אבות דרבי נתן ב׳Avot DeRabbi Natan 2
א׳איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה. הרי הוא אומר (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים. ת״ל לא תקרב. יכול ישן עמה בבגדיה על המטה. ת״ל לא תקרב. יכול תרחוץ בפניה ותכחול עיניה. ת״ל (שם טו) והדוה בנדתה כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המתקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה:
1
ב׳מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת״ח הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו וחוזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והיתה צועקת ובוכה ואמרה להם רבותי כתיב בתורתכם (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת״ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו לא היה אדם שהשיב דבר. פעם אחת נזדמן לה אליהו ז״ל אמר לה בתי מפני מה את בוכה וצועקת. אמרה לו רבי בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת״ח הרבה ומת בחצי ימיו. אמר לה כשבאת בנדתך כל אותן (ג׳) ימים הראשונים מהו אצלך. אמרה לו רבי ח״ו שלא נגע בי אפילו באצבע קטנה שלו אלא כך אמר לי אל תגעי בכלים שמא תביאו (לי) לידי ספק. כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך. אמרה לו רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו נגע בבשרי אבל לא נתכוון לדבר אחר. א״ל ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. הרי הוא אומר (שם) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם (כל) הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק ואפי׳ עם אשתו ואין צ׳׳ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו עם אשתו ואין צ״ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור (לפיכך) אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור. הוי רץ למצוה קלה שיביאך למצוה רבה. הרי הוא אומר (שיר השירים ז׳:ג׳) בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים בטנך ערימת חטים זו כנסת ישראל סוגה בשושנים אלו שבעים זקנים. דבר אחר בטנך ערימת חיטים אלו מצות קלות הרכות סוגה בשושנים בזמן שישראל עושין אותן היו מביאים אותן לחיי העולם הבא. הא כיצד אשתו נדה עמו בביתו רצה משמש רצה אינו משמש וכי אדם רואהו או אדם יודע בו שיאמר לו כלום הא אינו מתיירא אלא ממי שפוקד על הטבילה וכן אתה אומר בחלה וכן אתה אומר בראשית הגז (אמר ליה) [נ״א אלו] מצות קלות הרכות כשושנים שבזמן שישראל עושין אותן מביאות אותן לחיי העולם הבא:
2
ג׳איזו סייג שעשה משה לדבריו הרי הוא אומר (שמות י״ט:י׳) ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר לא רצה משה הצדיק לומר להם לישראל כדרך שאמר (להם) [לו] הקב״ה אלא כך אמר להם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והוסיף להם משה יום אחד מעצמו (אלא כך) אמר משה ילך איש אצל אשתו ותצא ממנה שכבת זרע ביום הג׳ ויהיו טמאים ונמצא ישראל מקבלים דברי תורה בטומאה מהר סיני אלא אוסיף להם יום שלישי (כדי שלא ילך איש אצל אשתו ולא תצא ממנה שכבת זרע ביום השלישי) ויהיו טהורים (ונמצאו מקבלין תורה בטהרה מהר סיני). זה אחד מהדברים שעשה משה מדעתו (דין ק״ו) והסכימה דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום. פי׳ [מן] אהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום. פי' מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום כיצד אמר מה אם ישראל שלא נתקדשו אלא לפי שעה ולא נזדמנו אלא כדי לקבל עליהם עשרת הדברות מהר סיני אמר לי הקדוש ברוך הוא לך אל העם וקדשתם היום ומחר ואני שאני מזומן לכך בכל יום ויום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי או ביום או בלילה על אחת כמה וכמה שאפרוש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום. רבי יהודה בן בתירא אומר לא פירש משה מן האשה אלא שנאמרה לו מפי הגבורה שנאמר (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו פרוש מן האשה ופירש. י׳׳א לא פירש משה מן האשה עד שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר (דברים ה׳:כ״ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי חזר לאחוריו ופירש והסכימה דעתו לדעת המקום. פירש מאהל מועד כיצד אמר ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים ומשתמש בהם בקדושה א״ל הקב״ה (ויקרא ט״ז:ב׳) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אני שאיני מזומן לכך על אחת כמה וכמה שאפרוש מאהל מועד פירש מאהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות כיצד אמרו בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית שנאמר (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו באותה שעה היו מלאכי השרת קושרין קטיגור על משה והיו אומרים רבש״ע (תהילים ח׳:ה׳-ו׳) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים היו מרננים אחריו של משה והיו אומרים מה טיבו של ילוד אשה שעלה למרום שנאמר (שם סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות. נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל אמר היאך אני נותן להם את הלוחות מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים שכן כתוב בהן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח חזק כחו של משה מכולן שנא׳ (דברים ל״ד:י״ב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. (נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר (שם ט) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם). רבי יוסי הגלילי אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין הלך אותו שליח וקדשה לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה תחת אחר מיד היה דן (ק״ו) מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה ונפטרוהו מאדוני לעולם כך היה משה הצדיק דן (ק״ו) מעצמו אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו אלא (אאחוז בהן ואשברם וחזרן למוטב שמא יאמרו ישראל היכן הלוחות הראשונות אשר הורדת, אין דברים אלא בדאי. רבי יהודה בן בתירא אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנא׳ לו מפי הגבורה שנא׳ (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו שבר את הלוחות) וי״א לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר (דברים ט׳:ט״ז) וארא והנה חטאתם לה׳ אלהיכם אינו אומר וארא אלא שראה שפרח כתב מעליהם. אחרים אומרים לא שבר משה את הלוחות אלא שנא׳ לו מפי הגבורה שנא׳ (שם י) ויהיו שם כאשר צוני ה׳ אינו אומר צוני אלא שנצטוה ושברן. רבי אלעזר בן עזריה אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר (שם לד) אשר עשה משה לעיני כל ישראל מה להלן נצטוה ועשה אף כאן נצטוה ועשה. (ר״ע אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנא׳ ואתפוש בשני הלוחות במה אדם תופס במה שיכול לבוראן ר״מ אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנא׳ (שם י) אשר שברת יישר כחך ששברת):
3
ד׳יחזקיהו מלך יהודה עשה ד׳ דברים והסכימה דעתו לדעת המקום. גנז ספר רפואות והסכימה דעתו לדעת המקום. כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום. והסיר את הבמות והמזבחות ([והסכימה דעתו לדעת המקום]) שנאמר (דה׳׳ב לב) יחזקיהו הסיר את במותיו ואת מזבחותיו ויאמר ליהודה ולירושלים לאמר לפני מזבח אחד תשתחוו ועליו תקטירו. סתם מי גיחון (והסכימה דעתו לדעת המקום) שנאמר (שם) יחזקיהו סתם [את מוצא מימי] גיחון [העליון] ויישרם למטה מערבה לעיר דוד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו:
4
ה׳איזהו סייג שעשה איוב לדבריו הרי הוא אומר איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לעבירה ומן הכיעור ומן הדומה לכיעור א״כ מה ת"ל איש תם וישר אלא מלמד שיצא איוב מהול. אף אדם הראשון יצא מהול שנאמר (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אף שת יצא מהול שנאמר (שם ה) ויולד בדמותו כצלמו. אף נח יצא מהול שנאמר איש צדיק תמים היה בדורותיו. אף שם יצא מהול שנאמר (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם. אף יעקב יצא מהול שנאמר (שם כה) ויעקב איש תם יושב אהלים. אף יוסף יצא מהול שנאמר (שם לז) אלה תולדות יעקב יוסף והלא אין ראוי לומר [אלא] אלה תולדות יעקב ראובן ומה ת״ל יוסף אלא כשם שיצא יעקב מהול (אף) כך יצא יוסף מהול. אף משה יצא מהול שנא׳ (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא וכי מה ראתה אמו בו שנאה ומשובח מכל אדם אלא שיצא מהול. אף בלעם הרשע יצא מהול שנאמר (במדבר כ״ד:ד׳) נאום שומע אמרי אל. [אף שמואל יצא מהול שנאמר (שמואל א ב׳:כ״ו) והנער שמואל הולך וגדול וטוב]. אף דוד יצא מהול שנא׳ (תהילים ט״ז:א׳) מכתם לדוד (שמרני אל כי חסיתי בך). אף ירמיה יצא מהול שנא׳ (ירמיהו א׳:ה׳) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך. אף זרובבל יצא מהול שנא׳ (חגי ב׳:כ״ג) ביום ההוא (אקח את) [נאום ה' צבאות אקחך] זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה׳ הרי הוא אומר (איוב ל״א:א׳) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה והלא דברים ק״ו ומה אם בתולה זו שאם ירצה ישאנה לעצמו (לבנו לאחיו ולקרובו) החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל בה אשת איש על אחת כמה וכמה. ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש:
5
ו׳איזהו סייג שעשו נביאים לדבריהם הרי הוא אומר (ישעיהו מ״ב:י״ג) ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח לא כגבור אחד אלא ככל הגבורים שבעולם. כיוצא בו (עמוס ג׳:ח׳) אריה שאג מי לא יירא ה׳ אלהים דבר מי לא ינבא לא כאריה אחד בלבד אלא ככל אריות שבעולם. כיוצא בו (יחזקאל מ״ג:ב׳) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו כקול מים רבים זה גבריאל המלאך והארץ האירה מכבודו אלו פני השכינה והלא דברים קל וחומר מה גבריאל שהוא אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות שעומדים לפניו קולו הולך מסוף העולם ועד סופו מלך מלכי המלכים הקב״ה שברא את כל העולם כולו ברא העליונים וברא את התחתונים על אחת כמה וכמה. אלא מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע:
6
ז׳איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם הרי הוא אומר (משלי ה׳:ח׳) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה הרחק מעליה דרכך זו אפיקורסים שאומרים לו לאדם אל תלך בין האפיקורסים ואל תכנס לשם שמא תכשל בם ואם אמר בוטח אני בעצמי שאע״פ שאני הולך שם איני נכשל בם שמא תאמר שומע אני את דבריהם וחוזר בי ת"ל (שם ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים: כתיב (שם ט) טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה אלו רשעים שבזמן שאדם נכנס ביניהם מאכילין אותו ומשקין אותו ומלבישין אותו ומכסין אותו ונותנין לו ממון הרבה כיון שהיה כאחד מהם כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו ועליהם נאמר (שם ז) עד יפלח חץ כבדו [כמהר] צפור אל פח ולא ידע. ד״א הרחק מעליה דרכך זו זונה שאומרים לו לאדם אל תלך בשוק זה ואל תכנס במבוי זה שזונה יש שם נאה ומשובחת והוא אומר בוטח אני בעצמי שאף על פי שאני הולך לשם איני נכשל בה אמרו לו אע״פ שאתה בוטח בעצמך אל תלך לשם שמא תכשל בה (שהרי אמרו חכמים שלא ירגיל אדם לעבור על פתח זונה) שנא׳ (שם) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה:
7
ח׳איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם שחכמים אומרים קרית שמע של ערבית עד חצות (רבן גמליאל אומר עד קרות הגבר) כיצד אדם בא ממלאכתו אל יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח״כ אקרא קריאת שמע נמצא ישן כל הלילה ואינו קורא אלא אדם בא ממלאכתו בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואם לאו קורא ק״ש ומתפלל וכל העובר על דברי [חכמים] חייב מיתה רב״ג אומר פעמים שאדם קורא אותה [שתי פעמים] בלילה אחת עד שלא יעלה עמוד השחר ואחת משיעלה עמוד השחר ונמצא יוצא בה ידי חובתו של יום ושל לילה (עמדו חכמים והרבו ועשו סייג לדבריהם):
8
ט׳[והעמידו תלמידים הרבה] שב״ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר וב״ה אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים:
9