עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק חמישיAvodat Yisrael, Pirkei Avot, Chapter 5

א׳בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי כו' וליתן שכר טוב לצדיקים כו':
לכאורה הענין תמוה היתכן שיברא עולם כדי להפרע. וגם כיון שהיה יכול להבראות במאמר א' א"כ מה שנברא בעשרה מאמרות אין זה עילוי. אך האמת יורה דרכו ורמז התנא בזה הקושיא הגדולה האיך יתואר זאת שהבורא יתב' יברא עולמו ובריות בו יוצרו מדעתו הפשוט ומרצונו הטוב ואח"כ המצא ימצא בעולם רשעים וכופרים בו ית'. ולמה ברא כל אלה הס"א והתאות נוכראין וז"א והלא במאמר אחד יכול להבראות. ור"ל כי כח הפועל בנפעל וכפי כח הפועל שהוא אחדות פשוט יחויב בזה שגם הנבראים ממנו יסתכלו וישתוקקו תמיד לשורשם ויבינו לאחריתם אשר משם נחצבו ולעבוד אל האחדות הפשוט ולא לעבוד אל זולתו אך התירוץ הוא דא"כ לא היה שכר ועונש כי זה העולם הי' יהי' דוגמת עולם המלאכים שאין בהם שכר ועונש כלל מחמת שאין להם יצה"ר ומסתכלים תמיד באחדותו ורוממותו ולא יחשו כל ימיהם מעבודתו כי מחוייבים המה בזה גלל כן עשה וברא השי"ת זה העולם התחתון והיצה"ר והס"א וכחות הטומאה כדי להבחין ביתרון האור מן החושך דהיינו הרשעים אשר במחשך מעשיהם והצדיקים הם הצנע לכת עם השי"ת וזה היה מחסד השי"ת על עושי רצונו כדי להרבות שכרן ושנה החכם תיבות להפרע לשון גילוי כמו מל ולא פרע שממעשה הרשעים מתגלה ליתן שכר טוב לצדיקים וזה והלא במאמר אחד במלת בראשית יכול להבראות וכדפריך להני ויאמר דבראשית תשעה הויין ומתרץ בראשית נמי מאמר הוא שכן בראשית לשון ארשת שפתינו ומתמי' וכי בשביל זה צריך לברוא בעשר והלא בשגם במאמר אחד יהיו הרשעים ראוין לעונש. והצדיקים ראוים לשכר במקומן אמנם בא להודיע דאחד מורה לתכלית האחדות הפשוט באהבה ויראה. שכן בראשי"ת במ"ק אח"ד גם אהב"ה ותמן אותיות יראת אשר עליהם מיוסדים כל המצות כנודע שהוא עיקר העבודה ואלו נברא העולם בזה המאמר לחוד בבראשית היו הכל פונים לאחדותו ולא היה שום יצה"ר והיו הכל משתוקקין ומתלהטין תמיד לעבודתו ית"ש בלי בחירה כמו והחיות רצוא באהב"ה ושוב מירא"ה וא"כ הי' צמצום בשכר והשי"ת רצה לזכות את ישראל לפיכך ברא בעשרה מאמרות בששה ימים כל היצור לרמז בזה שהרשות נתונה לכל העולם לעשות כרצונו וחפצו להרע או להיטיב בלי שום הכרח וע"ז רומזין הרקיעין שנא' יהי רקיע ויהי מבדיל. ויעש את הרקיע. רומז ע"ז שעשה רקיע והבדל בפניהם ועשה מסך ופרש ענן לכסות על הקודש כלומר שיהא יוכל אדם לדמות כאלו השי"ת סר השגחתו מזה העולם ועולם כמנהגו נוהג עד שבכח החטא כמעט דוחק רגלי השכינה כדאיתא ולא עוד אלא שאומר תן לי מקום. ועשה מסך בפניהם שלא יסתכלו לאחדותו ית"ש שיהא אפשר לבריות לומר שאין הקב"ה משגיח בעולם ח"ו. הגם שבאמת עיני ה' משוטטות בכל הארץ. מ"מ (נעלם) מן הבריות וזה רקיע. ומובא בזוה"ק הפוך רקי"ע ותמצ' עיק"ר שזה הוא עיקר ותכלי' הבריא' סוף מעשה במחשב' תחלה. ועיקר השכר ועונש בא באמצעות הרקיע שהוא מסך מבדיל בין מים עליונים שהן מחשבות קדושות לתחתונים שהן מים הזדונים והבחירה לאיש אם לעלות במימי החסד דלעיל או מלרע מהחוט של חסד ואנן משבחין ואומרים האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע. מזר"ח בלא המ"ם נעשה חזר והשי"ת הוא הפותח. שבכל יום כרוזין נפקין. והעובד ה' הוא המחזיר והבוקע. כדרך שאומרים על המתפלל בכוונה בוקע חלוני רקיע. וענין החזרה שאנו מחויבין להחזיר להשי"ת כל החושים והכחות הראות והשמע כו' ע"ד כי ממך הכל ומידך נתנו לך: כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר הוא לשון זריחה ובהירות. ועדן לשון חיבור כמו שפירש"י בפ' מעדנות כימה. ור"ל ונהר רומז על הנהירו עילאה והזריחה הראשונה שזרחה לפניו ית"ש וההבטה הראשונה שעלה ברצונו הפשוט לברוא עולמו המחשבה היה מאחדותו הפשוט ואח"כ ומשם יפרד. רומז על הרקיע שעשה פירוד ופרוסה בינו ית"ש לבין הבריות שלא יוכרחו להסתכל עליו כל שעה וכנ"ל. וכ"ז שעי"ז והי' לד' ראשים שעי"ז יוכל כל אחד לבא למדריגה שיהיה ראש לארבעה הן ד' אותיות השם הוי"ה ב"ה שהוא ית"ש מהוה כל העולם. וזה הוא הצדיק השלם המסגל מעשיו אשר נתעלה במחשבתו ית"ש. ובשבילו נברא העולם ונתהווה כל הויות נמצא הוא ראש להן כנזכר בזוה"ק פירושו. ואיתא בזוה"ק מאי שמי' דהאי נהר יובל שמו. רומז על היובל הנזכר בכתוב בשנת היובל: א"י לשון הבל והן ז' הבלים הקדושים שאמר קהלת שעליהם העולם עומד בהבל פיו. ואית הבל ורעות רוח שמהם מקיים החיצונים וכל הדברים הטמאים שבעולם. ונגד שנת היובל שאמר בו תשובו איש אל אחוזתו. ורומז על האדם שימי שנותיו שבעים שנה. ומעשרים שנה שהגיע לכלל עונשין עד שבעים הם נו"ן שנה מספר היובל ואז מוכן לשוב אל אחיזתו אחוזת עולם העליון. והנה זה היה תכלית הבריאה כי זה כל האדם מחויב תמיד להשתוקק אל זה להעלו' נפשו למקורה ומתי אבוא ואראה את פני אלהים חיים ובשביל זה היה המחשבה הקדומה שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם ואדם עלי' שמי' נק' כי הי' כן המחשבה והכוונה שיקשר האדם נפשו למעלה בשורש השורש העליון בגודל תשוקה לשוב למקורה כאשר יהיה לבסוף וזה הוא עיקר העבודה. ולזה נתן לנו השי"ת מצות הספירה לתקן ולברר זאת שהם שבעה שבועות מספר היובל. והנה האבות ובניהם הם לוי קהת עמרם משה הם היו מרכבות לאלו הבחי' ופעלו כל זאת ועשאו תיקון העולם שעליהם נשתת העולם. ומשה שהיה בשביעי תיקן עד שנגלה ממ"ה הקב"ה לעמו ישראל בהר סיני פנים בפנים:

ב׳עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו'. וקבל שכר כולם:
השכר הוא העבודה כענין שכר מצוה מצוה. מה שהשי"ת נותן לאדם מחשבות טהורו' וקדושות וזה הוא הג"ע בעצמו וכן ח"ו ההיפך המ"ז והסט"א כחות הטומאה שניתן לאדם זה לעומת זה הוא הגיהנם. והנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כמש"נ שכל נשמ' היא מעורב טוב ורע. ולכל נשמ' יש חלק בתורה ועבודה ואורות העליונים המוכנים לה אם תיטיב דרכיה. ואם ח"ו לא תיטיב. אזי אלו האורות אין להם מקום לחול ובאים אל הצדיק העובד את ה' ונתגלים אליו ומוסיף בזה כח ועוז בעבודת השי"ת. וכמו כן חלק הרע של הצדיק המדחה אותו בשתי ידים. הרשע הרודף תמיד אחר חמדת עוה"ז והס"א והכחות הטומאה מקבלם בסבר פנים יפות. וז"ש רז"ל זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. דאלת"ה תיקשי מה חלק יש להרשע בג"ע אלא יען שהכל ממקום אחד באו ולכל נוצר יש לו חלק הטוב והרע. והצדיק במעשיו מוסר את חלקו הרע. והרשע להיפך וכדבר האמור למעלה. ולזה בא אאע"ה ונטל שכר כולם ודו"ק:

ג׳עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה כו':
עשרה נסיונו' והעשר' מאמרות רמז להי' ורומז שצריך להסתכל תמיד בשפלותו. ולזה ג"כ בי"מ רומז לאות י נקודה זעירא שבאותיות רומז ג"כ על האדם שצריך להסתכל תמיד בשפלותו ויהיה בגדר ההכנעה ממש. עד שכמעט לא ירגיש באיכותו וממשו וידמה כאילו הוא בריה זעירא בעולם וישים בנפשו ידיעה נאמנה איך שהוא אין ואפס והש"י ברא אותו בכל כחותיו תנועותיו ומחיה אותו ולולא עזרתו ית"ש שכנה דומה נפשו. ויחשוב שאינו כ"א נקודה זעירא דמות י ומצדו איננו כדאי לעבוד את השי"ת אם לא מחסדו ית"ש. וגם רומז כמו שהי' היא נקודה אחת בפני עצמה ויכולין לעשות כל האותיות ממנה ולהפכה לאיזה אות שירצה. כמ"כ יחשוב שכולו ביד ה' וכל מה שהוא עושה עמו הוא עושה. ולאיזה בחינ' מבחי' הא"ב יהפוך א"ע יוכל לעבוד אותו. אם יעשנו א יהגה בתורת ה' יומם ולילה ויהיה דוגמת הא שהתורה נשפעת לו ממרו' בי' עליונה (חסר) והוא הו המקבל אותה ומשפיע ומלמד לאחרים בי' התחתונה. ואם יעשהו ב במילואה ר"ת "בכל "יום "תמיד יתמיד בעבודתו תמיד ואם יעשהו ג יהא גומל דלים. ואם יעשהו ד יהא במדרג' ענוה ודלי רוח. ואם יעשהו ה (חסר) הא לחמא כו' רומז שיהא עובד את השי"ת באמיתת מציאותו ואחדותו הגמור הממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה ויוכל לעלות למעלה דרך כל העולמות וליחד אותם יחד ביחוד גמור בקשר אחד עד הא"ס ב"ה דוגמת אות הוא"ו שעולה בשוה מתתא לעילא והיינו שאם יעשהו וא"ו כמו ווי העמודים היא הדביקות הגמור שיהא תמיד דבוק וקשור בקשר חזק ואמיץ בא"ס ב"ה ואם יעשהו זי"ן יהא ממארי נצחין קרבין נגד אויביו לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה למקום שיהא שם הרוח ללכת שם ילך כי הכל הוא ממנו וכנ"ל הפותח בכ"י דלתות שערי מזרח בריש פרקין ע"ש. וזה כדי ליתן שכר טוב לצדיקים. הנה נחלקו הפוסקים במלת הטבה ופירושו. והרמב"ם ז"ל הסכים בשכלו הזך שהוא לשון הדלקה וכדעתו הובא בזוה"ק. אכן שאר מפרשים פירשו ג"כ לשון כיבוי ובודאי סובל שני הפירושים. וזה שכר טו"ב רומז ג"כ הדלקה והטבה רומז לאור ישר וחוזר שזכרנו בפי' שערי מזרח כנ"ל. שעיקר השכר הוא העבודה בעצמה מה שהש"י זורח על הצדיקים אור בהירתו ונהנין מזיו השכינה. וזה אמרו צדיק כי טו"ב. וזה מה שאנו אומרים מי כמוך באלים ה'. ר"ת מכב"י לשון כיבוי רצה לומר כנ"ל שעם גודל העבודה צריך האדם להיות קטן בערכו כאלו כבה נרו כנר בפני האבוקה והכל הוא מכחו יתברך שמו ובחסדו הגדול. ולכן מרומז בפסוק זה של מי כמוך שם של "מיכאל שהוא שר של חסד. וגם רומז מכב"י שאור א"ס ב"ה והקדושה של מעלה המאירה לאדם מוכרח להיות בבחי' כיבוי ושיחזור לאחוריו כאור האבוקה שזכרנו למעלה שאורה לאחרי' ומיקטף קטיפ' והחיות רצוא ושוב כ"א יהי' מתמיד האור ישר ממש בלי הפסק הי' האדם בטל במציאות ממש וזה חסד הבורא עלינו שיהא האדם מתקיים. וזה והתהלכתי בתוככם. ולא אמר ואלך רומז להליכות הרבה כמו הולך וחוזר. וכמו שפירש"י ז"ל אטייל עמכם בג"ע ודרך הטיול לילך אילך ואילך:

ד׳עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. ולא הסריח בשר הקודש מעולם כו':
ביאור הענין כי בשר הקודש הוא כמד"א וצאצאיו חתם באות ברית קודש. והנה בודאי במקדש באו שמה אנשים ונשים וכו' וזה הנס שלא בא שום הרהור נדנוד עבירה לא לאנשים ולא להנשים בהרהור כלל:

ה׳ ולא הסריח בשר הקודש: קאי על האנשים כנ"ל וביותר צריך ליזהר מזה בימים האלו הם ימי תמוז וחצי אב טבת וחצי שבט. דעלייהו כתיב ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה. הוא העובד את ה' לאמר זנתה תמר כלתך. "תמר הוא לשון תמורה. כלת"ך הוא לשוו תאוה כמו כלתה נפשי לתאוה. ור"ל שבאלו השלשה חדשים מתגברים כחות הטומאה והקליפות בעולם ומתגברים החמדות ותאות זרות בעולם. וזה זנתה תמר כלתך. ר"ל התאות והחמדות הקדושות נתחלפו בתאות נכריות. ויאמר הוציאה ותשרף. ר"ל שאלו התאות זרות צריך לשרוף אותם בכח הקדושה ולהבות אש שלהבת י"ה וגם באלו החדשים צריך (ליזהר) כי ניסן הוא הראש ואייר וסיון הם האזנים ותמוז ואב הם העינין. ואלול הוא (החוטם) ועליו כתוב ותהלתי אחטם לך:

ו׳ולא נראה זבוב בבית המטבחים. כמד"א זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. הם המחשבות זרות ורעות המתרגשות לבא בעולם. וקאי על הכהן שהיה אוכל הקדשים שלא נראה זבוב על שלחנו והיה אוכל בקדושה ובטהרה כי כן צריך להיות אכילת האדם דוגמת הקרבן שלמעלה בלא שום פסול מחשבה כלל וכלל. כי עתה בעת צרותינו השלחן הוא במקום מזבח והמאכל הוא דוגמת הקרבן. ולכן צריך האדם לקדש עצמו בקדושה יתירה ובמחשבות קדושות וטהורות שיהיה הלחם אשר הוא אוכל דוגמת הקרבן בלי שום מחשבת פסול ד"א כלל ותשבע נפשו מאכילת קודש. ואז גם הזיווג יהא בקדושה ולהוציא זרע בירך ה' עבדים להשי"ת. ואם לא יקדש עצמו בעת האכילה רק יאכל כמאכל בהמה רק למלאות תאותו גם הזיווג הוא כן מעשה בהמה כ"א למלאות תאותו. ואגב הבנים אשר יוליד יהיו מלאים מתאות נוכראים. כדאיתא בש"ס ותזנה פלגשו עליו פליגי בה אמוראי חד אמר זבוב מצא בקערה. וחד אמר נימא מצא. ולא פליגי. זבוב בקערה ונימא באותו מקום. ר"ל כי בודאי זה האיש היה קדוש וטהור וצלול במחשבתו הזכה ומעולם לא בא לו מחשבה זרה הן באכילה והן בשאר עניני העולם. ועכשיו שבא לו איזה הרהור רע בעת אכילתו והבין שלא מצד עצמו הוא רק מצד פלגשו. ועי"כ מצא נימא. ר"ל אף בעת הזיווג בא לו קצת נדנוד הרהור חוץ. וזה באלישע לא נראה זבוב על שלחנו. ואיתא במדרש מעשה בחסיד אחד רחוק מירושלים שהביא מנחה לביהמ"ק וראה הכהן קמץ מלא קמצו ונתן על המזבח ושאר אכל התרעם עליו אמר כלום נפלתי כ"כ עליו שהכהן יאכל. וקשה וכי החסיד לא היה יודע דין המנחה המפורשת בפסוק אלא דהענין הוא כי בודאי עם הקרבן שמקריבין בזה נתעלה כח המקריב ובא לו הארה גדולה. וזה החסיד ראה שהקריב הקומץ נתבשם מחשבתו ובא לו הארה גדולה ומזה שאכל הכהן לא הרגיש עוד וסבר שגם באכילת הכהן צריך לעורר מחשבתו בלבו כמו בהקרבה אך דהמניעה הוא מחמת מחשבת הכהן שאינה אוכלה בקדושה. לזה נתרעם עד שנחמוהו חביריו וא"ל שאינו צריך כי אם להקרבת הקומץ והשאר יאכל הכהן בעצמו ואין צריך להמשיך לו ממנו שום קדושה. אבל ודאי הכהן אוכל בקדושה כדכתיב בקודש הקדשים תאכלנו:

ז׳ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ. פירשו המפרשים כי ביום כפור הוא יום הקדושה ויש קנאה לעולמות התוהו. ומזה היה יכול לסבב שיארע איזה מקרה לכה"ג נעשה נס ולא היה. א"י שלא היה עובד עבודת יוה"כ בדרך מקרה רק במחשבה זכה וכשירה לעבודת השם יתברך ויתעלה:

ח׳ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה. עץ הוא לשון עצה היעוצה שהאדם מחשב ומתבונן תמיד איך לעבוד את בוראו ית"ש וזהו וערך עליו עצים בבקר. שהכהן היה צריך בכל יום לסדר אותן העצות והמחשבות קדושות שיעבוד בהם את בוראו כל היום. ולא כבו הגש"מים. ר"ל אותן דברים הגשמיים. כי באו למקדש כמה אנשים לבקש על הצטרכותם כ"א מה שצריך ואותם הדברים הגשמיים לא היו מונעים את הכהנים מעבודתם ולא היו פוסקים מחשבת' רק עמדו על מעמדם ובמחשבתם הזכה בלהבות אש של עצי המערכה שסדרו בעצמן. ולזה הי' צריך שני גזרי עצים. עצה א' שיעבוד בו את הבורא כל היום. ועצה הב' להצטרכות העולם למלאות משאלותם לתת להם עצה הוגנת. הן בעבודת הבורא ית"ש והן שאר דברים הצריכים להם:

ט׳ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. הענין הוא כי בהמ"ק של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכשהקיטור עשן עולה לבהמ"ק של מעלה נתקבל ברעוא קדם קוב"ה. ומזה בא השפע לכל העולמות. אבל כשהרוח היה מפזר את העשן לא עלה למעלה. וזהו הנס. וכתיב ואהיה להם למקדש מעט. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ובודאי שכל בהכ"נ ובהמ"ד מכוון כנגד בהכ"נ ובהמ"ד של מעלה והתפלות עולין למעלה לבהכ"נ ולבהמ"ד של מעלה. לכן צריך להזהר שלא לדבר בבהכ"נ שום דיבור קל חוץ מן התפלה כי כשמדבר דברים בטלים דומה כמי שמדבר עם המלך והופך פניו ממנו ואומר אדוני המלך אי אפשי לדבר עמך רק אדבר חפצי. ובזה הוי דוחק רגלי השכינה ח"ו ואף שאר העם המתפללין בכוונה תפלתן גם כן יוכל להיות שלא תקובל ח"ו תפלתם בעון האחרים ומכ"ש בשעת חזרת הש"ץ ובשעת קריאת התורה שצריך לשמוע דברי הש"ץ כי הוא דוגמת משה שעמד בהר סיני והשמיע הדיבור מפי הגבורה לישראל:

י׳ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם. כי העומר נקרב בתחלת הספירה. ושתי הלחם בסוף הספירה. והם הבדיקות שצריך לבדוק עצמו ולפשפש במעשיו ולתקן בימי הספירה. ואם תקנו הספירה כראוי אז יצאו שלימים ולא נפסל העומר והשתי לחם. ואם ח"ו הי' איזה פגם בספירה שלא תקנו כראוי לה אז נפסל העומר ושתי הלחם ר"ל נפסל נפסק כמו פסל לך. ולזה היו מניפין השלחן לעולי רגלים בכדי שבהנפה זו יתפשט השפעה על עולי רגלים. ולזה היה חם ביום הלקחו להורות בזה שתמיד השגחת הבורא ית"ש על כנ"י להשפיע להם כל טוב והיינו חמימות האהבה על כנ"י ולא יצטנן לעולם. ועל ענין זה היו הכרובים מעורים זה בזה כנודע:

י״אעומדין צפופים ומשתחוים רוחים. עיקר השתחויה הוא כריעת המחשבה והלב מפני שיחשוב בגדלות הבורא ית"ש. וכמ"ש החכם ר' יחיאל ז"ל וכל קומה לפניך תשתחוה כי לפני מלך ב"ו צריך להשתחות עם הגוף שיהא נראה כפוף. אבל הבורא ית"ש שהוא בוחן לבות יכולי' להשתחוות לפניו אף בקומה זקופה. רק להשפיל ולהכניע לבבו. וע"ז רומז התנא עומדין צפופים ואעפ"כ משתחוים רוחים. ר"ל שנרווח ונתרחב לבם ונתעלה בעבודת הבורא ובא להם הארה גדולה: (חסר)

י״ב ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים. שמכח הקדושה של בהמ"ק נמשך מזה שגם בירושלים לא הזיק נחש ועקרב. ולזה תלה העשרה נסים בביהמ"ק. ואיתא בגמר' אפילו נחש כרוך על עקבו אינו פוסק אבל עקרב פוסק. היינו כי נחש הוא קליפה המחממת לאדם באשין נוכראין בחמדות ותאוות זרות והיא המביאה מחשבות זרות לאדם ולזה לא יפסיק רק יתגבר עליו וישבור וישרוף אותם אבל עקר"ב הוא עק"ר בי"ת ר"ל שזו הקליפה פעולתה לעקור את האדם מבית מנוחתו היינו שלא יוכל לעמוד לפני בוראו. לא יתפלל עד אחר שע' כלום עד שיתישב דעתו עליו ויתגבר על כח הקליפה ויוכל לעמוד לפני הבורא יתברך שמו אז יחזור לתפלתו:

י״גולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים. ע"ד שפירש מו"ר הקדוש מהד"ב זצ"ל מאמר מאי דעלך סני לחברך לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה. ולכאורה שפיר יצדק זה על המצות שבין אדם לחבירו. אבל בין אדם למקום איך יצדק זה. אך האמת הוא כפרושו מה דעלך סני לחב"רך לא תעביד. ר"ל להתחברותך להקב"ה. זה לא תעבוד רק תעשה הכל שע"י מעשה זה תוכל להתחבר להקב"ה ובאמת זו היא כל התורה כולה כנ"ל בפ"ג. וזהו ולא אמר אדם לחבי"רו צר לי. ר"ל על התחברותו להקב"ה שהצר הוא היצ"הר מיצר לו המקום ללון בירושלי"ם בירא' ושלם רק כל אחד שהיה רוצה היה יכול בקל לעבוד ולהתחבר לה' ביראה ושלימות:

י״דעשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ואלו הן כו':

ט״ובין השמשות רומז לשני שימושין שפעם משמש כך ופעם כך וכל אלו נבראו. וכמו שאבאר. והיינו שאמר קהלת ראה זה כי חדש הוא כבר היה לעולמים ואין שום חדש תחת השמש ומה שנראה כחדש כבר הי' אך שהי' לעולמי"ם. ר"ל בהתעלמות אך עתה יצא בפועל והכל נברא במחשבה. וזה רומז ג"כ על עשרה דברים שהם י' שהוא המחשבה שכולם נבראו במחשבה. וז"א כב"ר ר"ת כת"ר בי"נה ר"אשית שזה הוא המחשבה.

ט״זואלו הן. פי הארץ. היינו שנברא ג"כ בששת ימי בראשית שיצא בעתו כי עת לכל חפץ וכולם נבראו על אופן זה שיהיה סתים וגנוז עד שיבא עתו (חסר):

י״זפי הבאר כמ"ש הואיל משה באר את התורה הזאת שהיא התורה שבע"פ שהיא כמו באר ממש מקור נובע מים שאין להם סוף. וזה אשת חיל עטרת בעלה. היא התורה שבע"פ שהיא עטרה לתורה שבכתב כי בתורה שבכתב יש בה עכ"פ מדה וקצבה כפי הנראה. אבל תורה שבע"פ היא פירוש התורה שבכתב לאין קץ וחקר וע"י נתגלה פירוש התורה שבכתב. נמצא שהתורה שבכתב מתעטרת בתורה שבע"פ:

י״חפי האתון. היינו לבל יתגאה האדם במעשיו ובתנועותיו. באשר שהם מכח הבורא ית"ש. ולזה בלעם שנתגאה בפיו וכחו היה בפה רמז לו הש"י שהוא הנותן לו כח והיינו שהאתון פתח פיו ונצחו:

י״טהקשת גם זה נברא בה"ש לא כמו שאומרים הפילוסופים שזה בא לעתים ידועים וכמו הליקוי חמה ולבנה. אמת כן הוא אבל כל זה הביט וצפה הבורא ית"ש והמציא כל אלו שיצאו לזמנם לסימני העולם לעתים ידועים וחק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. וכמו כן בענין שאמרנו לעיל שבאלו הג' חדשים כח הקליפה מתגבר בעולם ויוכל העולם לחטוא. עכ"ז אין זה בהכרח ואעפ"כ נתן השי"ת הבחירה לאדם לכ"א לפי הדרגתו שיתגבר על כח הזה. כי אף בזמן הבית היה ג"כ איזה עתים שונים כמו ליקוי החמה וכיוצא ואעפ"כ לא נפסד העולם כ"א באפס מה מעט מזעיר:

כ׳והמטה. זה מטה משה איש האלהים. ולשון מטה שהיה מטה אותו לכל צד ולכל דבר שרצה. מטה לים ונעשה יבשה. ובו היה מביא מכות במצרים. וזה לשון חכמים מרפא. לשון חכמים מעשיר. וזה בין השמשות שהבריאה כך היתה שיהי' ים וכשיצטרך להיות יבשה יהי' יבשה. וכמ"כ באיז' גזרות המתחדשות בעולם יכולין הצדיקים לבטלן כמ"ש ונתתי אדום תחתיך כדרז"ל כי כן היתה הבריאה על תנאי שבאם יצטרך איזה דבר ליהפך יהפך וזה ג"כ ענין הכתב והמכתב. כמ"ש כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. והיינו שע"י האותיות שהאדם מתפלל או עוסק בתורה. אזי הבורא יתברך שמו מתלבש באלו האותיות והדיבורים ולגדולתו אין חקר נמצא שמכל אות נעשה עולם גדול ועל ידם יבוטל כל הגזירות כי הגזירה היה בעולם אחר. ועכשיו נעשה עולם אחר חדש וראיה לזה דאיתא לא היה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. נמצא כמו כן בכל עת התחדשות העולמות הוא עת שמחה וחדוה לפניו:

כ״אוי"א אף קברו של משה. כתיב ולא ידע איש את קבורתו. היינו שלא נודע (חסר) האדם יורה על קניות השלימות. כי קודם חטא אדה"ר היה יכול לעלות לעולמות עליונים ולא היה דבר מפריד אותו. אך אחר החטא לא היה יכול לעלות והוצרך למיתה כדי שתבא הנשמה למדרגתה הראשונה למקורה שנחצבת משם. אבל מרע"ה היה מזוכך כ"כ שעלה לשמים בכל עת שרצה ולא היה נצרך למות:

כ״בואילו של אברהם אבינו. איתא בספרים שהס"ם היה אוחז בידו האיל תמיד לקטרג על ישראל עד עת שחיטת הפסח נלקח ממנו. וזה תמוה דאדרבה הרי אנו מזכירין את האיל לפני בוראנו לזכות ומה קיטרוג בזה. אך דהענין הוא שאברהם אבינו בעקידת יצחק כיוון למתק ולשבר כל תוקף הדינים מעל ישראל לדורות ולזה קטרג הס"ם ואמר לא די להפקיע את עצמו כלומר להציל את ישראל ומה אתה רוצה יותר. עד שהגיע עת שחיטת הפסח שרומז ג"כ לענין זה כי בודאי אין פתיחת הקבר בלא דם כי בודאי היה ראוי לפגוע בישראל ביציאתם ממצרים כנודע. אך מחמת ששחטו הפסחים ומסרו נפשם על קדושת השי"ת נתבטל מהם הגזירה וחלף הלך לו על בכורי מצרים. וז"א ובכורך ישראל גאלת. גאולה ממש והורה בזה השי"ת שכן היא ההנהגה האמיתת מבריאת העולם ואז נלקח מידו האיל ונשתתק:

כ״ג וי"א אף המזיקין. ואיתא שמזיקין נבראו בלא גופין מחמת שצריך לברוא האדם וחשכה הלילה ותמוה כי הבורא ית"ש במאמר אחד יוכל לבראות. אך דהענין הוא כי אם היה להמזיקין גופין עצמים לא היה העולם הם בני אדם יכולים להתקיים כנגדם. שהגוף רומז על דבר הממשי וענין מיוחד וממשות בפ"ע. ולזה נבראו בלא גופין. ר"ל שלא יהא בהם שום ממשות וכח בפני עצמם בכדי שיהא העולם יכולין לעמוד כנגדם. כ"א ע"י חטאת האדם נותנין להם גופים. ר"ל שמזה נותנין להם כח וממשות כשהאדם שב בתשובה אז מוציא מהם כל החיל והכח שנתן בהם:

כ״ד וי"א אף צבת בצבת עשויה. מאמר זה תמוה היה לו לומר ואף צבת עשויה. אך דהענין רומז. צב"ת הוא לשון צבאות כמ"ש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. וצבאות יש לו שני פירושים. אחד הוא לשון רצון וחפץ. וכדאיתא בזוה"ק צבאות איקרי כמצביי' עביד. ומורה שאין שום כח בעול' מבלעדו. ולזה מכה"כ ר"ת "כתר "כל "הכתרים שהשי"ת הוא רצון כל הרצונות והיינו הגם שנראה שהאדם עושה דבר מרצונו כ"ז הוא כח הבורא (חסר ב' ג' תיבות) וגם הבחירה ורצון הוא ביד הבורא ית"ש בעצם רוחני מה שאיננו מושג לשום בריה. או צבאות. הוא לשון צבאי צבאות ונקרא ה' צבאות כי אות הוא בצבא דיליה. והיינו שהוא נותן כח בכל העולמות. וז"א ואף צבת בצבת עשויה. ר"ל שכל הרצונות והבחינות שבעולם בצבת עשויה ברצון הבורא (חסר) וכל אלו נבראו בה"ש. וזש"ה אשר ברא אלהים לעשות. ר"ל אף אלו שהם לעשות איזה פעולה וענין גם אלו ברא אלהים בששת ימי בראשית שיפעלו ויעשו תועלתם ומה שיש איזה שינוי הוא לערכינו. אבל לגבי הבורא ית"ש אין שום שינוי לפי שאין לו זמן וקצבה והכל הוא אצלו באחדות פשוט מה שזה א"א להשיג שום בריה בעולם שעי"ז נפלה מבוכה בין הפילסופים שהיה רוצים להשיג אמיתת ודרכי הבורא ית"ש בשכלם האנושי. אבל זה א"א כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי:

כ״השבעה דברים בגולם ושבעה בחכם כו':
המאמר קצת תמוה במה דפתח בענין בגול' הלא כתיב פתח דברך יאיר. ר"ל שלעולם צריך להתחיל בטוב. ועוד אחר שמפרש המעלות אינו מפרש בענין הגולם כלל. אך דהענין הוא כי יש (חסר) והגולם הראשון הוא עוד במעלה יתירה מן החכם. כי החכם הוא שיש בו כל אלו המעלות רק שיודע בעצמותו שהוא חכם עם כל אלו המעלות. והוא נחשב בעיניו לרוב חכמתו. והוא כמתהלל ברוב חכמתו וגם חכם בגימ' חיי"ם. ר"ל שהוא יודע שהוא חי עם כל המעשים אשר יעשה. משא"כ זה הגולם אינו כן גל"ם גימ' חכמה ע"ד והחכמה תחיה את בעליה. ר"ל שבכל מעשיו אשר יעשה ועם כל המדו' יודע שאינו עושה מעצמו ומכחו מאומה כ"א בקבלת הכח והחכמה מן הבורא ית"ש ונחשב בעיניו לגולם שאין בו דעת ושכל כלל. וזהו פי' הפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ובכורות בקרך וצאנך כי אם במקום אשר יבחר ה'. מעש"ר רומז ליראה. "ותירושך רומז למדת השמחה. "ויצהרך הוא לשון צהר תעשה לתיבה. וזה רומז על האדם העובד את ה' ביראה או בשמחה או אף מי שהגיע למדרגה גדולה היינו שכווין פתיחין ליה לקבל שמיא. והיינו שיכול לדבק א"ע בהבורא ית"ש עד שיוכל לראות את שם הוי"ה ב"ה. כל אלו המדות לא תוכל לאכול בשעריך. ר"ל שיחשוב האדם לעצמו עם המדות שהוא העובד ומכחו הוא ומחכמתו. רק במקום אשר יבחר ה'. שצריך לחשוב שהוא מחסד השי"ת שבחר בו לעבודתו ונתן לו שכל (חסר):

כ״וואינו נבהל להשיב. ביאור ע"ד דאיתא באברהם שאמר אחר העקידה אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ צויתני לעקדו ואח"כ אמרת אל תשלח כו' ע"ש. אך לא הייתי נבהל להשיב ולהרהר אחרי מדותיך ע"ש. כמי כן י"ל כאן נבהל להשיב. אחר כל המאורעות שאירע לו מאת השי"ת לא יהרהר ולא יהא נבהל להשיב כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד:

כ״זואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ראשון הוא לשון ראש רומז על מדות טובות וישרות בעבוד' השי"ת. ואחרון רומז למדות הרעות שהם אחוריים להקדושה. כמו באדם יש איברים גבוהים כמו הראש והאזני' והדיבור ושאר איברים חשובים. וג"כ יש איברי אחוריים כמו בית הרעי וכיוצא בהם. והוא לבעבור יסתכל האדם תמיד שפלותו וערך פחותתו שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים. וכן יש למעלה הראשון הוא הסטרא דקדושה וכל המדות טובות. והיפוכם הם האחוריים עולמות התוהו והקליפות והס"א. ובכולן מלכותו משלה ומנהיגן בעולם והכל הוא מכחו ומחכמתו ומרצונו ית"ש כמש"כ ראו עתה כי אני אני הוא ומבלעדי אין אלהים. אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון. וכמו כן כל הצרות והשיעבודים העוברים עלינו תמיד הכל הוא (חסר) הבורא ית"ש נתלבש בו. כמו שנא' בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה. וכל אלו האחוריים הוא שהעמיד הבורא ית"ש לנסות בהן את ישראל הילכו בדרך הישרה ולזכות אותם ולהגדיל שכרן. כי בודאי יש מקום לטעות ח"ו בזה העולם הנראה לעינינו שגברו בעולם הקליפות והס"א. ואין מלכות שמים נתגלה ונראית כלל. ועכ"ז הישראל מבררים כל זאת אל הקדושה ואינן משגיחין כלל אל האחוריים והס"א. כ"א לאור א"ס המתלבש בו ואינן עוזבין את הדרך הישרה בשום אופן עבור ידיעתם שהבורא ית' הוא המנהיג את כולם. וזה ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. היינו שידע ויתבונן היטב בין הראשון ובין האחרון. דהיינו בין המדות טובות והאור א"ס המתלבש באחוריים שיאמר עליו כי הוא זה ראשון וידבק אליו. ועל אחרון אחרון. ועל המדות המגונות והרעות ידע באמת שהם רעים מסטרא דרע ולא יטעה אהריהם כלל. וזה פי' הפסוק כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו' אחרי ה' אלהיכם תלכו כו' והנביא ההוא יומת. הנה המפרשים דקדקו מה ענין זה הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו לכאן היה לו לכתוב מקודם. אך דהענין פשוט דגם בזמן הבית היה צריך להיות אחוריים ונסיונות בעולם וזה הוא הנסיון כמש"כ כי אם לבעבור נסות כו'. ואמר אחרי ה' אלהיכם תלכו. ר"ל אף במדרגת האחוריים תתבוננו באור א"ס ב"ה המלובש בו ותלכו אחריו ובו תדבקון:

כ״חמקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין כו' גמרו שלא לעשר:
עישור רומז ליראה וזה עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. והיינו שבכל שנה ושנה מקודם לימים נוראים בא על האדם פחד ה' ויראתו עד"ש באחד באלול ר"ה למעשר בהמה. והיינו כי בודאי זה כל האדם צריך להיות כל ימיו בתשובה ולירא תמיד מהבורא ית"ש מחטוא אליו. אך מי שהיא כל השנה כבהמה ואינו משים על לבו לשוב בתשובה כל השנה עכ"פ ראוי לו להתעורר באחד באלול שיהי' בימים ההם תמיד יראת ה' על פניו לירא מהמלך המשפט הגדול והנורא ומאימת יום הדין שבו עלה משה למרום לקבל לוחות האחרונות ותקעו שופר במחנה כמו שאנו עושים פה היום להתעורר הלבבות בקול השופר המזהיר לאדם ע"ז כמ"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו לכן ראוי לכל אדם לפשפש במעשיו שעשה מעודו עד היום הזה הגם שבודאי מחלו לו כל עוונותיו ביוה"כ העבר מ"מ כיון שחזר לסורו ולאותן עבירות שהתוודה עליהם אזי נתעוררו עליו מחדש כי הרי הוא ככלב שב על קיאו לכן ישוב עליהם שנית ויתוודה עליהם ויהיה מודה ועוזב ירוחם והיינו שיעזוב את החטא ממש שישיב עד שיהא מוסכם בלבו באמת ובתמים שלא ישוב עוד לכסלה ויתמרמר כ"כ ויקרע סגור לבבו עד שיודה השי"ת לתשובתו שבודאי לא יעבור עוד. וזה והחזירנו בתשובה שלימה לפניך היינו לפניך ממש שאתה תודה תשובתינו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה כי כאשר יבחון האדם בדעתו שאם יעשה כך לחבירו שהוא בו"ד שהיום יפייס אותו ולמחר יחזור לסורו בודאי יעשן אף האיש ההוא מכש"כ לפני ממ"ה הקב"ה שכעסו כעס עולם ומיתתו מיתת עולם. ובשגם שכל מעשי בני אדם נכתבים בספר לפניו ואין שכחה לפני כסא כבודו ואם אמור יאמר האדם נסתרה דרכי מה' מי רואני ומי יודעני הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב והוא יודע כל הנסתרות כדכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. כי הוא ית' ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כלל והנכון באופן שחטא האדם כמו כן ישוב. והיינו שג"כ יחבא עצמו במסתרים אשר לא יראנו אדם שם ויתבודד עצמו עם קונו ית' ויחשוב עם נפשו ויתוודה על חטאיו וישוב עליהם. ולאו דוקא למעלה נכתבים אלא אף הם נרשמים על כל איברי האדם בדמותו ובצלמו. ויש ג"כ צדיקים המכירים כל חטאי החוטא בפניו כמעשה האר"י ז"ל שאמר לאדם א' כל העבירות שעשה והודה לו על כולם רק על א' לא הודה והעביר האר"י ז"ל ידו על פניו והציב לפניו העבירה עצמה שעבר עלי'. וכמו כן יש בכל דור ודור וכמו מעשה שהיה אצל הרב המגיד מהו' יחיאל מיכל זצ"ל שאמר לו ג"כ עבירה שעבר עליה בנשג"ז בכל האותות והסימנים שהי' בה. ומכ"ש בב"ד של מעלה שהקליפות והמקטריגים עצמם הנולדים מחטאיו מעידים ליום הדין אוי לאותה חרפה אוי לאותה בושה. א"כ מוטב שישים אדם המסוה של בושה על פניו וירא ויבוש מלפני מלך רם ונשא ולא יעבור על דבריו וישוב בתשובה שלימה לפניו באופן הנזכר שיתאמת הדבר בלבו שלא ישוב עוד לסורו ח"ו וזה הוא עיקר התשובה כמ"ש הלהכות באגרוף רשע ועי"ז יוחזר לו הזדונות כזכיות וז"א מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין ר"ל שיש אדם שהוא ירא במקצת וג"כ יש שגמרו שלא לעשר כמו הרשעים והפושעים שבכל דור שאינם מביטים אל פועל ה' ומציאותו בעולם. וגמרו שלא לירא מפניו ומה גם שאינם מניחים לילך שום ד"ת ומוסר באזניהם שלא יגיע להם איזה יראה וזה אין דבר תימה אם מה בזמן הבית שהיו אז כמה חסידים ואנשי מעשה ונביאים והיו בהם אנשי בליעל שלא היו מניחים את הנביאים לדבר אליהם חזון ומכ"ש בדורות הללו וקרא דעשר תעשר הואיל ואתא לידן נימא ביה עוד מלתא עשר תעשר כפל לשון רומז עוד ליראה יותר גבוה היא היראה מרוממות הבורא ית' ועליה כתיב למען תלמד ליראה את ה' ולזו היראה אין סוף ותכלית כמו שאין סוף ותכלית לרוממותו ית' והוא כאשר נבחין ברוממותו ית' וצבא השמים אשר לגדודיו אין מספר וכולם הם מקלסין לפניו ית' וכולם כאין נגדו ועכ"ז הניח כל פמליא שלמעלה להתוועד ולהשתעשע עם ישראל. א"כ כמה גדול בושתו ופגמו של העובר עבירה ועכ"ז נתן לנו השי"ת מרוב חסדו עלינו אלו הימים ימי אלול שהם ימי תשובה שנשוב אליו בתשובה ועי"ז יוציא לאור משפטינו ליום הדין:

כ״טארבע מדות באדם שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית. וי"א זו מדת סדום:
נראה דמא"ח ומא"ח ולא פליגי. דגם לדעה הראשונה היא מדת סדום כשאינו מהנה לעניים מנכסיו באמרו שלי שלי מה לי להפריז ממוני על חנם ודאי היא מדת סדום אמנם דיעה קמייתא מיירי בהנהגות העולם בעניני מו"מ לכ"א דזה היא מדה בינונית והי"א מדברים עבור העניים ובודאי הוא מדת סדום והיינו כי צריך האדם לידע נאמנה שכל מה שיש לי מעושר והחכמה ושארי המעלות הכל הוא מכחו ית"ש וכי הוא הנותן כח לעשות חיל וכמ"ש דהמע"ה ומידך נתנו לך וכמבואר במ"א באורך משא"כ אנשי סדום היו בלתי מאמינים והיו כופרין מציאות הבורא בעולמו. ולזה לא היו מניחים שום עני ליהנות מהם ומלת סדו"ם רומז על הרשעות שבהם כמש"ה ואנשי העיר אנשי סדום פירש"י כלומר אנשי רשע נמצא סד"ם ורש"ע הם דבר אחד כמו רש"ע שאותיות ר"ע מקיפין וסובבין להש שבתוכם באשר שעדיין אינו רע גמור שנרמז בו עוד ש שהיא מרמזה (חסר) (ועיין לקמן סוף משנה י"ג ותבין) הקדושים. אבל רע הוא גרוע ממנו והוא רע לבד כמש"ה אוי לרשע רע ר"ל כשנעשה רע. והוא כי גמול ידיו יעשה לו להתהפך לרע גמור. וכן סדם אותיות ס"ם שהוא רומז להיצה"ר המסמא עיני אדם שלא להשגיח על מציאות הבורא ית' בעולם והאותיות ס"ם סובבים לאות ד שבתוכם כי הד' רומז כנ"ל ר"ל שהאדם דל ועני ואין בו שום דבר מבלי כח הבורא ית' וזהו ס"ם ד שמסמא אותו מן הדלי"ת אשר יחשוב כחו ועוצם ידו עשה לי את כל החיל הזה (חסר):

ל׳ שלי שלך ושלך שלך חסיד. שלי שלי ושלך שלי רשע כו':
היינו שלי הוא מה שיעשה האדם לצורך גופו כמו האכילה והשתיה והשינה. והוא אומר שלי ר"ל אף הדברים שעושה לצורך גופו הוא ג"כ לש"ש ותמיד בכל מעשיו עושה הכל לכבוד הבורא יתברך ומכ"ש בתורה ותפלה וזה שלך ג"כ שלך הוא חסיד. משא"כ האומר שלי שלי כשעוסק בצרכי גופו כמו האכילה והשתיה שוכח בה' וממלא כריסו לבד וגם שלך שלי שחומס הכל מאתו ית' כביכול ואינו עושה שום דבר לש"ש. הוא רשע:

ל״אארבע מדות בדעות נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו:
לבעבור שהוא נוח לרצות תיכף. מאריך אף. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו. בעבור שקשה לרצות אם יכעוס לא יתרצה עולמות אבל דע דהענין אינו מדבר בעדם כי מה מועיל הכועס בהתרצותו אח"כ הלא נשמתו היוצאת ממנו בכעסו לא תוחזר אליו בהתרצותו אח"כ כי לזה צריך תשובה שלימה וגדולה וסיגול מעשיו בכדי שיהי' כבריה חדשה ואז תוחזר אליו הנשמה המופרדת מאתו אבל לא במה שמתרצה אח"כ וזה לא יועיל לו כלום. אך דהענין מדבר בין איש לחבירו כי יש בנ"א מכעיסים לחביריהם בדבריהם כידוע לז"א נוח לכעוס ר"ל שרגיל בזה להקניט את חבירו בדברים אבל נוח ג"כ לרצות ר"ל שתיכף ומיד מרצה את חבירו בדברי פיוס ושלום לזה יצא הפסדו בשכרו. אבל קשה לכעוס וקשה לרצות. ר"ל אם הקניט את חבירו אינו נכנס עמו בדרך שלום ואינו מפייסו יצא שכרו שקשה לכעוס בהפסדו במה שאינו מרצה את חבירו בהקניטו פעם אחת:

ל״בארבע מדות בתלמידים מהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו בהפסדו כו':
כי אינו מגיע לו שום תועלת מזה ששמע אבל קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו כי מה ששמע פעם אחת אזי לא ישכחנו עולמות ולא יעזבנו מידו וישמור תמיד. מהיר לשמוע וקשה לאבד זה חלק טוב. קשה לשמוע ומהיר לאבד זה חלק רע ר"ל רע רומז על הס"א דאיהו רע. כי טוב רומז על הבורא ית' וסטרא דקדושה כמ"ש טוב ה' לכל. טעמו וראו כי טוב ה'. ומי שהוא דבוק בטוב אזי יכנסו ד"ת באזניו ויהא שוקד על דלתות ביהמ"ד לשמוע קול ד"ת ודרכי מוסר אבל מי שהוא דבוק ח"ו רק בס"א דאיהו רע אזי א"א שיכנסו ד"ת בלבו מאחר שהוא דבוק ברע כל עיקר ואף אם ישמע איזה ד"ת אזי בדרך אחד יכנסו באזניו ובשבעה דרכים ינוסו מפניו כי אינו חושק בהם כלל וזהו חלק רע. ר"ל שהוא כולו מס"א דאיהו רע. וחלק רע קאי על האדם בעצמו שהוא מסטרא דרע רח"ל:

ל״גד' מדות בנותני צדקה הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים כו':
ר"ל שאינו ממציא לאחרים מצוה זו הנתינת צדקה. כי האדם צריך לראות שגם אחרים יקיימו מצות הבורא ית"ש וכדאי' בש"ס גדול המעשה יותר מן העושה. וע"כ שכשרוצה שיתן ולא יתנו אחרים אזי אינו עושה הצדקה רק להתפאר על בני אדם:

ל״ד יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו יתן ויתנו אחרים חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים רשע. ומקשין העולם אמאי קרי להו נותני צדקה. והר"ב בפירושו מיישב זה גם העולם מתרצין ע"ד דאיתא בש"ס ממשכנין על הצדקה. אבל האמת יורה דרכו. דהכל סובב על ענין ראשון ודבור ראשון והכי קאמר הרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן או גם שלא יתנו אחרים ודעתו הוא מרוצ' שבחפצו היה שלא יהיה אף עני אחד בעולם עד שלא יצטרך ליתן לו צדקה מכיסו וממעשי ידיו ומיגיע כפו. אך רצונו שלא יתנו אחרים ג"כ שלא יהא בוש בדבר זה ואם היה באפשרי שלא יתן שום אדם בעולם גם הוא נמנה עמהם. אך זה אי אפשר שתתמלא רצונו כלום יש אדם בישראל שלא יתן צדקה ומכח זה הוא מוכרח ג"כ ליתן למצא הוא מנותני צדקה ורצונו שלא ליתן גם יש כמה בני אדם אשר ימנעו מנתינת הצדקה והש"י דורש טובתם ומשלח להם איזה סיבות ומאורעות בעולם שעי"ז יתן אל לבו לחלק משלו לעניים ואביונים והרי זה כמכריחו לזה והוא מנותני צדקה אבל לבו חלוק שרצונו היה שלא ליתן ולא עלה על דעתו זאת מעולם וכ"ז היה בתנאי קודם למעשה בהיות שעכ"פ אח"כ כשנותן הצדקה הן מחמת הבושה הן מחמת הסיבות המתרגשות לו עכ"פ לא יתחרט אח"כ על נתינות הצדקה ולא יהא לבו כואב אז יהא נחשב עכ"פ מנותני צדקה למשל כשאירע לו איזה סיבה והוא למען הזכירו לתשלום מעשה הצדקה אשר נקצבת לו מר"ה והוא נותן הצדקה ולא נתרפא מזו הסיבה הבאה לו לא ירנן כלל רק יחשוב שזו הצדקה התחייבתי כבר ליתן רק שלא הייתי זוכר ועכשיו אודה להשי"ת שהזכירני ולא אהי' בע"ח וזו הסיבה יקבל באהבה כי בודאי מאת ה' יצא הדבר אז הוא מנותני הצדקה אבל כשמתחרט על הצדקה שנתן לבעבור שלא נתרפה מרעתו נמצא בועט בהשי"ת כביכול. וזה אינו נחשב כלל בנותני צדקה ולזה קראו התנא רשע ולא רע כי רע הוא הגרוע מכולם. אבל זה עדיין יש בו מאותיות קדושים הוא השי"ן רומז לשלש אבות ישראל אברהם יצחק ויעקב. והוא כי בודאי מי שהוא מזרע ישראל בודאי לא ירפה ממצות ה' כלל רק היצר שבקרבו הוא המחלישו בעבודת השי"ת:

ל״הד' מדות בהולכי לביהמ"ד הולך ועושה כו':
גם בכאן מקשים העולם אמאי קרי לכולהו הולכי לביהמ"ד הלא יש ביניהם שאין הולכין כלל אך דהענין רומז על זה המוכיח את העולם ואומר להם ד"ת ומוסר ה'. שצריך זה האדם להיות הולך בתוך לבבות בני ישראל בלב כל אחד ואחד אף בשפל הדיוטא התחתונה אף בלב הרשעים גמורים רח"ל למען יעורר לבבם לעבודת השי"ת ואז יוכל להעלות אותם ע"י שיעלה הוא בעבודתו ויעלו הם עמו ויאחז בידם להעלותם מעומק הקליפות אך דיש כמה בני אדם אשר המה כ"כ מגושמים אשר לא יועיל להם כל זאת אף שהצדיק יוריד עצמו אליהם לא יומשכו אחריו. ויש ג"כ שהצדיק לא יוריד עצמו אליהם לתוך עומק הקליפה שמפחד שלפעמים יודבק בו ג"כ ממיני החטאים האלה בנפשותם כי בלא זה אי אפשר כי באפס מה אי אפשר שלא יודבק בו. רק עושה עד"ז שאומר להם ד"ת ומוסר ה' עד שיעורר לבבם הערל שיחזרו בתשובה כ"ז הוא טוב והכל יפה בעתו ולז"א הולך ואינו עושה. בהיות שלא מסתייעא מילתא כנ"ל שלא היה יכול להעלותם אעפ"כ שכר הליכה בידו על שהי' אוחז בהם בידו להעלותם משפלותם ואעפ"י שלא פעל אעפ"כ אין המניעה ממנו והוא עשה מה שמוטל עליו: וכן עושה ואינו הולך. אע"פ שאינו הולך בתוך לבותם להעלותם. הוא מחמת שמפחד כנ"ל עכ"פ עושה. ר"ל בתורתו ובמוסרו מחזירם למוטב אעפ"כ שכר מעשה בידו: הולך ועושה חסיד. כי בידאי אין למעלה ממנו. אבל כשאינו הולך ולא עושה רק דורש בדברי' רק להתפאר ועבור איזה טובה שיגיע לו ממנה הרי זה רשע. כמאמר התנא ולא עטרה להתגדל בה על זה הענין נקרא רשע:

ל״וד' מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה כו'. משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים כו':
והוא קאי על האדם השומע ד"ת מפי הצדיק. ובודאי שגיאות מי יבין ולא ימלט שלא יוציא איזה דבר בטל. וזה השוטה השומע מחזיק עצמו בזה הדבר בטל לבד. ובזה מגנה בעיניו אף דברים הנכבדים. וזה בא לו מחמת שהוא כולו רע ואי אפשר לו שיודבק בו רק הרע והדבר הבטל. וזה משמרת דקאי על זה האדם בעצמו שהוא כולו שמרים ועי"ז נדבקו בו ג"כ השמרים ומעשה היה באחד מעמי הארץ שבא לפני הרב המגיד דק"ק מעזריטש ובקש ממנו שיאמר לו ד"ת פתח ואמר לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני פי' שמרה נפשי לשון שמרים שיפרוש ממני השמרים. וכששמע זה האדם דברי קדשו הי' כזר בעיניו גודל מעלתו והוא לא שם אל לבו הדבר טוב היוצא מזה. כי בודאי הוא דרך אמת מדרכי המוסר. רק אחז עצמו בדבר הבטל. וזהו כאשר אמרנו עבור שהוא היה כולו שמרים ונדבקו בו השמרים:

ל״זכל אהבה כו' ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם כו':
הענין רומז על אהבת הבורא ית' כשאדם אוה' את השי"ת מחמת רוב טוב המשפיע לו אין זה אהבה גמור' ונצחית מחמת שאם בוטל הדבר תתבטל האהבה. אבל צריך האדם לאהוב את הבורא ית' בלתי שום סיבה המביאה לו זאת האהבה כמש"ה ואהבת את ה' אלהיך כו' בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. ואהבה כזו אין שום סיבה המונעת זאת האהבה רק תמיד דבוק בהשי"ת והיא אהבה שאין לה סוף. וזה דקאמר אינה בטלה לעולם ולא קאמר עולם. ירצה כי כשהאדם אוהב את השי"ת בכל לבו עד א"ס שאין מונעת אותו שום דבר מאהב' הבורא. ובכל מדה ומדה מוסיף אהבה על אהבתו בזה מעורר ג"כ שהשי"ת ב"ה יהא אהבתו תמיד על כנ"י שלא תתבטל תמיד. וזה לעולם. רומז על האהבה שנתעורר ע"י האדם על העולם. (חסר):

ל״חיהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר כו':
הענין הוא כי כשהיצה"ר בא אל האדם לבטלו מעבודת השי"ת ואין לו במה לבטלו אז מזכיר לו מעשיו הרעים שעשה באמרו איך אתה באת להתפלל ולעבוד לפני בוראך ואיך לא תבוש מפניו לדבר דבר זכור נא לימים הראשונים הרבה פעמים עשית כך וכך והסכלת עשו ועתה מדמה את עצמך כצדיק ובזה מבטלו מעבודתו. ובזה רומז לנו התנא שלא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא ירע לבבך כלל בזה רק תעיז פניך ותעמוד בעזות ובתוקף כל לפני בוראך וענית ואמרת לפניו ית' ודאי שכן הוא לפי מעשי לא הייתי כדאי לעמוד לפניך ואעפ"כ בטוח אני במדת טובך שאל תשיבני אחור ואפיל תחינתי לפניך ואסדר שבחך לפניך כי חפצת בי כי אתה טוב לכל ורוצה ומרוצה לשבים וחפץ בתפלתם ובפרט בימים נוראים כי כמו ששלשה ספרים נפתחים למעלה כמו כן נפתחים ג' ספרים בלב האדם עצמו וכנ"ל. כי כמו שהיצר מזכיר מעשיו למעלה מביא מורך בלבבו ומכניע לבבו ומבלבל מחשבתו ואין לו פה להשיב אך האדם לא ישים זאת אל לבו רק בבוא לו זאת תיכף יהרהר בתשובה לפניו ית' כי הוא בוחן לבות וכליות ויקבל עליו שלא לעשות עוד כדבר הזה ויעמוד על מעמדו ויזרז עצמו מאוד מאוד לבל יפול ממחשבתו ולא ידאג על הראשונות כלל כ"א בשובו מדרכו בתשובה שלימה ובלב שלם לפניו ית' כי הוא יודע מחשבות אדם וסר עונו וחטאתו יכופר ולא יהי' עוד פתחון פה להיה"ר להסטין עליו ולבטלו מעבודתו ועיקר התשובה היא שיחליט בלבו בתשובה חלוטה ומוחלטת לבל יעשה עוד כדבר הזה ובודאי יכפר לו השי"ת וכמ"ש והשבות אל לבבך. וביותר כי הענין שכתוב ביצחק איך שלקח יעקב הברכות הוא רומז הכל על ימים הנוראים ובפרט דאי' במדרש כשאמר יצחק לעשו הבא לי ציד הלך לצוד ציד וכל עוף שצד וקשר אותו והניחו והלך לצוד אחרים בא המלאך והתיר העוף ופרח לו וכשחזר לא מצא כן עשה כמה פעמים עד ששהה כ"כ שנטל יעקב את הברכות. וכמו כן בר"ה כשפותחין הספרים ואומרים להיצר לצוד ציד ר"ל צא ובקש מעשי בני אדם ובעוד שהוא הולך ומכנס אחד אחד וכשמזכיר על א' מביא מורך בלב האדם וכשמהרהר בתשובה על זאת כנ"ל בלב שלם ביה הוא מתיר העון ומכפרו וביקש ולא מצא ואדרבה נעשה לו כזכיות ובזה נסתתמו טענותיו של היצר ומקבל האדם הברכות:

ל״טוקל כנשר. ר"ל כי האדם יכול לעלות למדרגה למעלה יותר מן המלאכים כמו שהנשר פורח למעלה מכל העופות ורומז ג"כ על הצדיקים העולים במדרגתם למעלה עד רום רקיע שלא ידמו בנפשם כיון שעלו שוב לא ירדו רק תמיד יהיו דבוקים למעלה לא כן הוא רק שהצדיק צריך ג"כ לירד ולהשפיל עצמו לצורך העולם שישפיע ויוריד להם כל השפעות קדושות מה שיראה שצריך להם וזהו ירידה לצורך עליה ועליה לצורך ירידה. וזה קל כנשר כמו שהנשר אף שהוא פורח למעלה עד תחת השמים אעפ"כ מוריד עצמו למטה למקום מושבו:

מ׳ גבור כארי. עז הוא לשון תקיפות ועזות כנ"ל. אך גבור הוא גבורה ממש כדאיתא איזה גבור הכובש את יצרו. ר"ל כי כל האדם צריך לכבוש את יצרו ממש ר"ל בדבר שהוא מכביד עליו בלבבו והוא להוט אחריו יותר:

מ״א לעשות רצון אביך שבשמים. ר"ל שתעשה הכל לרצון אביך שבשמים וכל התפלות והריצוים יהיו למען שמו הגדול ולא למענך רק שתשים כל מגמותך על גלות השכינה ועל מלכותו ית' ולאקמא שכינתא מעפרא כי הנה קוב"ה וכנ"י חד הוא וכל מעשי בני אדם בו נכללים וכדאי' בגמ' כשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו'. כביכול שהוא מצטער בצער האדם וכמ"ש כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו' כמוני ויחי. ג"כ רמוז בדיבור כמונ"י שהבורא ית' כביכול חייו היא כמו חיי האדם כי הבורא ית"ש נמשך ונתלבש אחר מעשי ב"א וכפי עבודתם. וידוע שעיקר חיות האדם הוא חיים נצחי חיי עוה"ב. וזהו עיקר החיים שקיימים לעולם. וזהו שאנו מתפללין בימים נוראים זכרנו לחיים כו' למענך אלהים חיים כו' כנ"ל לפי שכביכול חיותו תלוי בעבודת וחיי בנ"א. זכרנו לחיים והוא החיים הנצחיים כנ"ל. לשבת בבית ה' כל ימי חיינו ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וכמ"ש הרוקח הקדוש ז"ל שאין לומר בר"ה חי וקים כו' והוא כנ"ל שחיותו ית' תלוי בחיות האדם. וביום הדין הם כספק חיים ואין שייך לומר ג"כ חי וקים. ולכן צריך האדם לשים זאת על לבו ולשים כל מגמתו על זאת ולעשות נחת רוח ליוצרו ולהוסיף חיות לעילא כביכול כי מי פתי יסור מהנה באשר ידוע שחיות הבורא כביכול תלוי בחיותו ולא ישגיח על זאת כלל בודאי הוא שטות גדול: רק צריך תמיד לסגל במצות ובמעשים טובים ובתפלות למען גדולתו ית"ש שיתגדל ויתרומם על כל יושבי תבל ויכירו כח מלכותו אמן. סליק

מ״בבעזר אלהי קדושי. נשלם פרק חמישי: