שיש איזה סוגייא או איזה הכרע להוכי' הפך מזה:
7
ח׳וכבר כתבתי שגם הרא"ש ור"י בנו דעתם כן ואפילו אם יהיה ספק או מחלוקת בדבר כבר כתב ר"י קולון בשרש כ"ה שדבר של נידוי שיש בו מחלוקת פוסקים ראוי ללכת להקל לדעת הריא"ף שפסק בהנהו בעיי דאלו מגלחין לקולא וכן נראה גם דעת הרמב"ם וה"ה לנ"ד וכבר פשט המנהג בזה ולא ראינו גם לא שמענו מי שערער בדבר כלל ועוד נראה לי לומר שאפילו לפי מה שאמרו בגמרא שאין לו להורות עד ארבעים שנה היינו כשלא נטל רשות מרבו אבל אם נטל רשות מרבו שראה בו דעת נכונה ורחבה הדעת נותן והסברא מחייבת דבכי האי לא קרינן ביה כי רבי' חללים הפילה ולא גרע משוין שהעלו שיכול להורות ולשון הרמב"ם כן מוכיח למסתכל בו דבנתן לו רשות לא שייך לומר אינו ראוי להוראה ולא שייך ביה מפיל חללים ומינה גם לפי הסוגייא דתלי בשנים דמ"מ אפי' אם יש גדול הוי כשוין כל שנטל רשות אלא שלפי זה קשה למה כשהקשו והא רבה אורי לא תירצו שרבה נטל רשות מרבו ואפשר לתרץ דקושטא דמילתא ומילתא דברירא ליה משני שידע שבדורו לא היה שם גדול ממנו אבל נטילת רשות לא קים ליה כי אפשר שלא נטל ומאן דפריך אפשר דהוה ס"ל דבפחות מארבעים בשום אופן אין לו להורות וכיון דתירצו דבשוין מורה אע"פי שזה אינו בן ארבעים וזה הוא בן ארבעים ממילא דה"ה והוא הטעם שגם אם יש גדול אם נטל רשות מרבו שיש לו להורות ובודאי שאין לקרות לזה שוטה רשע וגס רוח ומפיל חללים ויותר ראוי שיורה זה מבשוין:
8
ט׳ובר מן כל דין נ"ל דלכ"ע אין זה נקרא עובר עבירה או איסור שיחול נידוי עליו והרי בשוין יכול להורות וכל זה אני אומר על הקדמה שיש בעיר בן ארבעים גדול ובקי יותר מאותם שאינם בני ארבעים ולפי מה שגזרו שלא יתמנו בשלשה צריך שיהיה שם בעיר שלשה יותר גדולים וכבר כתב ר"י קולון כי הרבנות והחרטה תלויה בבקיאות וכדאיתא בסוף ברכות הכל צריכין למאריה חיטייא אבל אם אין שם ג' בני ארבעים יותר בקיאים והגונים ודאי יכולין לדון ולא קרינן בהו ועצומים כל הרוגיה:
9
י׳ועוד אפשר אם קבלו אותם עליהם לא גרע מנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר וכיון שנתבאר שחרם זה אינו מפני שעוברים על דברי תורה הרי הוא ככל הסכמות והקנסות והעונשים שעושים הקהל לאיזה צורך שצריך שיהיה בהסכמת הכל וכמ"ש המפרשים על ההיא דרשאין בני העיר להסיע על קצתם ודוקא כשהתנו כלם וכן בהנהו טבחי כתבו כן שצריך שיהיו כל בני אותה המלאכה וכיון שכן הדבר ברור שהחרם שהחרימו הקהל על קצת בעלי תורה אינו חל על זולתם ואינן חייבים לקבלו ואפי' הרוב אין יכולין לכוף את המיעוט על זה וגם הנידוי הראשון שנידו שלא יכוף שום אדם אלא בפני הג' שיתבררו ע"פ רוב החותמים אינו נראה שיחול על אותם שלא באו על החתום כי אם ישבו ג' בדין לדין לאותם שלא חתמו בהסכמה א' אינו נראה שיעברו על הנידוי אפי' שיהיה בהסכמת הרוב וכ"ש חרם זה שכפי הנראה הוא בהסכמת המיעוט הכלל העולה כי כל חרם וכל נדוי שיעשה אין חייבים לקבלו אלא אותם החכמים שיעשו אותו אלא א"כ הוא למנוע האיסור משא"כ בנ"ד לכ"ע כאשר נתבאר ואפי' כשהוא על דבר איסו' כתוב בת"ה סי' רע"ד שצריך שהמנדה שיכוון לש"ש כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוון כלל לעצמו להנאה ושום תועלת ואם לא כן אין ממש באותו נדוי ועפ"י טעם זה הורה שם בחכם א' שנכשל בד"ע שדינו במילתא שחייב עליה נידוי כהלכה וקפץ עליו אותו חכם ונידהו והרגישו הכל שלא נידה אותו רק מחמת שנאה כי היו אחרים שנכשלו באותו ענין ולא השגיח לנדות אותם והורה שאין ממש בנידוי זה וראייתו מההיא דאמרי' בירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידוייו נידוי דכיון שזה החכם מתנקם בנידוי זה משונאו ומכניע אותו הרי זה נקרא מנדה לצורך עצמו ואין נידויו נידוי:
10
י״אולענין מה שבא בסוף השאלה על מקצת החתומים בהסכמה הראשונה כו' איני רואה בהסכמה זו השנית דבר שינגד להסכמה ראשונה כי הנידוי הראשון שלא היה אלא שלא לכוף כו' וכל שזה החתום בהסכמה ראשונה גם בשנית אינו כופה לדון בפני ג' שלא נתבררו ע"פי החכמים החתומים אינו עובר על הנידוי כי אין כתוב בנידוי ההסכמה הראשונה גם שיהיו מחוייבים החתומים לכוף לדין בפני ג' שיבררו רוב החכמים וזה נראה פשוט:
11
י״באמנם אם אחר שעשו הסכמה זאת השנית נתמנו אותם החתומים בהסכמה ראשונה מבלתי שיבררו אותם הרוב אז ודאי עוברים על הנידוי וכן אם יחזיקו ביד איזה ב"ד אחר שלא יהיו מבוררים מרוב החתומים בהסכמה ראשונה ויכופו לדין בפניו אז ודאי הם עוברין על הנידוי הראשון שקבלו עליהם שלא לכוף כו' אבל כל זמן שלא היה דבר מזה יכולין לומר להוסיף על ההסכמה הראשונה באנו ולא לבטל אותה ואין בזה מקום לומר שעוברין על הנידוי הראשון כלל והנראה לעניות דעתי כתבתי הצעיר יוסף קארו
12
