עבודת ישראל, ספר בראשית, נחAvodat Yisrael, Sefer Bereshit, Noach
א׳אלה תולדות נח וגו'. איתא בש"ע א"ח סי' פ"ט קודם התפלה אסור ליתן שלום לחבירו ששמו של הקב"ה שלום ע"ש. נ"ל לבאר הטעם מה שנקר' הקב"ה שלום הוא ככתוב עושה שלום במרומיו כי קבלנו מרבותינו נ"ע כי אין לך דבר נברא שאיננו מורכב מד' יסודות ארמ"ע והם יסודות מתנגדים כי מים מכבים האש והרוח מנפחו וכן כולם אחד לעומת חבירו ומצד השכל אין מבין איך הם בתפיסה אחת להיות מיוחדים ומשולבים אלא שכח המחברם וכוללם יחד הוא אדון כל וכתיב כלם בחכמה עשית כי חכמה הוא צירוף כ"ח מ"ה דהיינו שכל המעשים וארבע היסודות נברא בהם כח ההסתכלות להביט כל דבר כי מה הוא והוא אפס ואופס לפני מחוללו ומוכרח לשמור פקודת יוצרו אשר שם בקרבו הגם שעי"ז יתבטל ממציאותו. ולפי"ז כאשר המים נעשה אין ואפס ובהתפשטות גשמות כח שבקרבו וכמו כן האש וכן כלם עד שעי"ז מתייחדים ומשולבים איש עם רעהו בפקודת היוצר וכן מלאכי מרכבה דהיינו מיכאל מימין מהלל וגבריאל משמאל ממלל הגם שהם כחות מתנגדים זה עושה חסד והשני מתגבר בגבורה עכ"ז שלום במחיצתם ואין שנאה ואין קנאה ביניה' והוא ג"כ מטעם הנ"ל כי כל מלאך מסתכל בכח עושהו דהיינו שחסד שהוא עושה או הגבורה איננו עושה בכח עצמותו רק רצון קונו שרוצה בעבודתו וזה שמו של מיכאל צירוף מ"י כא"ל פי' מי עושה חסד בלעדיך וגבריאל מעיד כי גבורתו מאל יתברך ומבלעדיו אין אלקים.לכן הם וכל אשר להם בטלים במציאותם נגד רצון הבורא יתברך שבקרבם ועי"ז נותנים באהבה רשות זה לזה וביניהם שלום וריעות כי אין המחלוקת וקטטה רק בנפרדים למטה שכ"א מתנשא לומר אני אשתרר מחמת חכמה שבקרבי או איזה עילוי. אחרי אשר הם תועים מדרך אמת ושוכחים כי היוצר הוא הנותן להם כח לעשות חיל אבל למעלה בין המשכילים שמבינים מדעתם כי רוח ה' בקרבם והוא מחיה את כלם ומתנהגים כרצונו ע"כ שלום ואהבה במחנותם ולכן הקב"ה שמו שלום כי מפני שמו יראים ומתפחדים עד שנעשה שלום ביניהם כנ"ל. והנה הבוב"ה ימינו טפחה שמים וכל צבאם ותלאם בהנהגת האדם דלמטה כמבואר בס"י וס"ק. ואם אמת מארץ תצמח אז צדק משמים נשקף ומתעורר למעלה על כל צבאות השמים חסד ורחמים והשפעות טובות. וחילופיהן ע"י גולם ואיש בער ח"ו שע"י מעשיו הרעים פוגם להם למעלה ונפגמו מקדושתם וז"ש חז"ל אסור לאדם להקדים שלום לחבירו קודם שיתפלל כי ח"ו כשמקדימו להאדם לכבדו טרם שימליך את הבורא אז גורם פגם למעלה ג"כ שמראה שיש כח ומכובד זולת היוצר וזה סתירה למה ששמו של הקב"ה שלום כמ"ש לעיל והנה עפ"י דברינו נפרש עוד סדר הבריאה כי כל הנהגות צבא השמים ממעל וסדר הנבראים בארץ הם מתנהגים אחרי מעשה בני האדם למטה. ומסתמא כמה עולמות וכמה נבראים אשר תלוים בזה האדם וכמה מהם באדם אחר ולכן מצינו בדור המבול דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו פי' אפילו חיות ובהמות ועופו' נזדווגו שלא במינם אשר הענין יפלא מהבין אחרי שאין בהם יצה"ר לעבור עברה למה זנו כמו האדם אבל לפי זה ניחא שהברואים ששורש נשמתם היתה מצד רשעים ההמה שהשחיתו דרכם על כן גם המה השחיתו כמו הם דרכם והמעט מהם אשר באו אל נח אל התיבה מן הטהורים שבעה שבעה ושנים מן הטמאים מסתמא היתה שרשם משורש אדם שלא חטא וכמוהו גם הם לא פגמו במעשיהם והתיבה לא קלטה יותר מהם וכן מצינו למעל' שפגמו דור המבול אפילו בשמים ממעל עד שארובות השמים נפתחו והשמש והירח לא שמשו כמאמרם ז"ל וכמו שנבאר בסמוך אבל מצד נח היה אך טוב ואפילו מדת הדין נהפך לו לרחמים וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש:
1
ב׳ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. ולכאורה שמות בנים מיותרים בפרשה זאת מאחר שמוזכרים תכף למעלה בסוף ספר בראשית. ונ"ל לומר עפ"י הקדמה אחרי שאנו רואים מעשה בני אדם אומן העושה כלי אם גומר לעצמו במחשבתו לעשותו כך או כך בציורים נאים וכיוצא בהם ואח"כ כשנגמרה מלאכתו ואם שגה בה ולא נעשה כרצונו אז יתנהו שנית בכור להאבידה מאותה צורה ולעשותו שנית עד שתכון מחשבתו ותיעשה כרצונו וזה משפט בני אדם שוכני בתי חומר אבל היוצר כל בחכמתו המביט לסוף דבר בקדמותו. אין לומר עליו שיחפוץ להשחית את העולם עבור רשעי דור המבול ולהאבידו מכל וכל אחרי שאנו רואים שעל' ברצונו הפשוט לבראו והביט לנשמותיהן של הצדיקים האבותו וגם הבנים וכאשר ח"ו השחיתו מכל וכל אז הצטרך לבראו שנית עבור הצדיקים שיבואו אח"כ וא"כ היה חסרון בחוקו כאשר ח"ו נעלמה מעיניו טרם הבריאה מה שיהי' אח"כ כיון שיברא ויחריב ויברא שנית וא"כ עפ"ז הסברא נותנת שלא היה מדרכו להשחית את העולם במי המבול אם לא שנשאר נח ובניו הצדיקים ויהיו שארית בארץ לבריאת עולמו עד שאיבד את הרשעים ואח"כ נשאר הבריאה בסידורו הראשון בלי השתנות כי רק איבוד הרשעי' היה מסודר לפניו בלוח הבריאה וכאשר נבאר מזה במ"א לכן פתח הפרשה הזאת בנח ובניו כי הם היו היסוד לעונש הרשעים שמבלעדם לא היתה באפשרי להחריב עולמו כנ"ל וז"ש ישעיה הנביא ז"ל כי מי נח זאת לי ונקראו המים על שם נח כדרשת רז"ל וכדאיתא בזוהר מחמת שלא התפלל על בני דורו ולכאורה קשה להאמין על צדיק כמו נח שיחדל מהעתיר לה' בעד כל יושבי תבל כל ק"ך שנה שעסק בבנין התיבה והתרה בהם תמיד אבל נוכל לומר ע"פ דרכנו שלכן נקראו על שמו כיון שע"י צדקתו הוא נשאר שארי' בארץ ועי"כ שפך הקב"ה כאש חמתו על ראש רשעים כנ"ל ולכן נקרא מי נח זאת לי ועפ"י זה ניחא מה שאמרו חז"ל בפסוק ויסגור ה' בעדו שהיו אומרים בני דורו אלו אנו רואים אותו נכנס אל התיבה אנו שוברים את התיבה והורגי' את נח ובניו ולכאורה הדבר תמוה מה בצע להם כי יאבידו גם את נח ובניו ולא תשאר פרסה והגם שהיו רשעים אבל לא היו טפשים ואדרבה כמ"ש בזוהר שהבינו בשכלם כל דבר בשורשו למעלה למעלה ולכן קשה שאין לך טפשות גדול מזה להאביד נח ובניו אבל לפי מה שכתבנו ניחא שרצו בהריגתם כדי שעי"ז לא תהיה שארית בארץ וממילא מוכרח שישוב ה' מחרון אפו ולא להחריב עולמו אחרי שהביטו אל סוף מעשה באצטגנינות שלהם שיברא את אברהם ויצחק ויעקב והבאים אחריהם וזה בלתי אפשרי שיהיה השחתה ובריאה שנית כנ"ל ולכן רצו להרוג נח ובניו כדי שלא יאבדו הם על ידם כנ"ל ולכן אמר הקב"ה נראה דבר מי יקום:
2
ג׳איתא בז"ה בראש הפרשה הזאת וז"ל ת"ח נח איתחזי מיומא דאתברי עלמא למיהוי בתיב' בחיבורא חדא ולמיעל בה ועד לא איתחברו כחדא לא הוי עלמא כדקא יאות וכו' ותא חזי משיעורא דתיבותא אוף הכי נמי הוא עכ"ל. ולהבין הענין שמענו מאדמו"ר ?מצדיק מוהד"ב זל"הה כי שיעור התיבה הוא שלש מאות אמה אורך הוא מספר אות ש חמשים אמה רחבה היא בגימט' אות נ ושלשים אמה קומתה היא גימ' אות ל הצירוף מהן הוא לשן וידוע כי ברית הלשון רומז על הצדיק הבא אל התיבה היא המלכות ומתחבר עמה וזה כוונת הזוה"ק משיעורא דתיבותא אוף נמי הכי הוא עכ"ל. ויש עוד מלין לאלוה דהנה היחוד הצדיק עם המלכות הוא בסוד יחוד הוי"ה עם אדנ"י א"כ יש לומר י' פעמים א' ה' פעמים ד' עולה שלשים (אמה) קומת התיבה ו' פעמים נ' עולה שלש מאות אמה אורך התיבה ה' פעמי' י' עולה חמשים אמות רחבה ואתי שפיר טפי כוונת הזוהר הק' הנ"ל וכמדומה שכבר נכתב בספר מקובל אחד כדברי:
3
ד׳קנים תעשה את התיבה. במד"ר אמר ר' יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך עכ"ל ונראה לבאר ההיקש דהנה אמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות פי' אפילו בשעת חטאם עובר עליהם ההרהור והחרטה כי הוא נשמת ישראל עמו אכן אין בכח ההרהור הזה להחדילו מהמעשה אשר יעשה אפס כי נעלם מקומה במחשבה דקה מן הדקה. וצורך הענין מה שברא היוצר הרהור תשובה זה כדי שיעשה רושם קצת שעכ"פ יוכל לשוב אח"כ הגם שעשה רשע ופשע. וזה היה הענין ז' מלכין דמיתו שעלה אורם למעלה דהיינו שעי"ז נרשם ונפעל שיבא אח"כ עולם התיקון שיתחדש כנודע. וכן ענין הרהור חרטו' הרשעי' כנ"ל והבן וכן דור המבול כאשר פגמו וימחו מן הארץ ולא נשאר מי שיעשה ויגרום היחוד לקיום העולם וישאר אך נח הוא הצדיק ועלה בתיבה מורה על הסתלקות הצדיק בעולם המחשבה כנודע. והיה הכנה לעולם התיקון אחרי המבול. והנה עולם המחשבה נרמז בשם י"ה כידוע וכשכ"א כלול מעשר עולה ק"ן והוא דרך א' כמו קן המטהר את המצורע והוא בסוד קנה חכמה קנה בינה:
4
ה׳ויאמר ה' לנח בא אתה וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. פרש"י לא נאמר תמים כי מקצת שבחו אומרים בפניו וכולו שלא בפניו ע"ש ואפשר לומר עוד טעם אחר על השינוי שחסר כאן מלת תמים. מה שנכתב לעיל בראש הפרשה. דהנה רש"י פי' לעיל בפסוק את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתמכו אבל אברהם כתיב בו התהלך לפני והיה תמים לפי"ז נוכל לומר מסברא שגם נח לא היה צריך סעד לבחי' צדיק כי הי' מתחזק מעצמו והלך בצדקתו אמנם להיות צדיק תמים שהוא מעלה היותר גבוה כמבואר לזה הי' צריך סעד מאת ה' לתומכו. ולכן למעל' שסיפר הכתוב הבדל מעלתו מבחי' אברהם אע"ה כתיב נח צדיק תמי' את האלקים פי' שלזאת הי' צריך סעד משא"כ באברהם דכתיב בו התהלך לפני והי' תמים הרי שלא הי' צריך סעד אפילו לבחינת תמים אבל בפסוק זה משמיענו כי לבחינת צדיק גם נח לא הי' צריך סעד לתומכו לכן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני הרי לפני דייקא שלא הי' צריך סעד ממילא משבחו רק בבחי' צדיק לבד ולא תמים:
5
ו׳ויבא נח וגו' מפני מי המבול. פרש"י אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס עד שדחקוהו המים ע"ש. והענין תמוה נח הצדיק שחליל' הי' חסר אמונ' בבוראו יתברך ואף גם מהידוע כי ק"ך שנ' קודם המבול טרח בבנין התיב' וגם הוכיח והתר' בבני דורו כמבואר והוא בעצמו יהיה מקטני אמנה. אכן יש ליישב דברי רז"ל כי מדרך הצדיקי' להמתיק הדינים ולבקש רחמי רצון הש"י על ברואיו. והגם שנרא' לו שהקב"ה גוזר גזיר' מרב' בתפל' ובמחשבותיו הקדושים עד שממשיך רחמים לעולם ואיתא באידרא רבא סוד ה' ליראיו ועד לא אסכימו לא נחתין דינין לעלמא ע"ש א"כ נח הצדיק אחרי שחפץ להגביר החסדים ולבטל גזירת המבול לא נתן אל לבו התפשטות המחשבה כי יצא דבר המלך ואין לשנות אבל היה מתגבר במחשבתו לאמר ישוב ה' וניחם ויגולו רחמיו על מדותיו. לכן קראוהו חז"ל בצחות לשונם מקטני אמנה שהיה מאמין ואינו מאמין פי' לא חפץ להאמין שלא להסכים עם הדינים ורק מפני שהיה יחידי בעולם לא יכול להציל את כל בני דורו אבל הוא עשה את שלו ולא נכנס עד שדחקוהו המים:
6
ז׳וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. איתא במד"ר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמי' זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו' וזמן היה לו שיצא ממנה משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו כיון שבא א"ל צא ממקומך עכ"ל. תחלת דברי המד"ר להורות לנו דרך הישרה שקבלנו מרבותינו נ"ע ובארתים באורך בהגהות לס' גבורות ה' ומשם תראנו וקיצור הענין שיש שני הנהגות לסדר העולם ומקריו האחד מה שקבע יוצרנו בלוח משי"ב וסידר העת וזמן מה שיהיה כל ימי הבריאה כמו שנתבאר בפ' והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך ע"פ תהום שצפה הקב"ה על ד' גליות שיהיו אח"כ ורוח אלהים הוא רוחו של משיח וכן כל הענינים למגדול ועד קטן ואעפ"כ עשה אופן בתוך אופן הוא הנהגה התוריית כמ"ש הרמב"ן בפסוק והי' אם שמוע תשמעו ונתתי מטר וההיפך יגרום ההיפך ואל תאמר כיון שהבחירה תלוי בבחירה איך היתה מודעת לפני היוצר לסדר בלוח העתים ובזאת נבוכו רבים מהחכמים: והעיקר בזה כמ"ש הרמב"ם שאין לעמוד בסודו כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר אמת כמו שאמרנו באורך במ"א ועיין בהגהות שנדפס בשמי בספר באר הגולה בזה הענין וגם כאן ביאר לנו המד"ר כי היה הכל גלוי וידוע לפניו פגם דור המבול וביאת נח אל התיבה ועת שיצא מן התיבה ונרמז קצת בפסוק הנ"ל וידבר אלהים פירש"י הצדיקים מהפכין מדה"ד למד"הר פי' כי אלהים גימ' הטב"ע והיינו שלא יצא מן התיבה עד שהראה לו כי אפי' הדין מסכים עמו והכל היה בלוח המסודר בטבע משי"ב וצפה והביט אל צדקתו ומ"ש משל לסופר ופרנס וכו' רמזו בדבריהם לסוד הנעלם כמ"ש כי תפארת ויסוד עלו למעלה כל ימי משך המבול במו' חו"ב כי לא היה מן הצורך לשום יחוד ולא היה איתערותא דלתתא. וכדוגמתם נכנס נח אל התיבה ונתכסה שם וע"כ נאסרו בתשמיש כנודע רק שנעשה ע"י ביאתו אל התיבה איזה יחוד דקה מן הדקה להיות קיום העולם ע"י ואח"כ כששב וינחם ה' והספירות הנ"ל באו אל מקומם הראשונה אז אמרו לנח היושב במקומם ועושה היחוד צא כי מעתה אין העולם צריך לזה והבן:
7
ח׳את קשתי נתתי בענן וגו' הנה אמרו חז"ל ששאל רשב"י ע"ה לר"י ב"ל נראתה הקש' בימיך א"ל הן א"ל אם כן לאו אתה בר ליואי ע"ש. והמאמר צריך הבנה כיון שראינו הפעם שלא היה נח הצדיק יכול להגין על בני דורו א"כ מה כ"כ התימה בדורות אחרונים כמו בימי ריב"ל גם אם נראתה הקשת בימיו מ"מ אפשר שהיה צדיק גדול רק שאין דורו זכאי לכך לכן צריכים לקשת וא"כ מה חרי האף הגדול הזה שאמר לו א"כ לאו אתה בר ליואי ואפשר לתרץ דהנה האלשיך הקדוש פי' על מאמר חז"ל כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו הטעם לזה כי בוודאי מן הנמנע לצדיק יחידי בלי זכות דורו כלל להביא מלך המשיח ולבנות בית המקדש ועכ"ז חייב כל אדם מישראל לתקן מעשיו וימיו ושנותיו ולעשות עכ"פ הכנה לגאולה שלא יהיה העיכוב מצדו ח"ו וז"ש כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו דייקא פי' שלא השגיח על ימיו ושנותיו שיהיו מתוקנים וראוים לבנין בהמ"ק כאילו נחרב בימיו עכ"ל ודפח"ח ומעתה נחזי אנן ונימא כזאת בענין הקשת הגם שמן הנמנע לצדיק יחידי להגן על כל בני דורו וכמו שמצינו בדור המבול. עכ"ז אין אדם מישראל יוצא ידי חובתו כ"א לעבוד הש"י בעוז ותעצומות עד שהוא מצד עצמו עכ"פ לא יצטרך לקשת. וזה ששאל רשב"י לריב"ל נראתה הקשת בימיך פי' תקנת ימיך עד שלא הוצרכת מצד עצמך לקשת והשיב לו בענוותנותו הן וע"ז אמר לו א"כ לאו אתה בר ליואי וא"ש ומעתה נבאר פגם דור המבול וענין הקשת מה שהוא שייך לזה מן הידוע כי בוראנו ית"ש עלת על כל העילות דלית מחשבה תפיסא בו כלל שעלה ברצונו הפשוט לברא העולם לא היה רק לבעבור חפצו ורצונו בעושי רצונו ויקרא בהם אלהותו ית' והחקירה הגדולה שנתחבטו בה שאיך יתכן חפץ ורצון לבוראנו המופשט מכל מדה וציור תשובתנו ע"ז שאנחנו מאמינים בני מאמינים אמונתנו לעד קיימת שבוודאי נתלבש בבחינת רצון לרצונו בעבודת ישראל ובתורה ואין להבין הדבר על בוריו וכבר הניח הרמב"ם ז"ל יסוד אמיתי בזה עפ"י הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם והחוקר לדעת ולהבין מחשבת יוצרנו סכל הוא כי לית מחשבה תפיסא בי' והנה הרבה טועים ע"י זאת החקירה כרעו ונפלו ומעדו מאמונת יוצרנו ובמשה ובישראל עמו והחקירה הזאת התעום עד שפגמו ברעוא דרעוין ואמרו כי נברא העולם מבלי כוונת מכוון עד שלפי דעתם אין צורך לבורא ית"ש בעבודת עמו וכמו שהארכתי מזה הרבה בהגהות לספר גבורות ה' יע"ש וזה הוא עמק עכור לכל מעדי רגל הכדים ונעים מעל משכן ה' ותורתו ומצותיו וכן היה פגם דור המבול ולכן השחיתו את דרכם ופגמו בזרע לבטלה להורות על שפעת המשפיע ללא צורך וזווגו מין בשאינו מינו להורות על עירוב הנבראים שלא היתה בכוונה וסדר רק הכל במקרה. וכ"כ גדול כח הפגם עד שנקם ה' באויביו מדה במדה והוריק עליהם מי המבול בלי מדה ושיעור וצימצום כרצונם בהשפע' בלי צימצום לאבד כל זכר למו ואחרי כן כאשר שב ה' וינחם על הרעה ויכלא הגשם מן השמים והביט אל נח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגו' את קשתי נתתי בענן פי' ברמז במלת ענן על החסד הגדול וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ויבא משה בתוך הענן שהוא מלאך מיכאל כהנא רבא ע"ש והענן מכונה ג"כ בשם ע"ב שמספרו עולה חס"ד ומלת קשת מורה על בחינת גבורה כמ"ש אשה קשת רוח אנכי ולכן אמר ה' את קשתי נתתי בענן נתתי דייקא לשון עבר פי' כאשר בראתי עולמי שלא כדעת החוטאים רק נתתי בחינת הגבורה בתוך החסדים שלא יתפשטו החסדים עד בלי די ויהיה מן הנמנע להנבראים להכיל אותם ולכן עשיתי שיעור וגבול א"כ הגבורה עצמה הוא ענין חסד ולכן והיה בענני ענן על הארץ פי' בכל זמן שירבו ההשפעות הנרמזים בחסדים ונראתה הקשת יהיה כמו כן בחי' גבורה להגבילם שלא יזולו בלי די כמו בדור המבול רק בבחינת גבורת קשת שיש לו שלשה גוונים הרמוזים על האבות ועל פיהם יתקיים העולם כראוי והבן וזה וראיתיה לזכור ברית עולם ואיתא בזוהר שהה"א רמוזה אל המלכות פירוש הענין שהבטיח הקב"ה שההשפעה תהיה נובעת ע"פ המלכות שימליכו אותו בני ישראל וע"פ סדר עבודתם ואז יהי' נאה להם ונאה לעולם:
8
ט׳בהפטרה
9
י׳ושמתי כדכוד שמשותיך וכל גבולך לאבני חפץ. איתא בילקוט מהו כדכוד פליגי בה תרין מלאכי ברקיעא מיכאל וגבריאל ותרין אמוראי בארעא. יהודא וחזקיה בני רבי חייא חד אמר שוהם וחד אמר ישפה וקוב"ה אמר ליהוי כדין וכדין וכל גבולך לאבני חפץ אמר הקב"ה בעוה"ז ישראל מתחמין ע"י עפר וצרורות אבל לעתיד יהיו מתחמין ע"י אבני כסף וזהב ומרגליות עכ"ל הנה ענין פלוגתא המלאכים והאמוראים היא לדעת ע"י מי תהיה הגאולה כי יש צדיקים שעיקר עבודתם ע"י עסקם כל היום בתורה הנקרא שה"ם אותיות מש"ה כי כל התורה נקראת על שמו ככתוב זכרו תורת משה עבדי ויש צדיקים שעיקר עבודתם ע"י התפלה ויחודים הנקראים ישפ"ה שהצירוף מורה י"ש פ"ה וקוב"ה אמר ליהוי כדין וכדין דהיינו שכלו מחמדים וממתקים הן התורה הן התפל' רק בעוה"ז כל ימי משך החורבן העבודה ללקוט שושנים הניצוצי קדושה מתוך עפר וצרורות דהיינו ע"י צרות רעות ושיעבודים רח"ל אשר הצדיקים עומדי' בנסיונם ועובדים הש"י אבל לעתיד שיעביר רוח טומאה מן הארץ ונגלה כבוד ה' ואז תהיה העבודה באהבה ורשפי אש הנגלות מבלי לבוש וזה נקרא אבני כסף וזהב:
10
י״אבצדקה תכונני. להסביר הענין. וגם מה דאיתא שהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל בעלי תשובה. כי בוודאי היא חוצפה גדולה לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה לבקש מחילה לחטאיו וכי באיזה אנפין יקום קמי מלכא קדישא. וכל העולמות אינם מניחין לעלות תפלות זה האדם. רק עד"ז שיבקש האדם מאת הש"י בדרך צדקה שיעשה עצמו כעני בפתח. ולזה צריך האדם ג"כ לעשות צדקה עם העניים ואביונים כי במדה שאדם מודד מודדין לו. וא"כ ע"י זו הצדקה שעושה עושה לו רגלים לכנוס לפני ולפנים לבקש מחילה על חטאיו ממנו יתברך ומצדק נעשה צדקה: וזה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד. כי בוודאי מחמת גדולת ורוממות הבורא יתברך אי אפשר לקרב אליו יתברך אך מגודל רחמנות הבורא יתברך כביכול משפיל עצמו מכסא כבודו הוא גודל מלכותו ורוממותו כדי לקבל שבים וזהו מתחת כסא כבודו. והנה כשהש"י מביא עליו איזה יסורין ומחליש כח היצר וישוב לבו אל הבורא ית' נמצא אז בוודאי מתחרט על מעשיו ולא יהרהר אחר מדותיו ולא יבעט ביסורין. אבל מי שמתחרט על מעשי הצדקה והמצוה שעשה מחמת שלא הגיע אליו תועלת הפעולה הצריך לה ודאי איהו רע וכדאיתא בש"ס בר"ה גבי מעשה דכורש. החילוק שבין ב"י לעכומ"ז: וכמו שהקשו לחכם אחד מנין בא זה שאדם חולה ופיזר מעותיו לעניים לומר תהלים בעדו כנהוג ואעפ"כ לא הגיע אליו רפואה על ידי זה. והשיב שזה אינו מן הנמנע כי כשהאדם אינו עושה רק חליפין עם העניים שנותן להם מעות והם אומרים לו תהלים מאין יבא הרפואה. רק צריך האדם לכוון כפשוטו. שבוודאי. לא בא אליו כזאת כ"א למען הזכירו לשלם הצדקה הנקצבת לו כי לכל אדם נקצב לו מר"ה כמה צדקה יתן בזו השנה. נמצא כוונתו אינו רק למעשה הצדקה בעבודת הש"י וא"כ בוודאי הש"י ירפאהו בעבור שהשלים חובתו:
11