אבקת רוכל ר״בAvkat Rokhel 202
א׳יז שאלה חכם שביזה חכם אחר וחרפו וקראו רשע וקמו תלמידיו ונידו למי שביזה את רבם וקם החכם המבזה ונידה אותם נידוי איזה מהם חל:
1
ב׳תשובה גרסינן בפ"ק דקדושין הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו עד לחייו פרש"י יורד עמו עד לחייו כלומר לזו אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאתו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו עכ"ל וה"מ בעם הארץ המזלזל עם הארץ כמותו אבל עם הארץ המבזה ת"ח דין אחר יש לו דגרסינן בפרק אלו מגלחין אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא ואמרי לה רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידוייו נדוי וכן יש ללמוד עוד מההוא עובדא דפרק עשרה יוחסין דההוא נהרדעא דאמר מנו יהודה בר שויסקל דשקיל בישרא מקמאי ואפיק רב יהודה שפורי ושמתיה ואם לא נידהו הת"ח עצמו חכמי העיר מנדין אותו כדאיתא בפרק אלו מגלחין ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתיה ובירושלמי פרק הנז' הדא אמרה המבזה את החכם אפי' לאחר מותו צריך נדוי וכתבה הרמב"ם בהלכות ת"ת כלשון הזה השנוי בירושלמי ואם חכמי העיר לא נידהו ורצו תלמידיו לנדות למי שמזלזל בכבוד רבם מתורתו של תלמוד מפורש לא למדנו מתורתו של הריב"ש למדנו שכתב תלמיד שנידה לכבוד רבו שביזוהו וחרפוהו לפניו שלא בפני הרב נראה ברור שהתלמיד יכול לנדותו מק"ו שאם לכבוד עצמו שאין ב"ד חייבים לנדותו הוא עצמו מנדה כ"ש לכבוד רבו שב"ד חייבים לנדותו ועוד שגם זה בכלל כבוד עצמו שביזו וחרפו רבו בפניו הגע עצמך שחרפו אותו לומר שהיה אביו מלשין או רשע הרי הוא מנדה לכבודו וכ"ש על רבו שהביאו לחיי העה"ב עכ"ל כל זה בעם הארץ שזלזל לחכם אבל בחכם שזלזל לחכם אחר צריך לחקור אם ב"ד מנדין אותו או אם הוא עצמו רשאי לנדותו או אם תלמידיו רשאים לנדותו:
2
ג׳ונראה לכאורה שב"ד מנדין אותו כדתנן בפ"ה דעדיות גבי עקבייא בן מהללאל הוא היה האומר אין משקין לא את הגיורת ולא את השפחה המשוחררת וחכמים אומרים משקין אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה ונידוהו ומת בנידוייו ומייתי מינה בפרק מי שמתו המספר אחר מטתן של ת"ח מנדין אותו אבל יש לחלק ולומר דה"מ לחכם שזלזל בכבוד חכם גדול ממנו שהרי שמעיה ואבטליון מהזוגות היו זה נשיא וזה אב"ד כדאיתא בפרק אין דורשין ועקביא אפי' אב"ד לא היה כדתנן בפ"ה דעדיות ועוד דשמעיה ואבטליון היו רבן של כל ישראל בדורו' הראשונים ועקביא שבא אחריהם הו"ל לגבייהו כדין תלמיד לרב ומפני כך נידוהו אבל אם היה שם חכם אחר שאינו מופלג ממנו בחכמה לא היו מנדין אותו דייקא נמי דבפרק מי שמתו מייתי הא דנידו את עקביא על הא דאמר ריב"ל בעשרים וארבעה מקומות מנדין לכבוד הרב דמשמע דוקא לכבוד הרב דומייא דשמעיא ואבטליון לגבי עקביה אבל חכם לחכם שכמותו לא והכי משמע בירושלמי פרק אלו מגלחין דגרסינן התם ביומוי דרבי ירמיה אתא עקא על טברייא שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בר' בון שלח אמר ליה עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר"ח בריה דר' יצחק מטושייא יתיב תמן א"ל שמעתין שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו א"ל דוגמה השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאילין ונדון אילן לאילין וחשון אלין לאלין וצרכון משתריי' אלין לאלין וא"ל וכי ר"ח בריה דר"י מטושיי' ואנון רבנן דשמע מינייהו אין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבע' בן נבט לא הוי ידעי מתניתין דדוגמא השקוה ותו מאי האי דקאמר ונדון אלין לאלין וחשון אלין לאלין וצרכון משתרייא אלין מן אלין מעיקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי וצ"ל דהוו סברי ר"ח בריה דר"י מטושייא ורבותיו דההיא דדוגמא השקוה שאני דהוה זלזול תלמיד לרב כדאמרן וה"ה למופלג ממנו בחכמה דהו"ל כרבו ומאי דקאמר אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט היינו לומר שכשם שירבעם בן נבט חלל ש"ש גם זה מתחלל ש"ש דכל שהוא מזלזל ברבו או במופלג בחכמה שהוא כרבו הוי חלול השם ותדע דכירבעם בן נבט ל"ד דהא ר"י שמית לההוא מדרבנן דסנו שומעני' כדאיתא בפרק אלו מגלחין וההוא לא כירבעם ב"נ עשה אלא כיון שהיה מתחלל ש"ש אל ידו הו"ל כירבעם ב"נ ורבי ירמיה אף על פי שהיה יותר חכם ורבי יעקב בר' בון לא היה כל כך מופלג בחכמה ממנו ולפיכך לא היה רשאי לנדותו אעפ"י שזלזל בו ורבי ירמיה היה מחזיק עצמו למופלג בחכמה מר"י בר' בון מש"ה הקשה לזה מדוגמא השקוה ורבי חייא בריה דר"י מטושייא לא הדר ליה מידי מפני כבודו משום דרבי ירמיה היה מחזיק עצמו למופלג בחכמה מר"י בר' בון נידהו ורבי יעקב ב"ב לא היה מחזיק לר"י למופלג ממנו ואם כן הו"ל ר"י מנדה שלא כדין וחייב נידוי ולפיכך נידהו גם הוא וכשנתיישבה דעתם חשש ר"י ב"ב שמא ר"י מופלג ממנו בחכמה וכדין נידהו ור"י חשש שמא לא היה הוא מופלג כל כך מר"י ב"ב ושלא כדין נידה אותו ומש"ה צריכין משתרייא אלין לאילין:
3
ד׳עלה בידינו שכל שאינו מופלג ממנו אינו רשאי לנדותו על שזלזל בו וכן נראה מדקדוק דברי הרמב"ם דאין חכם יכול לנדות למי שזלזל בו אלא אם כן הוא עם הארץ או שהמזולזל מופלג מהמזלזל שהוא כאלו הוא רבו וכיון שהוא אינו רשאי לנדותו גם ב"ד אינם רשאים לנדותו דאל"כ למה לא הושיב רבי ירמיה ב"ד על רבי יעקב בר' ב' שינדוהו על שזלזל בו והיה יותר כבוד מלקחת נקמתו בידו:
4
ה׳ועוד שמה שב"ד מנדין חמור מכשהו' עצמו מנדה שהרי ת"ח מנדה לכבודו אעפ"י שאין ב"ד מנדין לכבודו וא"כ במקום שאינו מנדה לכבודו מכ"ש שאין ב"ד מנדין לכבודו ולישנ' דר"ח בר יצחק מטושייא הכי דייק דקתני אין מנדין בלשון רבים ואפי' במקום שהוא יכול לנדותו או שב"ד מנדין אותו כגון שזלזל בכבוד חכם מופלג ממנו דוקא הוא עצמו או ב"ד אבל תלמידיו אינם רשאי' לנדותו ומ"ש הריב"ש שהתלמיד יכול לנדות לכבוד רבו ה"ד כשהמזלזל בו עם הארץ אבל אם הוא חכם אינם רשאים לנדותו שהרי כשכתב שהתלמיד רשאי לנדות לכבוד רבו למדו בק"ו שאם לכבוד עצמו שאין ב"ד חייבים לנדותו הוא עצמו מנדה כ"ש לכבוד רבו שב"ד חייבים לנדותו וחכם שזלזל לתלמיד פשיטא שאין ב"ד חייבים ולא רשאים לנדותו ואם כן הכא אזל ליה ק"ו והטענה השנית שנתן שגם זה בכלל כבוד עצמו כו' הא פשיטא דלכבוד עצמו אינו יכול לנדו' אלא לעם הארץ ולא לחכם כמו שנתבאר:
5
ו׳ועוד שלא כל תלמיד רשאי לנדות לכבודו אפי' לעם הארץ שזלזל בכבודו וכמ"ש הר"ש בר צמח ז"ל תלמיד שנידה לכבודו אינו נידוי אלא א"כ הוא חכם ות"ח שנידה לכבודו תלמיד שהוא חכם קאמר והא דתניא מנודה לתלמיד הו' תלמיד והוא חכם קאמר אלא שעדיין רבו קיים ולכן קראוהו תלמיד והדבר מוכרח ממקומו שאין הנידוי אלא על כבוד מי שהצבור חייבים בכבודו ואין הצבור חייבים אלא בכבודו של חכם שנאמר והדרת פני זקן ואין זקן אלא חכם שקנה חכמה ויניק וחכים אמרי' לא ייניק ותלמיד וכן מוכרח לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות ת"ת שלא הזכיר תלמיד אלא חכם והביא הרי"ף ירושלמי דפרק מרובה המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו ואין זקן אלא חכם וה"ה לענין נידוי והרמב"ם ז"ל השוה בפרק הנזכר הנידוי אל הבושת וכל הנידויים הנז' בתלמוד לא מצינו אלא לחכמים ולא לתלמידים נמצינו למדים שאין מנדה לכבודו אלא חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור ולמד כל התלמוד בדברים הנהוגים ושיהא התלמוד שגור בפיו שיודע להוציא ממנו דין על קו היושר עכ"ל והתלמידים שעדיין לומדים בישיבה הדבר ידוע שאין בהם תנאים הללו:
6
ז׳נמצא שנידוי תלמידים הללו לחכם שזלזל ברבם אינו נידוי מתרי טעמי חד שעדיין הם תלמידי' ואינם רשאים לנדות אפילו לעם הארץ שזלזל אותם וכשהתלמידים שהם חכמים מנדין לכבוד רבם אין נידויים נדוי אלא מטעם שיכולים לנדות לכבוד עצמם ותלמידים שעדיין לומדי' בישיבה כשם שאינם יכולים לנדות לכבוד עצמם כמ"ש הר"ש בר צמח כך אינם יכולים לנדות לכבוד רבם אפילו לעם הארץ שזלזל ברבם לפי שרבם עצמו אינו רשאי לנדות למי שזלזל בכבודו אם המזלזל הוא חכם אלא אם כן המזולזל מופלג ממנו בחכמה ואם רבם עצמו לא היה רשאי לנדותו כל שכן שהם לא היו רשאים לנדותו:
7
ח׳ומ"מ נ"ל שאם יש באותם התלמידים הלומדים בישיבה מי שהוא מופלג בחכמה יותר מאותו חכם שזלזל בכבוד רבם שיש לחוש לו שלא בשביל שעדיין לומד בישיבה נגרע מערכו ומה שהצריך הר"ש ב"צ שלמד כל התלמוד נר' שלבני דורו שנאה אבל בדורות אלו לא ימצא מי שלמד כל התלמוד כי אם אחד מעיר ועוד דיחיד הוא בדבר זה כי לא נמצא לו חבר לא בראשונים ולא באחרונים נאם הצעיר יוסף קארו
8
