עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק ראשוןAvodat Yisrael, Pirkei Avot, Chapter 1

א׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר:

ב׳כבר אמרנו שמלת לעולם הבא רומז על הדבר המביא את האדם לעוה"ב והשכר הצפון לצדיקים לע"ל והיינו התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולז"א שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ר"ל שלכל א' מישראל יש לו מדור ושער כל אחד לפי מדרגתו וכל חד לפום שיעורא דיליה בתורה ועבודה. וזה ישראל אותיות י"ש רל"א רומז על רל"א שערים של תורה כידוע לי"ח. וי"ש גימ' עמ"ר ורומז שזה השכר והעוה"ב הוא מדה במדה כי עמר הוא לשון מדה והיינו לכ"א לפי עבודתו ולפי מעשה התורה והמצות כן גודל שכרו כדאיתא כל צדיק נכוה בחופתו של חבירו. ועיקר השכר הוא ההארה והקדושה בעצמה מה שהבורא יתברך מאיר לנשמות ישראל גודל קדושתו בתורה ועבודה וכמ"כ לעוה"ב וזה השכר והקדושה הוא כפי עבודת האדם כפי הכנתו שמכין עצמו לקבל האור והקדושה כנ"ל. וזהו קול ה' בכח בכחו של כל אחד. וזה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיעשה המצות והתורה והתפלה ע"ז האופן עם גודל הכנתו וקדושתו בכדי שיושפע ויומשך אליו בעבודתו קדושת א"ס ב"ה שהוא החי עולמים. וזה שתיקן האר"י ז"ל לומר זמר האדרת והאמונה לחי עולמים בשבת. וביותר בשבתות הספירה אז יתרבה הקדושה יותר. ובמלת ישתב"ח נרמז ח"י שב"ת וגם מספרו עולה י"ש קדו"ש. ולזה צריך לסגל מעשיו מקודם לשוב על חטאיו בתשובה שלימה ולתקן המעוות וביותר עון קרי רח"ל. שמספרו עולה י"ש שהם דברים הפוכים כי י"ש הם אותיות קדושות. וקר"י הוא מאותיות שקר. וביותר זה התיקון הוא בימי הספירה כי עמ"ר ג"כ גימ' י"ש כנ"ל. ובתקנו מעשיו ובפרט בעון קרי הנ"ל להפכם לטוב לי"ש אז יוכל לשרות עליו הקדושה. ורמז נפלא לזה כי מילוי עמ"ר עי"ן מ"ם רי"ש עולה קדו"ש וזה מלא העמ"ר. וזה והתקדשתם והייתם קדושים כדאית' אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. ולז"א כל ישראל יש להם חלק בזה. שנאמר ועמך כולם צדיקים. כי ידוע כי צדיק נק' שומר הברית וזה והיה הנשאר בציון. ציו"ן הוא לשון מציין. שישראל מצויינים באות ברית קודש ברשימו דמלכא. וזה ניתן לכל ישראל בהמול להם כל זכר. רק מי שפוגם ח"ו בעון קרי רח"ל הוא מושך בערלתו ולזה צריך לתקן אותו ואז יש לו חלק לעוה"ב בקדושה של מעלה כנ"ל. נצר מטעי כי הבורא יתברך הוא האילן הקדוש אילנא רבא ותקיף. ונשמת עושי רצונו הם הענפים המסתעפים ממנו יתברך וידוע כי הענפים נק' בשם שער כמו שער כותש הנזכר במשנה וזה רמז ושער רישיה כעמר נקי:

ג׳משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע:

ד׳כבר אמרנו על שהיה בבחינת ומדרגת סיני כדכתיב והאיש משה עניו מאוד. כי זה אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וזהו עמוד ויסוד להעבודה ותורה ותפלה כי כפי גודל הענוה כן יוכל לקבל הקדושה מהבורא ית' כי הוא מדה במדה כמש"ל. אם האדם הוא שפל בעצמו ועניו אז גורם שגם השי"ת משפיל ומצמצם עצמו כביכול אל זה האדם. אבל אם הוא מתגאה בדעתו ר"ל שחושב שעובד את השי"ת בכחו אז גם השי"ת ג"כ אינו מצמצם עצמו. ולפי גדלו בוודאי א"א לקבל ממנו. וזה מה דאיתא כשעלה משה לרקיע מצא את ר' עקיבה דורש כתרי אותיות. אמר לפניו רבש"ע תן התורה על ידו. ולכאורה תמוה וכי לא מצא צדיקים כר"ע. אלא כי עקיבה אותיות עק"ב י"ה רומז ג"כ על מדת ענוה. ולזה אמר שתנתן התורה על ידו. והשיב לו השי"ת שכולם אומרים הלכה למשה מסיני. והיינו כי משה בכחו וגודל ענותנותו היה ממשיך התורה ומדת הענוה. עד שדורות הבאים אחריו יוכלו לעלות לזו המדרגה. וזה אור זרו"ע לצדי"ק ולישר"י ל"ב שמח"ה ס"ת עקיבה ורומז שהאור היא התורה שהיה ר"ע דורש היא כמו זריעה אליו שזרע משה. ומסרה ליהושע. כי יהישע היה ג"כ בזו המדרגה כדכתיב ויהושע ב"נ נער לא ימוש וגו'. נע"ר רומז למדת ענוה וקטנות. וכן גבי שמואל כתיב והנער נער ר"ל אף כשהגדיל היה תמיד במדרגת נער וקטנות. ומעיל קטן תעשה לו אמו. ר"ל שאמו הצדיקת עשתה לו זה הלבוש שיהא תמיד מלובש במדת קטנות וענוה. ולזה צונו השי"ת ללבוש טלית גדול וטלית קטן:

ה׳אנטיגנוס איש סוכו כו' הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כ' ויהי מורא שמים עליכם:

ו׳פרס הוא לשון פרוסה ופירוד כי כשמצפ' לתשלום גמול אזי השכר הוא דבר נפרד מהעבודה. אמנם העבודה צריך להיות על אופן שידבק עצמו בו ית' ממש בדביקות גמור. וזהו שכר מצוה מצוה. הוא הדביקות בו ית'. משא"כ בעבירה הוא עובר והולך ואינו דבוק בו ית'. וזה בעצמו הוא השכר הגדול מה שיכול האדם השפל להדבק בא"ס ב"ה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. ר"ל אחר כל העבודה והדביקות שתדבק בו יתברך תחזיק לעצמך היראה הגדולה כמו המלאכים מה שמשיגים יותר מקדושתו ומתקרבים אליו כביכול אז ניתוסף להם היראה הגדולה בהשיגם גודל גדולת המלך ורוממותו יתברך שהוא א"ס ב"ה:

ז׳א"י אל תהיו כו' אלא היו כו' ויהי מורא שמים עליכם. כי בוודאי השכר קבוע לאדם ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אך דהאדם בעבודתו צריך לעבוד כאלו לא יהיה לו שום שכר מעולם כ"א לכוונת לעשות נח"ר ליוצרו ית'. ולזה מקושר ויהי מורא שמים עליכם. כי באם היה האדם משים תקותו לקבלת פרס היה יכול לפעמים ליישב בדעתו לומר שדי לו בשכר מועט ואסתפק במועט ולא אעבוד את בוראי. משא"כ כשעובד רק לעשות רצון קונו. אז יהא מורא שמים עליו בכל עת כי יחשוב בדעתו כי אולי לא עבדתי עוד כראוי ותמיד יהיה מוסיף והולך:

ח׳א"י ויהי מורא שמים עליכם. כמ"ש הן שמים לא זכו בעיניו וכתיב כונן שמים בתבונה. היינו שהבורא ית' גם השמים אינם כ"כ זכים וצלולים בעיניו וכונן אותם תמיד ומתקן אותם. עאכו"כ איך צריך האדם להסתכל א"ע תמיד אם עובד את בוראו כראוי.

ט׳א"י ויהי מורא שמים עליכם. כי יש שני מיני יראה. יראת העונש. ויראת ה'. למשל תינוק שהיה רץ בשווקים וישב לו קוץ ברגלו וחלה את רגלו. והבין אביו שרפואתו וטובתו הוא שיחתוך מעט בשר עם הקוץ וצוה לרופא לחתכו. ואעפ"כ יש לאביו צער גדול מזה ומוכרח שיעלים עיניו ממנו בעת חותכו כי הוא רוצה להשתיק התינוק ולנחמו ואח"כ כשהאב רואה עוד שהתינוק רץ מוכיחו ומזכירו הקוץ הראשון והתינוק ירא מזה. ואם התינוק פיקח יסור מזה בעבור הצער שבא לאביו ממנו שלא יבוא לו עוד. כן הדבר הזה כשצר לנו ח"ו כביכול בכל צרתם לו צר. ובוודאי כביכול יש לו צער מזה. אך שכל זה הוא לטובתינו. לז"א ויהי מורא שמים עליכם. שנסגל מעשינו ועבודתינו למען לא נגרום עוד צער לו ית' כביכול:

י׳יוסי בן יועזר אי"צ אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם:

י״אירצה שצריך האדם להכין עצמו שיכנסו בו דברי חכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם רגליה' הם הדיבורים שלהם שיוצאים מן השכל וע"י הדיבורים יוכל להשיג קצת מה שבשכלם. ואמר בעפר רגליהם. עד"ש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. והוי שותה בצמא את דבריהם. כי כמו שהצמא אינו מבחין בין מים עכורים לצלולים מגודל צמאו כן ישתוקק האדם לשמוע דברי חכמים ואף השיחת חולין שלהם שהם נדמים אצלו כעפר. ובפרט מי שהוא חכם אינו מדבר שום דבר בטל. כי כמו שמצינו בתורתינו הק' כמה מעשיות שכפי הנרא' ח"ו כמעט אין צורך בהם וחלילה לנו מחשוב זה. כי בודאי הכל מלא סתרין וגנזין דאורייתא. כאשר מצינו שברא הש"י אבנים טובות והם מלובשים באבנים גרועים ופתי לא יבחין ולא ישגיח עליו אך מי שמבין באבנים יבחין שבתוך אבן זה יש בו אבן טוב עד מאוד וכפי גודל חשיבות אבן הטוב שבו כן גודל הלבוש אבן הגרוע שעליו. כן הדבר הזה. וכן החכם כשמדבר בעניני עוה"ז ושיחת חולין אינם כ"א לבושים להסודות שבשכלו. ולז"א והוי מתאבק בעפר רגליהם. אף שנדמה עליך כעפר. כי לבסוף והוי שותה בצמא את דבריהם. כי כשתבחין בהם תראה נפלאות בכל דבור ודבור ותשתה בצמא את דבריהם:

י״בא"י והוי מתאבק בעפר רגליהם. רומז למה שאמרו שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד כנ"ל והיינו עפר רגליהם רומז על התאוות והמדות החיצוניות והחומריו' שצריך האדם לעבוד בהם את הבורא ית"ש ולהעלות הכל אל הקדושה כי כל פועל ה' למענהו עשה. ומזה העפר צומחין הצדיקים וגדלים ביתר שאת ועוז. למשל השדה שמזבלין אותה כל מה שמזבלין אותה ביותר אז הפירות נצמחין יותר וטוב. כמ"כ הצדיקים כל מה שהחומר והתאוות הגופניות מתגברים עליהם. והן מתגברין עליהם ומעלין אותם לקדושה. יפה כחן יותר ויותר ומתעלין עי"ז. וזהו והוי מתאבק בעפר רגליהם. ר"ל שילמוד האדם ממעשה הצדיקים בעניני העולם ושיחת חולין שלהם היאך להתגבר על כח החומר ולהעלות הכל אל הקדושה:

י״גיוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך כו':

י״דכבר אמרנו בהתעוררו' דלתתא במעשה הצדקה וג"ח והרוחה לכ"א גורם אתערותא דלעילא שהבורא ית' משפיע טובו על בריותיו. וגורם שמחה לפניו כביכול כי מדרך הטוב להיטיב ויש להמשפיע תענוג ושמחה ממה שיכול להשפיע לאחרים כמ"ש האיש אשר עשיתי עמו היום. ודרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב. וגורם ג"כ לעצמו הרוחה והשפעה שתבא אליו מאתו ית'. ולהמשיל הדבר לכלי מנוקב ששופכין בו ויוצא דרך ניקבו מצד אחר יוכל לכנוס בו בלי שיעור. כן הנותן צדקה. וגם הבאר כששואבין אותה בכל עת אז מימי' מתברכין ונובעים תמיד והמים טובים עד מאוד אבל כשאין שואבין אותה אז נסתם המעיין ומימיו מסריחין וזש"ה אותי עזב מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. כי מי שאינו נותן צדקה אין ברכה מצויה אצלו ואף זה שבידו מסריח ומארה בתוכו היינו שמכלה מעותיו בקטטו' ומריבו' ובלבולים וחלאים רעים רח"ל. וזהו פי' כל המשנה יהי ביתך פתוח לרוחה. ונדקדק דהל"ל ברוחה מהו לרוחה. אלא דרומז שיהא האדם פותח ביתו לעניים ואביונים לההנות אותם מנכסיו. שיהא לו לרוחה. דהיינו שבזה יתעורר למעלה להשפיע כל טוב על בנ"י ע"י הבי"ת של בראשית שממנה יצאו כל העולמות וכל השפעות טובות: ועד"ז פי' החסיד המקובל מוה' יעקב יצחק שי' אהא דאיתא בגמרא אדם נותן מלא עומסו בעוה"ז והקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב. והתם ג"כ היל"ל בעולם הבא כדרך שאמר בעוה"ז. אך דכן הוא הפי' כשהוא נותן מלא עומסו בעוה"ז. הקב"ה נותן לו פי' משפיע לו כל טוב. לעולם הבא: פי' כדי שיזכה בהן לעוה"ב שיסגל עוד במצות ומ"ט בזו ההשפע' שישפיע לו: ואמר עוד ויהיו עניים ב"ב ע"ד דאיתא בגמ' בהאי דאמר לדביתהו אקדימי רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנייכי אמרה ליה מילט קא לייטת לי א"ל גלגל החוזר בעולם הוא. ועינינו רואות שכן הוא. ואמר התנא ויהיו עניים ב"ב. ר"ל שידמה לך שאותן העניים הם ב"ב כי גלגל החוזר בעולם הוא ומי יודע מה יולד יום: ושמעתי בשם הגאון מוה' יונתן ז"ל דקא מדקדק בלישנא כפילא דאמרה מילט קא לייטת. והנה דאיתא בגמרא דמאן דגמיר אבבי לא מהדר רק שנותנין לו דרך כבוד וכיון דשמעה מיניה כי היכי דלקדמו לבנייכי שיהיו מחזרין על הפתחים אמרה תרי קללות קללתני שיהיו עמי הארץ ועוד שיהיו עניים: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. הנה סמיכות הדברים כיון דאמר תחלה שיקבל העניים בסבר פנים יפות א"כ ה"א אף כשתזדמן לו אשה יעשה ג"כ כנ"ל ויכנס עמה בדברים עז"א שלא תעשה כן ולא תרבה שיחה עם שום אשה ואפילו אם אשתו וק"ו בעת נדתה וכדאי' בגמ' מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו: ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו כו' וסופו יורש גיהנם. רעה הוא יצה"ר כדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אך דיש בהן דכר ונוק'. פעולת הזכר להבעיר האדם לכל העבירות שבעולם לכעס ולכל שאר המדות רעות שבאדם רח"ל. ופעולת הנוק' היא אשר מטמאת את האדם בלילה בטומאת קרי רח"ל. ורע הוא הזכר. ורעה הוא הנוק'. ועז"א אמר קהלת אשה רעה מר ממות ור"ל מחמת שמרבה שיחה עם הנשים ואף עם אשתו ומכ"ש כשהיא נדה ומהרהר בהרהורים רעים ומגרה עליו היצה"ר ומכח זה גורם רעה לעצמו רח"ל שמטמאה אותו בלילה רח"ל: ובוטל מד"ת: כי אותן המ"ז מבטלין אותו מד"ת ותפלה באשר הם תמיד עומדין לנגדו ומבלבלין אותו תמיד ממחשבתו: ואמר עוד וסופו יורש גיהנם. הל"ל יורד לגיהנם. אלא דהכוונה בזה. דסופו הוא הברית קודש אשר הוא סוף כל איבריו של אדם כי הרגלים אף שהן מתפשטות למטה מ"מ הם מתחילין למעלה מהברית כידוע: ואמר שהגיהנם יורש את הסו"ף הוא הברית באשר שאין יכול להמלט ממנו שלא יטמאו לבעבור אשר כ"כ מוטבע בה. וע"ז קאמר יורש שיורש ממנו. ואם דבריו כפשטן איזה ירושה שייך לכאן ממי יורש הגיהנם אלא כנ"ל:

ט״וא"י כל המשנה בד"א. יהי ביתך פתוח לרוחה. רמז בזה דהבי"ת היא התיבה והמלה שמדבר בד"ת או תפלה. וכמאמר הספר יצירה דכל אות הוא אבן וכשהן מתחברין במלה הוא בית שלם וע"ז נק' תיבה שהוא אותיות בית והן הם מזמוטי חתן וכלה אשר בכל תיבה ובכל פסוק ובכל מזמור נעשה יחודים עד אין חקר. ובזה כביכול נתרבה השמחה ותענוג לעילא מאותן היחודים והזיווגים ועז"א יהי ביתך פתוח לרוחה. ר"ל המלה שאתה אומר הן בד"ת או בתפלה יהיו לרוחה למען רבות שמחה ותענוג בעולם עולמות עליונים: ואמר עוד ויהיו עניים בני ביתך ר"ל שאתה תהא עני בדבר זה ולא משלך הוא. ותחשוב שהש"י נותן לך כח ודיבור הזה שאתה מוציא מפיך ואין לך בו כלום. ותחשוב שאין אני כדאי לדבר לפניו ית' אך מה אעשה כי כן צוה עלי להגיד שבחו ונתן בי כח לדבר וכי הוא הנותן בי כח לעשות חיל והכל הוא מרצונו הטוב ית'. וז"ש רז"ל איך לא אשא פנים לבנ"י והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה. רומז לזה שאמרנו כמו שהביצה סתום מכל צד ואין לה פה כן האדם כשעושה עצמו כאלם ואין לו פה להשיב ומחזיר כל חושיו וכוחותיו אליו ית' והכל מידו: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. ג"כ רומז על זה שהיא אשה יראת ה' היא תתהלל. ואל תרבה שיחה עמה ר"ל אף כשדברת דיבורים נאים והרבית תענוג אעפ"כ לא יגבה לבבך בזה וכנ"ל: ואמר עוד. באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ר"ל כי הנה הכלל הוא שצריך אדם להכין עצמו לעבודת הבורא ית' כל חד לפום שיעורא דיליה והיינו להכין א"ע בכל בוקר ולעשות הכנה במעשה המצות או בלימוד תורה כדי שיוכל אח"כ לילך ולהתפלל איזה תפלה לפני קונו ית'. ועד"ז בימות השבוע היינו ביום ד'ה' ו' להכין עצמו לשבת כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא מ"ש הריב"ש זצ"ל בפי' הכתוב בחריש ובקציר תשבות כי חר"ש הו' נוטריקון חמשי רביעי ששי. ר"ל כמו שהחרישה היא הכנה לזריעה ולקצירה כך אלו השלשה ימים שייכים לשבת הבא ולהכין עצמו בכל מיני הכנות שיוכל מה לעבוד את בוראו ביום השבת דהיא הזריעה ואח"כ בג' ימים שאחר שבת היינו אב"ג יהיה הקצירה שיקבל כל השפעות שירדו לו בתפלת שבת וכך הם כל ימי השבוע שלשה ימים לפני השבת ושלשה לאחריו ושבת באמצע. והנה מי שלא הכין עצמו או שאינו יכול. אזי יתחבר א"ע בשאר חבירים אשר הכינו את עצמם ומתוך כך יוכל לעלות עמהם כמו מי שלא הכין לעצמו לאכול בשבת ובא חבירו אשר הכין לו והזמינו לאכול אצלו ומתוך כך יש לו לאכול. אף זה כן שבעצמו אין לו כלום רק שהם יזמינוהו. ועז"א אל תרבה שיחה עם האשה דהיא אשה יראת ה' האשה הידוע לך שהוא שלך ובהכנתך אעפ"כ לא ירום לבבך בה. וק"ו באשת חבירו. ר"ל שבעצמותו אין לו כלום רק שהיה מתעלה ע"י חביריו בהכנתם באמרו שממנו עלה למעלה כמו שהצדיק הזה פעמים הוא מעלה אחרים ופעמים הוא מתעלה ע"י אחרים בצירוף כל הציבור אבל זה אל ירבה שיחה באשת חברו אשר עיקר עלייתו היה ע"י חבירו ומבלעדו לא יכול דבר מאומה. וכן מצינו במש"ר ע"ה דאי' שכ"א קנא לאשתו והוא תמוה אך דעל דרך זה הוא כיון דדור המדבר וודאי היו אנשים חכמים וידועים והיו חושבין שעל ידם נתעלה משה והם הנותנין לו כח לעשות חיל. ולכן קנאו לאשתו דהיא אשה יראת ה'. אבל לא היו יודעים דבהיפך הוא דמשה היה מעלן וכדאיתא אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד זה משה. ולכן בל תתגאה בה כי בוודאי אין לך בה כלום רק תחזיר העטרה ליושנה ר"ל שממנו ית"ש הכל הוא ואפס זולתו. וזהו פי' השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ל שתהדרו הקדושה הזאת למקומה לעצמותו ית"ש. ואפשר לומר שזהו הפי' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ר"ל כל מה שצריך לך לשבת תעשה ותכין בחול. ואל תצטרך לבריות ליזון בהכנתם. ובזה מתורץ קושי' התוס' שהקשו דהש"ס סתרי אהדדי דחדא קתני עשה שבתך חול וקתני אידך לוו עלי ואני פורע. ובזה מיושב שפיר דה"ק עשה שבתך חול ותכין עצמך בכל צרכך. ורק אם א"א לך להכין בעצמך אזי לוו עלי פי' לשון לווי' והתחברות שתלוו ותדבקו באחרים אשר הכינו עצמן. ואני פורע שאגלה אלהותי והארתי עליך ותוכל להימשך אחרי. וההתגלות יהי' בשם אנ"י כמו אנ"י וה"ו. ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כו' שגורם רעה לעצמו ר"ל בזה גורם רעה לו מחמת שנתואה בזה וחושב שמכוחו אומר כן ובטוב שכלו. בוטל מד"ת ויורש גיהנם:

ט״זיהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר וכו':

י״זהוא למען יורנו דרכי ה' את המעשה אשר יעשה ולמען געור בו בעשותו איזה ענין אשר לא כדת: ואמר עשה לך רב ר"ל שכל א' יעשה את חבירו עליו כרב שאם יראה בו דבר מגונה יגעור בו ושיהי' דבריו נשמעין לו משא"כ בחבר לבד שלפעמים יתבייש ממנו לגעור בו כ"כ. ואמר עוד והוי דן את כל האדם לכף זכות. כי לפעמים לא ישמע לחבירו בחשבו עליו שגם הוא עשה שלא כהוגן לכך ידון אותו נכף זכות ואז ישמע אליו בכל:

י״חא"י עשה לך רב. רב הוא לשון גדולה שתמיד יראה להוסיף בעבודה ולקדש איבריו לקדושת הבורא ב"ה להיות מרכבה להבורא ית'. למשל יקדש עיניו שיהיה מרכבה לעולם הנקרא עיני ה' וכן כל איבריו. וזה וקנה לך חבר ושעי"ז שיעשה א"ע וכל איבריו מרכבה לשכינה יקנה לו חבר הוא ההתחברות בהבורא ית' והבורא ממשיך עצמו אליו כביכול וישרה על אבריו ועל כל גופו. ועי"ז יהא דן את כל האדם לכף זכות. ירצה כי כאשר הוא מדובק בהבורא ית' יוכל להביא כל השפעות וזכיות וטובות שבעולם בדבורו עבור שמלובש לה כח הבורא ית'. ולכן צדיק גוזר והקב"ה מקיים: או יאמר והוי דן את כל האדם לכ"ז. פי' כל אדם מחויב לומר בשבילי נברא העולם וצריך לחשוב שכל העולם מחצה חייב ומחצה זכאי עד שהוא יכריע את כל העולם לכף זכות:

י״טא"י עשה לך רב. ר"ל כי לפעמים יפול במחשבת האדם איזה דבר הוראה איך ומה יעבוד את הש"י או איזה אהבה או יראה. והוא מה ששיגר לו הש"י במחשבתו שיעבדהו בזה הדבר. ולפעמים האדם יסוג אחור ממחשבתו ולא יביט לזאת. לז"א עשה לך רב. ר"ל שתחשוב בדעתך כי זה הדבר אשר יורך הש"י לעשותו ולעבדו בו ולא תסוג אחור מחשבתך. וכמו שמצינו שהקב"ה נק' רב. כמו שאנו מברכין בברכת התורה המלמד תורה לעמו ישראל. ובוודאי שכן הוא כי הוא ית"ש הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפ עם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני. ועכ"ז משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו. וכמו שתפול המחשבה זו במחשבת האדם אזי יעבוד את השי"ת בזו המחשבה עצמה. ואמר עוד וקנה לך חבר. ור"ל כי יש אדם שיעבוד את הבורא ב"ה בזו המחשבה. אך תיכף בכלות העבודה יסורו הדברים מנגד עיניו וישכח' מלבו. לז"א וקנה לך חבר. ר"ל שיחבר מחשבתו ולבו באלה הדברים ולא ישכח אותם תמיד. וכמ"ש השמר לך פן תשכח כו'. והרמב"ם ז"ל חשב אותם בלא תעשה. אך שיחשוב תמיד בכל עת שהקב"ה הוא מלמדו להועיל ומקרבו לעבודתו ית"ש. ויחשוב כמו שהוא עומד על הר סיני ושומע הדיבור מפי הגבורה ואנו מזכירין זאת בכ"י ובנו בחרת וכו' וקרבתנו מלכנו וזכירה זו הוא מ"ע. ודבר זה היה אומר ר"י בן פרחי"ה וכשמו כן הוא שהיה תמיד פורח במחשבתו לעילא ומדבק מחשבתו בהשי"ת תמיד וזהו פר"ח י"ה. וזהו מה דאיתא בגמרא על האי שהיה יודע תלת מאה בעי' על מגדל הפורח באויר. ר"ל שהיה יודע תלת מאה בחי' היאך לעבוד את בוראו ולפרוח במחשבתו לעילא ולדבק בעצמותו ית"ש במחשבתו הזכה. ולבסוף מסיק דלא היה לו חלק בעוה"ב מפני שהי' חסר לו איזה ענין וע"ז נענש. וכמו בר"ן איש של קרח שהיו מבקשים כהונה גדולה ובוודאי היו מובטחים בעצמם שיש להם על מה שיסמוכו אלא שטעו באיזה ענין. ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות. הנה מלת את הוא מיותר. והכוונה בזה שכשיראה איזה ענינים מהעוה"ז או איזה עבירה ח"ו אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר. והיינו שיזכיר א"ע אולי עשה ג"כ בפעם אחר כזה או באיזה ענין אחר הקרוב לזה כגון הא דכל הכועס כאילו עובד ע"ז ח"ו רח"ל כי הכל הוא בידי שמים. וישוב אז על חטאיו. וכן הוא הכל והוי דן את כל האדם לכף זכות. כמו עם כל האדם. כדי שתבוא לכף זכות שתשוב. והפשוט הוא כי לא ידעת את יצרו הרע. ואומר עוד ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אילו הי' לך ח"ו היצה"ר של זה היית גרוע ממנו:

כ׳נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות:

כ״אהיינו שאל יקח האדם לנפשו מדת הענו' והשפלות עד שיהיה באמת שפל ונבזה ולא יעבוד את הש"י בחושבו שהוא כלה ונאבד לז"א הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. שאף אסור לאדם להחזיק עצמו ברשע:

כ״בא"י ע"ד דאי' בגמ' ששאלו על אחד מה מעשיו אמרו ראו בשכיניו כי וודאי אינו מחבר א"ע רק בדדמי ליה וזהו הרחק משכן רע:

כ״גא"י הרחק משכן רע. פי' שלא תהיה שכן רע למקום ב"ה והיינו על מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואין מתפלל בה כדאיתא בגמ' ע"פ הוי על כל שכני הרעים:

כ״דא"י הרחק משכן רע. שלא ישכון עליך הרע דזהו היצה"ר ואל תתחבר לרשע. אף שהוא נקל מן הרע. ואל תתייאש מן הפורענות. אם תחשוב לומר האף שזה רשע מ"מ ישכון בטח. עז"א אל תתייאש מן הפורענות הבא עליו כי לא נתמלא סאתו עדיין:

כ״היהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כו' יהיו בעיניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין:

כ״ופירוש דזה המוכיח את העולם אל יאמר לפניהם הדברים ודברי דינין דהיינו כך כתיב בתורה שזו אסור לעשות וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול אל תעשה כן רק כשיהיו הבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו כזכאין כשקבלו עליהם את הדין. ר"ל הצדיק זה המוכיח את עם בנ"י צריך להמשיך עליהם שפע והארה שיחזרו בתשובה וצריך ליפוק וליעול בלב עם בנ"י ושיאמר להם הדברי מוסר בהארה גדולה עד שבדבריו יחזיר אותם למוטב ויתן להם לב בשר:

כ״זשמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים:

כ״חהעדים בה הידוע רומז להעדים הידועים המפורסמים אותם שכבר קבלום משה וישעי' והן השמים והארץ שכוללים כל העולמות והמלאכים והכוכבים והמזלות והם עדות לעולם שעל ידם בא ההשפעה לעולם. וכ"ז נתן הקב"ה ביד הצדיקים להיות עושים בהם כרצונם כמד"א והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו. הגם שחוזי הכוכבים אומרים דהכל תלוי בזמן ולכל יש עת ויודעים זמן המטר והגשם וכיוצא לפי סידור הנהגות העולם. עכ"ז הקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וסידר כל אלו המערכות כפי הכנתו עד"ז שיהיה נמסרים ביד הצדיקים והכל משתנה ע"י פעולת הצדיקים והיינו ע"י התורה כאשר הם מחזיקים בתורה. וע"ז אמר הוי מרבה לחקור את אלו העדים. כמו שנפרש בפ' וא"ו במאמר חיקור דין. ואמר שהצדיקים יחקרו וידרשו אלו העדים כל ההתחדשות שעתיד להתחדש ע"י העדים וימתיקו כל הדינים ויהפכו הכל לטובה. והיינו שכ' הרמב"ן ז"ל שהם הנסים נסתרים ר"ל בשגם שנראה שהוא מסדרי העולם והקביעות מ"מ הוא נמסר ביד עושי רצונו. וע"י פעולתם יוכלו להפכו לטובה:

כ״טהלל אומר כו'. אוהב שלום ומקרבן לתורה:

ל׳אוהב שלום היינו שעושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים שמוכיח אותם תמיד ומקרבן לעבודתו ית"ש:

ל״אהוא היה אומר נגד שמא כו' ודלא מוסיף יסיף. ודאשתמש בתגא חלף:

ל״בהנה לכאורה כפל המאמר דנגד שמא ודאשתמש בתגא חדא נינהו. וי"ל דרומז בזה על האדם כשלומד תורה או מתפלל או איזה מצוה שעושה. שלא יעשה הדבר בשבילו להגעת איזה שכר או מיראת איזה עונש רק כל דבריו יהיו לש"ש הכל לכבודו ית"ש וע"ז הזהיר אותנו הכתוב באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה ירצה שמתפלל לכוונת איזה שכר וזהו כמו שמלוה על המשכון לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל זה האיש לא יבא אל בית המלך פנימה רק בחוץ תעמוד כו'. ואם איש עני הוא איש רומז על הבוב"ה שבזמן החורבן נראה כעני כביכול לא תשכב בעבוטו כי מצינו שהמקדש נתמשכן עמנו ואמר שצריכין בנ"י שלא ישכנו ולא ישקטו ולא ינוחו על זאת להחזיר העטרה ליושנה שתגלה ותראה עלינו מלכותו בקרוב ולז"א השב תשיב לו את העבוט ולזאת יברכך ולך תהיה צדקה. ודאשתמש בתגא פי' ששימש בכתרי אותיות. א"י כי תגא הוא אחוריים מכתר כמו שמצינו שהתרגום הוא אחוריים מלה"ק ובזה נתיישב מה דאיתא בגמ' שצריכין אנו לומר בפסוקי מלכיות דכתיבי בתורה וחשוב התם חד ותרועת מלך בו ולבסוף חשיב פסוק ה' ימלוך לעולם ועד ותמוה אמאי לא חשיב הך ברישא כדכתיב וגם אנן לא אמרינן הכי וגם מה שהקשה הרמב"ן ז"ל דהתרגום שע"פ ה' ימלוך לעולם ועד אין מכוון עם הפסוק שכתוב ימלוך לשון עתיד ומתרגם מלכותו קאים והוא הוה אך באמת הוא כי בוודאי ומלכותו בכל משלה אך דהוא דרך אחוריים שאין נראה כלל גודל מלכותו ולזה בשירת הים שצפו ברוח קדשם מה שעתיד להיות שאין זה גאולה שלימה ואמרו ימלוך דרומז על העתיד והוא לימות המשיח ואז מלכותו תהא נראה לעין כל. אבל המתרגם פי' להאמת בודאי מלכותו קאים ובכל משלה כי בודאי אפס זולתו הגם שאין נראה. והנה הש"ס הוצרכו ד' פסוקי מלכיות ורצו לסדר הפסוקים המשמשים בלשון הוה כגון ותרועת מלך בו ולא רצו לסדר זה הפסוק ה' ימלוך כו' דהוא עתיד רק אח"כ שלא מצאו יותר סמכו גם זה. אבל הסדר הוא כמו שכתוב בתורה הקודם קודם. וז"א ודאשתמש בתג"א. ר"ל שצריך האדם להתפלל על זה שיתראה מלכותו ותנשא לעיני כל חי ולא בדרך אחוריים. כי תג"א הוא אחור ים כנ"ל. ואמר הכתוב כי ישבו אחים יחדיו. רומז על כנסת ישראל. דהם אחים ורעים למקום ומת אחד מהם. ר"ל שנסתלק מהם האחדות כמו שמצינו שבית שני נחרב על שנאת חנם. ובן אין לו. ר"ל שסר צלם מעליהם שאינם ניכרים שהם בני אל חי. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. רצה לומר שתראה שהבורא ירחם עליהם. ולקחה לו לאשה. והיה הבכור אשר תלד. ר"ל הצדיק דהוא נקרא בן בכור שנא' בני בכורי ישראל. יקום ע"ש אחיו. רצה לומר שהצדיק הזה יקום ויעמוד בפרץ עליהם להיות להם שם שיקראו אחים ורעים למקום. ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפוץ האיש. הוא הבורא ית"ש דנק' איש כנ"ל. לקחת את יבמתו. ועלתה יבמתו השערה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגליו. נעל רומז על המלוכה כמד"א מה יפו פעמיך בנעלים. אך היא בהסתר שאינה נראית כנ"ל שהוא דרך אחוריים ואינו רוצה לגלות עצמו דרך פנים. וחלצה נעלו. ר"ל שתחלוץ זאת המדה ותראה להראות מלכותו לעין כל ושיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לו תכרע כל ברך ולו המלוכה. וירקה בפניו. דהנה האברבנאל פי' שתרוק בהמנעל עצמו והוא עד"ז שתרוק ותקונן על מלכותו ית"ש שהוא בהסתר דרך אחוריים ואין ניכרת גודל גבורתו. ולומר לפניו קצתי בחיי ומאוס לי כרוק ואם תתן לי כל חללי דעלמא לא תנוח לי עד אשר תכונן ירושלים ותכון מלכותך לעד. או וירקה בפניו. רומז על כנ"י שתתפלל למקום ב"ה על זאת ולומר לפניו שכל תענוגי עוה"ז וכל העולם איננו שוה בעיני לכלום. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ר"ל שתאמר לפניו כמו שאנו כל חפצינו בך והכל כלא חשוב לעינינו כך העכומ"ז עושים לך ומשחקים עליך כביכול אין אתה חשוב בעיניהם ומה גם אם היו ביכולתם לעלות ולבקוע הרקיע ולהלחם בך אין מן הנמנע להם. וז"א ככה יעשה לאיש הוא הבורא ב"ה. ואומר כמו שאנחנו עושין כן יעשה לך. וכל זאת למה אשר לא יבנה את בית אחיו לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו בתוכינו במהרה בימינו. ונק' שמו בישראל בית חלוץ הנעל שתסיר זאת המדה ותופיע עלינו בהדר גאון עוזך ותנשא עלינו לעיני כל חי וידע כל פעול כי אתה פעלתו. וביותר צריך האדם להתעורר ע"ז בעשרת ימי תשובה לאקמא שכינתא מעפרא כי ב"ית רומז בעשרת ימי תשובה יאמר אם אין אני לי מי לי. כי הנה מצינו שהלל הי' אומר כמה דברים בשם ה' וכמו שהשי"ת בעצמו אומר כן וירצה שתעשה כ"כ התפעלות עד שהש"י יודה לדבריך ויאמר כן בודאי אם אין אני לי אנ"י רומז על המלוכה כמד"א אני אמות ואחיה מחצתי ואני ארפא ואומר אני הוא בעל היכולת כי בידו הכל ואמר אם אין אני לי מי לי כנ"ל ודאי:

ל״גהוא היה אומר אם אין אני לי מי לי:

ל״דיבואר ע"ד הפשוט כי בודאי הצדיק צריך להושיע לישראל ולהעלותם ולקרבם לעבודת הש"י ולעשות כל התאמצות. אך האדם בעצמו צריך ג"כ לישא בעול ולכוף עצמו כאגמון ולשמוע מוסר ותוכחת הצדיק ולא להכביד לבבו כאבן כי אז לא יועיל לו. כמאמר הכתוב לא תראה את שור אחיך. שהוא מדרגת שור שעושה מעשה בהמה. או שיו נדחים והתעלמת מהם. רק השב תשיבם לאחיך לעבודת הש"י. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו דעת הוא התחברות. פי' שאין אתה יכול לחברו אל הקדושה. ואספתו אל תוך ביתך שתכנסהו במחשבתך ולהתפלל עבורו. עד דרוש אחיך אותו. ר"ל עד שירחמו עליו מן השמים. והשבותו לו. וכן תעשה כו'. הקם תקים עמו. וכמו שפירש"י ז"ל שלא יאמר הואיל ועליך מצוה כו'. לא כן הדבר רק שזה האדם בעצמו צריך שיהיה ג"כ סעד לדבר הזה ולהתחזק בעבודתו ית"ש ואז יצליח. ולז"א התנא אם אין אני לי מי לי ר"ל כשאני בעצמי איני מחזיק אותי בדבר הזה לא יועיל לי שום אדם בעולם:

ל״הא"י אם אין אני לי מי לי. פי' אם אין האנ"י דהיינו הבורא ית'. לי. כלומר שגם זה שאני עובדו גם זה הוא מכחו ית' המשפיע לי ונותן בי כח ושכל לעבוד אותו. מי לי. ואם לא עכשיו אימתי. לא כמו השוטים שמניחים לעבודת הבורא עד אחר ימי זקנותם ואחר עשיית צרכיהם. ויש אשר יעזבו ימיהם בהבל וריק מהבלי הזמן וסומכין עצמן על ימי הזקנה. כי בוודאי אם הי' האדם יודע יום קצו בוודאי הי' מקיים זאת שוב יום אחד כו' בכל רצונו וחשקו. נמצא וכי מחמת שהוא בטוח בחסד הבורא שיאריך עוד ימיו. גלל כן יהא מחסר בעבודתו ית' אין זה כ"א כפוי טובה ח"ו. וזהו משכיל לדוד. כשהיה דוד המלך ע"ה עובד את הבורא היה מסתכל בהמשכיל המשכילו כ"ז הוא הבורא ית' לומר שאין זה מצדו ומשכלו:

ל״ושמאי אומר עשה תורתך קבע: אמור מעט ועשה הרבה:

ל״זירצה כי בוודאי צריך האדם לקבוע עתים לתורה ולעשותם עיקר עסקיו וזהו קבע:

ל״חא"י עשה תורתך קבע. שצריך האדם לראות שיגיע לו איזה פעולה ותכלית לעבודת הבורא ית' מהלימוד שלמד ויקבע הדברים בלבו ולא יהיה כמשפה ולחוץ כי מה יועיל לו רוב הדברים והלימוד באם לא יגיע לו ממנו שום תועלת. וזהו אמור מעט ועשה הרבה. שהאמירה והדיבור יהיו מעט ועיקר כוונתך יהי' על העשי' שתרבה. כי זה אינו כלום שילמוד האדם את התורה רק צריך להיות שהתורה תלמדהו דרכי ה' והדרך אשר ילך בה כמו שאנו מברכין המלמד תורה לעמו ישראל שהתורה מלמדת אותנו:

ל״טא"י עשה תורתך קבע. רומז על האדם כשלומד או מתפלל שיקבע הד"ת ההם למעלה ויקשרם למעלה בשרשם תחת כסא כבודו ית"ש. אמור מעט כו' ר"ל אף שאמירתך בזה העולם הוא דבר מועט אבל בעולם העליון הוא הרבה כי כמה אלפים עולמות מתתקנים אחר הדיבור שלומד כהוגן ועל דבר הנזכר:

מ׳א"י עשה תורתך קבע. כשתלמוד או תתפלל תראה שדיבורך יהי' קבוע למעלה. אמור מעט ועשה הרבה שתאמר מעט בתפלה ואעפ"כ תעשה ותפעול הרבה למעלה:

מ״אוהוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ר"ל כל מה שיגיע אליך ממנו ית"ש הן איזה מקריות תקבלם באהבה ובחבה ובסבר פנים יפות:

מ״בא"י והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ר"ל הפירוש כי כל נשמה היא קשורה בשורשה כמד"א נצר מטעי כו' כנ"ל. ולזה יש בתורה ששה ושלשים כריתות כי לכל נשמה יש ל"ו מיתרים שבהם קשורה ומקושרת בשורש העליון וכשאדם עובר על כרת אחד רח"ל אזי נכרת משורש אחד למעלה וכמו כן בכל כרת ח"ו עד ח"ו כשעובר על כל הכריתות אז נכרת לגמרי רח"ל ועבר ובטל מן העולם ואין לו תקומה כלל לא בזה ולא בזה. ועכ"ו יש מקום הנק' כ"י שבו כלולים כל נשמות עושי רצונו ונק' כל האדם. וז"ש התנא כשאתה עושה כן שתעשה תורתך קבע תזכה לקבל ולמשוך החיות הקדוש מזה העולם הנק' כל אדם מכללות נשמות עושי רצונו:

מ״גא"י עשה תורתך קבע. ע"ד דאיתא בספר יצירה קבען בפה. ירצה על ך"ב אתוון שבהם ברא הבורא ית"ש כל העולמות וקבען בפה האדם. ונמצא שכן הוא ודאי כשאדם מדבר איזה דיבורים הן בתורה או בתפלה ודאי מנענע כל העולמות בזה למשל כשלשלת וראשה קשורה באיזה מקום אחד ואם אוחז בראשה השני אז אין ספק שמנענע כל השלשלת עד מקום שקשורה אף אם היא רחוקה כמה פרסאות כן הדבר הזה. וכ"ז צריך האדם לחשוב ולקבוע בלבו כי הוא בדיבורו מנענע כל העולמות. אמור מעט ועשה הרבה. ר"ל אף שהאמירה והדיבור שהוא מדבר הוא מעט ר"ל דבר קטן בעלמא אעפי"כ עושה הרבה כנ"ל:

מ״דא"י אמור מעט. שאמירתך יהי' במעט בהכנעה. ואז עשה הרבה ר"ל שתפעול ותעשה הרבה בדיבורך המעט:

מ״הר"ג אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק:

מ״ועשה לך רב ר"ל כשלומד או מתפלל תעשה לך רב. הוא הבורא ית' שתצייר במחשבתך שהבורא ית' הוא לנגדך ומלמדך להועיל. והסתלק מן הספק. ר"ל שלא יהא לך זאת לספק אצלך רק תחשוב שבודאי הבורא ית' מצוי אצלך כי הוא לעילא מכל עלמין ותחות כל עלמין ובגו כל עלמין ולית אתר פנוי מיני' כלל. כי זה הוא עיקר עבודת הבורא ית' לצייר תמיד באמת ובתמים מציאות הבורא ית' בלי שום ספק כלל וכמו שהוא עומד בפני חבירו כי ודאי כן הוא. וזה הודאי שמו כן תהלתו. ר"ל שעיקר העבודה והתפלה תלוי בודאי שמו שיצייר תמיד בודאי שהשי"ת לנגד עיניו ורואה במעשיו וכפי גודל האמנה בזאת כן תהלתו. וכמו שמצינו בדהמע"ה שאמר "ויברך "דוד "את "יה ר"ת ודאי. שבתחלה היה מצייר לפניו שבודאי מציאות הבורא ית' הוא בלי שום ספק. וכמו שמשרע"ה עלה בשם זה לרקיע שהיה מצייר תמיד לפניו זאת ועלה במעלות עד רום רקיע. ועכ"פ אם אין ביכולתינו לעשות כזאת. עכ"פ נצייר נגנדו מ"ש דהע"ה שויתי ה' כו' ששם הוי"ה יהא תמיד מצוייר לנגדנו אמיתות הויתו שהוא הוה ומהוה כל הויות ואנו אומרים הראנו ה' חסדך. ר"ל כן. שהראנו ה' זהו החסדיך שתשפיע לנו בהירותך לחשוב תמיד באמיתות הויותך. וישעך תתן לנו. כי הנה ודאי הבורא ית' חושק בנו תמיד ומשתוקק עלינו תמיד. אך אנו מתפללין "וישעך תתן לנו. לשון פונה כמו ואל קין וגו' לא שעה שתתן בלבבנו שגם אנו נשתוקק אליך להסתר בצל כנפיך:

מ״זואל תרבה לעשר אמרות עשר הוא יראה כי עש.' הוא. והיא יראה ואמר שלא תהא יראתך כדבר מאומד אך תחשוב בדעתך ובשכלך על כל הטובות שעשה עמך כל ימיך על האדמה וגודל תוקפו ומלכות ית' ואז בוודאי תירא מלפניו כי האיך לא נירא מפני מלך גדול ונורא שאין כמוהו:

מ״חא"י עשה לך רב והסתלק מן הספק. ר"ל שישמור אדם עצמו אף מן ספק נידנוד עבירה: א"י והסתלק מן הספק ספק הוא לשון חיבור וכן הוא לשון המשנה סופקין בגפנים. וירמז כי צריך האדם לדבק ולחבר עצמו כ"כ בהבורא ית' בתורה ובתפלה עד שיהא מופשט מהגשמיו' כל עיקר ומסולק מזה העולם וכמ"ש בש"ע א"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי זה כלל גדול בתורה וזהו הסתלק. שתהא מסולק מן העולם מן הספק. פי' מן הסיפוק והחיבור והדביקות בו ית"ש:

מ״טא"י עשה לך רב כו'. שבאמת צריך האדם לחזק את לבו בעבודת הש"י כל מה דאפשר ולעלות במעלו' ולא יביט אל מראהו לבעבור שלא יתרשל בעבודתו ית'. וז"א עשה לך רב הוא לשון גדולה כמו רב לכם בני לוי שצריך האדם להגדיל את עצמו בענין זה להיות תמיד מוסיף והולך בעבודת השי"ת ולא להתגדל ח"ו בעבודתו כי בוודאי צריך לעבוד את בוראו בענוה ושפלות כי הכל מאתו ית' אשר נתן לו הכח למעשה זו רק לצד מה שזכרנו שצריך שלא ישפיל א"ע לגמרי למעט בעבודתו ית' כי לכל אדם יש לו חלק ושורש בתורת ה' והתיקון הנאה לו לתקן:

נ׳ואל תרבה לעשר אומדות. עישור הוא יראה כנ"ל שצריך האדם לירא מהבורא יתברך שלא מאומד ושמיעה רק צריך לבחון ולהתבונן תחלה גודל רוממותו ית' ושהוא מכה"כ ואז תהיה יראתו על פניו וכדאיתא בזוה"ק על ענין פתיחת עינים בש"ע שצריך האדם כ"כ להתבונן ברעיוניו שהבורא ית' מכה"כ ולעילא מכל עלמין והוא כנקודה זעירא כו' עד שלא יוכל לפתוח עיניו מאימת הבורא עליו (חסר) ולכן צריך ליחד עצמו קודם התפלה ולבחון בעצמו באם יוכל לעמוד לפני הבורא ית' ממש פב"פ לדבר עמו ואז יתפלל:

נ״אשמעון בנו אומר כל ימי כו' ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:

נ״בהוא מפרש דברי ר"ג אביו שאמר והסתלק מן הספק וכו'. ואמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ר"ל שידבק האדם א"ע כ"כ בהבורא ית' בדביקו' גדול עד שיתבטל במציאותו וישאר הגוף שתוק כאלם כמש"ה האמנם אלם צדק תדברון ר"ל כשהייתי במעלות אלם שנשארתי מבלתי כח וחוש לדבר אז יכולתו לדבר צדק בפני הבורא ית' ואמר נפשי יצאה בדברו ע"יהדביקות והתשוקה להבורא ית' וזה נרמז בש"ס שתוק כך עלה במחשב' כשהאדם עולה במחשבה למעלה ומדבק עצמו בהשי"ת נשאר הגוף מושתק כאלם הזה וכנ"ל:

נ״גולא המדרש עיקר אלא המעשה. כנ"ל שצריך האדם לקבוע דבריו למעלה בשרשם שאל"כ אז ח"ו וכל המרבה דברים מביא חטא מאותן הדיבורים שמשליך מפיו בלי כוונה בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא והן משוטטות ע"פ הארץ תחת השמים והן נעשים ח"ו בקליפות והוא המסך המבדיל בינו לבין קונו:

נ״דא"י כל המרבה דברים מביא חטא. עד"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך רומז על בשר הקודש והוא הברית המעור. כי ע"י הדברים בטלים גורם רעה רח"ל וגם מילה הוא לשון דיבור וכשמקלקל דיבוריו מקלקל גם הברית רח"ל. כי אם האדם יכתוב הדיבורים שידבר על ניר ואחר כך יסתכל בהם יראה שיבוש מעצמו ובפרט כי גדול מאוד חטא דברים בטלים כי לא ישוב אל לבו לשוב עליהם כי דברים בעלמא הם ועל זה אמר דוד המלך ע"ה עון עקבי יסובני. רומז על העבירות קטנים שאדם דש בעקביו ולא נותן אל לבו לשוב עליהם הם יותר קשים ומרים משאר עבירות שלבסוף הם מסבבים אותו ואינן מניחים אותו לעבוד את בוראו:

נ״הבעזר ראש וראשון. נשלם פרק ראשון: