עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק רביעיAvodat Yisrael, Pirkei Avot, Chapter 4
א׳בן זומא אומר אייהו חכם הלומד מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי:
י"ל ע"ד דאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. היינו שצריך האדם בכל מדותיו ודרכיו לעבוד את בוראו בהם וצריך האדם לדבק עצמו בבוראו דהיינו להדבק במדותיו כדאי' (חסר ב' תיבות) לתחילת הבריאה זה בודאי אין שום בריה יכולה להשיג זאת ולעמוד על עומק (חסר ב' תיבות) ובמפעליו וזה ברור לעין השכל כי מה האדם עם חבירו אף ביודעו ומכירו בו"ד כמוהו אינו יכול לעמוד על עומק שכלו ומחשבתו עאכו"כ הבורא יתברך אשר מעולם עין לא שזפתו ולא הכיר שום בריה אותו מכש"כ שא"א לעמוד על עוצם מחשבתו. וז"ש בתורה כי לא (חסר ב' או ג' תיבות) כאשר נעיין בתורה מתחלת בראשית ברא וגו' וכתב רש"י בשם המדרשים בראשית בשביל כו' וכן תרגם יונתן בראשית בחוכמתא היינו כי ראשית כל דבר היא החכמ' (חסר כאן ואפשר שצ"ל והחכמ' שהוא מאמתת) (אמת) הבורא ית' היא התור' וזה הי' ע"י ע"ר כאשר צפה בישראל עמו שעתידין לעבדו ולקבל התורה ברא את עולמו. וז"ש בשביל לשון דרך ר"ל כאשר צפה והביט בשבילן של עושי רצונו היינו מדריגות עבודתם ברא עולמו. בקצת משל לזורע חטים ואח"כ גדלים הקשים והמוץ והסובין והמורסן ועיקר כוונתו אל החטים. כמ"כ הבורא יתברך הביט בכל הדורות מראש ועד סוף ועיקר הכוונה הי' על החטה כי מספר חט"ה כ"ב אותיות התורה. ר"ל אלו בני אדם הצדיקים המקיימים את התורה תמיד. והשאר הם כמו הקשים. אך עכ"פ בידם התשובה אם ירצו לסגל מעשיהם ולשוב אליו ית' אע"פ שהבורא ית' הציץ והבחין בברואיו איך יהיו עכ"ז נתן הבחירה והרצון ביד האדם ודבר זה איננו מושג לשום ברי' וכמו שהניח הרמב"ם ז"ל נמצא מצינו שהבורא ב"ה למד מעושי רצונו וברא את העולם ע"פ הדרגתם. כמ"כ צריך האדם ללמוד מכל אדם.
שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. ר"ל כי התורה היא העדות על הבורא ית' כי הוא בורא הכל ובידו הכל ע"ד פשוט כמו שהתורה היא מורה לנו מעשה בראשית ומפלת דורות המבול והפלגה וסדום ואנוש ויצ"מ אשר הכל מורה על אחדותו ית"ש כן אין שום דבר בעולם שאיננו עדות המורה על אחדות הבורא ית"ש. וע"ד הסתר ידוע כי כל אות שבתורה הוא עדות על הבורא ית' ומלא רזין וגנזין דאורייתא כהובא בזוה"ק וזהו כי עדותיך שיחה לי איתא בכתבי האר"י ז"ל שיח"ה ש"ח י"ה ר"ל שהבורא יתברך שוכן בכל אות ואות בהסתר. וגם כי בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וחכמי הרופאים אומרים שבאדם יש עוד גידים קטנים חוץ מאלו לאין מספר נמצא ששאר אותיות התורה בודאי רומזים לשאר גידי ואיברי האדם. וזהו הלומד מכל אדם. ר"ל כי בעסק התורה צריך להרגיש בכל אות ואות הכל ע"י תכונת האדם הרומז אליו ומי שזוכה משיג בכל אות ואות מהתורה דברים נכבדים מאד מהארת הבורא ית':
י"ל ע"ד דאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. היינו שצריך האדם בכל מדותיו ודרכיו לעבוד את בוראו בהם וצריך האדם לדבק עצמו בבוראו דהיינו להדבק במדותיו כדאי' (חסר ב' תיבות) לתחילת הבריאה זה בודאי אין שום בריה יכולה להשיג זאת ולעמוד על עומק (חסר ב' תיבות) ובמפעליו וזה ברור לעין השכל כי מה האדם עם חבירו אף ביודעו ומכירו בו"ד כמוהו אינו יכול לעמוד על עומק שכלו ומחשבתו עאכו"כ הבורא יתברך אשר מעולם עין לא שזפתו ולא הכיר שום בריה אותו מכש"כ שא"א לעמוד על עוצם מחשבתו. וז"ש בתורה כי לא (חסר ב' או ג' תיבות) כאשר נעיין בתורה מתחלת בראשית ברא וגו' וכתב רש"י בשם המדרשים בראשית בשביל כו' וכן תרגם יונתן בראשית בחוכמתא היינו כי ראשית כל דבר היא החכמ' (חסר כאן ואפשר שצ"ל והחכמ' שהוא מאמתת) (אמת) הבורא ית' היא התור' וזה הי' ע"י ע"ר כאשר צפה בישראל עמו שעתידין לעבדו ולקבל התורה ברא את עולמו. וז"ש בשביל לשון דרך ר"ל כאשר צפה והביט בשבילן של עושי רצונו היינו מדריגות עבודתם ברא עולמו. בקצת משל לזורע חטים ואח"כ גדלים הקשים והמוץ והסובין והמורסן ועיקר כוונתו אל החטים. כמ"כ הבורא יתברך הביט בכל הדורות מראש ועד סוף ועיקר הכוונה הי' על החטה כי מספר חט"ה כ"ב אותיות התורה. ר"ל אלו בני אדם הצדיקים המקיימים את התורה תמיד. והשאר הם כמו הקשים. אך עכ"פ בידם התשובה אם ירצו לסגל מעשיהם ולשוב אליו ית' אע"פ שהבורא ית' הציץ והבחין בברואיו איך יהיו עכ"ז נתן הבחירה והרצון ביד האדם ודבר זה איננו מושג לשום ברי' וכמו שהניח הרמב"ם ז"ל נמצא מצינו שהבורא ב"ה למד מעושי רצונו וברא את העולם ע"פ הדרגתם. כמ"כ צריך האדם ללמוד מכל אדם.
שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. ר"ל כי התורה היא העדות על הבורא ית' כי הוא בורא הכל ובידו הכל ע"ד פשוט כמו שהתורה היא מורה לנו מעשה בראשית ומפלת דורות המבול והפלגה וסדום ואנוש ויצ"מ אשר הכל מורה על אחדותו ית"ש כן אין שום דבר בעולם שאיננו עדות המורה על אחדות הבורא ית"ש. וע"ד הסתר ידוע כי כל אות שבתורה הוא עדות על הבורא ית' ומלא רזין וגנזין דאורייתא כהובא בזוה"ק וזהו כי עדותיך שיחה לי איתא בכתבי האר"י ז"ל שיח"ה ש"ח י"ה ר"ל שהבורא יתברך שוכן בכל אות ואות בהסתר. וגם כי בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וחכמי הרופאים אומרים שבאדם יש עוד גידים קטנים חוץ מאלו לאין מספר נמצא ששאר אותיות התורה בודאי רומזים לשאר גידי ואיברי האדם. וזהו הלומד מכל אדם. ר"ל כי בעסק התורה צריך להרגיש בכל אות ואות הכל ע"י תכונת האדם הרומז אליו ומי שזוכה משיג בכל אות ואות מהתורה דברים נכבדים מאד מהארת הבורא ית':
1
ב׳א"י מכל מלמדי השכלתי. ר"ל שאפי' כששומע ד"ת מאדם שיודע בו שאינו הגון לומר דברים כאלו ילמד ממני והיינו כי לפעמים יצא תורה עפי אדם אף שאינו הגון לה. והיינו כי כל בנ"י הם נצר מטעי הוא האילן הקדוש וכמו שיש באילן ענפים גדולים וקטנים וכשמתחילין הגדולים להציץ ולפרוח אזי מזה הכח בעצמו פורחים גם הקטנים כמ"כ בישראל לפעמים יש איזה נשמה קדושה וגבוהה הפותחת שער וכח זו התורה אזי יכולין גם קטני הדעת גם כן לחדש איזה דבר בזה הכח והשפע כמו שמצינו בגמרא זו ההלכה שאמר זה שחרית אמרה זה ערבית אמר דילמא בר מזליה הוא:
2
ג׳א"י בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. והוא כי בן זומא היה מד' שנכנסו לפרד"ס שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה ב"ה וכל אחד היה כלול מכולם ולכ"א ד' דברים נגד ד' אותיות השם ושהם עיקרי ושרשי המדות שיתנהו האדם בהם להבורא ית"ש. ואמר מכל אדם ר"ל כי כמו באדם יש ד' בחינות נפש רוח נשמה חיה נגד ד' אותיות השם. וגם יחידה נגד הקוץ של י' כמו כן התורה הקדושה יש בה ד' בחינות אלו ונדרשת בפרד"ס. וגם יש רזי דרזין. הגם שלעין האדם אין נכתב רק הפשטות מ"מ מי שהוא חכם בעין שכלו יבין וישכיל מכל האותיות והתיבות הפשוטים כל ה' בחינות. וזה הלומד מכל האדם. שלומד מהפשטות התורה כל ה' בחינות אלו שהם דיוקן ובחי' אדם כנ"ל (ועיין לקמן בדיבור איזהו מכובד):
3
ד׳ איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל שצריך כ"א להשגיח על יצרו דהיינו במה שרגיל להכשילו. ולכובשו. לא כמו שהכסילים עושים שמשגיחים תמיד על רוע מדות חבירו ונחשב בעיניו כצדיק ומי יודע אפשר הוא גרוע במדותיו מחבירו לכ"א יצרו דייקא.
שנאמר טוב ארך אפים מגבור. ר"ל שכשהוא גבור ובידו להנקם מחבירו ואעפ"כ מאריך אפו.
ומושל ברוחו מלוכד עיר. ר"ל כי אע"פ שהוא גבור ויכול לנקום אעפ"כ יכולין לתלות מחמת (חסר ב' ג'. תיבות) עדיין הוא ארך אפים. לז"א מלוכד עיר כשהוא לוכד עיר ובא לידי נצחון ומושל ברוחו ודבר זה יש ללמוד מהבורא ית"ש במדותיו שהוא ארך אפים ומאריך אף לאלפי דורות כאשר מצינו שמשה רבינו ע"ה כשהרג המצרי ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שאין עתיד לצאת ממנו זרע כשר ואע"פ כן נענש עליו כידוע שאמר לו הקב"ה שלש ערים תבדיל לך שהיה צריך לצאת (חסר ב' ג' תיבות) עם חבירו כמה צריך להיות ארך אפים ומושל ברוחו:
שנאמר טוב ארך אפים מגבור. ר"ל שכשהוא גבור ובידו להנקם מחבירו ואעפ"כ מאריך אפו.
ומושל ברוחו מלוכד עיר. ר"ל כי אע"פ שהוא גבור ויכול לנקום אעפ"כ יכולין לתלות מחמת (חסר ב' ג'. תיבות) עדיין הוא ארך אפים. לז"א מלוכד עיר כשהוא לוכד עיר ובא לידי נצחון ומושל ברוחו ודבר זה יש ללמוד מהבורא ית"ש במדותיו שהוא ארך אפים ומאריך אף לאלפי דורות כאשר מצינו שמשה רבינו ע"ה כשהרג המצרי ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שאין עתיד לצאת ממנו זרע כשר ואע"פ כן נענש עליו כידוע שאמר לו הקב"ה שלש ערים תבדיל לך שהיה צריך לצאת (חסר ב' ג' תיבות) עם חבירו כמה צריך להיות ארך אפים ומושל ברוחו:
4
ה׳א"י איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל יצרו המיוחד לו שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כ"א לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו כי כ"א גלל כן נברא. וזהו שמצינו בגמרא שכ"א מהאמוראים הי' זהיר טפי בדבר אחד.
שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. רומז למ"ש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים וחרמים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו. עיר רומז על ירושלים שהיא קטנה בחורבנה ואנו מצפים שיגדל אורה ויבנה ב"ב ובכל יום ויום היא עולה למעלה כדאי' בגמרא בא' שראה למלאכי השרת שהיו פוסלין אבנים לבנין ירושלים. וזה שאנו מברכין בכל יום בונה ירושלים בלשון הוה ולזה צריכין ישראל לעשות סיוע לזה ולשים כל מגמתם בתורה ועבודה ותפלה ומעשה המצות והיינו כאשר האדם עושה המצות לקיים גזיר' המלך ומשעבד עצמו בכל חושיו וכחותיו לעבודתו ית"ש כמו בציצית ותפילין שמקבל עליו עול מלכות שמים וצריך לשעבד כל איבריו וחושיו ותנועותיו לעבודתו ית"ש ועושה עצמו מרכבה לשכינה כי הארבעה ציצית הם ד' רגלי הכסא והתפילין הם דוגמת אדם היושב על הכסא ומכוון בזה להכניע כח היצה"ר והס"א והתאוות הגשמיות שכולם יהיו משועבדים לו ית' ומכוין למכבש עבד תחות רבי' ושפחה תחת גבירתה נמצא מבואר כל דאמליך קוב"ה על איברין דילי' כאילו אמליך לי' על כל העולם כולו. וככה יעשה תדיר עד שהבורא ית"ש יכניע באמת כח הקליפה והס"א והי' ה' למלך על כל הארץ ויבנה ירושלים ב"ב אמן. וזהו עיר קטנה. רומז גם על האדם שהוא עיר קטנה שצריך האדם להלחם עליו תדיר עם יצרו ולהתחזק בעבודתו שיגרום בנין העיר הנ"ל. ועיקר עיר קטנה רומז על עיקר עבודת השי"ת עבודה שבלב הוא זה שאנו מחויבין להמליך את הבורא ית"ש בכל מעשינו ולזכור תמיד יחודו ואחדותו ית"ש ומלכותו באשר הוא בכל משלה וכל התורה והמצות מיוסדים ע"ז והם כמו סניפים אל המלכות כמ"ש במ"א. ואנשים בה מעט. ר"ל מי הם האנשים שיכולין לבא אליו אותן שהם במדרגות מעט כנאמר בסוף ילד מסכן. אבל אנשים כאילו הם מעט בעולם אחד בעיר ושנים במשפחה. ובא אלי' מלך גדול. רומז על הבורא ית"ש. ובנה עלי' מצודי' וחרמים. הם התורה והמצות שיתנהג בהם האדם בגדרים וסיגים נגד היצר. אבל היצה"ר שהוא ג"כ מלך גדול כי זה לעומת זה. ובנה עלי' מצודי' וחרמים בתאוות ומחשבות טמאות הטורדות לאדם מעבודת השי"ת עד שאם לא הי' הש"י עוזרו הי' ח"ו נופל בידו. אבל הילד משכן וחכם רומז על הצדיק שמחזיק עצמו במעט וילד שדומה בעיניו כאלו הוא עדיין ילד ולא התחיל עדיין כלל בעבודת השם יתברך. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד היא מלט את העיר בחכמתו. וזה איזהו גבור הכובש את יצרו שכובש כל התאוות נוכראין והס"א תחת הקדושה ועי"ז שהוא מושל ברוחו הוא מלוכ' עיר יוכל לפעול בעבודתו לבנין ירושלים אמן:
שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. רומז למ"ש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים וחרמים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו. עיר רומז על ירושלים שהיא קטנה בחורבנה ואנו מצפים שיגדל אורה ויבנה ב"ב ובכל יום ויום היא עולה למעלה כדאי' בגמרא בא' שראה למלאכי השרת שהיו פוסלין אבנים לבנין ירושלים. וזה שאנו מברכין בכל יום בונה ירושלים בלשון הוה ולזה צריכין ישראל לעשות סיוע לזה ולשים כל מגמתם בתורה ועבודה ותפלה ומעשה המצות והיינו כאשר האדם עושה המצות לקיים גזיר' המלך ומשעבד עצמו בכל חושיו וכחותיו לעבודתו ית"ש כמו בציצית ותפילין שמקבל עליו עול מלכות שמים וצריך לשעבד כל איבריו וחושיו ותנועותיו לעבודתו ית"ש ועושה עצמו מרכבה לשכינה כי הארבעה ציצית הם ד' רגלי הכסא והתפילין הם דוגמת אדם היושב על הכסא ומכוון בזה להכניע כח היצה"ר והס"א והתאוות הגשמיות שכולם יהיו משועבדים לו ית' ומכוין למכבש עבד תחות רבי' ושפחה תחת גבירתה נמצא מבואר כל דאמליך קוב"ה על איברין דילי' כאילו אמליך לי' על כל העולם כולו. וככה יעשה תדיר עד שהבורא ית"ש יכניע באמת כח הקליפה והס"א והי' ה' למלך על כל הארץ ויבנה ירושלים ב"ב אמן. וזהו עיר קטנה. רומז גם על האדם שהוא עיר קטנה שצריך האדם להלחם עליו תדיר עם יצרו ולהתחזק בעבודתו שיגרום בנין העיר הנ"ל. ועיקר עיר קטנה רומז על עיקר עבודת השי"ת עבודה שבלב הוא זה שאנו מחויבין להמליך את הבורא ית"ש בכל מעשינו ולזכור תמיד יחודו ואחדותו ית"ש ומלכותו באשר הוא בכל משלה וכל התורה והמצות מיוסדים ע"ז והם כמו סניפים אל המלכות כמ"ש במ"א. ואנשים בה מעט. ר"ל מי הם האנשים שיכולין לבא אליו אותן שהם במדרגות מעט כנאמר בסוף ילד מסכן. אבל אנשים כאילו הם מעט בעולם אחד בעיר ושנים במשפחה. ובא אלי' מלך גדול. רומז על הבורא ית"ש. ובנה עלי' מצודי' וחרמים. הם התורה והמצות שיתנהג בהם האדם בגדרים וסיגים נגד היצר. אבל היצה"ר שהוא ג"כ מלך גדול כי זה לעומת זה. ובנה עלי' מצודי' וחרמים בתאוות ומחשבות טמאות הטורדות לאדם מעבודת השי"ת עד שאם לא הי' הש"י עוזרו הי' ח"ו נופל בידו. אבל הילד משכן וחכם רומז על הצדיק שמחזיק עצמו במעט וילד שדומה בעיניו כאלו הוא עדיין ילד ולא התחיל עדיין כלל בעבודת השם יתברך. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד היא מלט את העיר בחכמתו. וזה איזהו גבור הכובש את יצרו שכובש כל התאוות נוכראין והס"א תחת הקדושה ועי"ז שהוא מושל ברוחו הוא מלוכ' עיר יוכל לפעול בעבודתו לבנין ירושלים אמן:
5
ו׳א"י איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור כו'. ר"ל כי בוודאי כשהאדם עוסק בתורה או בתפלה בודאי אז אין חידוש לכבוש את יצרו. אך צריך להתפלל על זאת שאף כשיתגבר יצרו עליו להסיתו לאיזה דבר שיהא הוא כובשו. וזה טוב ארך אפים מגבור מגבורה שמגביר יצרו עליו כמו שכתב הרב בע"המ ס' נ"א על מלת אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים:
6
ז׳איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל כו'. ר"ל כמו שהבורא ית"ש ברא עולמו ואין לו שום נחת רוח בעולמו כ"א מעושי רצונו לבד ואעפ"כ הוא שמח בחלקו. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו אשר הם עובדים אותו. כמו כן יהא האדם שמח בחלקו שנתן לו הבורא ית"ש והבדיל אותו מכל העמים להיות עובדו ואף אם (חסר ב"ת) א' שמע ישראל ולייחד את בוראו ית"ש די:
7
ח׳ א"י יגיע כפיך כי תאכל. יגיע כפיך. ר"ל שכל עסקיו בעולם אינן כ"א בהכרח מה שיהיה לו מה לאכול רק להחיות את נפשו וחפצי שמים עיקר אצלו:
8
ט׳איזהו מכובד המכבד את הבריות. כי הנה הבורא נק' מלך הכבוד שחלק מכבודו לבני אדם כדאיתא על מלכי ישראל אומר שחלק מכבודו ליראיו. ועל מלכי עכומ"ז שכתן מכבודו כו'. כמו כן צריך האדם לכבד את הבריות ולחלוק כבוד לבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ר"ל כי בוודאי הבורא ית"ש חלק מכבודו לבני אדם כדאמרינן אפי' ריש גרגותא מן שמי' מוקמי לי'. אך מחויב האדם להחזיר הכבוד והעטרה ליושנה אל האלהים אשר נתנה. וכן בכל הדברים אשר נתן לו הבורא ית"ש הן בעושר צריך ליתן צדקה ממנו. כמ"ש דהמ"עה לך ה' הצדקה ומידך נתנו לך. וכן החכמה והתורה צריך להגיד לשאר הבריות. וכן הכבוד הגם שכיבד אותו צריך להשיב אל לבו שזה הכבוד הוא מהבורא ית"ש. ועד"ז נמצאים כמה בני אדם שמניחין לכבד את עצמן באשר שהם מחזירין תמיד הכבוד למעלה ואין נחשבין בעיניהם לכלום. אבל מי שחושב הכבוד לעצמו והעושר והגדולה או משאר דברים וחושב בהן איזה פניית ומסיר מעט השגחת הבורא ית"ש מעליו נק' ח"ו ובוזי יקלו. ואלו הד' מדות הם מיוסדים על אמיתות שמו הגדול ית"ש דהיינו י' הוא ע"ש המחשבה היא החכמה. ה' ראשונה הוא מורה על בריאת העולם כמד"א בהבראם בה' בראם והו' היא העמדה לעולם המשפיע היא דוגמת העושר. וה' אחרונה היא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו כדאיתא מוריש לזה ומעשיר לזה ומזה נמשך הכבוד.
א"י איזו מכובד המכבד את הבריות. כמו שאמרנו למעלה ותפארת לו מן האדם. היינו כאשר עובד השם יתברך ומביא השפעות לעולם ומכבד את הבריות ברב שפע אז הוא מכובד בעיני הבריות:
א"י איזו מכובד המכבד את הבריות. כמו שאמרנו למעלה ותפארת לו מן האדם. היינו כאשר עובד השם יתברך ומביא השפעות לעולם ומכבד את הבריות ברב שפע אז הוא מכובד בעיני הבריות:
9
י׳בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת כו':
כבר אמרנו שהמצות הקלות הם עיקר החיות לעולם. ולזה הזהיר עליהם ביותר. ר"ל שזה דבר פשוט למשכיל כי כשעושה מצוה ומקרב א"ע לבוראו. ממילא נגרר לו מצוה אחרת. אבל כשעובר עבירה. ועובר מבוראו והולך לו. נמצא נעשה לו מסך מבדיל בינו לבין קונו. ובקל יוכל לבא לידי עבירה אחרת אף גדולה הימנה לז"א ובורח מן העבירה קלה דוגמת המצוה. היינו שבקל יוכל לעבור עליהם דהיינו הרכילות והליצנות והניבול פה וסיקור עין וכדומה עבירות אשר המה כרגע יעבורון. ולזה צריך שימור ביותר. ואמר עוד ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ר"ל ששכר הבא לו מן המצוה הוא הפרקליט כדאמר העושה מצוה אח' קונה לו פרקליט אחד מסייע לו לידי מצוה אחרת. ושכר עבירה הוא הקטיגור הקונה לעצמו בעשיית העבירה אשר המה בעצמם הסרסורים לאדם ומביאים לו עבירות עוד לעבור עליהם ואין נוחים (חסר). א"י ובורח מן העבירה. כמו שמצינו ביוסף הצדיק וינס ויצא החוצה ולא רצה לפלפל עמה בדברים שמא לא יוכל לנצחה. ששכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה. כי עיקר השכר העתיד לבא הוא מה שהצדיקים נהנין מזיו השכינה ומראין עליו באצבע וזה אין שוי' לכל נפש. וכדאי' שכ"א נכוה בחופתו של חבירו. והמשל בזה כמו שאי אפשר להסתכל בשמש מרוב בהירותו אם לא שישים איזה מסך מבדיל ע"פ ואם היה אורה יותר גדול לא די במסך א' ומכש"כ הבורא ית"ש שאין סוף וחקר לגדולתו ולבהירותו ואין שום רעיון ושכל יוכל לתפוס עוצם בה רוחו ואורו יתברך כי אם על ידי מעשה המצות שנתן לנו השם יתברך שנעשה מסך לנפש האדם שע"י יכול לראות באור אין סוף א"כ כל מה שמייתר במצות המסכים רבים ויכול לראות על ידי אור יותר גדול נגד עובי המסך וזהו שכר מצוה מצוה:
כבר אמרנו שהמצות הקלות הם עיקר החיות לעולם. ולזה הזהיר עליהם ביותר. ר"ל שזה דבר פשוט למשכיל כי כשעושה מצוה ומקרב א"ע לבוראו. ממילא נגרר לו מצוה אחרת. אבל כשעובר עבירה. ועובר מבוראו והולך לו. נמצא נעשה לו מסך מבדיל בינו לבין קונו. ובקל יוכל לבא לידי עבירה אחרת אף גדולה הימנה לז"א ובורח מן העבירה קלה דוגמת המצוה. היינו שבקל יוכל לעבור עליהם דהיינו הרכילות והליצנות והניבול פה וסיקור עין וכדומה עבירות אשר המה כרגע יעבורון. ולזה צריך שימור ביותר. ואמר עוד ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ר"ל ששכר הבא לו מן המצוה הוא הפרקליט כדאמר העושה מצוה אח' קונה לו פרקליט אחד מסייע לו לידי מצוה אחרת. ושכר עבירה הוא הקטיגור הקונה לעצמו בעשיית העבירה אשר המה בעצמם הסרסורים לאדם ומביאים לו עבירות עוד לעבור עליהם ואין נוחים (חסר). א"י ובורח מן העבירה. כמו שמצינו ביוסף הצדיק וינס ויצא החוצה ולא רצה לפלפל עמה בדברים שמא לא יוכל לנצחה. ששכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה. כי עיקר השכר העתיד לבא הוא מה שהצדיקים נהנין מזיו השכינה ומראין עליו באצבע וזה אין שוי' לכל נפש. וכדאי' שכ"א נכוה בחופתו של חבירו. והמשל בזה כמו שאי אפשר להסתכל בשמש מרוב בהירותו אם לא שישים איזה מסך מבדיל ע"פ ואם היה אורה יותר גדול לא די במסך א' ומכש"כ הבורא ית"ש שאין סוף וחקר לגדולתו ולבהירותו ואין שום רעיון ושכל יוכל לתפוס עוצם בה רוחו ואורו יתברך כי אם על ידי מעשה המצות שנתן לנו השם יתברך שנעשה מסך לנפש האדם שע"י יכול לראות באור אין סוף א"כ כל מה שמייתר במצות המסכים רבים ויכול לראות על ידי אור יותר גדול נגד עובי המסך וזהו שכר מצוה מצוה:
10
י״אא"י הוי רץ למצוה קלה כו' י"ל פירושו כמ"ש חז"ל לעתיד לבא הקב"ה עושה לצדיקים כנפים כנשרים ויעפו תחת כסה"כ. שמא תאמר שיהי' להם יגיעה. ת"ל ירוצו ולא יגעו. והקלות יהיה להם ממעשה המצות כי מחמת המצות מתדבקים בהק"בה. ומה שעושה המצוה בבהירות וקלות. וזהו והוי רץ למצוה קל"ה. ששכר מצוה מצוה. ר"ל כי מצוה הוא מלשון צוותא חדא. ור"ל ששכר מצוה היא המצוה עצמה מה שמתדבק ע"י מעשה המצוה להבורא ית"ש. כמו שהיה מדרגתו של בן עזאי שהיה מן ארבעה שנכנסו לפרד"ס. ב"ע הציץ ומת. לא שהי' ח"ו פוגם בראיתו. רק מאהבת הקב"ה שהיה משתוקק תמיד לדבק בהקב"ה. והיה לו כן שנדבק בהקב"ה עד שנשאר שם. ולז"א הוא עצמו ששכר מצוה מצוה מה שנתדבק בהקב"ה מחמת בהירות המצוה. וזה עיקר השכר לעוה"ב בג"ע אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא נהנין מזיו השכינה. כמ"ש צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן. ר"ל עטרותיהן של עצמן ממעשה המצות שהיו עושין בעוה"ז ויש לרמוז בפ' שאמר שהמע"ה. כי עזה כמות אהבה. רמז לבן עזאי. שהציץ ומת מחמת אהבה והתדבקות בבורא ב"ה וב"ש:
11
י״בהוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם כו':
ירצה שבן עזאי תמיד היה הולך וגדול עד כי גדל מאד. שהציץ במעשה מרכבה ומת כנ"ל. ולא ח"ו שנענש. אלא שנדבק מרוב תשוקה כנ"ל. וכדי שלא יעלה על לבו שום התפארות. לזה אמר תמיד אל תהי בז לכל אדם. וחשב בדעתו כי יש כמה בני אדם שבכחם ליכנס לפרד"ס. ואם כן אין לי להתפאר עצמי ח"ו. שאין לך אדם שאין לו שע"ה. ע"ד ואל קין ואל מנחתו לא שעה. שניתן ביד כל אדם הבחירה והרצון לשוב לבוראו. כדאיתא במדרש אפילו עבד ואפילו שפחה כו' רוח הקודש שורה עליו. וע"כ אין לבזות שום אדם בעולם:
ירצה שבן עזאי תמיד היה הולך וגדול עד כי גדל מאד. שהציץ במעשה מרכבה ומת כנ"ל. ולא ח"ו שנענש. אלא שנדבק מרוב תשוקה כנ"ל. וכדי שלא יעלה על לבו שום התפארות. לזה אמר תמיד אל תהי בז לכל אדם. וחשב בדעתו כי יש כמה בני אדם שבכחם ליכנס לפרד"ס. ואם כן אין לי להתפאר עצמי ח"ו. שאין לך אדם שאין לו שע"ה. ע"ד ואל קין ואל מנחתו לא שעה. שניתן ביד כל אדם הבחירה והרצון לשוב לבוראו. כדאיתא במדרש אפילו עבד ואפילו שפחה כו' רוח הקודש שורה עליו. וע"כ אין לבזות שום אדם בעולם:
12
י״גא"י אל תהי בז לכל אדם. אף לעמי הארץ ופחותי הערך ורשעי ישראל רח"ל. כי אין לך אדם שאין לו שעה כמו לתפלתם שעה. ר"ל שגם להרשע יש לו שעה מיוחדת שיפנה בה אל הבורא ית'. או יתפלל איזה תפלה לפני השי"ת או אף דיבור אחד בשלימות לכבודו ית'. כי לא תוהו בראה באם לא הי' שום תקוה לזה הרשע שיעבוד את הש"י אף רגע אחד כל ימי חייו בודאי הי' חלף והלך לו. וגם לא היה נברא. אך הבורא ית' הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות ויודע תעלומות לב ועומד ומצפה כביכול על הדיבור של תורה או תפלה או שום דיבור של קדושה שיעלה לפניו מזה הרשע וינחת רוחו לפניו כביכול. והרב הקדוש מהור"ר פנחס מקארעץ זצ"ל המשיל זאת לשר שישלו פלטרין בית מושב שרים. וגם יש לו דירת עראי כמו שבונה לעצמו בכפרים או בייערות שהולך שם לפעמים לטייל בעלמא ולצייד ולפעמים יעבור זמן ארוך שלא יבא השר לתוך הפלטרין הזה כ"א אפשר פ"א בשנה שיעבור דרך שם. נמצא שודאי אין מעלת הפלטרין הקבוע גדולה במעלתה ומהותה נגד מעלת הדירת עראי ומהותה כי לא ראי זה כראי זה כי מה שפועל זה הגרוע לא יוכל לפעול זה החשוב כ"א כאשר יוליכנו עמו וזה א"א. כמ"כ הצדיק בודאי מעלתו ועבודתו גדולה עד אין חקר. מ"מ איננו יכול לפעול זאת מה שהרשע. דהיינו כי לפעמים כשהבורא ית' משגיח בעולמות התוהו והקליפה שכולם מכעיסין לפניו וכשרואה בזו השעה שהרשע מתפלל או איזה דיבור של קדושה לכבודו ית"ש אזי כביכול מקבל נח"ר ממנו. משא"כ הצדיק גמור אינו יכול לבוא שמה כי ירא שלא ידבק בידו מאומה מן החרם ומחשבות רעות והרהורין בישין רח"ל. וא"כ איך יתגאה על הרשע:
13
י״דואין לך דבר שאין לו מקום. עד"ש דהמע"ה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב: דבר הוא השכינה כדאיתא במדרש בדבר ה' שמים נעשו היא המלוכה א"כ דבר מורה על המלוכה אף שעתה בחורבן אין לה מקום בודאי עתיד להיות לה מקום וצריך כל אדם לשום אל לבו ולקדש איבריו ולבו ומוחו ולברר כל גופו למען יהיה מקום פנוי לשכינה למלך מ"ה הקב"ה וישי' תמיד מחשבתו לזאת שיהא מחנהו קדוש שיוכל המלך לשכון בו. ותמיד יהיה מוכן ומזומן לזאת. ועי"ז נזכה שהבורא ית' יגאלינו בקרוב ויחזיר עבודת ביהמ"ק למקומו במהרה בימינו אמן:
14
ט״ו א"י אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר. ר"ל כשהצדיק רוצה לקרב העולם להבורא ב"ה וב"ש. אל יאמר איך אוכל לקרב את הרשעים גמורים. לזה אמר התנא אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ר"ל שאין לך אדם שאין לו לב לפנות להקב"ה. כמ"ש ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי במעט רגע יכול לפנות עצמו אל הבורא ב"ה ולקבל עליו שלא לעשות עוד שום עבירה הוא תיכף צדיק גמור. רק דבאמת לא יעשה עוד שום עבירה כמו שקבל עליו. וכמו ששנינו האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו:
15
ט״זרבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה
העולם מדקדקין המאמר דאם תקות כל האנשים הוא רמה א"כ מי ישפיל בפני מי. ובאיזה ימצא עילוי מחבירו. וגם שינוי לשונו המתחיל בלשון אדם וסיים באנוש. אבל הענין האמיתי הוא שבודאי יש מי שהוא במדרגת אדם שהוא המעולה שבשמות האנושי. ואין רמה שולטת בו. כמו שמצינו בר"א בר"ש. אבל מי שהוא במדרגת אנוש תקותו רמה. בודאי צריך להיות שפל רוח בפני כל מי שהוא במדרגת אדם. וזה אין ידוע לבו"ד כי לפעמים ימצא בני אדם שאינן בני תורה כלל כרוב ההמון הפשוטים ויהיו בבחי' אדם מחמת שלבם שלם עמם לה' לבדו. ולזה צריך להיות שפל רוח בפני כל אדם: או יאמר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כו'. כבר דיקדקו קמאי וכי אדם מקוה לזה. וכמבואר בתוי"ט. ונראה לתרץ ע"ד שאמרנו כל זמן שהגוף קיים בקבר אין הנשמה יכולה לעלות למקומה הרמה. וכשהגוף כלה אז יכולה לעלות למקומה. ולזה אמר שתקות אנוש רמה. שבשעה שאדם בקבר מצפה להיות גופו כלה ויאכלו רמה בשרו. כדי שיוכל לעלות למקום מנוחתו כבוד בג"ע: א"י שתקות אנוש רמה. ר"ל שתקות היצה"ר המתאוה להחטיא את האדם ושישכח את השי"ת וזה אנוש מלשון נשני אלהים את כל עמלי. הוא ע"י רמה הנ"ל שמרים את האדם בגאוה וע"י הגאוה יכול להכשילו לכל עבירות. ולזה הזהיר התנא מאד מאד הוי שפל רוח. והטעם שתקות אנוש רמה:
העולם מדקדקין המאמר דאם תקות כל האנשים הוא רמה א"כ מי ישפיל בפני מי. ובאיזה ימצא עילוי מחבירו. וגם שינוי לשונו המתחיל בלשון אדם וסיים באנוש. אבל הענין האמיתי הוא שבודאי יש מי שהוא במדרגת אדם שהוא המעולה שבשמות האנושי. ואין רמה שולטת בו. כמו שמצינו בר"א בר"ש. אבל מי שהוא במדרגת אנוש תקותו רמה. בודאי צריך להיות שפל רוח בפני כל מי שהוא במדרגת אדם. וזה אין ידוע לבו"ד כי לפעמים ימצא בני אדם שאינן בני תורה כלל כרוב ההמון הפשוטים ויהיו בבחי' אדם מחמת שלבם שלם עמם לה' לבדו. ולזה צריך להיות שפל רוח בפני כל אדם: או יאמר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כו'. כבר דיקדקו קמאי וכי אדם מקוה לזה. וכמבואר בתוי"ט. ונראה לתרץ ע"ד שאמרנו כל זמן שהגוף קיים בקבר אין הנשמה יכולה לעלות למקומה הרמה. וכשהגוף כלה אז יכולה לעלות למקומה. ולזה אמר שתקות אנוש רמה. שבשעה שאדם בקבר מצפה להיות גופו כלה ויאכלו רמה בשרו. כדי שיוכל לעלות למקום מנוחתו כבוד בג"ע: א"י שתקות אנוש רמה. ר"ל שתקות היצה"ר המתאוה להחטיא את האדם ושישכח את השי"ת וזה אנוש מלשון נשני אלהים את כל עמלי. הוא ע"י רמה הנ"ל שמרים את האדם בגאוה וע"י הגאוה יכול להכשילו לכל עבירות. ולזה הזהיר התנא מאד מאד הוי שפל רוח. והטעם שתקות אנוש רמה:
16
י״זרבי יוחנן ב"ב אומר; כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כו':
מלת בסתר תמוה כי אם היה בסתר מה חילול השם איכא. אך דנודע כי הוה הבורא ית"ש מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני' כלל והוא הנותן כח גם בהולכי' לחטוא. א"כ כאשר יחשוב האדם זאת בודאי לא יחטא. אך כשחוטא הוא מבקש להסתיר עצמו. מהשגחת הבורא ית"ש באמרו מי רואני ומי יודעני ודוחק רגלי השכינה כביכול. וכאילו אומר צר לי המקום. ואומר לו ית' לך מכאן ותן לי מקום לחטוא וחושב שכן הוא אבל באמת הבור' ית"ש לית אתר פנוי מיני' כלל וכלל בשום אופן. רק שהוא חושב בדעתו שמסתיר עצמו מהשגחתו. נמצא בזה שמסתיר עצמו. מחלל שם שמים שעושה פגם והפסק במציאות הבורא: וזה המחל"ל ש"ש. שעושה זה המקום חלל מאת אף כי בודאי א"א להסתר ממנו. שעושה נקב וחלל בשם ה'. ממלא כל עלמין ובגו כל עלמין. וז"ש דהמע"ה פליאה דעת ממני נשגבה. דעת הוא לשון התחברות כנודע. ואמר פליאה דעת ממני נשגבה. ר"ל מה שאצלי דבר תמוה היאך אפש' להפליא ולפרוש מהתחברות בבורא ית"ש. לא כמו שהעולם סוברים בהיפך שההתחברות הוא דבר תימה. ואמר אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ר"ל שאול רומז לחטא שמוריד בו לשאול. ואמר אף שבעשיית עבירה אתה שמה ואין הפסק להשגחתך בשום אופן. ועד"ז התנצל לפניו ואמר והרע בעיניך עשיתי. והגם שלא הי' בו שום חטא רק איזה נדנוד בעלמא. כי איתא בגמ' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אעפ"כ התנצל עצמו ואמר בעיניך עשיתי שלא הייתי מסתיר עצמי מהשגחתך: נפרעין ממנו בגלוי. ר"ל שהבורא ית"ש מגלה ומפרסם חטאו לרבים שב"ק יוצאת בכ"י דין פלניא דמריד במארי'. ואף שאין שומע אותו. אעפ"כ מזלייהו חזו ובא הכח הזה בלבות ומחשבות בני אדם וחושבין עליו שהוא פושע ישראל ודבר זה יוכל להגיע אף לבהמות וחיות וכולם יודעין ברעתו עד שנתוודע חטאו ממש בבירור גמור. והיינו דאיתא בחובת הלבבות בשער האהבה שמזה יתלהב האדם לאהבת בוראו במה שהבורא ית"ש מכסה פשעיו ואינו מגלה אותן כי אם יגלה אותן בודאי לא יוכל לעמוד בפני שום בריה. וכדאי' בזוה"ק אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וזה שיסדו לזכור בכ"י הזכירות דהיינו מעמד הר סיני ומתן תורה ומחיית עמלק ומעשה העגל דהיינו כשאומר וליחדך באהבה בתיבות באהבה יזכור יום הקצפה שלא הי' באהבה. ולכאורה הוא תמוה אך ר"ל כנ"ל שבזה יתוסף אהבה על אהבתו במה שאינו מגלה חטאו (חסר תיבה) ירצה במלת באהבה כי בודאי כשהיה הבורא רוצה כשהאדם הולך לחטוא ואומר לך מכאן ותן לי מקום הי' נוטל גם החיות ממנו כי בודאי כשיטול השי"ת חיותו מהעולם אף רגע אחד אז כולה כלא חשיב'. וזהו נטית ימינך תבלעמו ארץ. שאילו הי' הבורא נוטה חסדו מן העולם אז הי' הולכין לארץ. ואעפ"כ חסד אל כל היום ותמיד לא סר חסדו ואמתו מהאדם וחיותו ואף בעשיית החטא. וא"כ וודאי שיתלהב לב האדם באהבה עזה ותשוקה להבורא. וזה רבי יוחנן בן ברוקא. ברוק"א הוא לשון ברקים שהיה רוצה להביא ברק וליבוב האהבה בלבם. ע"ד שאמרנו. ומה גם שהוא כמו שנוטל מקל מיד המלך ומכהו בו כמו כן הוא ית"ש נותן לו כח והוא חוטא בו ואלו היה רוצה הש"י הי' נוטל הכח ממנו בזו השעה והי' כלא הי'. וזהו שהוכיח נחמי' את ישראל וסיפר חסדי המקום עלינו ואמר אף ביום עשותם העגל מנך לא מנעת מפיהם שלקחו המן ונתנו לפני העגל ואעפ"כ מנך לא מנעת מפיהם. וזהו ג"כ שיסדו לזכור מעשה העגל במלת באהבה שהוא לזכור אהבת הבורא עלינו כנ"ל. שאינו מונע חסדו וטובו וכחו אף בעת הקנטתו אותו: וזהו כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה כי בכל נשימה נותן השי"ת חיות חדש.
מלת בסתר תמוה כי אם היה בסתר מה חילול השם איכא. אך דנודע כי הוה הבורא ית"ש מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני' כלל והוא הנותן כח גם בהולכי' לחטוא. א"כ כאשר יחשוב האדם זאת בודאי לא יחטא. אך כשחוטא הוא מבקש להסתיר עצמו. מהשגחת הבורא ית"ש באמרו מי רואני ומי יודעני ודוחק רגלי השכינה כביכול. וכאילו אומר צר לי המקום. ואומר לו ית' לך מכאן ותן לי מקום לחטוא וחושב שכן הוא אבל באמת הבור' ית"ש לית אתר פנוי מיני' כלל וכלל בשום אופן. רק שהוא חושב בדעתו שמסתיר עצמו מהשגחתו. נמצא בזה שמסתיר עצמו. מחלל שם שמים שעושה פגם והפסק במציאות הבורא: וזה המחל"ל ש"ש. שעושה זה המקום חלל מאת אף כי בודאי א"א להסתר ממנו. שעושה נקב וחלל בשם ה'. ממלא כל עלמין ובגו כל עלמין. וז"ש דהמע"ה פליאה דעת ממני נשגבה. דעת הוא לשון התחברות כנודע. ואמר פליאה דעת ממני נשגבה. ר"ל מה שאצלי דבר תמוה היאך אפש' להפליא ולפרוש מהתחברות בבורא ית"ש. לא כמו שהעולם סוברים בהיפך שההתחברות הוא דבר תימה. ואמר אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ר"ל שאול רומז לחטא שמוריד בו לשאול. ואמר אף שבעשיית עבירה אתה שמה ואין הפסק להשגחתך בשום אופן. ועד"ז התנצל לפניו ואמר והרע בעיניך עשיתי. והגם שלא הי' בו שום חטא רק איזה נדנוד בעלמא. כי איתא בגמ' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אעפ"כ התנצל עצמו ואמר בעיניך עשיתי שלא הייתי מסתיר עצמי מהשגחתך: נפרעין ממנו בגלוי. ר"ל שהבורא ית"ש מגלה ומפרסם חטאו לרבים שב"ק יוצאת בכ"י דין פלניא דמריד במארי'. ואף שאין שומע אותו. אעפ"כ מזלייהו חזו ובא הכח הזה בלבות ומחשבות בני אדם וחושבין עליו שהוא פושע ישראל ודבר זה יוכל להגיע אף לבהמות וחיות וכולם יודעין ברעתו עד שנתוודע חטאו ממש בבירור גמור. והיינו דאיתא בחובת הלבבות בשער האהבה שמזה יתלהב האדם לאהבת בוראו במה שהבורא ית"ש מכסה פשעיו ואינו מגלה אותן כי אם יגלה אותן בודאי לא יוכל לעמוד בפני שום בריה. וכדאי' בזוה"ק אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וזה שיסדו לזכור בכ"י הזכירות דהיינו מעמד הר סיני ומתן תורה ומחיית עמלק ומעשה העגל דהיינו כשאומר וליחדך באהבה בתיבות באהבה יזכור יום הקצפה שלא הי' באהבה. ולכאורה הוא תמוה אך ר"ל כנ"ל שבזה יתוסף אהבה על אהבתו במה שאינו מגלה חטאו (חסר תיבה) ירצה במלת באהבה כי בודאי כשהיה הבורא רוצה כשהאדם הולך לחטוא ואומר לך מכאן ותן לי מקום הי' נוטל גם החיות ממנו כי בודאי כשיטול השי"ת חיותו מהעולם אף רגע אחד אז כולה כלא חשיב'. וזהו נטית ימינך תבלעמו ארץ. שאילו הי' הבורא נוטה חסדו מן העולם אז הי' הולכין לארץ. ואעפ"כ חסד אל כל היום ותמיד לא סר חסדו ואמתו מהאדם וחיותו ואף בעשיית החטא. וא"כ וודאי שיתלהב לב האדם באהבה עזה ותשוקה להבורא. וזה רבי יוחנן בן ברוקא. ברוק"א הוא לשון ברקים שהיה רוצה להביא ברק וליבוב האהבה בלבם. ע"ד שאמרנו. ומה גם שהוא כמו שנוטל מקל מיד המלך ומכהו בו כמו כן הוא ית"ש נותן לו כח והוא חוטא בו ואלו היה רוצה הש"י הי' נוטל הכח ממנו בזו השעה והי' כלא הי'. וזהו שהוכיח נחמי' את ישראל וסיפר חסדי המקום עלינו ואמר אף ביום עשותם העגל מנך לא מנעת מפיהם שלקחו המן ונתנו לפני העגל ואעפ"כ מנך לא מנעת מפיהם. וזהו ג"כ שיסדו לזכור מעשה העגל במלת באהבה שהוא לזכור אהבת הבורא עלינו כנ"ל. שאינו מונע חסדו וטובו וכחו אף בעת הקנטתו אותו: וזהו כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה כי בכל נשימה נותן השי"ת חיות חדש.
17
י״ח א"י נפרעין ממנו בגלוי. שהוא עצמו מודיע חטאו בדבריו ובתנועותיו בדברים אחרים ואינו מבחין כלל מ"מ הצדיק יבחין וישמע דברים פנימיים מהחיצונים. וכמו שהי' מעשים רבים בפני צדיקים ואנשי מעשה. ובענין זה יש לפרש הפי' במאחז"ל וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו. ודרז"ל אלו מיימינים ואלו משמאילים. ותמוה וכי כולם מיימינים ומשמאילים בבת אחת דכתיב וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו. אך דהענין כך הוא דגם הצבא מעלה אינם יודעים שיחם ולפעמים אך שהם מלמדים חוב והבורא ית"ש מסתכל בפנימיות דיבורם ורואה בהם זכות נמצא לפעמים כולם יתבררו לענין אחד. וזהו כולם אהובים כולם ברורים ודו"ק:
18
י״ט אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. כי יש שיחולל ש"ש על ידו והוא שוגג בדבר. וכמו כן מי שבא לו הרהור עבירה רח"ל הגם שאינו עושה בזדון מ"מ בידו לשוב בתשובה תיכף על זה ההרהור ולבטלו. ועל שלא שב תיכף בא מזה לטומאת קרי רח"ל עד שבגודל המשך הקליפה נלכד ח"ו בעבירה בגלוי. וזהו נפרעין ממנו בגלוי שנתגלה רעתו לרבים כנ"ל. ואצ"ל מי שמהרהר במזיד. שהרהורי עבירה קשה מעבירה משני טעמים האחד שהוא בנקל (חסר ב' ג' תיבות) והשני שכמו שממחשבות של מצוה עושה לבוש רוחני כשצריכה לעלות למדריגה יתירה לג"ע עליון. כמו כן בהיפך ח"ו כשמחשבתו בעבירה פגמו גדול ברוחניות' היותר קשה מהעבירה בעצמו שאינו רק בגשמיות: א"י ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אקדים לפרש הפסוק ונוקב שם ה' מות יומת. ר"ל שמי שעושה עבירה הוא עושה חלל ונקב בשם ה' כאלו אין הקב"ה במקום שהוא עושה העבירה שבודאי אילו היה בלבו שהקב"ה מלא כה"כ ורואה את מעשיו לא הי' עושה. ולכך ר"ת של "מלא "כל "הארץ מכ"ה גימטרי' אדנ"י שהוא אדנות של הקב"ה שהוא מלא כה"כ. ובשעת עבירה אומר שאין הקב"ה רואה אותו ועושה חלל ונקב באדנות הש"י. וזהו ונוקב. ר"ל שעושה נקב וחלל מות יומת שני מיתות אחת על שעובר עבירה ואחת על שכפר בהקב"ה ופוגם בעיני ה' המשוטטות בכל הארץ. ובפרט כשעובר עבירת השבת ופוגם בקדושת שבת הבא ובהקדוש ב"ה. וזהו ומחללי"ה מות יומת כנ"ל. שעושה חלל ולא היה עליו אימת שבת כמ"ש חכמינו ז"ל אפילו עם הארץ אימת שבת עליו. וכמאמר הפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. פי' מקדושת השבת שיורדת תהא היראה עליכם. וזהו המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כמ"ש למעלה שעושה חלל למעלה ואומר שאין הקב"ה רואה את מעשיו וזהו בסתר: אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. כי יש שני מיני אנשים יש שעושה עבירה. וסובר במחשבתו שאין הקב"ה רואה אותו. ויש ששכח שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ואילו היה מי שיזכירנו שהקב"ה רואה מעשיו היה פורש מן העבירה אלא שבשעת העבירה נסתלקה ממנו הנשמה הקדושה ולא נשאר בו כ"א החומר ונעשה כמו בהמ' וזה אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם ר"ל ששניהם הם שוים. אלא שזה שוגג בחילול השם מחמת ששכח שהשי"ת רואה אותו. וזה מזיד בחילול השם. ובזה מתורץ קושיות התוספות יו"ט שהקשה למה יהא השוגג והמזיד שוין:
19
כ׳רבי ישמעאל אומר הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד ע"מ לעשות מספיקין וכו':
הלומד על מנת ללמד כנודע שהצדיק יכול לבטל כל גזירות קשות באומרו לפניו ית"ש רבש"ע מה לך להתווכח עם בניך ושישובו אליך מתוך הדחק והכרח מתוך גזירות וצרות. אדרבה החזירם אליך בדרך אהבה וחיבה וישיבו אליך מתוך שמחה. כאב המרצה את בנו. וזהו הלומד ע"מ ללמד להקב"ה: והלומד על מנת לעשות. היינו כמו שאמרנו כמה פעמים בתוך חיבור זה שמהתורה ותפלה נעשים היכלות ושמים חדשים. ונעשה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ומתוך גודל השמח' ממילא נתבטלו כל הגזירות. כמבואר באורך. וזהו הלומד ע"מ לעשות. אבל שניהם ענין אחד והא בהא תלי' כי באתערותא והכנה דלתתא אתערותא דלעילא. היינו כשעושה הכנה למטה ואומר ד"ת והם שומעים לו ומקבלי' ממנו. אז גם השי"ת שומע לו. וכמ"כ באם עושה מעשה בהם כנ"ל יוכל ג"כ למעלה לעשות עולמות אחרים חדשים ולבטל הגז"ר מעלינו. וזה וכל בניך למודי ה' שמלמדים להשי"ת היאך ומה יתנהג עם בניו עם סגולתו ולבטל הוז"ר ולחדש גזירות טובות ישועות ונחמות וזה א"ת בניך אלא בוניך. כי ע"י שהם בונים עולמות חדשים כנ"ל בזה מבטלין ממילא כל הגז"ר שבעולם כנ"ל. וא"כ מן הראוי שיטו לבבם אל הצדיק הזה ויקבלי תוכחתו ויהיו (חסר ב' תיבות) למצוה זו הנ"ל. ובודאי יש כמה צדיקים שאף שאינם פועלים באזני ההמון שאינם פונים אליו. מ"מ פועלין אצל הבורא ית' (חסר ב"ת) אך לזה צריך טורח ויגיעה יותר ובהכנה זו הנ"ל אינו צריך לטרוח כ"כ. וא"כ מן הראוי שיתעוררו הלבבות בתשובה. וביותר מי"ז בתמוז שמתחילין ימי התשובה כנודע. שאז עלה משה ושמים ואמר אולי אכפרה בעד חטאתכם. וא"כ כל הנוגע יראת ה' בלבו יראה כל חד לפי כחו ולפי עניניו. כי יש אשר יתקן בתעניות ומקוואות ויש בצדקה ויש אשר בתורה ותפלה. ובזכות זה יבא לציון גואל בב"א:
א"י הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. ר"ל מי שרוצה ללמוד להעולם דרכי מוסר מספיקין בידו מל' מספקין בגפנים שבמשנה. דהיינו שנותנין לו כח שיקשור א"ע להבורא ב"ה. וללמד ג"כ להעולם שיוכלו ג"כ להתקשר להבורא ב"ה וב"ש. וזה הלומד ע"מ לעשות. שלומד על מנת שיעשה להעולם מוחין ושכליות חדשות שיוכלו לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש. וכמאמרם ז"ל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כאשר ביארנו למעלה מלשון מספקין בגפנים וזהו פירוש הספקת ת"ח. ר"ל בזה שנותן צדקה לת"ח מקשר את עצמו לת"ח. וזהו הפירוש וכי ימוך אחיך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ולכאורה קשה פתח באחיך וסיים בגר ותושב. אלא הפי' כך דהנה הקב"ה דרכו להיטיב לברואיו לרעים ולטובים כמ"ש נותן לחם לכל בשר. אלא מחמת עונות ח"ו גורמים שלא יכול להשפיע כל טובו לברואיו והרי הוא נק' כביכול מך. וזה הפי' וכי ימוך אחיך זה הקב"ה כנ"ל ולא יכול להשפיע לאחד מבנ"י. והחזקת בו שיחזיק במדתו ויתן לו הצטרכותו. וכמו שדרשו במדרש עז"ה דכתיב מלוה ה' חונן דל. מלוה הוא מלשון הפעם ילוה אישי. ר"ל מי שחונן דל הוא מדבק את עצמו להקב"ה ואין דל אלא מן התורה ומן המצות ר"ל ג"כ מי שחונן לכל אדם ומלמדם תורה ומצות נדבק בהקב"ה וזהו מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור שיה' נשמר מעבירו'. וכמאמר הכתוב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ר"ל שבכל המצות שאדם עושה הוא נשמר מעבירה. ומספיקין בידו לעשות שיעשה לכל אחד מוחין ושכליות חדשות:
הלומד על מנת ללמד כנודע שהצדיק יכול לבטל כל גזירות קשות באומרו לפניו ית"ש רבש"ע מה לך להתווכח עם בניך ושישובו אליך מתוך הדחק והכרח מתוך גזירות וצרות. אדרבה החזירם אליך בדרך אהבה וחיבה וישיבו אליך מתוך שמחה. כאב המרצה את בנו. וזהו הלומד ע"מ ללמד להקב"ה: והלומד על מנת לעשות. היינו כמו שאמרנו כמה פעמים בתוך חיבור זה שמהתורה ותפלה נעשים היכלות ושמים חדשים. ונעשה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ומתוך גודל השמח' ממילא נתבטלו כל הגזירות. כמבואר באורך. וזהו הלומד ע"מ לעשות. אבל שניהם ענין אחד והא בהא תלי' כי באתערותא והכנה דלתתא אתערותא דלעילא. היינו כשעושה הכנה למטה ואומר ד"ת והם שומעים לו ומקבלי' ממנו. אז גם השי"ת שומע לו. וכמ"כ באם עושה מעשה בהם כנ"ל יוכל ג"כ למעלה לעשות עולמות אחרים חדשים ולבטל הגז"ר מעלינו. וזה וכל בניך למודי ה' שמלמדים להשי"ת היאך ומה יתנהג עם בניו עם סגולתו ולבטל הוז"ר ולחדש גזירות טובות ישועות ונחמות וזה א"ת בניך אלא בוניך. כי ע"י שהם בונים עולמות חדשים כנ"ל בזה מבטלין ממילא כל הגז"ר שבעולם כנ"ל. וא"כ מן הראוי שיטו לבבם אל הצדיק הזה ויקבלי תוכחתו ויהיו (חסר ב' תיבות) למצוה זו הנ"ל. ובודאי יש כמה צדיקים שאף שאינם פועלים באזני ההמון שאינם פונים אליו. מ"מ פועלין אצל הבורא ית' (חסר ב"ת) אך לזה צריך טורח ויגיעה יותר ובהכנה זו הנ"ל אינו צריך לטרוח כ"כ. וא"כ מן הראוי שיתעוררו הלבבות בתשובה. וביותר מי"ז בתמוז שמתחילין ימי התשובה כנודע. שאז עלה משה ושמים ואמר אולי אכפרה בעד חטאתכם. וא"כ כל הנוגע יראת ה' בלבו יראה כל חד לפי כחו ולפי עניניו. כי יש אשר יתקן בתעניות ומקוואות ויש בצדקה ויש אשר בתורה ותפלה. ובזכות זה יבא לציון גואל בב"א:
א"י הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. ר"ל מי שרוצה ללמוד להעולם דרכי מוסר מספיקין בידו מל' מספקין בגפנים שבמשנה. דהיינו שנותנין לו כח שיקשור א"ע להבורא ב"ה. וללמד ג"כ להעולם שיוכלו ג"כ להתקשר להבורא ב"ה וב"ש. וזה הלומד ע"מ לעשות. שלומד על מנת שיעשה להעולם מוחין ושכליות חדשות שיוכלו לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש. וכמאמרם ז"ל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כאשר ביארנו למעלה מלשון מספקין בגפנים וזהו פירוש הספקת ת"ח. ר"ל בזה שנותן צדקה לת"ח מקשר את עצמו לת"ח. וזהו הפירוש וכי ימוך אחיך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ולכאורה קשה פתח באחיך וסיים בגר ותושב. אלא הפי' כך דהנה הקב"ה דרכו להיטיב לברואיו לרעים ולטובים כמ"ש נותן לחם לכל בשר. אלא מחמת עונות ח"ו גורמים שלא יכול להשפיע כל טובו לברואיו והרי הוא נק' כביכול מך. וזה הפי' וכי ימוך אחיך זה הקב"ה כנ"ל ולא יכול להשפיע לאחד מבנ"י. והחזקת בו שיחזיק במדתו ויתן לו הצטרכותו. וכמו שדרשו במדרש עז"ה דכתיב מלוה ה' חונן דל. מלוה הוא מלשון הפעם ילוה אישי. ר"ל מי שחונן דל הוא מדבק את עצמו להקב"ה ואין דל אלא מן התורה ומן המצות ר"ל ג"כ מי שחונן לכל אדם ומלמדם תורה ומצות נדבק בהקב"ה וזהו מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור שיה' נשמר מעבירו'. וכמאמר הכתוב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ר"ל שבכל המצות שאדם עושה הוא נשמר מעבירה. ומספיקין בידו לעשות שיעשה לכל אחד מוחין ושכליות חדשות:
20
כ״ארבי צדוק אומר אל תפרוש מן הצבור:
21
כ״בקאי אלמעלה כשאומר ד"ת ברבים שלא יאמר בפניהם הדברים כפשטן ויפרוש עצמו מהם רק יכלול עצמו בנשמתו עמהם:
22
כ״גואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ר"ל כמו שלומדין לא' הטענות מה שיטעון נגד בעל דינו כמ"כ לא ילמוד האדם לההמון תשובות ותירוצים שיאמרו לפני הבורא ית' לדין להתנצל לפניו כי הוא ית' יודע מחשבות והאמת. רק יוכיחם ע"ד שאמרנו:
23
כ״דואל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחתוך בה. ע"ד דאיתא במדרש בדור הפלגה שאמרו נעשה לנו קרדומות ונעלה לרקיע ונבקע הרקיע. והוא תמוה כי מי פתי יאמין זאת. אך ר"ל שהיה בידם שמות הקדושים וצירופים והיו רוצים שע"י הצירופים יבקעו הרקיע ותרד השפעה עליהם תדיר ולא יצטרכו להעבודה ולטובת הש"י כי תרד עליהם ההשפעה בע"כ מכח אלו השמות והצירופים. והראיה אחר שנבלל לשונם ושכחו לשון הקודש נתבטל עצת' וז"א ולא קרדום לחתוך בה. הגם שיש לנו ג"כ שמות וצירופים קדושים וכוונת התפלה. אין זה רק מעניני התפלה לרצות עצמינו לפני בוראנו ית'. ולא לגרום בזה שום (חסר ב' תיבות) בודאי הבורא ית' משפיע ממילא כל טובו. אך התפלות יהיו כדי לעשות נח"ר לפניו ית':
24
כ״הא"י אל תעשה עטרה להתגדל בה. ר"ל אעפ"י שהתנא אמר לעיל שצריך ללמוד לאחרים אעפ"כ לא תהא כוונתו להתגדל בהם. ולהיות נק' רב אלא תהא עיקר כוונתך לש"ש. א"י אל תעשה עטרה להתגדל בה. כי בוודאי אמת הוא מי שדורש ברבים הוא עושה עטרה להקב"ה ומזהיר אותך שאל תעשה אותה עטרה להתגדל בו. ויש לפרש להתגדל מל' גדילים תעשה לך. כי מחמת התורה שאומר הוא נקשר ונתגדל להקב"ה. אך צריך שלא תהא כוונתו לכך רק למען רבות נחת להבורא ב"ה וב"ש ולא לשום תועלת עצמו. וסוף הכבוד לבא:
25
כ״ווכך היה הלל או' ודאשתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מד"ת כו':
26
כ״זשעיקר העבודה צריכה להיות למען השי"ת בעצמו ולא לכוונת שום דבר אחר: ומה גם כי שגם זה הכח שעובד את השי"ת ומכתירו הוא מכח השי"ת וכמ"ש כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וזה כתר יתנו לך ה' אלהינו. שמה שאנו מכתירין אותך נותנין לך בהחזר'. ר"ל שמידך ומכחך (חסר):
27
כ״חא"י ודאשתמש בתגא חלף. תגא הוא לשון תרגום ואחוריים כי רומז לכתרי האותיות היינו התגין שיש על האותיות. והאותיות שיש בהם תגין הם שבעה שטנע"ז ג"ץ ובכל אות יש ג' תגין עולה ך"א תגין רומז על ך"א יום שבין המצרים דעלייהו אתמר ויהי כמשלש חדשים ויגד כו' זנתה תמר כלתך. ר"ל שאז בימים האלו נתרבו התאות בעולם. וזה כלת"ך היינו האהבות והחמדות זרות ומ"ז. והקדושה מתעלמת והקליפה מתגברת רח"ל. ויחשבה לזונה כי כסתה פני'. ר"ל כי אז בימים האלו הקדושה נתכסת ונגנזת בתוך התמורות ולכן צריך האדם בעתים הללו לאמץ מתניו וכחו בקדושת הבורא יתברך שמו ביתר שאת ויתר עז להוציא האור מן החושך ולהחליף זאת התמורה ולגלות הקדושה מתוך התמורות ואדרבה בעתים הללו הקדושה רבה מאוד וכמש"ל כמשל האבן טוב שלפי גודל האבן טוב כמו כן יש עליו לבוש אבן פשוט. ואבן רומז על הקליפה ויצה"ר שהוא לב אבן. נמצא כאשר הקליפ' מתגבר' מאד רח"ל ומסתיר הקדוש'. והמתגבר על הקליפה ומחליף ומוציא הקדושה לפועל אזי מוציא אור גנוז וקדושה יתירה לאין חקר. רק לזה צריך התאמצות ביותר. וכמו שפי' מורי הרב מוהד"ב זצ"ל. כל רודפיה השיגוה בין המצרים שמי שרודף אחר הקדושה משיג אותה בין המצרים יותר ויותר וזהו ודאשתמש בתגא חלף ובמה הוא מחליף אותה בחכמה כמד"א וחילופיהן בגולם גל"ם גימ' חכמ"ה והיינו שמיישב בדעתו ומחשבתו לחשוב מחשבות טהורות וקדושות ופונה עצמו מדברים ומחשבות בטלים ושומר עצמו מהם לבל יבאו אליו ומגביר עליו כח הקדושה בכח התפלה והתורה:
28
כ״טא"י ודאשתמש בתגא חלף. מי שעוסק תמיד ומשמש בכתר הבורא ב"ה להכתירו ולהמליכו תמיד בכל יכלתו. חלף. ר"ל שנשמתו נכללת בהכתר עצמה ונתחלף מזה העולם ונתעלה למעלה:
29
ל׳הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ר"ל מי שנהנה ונפשו חפיצה וחשוקה לעבודת הבורא ולהכתירו ועומד ומצפה מתי יגיע לידי איזה מצוה שאקיימנ' ומשבח ומהלל לבוראו שזיכהו לאכול שיברך וימליכהו עליו. או אף בעשיית צרכיו שיזכה אח"כ לברך הברכה הראויה ולהמליך הבורא עליו ועושה כ"ז בחדוה ובשמחה יתירה עבור שזיכהו הש"י לכך. נוטל חייו מן העולם עול"ם הוא לשון העלמה והסתרה כי אף מזה העת שנתעלם בו קדושת הבורא א"ס ואינו נראה כ"כ מ"מ זה נוטל חייו אף מזה כח הקדושה שנתעלם נוטל חיות וגם רומז כי יש מי שנפשו קצה באלו הכ"א יום ואינו חפץ בנסיונם. אבל מי שנהנה מהם ומתחזק עצמו וכמו אברהם אבינו ע"ה שנתנסה בעשר נסיונות עד"ז והיה נהנה מהם ועשה אותם באהבה עזה וחשוקה גדולה ולא היה מהרהר אחר מדותיו יתב' כי אדרבה מזה יגיע למעלה ומדריגה יותר גדולה וכמו כן בכל הדברים רעים הבאים לעולם וטוב היה לו שלא יהיו כלל שלא יצטרך להתאמץ ולהתגבר נגדם אבל מי שנהנה מהם ואדרבה חושק תמיד מתי יגיע אליו המלחמה להראות גבורתו ולהוסיף כחו וחילו כמו הגבור שהוא בטוח ברוב גבורתו עומד ומצפה תמיד לאיזה מלחמה ויום קרב לעשות נקמה בשונאיו ולהראות תוקף גדלו וגבורתו נמצא אם יבא לו איזה ענין רע ח"ו לא יהרהר כלל אחר מדותיו ית"ש ואדרבה יהנה מהם באהבה שיוכל להגביר כנגדם כי אדרבה מזה יגיע למעלה ומדרגה יותר גדולה שיכניע שונאיו תחתיו וידבר אותם תחת רגליו והוא מתעלה ביתר שאת ועוז וניתוסף כחו בעבודתו הבורא ית"ש במחשבותיו הטהורות ע"י שמכניע הס"א ומוצא מהם ההארה וכח הקדושה וזה נוטל חייו מן זה ההעלם הקדושה שנתעלם שמה בעתים הללו:
30
ל״אר"י אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל כו':
ירצה בזה כי כבוד התורה היא שיחשוב האדם כי לא דבר ריק הוא שבכל תיבה ואות ותגין דאורייתא יש רזין וגנזין דאוריי' וכל התורה המצויה בכתב אתנו אינה רק גופין וכמו שיש לאדם גוף נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה עד א"ס ב"ה עד שלא ישיגהו שום נברא בעולם כן יש לתורה כי האותיות הם גופין וכמאמר התנא קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות והתגין ונקודות וטעמים הם נפש רוח נשמה עוד יש לה נשמה לנשמה עד א"ס והן סודות נוראות גנוזים וטמונים ששום בריה בעולם אינה יכולה להשיגם ונמצא כשהאדם לומד התורה בזה הענין בכוונתו אל הפנימיות הנ"ל עד א"ס ומאמין בזה באמונה שלימה כי כל דיבור תורה שלמד הוא מלא רזין וגנזין דאורייתא ומקשר התורה זו שלומד בתורה שלמעלה באורות עליונים בנר"ן הנ"ל וזהו כבודה של תורה. הוא ג"כ מכובד על הבריות ר"ל שגופו ג"כ יהיה מקושר בנשמתו למעלה עד א"ס ב"ה ויאיר בגופו הארת נשמתו. והמחלל את התורה שעושה התורה חלול מכל דבר בענין סיפורי מעשיות שיש בתורה שהם מלאים רזין וגנזין והוא עושה התורה חלולה מכל וכל בחושבו שאין בה דבר פנימי כ"א כמגלת ספר כתוב אליו אזי התורה היא אצלו כגוף בלי נשמה ואינו ממשיך החיות הפנימי שהם הסודות הנשמות הנ"ל לתוכה אזי גופו ג"כ מחולל על הבריות ר"ל נעשה חלל שאינו מקושר בנשמתו ונעשה חלל מהם כפי גודל הפגם כן גודל עונשו אם פגם בנשמה לנשמה של תורה תתמעט ממנו הנשמה לנשמה וכן עד הנפש עד שישאר בלתי לבדו בנפש הבהמיות לבד ועושה מעשה בהמה בלתי חיות פנימי כלל. וע"ז אנו מתפללין ואל תשיבנו ריקם מלפניך כמ"ש אני מלאה הלכתי וריקם השיבני רומז על הנשמה היוצאת מן הגוף שבעת היות הנשמה בגוף הוא מלא כל טוב ישמה לנשמה וכן רוח כנ"ל ועכשיו בצאתה נתרוקן גופו מן המדרגות העליונות (חסר) מליא"ה אותיות מלא י"ה שאור הבורא מתפשט בתוכה ועכשיו בפוגמו נחסר הקדושה ונשאר רק אותיות אל"ם בנפש בהמיות כי האדם הוא [חסר תיבה] ומלואו ע"י הנשמה והנפש והרוח הרוחניות שבו ועכשיו בהעדר כל זאת נשאר רק נפש וכח בהמיות ונשאר כאלם שאינו משוטט בדיבורו בעולמות העליונים וגם מאמר זה אמר ר' יוסי אשר הוא מורה לדבר זה כי שמו יוס"י גימ' מליא"ה אלהי"ם:
ירצה בזה כי כבוד התורה היא שיחשוב האדם כי לא דבר ריק הוא שבכל תיבה ואות ותגין דאורייתא יש רזין וגנזין דאוריי' וכל התורה המצויה בכתב אתנו אינה רק גופין וכמו שיש לאדם גוף נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה עד א"ס ב"ה עד שלא ישיגהו שום נברא בעולם כן יש לתורה כי האותיות הם גופין וכמאמר התנא קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות והתגין ונקודות וטעמים הם נפש רוח נשמה עוד יש לה נשמה לנשמה עד א"ס והן סודות נוראות גנוזים וטמונים ששום בריה בעולם אינה יכולה להשיגם ונמצא כשהאדם לומד התורה בזה הענין בכוונתו אל הפנימיות הנ"ל עד א"ס ומאמין בזה באמונה שלימה כי כל דיבור תורה שלמד הוא מלא רזין וגנזין דאורייתא ומקשר התורה זו שלומד בתורה שלמעלה באורות עליונים בנר"ן הנ"ל וזהו כבודה של תורה. הוא ג"כ מכובד על הבריות ר"ל שגופו ג"כ יהיה מקושר בנשמתו למעלה עד א"ס ב"ה ויאיר בגופו הארת נשמתו. והמחלל את התורה שעושה התורה חלול מכל דבר בענין סיפורי מעשיות שיש בתורה שהם מלאים רזין וגנזין והוא עושה התורה חלולה מכל וכל בחושבו שאין בה דבר פנימי כ"א כמגלת ספר כתוב אליו אזי התורה היא אצלו כגוף בלי נשמה ואינו ממשיך החיות הפנימי שהם הסודות הנשמות הנ"ל לתוכה אזי גופו ג"כ מחולל על הבריות ר"ל נעשה חלל שאינו מקושר בנשמתו ונעשה חלל מהם כפי גודל הפגם כן גודל עונשו אם פגם בנשמה לנשמה של תורה תתמעט ממנו הנשמה לנשמה וכן עד הנפש עד שישאר בלתי לבדו בנפש הבהמיות לבד ועושה מעשה בהמה בלתי חיות פנימי כלל. וע"ז אנו מתפללין ואל תשיבנו ריקם מלפניך כמ"ש אני מלאה הלכתי וריקם השיבני רומז על הנשמה היוצאת מן הגוף שבעת היות הנשמה בגוף הוא מלא כל טוב ישמה לנשמה וכן רוח כנ"ל ועכשיו בצאתה נתרוקן גופו מן המדרגות העליונות (חסר) מליא"ה אותיות מלא י"ה שאור הבורא מתפשט בתוכה ועכשיו בפוגמו נחסר הקדושה ונשאר רק אותיות אל"ם בנפש בהמיות כי האדם הוא [חסר תיבה] ומלואו ע"י הנשמה והנפש והרוח הרוחניות שבו ועכשיו בהעדר כל זאת נשאר רק נפש וכח בהמיות ונשאר כאלם שאינו משוטט בדיבורו בעולמות העליונים וגם מאמר זה אמר ר' יוסי אשר הוא מורה לדבר זה כי שמו יוס"י גימ' מליא"ה אלהי"ם:
31
ל״בר' ישמעאל בנו אומר. החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכו':
חושך עצמו כענין שנאמ' במש"ר ע"ה שהקריב את משפטן לפני ה' בראותו שהן חושדין אותו ומהרהרין אחריו. א"י דקאי על התנהגות האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שאל יתנהג עם בני האדם במדת הדין ובדין תורה כי לפעמים יכשל ח"ו באיזה ענין איבה וגזל וכו' שידמה בעיניו שזו המעשה היא ישרה בעיניו והדין הוא כן ובאמת לא כן הוא. רק יתנהג לפנים משורת הדין בכל ענינים ויהיה וותרן כל מה דאפשר הן במעשה הצדקה והן בעסקי העולם אל יקמץ כלל כי מכח זה ימשיך עליו מדת וותרנות שגם מן השמים יוותרו עליו כדאיתא בגמ' ע"פ ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירים על עצמן עד כזית ועד כביצה:
א"י החושך עצמו מן הדין כו' עד"ה ואתחנן אל ה'. ופירש"י אף שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים רק מתנת חנם ובזה חושך ממנו איבה רומז על עולמות התוהו וכמ"ש ואיבה אשית בינך ובין האשה וזה הנחש הקדמוני נק' איבה כי בהיותו תובע מן הקב"ה מן הדין אז מתעוררים עליו קטרוגים הם עולמות התוהו הנ"ל ומפשפשים במעשו באם הוא ראוי לזו הטובה אשר הוא שואל מה' ומכח זה לא יגיע אליו הטובה ההוא וגזל כי ע"י התפלה שאדם מתפלל ע"כ מעורר בזה שתרד השפעה למטה ומכח המסטינים שמתעוררים עליו כנ"ל ע"כ לא תגיע אליו והם גוזלין ממני אותה השפע היורדת ע"י התפלה זו אבל כשמבקש מתנת חנם בלי שום שכר כלל אזי לא יתעורר עליו שום קטרוג כלל ויחשוך ממנו איבה וגזל הנ"ל ואת"ל הלא כתיב והם בזרוע באי עדיך וכדאיתא בגמ' שהצדיקים נוטלין בזרוע מן הדין הן האמת כן הוא בודאי שזו ההשפעה שהבורא ית' משפיע אח"כ הוא בודאי מן הדין מכח מעשי האדם המוכרחים עליו וכדאיתא בגמ' למי נושא עון למי שעובר על פשע ובודאי הוא מדה כנגד מדה וכמו שאמרנו לעיל בחושך עצמו מן הדין שאין מתנהג עצמו בדין תורה רק במדת וותרנות גורם ג"כ שלמעלה ישפיעו לו כן בריוח אך מה שאמרנו הוא רק בערך האדם בעצמו שאל יתפלל לפני בוראו ית' שיתן לו השפעתו מן הדין כדי שלא יתגרו המסטינים עליו רק הכל בדרך חנינה וחמלה וחסד אבל באמת אמיתות השפעת הבורא עליו הוא בזרוע מן הדין מדה כנגד מדה ודו"ק:
א"י החושך עצמו מן הדין בד"ז ובסיגנון אחר קצת דהנה כתיב הם בזרוע באי עדיך כי יש צדיקים שניזונים בחסדו של מקום ויש שניזונין בזרוע שבאים מכח מעשיהם נמצא אותן שניזונין בכח מעשיהם יוכל לבא איזה קטרוג על עבודתם שלא היה כראוי וגוזלין ההשפעה וגם יוכל לבא לידי שבועת שוא כדאית' בזוה"ק שהיצה"ר עושה דין עם הצדיק ומעורר עליו מה שעשה וכשהצדיק ההוא בתוקפו מכחיש. והפסק הוא שבועת ה' תהיה בין שניהם אבל אלו שניזונין בחסדו של מקום היינו מכח שכל עבודתם הוא ג"כ ע"ד צדקה עם הבורא ית"ש שעושים צדקה עם ברואיו ואינם מצפים לשום קבלת פרס בעבור שהם מושפלים בעצמם ואינם נחשבים בעיניהם לכלום לכן גם עליהם תבא השפעתו בצדקה ובחסד שלא בדין ואין שום מקטרג עליהם וזה ונתן לך רחמים ורחמך היינו שע"י הרחמים שהשי"ת נותן לאדם שירחם על ברואיו ועושה חסד עמהם עי"ז הוא מרחם על האדם ועושה חסד עמו וכשנותן לו ההשפעה אין כח לשום מקטרג לגזלה ועל אותן אמר אדומ"ו מ"א זצ"ל שאין דנין עמו כלל בעוה"ב לבעבור שכל עבודתו כ"א בדרך צדקה ועל חנם מה נדקדק עמו ופורק ממנו שבועות שוא הנ"ל וכדאי' במד"ר כד דמך ר' אבהו אחוי לי' י"ג נהרי אפרסמונא דכי' אמר אלו למי אמרו לאבהו אמר אני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי עם אלהי פי' י"ג נהרי אפרסמונא רומזים לי"ג מדות הרחמים והחסדים הגדולים והטהורים והי' מראין לו שזו נחלתו אמר לזה זכיתי בעבור שאני אמרתי כל ימי לריק יגעתי שעבודתי היתה לריק ותוהו ולא היתה חשובה בעיני שאקוה תשלום גמול עלי' ולא הי' עבודתי רק מצד החסד והחנינה לזה זכיתי לאלו החסדים העליונים כי לכאורה קשה וכי לא הי' ר' אבהו מאמין שיש שכר בעולם שהוא א' מי"ג עיקרים ומזה ראי' שאין דנין לצדיק כמו זה כי בודאי כשהי' מראין לו כל זה השכר סמוך למיתתו ואומרים לו שהוא שלו בודאי לא יתכן שידנוהו אחרי כן כי אם יבא לדין יכול להיות שלא יהא שלו אלא שבאלו אין דין כלל ואין מדקדקין עמהם כנ"ל:
א"י החושך עצמו מן הדין ממש ולכאורה קשה הא איתא בש"ס הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לז"א ה"דין ב"הא הידיעה ר"ל לא מכל דין אלא לפי ראות עיני הדיין וכמו במשה כשבאו בנות צלפחד במעמד הזקנים והעדה אל משה לאמר תנה לנו נחלה היה משה מבין שבאו לריב עמו אם יאמר להם שאין הדין עמהם יאמרו עליו שהטה דינם. ולזה ויקרב משה את משפטן לפני ה' וסילק עצמו מדינם וא"ת סוף סוף יוציאו לעז עליו אם יאמר להם שאין הדין עמהם שלבסוף כשהי' אומר להם כן בנות צלפחד דוברות ודאי הי' מאמינין לו מחמת טובתן. אבל אם לא כן היו מלעיזים עליו כי מי שומע אמרי אל בדברו עמו אל יקשה בעיניך כלל כי בודאי כשהי' הדבר יוצא מעם השי"ת הי' הכל מכירין כקטן כגדול שזה הוא דיבור השי"ת שהי' הדיבור יוצא מאליו והוא נתבטל בו אך שהדיבור היה מלובש בו וכן כל הנביאים הקדושים נתלהבו מאש הגדולה בהתייחד הדיבור אליהם ונתבטלו במציאות משא"כ נביאי השקר וזה הוא המסוה שהי' על פניו בבואו לדבר אל העם דברי ה' שם המסוה הוא המלביש של הדיבורים על פניו:
חושך עצמו כענין שנאמ' במש"ר ע"ה שהקריב את משפטן לפני ה' בראותו שהן חושדין אותו ומהרהרין אחריו. א"י דקאי על התנהגות האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שאל יתנהג עם בני האדם במדת הדין ובדין תורה כי לפעמים יכשל ח"ו באיזה ענין איבה וגזל וכו' שידמה בעיניו שזו המעשה היא ישרה בעיניו והדין הוא כן ובאמת לא כן הוא. רק יתנהג לפנים משורת הדין בכל ענינים ויהיה וותרן כל מה דאפשר הן במעשה הצדקה והן בעסקי העולם אל יקמץ כלל כי מכח זה ימשיך עליו מדת וותרנות שגם מן השמים יוותרו עליו כדאיתא בגמ' ע"פ ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירים על עצמן עד כזית ועד כביצה:
א"י החושך עצמו מן הדין כו' עד"ה ואתחנן אל ה'. ופירש"י אף שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים רק מתנת חנם ובזה חושך ממנו איבה רומז על עולמות התוהו וכמ"ש ואיבה אשית בינך ובין האשה וזה הנחש הקדמוני נק' איבה כי בהיותו תובע מן הקב"ה מן הדין אז מתעוררים עליו קטרוגים הם עולמות התוהו הנ"ל ומפשפשים במעשו באם הוא ראוי לזו הטובה אשר הוא שואל מה' ומכח זה לא יגיע אליו הטובה ההוא וגזל כי ע"י התפלה שאדם מתפלל ע"כ מעורר בזה שתרד השפעה למטה ומכח המסטינים שמתעוררים עליו כנ"ל ע"כ לא תגיע אליו והם גוזלין ממני אותה השפע היורדת ע"י התפלה זו אבל כשמבקש מתנת חנם בלי שום שכר כלל אזי לא יתעורר עליו שום קטרוג כלל ויחשוך ממנו איבה וגזל הנ"ל ואת"ל הלא כתיב והם בזרוע באי עדיך וכדאיתא בגמ' שהצדיקים נוטלין בזרוע מן הדין הן האמת כן הוא בודאי שזו ההשפעה שהבורא ית' משפיע אח"כ הוא בודאי מן הדין מכח מעשי האדם המוכרחים עליו וכדאיתא בגמ' למי נושא עון למי שעובר על פשע ובודאי הוא מדה כנגד מדה וכמו שאמרנו לעיל בחושך עצמו מן הדין שאין מתנהג עצמו בדין תורה רק במדת וותרנות גורם ג"כ שלמעלה ישפיעו לו כן בריוח אך מה שאמרנו הוא רק בערך האדם בעצמו שאל יתפלל לפני בוראו ית' שיתן לו השפעתו מן הדין כדי שלא יתגרו המסטינים עליו רק הכל בדרך חנינה וחמלה וחסד אבל באמת אמיתות השפעת הבורא עליו הוא בזרוע מן הדין מדה כנגד מדה ודו"ק:
א"י החושך עצמו מן הדין בד"ז ובסיגנון אחר קצת דהנה כתיב הם בזרוע באי עדיך כי יש צדיקים שניזונים בחסדו של מקום ויש שניזונין בזרוע שבאים מכח מעשיהם נמצא אותן שניזונין בכח מעשיהם יוכל לבא איזה קטרוג על עבודתם שלא היה כראוי וגוזלין ההשפעה וגם יוכל לבא לידי שבועת שוא כדאית' בזוה"ק שהיצה"ר עושה דין עם הצדיק ומעורר עליו מה שעשה וכשהצדיק ההוא בתוקפו מכחיש. והפסק הוא שבועת ה' תהיה בין שניהם אבל אלו שניזונין בחסדו של מקום היינו מכח שכל עבודתם הוא ג"כ ע"ד צדקה עם הבורא ית"ש שעושים צדקה עם ברואיו ואינם מצפים לשום קבלת פרס בעבור שהם מושפלים בעצמם ואינם נחשבים בעיניהם לכלום לכן גם עליהם תבא השפעתו בצדקה ובחסד שלא בדין ואין שום מקטרג עליהם וזה ונתן לך רחמים ורחמך היינו שע"י הרחמים שהשי"ת נותן לאדם שירחם על ברואיו ועושה חסד עמהם עי"ז הוא מרחם על האדם ועושה חסד עמו וכשנותן לו ההשפעה אין כח לשום מקטרג לגזלה ועל אותן אמר אדומ"ו מ"א זצ"ל שאין דנין עמו כלל בעוה"ב לבעבור שכל עבודתו כ"א בדרך צדקה ועל חנם מה נדקדק עמו ופורק ממנו שבועות שוא הנ"ל וכדאי' במד"ר כד דמך ר' אבהו אחוי לי' י"ג נהרי אפרסמונא דכי' אמר אלו למי אמרו לאבהו אמר אני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי עם אלהי פי' י"ג נהרי אפרסמונא רומזים לי"ג מדות הרחמים והחסדים הגדולים והטהורים והי' מראין לו שזו נחלתו אמר לזה זכיתי בעבור שאני אמרתי כל ימי לריק יגעתי שעבודתי היתה לריק ותוהו ולא היתה חשובה בעיני שאקוה תשלום גמול עלי' ולא הי' עבודתי רק מצד החסד והחנינה לזה זכיתי לאלו החסדים העליונים כי לכאורה קשה וכי לא הי' ר' אבהו מאמין שיש שכר בעולם שהוא א' מי"ג עיקרים ומזה ראי' שאין דנין לצדיק כמו זה כי בודאי כשהי' מראין לו כל זה השכר סמוך למיתתו ואומרים לו שהוא שלו בודאי לא יתכן שידנוהו אחרי כן כי אם יבא לדין יכול להיות שלא יהא שלו אלא שבאלו אין דין כלל ואין מדקדקין עמהם כנ"ל:
א"י החושך עצמו מן הדין ממש ולכאורה קשה הא איתא בש"ס הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לז"א ה"דין ב"הא הידיעה ר"ל לא מכל דין אלא לפי ראות עיני הדיין וכמו במשה כשבאו בנות צלפחד במעמד הזקנים והעדה אל משה לאמר תנה לנו נחלה היה משה מבין שבאו לריב עמו אם יאמר להם שאין הדין עמהם יאמרו עליו שהטה דינם. ולזה ויקרב משה את משפטן לפני ה' וסילק עצמו מדינם וא"ת סוף סוף יוציאו לעז עליו אם יאמר להם שאין הדין עמהם שלבסוף כשהי' אומר להם כן בנות צלפחד דוברות ודאי הי' מאמינין לו מחמת טובתן. אבל אם לא כן היו מלעיזים עליו כי מי שומע אמרי אל בדברו עמו אל יקשה בעיניך כלל כי בודאי כשהי' הדבר יוצא מעם השי"ת הי' הכל מכירין כקטן כגדול שזה הוא דיבור השי"ת שהי' הדיבור יוצא מאליו והוא נתבטל בו אך שהדיבור היה מלובש בו וכן כל הנביאים הקדושים נתלהבו מאש הגדולה בהתייחד הדיבור אליהם ונתבטלו במציאות משא"כ נביאי השקר וזה הוא המסוה שהי' על פניו בבואו לדבר אל העם דברי ה' שם המסוה הוא המלביש של הדיבורים על פניו:
32
ל״גוהגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. י"ל הפירוש כמו שנפרש הפסוק זה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושבעה שערים בנפש וצריך האדם לשפוט את עצמו כגון העינים שלא לראות רק במקום שרשאין לראות והאזנים רק לשמוע ד"ת ומצות ובפה רק לדבר בד"ת ובתפלה והאדם נק' עיר כמ"ש בקהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט וצריך לשפוט ולהורות את עצמו את הדרך אשר ילכו בה ובפרט בימי הספירה ויותר בשבוע הששית שהוא צריך לתקן מדת היסוד שהוא בפסוק לך ה' הגדולה כו' כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא כי מדת היסוד מרמז שהקב"ה הוא יסוד ועיקר דכל עלמין וזהו דאחיד בשמיא ובארעא וזהו הגס לבו בהוראה שמגיס דעתו ואומר שאינו צריך לשפוט את עצמו וסובר שאין מזיק את עצמו בראיה בעלמא ובאמת לא כן הוא: א"י ע"ד הפשוט כי כאשר מגיס דעתו קצת אז תיכף רוח שטות נכנס בלבו:
33
ל״דהוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד כו':
היינו כמ"ש דוד המלך ע"ה מלפניך משפטי יצא. כי הוא יתב' שמו יודע מחשבות ב"א ובוחן לבות וכליות ומבחין בעשיית המעשה כי לפעמים יעשו שני ב"א מצוה אחת ומתן שכרן אין שוה כי האחד יעשה בהתאמצות ובהתלהבות יותר וכן להיפך בעשיית העבירה ח"ו וזה לא נודע לשום בר חיים הגשמי רק להבורא ית"ש שהוא חי כל החיות:
א"י אל תהי דן יחידי. ירצה בזה לומר שלא תהא דן את היחידי היינו את יחודו של עולם שלא תהרהר אחר מדותיו כלל כדכתיב ואהבת את ה' אלהיך כו'. ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך תקבל עליך באהבה כי בוודאי הכל הוא מרחמנות הבורא ית"ש ומהחנינה והחסד רק ימתין ויצפה לתשועת ה' עד ישקיף ה' וירא בעוניי כמ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו ואיתא במדרש איכה אמרה כנ"י לפני הקב"ה נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד ידו של סנחרב כו' נגעה בי ידך בדד ישבתי. והוא פליאה נשגבה אך דהענין מובן ע"ד המתרגם על פסוק ישב בדד דהמתרגם יתיב בלחודוהי ויסבול יסורין בגין יחודא דשמיא כו' ע"ש. ומשמע שנראה לו לישנא דבדד רומז על יחוד הבורא ית"ש וזה פי' המדרש נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד כו' נגעה בי ידך בדד ישבתי ר"ל ישבתי תחת ידך ומסתופפת בצלך ודו"ק:
היינו כמ"ש דוד המלך ע"ה מלפניך משפטי יצא. כי הוא יתב' שמו יודע מחשבות ב"א ובוחן לבות וכליות ומבחין בעשיית המעשה כי לפעמים יעשו שני ב"א מצוה אחת ומתן שכרן אין שוה כי האחד יעשה בהתאמצות ובהתלהבות יותר וכן להיפך בעשיית העבירה ח"ו וזה לא נודע לשום בר חיים הגשמי רק להבורא ית"ש שהוא חי כל החיות:
א"י אל תהי דן יחידי. ירצה בזה לומר שלא תהא דן את היחידי היינו את יחודו של עולם שלא תהרהר אחר מדותיו כלל כדכתיב ואהבת את ה' אלהיך כו'. ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך תקבל עליך באהבה כי בוודאי הכל הוא מרחמנות הבורא ית"ש ומהחנינה והחסד רק ימתין ויצפה לתשועת ה' עד ישקיף ה' וירא בעוניי כמ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו ואיתא במדרש איכה אמרה כנ"י לפני הקב"ה נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד ידו של סנחרב כו' נגעה בי ידך בדד ישבתי. והוא פליאה נשגבה אך דהענין מובן ע"ד המתרגם על פסוק ישב בדד דהמתרגם יתיב בלחודוהי ויסבול יסורין בגין יחודא דשמיא כו' ע"ש. ומשמע שנראה לו לישנא דבדד רומז על יחוד הבורא ית"ש וזה פי' המדרש נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד כו' נגעה בי ידך בדד ישבתי ר"ל ישבתי תחת ידך ומסתופפת בצלך ודו"ק:
34
ל״הרבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את וכו':
ר"ל אף שאינו יודע התורה בסודותיה ובטעמיה הכמוסים ואעפ"כ מאמין בהם ועוסק לכוונה זו זוכה לקיימה מעושר שיתנו לו מן השמים שישיג כל הסודות הכמוסים שבתורה אבל מי שמבטלה מעושר מחמת שחושב שמילא כריסו מכל וכל ואינו צריך עוד ללמוד סופו לבטלה מעוני ר"ל ששוכח מה שלמד ואף אם רוצה ללמוד אינו יכול והוא מוכרח לבטלה:
ר"ל אף שאינו יודע התורה בסודותיה ובטעמיה הכמוסים ואעפ"כ מאמין בהם ועוסק לכוונה זו זוכה לקיימה מעושר שיתנו לו מן השמים שישיג כל הסודות הכמוסים שבתורה אבל מי שמבטלה מעושר מחמת שחושב שמילא כריסו מכל וכל ואינו צריך עוד ללמוד סופו לבטלה מעוני ר"ל ששוכח מה שלמד ואף אם רוצה ללמוד אינו יכול והוא מוכרח לבטלה:
35
ל״ו א"י סופו לבטלה מעוני. למשל לתינוק היושב לפני רבו ומסיר לבו משמוע לדברי רבו מאיזה שחוק שמשחק עצמו באיזה דבר וקם רבו ונוטל מידו והוסיף לבכות ביותר על שנטל ממנו זו הדבר ולא היה לומד ודו"ק. והנה איתא בתיקוני זוהר הגירסא סופו לקיימה מעוני וליישב הנוסחאות א"ל דודאי סופו לבטלה מעוני. אך מי שיחוננהו השי"ת ויחשוב בדעתו שלא בא לו זאת רק בשביל ביטול תורה ויחזור למוטב ויקיימה מעוני:
36
ל״זר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל האדם:
ירצה דהנה ריבוי העסק ימשיך האדם לקנא' ושנא' וחמד' בחושבו שלי נאה ריבוי עושרו של חבירו אבל בזה שממעט בעסק לא יקנא לשום דבר ויהיה שפל רוח עוד ירצה בזה דעיקר התורה היא האור המתנוצץ בה וכדאיתא אורה זו תורה וכדאיתא המאור שבה כו' והמאור ההוא הוא האור המאיר בהאות ההוא וחיותו. ולז"א הוי ממעט בעסק ר"ל כי יש ב"א שלומדים תורה חבילות חבילות ואין כוונתם פונה לשום תועלת מהלימוד אך עסוק בתורה ר"ל שתעסוק בפנימיות התורה ר"ל בהאור המאיר כל אות הוא חיות ואור מהבורא ית"ש כי קוב"ה ואורייתא חד ומאיר לך האור ההוא וגם י"ל שלזה כיון המאמר הקודם המחלל את התורה שעושה התורה חלול מהבורא ית"ש שאינו לומד בזה הענין וכנ"ל:
ירצה דהנה ריבוי העסק ימשיך האדם לקנא' ושנא' וחמד' בחושבו שלי נאה ריבוי עושרו של חבירו אבל בזה שממעט בעסק לא יקנא לשום דבר ויהיה שפל רוח עוד ירצה בזה דעיקר התורה היא האור המתנוצץ בה וכדאיתא אורה זו תורה וכדאיתא המאור שבה כו' והמאור ההוא הוא האור המאיר בהאות ההוא וחיותו. ולז"א הוי ממעט בעסק ר"ל כי יש ב"א שלומדים תורה חבילות חבילות ואין כוונתם פונה לשום תועלת מהלימוד אך עסוק בתורה ר"ל שתעסוק בפנימיות התורה ר"ל בהאור המאיר כל אות הוא חיות ואור מהבורא ית"ש כי קוב"ה ואורייתא חד ומאיר לך האור ההוא וגם י"ל שלזה כיון המאמר הקודם המחלל את התורה שעושה התורה חלול מהבורא ית"ש שאינו לומד בזה הענין וכנ"ל:
37
ל״חואם עמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך. ירצה כי בוודאי הלימוד כזה הוא עמל ביותר אבל י"ש שכר כו' ע"ד שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ור"ל הי"ש ההוא הוא שכר הרבה ליתן לך:
38
ל״טראב"י אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורעניות:
לכאורה מלת א' הוא מיותר ונ"ל שלפי גודל שלימות המצוה והתלהבותה כמו כן גודל השכר ואם עשה המצוה צלולה בלי שום פניה ח"ו ושום תערובת דבר זר ורע עם המצוה אז כן השכר וכמו כן המלאך הנברא מזו המצוה כנודע שמכל מצוה נברא מלאך מליץ אחד וכן להיפך מהעבירה נברא מקטרג אחד וזה המלאך הוא ג"כ בשלימות גמור כולו טוב בלי שום תערובות דבר רע בקרבו כי בודאי יש מלאכים שהם מתערובות טוב ורע (חסר איזה תיבות) משא"כ כשהמצוה אינה בשלימות גמור אז גם המלאך אינו טוב גמור רק בתערובות טוב ורע. וכמו כן בעשיית העבירה אם הוא עושה העבירה בחמדת לבו במזיד רח"ל כמו שהרשעים עושין וכאוות נפשם הרע אז גם המקטרג הנברא מזה היא רע גמור אבל כשעושה העבירה שלא ברצונו רק שיצרו תוקפו עליו ונלכד במצודת היצר ואי אפשר לו להבדל ממנו ואז העבירה אינה בשלימות כי אינו ברצונו ואף גם בשעת עשיית העבירה רצונו הי' שלא לעבור אך שאי אפשר לו להנצל ממנה והמלך זקן וכסיל לכדו בערמימות נמצא גם המלאך המקטרג איננו רע גמור רק שיש לו איזה צד טוב מזה ההרהור תשובה שהיה לו אף בשעת עשיית העבירה ומזה יכול להגיע לתשובה האמיתית והרע יהפך לטוב גמור וזהו רשעים מלאים חרטות רומז לזה כי רשע אינו רע גמורעדיין ורומז לזה שעושה העבירה בע"כ של יצרו ומתחרט תמיד עליו אף בעת עשייתה וזה כוונת התנא ר"א ב"י שמשנתו קב ונקי בלי שום תערובות רע כלל:
לכאורה מלת א' הוא מיותר ונ"ל שלפי גודל שלימות המצוה והתלהבותה כמו כן גודל השכר ואם עשה המצוה צלולה בלי שום פניה ח"ו ושום תערובת דבר זר ורע עם המצוה אז כן השכר וכמו כן המלאך הנברא מזו המצוה כנודע שמכל מצוה נברא מלאך מליץ אחד וכן להיפך מהעבירה נברא מקטרג אחד וזה המלאך הוא ג"כ בשלימות גמור כולו טוב בלי שום תערובות דבר רע בקרבו כי בודאי יש מלאכים שהם מתערובות טוב ורע (חסר איזה תיבות) משא"כ כשהמצוה אינה בשלימות גמור אז גם המלאך אינו טוב גמור רק בתערובות טוב ורע. וכמו כן בעשיית העבירה אם הוא עושה העבירה בחמדת לבו במזיד רח"ל כמו שהרשעים עושין וכאוות נפשם הרע אז גם המקטרג הנברא מזה היא רע גמור אבל כשעושה העבירה שלא ברצונו רק שיצרו תוקפו עליו ונלכד במצודת היצר ואי אפשר לו להבדל ממנו ואז העבירה אינה בשלימות כי אינו ברצונו ואף גם בשעת עשיית העבירה רצונו הי' שלא לעבור אך שאי אפשר לו להנצל ממנה והמלך זקן וכסיל לכדו בערמימות נמצא גם המלאך המקטרג איננו רע גמור רק שיש לו איזה צד טוב מזה ההרהור תשובה שהיה לו אף בשעת עשיית העבירה ומזה יכול להגיע לתשובה האמיתית והרע יהפך לטוב גמור וזהו רשעים מלאים חרטות רומז לזה כי רשע אינו רע גמורעדיין ורומז לזה שעושה העבירה בע"כ של יצרו ומתחרט תמיד עליו אף בעת עשייתה וזה כוונת התנא ר"א ב"י שמשנתו קב ונקי בלי שום תערובות רע כלל:
39
מ׳העושה מצוה אחת. ר"ל שהיא אחת מיוחדת בשלימות בלתי לה' לבדו קונה לו ג"כ פרקליט אחד ר"ל שהוא בדבר אחד טוב לבד וכן העובר עבירה אחת וכנ"ל משא"כ כשהעבירה אינה בשלימות גמור אז תשובה ומע"ט כתריס בפני הפורעניות ר"ל זו התשובה שיש לו עם עשיית העבירה והמעשים טובים הם אצלו כתריס שעל ידו יכול להגיע להתשובה הנכונה והשלימה:
40
מ״ארבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהוא לשם שמים סופה להתקיים:
הפשוט הוא כשמתאספים המון עם לשמוע ד"ת ומוסר ויראת ה' אך על הענין הזה היה די לנו לכתוב כל כנסיה שהוא לשמה. ומלת לשם שמים רומז על מדה אחרת היינו כי שמים רומז לשמות הבורא ית"ש כמ"ש ואתה תשמע השמים והשמות הן מה שכינה הבורא ית"ש לעצמו אחר בריאת עולמו להיות נק' באילו השמות שהם רומזים על יחודו ואחדותו בעולמו כמו א"ל רומז שהוא כחו של עולם ואדנ"י רומז שהוא אדון עולם והוי"ה רומז שהוא ית' מהוה כל הויות וכן כולם אבל אמיתת הויתו אינו מושג לשום נברא אפס לעצמותו ואין לו שום דמיון כלל כמאמר אליהו ז"ל אנת לית לך שום ידוע ולא אתר ידוע אלא לאשתמודעא תוקפך וכו' רק שהבורא יתב' מרוב חסדו הגדיל לנו והפליא עצה שבהיות באיזה שם שאנו קורין אותו אזי בזה השם הוא מצמצם שכינתו ית' ונענים על ידו כמו כשאנו קורין אותו בשם א"ל מתנהג עמנו במדת הרחמים והחסד כמ"ש חסד אל כל היום וכן בשם אלהים מתנהג במדת הדין לנקום נקם מעוברי רצונו ית' וכן כולם ולכן בזכרו שם אדנ"י צריך לחשוב במחשבתו לכוין גם לשם הויה כמוזכר בש"ע ועכ"ז צריך לכוון לאמיתות הוי' המקיימת כל העולם שא"א להשיגה ולהמשיך אור הא"ס ב"ה לתוך השמות והן השמים ולזה עדיין יש שם שמים היינו קודם שנברא העולם שלא הי' נק' באלו השמות רק בשם אהי' אשר אהיי באיזה (חסר תיבה) שארצה אהי' אחר שאברא את עולמי ובאיזה מדה שארצה אתנהג וז"ש הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וז"ש התנא כל כנסי' שהיא לש"ש ר"ל שהצדיק אומר בפני ההמון והם שימעים ונותנים לב לשמוע ע"ז האופן שיקבלו ממנו ויכנסו דבריו לאזניהם נמצא הצדיק הוא בבחי' שם והשומעים הם בבחי' שמים וכשמתחברים יחד (חסר ג' תיבות) שם שמים נעשו מרכבה לעולמות העליונים וגורמים יחוד וחיבור בעולמות העליונים שגם השמים העליונים מתחברים להבורא יתברך ושופע הארתו עליהם כי כמו שעושין היחוד למטה נמשך מזה היחוד למעלה וכל שהוא מתעלה הוא יותר גדול כמשל הנקודה שמושכין ממנה קצוות אילך ואילך כל מה שהולכין למעלה הם יותר גדולין ורחבי' ולפי רוב ההמון כן גודל היחוד כמו שאמר הרב מוה' לוי יצחק נ"י בענין צרופי האותיות שכל מה שהאותיות מתרבים. מתרבים צירופים:
הפשוט הוא כשמתאספים המון עם לשמוע ד"ת ומוסר ויראת ה' אך על הענין הזה היה די לנו לכתוב כל כנסיה שהוא לשמה. ומלת לשם שמים רומז על מדה אחרת היינו כי שמים רומז לשמות הבורא ית"ש כמ"ש ואתה תשמע השמים והשמות הן מה שכינה הבורא ית"ש לעצמו אחר בריאת עולמו להיות נק' באילו השמות שהם רומזים על יחודו ואחדותו בעולמו כמו א"ל רומז שהוא כחו של עולם ואדנ"י רומז שהוא אדון עולם והוי"ה רומז שהוא ית' מהוה כל הויות וכן כולם אבל אמיתת הויתו אינו מושג לשום נברא אפס לעצמותו ואין לו שום דמיון כלל כמאמר אליהו ז"ל אנת לית לך שום ידוע ולא אתר ידוע אלא לאשתמודעא תוקפך וכו' רק שהבורא יתב' מרוב חסדו הגדיל לנו והפליא עצה שבהיות באיזה שם שאנו קורין אותו אזי בזה השם הוא מצמצם שכינתו ית' ונענים על ידו כמו כשאנו קורין אותו בשם א"ל מתנהג עמנו במדת הרחמים והחסד כמ"ש חסד אל כל היום וכן בשם אלהים מתנהג במדת הדין לנקום נקם מעוברי רצונו ית' וכן כולם ולכן בזכרו שם אדנ"י צריך לחשוב במחשבתו לכוין גם לשם הויה כמוזכר בש"ע ועכ"ז צריך לכוון לאמיתות הוי' המקיימת כל העולם שא"א להשיגה ולהמשיך אור הא"ס ב"ה לתוך השמות והן השמים ולזה עדיין יש שם שמים היינו קודם שנברא העולם שלא הי' נק' באלו השמות רק בשם אהי' אשר אהיי באיזה (חסר תיבה) שארצה אהי' אחר שאברא את עולמי ובאיזה מדה שארצה אתנהג וז"ש הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וז"ש התנא כל כנסי' שהיא לש"ש ר"ל שהצדיק אומר בפני ההמון והם שימעים ונותנים לב לשמוע ע"ז האופן שיקבלו ממנו ויכנסו דבריו לאזניהם נמצא הצדיק הוא בבחי' שם והשומעים הם בבחי' שמים וכשמתחברים יחד (חסר ג' תיבות) שם שמים נעשו מרכבה לעולמות העליונים וגורמים יחוד וחיבור בעולמות העליונים שגם השמים העליונים מתחברים להבורא יתברך ושופע הארתו עליהם כי כמו שעושין היחוד למטה נמשך מזה היחוד למעלה וכל שהוא מתעלה הוא יותר גדול כמשל הנקודה שמושכין ממנה קצוות אילך ואילך כל מה שהולכין למעלה הם יותר גדולין ורחבי' ולפי רוב ההמון כן גודל היחוד כמו שאמר הרב מוה' לוי יצחק נ"י בענין צרופי האותיות שכל מה שהאותיות מתרבים. מתרבים צירופים:
41
מ״בר"א בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך:
תלמידים רומז לזה ההמון הבאין אליו לשמוע ד"ת מפיו ודרכי ה' ומוסריו. ואמר שיהא זהיר בכבוד התלמידים שלא יבזם בדבריו כמו שהיה דרך המוכיחים הקדמונים אשר לפנינו וגם רומז שאל יוכיחם בדברים מרים קשים כגידים רק יוכיחם בדברי ריצוי ודברי נעימות ועריבות ויראה בדיבורו ובכחו להמשיך להם לבושים נכבדים מאור העליון לנשמותיהם שיוכל כל אחד לקבל כפי כח נשמתו וזהו ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא מאני רומז על הנשמות וגם כי מתלמידי יותר מכולם כי מה שההמון מתאוים יותר לשמוע בקול המוכיח כמו כן בא אליו ההשפעה מאור העליון הדבר אשר יאמר אליהם שיוכל כ"א לקבל ממדריגת נשמתו והענין הצריך לו והם כולם שכליות נחלקות והם כלולים כולם במחשבת ושכל הצדיק ולזה הוא יותר מכולם וכמ"ש בזוה"ק על פסוק חכמות בחוץ תרונה שמתחלה מתחיל בלשון רבים חכמות ולבסוף מסיים בלשון יחיד תרונה והיינו שבשכלי הם מיוחדים וכלולים יחד רק כשהם יוצאים אל העולם נחלקים לכמה חכמות לכל חד וחד כפי מדרגתו. וגם י"ל חכמות רומז לשני החכמות והשכליות של החכם הדורש והשכליות של המון השומעים וכשמקבלים זה מזה ע"י התחברות מחשבתם ושכלם אז נעשה יחוד ביניהם והם כאחד ולזה תרונה לשון יחיד וברחובות תתן קולה ר"ל כשאומר לפניהם הדברים בהתרחבות שירחיב לבה לעבודת הבורא ית"ש וכמו כן גורם היחוד בעולם העליון שהשי"ת ישפיע לעולמו השפעות ושכליות קדושות לעבודתו ית"ש:
תלמידים רומז לזה ההמון הבאין אליו לשמוע ד"ת מפיו ודרכי ה' ומוסריו. ואמר שיהא זהיר בכבוד התלמידים שלא יבזם בדבריו כמו שהיה דרך המוכיחים הקדמונים אשר לפנינו וגם רומז שאל יוכיחם בדברים מרים קשים כגידים רק יוכיחם בדברי ריצוי ודברי נעימות ועריבות ויראה בדיבורו ובכחו להמשיך להם לבושים נכבדים מאור העליון לנשמותיהם שיוכל כל אחד לקבל כפי כח נשמתו וזהו ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא מאני רומז על הנשמות וגם כי מתלמידי יותר מכולם כי מה שההמון מתאוים יותר לשמוע בקול המוכיח כמו כן בא אליו ההשפעה מאור העליון הדבר אשר יאמר אליהם שיוכל כ"א לקבל ממדריגת נשמתו והענין הצריך לו והם כולם שכליות נחלקות והם כלולים כולם במחשבת ושכל הצדיק ולזה הוא יותר מכולם וכמ"ש בזוה"ק על פסוק חכמות בחוץ תרונה שמתחלה מתחיל בלשון רבים חכמות ולבסוף מסיים בלשון יחיד תרונה והיינו שבשכלי הם מיוחדים וכלולים יחד רק כשהם יוצאים אל העולם נחלקים לכמה חכמות לכל חד וחד כפי מדרגתו. וגם י"ל חכמות רומז לשני החכמות והשכליות של החכם הדורש והשכליות של המון השומעים וכשמקבלים זה מזה ע"י התחברות מחשבתם ושכלם אז נעשה יחוד ביניהם והם כאחד ולזה תרונה לשון יחיד וברחובות תתן קולה ר"ל כשאומר לפניהם הדברים בהתרחבות שירחיב לבה לעבודת הבורא ית"ש וכמו כן גורם היחוד בעולם העליון שהשי"ת ישפיע לעולמו השפעות ושכליות קדושות לעבודתו ית"ש:
42
מ״גוכבוד חבירך כמורא רבך. רומז כשבאין לשמוע לזה החכם אנשים כערכו שהם חביריו ממש כמדרגתו ואינן צריכיו כלל לשמוע לדבריו ואעפ"כ באין לשמוע אליו ונכפפין אליו ומקבלין אותו עליהם כרבי שיקבלו ממנו ועי"ז הבורא ית' משפיע לזה האומר דברי תורה הדבר אשר יאמר אליהם כפי הדרגתם שיקבלו ממנו ועי"ז גורמים הם ג"כ להכניע כל העולם תחות קוב"ה ושכינתיה. כי גם יש עולמות נקראים חבירים כמ"ש חבירים מקשיבים לקולך. ולאתכפי' לס"א תחות קוב"ה ושכינתיה נמצא אע"פ שהוא אומר אליהם הד"ת עכ"ז הם אצלו במדריגת רבו שעל ידם בא לו ההשגה זו כדי שיאמר לפניהם ועבורם היתה זאת נמצא כל זה השכל והמדע שלמד הרי כאלו למד מהם לז"א וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים ר"ל שצריך האדם לחשוב בשמעו ד"ת מפי החכם כאלו שמעה בסיני מפי הגבורה ויחשוב אשר בהחכם הדורש אור א"ס ב"ה נתלבש בו לומר דבריו אלו בשליחות הבורא ית"ש כענין (חסר):
43
מ״דרבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי נהוראי הוא ר"מ כדאיתא בגמרא מפני שמאיר עיני חכמים בהלכה. ופי' דבריו כך הם הוי גול"ה לשון כת"ר כמו גולה על ראשה והוא עד"מ כמו שהכתר הוא עגול סובב על כל דבר שיהיה בתוכו (חסר) כן האומר דברי תורה בפני ההמון ותוכחת מוסר ויורד במחשבתו לעומקי לבם (חסר) הבורא ית"ש במחשבות טובות וצלולות ומקשר עצמו במחשבתו ויפשיט (חסר) בארתי לך כמ"פ שעל אופן זה צריך לומר הד"ת ומוסר בפני ההמון ודומה לכתר שסובב ומתעגל ומתאהל על מחשבות ונפשות ההמון במחשבותיו ולז"א הוי גולה למקום תורה והוא כמו עצה טובה שמוטב שיאמר הצדיק התורה והדברי מוסר לפני בעלי תורה ויראי ה' וחושבי שמו במחשבות טובות וישרות ועליהם טוב (חסר) מחשבתו להעלותם ואדרבה יכון עוד לבוא אף למעלה יתירה כמ"ש הולך את חכמים יחכם משא"כ כשמקשר עצמו בנפשות החוטאים אזי לא ימלט שלא ידבק בידו מאומה מן החרם ואיזה שמץ פסול ממחשבותם הרעים כאשר בארתי לך במאמר הש"ס אהא דאמר כרכת בבעלי ראתן ועסקת בתורה ובודאי הוא מסירת הנפש גדול אף מי שיוכל לפעול זאת אבל אין זה שוה לכל נפש. ולז"א ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. אל תאמר שתוכל לבוא במחשבתך אחריך ר"ל באותן מחשבות ונפשות האנשים שהם רק אחוריים מן הקדושה ואי אתה ניזוק שתוכל לעמוד במחשבתך בחוזק. לז"א ואל בינתך אל תשען:
רבי נהוראי הוא ר"מ כדאיתא בגמרא מפני שמאיר עיני חכמים בהלכה. ופי' דבריו כך הם הוי גול"ה לשון כת"ר כמו גולה על ראשה והוא עד"מ כמו שהכתר הוא עגול סובב על כל דבר שיהיה בתוכו (חסר) כן האומר דברי תורה בפני ההמון ותוכחת מוסר ויורד במחשבתו לעומקי לבם (חסר) הבורא ית"ש במחשבות טובות וצלולות ומקשר עצמו במחשבתו ויפשיט (חסר) בארתי לך כמ"פ שעל אופן זה צריך לומר הד"ת ומוסר בפני ההמון ודומה לכתר שסובב ומתעגל ומתאהל על מחשבות ונפשות ההמון במחשבותיו ולז"א הוי גולה למקום תורה והוא כמו עצה טובה שמוטב שיאמר הצדיק התורה והדברי מוסר לפני בעלי תורה ויראי ה' וחושבי שמו במחשבות טובות וישרות ועליהם טוב (חסר) מחשבתו להעלותם ואדרבה יכון עוד לבוא אף למעלה יתירה כמ"ש הולך את חכמים יחכם משא"כ כשמקשר עצמו בנפשות החוטאים אזי לא ימלט שלא ידבק בידו מאומה מן החרם ואיזה שמץ פסול ממחשבותם הרעים כאשר בארתי לך במאמר הש"ס אהא דאמר כרכת בבעלי ראתן ועסקת בתורה ובודאי הוא מסירת הנפש גדול אף מי שיוכל לפעול זאת אבל אין זה שוה לכל נפש. ולז"א ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. אל תאמר שתוכל לבוא במחשבתך אחריך ר"ל באותן מחשבות ונפשות האנשים שהם רק אחוריים מן הקדושה ואי אתה ניזוק שתוכל לעמוד במחשבתך בחוזק. לז"א ואל בינתך אל תשען:
44
מ״הבעזר יוצרי ובוראי. נשלם פרק רביעי
45