עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק שניAvodat Yisrael, Pirkei Avot, Chapter 2
א׳רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת וכו'
1
ב׳פירוש שעושה תפארת לעושיה הוא הברא ית"ש בתורה ותפל' ועי"ז משפיע תפאר' לעול' התחתון לכנ"י וזהו ותפארת לו מן האדם. פי' שהעולם מתפארים עם האיש הצדיק הזה במה שמביא להם השפעות הנ"ל. ולכאורה אינו מדוקדק דמתחלה התחיל לדבר בלשון נסתר שיבור לו האדם ולבסוף אמר לנוכח והוי זהיר. אך דהענין הוא כך כי ידוע שלזה נק' רבי רבינו הקדום לגודל צדקתו שהיה מופרש ומובדל מזה העולם התחתון כלל. כי קדוש הוא לשון פרישה עד שקודם מיתתו הגביה ידיו ואמר שמימיו לא היה נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה כך היה תמיד מקושר בעולמות העליונים ולא היה יכול לדבר עם העולם לנוכח מגודל התדבקותו בהשי"ת רק היה מדבר בעדו והעם שומעין ממילא. כמו שמצינו בגמרא על אחד שהיה דורש בשוק העליון פי' בעולם העליון וטליתו היה מונח בשוק התחתון פירוש טליתו הוא הגוף הי' מונח בעולם התחתון. ומצאו נחש כרוך עליו פירוש מחמת התדבקות גופו אל הממון באמרו לפניהם תוכחת מוסר נמשך אליו ג"כ מאותן הרהורים רעים של ההמון וזה נחש שאותן המחשבות והרהורים הן מס"א ומזוהמת הנחש שבזה העולם השפל. ולזה התחיל רבינו הק' מתחלה להיות מדבר בעדו בנסתר. וכשאמר ותפארת לו מן האדם היינו כנ"ל שמשפיע ומטיב לבריות אז נחית מעט מדרגוי והעולם נתעל' מקדושתו עד שבאו לנוכח ואז דיבר עמהם לנוכח:
2
ג׳ר"ג בנו של ר"י הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכח' עון כו' שזכות אבותם מסייעתם:
3
ד׳י"ל פי' כמ"ש הרב מ"א בספרו נ"א על פסוק ויעש כן אהרן כו' ופירש"י מגיד שבחו שלא שינה ע"ש: ותוכן דבריו שהצדיק המושלם במדרגתו צריך לקשר עצמו בקשר אחד ביחוד גמור בהבורא ית' ובכנ"י להשפיע להם כל טוב אדוניו שבידו. וזה יפה ת"ת. הוא עבודת הש"י ודביקותו בו ית' עם ד"א רומז על כנ"י כמד"א ואתם תהיו לי ארץ חפץ. ר"ל כשהוא מדבק עצמו גם בכנ"י להשפיע להם כל טוב. וגם להעלותם למעל' לעבודת השי"ת וז"ש וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה וגו'. דהעולם מקשין שאין זה מקומו של פסוק זה אך לפי הרמז שאמרנו הוא מכוון. והיינו שהצדיק צריך להדבק בכללות ישראל ואף בפושעי ישראל לבלתי ידח ממנו נדח וזה רומז עד ירכה עד פרחה ר"ל מראש ועד סוף עד שפל הדיוטא התחתונה וכדאי' במדרשים מקש"ה רומז על ארבעה דברים שנתקשה משה רבינו ע"ה בהם. מ מנרה קש ש' קל או ש' רצים ה ה' חודש ואנו נאמר שהק' רומז לשרצים כי הקו"ף הוא רמז כקוף בפני אדם ורומז לד' בחי' ישראל יש שהם צדיקים גמורים שהם כמנורה יאירו תמיד למעלה ויש שהם במשקל בינוני. ויש שהם מחדשין עצמן בכל פעם לעלות מטומאתן ויש שהם רשעים גמורים רח"ל בבחי' שרצים ואעפ"כ כולה מקשה אחת הוא ויחוד גמור ולכולם יהיה תיקון אי"ה. ומשה נתקשה בזה האיך יהא התיקון הזה לזה כתיב כן עשה את המנורה. ונחלקו בו חכמי ישראל שאומרים הקב"ה עשאו בעצמו ר"ל כי בודאי דבר זה אין שום ברי' יוכל להשיג ולתקן זאת כ"א השי"ת בעצמו יתקן כל אלה ובעצמו רומז למד"א עצם מעצמי ובשר מבשרי רומז על כנ"י שהם עצם מעצמו כביכול וחלק אלוה ממעל והאיך יפול דבר ארצה ח"ו. ובודאי יתוקן הכל אי"ה כל אשר בשם עושי רצונו יכונה אך אותן שאינן מנשמת כללות עושי רצונו כלל לא יתוקנו לעד. למשל למלכה שכל היוצא מגופה והצפרנים מגופה (חסר כאן ב' ג' תיבות) אבל יש חילוק אותן צפרנים שגדלין בטומאתה כשנטהרה מטומאתה צריכא לחתוך אותן ולהשליכם לטמיון: וזה שיגיעת שניהם משכחת עון שאם לא ירצה הצדיק לדבק עצמו בכללות ישראל היינו מפני (חסר כנ"ל) רשעי ישראל נמצא גורם ח"ו קיטרוג למעלה וגם עליו יקטרגו על איזה עון משא"כ כשמדבק בכללות אז משכח העון וזה כל תורה שאין עמה מלאכה מלאכ"ה ר"ת מל"א כ"ל האר"ץ היינו כשמדבק עצמו ומקשר העולם הכל יחד אז ממשיך הקדושה והאלהות לכל באי עולם וממלא כל הארץ כבודו ית"ש משא"כ כשאינו חפץ בזת גורם עון כנ"ל רק צ"ל בענוה יתירה ולחשוב שהוא הגרוע מכולן ואז יוכל להעלות ואמר שזכות אבותם מסייעתם כמבואר בספר תניא באריכות כי כל איש ישראל יש לו שורש הקדושה מה שהשרישו אבות העולם הם אברהם יצחק ויעקב בזרע ישראל והיא האהבה המוסתרת בלב כל ישראל למסור נפשו על קדושת שמו אף הריקנים שבהם וזה שאנו אומ' אלהי אברהם וכו' הוא האלהות והקדושה שהשרישו לנו אבותינו עד סוף כל הדורות אפס שמגודל החומרית היצה"ר מחשיך האור הקדושה ההיא. נמצא בוודאי יוכל הכל לתקן ולחזור לשורשו הקדוש:
4
ה׳הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן כו' ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
5
ו׳רשות רמז על ר"ת היוצ' מפסו' ש' ק' ו' צ' י' ת' שעול' רשות. וגם אותיות ושר"ת הוא רשו"ת רומז עלהמלוכ' ושר"ת רומז על העבודה שעיקר העבודה צריכה להיות להמליך את הבורא ית' על כל העולם וישתחוו לפניו כל הבוראים כו' ואף בתפלה שמתפלל על איזה דבר דהיינו רפואה או פרנסה וכדומה עיקר כוונתו יהיה לתקן ולפעול זאת למעלה בשורשו כי בודאי כן הוא כאשר יחסר לאדם איזה דבר שצריך להתפלל עליו הוא לבעבור חטאיו אשר פגם למעלה בשורש הצינור העליון במלכות שמים עד שמגיע החסרון והפגם ממילא גם אליו ולכך צריך להתפלל ע"ז בעיקר כוונתו לתקן זאת למעלא בפגמו לתשלום המלוכ' וגם שימליך את הבורא בכל דבר אשר ישפיע לו ואשר ימלא את חסרונו שאין מקרבין לו לאדם אלא כשמתפלל לצורך עצמן ר"ל לצורך עולמות העליונים כנ"ל ואז ואין עומדין לו לאדם בשמת דחקו ר"ל ואין רומז על האי"ן סוף ב"ה עומד לו בשעת דחקו למלאות משאלותיו ג"כ כאשר עיקר כוונתו לש"ש משא"כ כשעיקר כוונתו לצורך עצמו אז לא במהרה נענה ואין עומדין לו בשעת דחקו ממש:
6
ז׳הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך. מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך:
7
ח׳שיעשה רצונך היינו הטוב שישפיע לך לא יהי' לך כאב המוכרח ליתן לבנו אף שאינו עושה רצונו רק ברצונו הטוב יתן לך ובשמח' רבה שמדרך הטוב להטיב גם רומז שיעשה רצונך. שיעשה לך רצון שתרצה תמיד לעשות מה שהיא רצונו ית"ש דהיינו התורה והעבודה. בטל רצונך כו' היינו כשיבא לך איזה דבר ועון לעשות מה שהוא נגד רצונו ית"ש תבטל רצונך מפני רצונו או בטל רצונך ר"ל כי השי"ת נתן הבחירה ורצון לאדם לעשות כאשר ירצה אם טוב ואם להיפך והוא למען הרבות שכרו כנודע וא"כ כשיבא לאדם איזה דבר מה שהוא נגד רצונו ית' ויצרו תקפו עליו ברצונו שיעש' אותו יבטל רצונו ויאמר לפניו ית"ש רבש"ע הריני מבטל רצוני לגמרי אי אפשי בו ולא בשכרו רק (חסר ב' או ג' תיבות) רצונך ואז השי"ת יבטל באמת רצון אחרים שהם כחות המסיתים (חסר כנ"ל) וגם יבטל רצון אחרים הם מחשבות עכומ"ז ורצונם בגזירתם על ישראל כמו פרעה והמן שהוא כנגד רצונו ית"ש. הגם שהכל הוא ממנו ית"ש ומרצונו הטוב להוכיח את ישראל. מ"מ הם לא עשו כ"ז כדי לקיים רצון השי"ת אדרבה הם סוברים שהם עושים כ"ז ברצונם ועיקר כוונתם הוא על קוב"ה ושכינתי' ועל התור' ועל העבוד' ולכן בעבור זה השי"ת יבטל רצונם וגזירתם שגוזרים על עושי רצונו ויפר עצתם ויקלקל מחשבתם וירם קרן עושי רצונו:
8
ט׳הוא היה אומר. מרבה תורה מרבה חיים. מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה עצה מרבה תבונה. מרבה צדקה מרבה שלום. קנה שם טוב כו':
9
י׳מרבה תורה מרבה חיים פי' ריבוי התורה הוא על ידי שדורש בטעמי התו' ופירושי' ורמזי' שזו הוא שבח התור' והריבוי כמ"ש במ"א שזו היא אשת חיל עטר' בעל' שהתורה שבכתב מתעטרת בתורה שבע"פ ועי"ז מרבה חיים דהיינו שהבורא ית"ש מוסיף חיותו בזו התורה שמוסיף כי התורה בעצמותה כמו שהיא אצלנו הוא גשמית (חסר ב"ת) בא אור החיות שהבורא ית"ש מלביש בתוכה ומזה החיות בא לכל העולם כי העולם נברא עם התורה נמצא כל דבר שבעולם תלוי בתורה וממנה שופע החיות:
10
י״אמרבה ישיבה מרבה חכמה. ההיפוך מהמרבה בסחורה הנ"נ רק שמיישב דעתו ומחשבתו תמיד בעבודת הבורא ית' אז מרבה חכמה:
11
י״בא"י מרבה ישיבה מרבה חכמה. רומז על הצדיק האומר ד"ת בפני ההמון שכל מה שמטים דעתם ומחשבתם אל הצדיק לשמוע ד"ת מפיו כמו כן בא השפעת התורה אל הצדיק והדבר אשר יאמר אליהם דדיה ירווך בכל עת מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא טעם כן הד"ת כל מה שנכפפים אליו ומחברים מחשבתם אל מחשבת הצדיק אזי כמו כן בא ההשפעה יתירה במחשבת הצדיק וכמ"ש פי' הכ' חכמות בחוץ תרונה חכמות רומז על שני חכמות שמתחברים חכמת ההמון עם חכמת הצדיק אזי בחוץ תרונה:
12
י״גחסר תשלום המאמר):
13
י״דמרבה עצה מרבה תבונה. עצה רמוז על הצדיק כדאיתא בזוה"ק על פסוק לא תשחית את עצה וכוון בזה שאל יאמר האדם מה תועלת בידי לשמוע דברי הצדיק ומוסריו כלום הוא יודע די מחסורי אשר יחסר לי למלאות חסרוני ולהשיבני דבר לעניני לא כן הוא רק שע"י המוסרים והתוכחות שהצדיק דובר עי"ז יגיע אליו הרהורי תשובה ויהרהרו ברוע מעלליהם וישיבו עליהם. נמצא ע"י ההתחברות הצדיק במחשבותיהם יוכל להודיע חסרונם אף בכללם ועד"ז אומר הד"ת בפניהם דרך כלל והוא כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצין וכ"א וא' יוכל למצוא מרוגע לנפשו ולמלאות חסרונו ומבוקשתו אשר יחסר לו בעניניו וזה מרבה עצה מרבה תבונה תבונה הוא מבין דבר מתוך דבר ר"ל בשגם שאינם שואלין לו בפיהם מ"מ הוא מבין חסרונם מתוך מחשבותם:
14
ט״ומרבה צדקה מרבה שלום. הפשוט הוא כאשר נותנין צדקה לעניים עושין שלום בינו לבין השי"ת שלא יתרעם עליו ית"ש כמד"א או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי:
15
ט״זא"י שע"י הצדקה שהאדם עושה מעורר הצדקה למעלה שהבורא ית"ש יוכל להתחבר אל הכנ"י ולהשפיע להם טובו ג"כ בדרך צדקה ולא יכול לבוא שום ערעור וקטרוג בההשפעה לבעבור שהיא בדרך צדקה וחסד לא בדרך שכר ולזה צריך האדם לעורר הצדקה למטה וכמו שביארתי הכתוב ובצדקה תכונני נמצא בזה גורם היחוד בין קוב"ה ושכינתיה וזה שלו"ם אותיות ש"ם ל"ו ש"ם רומז על השם אדנ"י ול"ו רומז על הצדיק כנודע ועושה היחוד ביניהם וזהו קנה שם טוב קנה לעצמו כי הבורר ית"ש לית ליה שם ידוע רק כשברא עולמו קרא לעצמו (חסר) והשם אדנ"י משותף עם הכנ"י שהם נושאים אדנותו עליהם הגם שהוא ית"ש מושל בכל אפילו בקליפין מ"מ הם בעצמותם כופרים בו ית"ש ואין נושאים עליהם אדנותו רק הכנ"י וזהו קנה שם טוב כשהאדם קונה השם טוב דהיינו שנושא אדנותו על עצמו. קונה לעצמו כביכול לעצמות היותו ית"ש והוא הממליך את הבורא ית"ש בעולם וזה גוף וברית חשבינן חד כי טוב איקרי ברית כנודע:
16
י״זקנה לו ד"ת קנה לו חיי העוה"ב. ר"ל העוה"ב הוא ההשפעה השופע תמיד מאתו ית"ש עלינו וחיי העוה"ב רומז לחיות זו ההשפעה כמו התינוק כשהיא חכם ומתענג בו האב והאב נותן לו איזה דבר ע"י התענוג שעלה בלבו מתענוג בנו החכם נמצא עיקר החיות מזה המתנ' הוא התענוג שהיה לו לאביו. כמו כן הבורא ית"ש ע"י התענוג והשעשוע שמתענג כביכול בנשמת ישראל משפיע להם כל טובו נמצא חיות ההשפעה הוא תענוגו ית"ש. וכשקנה ד"ת קנה לאותז החיות של העוה"ב (חסר ב"ת) הבורא ית"ש שופע גם עליו:
17
י״חריב"ז הוא היה אומ' אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך:
18
י״טנדקדק בזה המאמר אמאי לא יחזיק טובה ומאי נתינת טעם בדבר כי לכך נוצרת אדרבה טובה גמורה היא שהטיבו השי"ת להשלים פעלו אשר לדבר זה נפעל ונברא כי מי יתן לקיים כל המוטל עלינו לקיים אשר גלל כן נוצרנו אלא דה"פ דרומז שאל יחזיק הטובה הוא התורה שלמד לעצמו רק ילמוד לאחרים ג"כ וז"א כי לכך נוצרת ר"ל כי זה העולם הוא דוגמת עולמות העליונים שהם מקבלים זה מזה ומשפיעים זה לזה כמד"א ומקבלין דמ"ד כך בעוה"ז צריך כ"א לקבל מחבירו וזה שלמד ישפיע וילמוד לאחרים וזה רומז הכתוב אדם ל'ע'מ'ל' יולד ר"ת ל' למוד על מנת ללמד:
19
כ׳חמשה תלמידים היה לו לריב"ז כו' ר"א בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טיפה הוא ע"ד דאיתא כי בכל יום ויום יורדין מ"ח טיפין לג"ע ושם מקבלין הנביאים ולזה היו מ"ח נביאים והשיורין יורדין לכל העולמות התחתונים ונזה יורד בכל יום וזהו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית המחד"ש מורה על אלו מ"ח טיפין הנ"ל והן הנה השפעות קדושות איך לעבוד את הבורא ית"ש והן הן הכרוזים המוזכרים בש"ס שיוצאין בכל יום שובו בנים שובבים ויש אשר ישמעו הכרוז ממש ואף מי שאינו שומע באשר הוא מגושם בבשר האדם עכ"פ בא לו התעוררות בלבו כי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ר"ל נשמתו אשר היא קשורה לעילא שומעת זה הכרוז וימשיך התעוררות בלבו ומזה בא לו איזה הרהור תשובה או איזה ענין טוב איך לעבוד את הבורא כי כרו"ז הוא אותיות זכו"ר ר"ל שאלו הכרוזים הם שיזכור את בוראו תמיד. אך יש כמה בני אדם אשר יכבידו אזנם משמוע ולא יביטו אל פעול' ה' ולא יחישו לזאת אף כשבא להם איזה הרהור תשובה ואתערותא דלבא הם דוחין אותה המחשבה והעצה וילכו במועצתיהם וזהו הדרך הוא רע עד למאוד אבל ר' אליעזר לא היה כן רק תיכף בבוא לו המחשב' הטהורה הזאת חתמה על לוח לבו לעבוד בה את הבורא ית' ולא הי' מאבד הטיפה הנ"ל:
20
כ״ארבי יהושע ב"ח אשרי יולדתו. ירצה ע"ד דאיתא בזוהר אשה כי תזריע וילדה זכר. איש אמו ואביו תיראו במה שהקדים האם לאב הנה בהיות כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת הזיווג בכל מיני קדושות וגם האש' שלא יהי' כוונתם רק להוליד בנים לעבודתו ית"ש בלי שום מחשבת פסול ח"ו שיכוון רק להנאתו ועושה הטפל עיקר וזה יהי' כמו ילדי זנונים ח"ו רח"ל וכמו שאמר דוד מלכא קדישא ע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. משל ע"ז למי שאוהב את המלך בודאי עושה כל התאמצות להעמיד למלך עבדים ומשמשים כך זה האדם לא יהי' כוונתו רק כדי להעמיד לממ"ה הקב"ה עבדים ומשמשים לעבודתו ית"ש. ולזה מקדים בפסוק האש' לאיש כי אצל האש' היא חידוש טפי לכיון מחשבתה בלתי לד' לבדו בלי תערובת ומחשבת חוץ ח"ו להנאתה ולז"א אשרי יולדתו. ר"ל שהי' קדוש מרחם שגם אמו קדשה וכוונה לזאת בשעת הזיווג שיהי' לה בן לעבודתו ית' והית' הורתו בקדושה:
21
כ״ברבי יוסי הכהן חסיד. ע"ד שכתוב איזה חסיד המתחסד עם קונו:
22
כ״גרבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ר"ל כי יש ב"א אשר יראים לחטוא מפני העונש המגיע להם. אבל הוא לא היה ירא משום דבר בעולם רק מן החטא בעצמו שיהי' מונעו מעבודת בוראו באמרו איך אוכל לחטוא נגד בוראי אשר מכה"כ ולית אתר פנוי מיני'. ומה גם שלא ישמע אלי בדברי אליו עוד. וכמו שנמצא בפירש"י בחומש על פסוק ולא תטמא את הארץ אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך ב"י. ופירש"י ז"ל שלא תשכינו אותי בטומאה. ובודאי כן הוא כשישים האדם על לבו למי מטמא בחטאיו אשר יחטא כביכול הוא מטמא להשי"ת כאשר הוא שוכן בתוכו אף בטומאתו בודאי ממילא לא יחטא:
23
כ״דרבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר. שהי' תמיד מתגבר לעבודתו ית"ש ועולה תמיד ממדרגה למדרגה עד למעלה. משא"כ המלאכים שהן עומדין תמיד על מעמדן וקיומם. כמד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הגם שמצינו שגם העולמות העליונים לפעמים מתעלים. כ"ז הוא ג"כ ע"י הצדיק התחתון שעובד את השי"ת למטה. ומידי עברו במעלות דרך שמה בעולמות העליונים מעלה ג"כ את העולמות בדרך הילוכו וד"ל. כי כל העולמות ע"י זה עולם השפל הם קיימים. וכמ"ש בס' רזיאל. על שמנה שם השיעור קומה כביכול אצל הבורא ית"ש. וכתב כתרא דרישא הוא ששים רבוא פרסאות כנגד ששים רבוא נשמות ישראל אשר הם קיימים לעולם ולא יעדר אחד מהם. והכתר הוא שנשמות ישראל מכתירים לו ית"ש. ובזה הוא ששים רבוא פרסאות כי מיני' ובי' הוא:
24
כ״האמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם:
פירוש צאו ממדרגתכם להביט בהצטרכות העולם. ע"ד שפי' מורי הרב מ"א זצ"ל בספרו ע"פ לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין לו. ר"ל זה הצדיק הוא בלא יחל שאינו יוצא לחולין. כי הוא דבוק תמיד במחשבתו בהבורא ית'. רק אחרים מחלין לו. ר"ל עושים אותו חולין מחמת שצריך לירד ממדרגתו להצטרכותם והנה יש חילוק בין דרך לאורח כי האורח הוא מסילה קצרה ולפעמים אשר לא ילכו בה. אבל הדרך הוא רחב ורגילות לילך בו תמיד ורבים בוקעים בו. ובוודאי היו לו כמה תלמידים כמו שמצינו שהי' דורש בצלו של היכל. ואף על זה יש ג"כ רמז שהי' דורש ומתפלל שלא יחרב בהמ"ק. כי צל הוא בלשון אשכנ"ז שט"ן והתפלל שלא יארע שום שטן ומקטרג ח"ו שיחרב ההיכל. אבל אלו החמש' היו גדולים ואנשי מעשה ותמיד היו דבוקים למעלה ואמר להם צאו ממדרגתכם לראות בהצטרכות העולם:
פירוש צאו ממדרגתכם להביט בהצטרכות העולם. ע"ד שפי' מורי הרב מ"א זצ"ל בספרו ע"פ לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין לו. ר"ל זה הצדיק הוא בלא יחל שאינו יוצא לחולין. כי הוא דבוק תמיד במחשבתו בהבורא ית'. רק אחרים מחלין לו. ר"ל עושים אותו חולין מחמת שצריך לירד ממדרגתו להצטרכותם והנה יש חילוק בין דרך לאורח כי האורח הוא מסילה קצרה ולפעמים אשר לא ילכו בה. אבל הדרך הוא רחב ורגילות לילך בו תמיד ורבים בוקעים בו. ובוודאי היו לו כמה תלמידים כמו שמצינו שהי' דורש בצלו של היכל. ואף על זה יש ג"כ רמז שהי' דורש ומתפלל שלא יחרב בהמ"ק. כי צל הוא בלשון אשכנ"ז שט"ן והתפלל שלא יארע שום שטן ומקטרג ח"ו שיחרב ההיכל. אבל אלו החמש' היו גדולים ואנשי מעשה ותמיד היו דבוקים למעלה ואמר להם צאו ממדרגתכם לראות בהצטרכות העולם:
25
כ״ורבי אליעזר אומר עין טובה. הנה ע"ד הפשוט הוא. שתהא עינו טובה בשל חבירו ולא יהי' צר עין. כי זה יהא ח"ו מצד הכפיר' כי אם יחשיב האדם שהכל מאתו ית' לא יקנא לשום דבר בשל חבירו כי ה' נתן לו ודאי נכון הוא הדבר. רק אם לא יחשוב זאת ויחשוב שמהנכון הוא שיהא הכל שלו וכופר במה שהש"י נתן לו. ולזה אמר עין טובה:
א"י עין טובה. ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהוא הי' בור סיד שאינו מאבד טיפה. לז"א ג"כ עין טובה ר"ל העיוניות הוא המוח והמחשבה והשכל יהא טובה שלא יסיר עיוניתו מהשי"ת ולא יאבד שום טיפה הוא המחשב' שתפול לו וגם זה לא יוכל להיות רק בקידום תקנתו העין הגשמי שלא יקלקל בראותו דברים רעים ח"ו.
א"י עין טובה. ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהוא הי' בור סיד שאינו מאבד טיפה. לז"א ג"כ עין טובה ר"ל העיוניות הוא המוח והמחשבה והשכל יהא טובה שלא יסיר עיוניתו מהשי"ת ולא יאבד שום טיפה הוא המחשב' שתפול לו וגם זה לא יוכל להיות רק בקידום תקנתו העין הגשמי שלא יקלקל בראותו דברים רעים ח"ו.
26
כ״זרבי יהושע אומר חבר טוב. מן הפשוט הוא שיהא לו חברים טובים שילמד ממעשיהם. וכמו ששאלו לחכם אחד מה מעשיך. אמר להם צאו וראו בחבירי:
27
כ״חא"י חבר טוב. הוא הבורא ית' שצריך האדם לדבק עצמו בהבורא ית"ש:
28
כ״טר' יוסי אומר שכן טוב. כמד"א טוב שכן קרוב מאח רחוק. וכמ"כ הבורא ית"ש אף שמכה"כ אינו רחוק כלל אעפ"כ נראה כרחוק ולאו כל אדם יוכל לדבק בו ית'. אך יהיב לן עצה לדבק בצדיקים שהם השכנים להבורא ית' ולקרבה אליהם ואז יוכל לעלות עמהם וזה האדם הרוצה לקרב עצמו אל הצדיק צריך להפקיר עצמו עם כל אשר לו לזה הצדיק. ואז יוכל לקרב אליו ולדבק בו. כמו שמצינו בשאול ונערו כשהיו מבקשים החמורים והלכו אצל שמואל הנביא. ויאמר הנה נמצא בידי שתי כסף. ולמה לו השתי כסף אלא הענין הוא כך כי אם יבוא בפתע פתאום אל הצדיק באיזה ענין אזי לא ישמע אליו. רק שצריך מקודם לקרב אליו במה דאפשר ובאותן שתי כסף היה מקרב עצמו אל שמואל הנביא:
29
ל׳רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. הוא ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהי' ירא חטא. ואמרו ג"כ הרואה את הנולד כי בודאי החטא בשעתו הוא מתוק מאד ואחריתו מר לז"א הרואה את הנולד אשר יולד מחטא זה כמה מקטריגים ומשחיתים רח"ל. ובחשבו זאת בודאי לא יחטא:
30
ל״ארבי אליעזר ב"ע אומר לב טוב. כי הוא היה כמעין המתגבר שהי' תמיד מתגבר לעבודתו ית"ש ולבו בוער בו תמיד לעבודתו ית"ש לז"א לב טוב שלב הוא לשון להב שצריך שתהא הלהב עולה תמיד לבעור בלבו לעבודתו ית"ש:
31
ל״באמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רא"א עין רעה. הוא ההיפוך ממה שכתבנו לעיל בשני הפירושים:
32
ל״גר"י אומר חבר רע. ג"כ ההיפוך מטוב. ר' יוסי אומר שכן רע ג"כ ההיפוך מטוב ובכלל זה הוא ג"כ מי שאינו בא לבהכ"נ להתפלל כמד"א הוי על כל שכיני הרעים כדאיתא בגמ' והוא שירחיק מלהיות שכן רע למקום ב"ה. ר"ש אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. ע"ד שכתב האור החיים ע"פ וכיחש בעמיתו בפקדון כו' וימעול מעל בה'. כי הנה המלוה הוא בעדים ומי שלוה בע"פ בלא עדים בודאי משוי ליה להשי"ת לעד. והנה זה שמכחיש מועל בשתים בחבירו שאינו משלם לו ובהשי"ת איך שהוא משקר בו והוא עד והנה הוא כלוה מן המקום שנא' לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן נותן ונם הוא עד"ש התנא החנות פתוחה כו' הרוצה ללות כו'. והנה כי השי"ת נותן חיותו וכחו לבני אדם וזן כל העולם ומן הראוי לשלם לו במה דאפשר אבל זה הרשע אינו משלם. ואעפ"כ צדיקו של עולם חונן ונותן כי הוא יכול לקבל חובו באיזה זמן שירצה:
33
ל״דהם אמרו שלשה דברים רא"א יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס כו':
כי אם יהי' נוח לכעוס אז לא יכבדוהו. א"י יהי כבוד חבירך כו' כמו שאמרנו לעיל חבר טיב הוא השי"ת. ואמר שיהא כבודו חביב עליך כשל עצמך וכדאי' בגמרא שנכנסו תלמידים לר"א לבקרו אמר להם יהי מורא שמים עליכם כמורא בו"ד אמרו לי' ותו לא א"ל ולואי: ואל תהי נוח לכעוס. הענין הוא כי הצדיקים בהיותם מודבקים בהשי"ת בראותם שעיר אלהים מושפלת ושועלים מרקדין בהיכלו ואומרים איה אלהיכם. אז תבער כמו אש בלבם ומגודל הצער שיש להם לפעמים יתחילו להתרעם ולומר למה נגרע מכל העכומ"ז שהמה שלוים ושקטים וזה תרעומת דמסכנא. ולז"א אל תהי נוח לכעוס. ר"ל שלא תהא נוח לדבר זה לעשות כן בכל זמן. רק בהיותך מודבק בו ית"ש. וכמו דאי' בזוה"ק ע"פ וילן שם כי בא השמש ופי' שם לשון תלונה כי בא השמש: החורבן הדומה ללילה ושוב יום אחד לפני מיתתך. פי' הרב הקדוש מוה' לוי יצחק בדרך הלצה כי הכעס הוא דומה למיתה כי הנשמה יוצאת ממנו ואמר ושוב יום אחד כו'. קודם שאתה כועס תתודה ותשוב כי בזה אתה מת. ובודאי כשיתודה מקודם שוב לא יכעוס:
כי אם יהי' נוח לכעוס אז לא יכבדוהו. א"י יהי כבוד חבירך כו' כמו שאמרנו לעיל חבר טיב הוא השי"ת. ואמר שיהא כבודו חביב עליך כשל עצמך וכדאי' בגמרא שנכנסו תלמידים לר"א לבקרו אמר להם יהי מורא שמים עליכם כמורא בו"ד אמרו לי' ותו לא א"ל ולואי: ואל תהי נוח לכעוס. הענין הוא כי הצדיקים בהיותם מודבקים בהשי"ת בראותם שעיר אלהים מושפלת ושועלים מרקדין בהיכלו ואומרים איה אלהיכם. אז תבער כמו אש בלבם ומגודל הצער שיש להם לפעמים יתחילו להתרעם ולומר למה נגרע מכל העכומ"ז שהמה שלוים ושקטים וזה תרעומת דמסכנא. ולז"א אל תהי נוח לכעוס. ר"ל שלא תהא נוח לדבר זה לעשות כן בכל זמן. רק בהיותך מודבק בו ית"ש. וכמו דאי' בזוה"ק ע"פ וילן שם כי בא השמש ופי' שם לשון תלונה כי בא השמש: החורבן הדומה ללילה ושוב יום אחד לפני מיתתך. פי' הרב הקדוש מוה' לוי יצחק בדרך הלצה כי הכעס הוא דומה למיתה כי הנשמה יוצאת ממנו ואמר ושוב יום אחד כו'. קודם שאתה כועס תתודה ותשוב כי בזה אתה מת. ובודאי כשיתודה מקודם שוב לא יכעוס:
34
ל״ה והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים: והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. הנה כמו האש יש בו אור שהוא השלהבת אשר הוא נראה לעינים ויש בו גחלים אשר אינן בוערות. ולפעמים ידמה ג"כ שהן עוממות מחמת האפר שעליהן ובאמת יש בהן עוד אש ומכוה כך הצדיקים יש בהן אור הנראה לעינים. שהם בוערין תמיד בתפלתן. ואף כשפוסקין מתפלתם נשארו כמו גחלת אש. ולפעמים ידמה לעולם שכבה אורו באשר שהוא עוסק עם העולם ומדבר דיבורים כדיבורי העולם. ובאמת בפנימיותו יש בו אש כמו הגחלת אשר היא מכוסה באפר. ונמצא האדם הכסיל ילמד ממעשה הצדיק לעסוק ג"כ בדברים בטלים ולדבר דברים בטלים בחושבו להיות ג"כ כמוהו. ובאמת אינו כן כי הצדיק אף שמדבר איזה דיבורים הוא מחמת שאהבת ה' בוערת בו וצריך להוציא הדיבור בפיו. וזה השוטה יעשה ג"כ כמוהו וזה הבל ומעשה הטוב אשר הצדיק עושה שלומד ומתפלל זה לא ילמוד לז"א והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. כנגד אורן ר"ל הוא האור הנראה לעינים לכל מה שהצדיק לומד ומתפלל ולבו בוער תמיד לעבודת השי"ת זאת תלמוד ממנו. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ר"ל זאת המעשה שהצדיק עושה לפעמים בצרכי עולם לא תלמוד ממנו. כי הוא כמו גחלת אשר אין האור נראה בו מבחוץ רק מבפנים ויוכל להיות שיתלהב האור מבפנים ויצא לחוץ: ואמר וכל דבריהם כגחלי אש. הוא עד"ש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. ר"ל אפי' בשיחת חולין שלהן הם מיחדים בזה יחודים גדולים ועמוקים. ומתקנים בהם עולמות עליונים. וא"כ איך אתה יכול ללמוד מהם זה הדבר לעשות כמעשיהם רק למד מהם האור שלהם. הוא התור' והתפלה כמו שהם מתפללים ואז ייטב לך:
35
ל״ורבי שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ובתפל':
נראה לפרש ע"ד שאמר ברשב"א כשעומד אדם בתפלה צריך ליזהר בג' דברים א' שלא יחשוב שראוי אני לעשות בקשתי רק לצפות לחסד עליון שיעשה עמו חסד חנם כמ"ש מש"ר ע"ה ואתחנן אל ה' אין חינון אלא לשון מתנת חנם. והב' צריך לדעת שהבורא ב"ה וב"ש יכול בוודאי לעזור לו ולא להסתפק ח"ו. והג' שלא לשום בטחונו רק בו לבד ומבלעדו אין עוד עזר. וע"ז תקנו שלש ברכות הראשונות שבתפלה בברכה הראשונה גומל חסדים טובים להורות שאין לאדם במעשיו הטובים. ובברכה השניה מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. להאמין שהוא כל יכול. ובברכה שלישית אתה קדוש כו'. וקדושים בכל יום יהללוך סלה. קדושים נק' העולמות העליונים הם יהללוך סלה. כי הכל מודים שמבלעדו אין מלך גואל ומושיע. ובסגנון זה מפרש התנא הוי זהיר בק"ש ובתפלה. כי בק"ש מבואר שתי בחינות מאלו השלשה ונתתי מטר ארצכם בעתו. שיש בידו כח לעשות הכל השמרו לכם וגו' ועצר את השמים וגו' וכשאין אני נותן מטר לא תוכלו להוושע ע"י אחר והבחינה הג' לא נרמז בק"ש ועז"א התנא וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קב"ע. שהוא מלשון קביעת וחוב. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. וזהו הבחינה הג' שנאמר כי חנון ורחום הוא חנון הוא מלשון מתנת חנם. וניחם על הרעה כי כשהאדם עושה תשובה ומחרט על מעשיו הרעים ומקבל עליו שלא לעשות עוד רע רק טוב הוא גורם שהקב"ה ג"כ מתנחם על הרעה אף שנגזר כבר הוא מבטל אותו ועושה חסד עמו. ואל תהי רשע בפני עצמך. לומר היאך אני יכול לעורר מדת החסד ואני מלא פשעים ועוונות הלא נאמר עם חסיד תתחסד. אל תחזיק עצמך כך. כי כמו שהאדם היה מזומן לחטוא. ועובר על פשע. כך מעורר למעלה מדת החסד לבטל כל הגזרות שהיה מזומן לבוא שהבורא ב"ה נוהג עמו מדה במדה כמ"ש למי נושא עון למי שעובר על פשע:
נראה לפרש ע"ד שאמר ברשב"א כשעומד אדם בתפלה צריך ליזהר בג' דברים א' שלא יחשוב שראוי אני לעשות בקשתי רק לצפות לחסד עליון שיעשה עמו חסד חנם כמ"ש מש"ר ע"ה ואתחנן אל ה' אין חינון אלא לשון מתנת חנם. והב' צריך לדעת שהבורא ב"ה וב"ש יכול בוודאי לעזור לו ולא להסתפק ח"ו. והג' שלא לשום בטחונו רק בו לבד ומבלעדו אין עוד עזר. וע"ז תקנו שלש ברכות הראשונות שבתפלה בברכה הראשונה גומל חסדים טובים להורות שאין לאדם במעשיו הטובים. ובברכה השניה מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. להאמין שהוא כל יכול. ובברכה שלישית אתה קדוש כו'. וקדושים בכל יום יהללוך סלה. קדושים נק' העולמות העליונים הם יהללוך סלה. כי הכל מודים שמבלעדו אין מלך גואל ומושיע. ובסגנון זה מפרש התנא הוי זהיר בק"ש ובתפלה. כי בק"ש מבואר שתי בחינות מאלו השלשה ונתתי מטר ארצכם בעתו. שיש בידו כח לעשות הכל השמרו לכם וגו' ועצר את השמים וגו' וכשאין אני נותן מטר לא תוכלו להוושע ע"י אחר והבחינה הג' לא נרמז בק"ש ועז"א התנא וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קב"ע. שהוא מלשון קביעת וחוב. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. וזהו הבחינה הג' שנאמר כי חנון ורחום הוא חנון הוא מלשון מתנת חנם. וניחם על הרעה כי כשהאדם עושה תשובה ומחרט על מעשיו הרעים ומקבל עליו שלא לעשות עוד רע רק טוב הוא גורם שהקב"ה ג"כ מתנחם על הרעה אף שנגזר כבר הוא מבטל אותו ועושה חסד עמו. ואל תהי רשע בפני עצמך. לומר היאך אני יכול לעורר מדת החסד ואני מלא פשעים ועוונות הלא נאמר עם חסיד תתחסד. אל תחזיק עצמך כך. כי כמו שהאדם היה מזומן לחטוא. ועובר על פשע. כך מעורר למעלה מדת החסד לבטל כל הגזרות שהיה מזומן לבוא שהבורא ב"ה נוהג עמו מדה במדה כמ"ש למי נושא עון למי שעובר על פשע:
36
ל״זרבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה:
תחלה נבאר הפסוקים ויהי דבר ה' אלי לאמר. מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד וגו'. לכאורה יש לדקדק מה שאל לו והלא הראה לו מקל שקד בודאי רואה אותו. אלא כך א"ל מה אתה רואה שאין אתה רוצה לילך בנבואתך. ויאמר אליו מקל שקד אני רואה. רומז לכ"א יום מי"ז בתמוז עד תשעה באב. כמו שהשקדים גדלים בכ"א יום והם ימים שפלים מאוד והתאות והחמדות מתגברין לאדם ובאים לו הרהורים רעים. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו. הדיבור הוא המל'. כי עיקר המלוכה לפנות לדבריו לכל אשר יצוה משום זה יכונה המל' בשם דיבור ואמר לו כי שוקד אני על דבר"י פי' המלוכה שלי כי אצא להיות להם לעזר ולסעד לנשא המלוכה ולעשותו. כי בימים האלו צריך כל אדם לעשות הכנה על המועדים הבאים לטובה ולבנות המלכות שמים מחדש ולכך יש נ ימים מת"ב עד ר"ה. ומר"ה עד יוה"כ י ימים. ומיה"כ עד סוכות ד ימים. ויום א של סוכות כתיב בו ולקחתם לכם ביום הראשון. הרי ניד"א רמז לשם אדנ"י ועל ימים אלו נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים. פי' כל רודפי י"ה השיגוה כי הבורא ית' יוצא לעזר ולסעד לנו כמ"ש אהי"ה אשר אהי"ה גימ' כ"א אלו כ"א יום שבין המצרים אהיה עמם בעזרתם. לכך קל להתקרב עצמו אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים כדוגמא ומשל כשהשר יושב בפלטין שלו אז אינו בקל לבוא אצלו מחמת השומרים הסובבים אותו וגם צריך להביא לו תשורה גדולה לראות פניו אבל כשהשר יוצא לדרך קל לבוא אצלו וגם תשורה מועטת נחשבה בעיניו בד' גלוסקאות או בחלה יפה. ומקבל אותו בסבר פנים יפות מחמת שהוא בדרך והחילוק הוא בין הרואה אותו בביתו לרואה אותו בדרך כי הרואה אותו בביתו יכול לראות אותו כשהוא מופשט מבגדיו. והרואה אותו בדרך רואה אותו כשהוא מעוטף בבגדיו אבל מ"מ לראות אותו בדרך יותר קל אך אותה ראיה אינה מצוחצח' כמו שהוא רואה אותו בביתו ובימים האלו יוצא הבורא ב"ה מחמת חזקת הימים וחריפותם ובת"ב לעת ערב הציתו בו וכלה חמתו על עצים ואבנים. ואז נמתקו הדינים ולכך אומרים במנחה נחם. ואח"כ מתחיליך הנו"ן ימים עד ראש השנה שבהם נפתחין הנו"ן שערי בינה שהם הנו"ן שערי תשובה. וע"ז אמר התנא הוי שקוד ללמוד. הו"י בגימ' כ"א רומז לימים הנ"ל שהם כ"א שגדלים בו שקדים וצריך אתה לשקוד על דברי תורה: ודע מה שתשוב. מה שתאמר לא נאמר אלא מה שתשוב. כלומר אינך רשאי להתחיל עמו כדי להחזירו למוטב אלא אם ירצה להדיחך דע מה שתשיבנו וצריך אדם לדעת ממחשבתו ושכלו ולא במקובל לכך אמר דע מדעת עצמך. וכך הוא הדוגמא ביצה"ר שלא תתחרה בו רק תשמור עצמך כל מה שתוכל. כמו שהבעל מלחמה צריך עיקר לשמור עצמו ממכת חבירו ואגב יוכל להיות שמכה את חבירו העומד נגדו כך העיקר צריך לשמור עצמו מהיצה"ר ואגב תוכל להכניע אותו:
תחלה נבאר הפסוקים ויהי דבר ה' אלי לאמר. מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד וגו'. לכאורה יש לדקדק מה שאל לו והלא הראה לו מקל שקד בודאי רואה אותו. אלא כך א"ל מה אתה רואה שאין אתה רוצה לילך בנבואתך. ויאמר אליו מקל שקד אני רואה. רומז לכ"א יום מי"ז בתמוז עד תשעה באב. כמו שהשקדים גדלים בכ"א יום והם ימים שפלים מאוד והתאות והחמדות מתגברין לאדם ובאים לו הרהורים רעים. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו. הדיבור הוא המל'. כי עיקר המלוכה לפנות לדבריו לכל אשר יצוה משום זה יכונה המל' בשם דיבור ואמר לו כי שוקד אני על דבר"י פי' המלוכה שלי כי אצא להיות להם לעזר ולסעד לנשא המלוכה ולעשותו. כי בימים האלו צריך כל אדם לעשות הכנה על המועדים הבאים לטובה ולבנות המלכות שמים מחדש ולכך יש נ ימים מת"ב עד ר"ה. ומר"ה עד יוה"כ י ימים. ומיה"כ עד סוכות ד ימים. ויום א של סוכות כתיב בו ולקחתם לכם ביום הראשון. הרי ניד"א רמז לשם אדנ"י ועל ימים אלו נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים. פי' כל רודפי י"ה השיגוה כי הבורא ית' יוצא לעזר ולסעד לנו כמ"ש אהי"ה אשר אהי"ה גימ' כ"א אלו כ"א יום שבין המצרים אהיה עמם בעזרתם. לכך קל להתקרב עצמו אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים כדוגמא ומשל כשהשר יושב בפלטין שלו אז אינו בקל לבוא אצלו מחמת השומרים הסובבים אותו וגם צריך להביא לו תשורה גדולה לראות פניו אבל כשהשר יוצא לדרך קל לבוא אצלו וגם תשורה מועטת נחשבה בעיניו בד' גלוסקאות או בחלה יפה. ומקבל אותו בסבר פנים יפות מחמת שהוא בדרך והחילוק הוא בין הרואה אותו בביתו לרואה אותו בדרך כי הרואה אותו בביתו יכול לראות אותו כשהוא מופשט מבגדיו. והרואה אותו בדרך רואה אותו כשהוא מעוטף בבגדיו אבל מ"מ לראות אותו בדרך יותר קל אך אותה ראיה אינה מצוחצח' כמו שהוא רואה אותו בביתו ובימים האלו יוצא הבורא ב"ה מחמת חזקת הימים וחריפותם ובת"ב לעת ערב הציתו בו וכלה חמתו על עצים ואבנים. ואז נמתקו הדינים ולכך אומרים במנחה נחם. ואח"כ מתחיליך הנו"ן ימים עד ראש השנה שבהם נפתחין הנו"ן שערי בינה שהם הנו"ן שערי תשובה. וע"ז אמר התנא הוי שקוד ללמוד. הו"י בגימ' כ"א רומז לימים הנ"ל שהם כ"א שגדלים בו שקדים וצריך אתה לשקוד על דברי תורה: ודע מה שתשוב. מה שתאמר לא נאמר אלא מה שתשוב. כלומר אינך רשאי להתחיל עמו כדי להחזירו למוטב אלא אם ירצה להדיחך דע מה שתשיבנו וצריך אדם לדעת ממחשבתו ושכלו ולא במקובל לכך אמר דע מדעת עצמך. וכך הוא הדוגמא ביצה"ר שלא תתחרה בו רק תשמור עצמך כל מה שתוכל. כמו שהבעל מלחמה צריך עיקר לשמור עצמו ממכת חבירו ואגב יוכל להיות שמכה את חבירו העומד נגדו כך העיקר צריך לשמור עצמו מהיצה"ר ואגב תוכל להכניע אותו:
37
ל״חרבי טרפון אומר היום קצר והמלאכ' מרוב' והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
פי' ע"י שהיום קצר והמלאכה מרובה מחמת זה השכר הרבה. כי יש ימים קצרים כגון אלו הימים שבין המצרים הם נק' ימים קצרים במעלה. והמלאכה מרובה. מלאכ"ה אותיות א'ל מ'לא כ'ל ה'ארץ. כמ"ש למעלה כשהשר בדרך אזי יכול לבוא אצלו בתשורה מועטת. והפועלים עצלים. פי' בזה העולם שהוא מלא תאות וחמדות ועצלות וביגיעה רבה בא לאדם פעולת שמים. שזה העולם נקרא עולם העשי' כמ"ש בזוה"ח. היושבת בגנים גנים הוא מלשון גנות פי' שהיא יושבת בזה העולם שהוא מלא זבל ודברים גשמיי'. חבירים. הם המלאכים המקשיבים לקולך שמקשיבים לקול של בנ"י ואח"כ נגשים לומר שירה לפני ממ"ה הקב"ה. מחמת שהוא מלא זבל לפיכך הקב"ה מתאוה לתפלתן של בנ"י. כמשל יותר מה שמזבלין השדה. יותר מוציאה פירות ולכך עשי"ה בגימ' שכינ"ה שהוא שוכן גם בזה העולם. ומחמת זה השכר הרבה. ובעל הבית דוחק. כי בודאי מי שהוא מכונה בשם עושי רצונו בודאי לסוף יעשה תשובה בע"כ ע"י פורעניות שיבא ח"ו עליו. וזהו ובעל הבית דוחק מוטב שתעשה תשובה בעוד לא נגעה בך יד ה':
פי' ע"י שהיום קצר והמלאכה מרובה מחמת זה השכר הרבה. כי יש ימים קצרים כגון אלו הימים שבין המצרים הם נק' ימים קצרים במעלה. והמלאכה מרובה. מלאכ"ה אותיות א'ל מ'לא כ'ל ה'ארץ. כמ"ש למעלה כשהשר בדרך אזי יכול לבוא אצלו בתשורה מועטת. והפועלים עצלים. פי' בזה העולם שהוא מלא תאות וחמדות ועצלות וביגיעה רבה בא לאדם פעולת שמים. שזה העולם נקרא עולם העשי' כמ"ש בזוה"ח. היושבת בגנים גנים הוא מלשון גנות פי' שהיא יושבת בזה העולם שהוא מלא זבל ודברים גשמיי'. חבירים. הם המלאכים המקשיבים לקולך שמקשיבים לקול של בנ"י ואח"כ נגשים לומר שירה לפני ממ"ה הקב"ה. מחמת שהוא מלא זבל לפיכך הקב"ה מתאוה לתפלתן של בנ"י. כמשל יותר מה שמזבלין השדה. יותר מוציאה פירות ולכך עשי"ה בגימ' שכינ"ה שהוא שוכן גם בזה העולם. ומחמת זה השכר הרבה. ובעל הבית דוחק. כי בודאי מי שהוא מכונה בשם עושי רצונו בודאי לסוף יעשה תשובה בע"כ ע"י פורעניות שיבא ח"ו עליו. וזהו ובעל הבית דוחק מוטב שתעשה תשובה בעוד לא נגעה בך יד ה':
38
ל״טהוא היה אומר לא עליך כו' אם למדת תור' הרב' נותנין לך שכר הרב'. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' ודע שמתן שכרן כו':
פי' כי מה שדרשו אחד המרבה וא' הממעיט כו' אין זה אלא כשהממעיט אינו יכול להרבות. אבל אם יוכל להרבות אינו יוצא ידי חובתו במועט כמ"ש מעשה שהביא עשיר יונה לעולה. נותנין לך שכר הרבה. שהשכר הניתן לך הוא לך במתנה כי מי יש שכר יותר ממה שזוכה לעמוד לפניו יתברך וללמוד תורתו הקדושה. הלא בעינינו אנו רואים כמה שרים גדולים מבזבזין ממון הרבה להיות להם איזה שירות לשרת את פני המל' כגון להלביש אותו או שאר דברים אלא השכר הנותן לך נותן לך במתנה חוץ התענוג הזה שזכית להתענג בו. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' פי' הבורא ב"ה שהוא הבעל מלאכה שאתה עושה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. שישלם לך שכר פעולתך כאילו פעולתך ממש כמ"ש לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאילו הוא מעשהו ממש. ודע שמתן שכרן כו'. פירוש אף שבעולם הזה לא ישולם לצדיק שום שכר דע שכולו שמור לעולם הבא כי כשהבורא יודע שלא יזיק להצדיק שבשביל כך לא ירום לבו בוודאי הוא נותן לו פירות בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. ולזה הצדיק רואה הבורא שהטוב יזיק לו בעולם הזה גונז השכר לעוה"ב:
פי' כי מה שדרשו אחד המרבה וא' הממעיט כו' אין זה אלא כשהממעיט אינו יכול להרבות. אבל אם יוכל להרבות אינו יוצא ידי חובתו במועט כמ"ש מעשה שהביא עשיר יונה לעולה. נותנין לך שכר הרבה. שהשכר הניתן לך הוא לך במתנה כי מי יש שכר יותר ממה שזוכה לעמוד לפניו יתברך וללמוד תורתו הקדושה. הלא בעינינו אנו רואים כמה שרים גדולים מבזבזין ממון הרבה להיות להם איזה שירות לשרת את פני המל' כגון להלביש אותו או שאר דברים אלא השכר הנותן לך נותן לך במתנה חוץ התענוג הזה שזכית להתענג בו. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' פי' הבורא ב"ה שהוא הבעל מלאכה שאתה עושה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. שישלם לך שכר פעולתך כאילו פעולתך ממש כמ"ש לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאילו הוא מעשהו ממש. ודע שמתן שכרן כו'. פירוש אף שבעולם הזה לא ישולם לצדיק שום שכר דע שכולו שמור לעולם הבא כי כשהבורא יודע שלא יזיק להצדיק שבשביל כך לא ירום לבו בוודאי הוא נותן לו פירות בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. ולזה הצדיק רואה הבורא שהטוב יזיק לו בעולם הזה גונז השכר לעוה"ב:
39
מ׳בעזר צור ישענו. נשלם פרק שני
40