עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק שלישיAvodat Yisrael, Pirkei Avot, Chapter 3
א׳עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלש' דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת כו':
יש לדקדק למה חזר ואמר מאין באת מטפה סרוחה. היה יכול לומר דע מאין באת מטפה סרוחה וכן כולם. ועוד יש לדקדק על מלת דע שלכאורה הוא מיותר שכבר התחיל ואמר הסתכל. ותירצו המפרשים שאין הסתכלות שייך אלא בדבר גשמי כגון מאין באת ולאן אתה הולך שזה האדם יכול לראות בעיניו. אבל על לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אין שייך לשון הסתכלות. לכך אמר דע. כך פירשו המפרשים מלת דע. ונראה עוד ליישב. שמלת דע קאי על מאין באת דסמיך ליה. בהקדים הפסוק מי יודע רוח בני אדם העול' היא למעל' ורוח הבהמה היורד' היא למטה וגו'. כי באדם יש בו רוח היא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. ויש בו רוח הבהמה הוא הגוף היורדת למטה כי המיתה הוא בגוף. אבל הנשמה הקדושה בודאי אינה הולכת למקום רמה ותולעה רק היא עולה למעלה אל מקורה לחיים נצחיות. והתנא אמר דבריו בתרי אפי. נגד הנשמה אמר דע מאי"ן באת כי נגד הנשמה אין שייך לשון הסתכל וצריך אתה לדעת בעין שכלך שהנשמה באה מתחת כסא הכבוד ממקום שנקרא אי"ן. ולאן אתה הולך שהנשמה מורכבת בנוף. וצריך לדעת למה הרכיב הקב"ה הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל אל הגוף הגשמי ונתנ' בעולם השפל הזה שהוא מלא תאוות וחמדות. כדי שהנשמה תתגבר על התאוות וחמדות כדי שיעבוד את ה' ובזה יהי' יותר תענוג. כמ"ש בזוה"ק שהעולם הזה נק' טיט היון שבו צדיקים צומחין ולשם השליך ניצ"ק וצריך אדם ללקט אותם ולהעלותם. כמשל לאחד שפיזר אבנים טובות אל האשפה וטנופת וצוה לבנו ללקט אותם ולנקותם מן הטנופת בודאי יותר שבנו לוקט ומנקה אותם בודאי יותר מקבל שכר מהם. ויוכל אדם להבין שבעולם הזה מחמת שפלותו יוכל אדם להשיג מעלות גדולות ובודאי כך יש ימים בשנה שהם שפלים דהיינו בין המצרים יוכל אדם יותר להעלות יותר ניצוצות ויותר אבנים טובות ומרגליות יוכל ללקט בהם ולהעלותם. ומה שיוכל אדם לתקן בט"ב שהוא בשפלות אינו יכול לתקן בשמחת תורה וכן להיפך כי חרוצים ימיו של אדם ובכל יום ויום צריך אדם לעשות תיקונים שנחרץ עליו דבר יום ביומו ומה שיוכל לתקן ביום זה לא יוכל לתקן למחר כי למחר צריך לעשות תיקונים אחרים וללקוט אבנים טובות ומרגליות וזהו שנא' ולקטו דבר יום ביומו דייקא. וכמאמר הוזה"ק לבושין דלביש בצפרא לא לבש ברמשא לבושין דלבש ביומא דא לא לבש ביומא דא. וכל זה צריך לתקן בתורה ובתפלה ובתשובה לא כקצת המוני עם שאומרים שלא יוכלו להתפלל בין המצרים ובודאי המה כסילים ולבם בל עמם. רק צריך להתחזק עצמו בתורה בתפלה ובתשובה בימים שבין המצרים שהם ימי תשובה. שמי"ז בתמוז התחילו מ' יום אמצעים שביקש משה רבינו ע"ה רחמים על ישראל כמ"ש במדרש שבמ' האמצעים לא הניח מקום אחד במרום שלא התגולל בו לבקש עליהם רחמים. עד שנאמר לו בר"ח אלול פסל לך. ובפרקי דר"א כתיב שבאותן מ' יום חזר עליהן להחזירם בתשובה ולכאורה נראה שהם מדרשים חלוקים. אבל באמת נראה דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שזה היה מעלת משה רבינו ע"ה יתירה משאר נביאים ששאר נביאים כשהיו מקבלי' נביאות היו צריכים להתבודד וגופם היה בטל. אבל משה רבינו ע"ה היה איש אלהים ואמרו במדרש מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים. פי' שהי' יכול לדבק עצמו למעלה בהבורא ית"ש ולמטה היה איש ומדבר עם בני אדם ובאותם מ' יום עשה שני הדברי' כאחד שביקש רחמים במרום. ולמטה הוכיחן להחזירן בתשובה והעלה תשובן לפני כסא כבודו ית"ש:
יש לדקדק למה חזר ואמר מאין באת מטפה סרוחה. היה יכול לומר דע מאין באת מטפה סרוחה וכן כולם. ועוד יש לדקדק על מלת דע שלכאורה הוא מיותר שכבר התחיל ואמר הסתכל. ותירצו המפרשים שאין הסתכלות שייך אלא בדבר גשמי כגון מאין באת ולאן אתה הולך שזה האדם יכול לראות בעיניו. אבל על לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אין שייך לשון הסתכלות. לכך אמר דע. כך פירשו המפרשים מלת דע. ונראה עוד ליישב. שמלת דע קאי על מאין באת דסמיך ליה. בהקדים הפסוק מי יודע רוח בני אדם העול' היא למעל' ורוח הבהמה היורד' היא למטה וגו'. כי באדם יש בו רוח היא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. ויש בו רוח הבהמה הוא הגוף היורדת למטה כי המיתה הוא בגוף. אבל הנשמה הקדושה בודאי אינה הולכת למקום רמה ותולעה רק היא עולה למעלה אל מקורה לחיים נצחיות. והתנא אמר דבריו בתרי אפי. נגד הנשמה אמר דע מאי"ן באת כי נגד הנשמה אין שייך לשון הסתכל וצריך אתה לדעת בעין שכלך שהנשמה באה מתחת כסא הכבוד ממקום שנקרא אי"ן. ולאן אתה הולך שהנשמה מורכבת בנוף. וצריך לדעת למה הרכיב הקב"ה הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל אל הגוף הגשמי ונתנ' בעולם השפל הזה שהוא מלא תאוות וחמדות. כדי שהנשמה תתגבר על התאוות וחמדות כדי שיעבוד את ה' ובזה יהי' יותר תענוג. כמ"ש בזוה"ק שהעולם הזה נק' טיט היון שבו צדיקים צומחין ולשם השליך ניצ"ק וצריך אדם ללקט אותם ולהעלותם. כמשל לאחד שפיזר אבנים טובות אל האשפה וטנופת וצוה לבנו ללקט אותם ולנקותם מן הטנופת בודאי יותר שבנו לוקט ומנקה אותם בודאי יותר מקבל שכר מהם. ויוכל אדם להבין שבעולם הזה מחמת שפלותו יוכל אדם להשיג מעלות גדולות ובודאי כך יש ימים בשנה שהם שפלים דהיינו בין המצרים יוכל אדם יותר להעלות יותר ניצוצות ויותר אבנים טובות ומרגליות יוכל ללקט בהם ולהעלותם. ומה שיוכל אדם לתקן בט"ב שהוא בשפלות אינו יכול לתקן בשמחת תורה וכן להיפך כי חרוצים ימיו של אדם ובכל יום ויום צריך אדם לעשות תיקונים שנחרץ עליו דבר יום ביומו ומה שיוכל לתקן ביום זה לא יוכל לתקן למחר כי למחר צריך לעשות תיקונים אחרים וללקוט אבנים טובות ומרגליות וזהו שנא' ולקטו דבר יום ביומו דייקא. וכמאמר הוזה"ק לבושין דלביש בצפרא לא לבש ברמשא לבושין דלבש ביומא דא לא לבש ביומא דא. וכל זה צריך לתקן בתורה ובתפלה ובתשובה לא כקצת המוני עם שאומרים שלא יוכלו להתפלל בין המצרים ובודאי המה כסילים ולבם בל עמם. רק צריך להתחזק עצמו בתורה בתפלה ובתשובה בימים שבין המצרים שהם ימי תשובה. שמי"ז בתמוז התחילו מ' יום אמצעים שביקש משה רבינו ע"ה רחמים על ישראל כמ"ש במדרש שבמ' האמצעים לא הניח מקום אחד במרום שלא התגולל בו לבקש עליהם רחמים. עד שנאמר לו בר"ח אלול פסל לך. ובפרקי דר"א כתיב שבאותן מ' יום חזר עליהן להחזירם בתשובה ולכאורה נראה שהם מדרשים חלוקים. אבל באמת נראה דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שזה היה מעלת משה רבינו ע"ה יתירה משאר נביאים ששאר נביאים כשהיו מקבלי' נביאות היו צריכים להתבודד וגופם היה בטל. אבל משה רבינו ע"ה היה איש אלהים ואמרו במדרש מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים. פי' שהי' יכול לדבק עצמו למעלה בהבורא ית"ש ולמטה היה איש ומדבר עם בני אדם ובאותם מ' יום עשה שני הדברי' כאחד שביקש רחמים במרום. ולמטה הוכיחן להחזירן בתשובה והעלה תשובן לפני כסא כבודו ית"ש:
1
ב׳[פירוש על משנה ב' מובא לעיל בפרשת בחוקתי]:
2
ג׳רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כו'. אבל כו' אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
איתא בש"ס מה ענין שלחן אצל מזבח לומר לך בעת שאין מזבח שלחנו של אדם מכפר. והיינו כשיש עליו ד"ת. כי בודאי בכל דבר גשמי יש בו ניצוץ קדוש רוחני. וזה נמשך מהדיבור שצוה הבורא ית' בשעת הבריא'. מזה הדיבור הי' נמשך בו ניצוץ קדוש. וכן כתב המג"א סי' ו' ס"ק ד' שהגוף ניזון מגשמיות המאכל והנשמ' ניזונת מרוחניות המאכל. נמצא כשהאדם עוסק בד"ת על שלחנו מתעורר בזה הדיבור הק' של מעשה בראשית שהוא החיות אשר ניתן בזה המאכל ומעלה אותו. והוא דוגמת הקרבן. וזה וידבר אלי זה. רומז על הבורא ית'. שנק' זה אלי ואנוהו ופי כשהבורא ית' שורה על שולחנו אז הוא לפני ה':
איתא בש"ס מה ענין שלחן אצל מזבח לומר לך בעת שאין מזבח שלחנו של אדם מכפר. והיינו כשיש עליו ד"ת. כי בודאי בכל דבר גשמי יש בו ניצוץ קדוש רוחני. וזה נמשך מהדיבור שצוה הבורא ית' בשעת הבריא'. מזה הדיבור הי' נמשך בו ניצוץ קדוש. וכן כתב המג"א סי' ו' ס"ק ד' שהגוף ניזון מגשמיות המאכל והנשמ' ניזונת מרוחניות המאכל. נמצא כשהאדם עוסק בד"ת על שלחנו מתעורר בזה הדיבור הק' של מעשה בראשית שהוא החיות אשר ניתן בזה המאכל ומעלה אותו. והוא דוגמת הקרבן. וזה וידבר אלי זה. רומז על הבורא ית'. שנק' זה אלי ואנוהו ופי כשהבורא ית' שורה על שולחנו אז הוא לפני ה':
3
ד׳א"י זה השלחן אשר לפני ה'. ר"ל אימתי הוא צירוף שלחן כשהוא לפני ה' כנ"ל. אבל כשאינו לפני ה'. אזי נעשה מאותיות שלח"ן צירוף לנח"ש רח"ל שזה השלחן הוא של הנחש והוא הס"א כדכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כי כשאוכל בקדושה ובטהר' אדרבה מזה יכול להגיע לאיזה התעוררות האר' ושמחה וחשקות לעבוד את הבורא ית' משא"כ כשאוכל שלא בקדושה אז מגיע לו מזה המחשבות ותאות רעות שבעולם רח"ל כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. וזה ראשית עריסותיכם תרימו חלה. חל"ה אותיות ח"ל ה'. היינו שתראה שיהא שם הוי"ה שורה על המאכל. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה קאי על האדם. כמו שבש"ס כינו לאדם בשם עיסה. כמ"ש שאור שבעיסה מעכב. וז"א ראשית עריסותיכם חלה תרימו לרמז בא שתיכף בימי בחרותו יראה להמשיך הקדושה עליו. וגם יש לפרש דקאי על תחלת יצירת האדם שצריך שיהיה בקדושה יתירה. כי עיקר גידולו של אדם אחר כוונת השימוש וכמ"ש דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ולז"א עוד באם אמר יאמר האדם הן כליתי כל ימי עד עתה בהבלי עולם ומעתה אין לי עוד תקנה. לז"א אם תרצה מראשית עריסותיכם. שאדרבה אם תחזור למוטב. מראשית עריסותיכם תתנו לה' ותעלה כל המחשבות רעות שהיה לך עד עתה וביותר שאף הצדיק צריך לזה שע"י שמזכיר מעשיו הכעורים או איזה נדנוד מחשבה שהי' לו עד עתה ורוצה להעלותם. ועי"ז מעלה גם כל מעשי בנ"א הרעים אל הקדושה. וזה תתנו לה' תרומה לדורותיכם היינו שעי"ז יעלה עמו כל בני דורו: ושיערו חכמים שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה. כי חלה גימ' מ"ג. וגם רומז כי מ"ג אותיות ג"ם וחומש היא ה רומז לשם הוי"ה ב"ה והיינו בכל מעשים שעושה יחשוב שהבורא ית"ש הוא המהוה אותה הוא עיקר המעש'. והוא כטפל לה' בלבד. וזו מלת ג"ם רומז לדבר הטפל כמו שפי' האלשיך בפסוק מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"ש: בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. רומז כמ"ש הרב הקדוש מוהר"ר זושא ז"ל: ברצוני שלא לאכול. ומה אעשה שבוראי ית' כמעט כופה אותי במה שברא לי הפה. כי בודאי הבורא ית' לא ברא עולמו כ"א לעבדו בלבד א"כ מה היה צורך לברוא את הפה לצורך אכילה וכיוצא מדברים אלו. אך דבזה יש ג"כ עבודת השי"ת כנ"ל. שבכל ענין מעניני העולם יש בו עצם רוחני הצריך להעלותם. וזה מאמר הכתוב אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. היינו אני מביא אתכם לזאת שאתם מוכרחים לאכול כדי שתרימו חלה לה'. וענין שלשה. היינו דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ואלו שלשה מרכבה לזאת. וע"י התורה מושכים את הבורא ית' בשכלם באלו השלשה מדות. וכן בשבת כתיב ושמרו בנ"י את השבת כו' לדורות"ם. ודרשינן בש"ס לשון דירה היינו שיכין דירה נאה לכבוד שבת נר דלוק. ורמז לזה מראש מקדם נסוכה. היינו כי אותיות השניים מאותיות רא"ש הם שבת שמא דקב"ה. ואותיות שניים מאותיות קד"ם הם רה"ן למפרע הנר. וצריך ג"כ להכין דירתו הוא מחשבתו ומוחו ולבו לכבוד השבת הוא שמא דקוב"ה שישרה שכינתו בקרבו כי ר"ת ב"ני י"שראל א"ת ה"שבת אותיות ביא"ה. לזה שימוש ת"ח משבת לשבת וביאה אותיות ב"א י"ה שבשבת בא השי"ת לשרות על האדם ולזה צריך להכין עצמו בכל מיני קדושות ומלת לדורותם כבר פירשנו על עניני הכנת שבת בעבודת הבורא שזה שהכין עצמו יצרף עמו אף אותם שלא הכינו לעצמם וזה לדורותם. היינו שיעלה עמו בני דורו כנ"ל. וכן גבי ציצית כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. פירש"י ציצית לשון הסתכלות וציצית כולל כל התרי"ג מצות (חסר) כי ציצית הם שבעה חוטין לבן חוט אחד תכלת וזה דוגמת העין שיש בו שבעה קרומים זעג"ז כמו שהעלו החכמים. וביאור הענין שהשבעה קרומים הם כנגד (חסר ב' תיבות) כי בצלם אלהים ברא את האדם. לא בצלם ממש כי אינו גוף אלא ברא את האדם שיהא מורה בתנועותיו על דרכי הבורא ית'. ועולמות עליונים שבעה. עיני ה' המשוטטות בכל הארץ והם שבעה גוונין דלבן. היינו שהבורא ית' משגיח להטיב לברואיו ולהשפיע להם כל טוב וזה שבעה חוטין לבן שבציצית מורים ע"ז. כי אינם כ"א עדות על הבורא ית' והם כנגד שבע מדות חג"ת נהי"מ כל חד כלול מעשר עולה שבעים והוא ע ובמילוי הוא עי"ן והשחור שבעין מורה על השגחת הבורא ית' בעיניו לנקום מעוברי רצונו. ולזה רומז חוט של תכלת. נמצא שהציצית מורים על השגחת הבורא ית' שיסתכל בו האדם תמיד ולא יעבור כמו שמפורש בענין. וגם תכלת הוא מצבע דג הוא חלזון ודג רומז לעינא פקיחא. וגם ע רומז לעי"ן סנהדרין שהבורא ית' משגיח ושופט העולם על כל דבר קטן וגדול ואין נסתר מנגד עיניו. כמד"א אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו: וזהו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם: וזהו שייסד הפייטן שמור לבן כמו דרבן. מקום תכלת הנצבע. לך נפתר סוד נסתר. חוט ציצית היות מרובע. והוא תמוה. אך דר"ל כנ"ל. שמור לבן שזה רומז על שבעה עיני ה' הנ"ל. וזהו כמו דרבן שאלו שבעה חוטי לבן הם רומזים להנהגת הבורא בעולמו. מקום תכלת הנצבע. הוא לשון תכלית שיסתכל האדם על תכליתו מה יהי' בסופו שיעמוד במשפט אפי' על שיחה קלה. לך נפתר כו' חוט ציצית היות מרובע פי' כי כל שמות הבורא ית' אין בהם שם של ארבע אותיות מופרדי' כ"א שם אדנ"י והם ארבע גדפין שהבורא ית' סוכך על ישראל להצילם מכל רעה וזה לך נפתר כו'. ר"ל שזה השם אדנ"י הוא שם משותף שאין מלך בלא עם וע"י בנ"י הנושאים מלכותו נק' אדון. וזה לך נפתר סוד נסתר חוט ציצית היות מרובע. רומז לשם אדנ"י. הוא לך עם ישראל ולא לעם אחר. ולזה ציצית כולל כל התור והמצות כמו שזה השם כולל כל השמות. כי הא' היא מכל השמות שיש בהם א והי' היא מהשמות שיש בהם י. והדנ הם מעצם השם. ולזה תכלת בציצית לשון כוללות שכולל הכל. וראיתם אותו וגו' ולא תתורו וגו' אחרי עיניכם אשר אתם זונים וגו'. היינו שתראו בעיני הבורא יתברך כביכול על השגחתו ואמיתת מציאותו. ולא בעיניכם כי אשר אתם זונים אחריהם כאשר תראו בעיניכם תחטאו. ועשיתם את כל מצות ה'. בעבור שכולל כל המצות. והייתם קדושים לאלהיכם היינו שצריך האדם לקדש עצמו בכל מיני קדושות היינו מחשבתו ולבו ומוחו שבכל עת שירצה הבורא לשרות עליו שיהא הוא מוכן. כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ולבל יאמר האדם איך אפשר זאת שאנשים כערכינו מוטבעים בעומק העוה"ז ותאותיו נוכל לקדש עצמינו לקדושת הבורא ית' שישרה עלינו לז"א אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מעומק הקליפ' להיות לכם לאלהים. ואיתא בש"ס אני שהבחנתי בין טיפה שהוא של בכור לטיפה שאינה של בכור. כך אני מבחין בתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הן. בכור הן ישראל כמ"ש ובכורך ישראל גאלת. כי ישראל בכללות נקראו בכורים כמ"ש בני בכורי ישראל בעבור שהם בתחלת המחשבה. כי בריאת העולם היה בשביל עושי רצונו נמצא שהם נק' בכורים וטפה של בכור רומז על הבורא ית' שהוא ראש לכל העולמות ומהוה את הכל וטיפה שאינה של בכור רומז על הס"א וזה קלא אילן רומז ג"כ ע"ז. כי קל"א גימ' סמא"ל המסמא את עיני האדם שלא להשגיח על השגחת הבורא ית' ומציאותו. וזה ס"ם א"ל: או יאמר מבחין בין טפה של בכור לשאינה של בכור. כי האדם צריך להתבונן ולהשגיח על השגחת הבורא ואמיתות מציאותו עבור שהוא ממלא כל עלמין ומחיה אותם ומשגיח על מעשיהם אם טוב ואם רע. ויהא מעביר על דבריו מגודל רוממותו איך שהוא מלך נורא ורואה במעשי איך אעשה הרע בעיניו. ומזו הירא' יכול האדם להגיע לאהבה גדולה והתעוררת גדול לעבודת הבורא ית' מחמת שיתלהב לבבו מרוממות הבורא ית"ש משא"כ כשירא מחמת העונשין של גיהנם וכיוצא. אמת שטוב הוא ג"כ אך שלא יגיע לו מזה שום התעוררות לעבודתו וזה אני מבחין בין טפה של בכור ר"ל בין היראה מרוממות. הבורא בעצמו ובין טפה שאנו של בכור. ר"ל הירא' מן העונשין הבאין מצד הס"א והקליפ' וזו אני מבחין בין תכלת לקנא אילן כי תכלת ג"כ מורה על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם ע"ז אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה. ועכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאעפ"כ חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו לנצח אבל קלא אילן רומז על היראה מהעונשין והס"א כנ"ל וכן כתיב וירא ישראל את היד הגדול' וגו'. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. היינו שראו ידו הגדול' ותוקפו וגבורתו איך שהוא מושל בכל העולמות ושידד כל המערכות ושיבר כל מרכבות פרעה הוא מרכבות הקליפות והס"א ויראו מגודל רוממותו ומזה נתרומם לבבם ועלה בלבם לומר שירה משא"כ בשאם היה בלבם איזה יראה חיצונה לא עלה בלבם לומר שירה:
4
ה׳ א"י ר"ש אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו כ' אבל שלש' שאכלו כו' כאלו אכלו כו' שנאמר זה השלחן אשר לפני ה': ופירשו המפרשים כאלו הקריב קרבנות כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו. ודקדקו האיך מבואר בפסוק שהוא כמו הקרבת קרבנות. ונראה לפרש כמו שכתב המג"א דהגוף נהנ' מגשמיות המאכל. והנשמה מרוחניות המאכל והרוחניות המאכל הם ניצ"ק שבכל דבר יש ני"ק שנכנסו לשם כשאמר הקב"ה תדשא ושאר מאמרות וגם ע"י טללים וגשמים קדושים שהם כחות מהבורא כי למעלה אין גשם ואין טל אלא שנשתלשל כוחות מהבורא. ולמטה נתגשם דוגמת המן שאכלו ישראל במדבר וע"י שאדם אוכל ונכנס בתוכו אותן ניצוצות ובכח זה מברך בהמ"ז ואומר ד"ת היא מעלה אותן ניצוצות והוא כמו הקרבנות שהיה המלאך אוריא"ל מעלה הקרבנות לריח ניחוח לפני ה' ומפני כן היה בבית ראשון האור רבוצ' כאר"י על המזבח ע"ש המלאך ואוכל הקרבנות ועש"ז נק' קרבנות שמקרב אותם לפני הקב"ה וכן האדם שהוא אוכל לש"ש הוא מקרב הנשמות שבמאכל לפניו יתברך אבל משחטאו הית' רבוצה ככלב רמז לס"א. והיו הניצוצות נכנסות לעולם התוהו וזהו שפירשו המפרשים כאילו הקריב קרבנות כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו נזדכך גופם ע"י שהיו אוכלים לשם שמים כנ"ל. ומביא התנא הפסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פי' שהוא עושה יחוד ז"ה עם שלחן. ז"ה רמז להקב"ה שנאמר זה אלי ואנוהו ושלחן רומז למלכות כמו שלחן מלכים. על ידי שאדם אוכל ונכנס לתוכו ני"ק ובכח המאכל ההוא עובד ה' וממליך אותי הוא עושה יחוד גמור וקדוש וזה אשר לפני ה' שמכתיר את הבורא ב"ה כמו שהכהנים היו עושים יחודים במחשבותם הטהורים ועוד ק"ו הוא אם כשהיו מניחים על המזבח שהי' של אבנים ונחושת היו מעלין אותן לריח ניחוח כ"ש כשהמאכל נכנס בגוף האדם שהוא מדבר שהוא יכול להעלותם. אבל כשהאדם אוכל למלא כריסו אזי אין הקב"ה שורה על המאכל ובמקום שהקב"ה מסלק שכינתו משם שם שורין הקליפות. כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה רעותיהם הקליפות ונכנסין הניצוצות לעולם התוהו והוא נותן כח ליצה"ר ושלחן נתהפך לאותיות לנח"ש הוא רמז להקליפה: וזה שאמר התנא ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים הוא תקרובת עכומ"ז כמו שנבאר הפ' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ועבודת הפעור היה שהיו פוערין האחוריים לנגדו ומטילין רעי וצריך להבין ולהורות איך היו מעש הם מקולקלים וכי בלא דעת היו עושין דבר מגונה כזה לע"ז שהי' יראתם אלא ע"ד שפירשו במדרש ע"פ אמרו שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' שעשו אמר למען שמי שאני נק' בנו הגדול ואלהים נק' גדול יכבד ה' שהקב"ה על השמים כבודו ואין משגיח על התחתונים וזהו מנדיכם. פי' שהם אומרים מה לכם לעבוד את ה' שהוא רם על רמים ואין לו סוף וערך יקוה לאיש לקבל ממנו שבח ותהל' אלא נתן העולם הזה ביד כוכבים ומזלות להנהיג אותו וצריך האדם להתפלל להן ולעבוד אותן אבל לא כן הוא וימינם ימין שקר כ"א ראוי לעבור אותו כי גם שרפים ואופנים כאין נגדו נגד רוממות ית"ש. ואדרבה כי תורתינו הקדושה העידה בראשית כו' שנק' ראשית תבואתו. פי' שהם ראשית לביאת המחשב' שהם באו בתחלה במחשבה להבראות וגם כתוב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. והכחות אחרים הם דוגמת אחוריים והם היו פוערים לפעור לתת כח לאחוריים וכן האדם האוכל למלא כריסו הוא נותן כח ליצה"ר לאחורים כנ"ל והוי כאילו אכלו מזבחי מתים שהם תקרובת עכומ"ז: וכן נראה לפרש מה שאומרים בהגדה של פסח. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. ואף אתה הקהה את שיניו. פי' שאומר מה העבודה הזאת לכם שאתם אומרים באכילת פסח מצה ומרור אנו עושין עבודה לה'. ואף אתה הקהה את שיניו שכיון שאינו מודה בדבר ואוכל למלא כריסו למה יאבד לחם שלא לצורך:
5
ו׳א"י ואמרו עליו ד"ת: על המאכל דהנה כשהאדם אוכל ממאכל מביא אותו לידי חדוה ובחדוה זו הוא אומר דברי תורה ועובד ה' וזהו ואמרו עליו ד"ת אזי הוא מביא את הקב"ה לידי עוז וחדוה כמשל לב"מ שהלך לדרך רחוק ונשתהא לבא אל המלך ואח"כ כשבא אל אביו עוז וחדוה לפניו כך הני"ק רבו הימים שמבריאת העולם הוא מונח באדמה ועתה נתעלה ובא לפני הממ"ה אזי עוז וחדוה לפניו ומאותו הארה יורד על האדם למטה. וזהו כאילו אכלו משלחנו של מקום שלח"ן רמז ע"ש הגדולה ועד"ז נראה לפרש מ"ש חז"ל אברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה אפילו עירובי תבשילין. ואפילו התורה שמחדש הקב"ה בכל יום היה יודע: עירובי תבשילין הניצוצות שנתערבו בתבשילין במעשה בראשית. היה מעלה אותן וזהו ג"כ פי' של הכנסת אורחים שהיה מקיים שהניצוציות נק' אורחין טרם בואם למקורם והיה מכניס את האורחין לפני הבורא ב"ה וב"ש וע"י שהיה מביא את הקב"ה לידי עוז וחדוה היה מחדש חידושי תורה ונמשך עליו האור ההוא ועי"ז ידע מה שמחדש בכל יום ובודאי היה מקיים הכנסת אורחים כפשוטו אלא שלכל מצוה יש לבושין והעיקר הכנסת אורחין הוא לעלות הני"ק ולהכניס אורחין ממש הוא דוגמת לבוש לאותה מצוה וצריך אדם לקיים שניהם ובזה יתורץ קושית התוי"ט שהקשה על הברטנורה שכתב שמעתי שיוצאין בברכת המזון אטו ברשיעי עסקינן. והלא אבות מילי דחסידות הן. ובזה מתורץ כי התנא אמר ואמרו עליו ד"ת כמו שפירשתי למעלה ומילי דחסידות הן:
6
ז׳רבי נחוניא בן הקנה אומר. כל המקבל עליו עול תורה כו':
עול תורה הוא שע"י התור' יודע במה לעבוד את בוראו. כי שמה תור' בגין דאורי כי היא המורה דרכי ה' ועבודתו וזה המקבל עליו ר"ל כמו"א וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זמ"ז ר"ל שאף שנושאים עליהם עול מלכות יודעים הם שאף זאת הם מקבלים ממנו ית' מעולם לעולם ואין עושין שום דבר זולת כח הבורא ית' נמצא באם שכן הוא בעולמות העליונים שהם קדושים וטהורים מכ"ש אנו בנ"א קרוצי מחומר עאכו"כ שצריכין אנו לידע זאת כי כל עבודתנו הוא רק מכח הבורא יוצר הכל ית"ש שאנו מקבלים ממנו. או יאמר עול מלכות לשון עלם ונער כמו עול ימים ופי' שרומז על המלאכים אשר חדשים לבקרים מתחדשים שבכל יום נבראים מלאכים חדשים והם מקבלים עליהם עול מלכותו: ועול תורה היינו כדאי' שבכל יום יהיו בעיניך ד"ת כחדשים. כי בכל יום משתנה התורה וטעמי' ובכל יום משתנה מתיקת התורה והתפלה והענין הוא כי בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל עושי רצונו שנק' ראשית והם בכורו של עולם כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם וכ"ז עבור שמקיימין התורה שנק' ראשית ובהיות כן אז מעבירין ממנו ע"מ ודרך ארץ כי כשהם עיקר העולם וראשו הם מושכים עליהם עולו אבל הפורק ממנו עול תורה א"כ לא נברא בעבורו העולם א"כ במה (חסר) ע"ה ונותנין עליו כו':
עול תורה הוא שע"י התור' יודע במה לעבוד את בוראו. כי שמה תור' בגין דאורי כי היא המורה דרכי ה' ועבודתו וזה המקבל עליו ר"ל כמו"א וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זמ"ז ר"ל שאף שנושאים עליהם עול מלכות יודעים הם שאף זאת הם מקבלים ממנו ית' מעולם לעולם ואין עושין שום דבר זולת כח הבורא ית' נמצא באם שכן הוא בעולמות העליונים שהם קדושים וטהורים מכ"ש אנו בנ"א קרוצי מחומר עאכו"כ שצריכין אנו לידע זאת כי כל עבודתנו הוא רק מכח הבורא יוצר הכל ית"ש שאנו מקבלים ממנו. או יאמר עול מלכות לשון עלם ונער כמו עול ימים ופי' שרומז על המלאכים אשר חדשים לבקרים מתחדשים שבכל יום נבראים מלאכים חדשים והם מקבלים עליהם עול מלכותו: ועול תורה היינו כדאי' שבכל יום יהיו בעיניך ד"ת כחדשים. כי בכל יום משתנה התורה וטעמי' ובכל יום משתנה מתיקת התורה והתפלה והענין הוא כי בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל עושי רצונו שנק' ראשית והם בכורו של עולם כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם וכ"ז עבור שמקיימין התורה שנק' ראשית ובהיות כן אז מעבירין ממנו ע"מ ודרך ארץ כי כשהם עיקר העולם וראשו הם מושכים עליהם עולו אבל הפורק ממנו עול תורה א"כ לא נברא בעבורו העולם א"כ במה (חסר) ע"ה ונותנין עליו כו':
7
ח׳רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו:
רומז במלת שלך על ענין הבחירה אשר נמסר' לאדם כמאמר והרשות נתונה ביד האדם לעשות כרצונו אם טוב ואם רע מ"מ גם אותה הבחירה היא ביד הבורא ית' אך שדבר זה אינו מושג לשום בריה בעולם וכמבואר במאמרי קדמונינו ז"ל וכאשר בארנו לך זה כמה פעמים בזה החיבור וא"כ בודאי לא יתכן שיתגאה האדם על עבודתו והטבת רצונו כי הוא מאת השי"ת וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך יד הוא לשון כח ורשות ור"ל אף זה הרצון ויד פתוחה שיש לי ליתן צדקה אף זה אתה נותן לי וא"כ מידך נתנו לך:
רומז במלת שלך על ענין הבחירה אשר נמסר' לאדם כמאמר והרשות נתונה ביד האדם לעשות כרצונו אם טוב ואם רע מ"מ גם אותה הבחירה היא ביד הבורא ית' אך שדבר זה אינו מושג לשום בריה בעולם וכמבואר במאמרי קדמונינו ז"ל וכאשר בארנו לך זה כמה פעמים בזה החיבור וא"כ בודאי לא יתכן שיתגאה האדם על עבודתו והטבת רצונו כי הוא מאת השי"ת וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך יד הוא לשון כח ורשות ור"ל אף זה הרצון ויד פתוחה שיש לי ליתן צדקה אף זה אתה נותן לי וא"כ מידך נתנו לך:
8
ט׳ רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו:
הוא ע"ד שנזכר בס' נ"א ובשאר ספרי הקדוש וכמ"ש בחבור זה במשנה שני חכמים ע"ש. והיינו כשהאדם לומד תורה צריך להיות תורתו משנה תורה דהיינו בזה העולם שלמד וגם צריך להיות בוקע חלוני רקיע בתורתו לעלות וללמוד כמ"כ בעולמות העליונים: וזהו ושונ"ה ומפסיק ממשנת"ו. ר"ל שמפסיק זאת המשנה שאינו מחובר בתורתו בעולמות העליונים וזהו ע"י שאומר מה נאה איל"ן זה עד"ה כי האדם עץ השדה שהאדם נקר' אילן ומשבח עצמו ואומר יפה למדתי ומחזיק טובה לעצמו מה נאה ניר זה כמו נירו לכם ניר שהוא הכנה לזריעה כך הוא אומר ע"ע מה נאה הכנה זו שעשיתי ומתגאה קצת בלבו בתורתו ובא לו בלבו איזה התפארות ופני' מהחידושי תורה שלמד ועי"ז מפסיק זאת ה"ז מתחייב בנפשו לבעבור שהוא פוסק החיות והנפש מהתור' שלמד כי זו התורה שלומד בזה העולם הוא גשמיות ורחניותה היא התחברותה בעולמות עליונים:
הוא ע"ד שנזכר בס' נ"א ובשאר ספרי הקדוש וכמ"ש בחבור זה במשנה שני חכמים ע"ש. והיינו כשהאדם לומד תורה צריך להיות תורתו משנה תורה דהיינו בזה העולם שלמד וגם צריך להיות בוקע חלוני רקיע בתורתו לעלות וללמוד כמ"כ בעולמות העליונים: וזהו ושונ"ה ומפסיק ממשנת"ו. ר"ל שמפסיק זאת המשנה שאינו מחובר בתורתו בעולמות העליונים וזהו ע"י שאומר מה נאה איל"ן זה עד"ה כי האדם עץ השדה שהאדם נקר' אילן ומשבח עצמו ואומר יפה למדתי ומחזיק טובה לעצמו מה נאה ניר זה כמו נירו לכם ניר שהוא הכנה לזריעה כך הוא אומר ע"ע מה נאה הכנה זו שעשיתי ומתגאה קצת בלבו בתורתו ובא לו בלבו איזה התפארות ופני' מהחידושי תורה שלמד ועי"ז מפסיק זאת ה"ז מתחייב בנפשו לבעבור שהוא פוסק החיות והנפש מהתור' שלמד כי זו התורה שלומד בזה העולם הוא גשמיות ורחניותה היא התחברותה בעולמות עליונים:
9
י׳ א"י המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'. ע"ד שנאמר הנותן בים דרך ובמים עזה נתיבה. ר"ל שהוא נותן בי"ם הוא כנ"י דרך הוא דרך תשובה כמ"ש ודרך תשובה הורית ודרך זה הוא נפתח בר"ח אלול לכל העולם שהוא שלשים יום קודם יום המשפט ולכך הוא נק' דרך שכל העולם עוברים בו שחוטאין ועושין תשובה. כי אותן שאינם חוטאין כלל מנעוריהן ומשמרין עצמן מחטאת נעורים והם נקיים מאד הם מעט מזעיר ועליהם נאמר ובמים עזה נתיבה פי' שהוא פותח נתיבה למים עזים הם הצדיקים גמורים. ומחמת שהם מועטים נק' דרך שלהם נתיבה שהיא שביל קטן שאין רבים עוברים בו ורוב העולם הולכין בדרך התשובה ותשוב"ה היא אותיות תשו"ב ה'. שבחטאם הם פוגמין בה אחרונה שבשם הוי"ה ועושין פירוד בין ו ה וזה שנאמר ונרגן מפריד אלוף ובתשובה שעושים הם משיבין הה להוי"ה ביחוד גמור:
10
י״א א"י ובמים עזים נתיבה כי יש בנ"א פושעים שמתבוננים וחושבין איך לעשות הרע והם נק' חורשי און ועונם גדול מאד. שאותם בנ"א שהיצה"ר בא עליהם פתאום ומתגבר עליהם ואין להם פנאי להתיישב וחוטאין אע"פ שהם מזידין נחשב להם כשוגג. אבל הפושעים הללו היה להם פנאי לחזור מרעתם ועליהם אמרו חז"ל הרהורי עבירה קשה מעבירה. דלכאורה אינו מובן דהלא הקב"ה אינו מצרף מחשבה רעה למעשה. אם לא בעכומ"ז. ונראה לפרש הרהורי עבירה קשה מעבירה. אם עובר אח"כ. כי זהו קשה עד מאוד כנ"ל אבל אם פורש ואינו חוטא בודאי אין הקב"ה חושב המחשבה למעשה ואם עוברים וחוטאים עונם קשה מאוד והם פוגמין בי"ה וע"ז אמר הכתוב אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד פי' שהפגם הוא בי"ה מי יעמוד. ואין סיפק להם בתשובה לבד מחמת גדול עונם והקב"ה חותר חתירה מתחת כה"כ ומקבל אותם בתשובה. כמו שמצינו במנשה שקרא לכל עכומ"ז שבעולם ואח"כ כשראה שאין בהם ממש התחיל לקרות אל אלהים אמת ועשה תשובה וקטרגו המלאכים עליו ואמרו רבש"ע לאחר שקרא זה אל אלהים אחרים ואין מושיע קרא אליך ואיך תקבלו וחתר הקב"ה מתחת כס"כ וקבלו. ר"ל שעשה מתחת הכבוד שלפי קו הדין אין ראוי לקבלו מאחר שקרא לאלהים אחרים אלא שהקב"ה עשה למטה מן הכבוד. וזהו ובמים עזים נתיבה. הם הפושעים הללו הוא נותן להם נתיבה. שהוא שביל קטן ומקבלן בתשובה כאשר נתבאר לעיל ונתיב"ה הוא אותיות נת"ב י"ה שיוכלו לתקן מה שפגמו בי"ה. וזהו שאמר התנא המהלך בדרך. פי' בדרך הידוע הוא ר"ח אלול כמ"ש ודרך תשובה הורית. ושונה ומפסיק כי תשובה הוא שמקבל עליו שלא יחטא עוד ועוד יש מדרגה למעלה שעושה מעשים טובים ועוסק בתורה. כמו שמבואר במקום אחר. אלו"ל אותיות א"ני ל"דודי ו"דודי ל"י וכתיב בתרי' הרועה בשושנים א"ת שושנים אלא ששונים. ר"ל אני לדודי כשאני פונה אליו והולך בדרך תשוב' שנפתח באלול. ודודי לי הוא פונה אצלי הרוע' בשושני' כביכול הקב"ה רועה בהם כמ"ש שמפרנסין לאביהם שבשמים ולכך נקט ושונה כלשון הכתוב והוא. רמז לכל המעשים טובים ומפסיק ממשנתו פי' שהיצה"ר גוזר עליו ח"ו להחטיאו ואומר לו מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. פי' מה נאה היית ועתה פניך שחרחורות מתעניתים ועיניך כהות מחמת שאתה מנדד שינה מעיניך ועי"ז חוזר לסורו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו מחמת שהתחיל לעשות תשובה והניח עצמו ביד היצה"ר רח"ל:
11
י״ברבי דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר כל השוכח דבר אח' ממשנתו מעה"ב כאלו כ' שנאמר רק השמר לך ושמור כו':
זה מוסב על ענין ראשון על תחלת המאמר של ר' יעקב שצריך האדם להיות תורתו משנה תורה. ור"ל במלת דבר אחד ממשנתו שמסיר החיות והארת הבורא ית' שהוא אחד מאלו הדברים שדובר שנ' רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. כי כשלומד התורה על האופן הנ"ל שיהיה מלשון משנה וממשיך החיות והארת הבורא ית"ש באלו הדיבורים. אזי נמשך ג"כ לנשמתו ונפשו החיות ממש. משא"כ בהיפך ולז"א ושמור את נפשך מאד:
א"י דהנה דקדקו המפרשים שהתחיל בדבר אחד. וסיים בקרא פן תשכח את הדברים. ונראה לפרש דהנה כל התורה כולה היא רק לדבק בהקב"ה. ולכן סיים משרע"ה אחר כל התוכחות ובו תדבקון וכמו שהשיב הלל הזקן להנכרי שבא לגייר על מנת ללמוד כל התורה על רגל אחד. ולמדו מה דעלך סני לחברך לא תעביד ושמעתי ממורי ורבי ז"ל פי' סני לחברך להתחברותך אל הקדוש ברוך הוא זה לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא המצות עשה הכל להתחבר להקב"ה והמצות לא תעשה הם הדברים המקלקלים את ההתחברות שלא תוכל להתחבר על ידיהם וזה מצוה מלשון צוותא ועבי"רה אותיות עב"ר י"ה נמצא כל התורה כולה היא דבר אחד כמ"ש אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי אחת דבר אלהים הוא בשביל דבר אחד להתחבר להקב"ה שתים זו שמעתי הם מצות עשה ול"ת נמצא כל המצות עשה נכללות במצות אנכי כמ"ש שהם כדי לדבק בהם אל הקב"ה והל"ת נכללות בלא יהיה לך שהם דברים המפסידי' ומפרידים מהקב"ה ואמרו חז"ל אם שמעו כל התורה מפיו הקב"ה לא היה אדם שוכח ועכשיו יש בה שכחה ונראה לפרש למה שייך בה שכחה דהנה המצות עשה הם רמ"ח ואנכי שמעו מפי הגבורה ונשאר עדיין רמ"ז שהוא רֶמֶז ולכך שייך בה שכחה שלא שמעו מפי משה רק רמז וכך בהמצות ל"ת שהם שס"ה ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו נשאר רק שס"ד כמנין השט"ן ולכך שייך בה שכחה נמצא עכ"פ אין לאדם לשכוח אנכי ולא יהיה לך לז"א כל השוכח דבר אחד ממשנתו כנ"ל. ונמצא התורה נעשית דברים הרבה כל מצוה הוא דבר אחד. ולזה סיים פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. פי' אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו וזהו אשר ראו עיניך:
זה מוסב על ענין ראשון על תחלת המאמר של ר' יעקב שצריך האדם להיות תורתו משנה תורה. ור"ל במלת דבר אחד ממשנתו שמסיר החיות והארת הבורא ית' שהוא אחד מאלו הדברים שדובר שנ' רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. כי כשלומד התורה על האופן הנ"ל שיהיה מלשון משנה וממשיך החיות והארת הבורא ית"ש באלו הדיבורים. אזי נמשך ג"כ לנשמתו ונפשו החיות ממש. משא"כ בהיפך ולז"א ושמור את נפשך מאד:
א"י דהנה דקדקו המפרשים שהתחיל בדבר אחד. וסיים בקרא פן תשכח את הדברים. ונראה לפרש דהנה כל התורה כולה היא רק לדבק בהקב"ה. ולכן סיים משרע"ה אחר כל התוכחות ובו תדבקון וכמו שהשיב הלל הזקן להנכרי שבא לגייר על מנת ללמוד כל התורה על רגל אחד. ולמדו מה דעלך סני לחברך לא תעביד ושמעתי ממורי ורבי ז"ל פי' סני לחברך להתחברותך אל הקדוש ברוך הוא זה לא תעביד. זה הוא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא המצות עשה הכל להתחבר להקב"ה והמצות לא תעשה הם הדברים המקלקלים את ההתחברות שלא תוכל להתחבר על ידיהם וזה מצוה מלשון צוותא ועבי"רה אותיות עב"ר י"ה נמצא כל התורה כולה היא דבר אחד כמ"ש אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי אחת דבר אלהים הוא בשביל דבר אחד להתחבר להקב"ה שתים זו שמעתי הם מצות עשה ול"ת נמצא כל המצות עשה נכללות במצות אנכי כמ"ש שהם כדי לדבק בהם אל הקב"ה והל"ת נכללות בלא יהיה לך שהם דברים המפסידי' ומפרידים מהקב"ה ואמרו חז"ל אם שמעו כל התורה מפיו הקב"ה לא היה אדם שוכח ועכשיו יש בה שכחה ונראה לפרש למה שייך בה שכחה דהנה המצות עשה הם רמ"ח ואנכי שמעו מפי הגבורה ונשאר עדיין רמ"ז שהוא רֶמֶז ולכך שייך בה שכחה שלא שמעו מפי משה רק רמז וכך בהמצות ל"ת שהם שס"ה ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו נשאר רק שס"ד כמנין השט"ן ולכך שייך בה שכחה נמצא עכ"פ אין לאדם לשכוח אנכי ולא יהיה לך לז"א כל השוכח דבר אחד ממשנתו כנ"ל. ונמצא התורה נעשית דברים הרבה כל מצוה הוא דבר אחד. ולזה סיים פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. פי' אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו וזהו אשר ראו עיניך:
12
י״גרבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו': הה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו': הה"א כל שרוח הבריות כו':
כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' ולא נאמר תחילת חכמה יראת ה' והיינו כי החכמה היא התורה ועיקרה של התורה היא הירא' דהיינו התורה היא ענפים ליראה. כמו התורה והמצות שע"י יגעו לירא את הבורא ומה יעשו עם יראתו. אבל כשהתורה היא בלא יראה דהיינו שאינו לומד התורה עבור ידיעת היראה. אינה כלום כי אורייתא ומצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וגם התורה בעצמה מורה על יראה כי תור"ה גימ' יראת וגם תורה אותיו' תִוָרֶה וגם היראה קדמה לתורה. והאלהים עשה שייראו מלפניו דעיקר הבריאה הי' בשביל הירא' כדי שייראו מלפניו ויקבלו מלכותו ויראתו ואח"כ נברא התורה שע"י ידעו איך יתנהגו עם היראה והא דלא חשיב בש"ס היראה מן הברואים הקדומים היינו מפני שלא יצוייר בריאה ביראה לגודל רוחניותה ודקותה עד מאד משא"כ עצם התורה והחכמה יש בה איזה ממשות חכמה ושייך לומר לגבה בריאה.
וכל שחכמתו מרוב' ממעשיו אין חכמתו מתקיימת: היינו כמו שיש כמה פתאים ושוטים בעולם שמרפים ידיהם מן המצות כמו מן הצדקה ומהחזקת ידי לומדי תורה וכיוצא בחושבם שאינם צריכין לשום קיום המצות בעבור שהם בעצמם לומדים ועוסקים תמיד בתורה ותלמוד תורה כנגד כולם ועל אדם כזה כתב בתיקוני זוה"ק בההקדמה ואוף הכא רוגזא יתיר על נבל כי ישבע לחם דאתמר בי' לכו לחמי בלחמי דאיהו קמצן נבל בממונו ונבל שמי' דלא עביד טיבו למארי תורה ואורייתא בלא פיקודי' לאו אורייתא הפי' כך הוא כמ"ש דלכך איהו נבל ולא עביד טיבו למארי תורה משום דישבע לחם במלחמה של תורה. באשר שהוא סובר שהוא פטור מכל המצות כי ת"ת כנגד כולם ולזה אין מתקיימת כי אורייתא בלא פיקודין לאו אורייתא: וכמ"כ יש כמה פתאים בעולם שאין משגיחים על בניהם ביראת ה' ועבודתו בימי הבחרות ומניחים לבניהם לעשות כל הרעות שבעולם ועיקר מגמתם הוא רק בענין למודם שיהי' למדנים ואומרים שלעת זקנותם ועמדם על דעתם יחזיקו אז ביראת ה' ועבודתו והם עניי הדעת חסרי לב כי מה תועלת יבא להם בלימודם כי אף אם יזקינו ישנו באוולתם ובעורונם רח"ל. א"י כל שיראת חטאו כו' חט"א הוא לשון חסרון כי בכל עבירה שעושה הוא נחסר מהבור' ית' כי עבי"רה הוא עב"ר י"ה כנ"ל ומי שהוא ירא מהחטא הוא שלא יהיה נחסר מהבורא ית' ומחמת זה הוא לומד לדעת ולהבין מה יעשה ומה לא יעשה וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שהתלמוד מביא לידי מעשה ולידי מדות ישרות וזוכה ללמוד לעשות ולקיים אבל כל שחכמתו קודמת שאינו לומד ע"מ לקיים אין חכמתו מתקיימת שהתורה מפרידו מתאות וחמדות והוא קץ בה ומניחה שאומר מה לי בלימוד הזה הואיל ואיני פועל בה אבל כשכוונתו לקיים הוא פועל בה שרצה לידע שהוא אסור והוא פורש ממנו:
כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' ולא נאמר תחילת חכמה יראת ה' והיינו כי החכמה היא התורה ועיקרה של התורה היא הירא' דהיינו התורה היא ענפים ליראה. כמו התורה והמצות שע"י יגעו לירא את הבורא ומה יעשו עם יראתו. אבל כשהתורה היא בלא יראה דהיינו שאינו לומד התורה עבור ידיעת היראה. אינה כלום כי אורייתא ומצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וגם התורה בעצמה מורה על יראה כי תור"ה גימ' יראת וגם תורה אותיו' תִוָרֶה וגם היראה קדמה לתורה. והאלהים עשה שייראו מלפניו דעיקר הבריאה הי' בשביל הירא' כדי שייראו מלפניו ויקבלו מלכותו ויראתו ואח"כ נברא התורה שע"י ידעו איך יתנהגו עם היראה והא דלא חשיב בש"ס היראה מן הברואים הקדומים היינו מפני שלא יצוייר בריאה ביראה לגודל רוחניותה ודקותה עד מאד משא"כ עצם התורה והחכמה יש בה איזה ממשות חכמה ושייך לומר לגבה בריאה.
וכל שחכמתו מרוב' ממעשיו אין חכמתו מתקיימת: היינו כמו שיש כמה פתאים ושוטים בעולם שמרפים ידיהם מן המצות כמו מן הצדקה ומהחזקת ידי לומדי תורה וכיוצא בחושבם שאינם צריכין לשום קיום המצות בעבור שהם בעצמם לומדים ועוסקים תמיד בתורה ותלמוד תורה כנגד כולם ועל אדם כזה כתב בתיקוני זוה"ק בההקדמה ואוף הכא רוגזא יתיר על נבל כי ישבע לחם דאתמר בי' לכו לחמי בלחמי דאיהו קמצן נבל בממונו ונבל שמי' דלא עביד טיבו למארי תורה ואורייתא בלא פיקודי' לאו אורייתא הפי' כך הוא כמ"ש דלכך איהו נבל ולא עביד טיבו למארי תורה משום דישבע לחם במלחמה של תורה. באשר שהוא סובר שהוא פטור מכל המצות כי ת"ת כנגד כולם ולזה אין מתקיימת כי אורייתא בלא פיקודין לאו אורייתא: וכמ"כ יש כמה פתאים בעולם שאין משגיחים על בניהם ביראת ה' ועבודתו בימי הבחרות ומניחים לבניהם לעשות כל הרעות שבעולם ועיקר מגמתם הוא רק בענין למודם שיהי' למדנים ואומרים שלעת זקנותם ועמדם על דעתם יחזיקו אז ביראת ה' ועבודתו והם עניי הדעת חסרי לב כי מה תועלת יבא להם בלימודם כי אף אם יזקינו ישנו באוולתם ובעורונם רח"ל. א"י כל שיראת חטאו כו' חט"א הוא לשון חסרון כי בכל עבירה שעושה הוא נחסר מהבור' ית' כי עבי"רה הוא עב"ר י"ה כנ"ל ומי שהוא ירא מהחטא הוא שלא יהיה נחסר מהבורא ית' ומחמת זה הוא לומד לדעת ולהבין מה יעשה ומה לא יעשה וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שהתלמוד מביא לידי מעשה ולידי מדות ישרות וזוכה ללמוד לעשות ולקיים אבל כל שחכמתו קודמת שאינו לומד ע"מ לקיים אין חכמתו מתקיימת שהתורה מפרידו מתאות וחמדות והוא קץ בה ומניחה שאומר מה לי בלימוד הזה הואיל ואיני פועל בה אבל כשכוונתו לקיים הוא פועל בה שרצה לידע שהוא אסור והוא פורש ממנו:
13
י״דהה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו'. פי' מחמת החכמה הוא עושה מעשים טובים מרובין חכמתו מתקיימת שהקב"ה משפיע עליו אור תורתו אבל כל שחכמתו מרובה אין חכמתו מתקיימ' שאין הקב"ה משפיע עליו אור תורתו כי מה לזה ללמוד חכמה הואיל ואינו מקיי' המצו':
14
ט״והה"א כל שרוח הבריו' נוחה הימנו כו' ואיתא בגמ' ע"ז התנא ר' חנינא הנ"ל שיצאה ב"ק כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. נמצא שהוא הי' הצינור שמשפיע לכל העולם כל טוב וזהו שרוח הבריות הם העולמות נוחה הימנו כמשל האב עם הבן יותר שהוא מיטיב להבן. יותר נח"ר ותענוג יש לו. כך הקב"ה יותר שהוא משפיע להם כ"ט. יותר נח"ר יש לו וכמאמרם ז"ל יותר שהבעה"ב כו' וזהו רוח המקום נוחה הימנו: וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו: שאין העולמות מקבלין שפע על ידו אין רוח המקום נוחה הימנו. כי זה כל הנח"ר ותענוג של הקב"ה ית"ש שמשפיע לנו כל טוב אמן:
15
ט״זרבי דוסא בן הרכינס או' שינה של שחרית ויין של צהרים. ושיחת הילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם:
שחרית הוא מלשון ומשחרי ימצאונני והיינו שצריך האדם לשחר תמיד את הבורא ית' ומלכותו ית' כי כמו שהאדם חפץ שישמע הבורא ית' לתפלתו ושיפן אליו כן צריך האדם לראות שישמע תמיד למצותיו ית' וללכת אחריו בכל עת (חסר) ואם האדם ישן באותה שעה והוצרך לשחר אחר הבורא ית' ואינו מבקשו. ויין של צהרים. צהרים הוא לשון צוהר. ורומז לאור הבהירות הזורח על האדם. והוא ענין הב"ק היוצאת בכל יום כנזכר במ"א. ומזה בא החרטה והתשובה והאנחה בלבות בני האדם וזה ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. רומז למדריגות העבודה ויצהרך רומז לאור הבהירות הזורח על האדם. אך יש מי שמסיר זאת מלבו. וזה יין של צהרים. ר"ל אף בבוא אליו איזה אור מסירו מלבו. ועיין לעיל במאמר בור סיד שאינו מאבד טיפה באורך ע"ש. וזה משחרב בהמ"ק נתנה נבואה לשוטים. והיינו כי עיקר המקדש הוא בלב האדם שצריך האדם להכין בקרבו מקום לקדושת הבורא ית"ש. וזה מקדש ומשכן. דאיתא בגמ' מעלות המקדש שהוא קדושת הגוף קדושת עולם. ומעלת המשכן שנמשח בשמן המשח'. ושני המדרגות הן באדם. והיינו כי מקודם צריך האדם לעשות עצמו מקדש כמ"ש והייתם קדושים לאלהיכם והיא ההפרש' מהבלי הזמן. והכנה אל הקדושה. ועי"כ תשרה בו השכינ' ויהי' למשכן שירד עליו השמן המשח' והוא האור והבהירות והשכל הקדוש בעבודתו ית"ש כמ"ש ושמן על ראשך אל יחסר. אבל מי שמחריב זה המקדש ואין מקום להשראת השכינ' כ"א בשוטים. ר"ל אותן שהם שוטים בעוה"ז ואין פונים להבלי העולם וחכמותיו. לזה ניתן הנבוא'. ר"ל אור החכמ' והשכל והבהירות מעבודתו ית"ש. והיינו מ' לא כ'ל ה'ארץ כבודו ר"ת מכה. והיינו כדאיתא בגמ' שעל כל עשב מכין עליו מן השמים. עד שיצא מזל או כוכב ואומר לו גדל והוא האור וכח הבורא ית"ש המקיים הכל. ומכ"ש על נשמות עושי רצונו שמאיר עליהם תמיד אור ובהירות מהבורא ית' שהוא מלא כל הארץ כבודו לגדלו במעש"ט והיא ענין הב"ק וזה נק' הכאה. וגם ירקות השדה. ג"כ רומז על נשמות כמ"ש כלחוך השור את ירק השד'. שיש מלאך א' הנק' שור ועומד על שער גיהנם לבלוע את הנשמות דאזלין ערטילאין בלא מעש"ט: ושיחת הילדים: (חסר ב' תיבות) ואינו מעורר עצמו לעבודת השי"ת בימי בחרותו עבור עצת יצרו המסיתו ללכת אחרי שרירות לבו וימלא תאותו מתענוגי הזמן ולעת זקנותו ישוב לעבודתו. ואח"כ בעת זקנותו בא אליו בעצה אחרת להדיחו מעבודתו באמרו כי עוד אין בו כחו מרוב זקנה ואין לו כח לעבוד עוד: וגם שיחת הילדים שצריך לדאוג עבור בניו למלאות צרכיהם. וזהו ושיחת הילדים. שמשיח תמיד במיני צרכי בניו. ומתוך כך יעברו כל ימיו ולא ישוב אפי' שעה א'. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שמתוך כך באין לידי רכילות וניבול פה ומטמא פיו ולשונו ומה צריך האדם לשמור עצמו עד מאוד בזה שהם נעשים מסך הטומא' וקליפה על פיו עד שכל תפלתו יוצאה דרך הקליפ'. ומכ"ש לפני הימים הנוראים שצריך האדם לשמור עצמו עד מאוד. וגם צריך האדם להתעורר עצמו בימי בחרותו לעבודתו ית'. כי כל זמן שהאילן רך ודק נוטין אותו לכל צד משא"כ כשמתקשה. וכמו האגוז כל זמן שהוא רך אז בקל יכולין לנתק הקליפ' הדקה שעל הפרי מבפנים משא"כ כשמזקין צריכין לגררו בחוזק. כמ"כ האדם בימי בחרותו אף שחטא קצת עכ"ז במעט יכול להתגבר על יצרו ולסור מהרע וללכת בהטוב. ואף הרע שעשה יוכל להעלו ולתקנו אח"כ אחד אחד. משא"כ כשמזקין ומושרש בהבלי עולם ומכש"כ בחטאיו ויצרו מתגבר עליו בכל יום אז צריך אח"כ לסיגופים גדולים להכרית את הרע מעליו:
שחרית הוא מלשון ומשחרי ימצאונני והיינו שצריך האדם לשחר תמיד את הבורא ית' ומלכותו ית' כי כמו שהאדם חפץ שישמע הבורא ית' לתפלתו ושיפן אליו כן צריך האדם לראות שישמע תמיד למצותיו ית' וללכת אחריו בכל עת (חסר) ואם האדם ישן באותה שעה והוצרך לשחר אחר הבורא ית' ואינו מבקשו. ויין של צהרים. צהרים הוא לשון צוהר. ורומז לאור הבהירות הזורח על האדם. והוא ענין הב"ק היוצאת בכל יום כנזכר במ"א. ומזה בא החרטה והתשובה והאנחה בלבות בני האדם וזה ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. רומז למדריגות העבודה ויצהרך רומז לאור הבהירות הזורח על האדם. אך יש מי שמסיר זאת מלבו. וזה יין של צהרים. ר"ל אף בבוא אליו איזה אור מסירו מלבו. ועיין לעיל במאמר בור סיד שאינו מאבד טיפה באורך ע"ש. וזה משחרב בהמ"ק נתנה נבואה לשוטים. והיינו כי עיקר המקדש הוא בלב האדם שצריך האדם להכין בקרבו מקום לקדושת הבורא ית"ש. וזה מקדש ומשכן. דאיתא בגמ' מעלות המקדש שהוא קדושת הגוף קדושת עולם. ומעלת המשכן שנמשח בשמן המשח'. ושני המדרגות הן באדם. והיינו כי מקודם צריך האדם לעשות עצמו מקדש כמ"ש והייתם קדושים לאלהיכם והיא ההפרש' מהבלי הזמן. והכנה אל הקדושה. ועי"כ תשרה בו השכינ' ויהי' למשכן שירד עליו השמן המשח' והוא האור והבהירות והשכל הקדוש בעבודתו ית"ש כמ"ש ושמן על ראשך אל יחסר. אבל מי שמחריב זה המקדש ואין מקום להשראת השכינ' כ"א בשוטים. ר"ל אותן שהם שוטים בעוה"ז ואין פונים להבלי העולם וחכמותיו. לזה ניתן הנבוא'. ר"ל אור החכמ' והשכל והבהירות מעבודתו ית"ש. והיינו מ' לא כ'ל ה'ארץ כבודו ר"ת מכה. והיינו כדאיתא בגמ' שעל כל עשב מכין עליו מן השמים. עד שיצא מזל או כוכב ואומר לו גדל והוא האור וכח הבורא ית"ש המקיים הכל. ומכ"ש על נשמות עושי רצונו שמאיר עליהם תמיד אור ובהירות מהבורא ית' שהוא מלא כל הארץ כבודו לגדלו במעש"ט והיא ענין הב"ק וזה נק' הכאה. וגם ירקות השדה. ג"כ רומז על נשמות כמ"ש כלחוך השור את ירק השד'. שיש מלאך א' הנק' שור ועומד על שער גיהנם לבלוע את הנשמות דאזלין ערטילאין בלא מעש"ט: ושיחת הילדים: (חסר ב' תיבות) ואינו מעורר עצמו לעבודת השי"ת בימי בחרותו עבור עצת יצרו המסיתו ללכת אחרי שרירות לבו וימלא תאותו מתענוגי הזמן ולעת זקנותו ישוב לעבודתו. ואח"כ בעת זקנותו בא אליו בעצה אחרת להדיחו מעבודתו באמרו כי עוד אין בו כחו מרוב זקנה ואין לו כח לעבוד עוד: וגם שיחת הילדים שצריך לדאוג עבור בניו למלאות צרכיהם. וזהו ושיחת הילדים. שמשיח תמיד במיני צרכי בניו. ומתוך כך יעברו כל ימיו ולא ישוב אפי' שעה א'. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שמתוך כך באין לידי רכילות וניבול פה ומטמא פיו ולשונו ומה צריך האדם לשמור עצמו עד מאוד בזה שהם נעשים מסך הטומא' וקליפה על פיו עד שכל תפלתו יוצאה דרך הקליפ'. ומכ"ש לפני הימים הנוראים שצריך האדם לשמור עצמו עד מאוד. וגם צריך האדם להתעורר עצמו בימי בחרותו לעבודתו ית'. כי כל זמן שהאילן רך ודק נוטין אותו לכל צד משא"כ כשמתקשה. וכמו האגוז כל זמן שהוא רך אז בקל יכולין לנתק הקליפ' הדקה שעל הפרי מבפנים משא"כ כשמזקין צריכין לגררו בחוזק. כמ"כ האדם בימי בחרותו אף שחטא קצת עכ"ז במעט יכול להתגבר על יצרו ולסור מהרע וללכת בהטוב. ואף הרע שעשה יוכל להעלו ולתקנו אח"כ אחד אחד. משא"כ כשמזקין ומושרש בהבלי עולם ומכש"כ בחטאיו ויצרו מתגבר עליו בכל יום אז צריך אח"כ לסיגופים גדולים להכרית את הרע מעליו:
16
י״זר"א המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות כו'. והמפר בריתו שאאע"ה כו'. אין לו חלק לעולם הבא:
מחלל את הקדשים רומז ליראי ה' ואנשי מעשה שהם קדשי שמים. כי ת"ח נק' שבת שהוא קודש לה'. והמבזה את המועדות. רומז להפרחים והרובים. שהם מקראי קודש. שהם נקראים ומקרבים עצמם אל הצדיקים: והמפר בריתו של א"א. כי מבואר מכל מפרשי המצות שהמיל' הוא מחמת שהאבר הזה הוא היותר להוט אחרי תאותו מכל שאר איברי הגוף. ולזה צריך להעביר ערלתו כדי לחסר ולהתיש כחו ותאותו וא"כ זה שמתגבר עליו תמיד תאותו. ורוצה שיגיע לכל התאות יתירות שבעולם מתחרט על המולו עבור שאינו יכול להשיג גודל התאו' וא"כ הוא מפר בריתי של א"א: והמגל' פנים בתורה שלא כהלכ'. כאותן השוטים המלעיגים מן יראי ה' ואנשי מעשה וממציאים להם ראיות להבליהם מן התורה:
מחלל את הקדשים רומז ליראי ה' ואנשי מעשה שהם קדשי שמים. כי ת"ח נק' שבת שהוא קודש לה'. והמבזה את המועדות. רומז להפרחים והרובים. שהם מקראי קודש. שהם נקראים ומקרבים עצמם אל הצדיקים: והמפר בריתו של א"א. כי מבואר מכל מפרשי המצות שהמיל' הוא מחמת שהאבר הזה הוא היותר להוט אחרי תאותו מכל שאר איברי הגוף. ולזה צריך להעביר ערלתו כדי לחסר ולהתיש כחו ותאותו וא"כ זה שמתגבר עליו תמיד תאותו. ורוצה שיגיע לכל התאות יתירות שבעולם מתחרט על המולו עבור שאינו יכול להשיג גודל התאו' וא"כ הוא מפר בריתי של א"א: והמגל' פנים בתורה שלא כהלכ'. כאותן השוטים המלעיגים מן יראי ה' ואנשי מעשה וממציאים להם ראיות להבליהם מן התורה:
17
י״חרבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערו':
כי ע"י השחוק מסיר ממנו האלהות. וזהו וקלות ראש. וגם אסור למלאות פיו שחוק בעוה"ז. כדאי' בכתבי האר"י ז"ל שחו"ק גימ' בבי"ת והטעם (חסר) יהי' מותר השחוק כמד"א אז ימלא שחוק פינו. ומה גם שמרגילין את האדם לערוה לצחק עם הנערים והבתולות ואינו חושש. והוא אצלו דרך שחוק. מעשרות סיג לעושר. עישור רומז ליראה. והיינו כשהעשיר יהא ירא אלהים באמת אז עושרו שמור בידו: נדרים סיג לפרישות. ודאי כן הוא אבל לאנשים בינונים טוב אשר לא תדור. כי ע"י הנדר אז מתגבר עליו היצר ורודף אחריו להכשילו ח"ו:
כי ע"י השחוק מסיר ממנו האלהות. וזהו וקלות ראש. וגם אסור למלאות פיו שחוק בעוה"ז. כדאי' בכתבי האר"י ז"ל שחו"ק גימ' בבי"ת והטעם (חסר) יהי' מותר השחוק כמד"א אז ימלא שחוק פינו. ומה גם שמרגילין את האדם לערוה לצחק עם הנערים והבתולות ואינו חושש. והוא אצלו דרך שחוק. מעשרות סיג לעושר. עישור רומז ליראה. והיינו כשהעשיר יהא ירא אלהים באמת אז עושרו שמור בידו: נדרים סיג לפרישות. ודאי כן הוא אבל לאנשים בינונים טוב אשר לא תדור. כי ע"י הנדר אז מתגבר עליו היצר ורודף אחריו להכשילו ח"ו:
18
י״טבעזר כבודו ומרים ראשי. נשלם פרק שלישי:
19