עין זוכר, מערכת כAyin Zokher, Letter Kaf
א׳א. כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. יש לחקור אם כלל זה הוא דוקא במשנה ולא בברייתא. או מ"ש במשנתנו כולל גם בברייתא. וכבר מילתא כדנא נאמרה לקרות ונאמרה ליכתב בספרן של צדיקים. ואנן יד עניי בואו ונתבסם מתורתם ובשם ה' אלהינו נזכיר במימר קדישין:
הנה שמענוה מיסוד הרב בית חדש בארח חיים סימן קל"ג בברייתא דפטום הקטרת דקתני רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף וכו' כתב וז"ל הצרי כתב הרמב"ם פ"ב דכלי המקדש בערבי שמו עו"ד בלס"אן ופירש הרמב"ן דלתנא קמא השרף שהוא נקרא צרי נכנס בסמני הקטרת ורשב"ג פליג עליה ולכן אמר הצרי אינו אלא שרף והוא אינו נכנס בקטרת והוא עו"ר בלס"אן ולא השרף הנוטף ממנו והלכה כרשב"ג במשנתנו עכ"ד עיניך הרואות דהרב ב"ח קאמר בפשיטות דהלכה כרשב"ג גם בברייתא דהא דרשב"ג דהצרי וכו' הוא ברייתא פ"ק דכריתות ועלה קאמר הלכה כרשב"ג במשנתנו אלמא ברייתא בכלל משנתנו היא:
גם אשו"ר להרב שפתי כהן בח"מ סימן קע"א ס"ק ט' על הא דרשב"ג במשנתנו שכתב וז"ל וליכא למימר דוקא במשנתנו דבתוספות פרק איזהו נשך ריש דף ס"ט מוכח להדיא דהוא הדין בברייתא עכ"ל והרי הוא כמבוא"ר דהרב ש"ך סבר כהרב בית חדש דהלכה כרשב"ג אפילו בברייתא והוכיח כן מדברי התוספות פרק איזהו נשך וגם הרב חוות יאיר דף צ"ה ע"א מסכים הולך דהכי מוכח מדברי התוספות דפרק איזהו נשך דמייתי הרב שפתי כהן דהלכה כרשב"ג במשנתנו הוי גם בברייתא:
כל קבל דנא חזה הוית לרב כהנא כהן משוח מלחמה אשר מלא יד"ו יד מלאכי בקשת ובחיצים באות ש"ז והעריך הכהן מערכה גדולה להוכיח מהש"ס דהלכה כרשב"ג במשנתנו דוקא במשנה ולא בבריתא. ואבא היום לחזות בנועם ראיותיו אשקוטה ואביטה דהראיה הראשונה דמייתי הרב יד מלאכי הלא היא מהא דאמרו בברכות דף י"ט ע"א דעל מאי דאמר ריב"ל בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וכלן שנינו במשנתנו פריך ותו ליכא והאיכא דתני רב יוסף תודוס איש רומי וכו' ומשני במשנתנו קאמרינן והא בריתא היא הא קמן דהיכא דנקט האי לישנא במשנתנו לא משתמע מיניה אלא משנה דוקא ולא בריתא עכ"ל הרב יד מלאכי:
ואני בעניי אומר דאלו לשון הש"ס היה כמו שהביא ליכא למשמע מינה דמצינן למימר דכי אמר משנתנו לאו מילתא פסיקתא דדוקא משנה ולא בריתא אבל הכא דפרכינן עליה דריב"ל דהאיכא אחריתא ודאי בכגון זו שפיר מצינן לתרוצי מילתיה דלא תקשי עליה דמאי דאמר ריב"ל במשנתנו כונתו במשנה לבד לא על בריתא אמנם לא נעשה בנין אב דכל דוכתא דאמרי רבנן במשנתנו הוי דוקא משנה ולא בריתא:
ואולם אמונה בחרתי דלא פריך על ריב"ל רק דאתמר התם דאמר ליה רבי אלעזר לריב"ל היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח תלת ועל זה הקשה ותו ליכא והאיכא דתני רב יוסף וכו' ותירץ במשנתנו קאמרינן והא בריתא. והשתא איכא ראיה טפי דנראה דלשון במשנתנו משמע משנה דוקא שהרי ריב"ל נקט במשנתנו ורבי אלעזר בלי שום קושיא והכרח הבין בפשיטות דמאי דאמר ריב"ל במשנתנו הוי דוקא ומשו"ה לא מצא אלא ג' מכ"ד מקומות. ואם היה מפרש דברי ריב"ל דבמשנתנו הוי משנה ובריתא הוה משכח טפי וכמאי דמשני. וא"כ מהכא מוכח דלשון משנתנו בפשיטות היינו משנה ולא בריתא. ויש להרגיש על הרב יד מלאכי דמייתי לה לאוכוחי מינה ולא ביא"ר עליה הכהן כמשפט:
ברם יד הדוחה נטויה דשאני הכא דר' אלעזר היו דבריו עם ריב"ל ופנים בפנים דיבר עמו ויש לומר דהכיר בו בריב"ל דרצה לומר על משנה דוקא וה"ט דלא אשכח אלא תלתא. וקצת סמך יש בדבר מדפריך המקשן בפשיטות ותו ליכא והא איכא. ופריק ליה בדרך תירוץ ולא מתמה עליה כדאשכחן בעלמא דזמנין התרצן דמרתח קא רתח וסלקיה בדרך תמיהא וה"נ הוה מצי לתרץ בסגנון זה איהו אמר במשנתנו ואת מייתי מדתני רב יוסף או לשון כיוצא בו להורות דמעיקרא קושיא ליתא ולא דק. ומדלא חזינן כי האי סימנא למדנו דלשון במשנתנו כולל משנה ובריתא ומאן דמותיב שפיר קמותיב אלא דאיכא לפרוקי מטעם דרבי אלעזר משתעי בהדי ריב"ל והוא היודע מבין ריסי עיניו דכונתו על משנה דוקא:
ורואה אני להרב הכהן המביא תניין ראיה שניה וכבר קדמו הרב חוות יאיר ממנחות דף ל"א דאתמר התם שלח ליה רב יימר בר שלמיא לרב פפא הא דאמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא הלכה כר' שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו אף בנתערב ליה טבל בחולין אמר ליה אין אמר רב אשי אמר לו מר זוטרא קשי בה רבי חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתנו כל מקום ששנה קאמר ופירש"י מי קאמר משנה דמשמע ולא בריתא. ולי ההדיוט ליכא למשמע מהכא דכי קאמר במשנתנו הוי מילתא פסיקתא דדוקא משנה ולא בריתא ואדרבא יש מקום לדקדק דגם כי קאמר במשנתנו אפשר דבריתא בכלל דהא הכא רב יימר בעי אי הלכה כר"ש שזורי על ערבי"ם טבל בחולין דהיא בריתא. ופריך עליה מי קאמר במשנתנו כל מקום ששנה קאמר ומשמע דאי אמר במשנתנו היה מקום לבעייתו ואי אמרת דלשון במשנתנו מוחלט דוקא על משנה ואין בריתא בכלל גם אי הוה אמר במשנתנו לא בעי מידי דאין כאן ספק דאין בריתא בכלל ונמצא דבין אי אמר משנתנו בין אמר כל מקום ששנה ליכא למבעי דאי אמר משנתנו אין הלכה כמותו בבריתא מכח הכלל ואי אמר כל מקום ששנה הלכה כמותו אף בבריתא. ומאחר שכן הו"ל למימר פשיטא הרי כל מקום ששנה קאמר ומדחזינן דקאמר פשיטא מי קאמר במשנתנו מוכח דאי אמר במשנתנו יש מקום לבעייתו אי הלכה כמותו בנתערב וכו' ושמעינן דלשון במשנתנו אפשר דבריתא בכלל. ומעין דוגמא אנא דאמרי לאותה שהביאו הרבנים הנזכרים ממ"ש בכתובות דף ק"ט ע"א ע"ש ובה תחזי:
ועד אחרן מה שהוכיח הרב יד מלאכי וז"ל וכן נראה עוד מדברי רש"י בעירובין דף נ"ג ע"א ד"ה אי בעית אימא שכתב במשנתנו לא למד אלא דבר אחד אבל בריתות וגמרות גמר טובא הרי דבריתות לאו בכלל משנתנו הם עכ"ל אינה ראיה דמלבד דאין ההוכחה אלא מדברי רש"י ולא מהש"ס אנא בעניותין אמינא דהגם דהוה קאמר הש"ס בהדיא כרש"י יש לדחות דאיכא התם תרי שינויי אחריני ומצינן למימר דלאינך שינויי במשנתנו משמע שפיר אפילו בריתא:
הראת לדעת דמדברי הש"ס בכל הני דוכתי אין ראיה ואיכא למדחי. ומעתה מה שתמה הרב יד מלאכי מהני סוגיי על דברתי מלכי צדק מרן ז"ל בכסף משנה פי"ט דטומאת מת שכתב לדעת הרמב"ם דהלכה כרשב"ג אף בבריתא. ובמימר קדישין התוספות דפרק איזהו נשך לדעת הרב שפתי כהן. ועל פום ממלל רברבן הרב בית חדש א"ח ריש סימן קל"ג בשם הרמב"ן ועל שאר אחרונים דמהש"ס מוכח בראיות מכריחות דמאמר במשנתנו אינו סובל כי אם משנה דוקא ונתעצם בזה והאריך בחזקת הי"ד הלא בספרתו. לי הפעוט אין מופת חותך מהש"ס ככל אשר דברנו:
ואנא זעירא חזינא להרב יד מלאכי עוד הגדיל תמיהותיו על הרב ב"ח דמייתי דברי הרמב"ן בבריתא דהצרי אינו אלא שרף וכתב וז"ל ואשוב אתפלא עוד על הרמב"ן איך יצאת זאת מלפניו לומר כן על בריתא כיון דמשנתנו אמרו וכדהוכחתי לעיל בראיות מכריחות מלבד שהוא בעצמו כתב פרק ערבי פסחים ופרק יש נוחלין גבי אימתי דר"י לפרש דבמשנתנו אמרו ולא בבריתא ובלא זה נמי אשכחנא להרמב"ן גופיה שכתב פרק הכותב דהך כללא דרשב"ג לאו דוקא וליתיה אף במשנתנו ואיך כתב כן על בריתא וצ"ע עכ"ל. ועם האדון הסליחה כי הגדיל המדורה ליבה וחזר וליבה ומקשי ורמי חד"ד ותימ"א יתו"ר נפיש על הרמב"ן הפך הש"ס וסותר את עצמו מיניה וביה ולא ראה שרש דברי הרמב"ן וחשב לו הכהן דזה שכתב הרב בית חדש הוא דעת הרמב"ן וגם שהרמב"ן כתב בפירוש דהלכה היא כרשב"ג בהא כמ"ש הרב בית חדש ושתים זו לא שמענו דהרואה יראה דברי הרמב"ן בפירושו פרשת תשא דבתחילה פירש דצרי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף וכתב וז"ל והוא מה ששנינו רשב"ג אומר הצרי וכו' אמרו בגמרא פרק במה מדליקין ר' שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי וכן היה רשב"א אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף וכו' וראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הוא הנקרא בערבי עו"ד בלסא"ן נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף וכו' בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף והקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ"ל:
הבט ימין וראה שהרמב"ן לא כתב דהלכה כרשב"ג במשנתנו אלא הני מילי הם מהרב בית חדש מדנפשיה כי הרמב"ן לא ביאר טעמו של הרמב"ם מדוע פסק כרשב"ג אלא פירש מהו דעתו של הרמב"ם ז"ל בפירוש הבריתא דרשב"ג חולק שאין הצרי מסמני הקטרת כי אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו וביאור דבריו דסבר רשב"ג דבקטרת אין שרף זה הנוטף מעצי הקטף נכנס אלא הקטף ולאו בכל שרף קאמר. ובהכי לא קשיא מה שהקשה עליו מרן בכסף משנה פ"ב מכלי המקדש ע"ש:
והיה טעמו של הרמב"ן כי לא בחר לפרש דעת הרמב"ם דתנא קמא קרי צרי לעצי הקטף ורשב"ג פליג דהצרי הוא השרף והוא הנכנס בקטרת ופסק כת"ק וכמ"ש מרן בכסף משנה שם ונמשך אחריו הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דכריתות ע"ש דהרי הרמב"ם כתב שם נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי ואי פסק כת"ק הלא הצרי הוא עצי הקטף ומשו"ה פירש דלרשב"ג אין הצרי נכנס אלא הקטף כדברי הרמב"ם. אמנם לא גלי לן טעמיה דפסק כרשב"ג. ואפשר דפסק כרשב"ג מההיא דשבת דף כ"ו דהזכירה הרמב"ן דרבי שמעון בן אלעזר קאי כוותיה ולענין הדלקת שבת אמר אין מדליקין בצרי ואמוראי שקלי וטרו בה ע"ש ואפשר לומר דכונת הרמב"ן הכי הוא דלכ"ע הקטף הוא שנכנס בקטרת ולא השרף אלא דלת"ק עצי הקטף נקראים צרי ולרשב"ג אין נקרא צרי אלא השרף והיינו דנקט לה בלשון שלילה הצרי אינו אלא השרף כלומר לא כדעת הת"ק דעצי הקטף נקראים צרי נמי לא כי אלא הצרי אינו אלא השרף לחוד הוא נקרא צרי דוקא ולא כאשר סבר הת"ק דעצי הקטף נמי נקראים צרי ונמצא דבין לת"ק בין לרשב"ג לענין הקטרת לא היה כי אם עצי הקטף אלא דפליגי בשם צרי ולענין דינא לא נפקא לן מידי וכיון דליכא ביניהו אלא שמא לא אכפת לן אם נאמר כרשב"ג:
ולכל הדברות ולכל האמירות הרמב"ן לא כתב דהלכה כרשב"ג במשנתנו על זה ומ"ש הרב ב"ח הוא מדנפשיה ואינם דברי הרמב"ן כאשר חשב הרב יד מלאכי וטעין קבא דקשית"א על הרמב"ן. וגם זה דרשב"ג פליג כתבו הרמב"ן לדעת הרמב"ם כמבואר בדבריו. אבל דעת הרמב"ן עצמו דרשב"ג הכא מפרש כמו שנראה מדבריו קודם זה וכמ"ש רבינו בחיי בשמו וכמ"ש רש"י בכריתות דף ו'. ובכן סרו תמיהות הרב יד מלאכי מעל הרמב"ן והרי הוא כמבואר בא"ר לח"י רואי:
אקומה נא והיתה ארש"ת שפתי על דברי הגאונים הרב שפתי כהן והרב חוות יאיר אשר זכרתי מראש מקדמי אר"ש שכתבו דמהתוספות פרק איזהו נשך ריש דף ס"ט מוכח בהדיא דהלכה כרשב"ג במשנתנו הוא אף בבריתא ועל זה היו תמהי"ם הרב החסיד מהר"ר יוסף אירגז זלה"ה והרב יד מלאכי והרב קרבן נתנאל פרק השולח סימן כ"א דסברת רשב"ג דהתם נשנית גם במשנה שם בסמוך ומה יוכיחו מדברי התוספות ובאמת שיש להצטער על שני המאורות הגדולים איך יצאת זאת מלפניהם. ועל צד הדחק אפשר לישב דכונת הרב חוות יאיר והרב שפתי כהן הכי הוי דאי אמרת בשלמא דדעת ר"ת דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הוי אף בבריתא ניחא דאף דאמרינן אין הלכה כשיטה והכא מסיק אלא שיטה אתמר ר"ת סמיך אכללא דרשב"ג אלא אי אמרת דדעת ר"ת הוא כרשב"ם וסיעתו דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו היינו במשנה דוקא ולא בבריתא קשה דהגם דקאמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ור"ת סבר דהוא כלל גמור מ"מ בההיא דאיזהו נשך דאמר דשיטה אתמר נימא דאין הלכה כמותו בזה והא דלא אפקה מכללא בהדי ערב וצידן וראיה יש לומר דלא אפיק אלא מילי דתני במתניתין ולא בבריתא אבל הך דשמין עגל דמתניא בבריתא נמי לא אפקה בהדי ערב וצידן וראיה דלא איירי אלא בשנוי במשנה ולא בבריתא והו"ל לר"ת לפסוק כת"ק דיש לדחות דכיון דהך כללא לא אתמר בבריתא אלא במשנה לבד לא איירי אלא בשנוי במשנה לחוד וכל קבל דנא אית לן כלל דאין הלכה כשיטה. ומדחזינן דר"ת שביק כלל אין הלכה כשיטה ופסק כרשב"ג שמעינן דכלל רשב"ג הוי גם בבריתא ומשו"ה דחי לכלל אין הלכה כשיטה. ולשון במשנתנו אין מופת חותך דהוי במשנה לחוד ולא בבריתא ואין ראיה מכל הנהו סוגיי דמייתו הרב חוות יאיר והרב יד מלאכי ז"ל ככל הדברים אשר ראו עיניך אחת למעלה. ולא נעלם מהרב שפתי כהן ומהרב חוות יאיר משנה הסמוכה שם רק דסברי דעם כל זה יש להוכיח מדברי התוספות דסבר ר"ת דכלל זה הוא אף בבריתא וכדאמרן אלא דהרב חוות יאיר עמדו לפניו הנהו סוגיי ומסיק בצ"ע זה אפשר לישב בדוחק. אמנם כל כי הא הוה להו לאודועי להרב חוות יאיר והרב ש"ך ולא לסתום ולכתוב בפשיטות דמוכח מהתוספות דכלל רשב"ג הוא אף בבריתא:
איברא דמתוך חומר שבו נראה דדעת הרב שפתי כהן ז"ל דמדכתבו התוספות בפשיטות על ההיא בריתא דאומר ר"ת דמ"מ הלכה כרשב"ג דהא אמרינן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' מוכח דסבר ר"ת דהיינו גם בבריתא דאי הוה ס"ל דדוקא במשנה ושאני הכא דנשנה גם במשנה והגם דבמשנה לא קאמר ואפילו במקום שנהגו וכו' כברייתא מ"מ עיקר סברת רשב"ג נשנית במשנה והלכה כמותו. הו"ל לתוספות לומר דהא אמרינן כל מקום וכו' והכא עיקר מילתא דרשב"ג נשנה במשנה על דרך שפירשו התוספות לדעת ר"י בראש השנה ריש דף ט'. ומדסתמו וכתבו דהא אמרינן וכו' ותו לא מוכח דסברי דהוא גם בבריתא. זה אפשר לומר שהיה דעתו של הרב ש"ך והיה פשוט בעיניו. שוב ראיתי להרב יד מלאכי הביא משם הנמקי שכתב דעיקר מילתיה דרשב"ג בבריתא ויתכן דעל זה סמך הרב ש"ך. ובחון לשון הזהב של הרב מהר"י אירגז ז"ל שכתב על הרב שפתי כהן והביאו הרב יד מלאכי לא מוכח מידי דאע"ג דבריתא היא איתא במתניתין וכו' ולא בא בחזקת היד כמו הרב קרבן נתנאל שכתב שגו ברואה רק אמר מר לא מוכח מידי כלומר דיש לדחות. ולא תמה על הרב ש"ך משום דיש מקום לדברי הש"ך כדאמרן רק דסבר דיש לדחות הוכחתו דכמה זמני התוספות מקצרים הרבה:
ואגב רהטאי זה חזיתי להרב המופלא נר המערבי כמהר"ר אליעזר די אביל"ה זלה"ה בספרו מגן גבורים חידושי מציעא שכתב על דברי התוספות הללו וז"ל קשה דהא לא אמרינן הכא אלא משנתנו והא בריתא היא ונראה דמשמע ליה לר"ת דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו אף דבריתא סתמא איפכא מיניה הלכה כוותיה דאין הלכה כסתם בריתא אבל אי מתניתין סתמא דלא כוותיה דרשב"ג ובבריתא מייתי למילתיה אין הלכה כמותו וכו' עכ"ל וק"ק על הרב ז"ל דפשיטא ליה דלשון משנתנו הוא דוקא על משנה אמאי לא משני דעיקרה נשנית במשנה בסמוך ונכנס בפרצה דחוקה כי מה שתירץ עם האדון הסליחה דאם לשון משנתנו מוכח דוקא במשנה לפי ר"ת לא הול"ל במשנתנו ועל מי סמך שנבין דהוי אפילו בבריתא ומאי דנקט במשנתנו היינו לאפוקי סתם בריתא וכו' ותו דכל כי הא לפרש פירוש דחוק כזה הפך המשמעות הו"ל לתוספות לפרש. ותו כי הנה נודע דסתם בריתא ומחלקת במשנה בעלמא אמרינן אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה כדאמרינן פרק החולץ דף מ"ג. וכן אם הבריתא מייתי לדרשב"ג ומתניתין סתמה איפכא הלכה כסתם מתניתין וזה נודע וכך היא המדה בעלמא:
ואחזה אנכי בירושלמי שילהי מסכת בתרא דאתמר התם תמן אמרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וכו' אמרין ובלבד במשנתנו רבי אמי בר קרחה בשם רב ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו. הרי שבירושלמי בפירושא אתמר דהלכה כרשב"ג דוקא במשנה ולא בבריתא כדקאמר ובלבד במשנתנו למעוטי הבריתא. וזו היא שקשה על מרן הכ"מ והרב ש"ך ועל כל האחרונים שהביא הרב יד מלאכי שכתבו או צדדו לומר דהלכה כרשב"ג אף בבריתא והוא נגד הירושלמי והשתא דנתבאר בירושלמי ולא אשכחן איפכא בבבלי אית לן לאשויי התרי תלמודי כמ"ש הראשונים דמילתא דלא שכיחא בתלמודין הפך הירושלמי דקי"ל כירושלמי כנודע. וקצת יש להרגיש על הרב יד מלאכי שצלל במים אדירים וחתר להוכיח דאין הלכה כרשב"ג בבריתא ולא זכר דהוא מפורש בירושלמי ומר ניהו מייתי סיפא דהירושלמי הזה בסמוך אות ש"ו ע"ש:
ואפשר לישב קצת שליש ישו"ב לדברי מרן והש"ך וסיעתם דמהירושלמי הזה עצמו משמע דלשון במשנתנו אינו מוחלט דדוקא במשנה ולא בבריתא שהרי הוצרך לפרש ובלבד במשנתנו וכיון דמהירושלמי עצמו ידענו דלשון במשנתנו יכול להתפרש בין במשנה בין בבריתא וחזינן דבש"ס דידן דבכמה דוכתי נאמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ולא אשתמיט בשום דוכתא לפרש כירושלמי יש מקום לומר דגמרין פליג אירושלמי וקסבר דאפילו בבריתא נאמר וחזינן דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו הירושלמי הזה ש"מ דקים להו דהבבלי פליג ונקטינן כתלמודין. זה אפשר לישב קצת:
והרי"ף פ"ק דבתרא גבי קרקע שאין בו דין חלוקה דפליג רשב"ג עם ת"ק כתב ופסקי רבוואתא כרשב"ג דמסתבר טעמיה והרא"ש כתב על דברי הרי"ף וז"ל ורבינו חננאל כתב דאיכא מ"ד הלכה כת"ק והכי מסתבר טפי דכיון דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים לית לן לאכרועי טעמא דיחידאה מסברא דנפשין ואדרבא שיטת הגמרא כת"ק דקמתמה גמרא בטעמא דרשב"ג וכו' ע"ש. והרא"ש בשיטת רבו אמרה כי כן הכריע מהר"ם הובאו דבריו בתשובות דשייכי לספר קנין ובמרדכי ע"ש והרב ש"ך ח"מ סימן קע"א תריץ יתיב לדברי הרי"ף דאיהו סבר הלכה כרשב"ג אף בבריתא והביא ראיה מהתוספות דפרק אז"נ וכו' כמו שכתבנו לעיל:
ואפשר לישב דברי הרי"ף על דרך ישוב הרב ש"ך והוא דהנה כתב הרא"ש פרק שור שנגח את הפרה דלית ליה להרי"ף כלליה דרבי יוחנן דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. והשתא לפי זה צריך לומר דמ"ש הרי"ף פרק גט פשוט עלה דרבי יוחנן דכל מקום ששנה וכו' והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא כונת הרי"ף דנהי דרבי יוחנן קפסיק ותני דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו וכי חזינן סברת רשב"ג סגי לפסוק כמותו בכל מקום מיהו אנן לא קי"ל כותיה דרבי יוחנן בכלא מילתא אלא היכא דאיכא טעמא. איכו השתא אפשר לומר דסברת הרי"ף כך היא דנהי דכללא דכייל רבי יוחנן הוא במשנה ולא בבריתא וזה פירוש במשנתנו וכדמפרש הירושלמי ובלבד במשנתנו מיהו האי דרבי יוחנן מפיק בריתא היינו משום דנקט מילתא פסיקתא דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו אמטו להכי קאמר במשנתנו דדוקא במשנה הוא בכל מקום דרבינו הקדוש ובית דינו לא שנו במשנה אלא דבר הלכה משם רשב"ג. אבל בבריתא איכא הכי ואיכא הכי ואין הבריתות כמשנה דכל מקום הלכה כמותו אלא חזינן אי מסתבר טעמיה הלכה כמותו גם בבריתא ואי לא הלכה כרבנן. וטעמא דהלכה במשנה בכל מקום כרשב"ג ובבריתא היכא דמסתבר טעמיה היינו משום דרשב"ג הלכות פסוקות היה אומר מפי בית דינו וא"כ הוא סברת רבים כדאתמר בירושלמי אלא דרבינו הקדוש במשנה דייק ולא קתני משם רשב"ג אלא מילתא דהלכה כמותו אבל בבריתא זמנין דלא מסתבר טעמיה והלכתא כאינך רבנן דפליגי בבריתא ארשב"ג כי האף אמנם דסברת רשב"ג היא סברת בית דינו והוו רבים הלא גם בנו רבנן אחריני דמסתברא טעמיהו והלכה כמותם זוהי סברת רבי יוחנן לדעת הרי"ף. אבל הרי"ף לא פסק כרבי יוחנן לגמרי אלא סבר דהכלל אינו עיקר רק היכא דמסתבר טעמיה הלכה כרשב"ג דכבר ידענו דסברת רשב"ג אינה יחידית כי רשב"ג מפי בית דינו היה אומר כמ"ש בירושלמי והם רבים וא"כ כי מסתבר טעמיה הלכתא כותיה בין במשנה בין בבריתא דמאי חזית דכיון דלאו יחידאה הוא וגם מסתבר טעמיה מה לי משנה מה לי בריתא דבשלמא ר' יוחנן דקא פסיק ותני דבכל מקום הלכה כרשב"ג אז בחלקות ישית בין משנה לבריתא אבל השתא לדידן דאין הכלל מוכרח ונפסוק כפי העולה על רוחנו היכא דמסתבר לן טעמיה שקולים הם משנה ובריתא דלאו סברא יחידאה ומסתבר טעמיה ומשו"ה פסקי רבוואתא בההיא דאין בה דין חלוקה כרשב"ג דמסתבר טעמיה והביא הרי"ף דבריהם ותכל תלונות הרא"ש מעליהם. ואדרבא יש להרגיש על הרא"ש דהחליט דסברת רשב"ג יחידאה היא שהרי אמרו בירושלמי דהלכות קצובות היה אומר רשב"ג מפי בית דינו כמו שנאמר. וזה דרך מבא לישב דעת הפוסקים אם פסקו כרשב"ג דבריתא ודוק היטב:
אחר זמן רב נדפסו תשובות התייר הגדול רבינו מהר"י ן' מיגאש זצ"ל וראיתי בסימן פ"א שכתב וז"ל ואומרם כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אינו עיקר ראוי לסמוך עליו והנה אמרו במשנת כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות וכו' וא"ר יוחנן אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ונשנה זה המאמר בעירובין פרק בכל מערבין ואם מה שבא בכללות במשנה אינו עיקר לסמוך עליו ואפילו במקום שנאמר בו חוץ כ"ש מה שבא מהם בתלמוד שאין לנו לסמוך עליו ולעשותו עיקר ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ועם היות שנאמר בתלמוד פעמים רבות אמרם כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמנם נשנה זה לענין שאין הלכה כמותו בערב וצידן וראיה אחרונה לא לענין שבזולתם הלכה כמותו וא"כ אין ראוי לפסוק הלכה כרשב"ג אלא כשיראה מהתלמוד שיורה על זה ובזה שלא נראה מהתלמוד ראיה עליו נפסוק כדברי ת"ק על עיקר אמרם יחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל וק"ק מהירושלמי שהבאתי דקאמר דסברות רשב"ג הלכות קצובות מפי בית דינו ולאו יחידאה הוא. ובעיקר הכלל דבריו כדברי רבו הרי"ף שכתב פרק גט פשוט דלא קי"ל כהאי כללא אלא עד דאיכא טעמא. אמנם יש לצדד דיש הפרש בין דברי הרי"ף לדברי רבינו מהר"י ן' מיגש דלדברי הרי"ף כי חזינן טעמא אפילו מסברא דילן פסקינן כרשב"ג וכי היכי דכתב פ"ק דבתרא דפסקי רבוואתא כרשב"ג דמסתבר טעמיה. ולהרא"ם דוקא אי איכא הוכחה מהתלמוד. ויש לדחות דלאו דוקא והכי עדיף לאשוויינהו להרי"ף ותלמידו הרא"ם:
ומדברי הרא"ם הללו מסתייעי מילי דרבנן בתראי דכתבו דהרמב"ם לית ליה האי דכליל רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' דהרמב"ם מסתמא בשיטת רבו הרא"ם אמרה. וכ"ש דנראה דזו שיטת הרי"ף רבה דרביה כאמור אלא דמתשובת הרא"ם משמע דעל רבי יוחנן גופיה אמרה כמו שאכתוב בסמוך. והרב בספר יד מלאכי הביא חבילות חבילות מהלכות הרמב"ם ודברי נושאי כלי הרמב"ם למקומותם במושבותם בחצריהם ובטירותם מריש סדרא ועד אחרן הלא בספרתם:
וכבר רמזתי כמה זמני דאגב רהטאי וטרדאי לא מצינא למיקם אדוכתאי כ"ש דוכתי אחריני ורובי בקיאותיו ורמיזותיו וראיותיו של הרב יד מלאכי ותמיהותיו על האחרונים מינים ממינים שונים. ומדברי הרא"ם הנזכרים שכתב שאם במשנה אמרו אין למדין וכו' ק"ו על מה שבא בתלמוד וכו' אתה תשמע שהוא הפך מ"ש הרב יד מלאכי ריש דף ע"ב דאין למדין וכו' לא אתמר אלא בתנאים אבל לא על האמוראים שדרכן לפרש ע"ש אמנם הרב יד מלאכי כבר האריך בזה באות כ"ג והוה מסדר מערכה נגד מערכה ודברי הרא"ם הנזכרים אתו כשיטת איזה גדולים ע"ש:
ובחידושי הרמ"ה לבתרא הנדפסים עתה ראיתי דף רס"ו ע"ג מהספר שכתב וז"ל האי כללא דקפסיק ואמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לא סמכינן עליה אלא היכא דחזינן סוגיא דגמרא כותיה דהא אסיקנא פרק המדיר דף ע"ז אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ורבא אמר רב נחמן נמי התם לית ליה האי כללא אלא כסתם משנה וכן הלכתא עכ"ל ובפ"ק דף מ"א ע"ג מהספר כתב דלית הלכתא כרשב"ג אלא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ומאי דטרח בש"ס לפרושי מילתיה דרשב"ג לא משום דהלכתא כותיה אלא טעמא איכא ע"ש. וראיתי בשיטה מקובצת למסכת ביצה ריש פרק אין צדין על דף כ"ד ע"ב דאמר התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג שכתב וז"ל מהכא שמעינן דמ"ש כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכו' לאו בכל דוכתא אתמר אלא דוקא היכא דמסתברא טעמיה ומשום דאפשר למימר כאן לא מסתבר טעמיה הוצרכו לפסוק כמותו עכ"ל ויש לדקדק דמה ראיה היא זו אימא דרבי יוחנן דאמר כ"מ ששנה רשב"ג הוא בכל מקום אלא דשמואל לית ליה האי כללא ואם הרי"ף פרק גט פשוט כתב דאין הלכה כרשב"ג עד דאיכא טעמא היינו דאנן לא קי"ל הכי כמש"ל אבל רבי יוחנן סבר דבכל מקום הלכה כמותו. תדע דבכמה דוכתי פריך הש"ס על ר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג והאר"י כ"מ ששנה וכו' ופריק אמוראי נינהו ואי אמרת דהא דאר"י הוא היכא דמסתבר טעמיה מאי פריך ואמאי אצטריך לשנויי אמוראי נינהו נימא דה"א דלא מסתבר טעמיה להכי פסיק כמ"ש בשיטה מקובצת הכא אלא ודאי ר"י בכל מקום אמרה וא"כ מאי קאמר דשמעינן מהכא אימא דשמואל לית ליה כלל רבי יוחנן. ומן האמור קשה על מהר"י ן' מיגש בתשובה הנזכרת דנראה מדבריו דעל רבי יוחנן עצמו קאמר כמבואר למעיין דא"כ מאי ק"ל בש"ס והאר"י כ"מ ששנה וכו' הרי אין למדין מן הכללות וה"א דבהא אין הלכה כמותו דעיקר המימרא היינו לומר דבערב וצידן וראיה אין הלכה כמותו כמ"ש הוא ז"ל בתשובה הנזכרת:
חוזרני לדברי השיטה מקובצת דכעת לא זכיתי להבין מ"ש מהכא שמעינן דאם הוא לרבי יוחנן ליכא למשמע דהוא אית ליה בכל מקום האי כללא. ואם הוא לדידן אין ראיה משמואל כדאמרן וצריך ישוב וחיפוש בסוגיות הש"ס ודוק:
הנה שמענוה מיסוד הרב בית חדש בארח חיים סימן קל"ג בברייתא דפטום הקטרת דקתני רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף וכו' כתב וז"ל הצרי כתב הרמב"ם פ"ב דכלי המקדש בערבי שמו עו"ד בלס"אן ופירש הרמב"ן דלתנא קמא השרף שהוא נקרא צרי נכנס בסמני הקטרת ורשב"ג פליג עליה ולכן אמר הצרי אינו אלא שרף והוא אינו נכנס בקטרת והוא עו"ר בלס"אן ולא השרף הנוטף ממנו והלכה כרשב"ג במשנתנו עכ"ד עיניך הרואות דהרב ב"ח קאמר בפשיטות דהלכה כרשב"ג גם בברייתא דהא דרשב"ג דהצרי וכו' הוא ברייתא פ"ק דכריתות ועלה קאמר הלכה כרשב"ג במשנתנו אלמא ברייתא בכלל משנתנו היא:
גם אשו"ר להרב שפתי כהן בח"מ סימן קע"א ס"ק ט' על הא דרשב"ג במשנתנו שכתב וז"ל וליכא למימר דוקא במשנתנו דבתוספות פרק איזהו נשך ריש דף ס"ט מוכח להדיא דהוא הדין בברייתא עכ"ל והרי הוא כמבוא"ר דהרב ש"ך סבר כהרב בית חדש דהלכה כרשב"ג אפילו בברייתא והוכיח כן מדברי התוספות פרק איזהו נשך וגם הרב חוות יאיר דף צ"ה ע"א מסכים הולך דהכי מוכח מדברי התוספות דפרק איזהו נשך דמייתי הרב שפתי כהן דהלכה כרשב"ג במשנתנו הוי גם בברייתא:
כל קבל דנא חזה הוית לרב כהנא כהן משוח מלחמה אשר מלא יד"ו יד מלאכי בקשת ובחיצים באות ש"ז והעריך הכהן מערכה גדולה להוכיח מהש"ס דהלכה כרשב"ג במשנתנו דוקא במשנה ולא בבריתא. ואבא היום לחזות בנועם ראיותיו אשקוטה ואביטה דהראיה הראשונה דמייתי הרב יד מלאכי הלא היא מהא דאמרו בברכות דף י"ט ע"א דעל מאי דאמר ריב"ל בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וכלן שנינו במשנתנו פריך ותו ליכא והאיכא דתני רב יוסף תודוס איש רומי וכו' ומשני במשנתנו קאמרינן והא בריתא היא הא קמן דהיכא דנקט האי לישנא במשנתנו לא משתמע מיניה אלא משנה דוקא ולא בריתא עכ"ל הרב יד מלאכי:
ואני בעניי אומר דאלו לשון הש"ס היה כמו שהביא ליכא למשמע מינה דמצינן למימר דכי אמר משנתנו לאו מילתא פסיקתא דדוקא משנה ולא בריתא אבל הכא דפרכינן עליה דריב"ל דהאיכא אחריתא ודאי בכגון זו שפיר מצינן לתרוצי מילתיה דלא תקשי עליה דמאי דאמר ריב"ל במשנתנו כונתו במשנה לבד לא על בריתא אמנם לא נעשה בנין אב דכל דוכתא דאמרי רבנן במשנתנו הוי דוקא משנה ולא בריתא:
ואולם אמונה בחרתי דלא פריך על ריב"ל רק דאתמר התם דאמר ליה רבי אלעזר לריב"ל היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח תלת ועל זה הקשה ותו ליכא והאיכא דתני רב יוסף וכו' ותירץ במשנתנו קאמרינן והא בריתא. והשתא איכא ראיה טפי דנראה דלשון במשנתנו משמע משנה דוקא שהרי ריב"ל נקט במשנתנו ורבי אלעזר בלי שום קושיא והכרח הבין בפשיטות דמאי דאמר ריב"ל במשנתנו הוי דוקא ומשו"ה לא מצא אלא ג' מכ"ד מקומות. ואם היה מפרש דברי ריב"ל דבמשנתנו הוי משנה ובריתא הוה משכח טפי וכמאי דמשני. וא"כ מהכא מוכח דלשון משנתנו בפשיטות היינו משנה ולא בריתא. ויש להרגיש על הרב יד מלאכי דמייתי לה לאוכוחי מינה ולא ביא"ר עליה הכהן כמשפט:
ברם יד הדוחה נטויה דשאני הכא דר' אלעזר היו דבריו עם ריב"ל ופנים בפנים דיבר עמו ויש לומר דהכיר בו בריב"ל דרצה לומר על משנה דוקא וה"ט דלא אשכח אלא תלתא. וקצת סמך יש בדבר מדפריך המקשן בפשיטות ותו ליכא והא איכא. ופריק ליה בדרך תירוץ ולא מתמה עליה כדאשכחן בעלמא דזמנין התרצן דמרתח קא רתח וסלקיה בדרך תמיהא וה"נ הוה מצי לתרץ בסגנון זה איהו אמר במשנתנו ואת מייתי מדתני רב יוסף או לשון כיוצא בו להורות דמעיקרא קושיא ליתא ולא דק. ומדלא חזינן כי האי סימנא למדנו דלשון במשנתנו כולל משנה ובריתא ומאן דמותיב שפיר קמותיב אלא דאיכא לפרוקי מטעם דרבי אלעזר משתעי בהדי ריב"ל והוא היודע מבין ריסי עיניו דכונתו על משנה דוקא:
ורואה אני להרב הכהן המביא תניין ראיה שניה וכבר קדמו הרב חוות יאיר ממנחות דף ל"א דאתמר התם שלח ליה רב יימר בר שלמיא לרב פפא הא דאמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא הלכה כר' שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו אף בנתערב ליה טבל בחולין אמר ליה אין אמר רב אשי אמר לו מר זוטרא קשי בה רבי חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתנו כל מקום ששנה קאמר ופירש"י מי קאמר משנה דמשמע ולא בריתא. ולי ההדיוט ליכא למשמע מהכא דכי קאמר במשנתנו הוי מילתא פסיקתא דדוקא משנה ולא בריתא ואדרבא יש מקום לדקדק דגם כי קאמר במשנתנו אפשר דבריתא בכלל דהא הכא רב יימר בעי אי הלכה כר"ש שזורי על ערבי"ם טבל בחולין דהיא בריתא. ופריך עליה מי קאמר במשנתנו כל מקום ששנה קאמר ומשמע דאי אמר במשנתנו היה מקום לבעייתו ואי אמרת דלשון במשנתנו מוחלט דוקא על משנה ואין בריתא בכלל גם אי הוה אמר במשנתנו לא בעי מידי דאין כאן ספק דאין בריתא בכלל ונמצא דבין אי אמר משנתנו בין אמר כל מקום ששנה ליכא למבעי דאי אמר משנתנו אין הלכה כמותו בבריתא מכח הכלל ואי אמר כל מקום ששנה הלכה כמותו אף בבריתא. ומאחר שכן הו"ל למימר פשיטא הרי כל מקום ששנה קאמר ומדחזינן דקאמר פשיטא מי קאמר במשנתנו מוכח דאי אמר במשנתנו יש מקום לבעייתו אי הלכה כמותו בנתערב וכו' ושמעינן דלשון במשנתנו אפשר דבריתא בכלל. ומעין דוגמא אנא דאמרי לאותה שהביאו הרבנים הנזכרים ממ"ש בכתובות דף ק"ט ע"א ע"ש ובה תחזי:
ועד אחרן מה שהוכיח הרב יד מלאכי וז"ל וכן נראה עוד מדברי רש"י בעירובין דף נ"ג ע"א ד"ה אי בעית אימא שכתב במשנתנו לא למד אלא דבר אחד אבל בריתות וגמרות גמר טובא הרי דבריתות לאו בכלל משנתנו הם עכ"ל אינה ראיה דמלבד דאין ההוכחה אלא מדברי רש"י ולא מהש"ס אנא בעניותין אמינא דהגם דהוה קאמר הש"ס בהדיא כרש"י יש לדחות דאיכא התם תרי שינויי אחריני ומצינן למימר דלאינך שינויי במשנתנו משמע שפיר אפילו בריתא:
הראת לדעת דמדברי הש"ס בכל הני דוכתי אין ראיה ואיכא למדחי. ומעתה מה שתמה הרב יד מלאכי מהני סוגיי על דברתי מלכי צדק מרן ז"ל בכסף משנה פי"ט דטומאת מת שכתב לדעת הרמב"ם דהלכה כרשב"ג אף בבריתא. ובמימר קדישין התוספות דפרק איזהו נשך לדעת הרב שפתי כהן. ועל פום ממלל רברבן הרב בית חדש א"ח ריש סימן קל"ג בשם הרמב"ן ועל שאר אחרונים דמהש"ס מוכח בראיות מכריחות דמאמר במשנתנו אינו סובל כי אם משנה דוקא ונתעצם בזה והאריך בחזקת הי"ד הלא בספרתו. לי הפעוט אין מופת חותך מהש"ס ככל אשר דברנו:
ואנא זעירא חזינא להרב יד מלאכי עוד הגדיל תמיהותיו על הרב ב"ח דמייתי דברי הרמב"ן בבריתא דהצרי אינו אלא שרף וכתב וז"ל ואשוב אתפלא עוד על הרמב"ן איך יצאת זאת מלפניו לומר כן על בריתא כיון דמשנתנו אמרו וכדהוכחתי לעיל בראיות מכריחות מלבד שהוא בעצמו כתב פרק ערבי פסחים ופרק יש נוחלין גבי אימתי דר"י לפרש דבמשנתנו אמרו ולא בבריתא ובלא זה נמי אשכחנא להרמב"ן גופיה שכתב פרק הכותב דהך כללא דרשב"ג לאו דוקא וליתיה אף במשנתנו ואיך כתב כן על בריתא וצ"ע עכ"ל. ועם האדון הסליחה כי הגדיל המדורה ליבה וחזר וליבה ומקשי ורמי חד"ד ותימ"א יתו"ר נפיש על הרמב"ן הפך הש"ס וסותר את עצמו מיניה וביה ולא ראה שרש דברי הרמב"ן וחשב לו הכהן דזה שכתב הרב בית חדש הוא דעת הרמב"ן וגם שהרמב"ן כתב בפירוש דהלכה היא כרשב"ג בהא כמ"ש הרב בית חדש ושתים זו לא שמענו דהרואה יראה דברי הרמב"ן בפירושו פרשת תשא דבתחילה פירש דצרי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף וכתב וז"ל והוא מה ששנינו רשב"ג אומר הצרי וכו' אמרו בגמרא פרק במה מדליקין ר' שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי וכן היה רשב"א אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף וכו' וראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הוא הנקרא בערבי עו"ד בלסא"ן נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף וכו' בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף והקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ"ל:
הבט ימין וראה שהרמב"ן לא כתב דהלכה כרשב"ג במשנתנו אלא הני מילי הם מהרב בית חדש מדנפשיה כי הרמב"ן לא ביאר טעמו של הרמב"ם מדוע פסק כרשב"ג אלא פירש מהו דעתו של הרמב"ם ז"ל בפירוש הבריתא דרשב"ג חולק שאין הצרי מסמני הקטרת כי אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו וביאור דבריו דסבר רשב"ג דבקטרת אין שרף זה הנוטף מעצי הקטף נכנס אלא הקטף ולאו בכל שרף קאמר. ובהכי לא קשיא מה שהקשה עליו מרן בכסף משנה פ"ב מכלי המקדש ע"ש:
והיה טעמו של הרמב"ן כי לא בחר לפרש דעת הרמב"ם דתנא קמא קרי צרי לעצי הקטף ורשב"ג פליג דהצרי הוא השרף והוא הנכנס בקטרת ופסק כת"ק וכמ"ש מרן בכסף משנה שם ונמשך אחריו הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דכריתות ע"ש דהרי הרמב"ם כתב שם נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי ואי פסק כת"ק הלא הצרי הוא עצי הקטף ומשו"ה פירש דלרשב"ג אין הצרי נכנס אלא הקטף כדברי הרמב"ם. אמנם לא גלי לן טעמיה דפסק כרשב"ג. ואפשר דפסק כרשב"ג מההיא דשבת דף כ"ו דהזכירה הרמב"ן דרבי שמעון בן אלעזר קאי כוותיה ולענין הדלקת שבת אמר אין מדליקין בצרי ואמוראי שקלי וטרו בה ע"ש ואפשר לומר דכונת הרמב"ן הכי הוא דלכ"ע הקטף הוא שנכנס בקטרת ולא השרף אלא דלת"ק עצי הקטף נקראים צרי ולרשב"ג אין נקרא צרי אלא השרף והיינו דנקט לה בלשון שלילה הצרי אינו אלא השרף כלומר לא כדעת הת"ק דעצי הקטף נקראים צרי נמי לא כי אלא הצרי אינו אלא השרף לחוד הוא נקרא צרי דוקא ולא כאשר סבר הת"ק דעצי הקטף נמי נקראים צרי ונמצא דבין לת"ק בין לרשב"ג לענין הקטרת לא היה כי אם עצי הקטף אלא דפליגי בשם צרי ולענין דינא לא נפקא לן מידי וכיון דליכא ביניהו אלא שמא לא אכפת לן אם נאמר כרשב"ג:
ולכל הדברות ולכל האמירות הרמב"ן לא כתב דהלכה כרשב"ג במשנתנו על זה ומ"ש הרב ב"ח הוא מדנפשיה ואינם דברי הרמב"ן כאשר חשב הרב יד מלאכי וטעין קבא דקשית"א על הרמב"ן. וגם זה דרשב"ג פליג כתבו הרמב"ן לדעת הרמב"ם כמבואר בדבריו. אבל דעת הרמב"ן עצמו דרשב"ג הכא מפרש כמו שנראה מדבריו קודם זה וכמ"ש רבינו בחיי בשמו וכמ"ש רש"י בכריתות דף ו'. ובכן סרו תמיהות הרב יד מלאכי מעל הרמב"ן והרי הוא כמבואר בא"ר לח"י רואי:
אקומה נא והיתה ארש"ת שפתי על דברי הגאונים הרב שפתי כהן והרב חוות יאיר אשר זכרתי מראש מקדמי אר"ש שכתבו דמהתוספות פרק איזהו נשך ריש דף ס"ט מוכח בהדיא דהלכה כרשב"ג במשנתנו הוא אף בבריתא ועל זה היו תמהי"ם הרב החסיד מהר"ר יוסף אירגז זלה"ה והרב יד מלאכי והרב קרבן נתנאל פרק השולח סימן כ"א דסברת רשב"ג דהתם נשנית גם במשנה שם בסמוך ומה יוכיחו מדברי התוספות ובאמת שיש להצטער על שני המאורות הגדולים איך יצאת זאת מלפניהם. ועל צד הדחק אפשר לישב דכונת הרב חוות יאיר והרב שפתי כהן הכי הוי דאי אמרת בשלמא דדעת ר"ת דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הוי אף בבריתא ניחא דאף דאמרינן אין הלכה כשיטה והכא מסיק אלא שיטה אתמר ר"ת סמיך אכללא דרשב"ג אלא אי אמרת דדעת ר"ת הוא כרשב"ם וסיעתו דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו היינו במשנה דוקא ולא בבריתא קשה דהגם דקאמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ור"ת סבר דהוא כלל גמור מ"מ בההיא דאיזהו נשך דאמר דשיטה אתמר נימא דאין הלכה כמותו בזה והא דלא אפקה מכללא בהדי ערב וצידן וראיה יש לומר דלא אפיק אלא מילי דתני במתניתין ולא בבריתא אבל הך דשמין עגל דמתניא בבריתא נמי לא אפקה בהדי ערב וצידן וראיה דלא איירי אלא בשנוי במשנה ולא בבריתא והו"ל לר"ת לפסוק כת"ק דיש לדחות דכיון דהך כללא לא אתמר בבריתא אלא במשנה לבד לא איירי אלא בשנוי במשנה לחוד וכל קבל דנא אית לן כלל דאין הלכה כשיטה. ומדחזינן דר"ת שביק כלל אין הלכה כשיטה ופסק כרשב"ג שמעינן דכלל רשב"ג הוי גם בבריתא ומשו"ה דחי לכלל אין הלכה כשיטה. ולשון במשנתנו אין מופת חותך דהוי במשנה לחוד ולא בבריתא ואין ראיה מכל הנהו סוגיי דמייתו הרב חוות יאיר והרב יד מלאכי ז"ל ככל הדברים אשר ראו עיניך אחת למעלה. ולא נעלם מהרב שפתי כהן ומהרב חוות יאיר משנה הסמוכה שם רק דסברי דעם כל זה יש להוכיח מדברי התוספות דסבר ר"ת דכלל זה הוא אף בבריתא וכדאמרן אלא דהרב חוות יאיר עמדו לפניו הנהו סוגיי ומסיק בצ"ע זה אפשר לישב בדוחק. אמנם כל כי הא הוה להו לאודועי להרב חוות יאיר והרב ש"ך ולא לסתום ולכתוב בפשיטות דמוכח מהתוספות דכלל רשב"ג הוא אף בבריתא:
איברא דמתוך חומר שבו נראה דדעת הרב שפתי כהן ז"ל דמדכתבו התוספות בפשיטות על ההיא בריתא דאומר ר"ת דמ"מ הלכה כרשב"ג דהא אמרינן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' מוכח דסבר ר"ת דהיינו גם בבריתא דאי הוה ס"ל דדוקא במשנה ושאני הכא דנשנה גם במשנה והגם דבמשנה לא קאמר ואפילו במקום שנהגו וכו' כברייתא מ"מ עיקר סברת רשב"ג נשנית במשנה והלכה כמותו. הו"ל לתוספות לומר דהא אמרינן כל מקום וכו' והכא עיקר מילתא דרשב"ג נשנה במשנה על דרך שפירשו התוספות לדעת ר"י בראש השנה ריש דף ט'. ומדסתמו וכתבו דהא אמרינן וכו' ותו לא מוכח דסברי דהוא גם בבריתא. זה אפשר לומר שהיה דעתו של הרב ש"ך והיה פשוט בעיניו. שוב ראיתי להרב יד מלאכי הביא משם הנמקי שכתב דעיקר מילתיה דרשב"ג בבריתא ויתכן דעל זה סמך הרב ש"ך. ובחון לשון הזהב של הרב מהר"י אירגז ז"ל שכתב על הרב שפתי כהן והביאו הרב יד מלאכי לא מוכח מידי דאע"ג דבריתא היא איתא במתניתין וכו' ולא בא בחזקת היד כמו הרב קרבן נתנאל שכתב שגו ברואה רק אמר מר לא מוכח מידי כלומר דיש לדחות. ולא תמה על הרב ש"ך משום דיש מקום לדברי הש"ך כדאמרן רק דסבר דיש לדחות הוכחתו דכמה זמני התוספות מקצרים הרבה:
ואגב רהטאי זה חזיתי להרב המופלא נר המערבי כמהר"ר אליעזר די אביל"ה זלה"ה בספרו מגן גבורים חידושי מציעא שכתב על דברי התוספות הללו וז"ל קשה דהא לא אמרינן הכא אלא משנתנו והא בריתא היא ונראה דמשמע ליה לר"ת דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו אף דבריתא סתמא איפכא מיניה הלכה כוותיה דאין הלכה כסתם בריתא אבל אי מתניתין סתמא דלא כוותיה דרשב"ג ובבריתא מייתי למילתיה אין הלכה כמותו וכו' עכ"ל וק"ק על הרב ז"ל דפשיטא ליה דלשון משנתנו הוא דוקא על משנה אמאי לא משני דעיקרה נשנית במשנה בסמוך ונכנס בפרצה דחוקה כי מה שתירץ עם האדון הסליחה דאם לשון משנתנו מוכח דוקא במשנה לפי ר"ת לא הול"ל במשנתנו ועל מי סמך שנבין דהוי אפילו בבריתא ומאי דנקט במשנתנו היינו לאפוקי סתם בריתא וכו' ותו דכל כי הא לפרש פירוש דחוק כזה הפך המשמעות הו"ל לתוספות לפרש. ותו כי הנה נודע דסתם בריתא ומחלקת במשנה בעלמא אמרינן אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה כדאמרינן פרק החולץ דף מ"ג. וכן אם הבריתא מייתי לדרשב"ג ומתניתין סתמה איפכא הלכה כסתם מתניתין וזה נודע וכך היא המדה בעלמא:
ואחזה אנכי בירושלמי שילהי מסכת בתרא דאתמר התם תמן אמרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וכו' אמרין ובלבד במשנתנו רבי אמי בר קרחה בשם רב ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו. הרי שבירושלמי בפירושא אתמר דהלכה כרשב"ג דוקא במשנה ולא בבריתא כדקאמר ובלבד במשנתנו למעוטי הבריתא. וזו היא שקשה על מרן הכ"מ והרב ש"ך ועל כל האחרונים שהביא הרב יד מלאכי שכתבו או צדדו לומר דהלכה כרשב"ג אף בבריתא והוא נגד הירושלמי והשתא דנתבאר בירושלמי ולא אשכחן איפכא בבבלי אית לן לאשויי התרי תלמודי כמ"ש הראשונים דמילתא דלא שכיחא בתלמודין הפך הירושלמי דקי"ל כירושלמי כנודע. וקצת יש להרגיש על הרב יד מלאכי שצלל במים אדירים וחתר להוכיח דאין הלכה כרשב"ג בבריתא ולא זכר דהוא מפורש בירושלמי ומר ניהו מייתי סיפא דהירושלמי הזה בסמוך אות ש"ו ע"ש:
ואפשר לישב קצת שליש ישו"ב לדברי מרן והש"ך וסיעתם דמהירושלמי הזה עצמו משמע דלשון במשנתנו אינו מוחלט דדוקא במשנה ולא בבריתא שהרי הוצרך לפרש ובלבד במשנתנו וכיון דמהירושלמי עצמו ידענו דלשון במשנתנו יכול להתפרש בין במשנה בין בבריתא וחזינן דבש"ס דידן דבכמה דוכתי נאמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ולא אשתמיט בשום דוכתא לפרש כירושלמי יש מקום לומר דגמרין פליג אירושלמי וקסבר דאפילו בבריתא נאמר וחזינן דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו הירושלמי הזה ש"מ דקים להו דהבבלי פליג ונקטינן כתלמודין. זה אפשר לישב קצת:
והרי"ף פ"ק דבתרא גבי קרקע שאין בו דין חלוקה דפליג רשב"ג עם ת"ק כתב ופסקי רבוואתא כרשב"ג דמסתבר טעמיה והרא"ש כתב על דברי הרי"ף וז"ל ורבינו חננאל כתב דאיכא מ"ד הלכה כת"ק והכי מסתבר טפי דכיון דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים לית לן לאכרועי טעמא דיחידאה מסברא דנפשין ואדרבא שיטת הגמרא כת"ק דקמתמה גמרא בטעמא דרשב"ג וכו' ע"ש. והרא"ש בשיטת רבו אמרה כי כן הכריע מהר"ם הובאו דבריו בתשובות דשייכי לספר קנין ובמרדכי ע"ש והרב ש"ך ח"מ סימן קע"א תריץ יתיב לדברי הרי"ף דאיהו סבר הלכה כרשב"ג אף בבריתא והביא ראיה מהתוספות דפרק אז"נ וכו' כמו שכתבנו לעיל:
ואפשר לישב דברי הרי"ף על דרך ישוב הרב ש"ך והוא דהנה כתב הרא"ש פרק שור שנגח את הפרה דלית ליה להרי"ף כלליה דרבי יוחנן דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. והשתא לפי זה צריך לומר דמ"ש הרי"ף פרק גט פשוט עלה דרבי יוחנן דכל מקום ששנה וכו' והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא כונת הרי"ף דנהי דרבי יוחנן קפסיק ותני דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו וכי חזינן סברת רשב"ג סגי לפסוק כמותו בכל מקום מיהו אנן לא קי"ל כותיה דרבי יוחנן בכלא מילתא אלא היכא דאיכא טעמא. איכו השתא אפשר לומר דסברת הרי"ף כך היא דנהי דכללא דכייל רבי יוחנן הוא במשנה ולא בבריתא וזה פירוש במשנתנו וכדמפרש הירושלמי ובלבד במשנתנו מיהו האי דרבי יוחנן מפיק בריתא היינו משום דנקט מילתא פסיקתא דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו אמטו להכי קאמר במשנתנו דדוקא במשנה הוא בכל מקום דרבינו הקדוש ובית דינו לא שנו במשנה אלא דבר הלכה משם רשב"ג. אבל בבריתא איכא הכי ואיכא הכי ואין הבריתות כמשנה דכל מקום הלכה כמותו אלא חזינן אי מסתבר טעמיה הלכה כמותו גם בבריתא ואי לא הלכה כרבנן. וטעמא דהלכה במשנה בכל מקום כרשב"ג ובבריתא היכא דמסתבר טעמיה היינו משום דרשב"ג הלכות פסוקות היה אומר מפי בית דינו וא"כ הוא סברת רבים כדאתמר בירושלמי אלא דרבינו הקדוש במשנה דייק ולא קתני משם רשב"ג אלא מילתא דהלכה כמותו אבל בבריתא זמנין דלא מסתבר טעמיה והלכתא כאינך רבנן דפליגי בבריתא ארשב"ג כי האף אמנם דסברת רשב"ג היא סברת בית דינו והוו רבים הלא גם בנו רבנן אחריני דמסתברא טעמיהו והלכה כמותם זוהי סברת רבי יוחנן לדעת הרי"ף. אבל הרי"ף לא פסק כרבי יוחנן לגמרי אלא סבר דהכלל אינו עיקר רק היכא דמסתבר טעמיה הלכה כרשב"ג דכבר ידענו דסברת רשב"ג אינה יחידית כי רשב"ג מפי בית דינו היה אומר כמ"ש בירושלמי והם רבים וא"כ כי מסתבר טעמיה הלכתא כותיה בין במשנה בין בבריתא דמאי חזית דכיון דלאו יחידאה הוא וגם מסתבר טעמיה מה לי משנה מה לי בריתא דבשלמא ר' יוחנן דקא פסיק ותני דבכל מקום הלכה כרשב"ג אז בחלקות ישית בין משנה לבריתא אבל השתא לדידן דאין הכלל מוכרח ונפסוק כפי העולה על רוחנו היכא דמסתבר לן טעמיה שקולים הם משנה ובריתא דלאו סברא יחידאה ומסתבר טעמיה ומשו"ה פסקי רבוואתא בההיא דאין בה דין חלוקה כרשב"ג דמסתבר טעמיה והביא הרי"ף דבריהם ותכל תלונות הרא"ש מעליהם. ואדרבא יש להרגיש על הרא"ש דהחליט דסברת רשב"ג יחידאה היא שהרי אמרו בירושלמי דהלכות קצובות היה אומר רשב"ג מפי בית דינו כמו שנאמר. וזה דרך מבא לישב דעת הפוסקים אם פסקו כרשב"ג דבריתא ודוק היטב:
אחר זמן רב נדפסו תשובות התייר הגדול רבינו מהר"י ן' מיגאש זצ"ל וראיתי בסימן פ"א שכתב וז"ל ואומרם כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אינו עיקר ראוי לסמוך עליו והנה אמרו במשנת כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות וכו' וא"ר יוחנן אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ונשנה זה המאמר בעירובין פרק בכל מערבין ואם מה שבא בכללות במשנה אינו עיקר לסמוך עליו ואפילו במקום שנאמר בו חוץ כ"ש מה שבא מהם בתלמוד שאין לנו לסמוך עליו ולעשותו עיקר ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ועם היות שנאמר בתלמוד פעמים רבות אמרם כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמנם נשנה זה לענין שאין הלכה כמותו בערב וצידן וראיה אחרונה לא לענין שבזולתם הלכה כמותו וא"כ אין ראוי לפסוק הלכה כרשב"ג אלא כשיראה מהתלמוד שיורה על זה ובזה שלא נראה מהתלמוד ראיה עליו נפסוק כדברי ת"ק על עיקר אמרם יחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל וק"ק מהירושלמי שהבאתי דקאמר דסברות רשב"ג הלכות קצובות מפי בית דינו ולאו יחידאה הוא. ובעיקר הכלל דבריו כדברי רבו הרי"ף שכתב פרק גט פשוט דלא קי"ל כהאי כללא אלא עד דאיכא טעמא. אמנם יש לצדד דיש הפרש בין דברי הרי"ף לדברי רבינו מהר"י ן' מיגש דלדברי הרי"ף כי חזינן טעמא אפילו מסברא דילן פסקינן כרשב"ג וכי היכי דכתב פ"ק דבתרא דפסקי רבוואתא כרשב"ג דמסתבר טעמיה. ולהרא"ם דוקא אי איכא הוכחה מהתלמוד. ויש לדחות דלאו דוקא והכי עדיף לאשוויינהו להרי"ף ותלמידו הרא"ם:
ומדברי הרא"ם הללו מסתייעי מילי דרבנן בתראי דכתבו דהרמב"ם לית ליה האי דכליל רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' דהרמב"ם מסתמא בשיטת רבו הרא"ם אמרה. וכ"ש דנראה דזו שיטת הרי"ף רבה דרביה כאמור אלא דמתשובת הרא"ם משמע דעל רבי יוחנן גופיה אמרה כמו שאכתוב בסמוך. והרב בספר יד מלאכי הביא חבילות חבילות מהלכות הרמב"ם ודברי נושאי כלי הרמב"ם למקומותם במושבותם בחצריהם ובטירותם מריש סדרא ועד אחרן הלא בספרתם:
וכבר רמזתי כמה זמני דאגב רהטאי וטרדאי לא מצינא למיקם אדוכתאי כ"ש דוכתי אחריני ורובי בקיאותיו ורמיזותיו וראיותיו של הרב יד מלאכי ותמיהותיו על האחרונים מינים ממינים שונים. ומדברי הרא"ם הנזכרים שכתב שאם במשנה אמרו אין למדין וכו' ק"ו על מה שבא בתלמוד וכו' אתה תשמע שהוא הפך מ"ש הרב יד מלאכי ריש דף ע"ב דאין למדין וכו' לא אתמר אלא בתנאים אבל לא על האמוראים שדרכן לפרש ע"ש אמנם הרב יד מלאכי כבר האריך בזה באות כ"ג והוה מסדר מערכה נגד מערכה ודברי הרא"ם הנזכרים אתו כשיטת איזה גדולים ע"ש:
ובחידושי הרמ"ה לבתרא הנדפסים עתה ראיתי דף רס"ו ע"ג מהספר שכתב וז"ל האי כללא דקפסיק ואמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לא סמכינן עליה אלא היכא דחזינן סוגיא דגמרא כותיה דהא אסיקנא פרק המדיר דף ע"ז אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ורבא אמר רב נחמן נמי התם לית ליה האי כללא אלא כסתם משנה וכן הלכתא עכ"ל ובפ"ק דף מ"א ע"ג מהספר כתב דלית הלכתא כרשב"ג אלא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ומאי דטרח בש"ס לפרושי מילתיה דרשב"ג לא משום דהלכתא כותיה אלא טעמא איכא ע"ש. וראיתי בשיטה מקובצת למסכת ביצה ריש פרק אין צדין על דף כ"ד ע"ב דאמר התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג שכתב וז"ל מהכא שמעינן דמ"ש כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכו' לאו בכל דוכתא אתמר אלא דוקא היכא דמסתברא טעמיה ומשום דאפשר למימר כאן לא מסתבר טעמיה הוצרכו לפסוק כמותו עכ"ל ויש לדקדק דמה ראיה היא זו אימא דרבי יוחנן דאמר כ"מ ששנה רשב"ג הוא בכל מקום אלא דשמואל לית ליה האי כללא ואם הרי"ף פרק גט פשוט כתב דאין הלכה כרשב"ג עד דאיכא טעמא היינו דאנן לא קי"ל הכי כמש"ל אבל רבי יוחנן סבר דבכל מקום הלכה כמותו. תדע דבכמה דוכתי פריך הש"ס על ר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג והאר"י כ"מ ששנה וכו' ופריק אמוראי נינהו ואי אמרת דהא דאר"י הוא היכא דמסתבר טעמיה מאי פריך ואמאי אצטריך לשנויי אמוראי נינהו נימא דה"א דלא מסתבר טעמיה להכי פסיק כמ"ש בשיטה מקובצת הכא אלא ודאי ר"י בכל מקום אמרה וא"כ מאי קאמר דשמעינן מהכא אימא דשמואל לית ליה כלל רבי יוחנן. ומן האמור קשה על מהר"י ן' מיגש בתשובה הנזכרת דנראה מדבריו דעל רבי יוחנן עצמו קאמר כמבואר למעיין דא"כ מאי ק"ל בש"ס והאר"י כ"מ ששנה וכו' הרי אין למדין מן הכללות וה"א דבהא אין הלכה כמותו דעיקר המימרא היינו לומר דבערב וצידן וראיה אין הלכה כמותו כמ"ש הוא ז"ל בתשובה הנזכרת:
חוזרני לדברי השיטה מקובצת דכעת לא זכיתי להבין מ"ש מהכא שמעינן דאם הוא לרבי יוחנן ליכא למשמע דהוא אית ליה בכל מקום האי כללא. ואם הוא לדידן אין ראיה משמואל כדאמרן וצריך ישוב וחיפוש בסוגיות הש"ס ודוק:
1
ב׳ב. כלי עלמא. כי אמרו בש"ס. משכחת לה דהוי על הנהו תנאי דמדכרי התם במשנה או בבריתא ולעולם דאיכא מאן דפליג. כן מתבאר ממ"ש הרשב"א בחידושיו פרק מצות חליצה גבי מ"ש דכ"ע לא מקשינן ריבים לנגעים וכ"כ התוספות בסנהדרין דף ו' ע"א ד"ה דכ"ע וכן מוכח ממ"ש בשיטה מקובצת מציעא דף קמ"ט ע"ג דפוס אמשטרדם משם הרשב"א ע"ש וכן כתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף י"ג ע"ד. וכן הוכיח הרב שרש יוסף דף י"ז ע"ד מסוגית שבת וכן ראיתי בכללי רבינו בצלאל כ"י דאמר דברי הכל אף דאיכא תנאי דלית להו הכי כיון דלא מתנו במתניתין תוספות שבועות דף כ"ג ע"ב גם אשו"ר עוד לרבינו בצלאל שהביא לשון הרשב"א פרק הרבית לומר דכ"ע לאו כ"ע ממש וכתב שכ"כ הריטב"א והביא ראיה ממ"ש דכ"ע אותיות נקנות במסירה וקי"ל איפכא אלא דלהנהו תנאי אמרינן:
אמנם ראיתי להרב שרש יוסף הנזכר שבזה רצה לתרץ מה שתמה הרב כנסת הגדולה ח"מ סימן פ"ב בכללי המגו על הרב מהריב"ל שכתב דמגו להוציא לא אמרינן הוא מוסכם אליבא דכ"ע והקשה הרב כנה"ג דכמה רבוואתא סברי איפכא. והרב שרש יוסף תמה על תמיהתו מכח הכלל הנזכר. ועם האדון הסליחה דהאי כללא הוא בש"ס כי כן ארחות התלמוד לומר דכ"ע אהנהו תנאי דמדכרי התם. אמנם לא נכון לומר כן על רבנן בתראי וכ"ש על מהריב"ל והוא אחרון ובתרא טובא. ומה גם האי לישנא דכתב דהוא מוסכם אליבא דכ"ע והרב כנה"ג שפיר קמותיב וזה פשוט בעיני:
אמנם ראיתי להרב שרש יוסף הנזכר שבזה רצה לתרץ מה שתמה הרב כנסת הגדולה ח"מ סימן פ"ב בכללי המגו על הרב מהריב"ל שכתב דמגו להוציא לא אמרינן הוא מוסכם אליבא דכ"ע והקשה הרב כנה"ג דכמה רבוואתא סברי איפכא. והרב שרש יוסף תמה על תמיהתו מכח הכלל הנזכר. ועם האדון הסליחה דהאי כללא הוא בש"ס כי כן ארחות התלמוד לומר דכ"ע אהנהו תנאי דמדכרי התם. אמנם לא נכון לומר כן על רבנן בתראי וכ"ש על מהריב"ל והוא אחרון ובתרא טובא. ומה גם האי לישנא דכתב דהוא מוסכם אליבא דכ"ע והרב כנה"ג שפיר קמותיב וזה פשוט בעיני:
2
ג׳ג. כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר. מ"ש הרב החסיד בספר יד מלאכי אות שכ"א הגיעו כפו"ל לקמן אות תקכ"ד ותקכ"ה ע"ש ובאות תקכ"ה יש תוספת ויתבאר לקמן בס"ד:
והנה הרא"ש בפסקיו בריש שבת הקשה במאי דאתמר התם דף ג' בבא דרישא פטור ומותר דהאיכא ולפני עיור וכמו שהקשו התוספות שם והרא"ש כתב וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דאע"ג דאיכא איסורא דלפני עיור לא איירי הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת עכ"ל. ומידי עוברי בערי אשכנז הקשה לי הרב הישיש אב"ד דק"ק פירדא מהר"ר דוד ז"ל דכפי דברי הרא"ש מאי פריך משמואל דאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת לישני דשמואל מותר לגמרי קאמר והכא איכא לפני. ובו בפרק אגב ריהטא השבתי להרב ז"ל בדוחק דודאי מאי דאמר שמואל בהנהו תלתא פטור ומותר לגמרי קאמר אבל מאי דקאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור משמע ליה דאסור משום שבת נמי דאי כונת שמואל דיהיה מותר משבת ואסור מצד אחר הכי הול"ל אמר שמואל כל פטורי שבת ליכא פטור ומותר אלא תלתא ומדקאמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור משמע דאסור משום שבת קאמר:
ואחר זמן רב ראיתי שהקושיא הקשה אותה הרב יד אהרן סימן שמ"ז. שוב ראיתי למהרימ"ט בחידושי שבת שמתוך קושיא זו יישב דעת התוספות דמה"ט לא ניחא להו לומר כהרא"ש ע"ש:
והנה הרא"ש בפסקיו בריש שבת הקשה במאי דאתמר התם דף ג' בבא דרישא פטור ומותר דהאיכא ולפני עיור וכמו שהקשו התוספות שם והרא"ש כתב וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דאע"ג דאיכא איסורא דלפני עיור לא איירי הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת עכ"ל. ומידי עוברי בערי אשכנז הקשה לי הרב הישיש אב"ד דק"ק פירדא מהר"ר דוד ז"ל דכפי דברי הרא"ש מאי פריך משמואל דאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת לישני דשמואל מותר לגמרי קאמר והכא איכא לפני. ובו בפרק אגב ריהטא השבתי להרב ז"ל בדוחק דודאי מאי דאמר שמואל בהנהו תלתא פטור ומותר לגמרי קאמר אבל מאי דקאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור משמע ליה דאסור משום שבת נמי דאי כונת שמואל דיהיה מותר משבת ואסור מצד אחר הכי הול"ל אמר שמואל כל פטורי שבת ליכא פטור ומותר אלא תלתא ומדקאמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור משמע דאסור משום שבת קאמר:
ואחר זמן רב ראיתי שהקושיא הקשה אותה הרב יד אהרן סימן שמ"ז. שוב ראיתי למהרימ"ט בחידושי שבת שמתוך קושיא זו יישב דעת התוספות דמה"ט לא ניחא להו לומר כהרא"ש ע"ש:
3
ד׳ד. כל פטורי שבת פטור אבל אסור. יש לחקור אי האי כללא היינו כי קתני בדיני שבת פטור או פטורין אך אי קתני רבי פלוני פוטר. או חכמים פוטרין היינו פטור ומותר. או דילמא לא שנא דגם כי קתני פוטר או פוטרין איתיה להאי כללא דהוי פטור אבל אסור. או כלך לדרך זו דכי תני פוטר או פוטרין איכא הכי ואיכא הכי דזמנין הוי פוטר ומותר וזמנין הוי פטור אבל אסור. ומ"מ אינו בכלל כל פטורי דשבת דהתם פטור אבל אסור. אך האי דקתני פוטר או פוטרין הלשון שקול ולפעמים יתפרש פוטר ומותר ולפעמים יתפרש פוטר מחיוב חטאת אבל אסור מדרבנן:
והאר"ש תענה מילתא כדנא חפרוה שרים ושרשו פתוח פתיחתא דחכימי. הנה אשו"ר ארש בלבנון לחד מן קמי"א רבינו מהר"א ממיץ בספר יריאים סימן ק"ב דף מ' שכתב וז"ל תניא פרק שמונה שרצים הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ואע"ג דהלכתא כר' יהושע פטור מיהא תני וכל פטורי שבת פטור אבל אסור ועל זה יש להשיב מתרי טעמי חדא דאיכא למימר איידי דתנא ר' אליעזר מחייב תני רבי יהושע פוטר וראיה מפרק במה אשה רבי אליעזר פוטר בכובלת ואמרינן התם ר' אליעזר שרי לכתחילה ואיידי דתנא רבי מאיר מחייב תנא ר' אליעזר פוטר. ועוד איכא למימר דלישנא דפוטר לא כלל שמואל שלא כלל אלא פטור ופטורין וכו' עכ"ל הרי דכתב דלא כלל שמואל אלא פטור ופטורין אבל פוטר הוא פוטר ומותר וכבר הרב החסיד בספר יד מלאכי אות תקכ"ה הביא ביד"ו דברי ספר יריאים הללו וכתב עלה ונעלם דבר זה מעיני הגהת מרדכי ספ"ק דעירובין שכתב דאיסורא איכא אמאי דתני גבי כלאים וחכמים פוטרין עכ"ל:
ועיני ראו במכתב להחכם השלם עצום ורב בעל מחנה ראובן שתמה על רבינו מהר"א ממיץ בספר יריאים מסוגית שבת דף ס"ב ע"א דמשם מוכח כהגהות מרדכי וכ"כ התוספות בריש שבת שהקשו על שמואל הא איכא הא דרבי אליעזר פוטר ומאי קושיא אלא דס"ל דאין חילוק בין פטור לפוטר. ובאמת דכלל זה אין לו הבנה דבכמה דוכתי דשבת תני לישנא דפוטר. אחד. בדף ל"א ע"ב ור"י פוטר בכולן. והשני דף צ"ג ע"ב לענין הוצאה ור"ש פוטר והתם ודאי דאין חילוק והאי דנקט לישנא דפוטר משום דעל לשון מחייב שייך למתני פוטר עכ"ל החכם השלם הנזכר:
ולפום ריהטא זוהי שהקשה על רבינו הרא"ם דאיהו גופיה מייתי ההיא דשבת דף ס"ב דמותיב מינה החכם השלם הנזכר וכמו שהבאתי דבריו לעיל. ולדידיה דכללא דשמואל אפטור אתמר ולא אפוטר מאי פריך הש"ס מדקתני ור"א פוטר בכובלת. ואפשר דכוונת מהר"א ממיץ במ"ש דלישנא דפוטר לא כלל שמואל וכו' היינו דכי קתני לישנא דפוטר לא יתחייב מלשון זה דפטור אבל איסור דלשון פוטר אינו בכלל שמואל ומאחר שאינו בכלל יש לפרש פוטר ומותר או פוטר ואסור וזהו שאמר שלא כלל שמואל אלא פטור ופטורים כלומר כאשר תמצא פוטר ומותר לא תרמי אכלליה דשמואל אבל לא עלתה על דעת הרא"ם דכל פוטר יהיה מותר. והשתא א"ש מאי דפריך הש"ס בכובלת דכיון דהתם איכא רבנן דסברי דפטור אבל אסור ור"א מתיר לכתחילה לא ה"ל לתנא לומר ור"א פוטר דלשון זה יתפרש נמי פוטר ואסור והכא דרבנן סברי הכי נימא דר"א סובר כמותם וכיון דלשון פוטר אינו לשון מבורר הו"ל למימר מותר דהוי לשון ברור. ומשני דתנא דברייתא זו כיון שלא הזכיר אלא סברת ר"מ ועלה קאמר ור"א פוטר לא חש לפרש:
וממילא רווחי אינך דוכתי דמותיב החכם השלם הנזכר דתני פוטר והוא פוטר אבל אסור דגם הרא"ם סובר דלשון פוטר שפיר מתפרש פוטר ואסור. וכל עצמו דהרא"ם אינו אלא דפוטר לאו בכלל שמואל אלא אפשר דיהיה פוטר ומותר וכדאמרן:
ברם הא דרב כהנא הרב יד מלאכי סבר דדברי הרא"ם הל"מ וקשתו דרך על הגהות מרדכי עם האדון הסליחה דלא הל"ל רק דהגהות מרדכי פליג אהך כללא דאטו גברא אגברא קא רמית. ותו דלפום ריהטא המעיין בהגהות מרדכי שם בספ"ק עירובין יראה דקאי על דברי ר"ת למר אחיו רשב"ם וקרוב לומר שכל זה דברי ר"ת. והלא מהר"א ממיץ הוא תלמיד ר"ת ומאי מותיב לר"ת מדברי תלמידו. ולכל הדברות הגמ"ר כתב כן בעד ר"ת ואין לפצוח פה בזה. ותו דסבר הרב יד מלאכי דהני מילי דהרא"ם פשוטים ומוסכמים ואין הדבר כן והרי התוספות סברי כהגהות מרדכי כמו שהוכיח החכם השלם הנזכר דמותבי אכלליה דשמואל מהא דכובלת דקתני ור"א פוטר. וכן יש להוכיח מדברי הרשב"א בחידושיו שם דמקשה הכי משם התוספות ומשני כמה שינויי. וכן מוכח מדברי מרן הבית יוסף סימן שי"ו שכתב וז"ל אסור לצוד פרעוש ברייתא שם הצד פרעוש (ברייתא שם הצד פרעוש) בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר ואף דהלכה כר' יהושע מ"מ איסורא מיהא איכא דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהנך תלתא עכ"ל וזה שלא כדברי הרא"ם:
אמנם ממ"ש התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן פרק שמונה שרצים והרב המגיד פ"ז דשבת דפרעוש לר' יהושע היינו פטור אבל אסור אין להוכיח דסברי הפך כלל הרא"ם דנהי דפליגי בהא דפרעוש בפרטות אבל יש מקום לומר דלא ללמד על הכלל כלו יצא. דלפי מה שכתבנו בעניותנו דכונת הרא"ם דכי קתני פוטר אפשר לפרש פוטר ואוסר או פוטר ומתיר אפשר דגם הני רבוואתא מצי סברי הכי ובהא דפרעוש שפר קדמייהו לפרושי פוטר ואוסר אבל בעלמא אפשר לפרש פוטר ומתיר. הן אמת דיש להכריע דאי הני רבוותא בעלמא שמיע לרבנן לפרושי פוטר ומתיר. הכא גבי פרעוש לא הול"ל בפשיטות דאסור רק הול"ל דהגם דהלשון אינו מכריע יש להם הוכחה דאסור. ומדנקטוה בפשיטות משמע דסברי דאין לחלק בין פטור לפוטר:
הראת לדעת דהתוספות והרשב"א ומרן בית יוסף סברי דאין לחלק בין פוטר לפטור דלא כהרא"ם וקרוב לשמוע דגם הרא"ש והר"ן והרב המגיד פליגי עליה כדאמרן. ואעיקרא דדינא הר"א ממיץ גופיה לא אמרה בהחלט אלא כמסתפק אמרה. ומאחר עלות כן הדבר הקשה על הרב יד מלאכי שיש בו תפיסת י"ד על הגהות מרדכי וכתוב ביה ונעלם סברא זו דהרא"ם. במקום אשר גדולי ישראל רבו עליה. וגם הוא לא אמרה בפשיטות וגם על החכם השלם הנזכר קשה דלפום מאי דנקיט לדברי הרא"ם כפי פשטן אמאי לא הוכיח מדברי כל הגדולים הנזכרים בדין זה דקאי ביה הרא"ם דרב שרי ורבנן אסרי ודוק:
והאר"ש תענה מילתא כדנא חפרוה שרים ושרשו פתוח פתיחתא דחכימי. הנה אשו"ר ארש בלבנון לחד מן קמי"א רבינו מהר"א ממיץ בספר יריאים סימן ק"ב דף מ' שכתב וז"ל תניא פרק שמונה שרצים הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ואע"ג דהלכתא כר' יהושע פטור מיהא תני וכל פטורי שבת פטור אבל אסור ועל זה יש להשיב מתרי טעמי חדא דאיכא למימר איידי דתנא ר' אליעזר מחייב תני רבי יהושע פוטר וראיה מפרק במה אשה רבי אליעזר פוטר בכובלת ואמרינן התם ר' אליעזר שרי לכתחילה ואיידי דתנא רבי מאיר מחייב תנא ר' אליעזר פוטר. ועוד איכא למימר דלישנא דפוטר לא כלל שמואל שלא כלל אלא פטור ופטורין וכו' עכ"ל הרי דכתב דלא כלל שמואל אלא פטור ופטורין אבל פוטר הוא פוטר ומותר וכבר הרב החסיד בספר יד מלאכי אות תקכ"ה הביא ביד"ו דברי ספר יריאים הללו וכתב עלה ונעלם דבר זה מעיני הגהת מרדכי ספ"ק דעירובין שכתב דאיסורא איכא אמאי דתני גבי כלאים וחכמים פוטרין עכ"ל:
ועיני ראו במכתב להחכם השלם עצום ורב בעל מחנה ראובן שתמה על רבינו מהר"א ממיץ בספר יריאים מסוגית שבת דף ס"ב ע"א דמשם מוכח כהגהות מרדכי וכ"כ התוספות בריש שבת שהקשו על שמואל הא איכא הא דרבי אליעזר פוטר ומאי קושיא אלא דס"ל דאין חילוק בין פטור לפוטר. ובאמת דכלל זה אין לו הבנה דבכמה דוכתי דשבת תני לישנא דפוטר. אחד. בדף ל"א ע"ב ור"י פוטר בכולן. והשני דף צ"ג ע"ב לענין הוצאה ור"ש פוטר והתם ודאי דאין חילוק והאי דנקט לישנא דפוטר משום דעל לשון מחייב שייך למתני פוטר עכ"ל החכם השלם הנזכר:
ולפום ריהטא זוהי שהקשה על רבינו הרא"ם דאיהו גופיה מייתי ההיא דשבת דף ס"ב דמותיב מינה החכם השלם הנזכר וכמו שהבאתי דבריו לעיל. ולדידיה דכללא דשמואל אפטור אתמר ולא אפוטר מאי פריך הש"ס מדקתני ור"א פוטר בכובלת. ואפשר דכוונת מהר"א ממיץ במ"ש דלישנא דפוטר לא כלל שמואל וכו' היינו דכי קתני לישנא דפוטר לא יתחייב מלשון זה דפטור אבל איסור דלשון פוטר אינו בכלל שמואל ומאחר שאינו בכלל יש לפרש פוטר ומותר או פוטר ואסור וזהו שאמר שלא כלל שמואל אלא פטור ופטורים כלומר כאשר תמצא פוטר ומותר לא תרמי אכלליה דשמואל אבל לא עלתה על דעת הרא"ם דכל פוטר יהיה מותר. והשתא א"ש מאי דפריך הש"ס בכובלת דכיון דהתם איכא רבנן דסברי דפטור אבל אסור ור"א מתיר לכתחילה לא ה"ל לתנא לומר ור"א פוטר דלשון זה יתפרש נמי פוטר ואסור והכא דרבנן סברי הכי נימא דר"א סובר כמותם וכיון דלשון פוטר אינו לשון מבורר הו"ל למימר מותר דהוי לשון ברור. ומשני דתנא דברייתא זו כיון שלא הזכיר אלא סברת ר"מ ועלה קאמר ור"א פוטר לא חש לפרש:
וממילא רווחי אינך דוכתי דמותיב החכם השלם הנזכר דתני פוטר והוא פוטר אבל אסור דגם הרא"ם סובר דלשון פוטר שפיר מתפרש פוטר ואסור. וכל עצמו דהרא"ם אינו אלא דפוטר לאו בכלל שמואל אלא אפשר דיהיה פוטר ומותר וכדאמרן:
ברם הא דרב כהנא הרב יד מלאכי סבר דדברי הרא"ם הל"מ וקשתו דרך על הגהות מרדכי עם האדון הסליחה דלא הל"ל רק דהגהות מרדכי פליג אהך כללא דאטו גברא אגברא קא רמית. ותו דלפום ריהטא המעיין בהגהות מרדכי שם בספ"ק עירובין יראה דקאי על דברי ר"ת למר אחיו רשב"ם וקרוב לומר שכל זה דברי ר"ת. והלא מהר"א ממיץ הוא תלמיד ר"ת ומאי מותיב לר"ת מדברי תלמידו. ולכל הדברות הגמ"ר כתב כן בעד ר"ת ואין לפצוח פה בזה. ותו דסבר הרב יד מלאכי דהני מילי דהרא"ם פשוטים ומוסכמים ואין הדבר כן והרי התוספות סברי כהגהות מרדכי כמו שהוכיח החכם השלם הנזכר דמותבי אכלליה דשמואל מהא דכובלת דקתני ור"א פוטר. וכן יש להוכיח מדברי הרשב"א בחידושיו שם דמקשה הכי משם התוספות ומשני כמה שינויי. וכן מוכח מדברי מרן הבית יוסף סימן שי"ו שכתב וז"ל אסור לצוד פרעוש ברייתא שם הצד פרעוש (ברייתא שם הצד פרעוש) בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר ואף דהלכה כר' יהושע מ"מ איסורא מיהא איכא דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהנך תלתא עכ"ל וזה שלא כדברי הרא"ם:
אמנם ממ"ש התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן פרק שמונה שרצים והרב המגיד פ"ז דשבת דפרעוש לר' יהושע היינו פטור אבל אסור אין להוכיח דסברי הפך כלל הרא"ם דנהי דפליגי בהא דפרעוש בפרטות אבל יש מקום לומר דלא ללמד על הכלל כלו יצא. דלפי מה שכתבנו בעניותנו דכונת הרא"ם דכי קתני פוטר אפשר לפרש פוטר ואוסר או פוטר ומתיר אפשר דגם הני רבוואתא מצי סברי הכי ובהא דפרעוש שפר קדמייהו לפרושי פוטר ואוסר אבל בעלמא אפשר לפרש פוטר ומתיר. הן אמת דיש להכריע דאי הני רבוותא בעלמא שמיע לרבנן לפרושי פוטר ומתיר. הכא גבי פרעוש לא הול"ל בפשיטות דאסור רק הול"ל דהגם דהלשון אינו מכריע יש להם הוכחה דאסור. ומדנקטוה בפשיטות משמע דסברי דאין לחלק בין פטור לפוטר:
הראת לדעת דהתוספות והרשב"א ומרן בית יוסף סברי דאין לחלק בין פוטר לפטור דלא כהרא"ם וקרוב לשמוע דגם הרא"ש והר"ן והרב המגיד פליגי עליה כדאמרן. ואעיקרא דדינא הר"א ממיץ גופיה לא אמרה בהחלט אלא כמסתפק אמרה. ומאחר עלות כן הדבר הקשה על הרב יד מלאכי שיש בו תפיסת י"ד על הגהות מרדכי וכתוב ביה ונעלם סברא זו דהרא"ם. במקום אשר גדולי ישראל רבו עליה. וגם הוא לא אמרה בפשיטות וגם על החכם השלם הנזכר קשה דלפום מאי דנקיט לדברי הרא"ם כפי פשטן אמאי לא הוכיח מדברי כל הגדולים הנזכרים בדין זה דקאי ביה הרא"ם דרב שרי ורבנן אסרי ודוק:
4
ה׳ה. כלן וכן כל עיקר. משמעותו הוא על ג' ולפעמים באשגרת לישן וכיוצא נאמר גם על שנים. ואם הוא אגב חלוקות אחרות נאמר אפילו על אחד כמו שיתבאר בס"ד. והנה הרב מהראנ"ח בדרשותיו פרשת חיי שרה השריש לנו דכל לא הוי בציר מתלתא וסמוכות שלו ממ"ש התוספות בכתובות דף ח' ע"א וברכות דף י"א גבי ברכות התורה דגרסינן הלכך נמרינהו לתרוייהו ול"ג נמרינהו לכלהו דאינם שלש ברכות אלמא כי נאמר כל אין פחות משלשה עכ"ד והבאתיו בספרי הקטן שער יוסף דף פ"ה ע"ג ושם הרגשתי על כלל זה מסוף אז"נ ע"ש ואחר זמן כתבתי קצת בזה בליקוטי בס"ד:
ומן בתר כל אילין האיר וזרח ספר הבהיר יד מלאכי לרבין חסידא ובפותחי הן כל יקר ראתה עיני אות של"ו אשר הפליא והרבה להביא ראיות רבות דכל וכן כלם נאמרים על שנים ובנה דייק על מהראנ"ח ומרן כסף משנה פ"ו דיסודי התורה והאריך בזה ע"ש. וכבר בכמה דוכתי אנא נפשאי כתבית דאגב רהטאי וטרדאי לא רמינא אנפשאי אשימה עיני בסוגיות ודינים ותשובות אשר העלה ואשר הביא הרב יד מלאכי. ואני אמרתי בחפזי מה שיקלוט העי"ן. וחזיתיה להרב הכהן בראשית מאמר פתח בברכות וז"ל כלם וכן כל שייך לומר אף על שנים כן למדתי ממשנה שלימה דפרק כיצד מברכין דף מ' א' דתנן התם ועל כלם אם אמר שהכל וכו' הא קמן מבואר דנקט לשון כלם אף דלא קאי אלא אפירות אאילן ופירות הארץ דתרי מיני נינהו והכי מוכח תו פרק במה מדליקין דף כ"ט ב' דקתני ר' יוסי פוטר בכלן חוץ מן הפתילה הרי דרבי יוסי דמפיק פתילה פשו להו נר ושמן שהם שנים ועלייהו קאי מלת בכלן ותו תנינן בכלים פי"ד משנה ב' וכלן שעשאן לנוי טהורין וקאי אחזיינא ומסמר הנזכרים שם וכמ"ש הר"ש עכ"ל ואני הפעוט אומר דהני תלתא דמייתי אחד הרואה נתמ"ה וסילק את למודי"ו. דהא דתנן על כלם אם אמר שהכל נהיה בדברו כבר פירשו הרמב"ם ורבינו עובדיה על כלן אפילו פת ויין והיינו כרבי יוחנן וא"כ הרי איכא ארבעה לר' יוחנן דקי"ל כותיה. ואפילו לרב הונא הרי איכא ירקות דתני לעיל בסמוך והרי איכא תלתא ופשוט:
ומאי דתנן פרק במה מדליקין ר' יוסי פוטר בכלן הרי מבואר בש"ס דף ל"א ע"ב דמאי דמחייב ר' יוסי היינו בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעוד יום דבההיא אפילו ר"ש מודה דקמתקן מנא. וא"כ הרי פטר ר' יוסי גם בפתילה שהבהבה מבעוד יום ולהכי תני רבי יוסי פוטר בכלן דאיכא תלתא נר ושמן ופתילה שהובהבה ומפיק פתילה שלא הבהבה מבעוד יום. ובלא"ה אינה ראיה דהדוחה ידו נטויה לומר דכיון דתני תנא המכבה את הנר מפני גוים וכו' הגם דת"ק פטר תני ר' יוסי פוטר בכלן כלומר לא זו דפטר את"ק מפני גוים לסטים ורוח רעה וחולה אלא גם מה שת"ק מחייב ר' יוסי פוטר בכלן וז"ל שה"ג בשם ריא"ז. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה או בשביל החולה שישן אף שאין בו משום סכנת נפשות הרי זה פטור וכן אם הוא מתכוין לחוס על הנר שלא ישרף או לחוס על השמן או לחוס על הפתילה הרי זה פטור לפי שאינו צריך למקום הכיבוי עצמו וכו' ואם כיבה אותו מפני שהוא צריך להבהב הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק הרי זה חייב וכו' עכ"ל והרי הוא כמבוא"ר:
ואותה ששנינו פי"ד דכלים כך היא שנויה מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו טמא רש"א עד שיעשה בו ג' סדרים וכלן שעשאן לנוי טהורים ושפיר תנן וכלן דאיכא תלתא כמין חזיינא וסימרו ועשה ג' סדרים וכל השלשה חלוקות אם עשאן לנוי טהורים. ומ"ש רבינו שמשון וכלן בין חזינא בין מסמרות הדבר פשוט דנקט מסמרות לכלול השתי חלוקות סימרו ועשה ג' סדרים ובעיני הדברים פשוטים ומבוארים:
והנה הרב יד מלאכי אחר שהוכיח מכמה דוכתי שלא עמדתי עליהם כתב דאין צורך להאריך בזה דמקרא מלא הוא במשלי כ"ב עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' ומרן בכללי הגמרא דף ק"ט הביא כלל זה מתוספות מציעא דף ל"ט ותימה דהוא פסוק ומשניות ובריתות וש"ס ותו אמאי הוכיח מהתוספות ולא הוכיח מהש"ס ותו דאין ראיה דאמרו שם לאתויי בורח והוו שלשה והביא דברי מהראנ"ח ודחה דבריו וכתב דהרמב"ן בספר הזכות סוף פ"ב דמכות כתב כמהראנ"ח ודבר תימה הוא שהוא נגד כל הנך ראיות זהו תורף דבריו בקיצור גדול ריש מילין הלא בספרתו הרואה יראה את הי"ד הגדולה:
ואני בעניי אומר דהדבר מפורסם דהסברא עיקר גדול בכל התורה וכדאמרינן בעלמא אי סברא למה לי קרא. והכא הדבר ברור דלשון כל וכן כלם משפטו ביותר על שנים והוא עיקר משמעות תיבת כל ותיבת כלם ואי חזינן תיבת כל או כלם שאין לישבו תחת שלש וליכא תרי נאמר דלאו דוקא ואשגרת לשון הוא. וכן מהראנ"ח ז"ל שם מייתי מהתוספות בכתובות דף נ"ד עמ"ש לית הלכתא ככל הני שמעתתי דלאו דוקא והגם דכונת התוספות דלא קאי אכל מאי דאתמר לעיל וכמ"ש מרן בכללי הגמרא דף צ"ט ע"ג ה"ה נימא דאע"ג דליכא אלא תרי וכל לאו דוקא. וכן מייתי מהראנ"ח שם מהתוספות בשבת דף כ"ד שפירשו כל הני שמעתתי אבי תרי לחוד ורצונו דלדעת התוספות לאו דוקא ע"ש באורך. ומעתה מה כל החרדה הזו הרי דברי הרמב"ן ומהראנ"ח טעמם ונימוקם עמם מצד הסברא ומשפט הלשון. והכתוב במשלי עושה כלם ה' אף דהמתרגם תרגם תרויהון מ"מ כתיב כלם כיון דאיכא כמה מיני עושר וכמה מיני עוני מינים ממינים שונים ולהכי כתיב עושה כלם ה' לכלול כל המנים ואופנים נבדלים וסוגים חלוקים וזהו לפי פשט הכתוב אמנם דרך דרש יש ליישב הטב ולא אתאן הכא לדרשא. והמשניות כבר כתבנו דלקוצר דעתנו אין ראיה. ואם בשאר ראיות המצא ימצא דלא אפשר למצוא אלא תרי נאמר דלאו דוקא ואשגרת לישן הוא כמ"ש מהראנ"ח עצמו מהתוספות דכתובות דף נ"ד דכל הני שמעתתא לאו דוקא אכל מאי דאתמר וה"נ נאמר דהיכא דליכא תלתא כל לאו דוקא ומוכרח שכך סבר הרב מהראנ"ח בעד התוספות כמדובר. ומרן הקדוש להכי מייתי מהתוספות דמציעא לומר דאשכחן כל על שנים ור"ל דלאו דוקא כל. ומייתי מהתוספות דבש"ס אינו מפורש חלוקת שבויים והתוספות פירשו וכלן על נטושים ושבויים ומאי דקאמר הש"ס לאתויי בורח ממרדין זהו מכח היתור ואינו פירוש וכלן בעצם כאשר ישכיל המסתכל יפה וכן משמע מהתוספות ודברי רבינו יהונתן שהביא יש לדחות ובהכי נתיישבו דברי מרן ז"ל כאשר יראה המעיין ודוק כי קצרתי:
וראיתי להרב החסיד במענה לשון חכמים אות רצ"ב שהוכיח מדברי הרא"ש ספ"ק דברכות גבי ברכות התורה דכל לא תבא פחות משלשה ומטי בה משם מהראנ"ח פרשת חיי שרה וכתב וצריך עיון מפרק המפקיד דף ט"ל תנא וכלן שמין כאריס ומוקי לה תלמודא דאנטושים דר' שמעון בן גמליאל קאי ושם בעי ש"ס לאתויי מאי ומשני לאתויי בורח וכו' נראה דעל שנים לבד שייך לומר וכלן עכ"ל וקצת יש להרגיש דמהראנ"ח יליף לה מהתוספות ואמאי בחר לאתויי מהרא"ש. ותו דלא זכר דמרן בכללי הגמרא יליף מההיא דהמפקיד ומרן יליף לה מהתוספות והוא מהש"ס ותו דפשט דבריו נראה דמפרש וכלן שמין אנטושים ובורח והם שנים ואם כך כונתו קשה דהאיכא שבויין כמ"ש התוספות והם שלשה כמ"ש הרב יד מלאכי. ותו דהרי מהראנ"ח כתב דבתוספות כתובות דף נ"ד כתבו דכל הני שמעתתי לאו דוקא והביאו הוא ז"ל בסמוך אות רצ"א וא"כ למה הצריך עיון מהא דכלן שמין נימא לאו דוקא וככל האמור לעיל:
עלה בידינו דמשמעות תיבת כלם ותיבת כל הוא על שלשה וזמנין דמשכחת על שנים ולאו דוקא כל ואם הוא אגב חלוקות אחרות כההיא דשבועת העדות כל שמות האמורים בלוט כל מלכיא האמור בדניאל מצינו דנאמר כל על אחד נמי כמו שכתבו הריטב"א בחידושיו והרא"ש בתוספותיו שם פרק שבועת העדות גבי כל שמות האמורים בלוט וכן כתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ס"ז וכן כתב הרב מהר"א אלפאנדארי בספר מרכבת המשנה גם בחלוקת כל מלכיא ע"ש פ"ו מהלכות יסודי התורה:
ומן בתר כל אילין האיר וזרח ספר הבהיר יד מלאכי לרבין חסידא ובפותחי הן כל יקר ראתה עיני אות של"ו אשר הפליא והרבה להביא ראיות רבות דכל וכן כלם נאמרים על שנים ובנה דייק על מהראנ"ח ומרן כסף משנה פ"ו דיסודי התורה והאריך בזה ע"ש. וכבר בכמה דוכתי אנא נפשאי כתבית דאגב רהטאי וטרדאי לא רמינא אנפשאי אשימה עיני בסוגיות ודינים ותשובות אשר העלה ואשר הביא הרב יד מלאכי. ואני אמרתי בחפזי מה שיקלוט העי"ן. וחזיתיה להרב הכהן בראשית מאמר פתח בברכות וז"ל כלם וכן כל שייך לומר אף על שנים כן למדתי ממשנה שלימה דפרק כיצד מברכין דף מ' א' דתנן התם ועל כלם אם אמר שהכל וכו' הא קמן מבואר דנקט לשון כלם אף דלא קאי אלא אפירות אאילן ופירות הארץ דתרי מיני נינהו והכי מוכח תו פרק במה מדליקין דף כ"ט ב' דקתני ר' יוסי פוטר בכלן חוץ מן הפתילה הרי דרבי יוסי דמפיק פתילה פשו להו נר ושמן שהם שנים ועלייהו קאי מלת בכלן ותו תנינן בכלים פי"ד משנה ב' וכלן שעשאן לנוי טהורין וקאי אחזיינא ומסמר הנזכרים שם וכמ"ש הר"ש עכ"ל ואני הפעוט אומר דהני תלתא דמייתי אחד הרואה נתמ"ה וסילק את למודי"ו. דהא דתנן על כלם אם אמר שהכל נהיה בדברו כבר פירשו הרמב"ם ורבינו עובדיה על כלן אפילו פת ויין והיינו כרבי יוחנן וא"כ הרי איכא ארבעה לר' יוחנן דקי"ל כותיה. ואפילו לרב הונא הרי איכא ירקות דתני לעיל בסמוך והרי איכא תלתא ופשוט:
ומאי דתנן פרק במה מדליקין ר' יוסי פוטר בכלן הרי מבואר בש"ס דף ל"א ע"ב דמאי דמחייב ר' יוסי היינו בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעוד יום דבההיא אפילו ר"ש מודה דקמתקן מנא. וא"כ הרי פטר ר' יוסי גם בפתילה שהבהבה מבעוד יום ולהכי תני רבי יוסי פוטר בכלן דאיכא תלתא נר ושמן ופתילה שהובהבה ומפיק פתילה שלא הבהבה מבעוד יום. ובלא"ה אינה ראיה דהדוחה ידו נטויה לומר דכיון דתני תנא המכבה את הנר מפני גוים וכו' הגם דת"ק פטר תני ר' יוסי פוטר בכלן כלומר לא זו דפטר את"ק מפני גוים לסטים ורוח רעה וחולה אלא גם מה שת"ק מחייב ר' יוסי פוטר בכלן וז"ל שה"ג בשם ריא"ז. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה או בשביל החולה שישן אף שאין בו משום סכנת נפשות הרי זה פטור וכן אם הוא מתכוין לחוס על הנר שלא ישרף או לחוס על השמן או לחוס על הפתילה הרי זה פטור לפי שאינו צריך למקום הכיבוי עצמו וכו' ואם כיבה אותו מפני שהוא צריך להבהב הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק הרי זה חייב וכו' עכ"ל והרי הוא כמבוא"ר:
ואותה ששנינו פי"ד דכלים כך היא שנויה מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו טמא רש"א עד שיעשה בו ג' סדרים וכלן שעשאן לנוי טהורים ושפיר תנן וכלן דאיכא תלתא כמין חזיינא וסימרו ועשה ג' סדרים וכל השלשה חלוקות אם עשאן לנוי טהורים. ומ"ש רבינו שמשון וכלן בין חזינא בין מסמרות הדבר פשוט דנקט מסמרות לכלול השתי חלוקות סימרו ועשה ג' סדרים ובעיני הדברים פשוטים ומבוארים:
והנה הרב יד מלאכי אחר שהוכיח מכמה דוכתי שלא עמדתי עליהם כתב דאין צורך להאריך בזה דמקרא מלא הוא במשלי כ"ב עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' ומרן בכללי הגמרא דף ק"ט הביא כלל זה מתוספות מציעא דף ל"ט ותימה דהוא פסוק ומשניות ובריתות וש"ס ותו אמאי הוכיח מהתוספות ולא הוכיח מהש"ס ותו דאין ראיה דאמרו שם לאתויי בורח והוו שלשה והביא דברי מהראנ"ח ודחה דבריו וכתב דהרמב"ן בספר הזכות סוף פ"ב דמכות כתב כמהראנ"ח ודבר תימה הוא שהוא נגד כל הנך ראיות זהו תורף דבריו בקיצור גדול ריש מילין הלא בספרתו הרואה יראה את הי"ד הגדולה:
ואני בעניי אומר דהדבר מפורסם דהסברא עיקר גדול בכל התורה וכדאמרינן בעלמא אי סברא למה לי קרא. והכא הדבר ברור דלשון כל וכן כלם משפטו ביותר על שנים והוא עיקר משמעות תיבת כל ותיבת כלם ואי חזינן תיבת כל או כלם שאין לישבו תחת שלש וליכא תרי נאמר דלאו דוקא ואשגרת לשון הוא. וכן מהראנ"ח ז"ל שם מייתי מהתוספות בכתובות דף נ"ד עמ"ש לית הלכתא ככל הני שמעתתי דלאו דוקא והגם דכונת התוספות דלא קאי אכל מאי דאתמר לעיל וכמ"ש מרן בכללי הגמרא דף צ"ט ע"ג ה"ה נימא דאע"ג דליכא אלא תרי וכל לאו דוקא. וכן מייתי מהראנ"ח שם מהתוספות בשבת דף כ"ד שפירשו כל הני שמעתתי אבי תרי לחוד ורצונו דלדעת התוספות לאו דוקא ע"ש באורך. ומעתה מה כל החרדה הזו הרי דברי הרמב"ן ומהראנ"ח טעמם ונימוקם עמם מצד הסברא ומשפט הלשון. והכתוב במשלי עושה כלם ה' אף דהמתרגם תרגם תרויהון מ"מ כתיב כלם כיון דאיכא כמה מיני עושר וכמה מיני עוני מינים ממינים שונים ולהכי כתיב עושה כלם ה' לכלול כל המנים ואופנים נבדלים וסוגים חלוקים וזהו לפי פשט הכתוב אמנם דרך דרש יש ליישב הטב ולא אתאן הכא לדרשא. והמשניות כבר כתבנו דלקוצר דעתנו אין ראיה. ואם בשאר ראיות המצא ימצא דלא אפשר למצוא אלא תרי נאמר דלאו דוקא ואשגרת לישן הוא כמ"ש מהראנ"ח עצמו מהתוספות דכתובות דף נ"ד דכל הני שמעתתא לאו דוקא אכל מאי דאתמר וה"נ נאמר דהיכא דליכא תלתא כל לאו דוקא ומוכרח שכך סבר הרב מהראנ"ח בעד התוספות כמדובר. ומרן הקדוש להכי מייתי מהתוספות דמציעא לומר דאשכחן כל על שנים ור"ל דלאו דוקא כל. ומייתי מהתוספות דבש"ס אינו מפורש חלוקת שבויים והתוספות פירשו וכלן על נטושים ושבויים ומאי דקאמר הש"ס לאתויי בורח ממרדין זהו מכח היתור ואינו פירוש וכלן בעצם כאשר ישכיל המסתכל יפה וכן משמע מהתוספות ודברי רבינו יהונתן שהביא יש לדחות ובהכי נתיישבו דברי מרן ז"ל כאשר יראה המעיין ודוק כי קצרתי:
וראיתי להרב החסיד במענה לשון חכמים אות רצ"ב שהוכיח מדברי הרא"ש ספ"ק דברכות גבי ברכות התורה דכל לא תבא פחות משלשה ומטי בה משם מהראנ"ח פרשת חיי שרה וכתב וצריך עיון מפרק המפקיד דף ט"ל תנא וכלן שמין כאריס ומוקי לה תלמודא דאנטושים דר' שמעון בן גמליאל קאי ושם בעי ש"ס לאתויי מאי ומשני לאתויי בורח וכו' נראה דעל שנים לבד שייך לומר וכלן עכ"ל וקצת יש להרגיש דמהראנ"ח יליף לה מהתוספות ואמאי בחר לאתויי מהרא"ש. ותו דלא זכר דמרן בכללי הגמרא יליף מההיא דהמפקיד ומרן יליף לה מהתוספות והוא מהש"ס ותו דפשט דבריו נראה דמפרש וכלן שמין אנטושים ובורח והם שנים ואם כך כונתו קשה דהאיכא שבויין כמ"ש התוספות והם שלשה כמ"ש הרב יד מלאכי. ותו דהרי מהראנ"ח כתב דבתוספות כתובות דף נ"ד כתבו דכל הני שמעתתי לאו דוקא והביאו הוא ז"ל בסמוך אות רצ"א וא"כ למה הצריך עיון מהא דכלן שמין נימא לאו דוקא וככל האמור לעיל:
עלה בידינו דמשמעות תיבת כלם ותיבת כל הוא על שלשה וזמנין דמשכחת על שנים ולאו דוקא כל ואם הוא אגב חלוקות אחרות כההיא דשבועת העדות כל שמות האמורים בלוט כל מלכיא האמור בדניאל מצינו דנאמר כל על אחד נמי כמו שכתבו הריטב"א בחידושיו והרא"ש בתוספותיו שם פרק שבועת העדות גבי כל שמות האמורים בלוט וכן כתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ס"ז וכן כתב הרב מהר"א אלפאנדארי בספר מרכבת המשנה גם בחלוקת כל מלכיא ע"ש פ"ו מהלכות יסודי התורה:
5
ו׳ו. כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן. הכי אמרינן בנזיר דף נ"ו ע"ב ואני בעניי כתבתי בספרי הקטן שער יוסף דף נ"ה ע"ג דהיינו דוקא בתורת חיוב אבל אם בא להזכיר מזכיר וזכור לטוב. ואחר זמן נדפס ספר בני יהודה להרב מהר"י עייאש ושם ראיתי בדף ס"ח שכתב כן. ומ"ש שם ליישב קושית הרב המוסמך מהרח"א בההיא דפסחים דף ק"ד דאמר רב יהודה לרב יצחק בריה רברבנותיה דמר גרמא ליה דלא תימא שמעתא מפומיה דהתם קפיד דלא זכה לשמעה מפי עולא גופיה אלא ע"י אחרים דאינו דומה שומע מפי הרב דייקא נמי דקאמר דלא לימא שמעתא מפומיה ולא קאמר משמיה ע"ש. עם האדון הסליחה דאין בזה שמועה או דין מסברא רק ראיה בעלמא ובכגון זה הרב והתלמיד שקולא"י נינהו. ומאי דדייק לאו דוקיא הוא דהשתא נמי מצי למימר שמעתא משמיה דעולא ומי מעכב על ידו. אבל דייק דלא תימא שמעתא מפומיה דאי נמי את אמרת משמיה. אחריני לא אמרי משמך כיון דלא אמרת מפומיה. ותו לא זכר מ"ש בחגיגה דף ט"ו קב"ה קאמר שמעתא מפומיהו דרבנן ומפומיה דר' מאיר לא קאמר. ויש לצדד. ומה שתירץ עוד דלא מרה דשמעתתא הוא אינו מחוור. ומה שגמגם על תירוץ הרב בני חיי לק"מ דמילתא פסיקתא היא דלא אמר שמעתא מפומיה דעולא אבל הנמשך מזה דלא יזכירו את שמו הא לאו מילתא פסיקתא. ודברי הרב בני חיי נכונים ונאמנו מאד:
והרב החסיד ביד מלאכי מסכים הולך למ"ש אני הצעיר ע"ש אות ש"ם. ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד דף קכ"א. ובספר הקטן פתח עינים שם בנזיר ודוק:
ואחר זמן רב זיכני ה' ובאו לידי כללי רבינו בצלאל כ"י וראיתי לו ז"ל שכתב וז"ל מנהג האמוראין היה שלא היו מזכירין כל שעה אלא בעל שמועה הראשון בלבד אבל לפרקים היו מזכירין כל בעלי השמועות עד שמגיעין לראשון כן כתב הראב"ד ז"ל בחידושיו למסכת ע"ז דף י"ו ע"ב אההיא דאמרינן התם מיני ומינך תסתיים שמעתתא פירוש בשם אומרה דהכי הוה דרב חמא בר גוריא קבלה מרב ורבה בר ירמיה קבלה מרב חמא כפרש"י ז"ל והקשה הוא ז"ל רבה בר ירמיה איך לא הזכיר שמו של רב חמא ותירץ כי שמא מנהג האמוראין היה שלא היו מזכירין וכו' עכ"ל ולכארה קשה מההיא דנזיר דקמאי ובתראי אמרינן ואפשר דההיא בשמעתא דאתמרא בי תלתא אך אי הוו תרי אין חיוב אלא הראשון ודוחק אי נמי הא דקמאי ובתראי אמרינן אינו חיוב אלא מנהג טוב. ולפ"ז יש לקיים גירסת הירושלמי פ"ק דשבת ראשון ראשון או אחרון אחרון וכמו שהביאה הגמי"י וא"צ לגרוס כמ"ש בשערי. וכפי מ"ש הראב"ד א"ש ההיא דפסחים דף ק"ד וניחא טובא ע"פ דברי הרב בני חיי שמנהגם להזכיר הראשון ודוק כי קצרתי:
והרב החסיד ביד מלאכי מסכים הולך למ"ש אני הצעיר ע"ש אות ש"ם. ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד דף קכ"א. ובספר הקטן פתח עינים שם בנזיר ודוק:
ואחר זמן רב זיכני ה' ובאו לידי כללי רבינו בצלאל כ"י וראיתי לו ז"ל שכתב וז"ל מנהג האמוראין היה שלא היו מזכירין כל שעה אלא בעל שמועה הראשון בלבד אבל לפרקים היו מזכירין כל בעלי השמועות עד שמגיעין לראשון כן כתב הראב"ד ז"ל בחידושיו למסכת ע"ז דף י"ו ע"ב אההיא דאמרינן התם מיני ומינך תסתיים שמעתתא פירוש בשם אומרה דהכי הוה דרב חמא בר גוריא קבלה מרב ורבה בר ירמיה קבלה מרב חמא כפרש"י ז"ל והקשה הוא ז"ל רבה בר ירמיה איך לא הזכיר שמו של רב חמא ותירץ כי שמא מנהג האמוראין היה שלא היו מזכירין וכו' עכ"ל ולכארה קשה מההיא דנזיר דקמאי ובתראי אמרינן ואפשר דההיא בשמעתא דאתמרא בי תלתא אך אי הוו תרי אין חיוב אלא הראשון ודוחק אי נמי הא דקמאי ובתראי אמרינן אינו חיוב אלא מנהג טוב. ולפ"ז יש לקיים גירסת הירושלמי פ"ק דשבת ראשון ראשון או אחרון אחרון וכמו שהביאה הגמי"י וא"צ לגרוס כמ"ש בשערי. וכפי מ"ש הראב"ד א"ש ההיא דפסחים דף ק"ד וניחא טובא ע"פ דברי הרב בני חיי שמנהגם להזכיר הראשון ודוק כי קצרתי:
6
ז׳ז. כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. [כן] כתב הרב כנה"ג בסוף הכללים נפרדים וכתב הרב החסיד ביד מלאכי אות גש"ם על הרב כנה"ג ולא אמר דבר בשם אומרו. ואני אפרש דכלל זה הוא מהשלטי הגבורים פ"ק דע"ז בשם ריא"ז ובספר באר שבע דף צ"ב ג' הקשה עליו מכמה דוכתי עכ"ל הרב יד מלאכי. ומ"ש ולא אמר דבר בשם אומרו הוא אגב שטפיה דמי לנו גדול מהרב כנסת הגדולה דאמר שמעתתא מפומיהו דכלהו רבנן. וזה אין ספק דהיה השמטת המעתיק או המדפיס:
ואשר רמי אנפשיה לפרש לנו מרא דשמעתתא לא היה צריך לזה דכבר הרב כנה"ג עצמו בשיירי א"ח סימן ש"א אמר דבר משום אמרו וכתב נמי דהרב באר שבע הקשה עליו מכמה מקומות ע"ש. ואחד הרואה שם בשלטי הגבורים אחרי דברי ריא"ז כתב ועיין פרק חבית וכונתו דשם פרק חבית בשה"ג רמז כמה סוגיות שהם להפך ע"ש:
ואשר רמי אנפשיה לפרש לנו מרא דשמעתתא לא היה צריך לזה דכבר הרב כנה"ג עצמו בשיירי א"ח סימן ש"א אמר דבר משום אמרו וכתב נמי דהרב באר שבע הקשה עליו מכמה מקומות ע"ש. ואחד הרואה שם בשלטי הגבורים אחרי דברי ריא"ז כתב ועיין פרק חבית וכונתו דשם פרק חבית בשה"ג רמז כמה סוגיות שהם להפך ע"ש:
7
ח׳ח. כדי. כתבו הרב באר שבע ומהרש"ל דרש"י פירש שם חכם והביא דברי מהרש"ל הרב יבין שמועה כלל כ"ג. והרב סדר הדורות הביא אחד עשר מקומות שנזכר זה בש"ס ולא נמצא בשום אחד מהם דרש"י פירש שם חכם. ומה שכתוב בפירש"י דגיטין דף פ"ה כדי שם חכם. אני בעניותי בספרי הקטן פתח עינים שם בגיטין שפר קדמי דאינו מרש"י והכרחתי הדבר לדעתי הקצרה ע"ש. ומצאתי בספר ישן כ"י שני פרקים מהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה שלא נדפסו והם ביאור מילות חמורות שבתלמוד ושם פירש ואמרי לה כדי פירוש שלא נזכר בו שם חכם עכ"ל והוא כפירוש הפשוט שכתב הליכות עולם:
8
ט׳ט. כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ראיתי בכללי מהר"ם דאנון כ"י שהיה תלמיד הגאון מהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה וז"ל שמעתי ממורי הרב רבי יצחק אבוהב שקבל מרבו הרב ר' יצחק קנפנטון זלה"ה טעם הדבר בקבוע כי אולי הסכים דעתו ליקח מן הקבוע מאחר שהדבר הוא על צד הבחירה כי אולי בחר בזה הקבוע אבל דפריש מרובא פריש אין הדבר תלוי בבחירה אלא במציאות כי יותר יקרה כשימצא אוקיא של כסף שנאמר שמן העשיר נאבדה שיש לעשירים כסף הרבה יותר ויותר מן העני שאין לו מה שצריך לאכול:
9
י׳י. כבוד אשה לבעלה. הרב עיר וקדיש על ארע"א אות של"ג נסתפק אם הוא דאוריתא ונטה דעתו דהוי מדאוריתא ממ"ש אתה ואמך חייבים בכבודו ומשמע קצת דהוי מדאוריתא וכלשון הזה כתב הרב מהר"ר מרדכי אצבאן ז"ל בספר זובח תודה דף ל"ד ע"ב ע"ש וכן הסכים בספר אשד הנחלים דהוי מדאוריתא גם הרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרות זהב לו הביא ראיה דהוי מדאוריתא. והמעיין יראה דאין ראיותיהם ראיות וכבר אני בעוניי כתבתי בספרי הקטן חיים שאל סימן כ"ח והבאתי דברי קצת אחרונים וכתבתי שם דנעלם מהרבנים ז"ל שהרמב"ם פט"ו דאשות כתב וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה וכו' וכן ציוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא וכו' ע"ש הרי דהרמב"ם כתב דהוי מדרבנן ושם הארכתי בזה בס"ד ומשם באר"ה דאין ראיות של הרבנים ז"ל מכריחות כאשר כתבתי באר"ש נכוחות. ועמ"ש אני בעניי לקמן מערכת למ"ד אות י"ט ודוק הטב וברור:
10
י״איא. כבודו מחול. שאמרו גבי אב ורב היינו דוקא כבודו ולא בזיונו דעל בזיונן אין מחילה כמ"ש הריב"ש סימן ל"ג והרב כנה"ג הביאו בי"ד סימן ר"ם בשם צפחת המים ותמהני שלא הביא שהם דברי הר"ן ספ"ק דר"ה ופסקים וכתבים סימן קכ"ז והריב"ש עכ"ל הרב החסיד במענה לשון חכמים אות רצ"ה וק"ק דהו"ל לומר שהרב כנה"ג עצמו הביאם בסימן רמ"ד לענין כבוד חכם ובסימן של"ד בסופו כתבה בכנה"ג משם הריב"ש סימן ל"ג וכן סימן ר"מ אות ל"ז הזכיר תשובות הריב"ש סימן ל"ג סמוך לדברי צפחת המים. ומה גם שהרב מענה לשון כלל שניהם אב ורב ועל זה תמה על הכנה"ג והול"ל שהביאם גבי חכם ודברי צפחת המים הם גבי אב. גם תשובת הריב"ש סימן ל"ג שרמז הרב כנה"ג ליתא בסימן ל"ג אלא בסימן ר"ך כמ"ש בכנה"ג סימן רמ"ד והרב מענה לשון נמשך אחר כנה"ג סימן של"ד ור"ם שכתבה מהריב"ש סימן ל"ג. ואני בעניי הארכתי בענין זה ובדברי קצת האחרונים בהגהותי כ"י לי"ד סימן ר"ם ועמ"ש בספרי הקטן ברכי יוסף שם בס"ד והרב דינא דחיי לאוין י"ב הביא מתשובות הריב"ש סימן ר"ך ועמ"ש בספר הקטן פתח עינים על יומא דף כ"ג ע"ש:
11
י״ביב. כבוד חכמים. מדאוריתא וכדאמרינן בעלמא עשה דכבוד תורה עדיף. דהא ר"ע דריש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכתיב ואהבת את ה' אלהיך וגם רבי נחמיא העמסוני היה דורש ואהבת את ה' לרבות ת"ח אבל כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש דכבוד שאני וכמ"ש מהרי"ל בריש תשובותיו. והגאון בעל הלכות מנה למ"ע מתרי"ג יראת תלמידי חכמים ואף שהרמב"ם השיגו בספר המצות בשרש שני כבר כתב הרשב"ץ דגם הרמב"ם מודה שהוא מדאוריתא רק שסובר שאינו נכלל במצות במספר תרי"ג וכמ"ש מהראנ"ח בשו"ת מים עמוקים סימן ס"ט והביא דבריו הרב תוספת דרבנן ביראת ת"ח אות קנ"ב. ומיהו רש"י בשבועות דף ל' פירש עשה דכבוד תורה את ה' אלהיך תירא ע"ש ולא נקט ואהבת את ה' אלהיך דניחא ליה למנקט מאי דאתמר בפירוש בש"ס. ותו דיותר מתיחס הכבוד אצל היראה מאצל אהבה. ועוד יש לצדד בזה ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ט"ו באורך:
והרב ספר חרדים כתב יראת ת"ח ואהבתם במצות התלויות בלב בענף מצוה ועמ"ש זובח תודה למהר"ם אצבאן דף י' ע"ב:
והרב ספר חרדים כתב יראת ת"ח ואהבתם במצות התלויות בלב בענף מצוה ועמ"ש זובח תודה למהר"ם אצבאן דף י' ע"ב:
12
י״גיג. כבוד אשת אב. אמרו פרק הנושא עמ"ש רבינו הקדוש הזהרו בכבוד אמכם וקאמר דאשת אב הואי ופריך אשת אב נמי דאוריתא וכו' ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא. וחזה הוית עיר וקדיש על ארע"א אות של"ז שכתב לאחר מיתה הוי מדרבנן כמבואר פרק הנושא דף ק"ג עכ"ל ואינו מבואר בש"ס. רק שהטור סימן ר"ם כתב דאחר מיתה איכא מצוה וכתב מרן שלמד כן מדרבינו הקדוש הוא ציוה שיכבדוה לאחר מיתה. ומרן בש"ע כתב ומ"מ דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה. וא"כ לא הי"ל להרב לומר דאחר מיתה הוי מדרבנן מאחר שמרן נקט לה בהאי לישנא דבר הגון לכבדם מוכח דסבר דליכא מצוה דרבנן רק הוא דבר הגון וגם מצוה שכתב הטור סבר מרן דלאו מצוה גמורה. ומה שהקשה הרב עיון יעקב בזה אני בעניי תרצתי בספרי הקטן פתח עינים שם פרק הנושא ע"ש בס"ד:
וראה ראיתי בפירוש רבינו אפרים על התורה כתיבת יד ובסוף כל פרשה כתוב נימוקי רבינו אלעזר מגרמיזא בעל הרקח ושאר גדולים ושם כתוב וז"ל את אביך לרבות אשת האב אף לאחר מיתת האב עכ"ל ובתחילת ההשקפה נראה הפך הש"ס. אמנם אפשר דמפרש בש"ס הני מילי מחיים כלומר דהוה ס"ד לפרש מחיים וקמ"ל רבי דהרבוי הוא אף לאחר מיתה. ואין זה משמעות הש"ס. דנראה דכונת הש"ס דהרבוי הוי דוקא מחיים כמ"ש הטור. א"נ אפשר דמצוה איכא כמ"ש הטור והוא אסמכתא בעלמא מ"ש אף לאחר מיתת האב. ולפי זה קרוב לשמוע דסבר דהוי מצוה מדרבנן כמ"ש הרב החסיד ז"ל:
וראה ראיתי בפירוש רבינו אפרים על התורה כתיבת יד ובסוף כל פרשה כתוב נימוקי רבינו אלעזר מגרמיזא בעל הרקח ושאר גדולים ושם כתוב וז"ל את אביך לרבות אשת האב אף לאחר מיתת האב עכ"ל ובתחילת ההשקפה נראה הפך הש"ס. אמנם אפשר דמפרש בש"ס הני מילי מחיים כלומר דהוה ס"ד לפרש מחיים וקמ"ל רבי דהרבוי הוא אף לאחר מיתה. ואין זה משמעות הש"ס. דנראה דכונת הש"ס דהרבוי הוי דוקא מחיים כמ"ש הטור. א"נ אפשר דמצוה איכא כמ"ש הטור והוא אסמכתא בעלמא מ"ש אף לאחר מיתת האב. ולפי זה קרוב לשמוע דסבר דהוי מצוה מדרבנן כמ"ש הרב החסיד ז"ל:
13
י״דיד. כבוד אשת חבר בחיי בעלה. מדברי רש"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן ריש פרק שבועת העדות משמע דיש מצוה לכל הפחות דרבנן לכבדה. וכ"כ הריטב"א בחידושיו שנדפסו מחדש שם דכבוד אשתו של חבר מדרבנן. ודלא כהרב כנה"ג י"ד סימן רמ"ד הגה"ט אות ד' דכתב דהוא מתורת חסידות וכמו שכתבתי אני בעניי ודקדקתי על דברי קדשו בספר הקטן ברכי יוסף ח"מ בסימן טו"ב. הן אמת דהרב כנה"ג כתב כן לישב דעת הפוסקים שהשמיטוה ע"ש. אמנם אפשר דלאחר מיתה הוא מתורת חסידות ואיכא למיחש דמסתתמן טענת בעל דינה ומשו"ה השמיטוהו הפוסקים. אבל בחיי בעלה הוה קם להדיא וכבר ידעי כ"ע דצריך לכבד לת"ח וה"ה לאשתו ולא יסתתמו טענת בעל דינה וזה לא צריכא למימר ולא היו צריכים הפוסקים להביאה ועמ"ש הרב שפתי כהן משם אגודת אזוב ומ"ש עליו ע"ש. וזה נכלל במ"ש בברכי יוסף דף ס"ד ע"ב ותו שהמדקדק בדברי הרשב"א והר"ן וכו' אלא שקצרתי כאשר יראה המעיין. ונמצא דעיקר דברי הרב כנה"ג נכונים בטעם הפוסקים שהשמיטוה מפני שהיה מתורת חסידות אך הול"ל דהיה אחר מיתה כמ"ש רש"י וסיעתו וגם התוספות כתבו שמא היה אחר מיתה. וסברו הפוסקים דאין לעשות חסידות זה דמסתתמן וכו'. ובחיי בעלה איכא מצוה ולא מסתתמן וזה פשוט א"צ לכתבו הפוסקים. אמנם מהרב כנה"ג נראה דאף בחיי בעלה אין מצוה שאם כיוין להאמור הו"ל לאודועי ולא לסתום כל כך. ועמ"ש מהר"י באורים דמסכי"ם הולך למ"ש והרב ב"ח י"ד סימן רמ"ב כתב משם מהר"ם מינץ דכל שהיא אלמנת ת"ח יש מצוה לכבדה:
עלה בידינו דמבואר מפי גדולי עולם דאשת חבר בחיי בעלה מצוה לעשות לה כבוד והוא מצוה דרבנן לכל הפחות. ורבינו האר"י זצ"ל כתב דאין חיוב לעמוד לפני אשת חכם ולא לעשות לה הדור והמצוה הוא יראה לבד עיין בשער המצות סודן של דברים. ואחר זמן ראיתי דברי הרב שאלת יעבץ ח"ב סימן קל"ה מ"ש בזה והרואה יראה שיש להעיר במ"ש עיין בדבריו ודוק:
עלה בידינו דמבואר מפי גדולי עולם דאשת חבר בחיי בעלה מצוה לעשות לה כבוד והוא מצוה דרבנן לכל הפחות. ורבינו האר"י זצ"ל כתב דאין חיוב לעמוד לפני אשת חכם ולא לעשות לה הדור והמצוה הוא יראה לבד עיין בשער המצות סודן של דברים. ואחר זמן ראיתי דברי הרב שאלת יעבץ ח"ב סימן קל"ה מ"ש בזה והרואה יראה שיש להעיר במ"ש עיין בדבריו ודוק:
14
ט״וטו. כלאי זרעים. כתב הרב משנה למלך ריש פ"א מהלכות כלאים ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים וכו' עמ"ש מרן ועיין פרק השוכר את הפועל דף ס"ד דאמרינן דרבנן פליגי עליה דרבי עקיבא ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזהו הפך מ"ש מרן דלרבנן איסורא איכא ויש לישב בדוחק עכ"ל:
ואנן בדידן אשר עד כה ברכנו ה' שנדפסו חידושי ע"ז להריטב"א הן לו ראינו ראיה מהימנא להריטב"א שכתב שם וז"ל אי רבנן מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי שרי נראה לומר דבשל גוי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאלו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת עכ"ל ואם הרב מש"ל היה רואה דברי הריטב"א נחה דעתו דעת עליון. ואני בעניי הארכתי בזה בברכי יוסף י"ד סימן רצ"ה ואנכי עמדתי גם על דברי הריטב"א בחידושי קדושין ע"ש באורך:
ואנן בדידן אשר עד כה ברכנו ה' שנדפסו חידושי ע"ז להריטב"א הן לו ראינו ראיה מהימנא להריטב"א שכתב שם וז"ל אי רבנן מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי שרי נראה לומר דבשל גוי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאלו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת עכ"ל ואם הרב מש"ל היה רואה דברי הריטב"א נחה דעתו דעת עליון. ואני בעניי הארכתי בזה בברכי יוסף י"ד סימן רצ"ה ואנכי עמדתי גם על דברי הריטב"א בחידושי קדושין ע"ש באורך:
15
ט״זטז. כל פטורי דשבת פטור אבל אסור. הרב ארעא דרבנן הביא מהמרדכי פ"ק דתעניות דה"ד בשבת אבל בעלמא פטור ומותר ע"ש אות קי"ז ועמ"ש בהגהות מרדכי ספ"ק דערובין שכתב בכלאים פטור אבל אסור. ועמ"ש הרב מהר"י עייאש בעפרות זהב אות ל"ח שסתר כלל זה. ולעיל אות כ"ו קיים אותו והשיג על אחרונים. ואפשר שזה רמז פה וכתב ועיין לעיל אות פ"ה ששם באות כ"ו דקאי על אות פ"ה קיימו וכאן חזר בו. שוב ראיתי להרב יד מלאכי הפליא עצה הגדיל תושיה הן הראנו את עושר כבוד בקיאותו ואסף איש טהור מקמאי ובתראי איש איש ממקומו דגם בשאר מילי סברי פטור אבל אסור וגם בדברי הרמב"ם יש מי שסובר כן ותמה על הרב הליכות אלי סימן תרמ"ט שלא הביא אלא דברי המרדכי דתעניות עיין שם באריכות. והרב ארעא דרבנן צדיק עת"ק אשר חזה למז"ה בספר הליכות אלי ולא זכר שר אמבוהא דספרי ועמ"ש לפנים דף נ' ע"ב להליץ קצת בזה בעד מרן והרב כנה"ג ע"ש ויש להרגיש על הרב יד מלאכי שלא השיג גם על הרב ארעא דרבנן:
16
י״זיז. כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק. דאמרינן בש"ס. ראיתי להרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סימן תקי"ג שכתב בהקדמה שלישית דמדברי הרשב"א נראה שאינו מחלק בין דאוריתא לדרבנן וקשה דמפורש בעירובין דף מ"ו דההיא דמייתי הרשב"א מנדה דף ז' ודף ט' דאמרו כדאי הוא ר"א וכו' היינו דוקא בדרבנן ע"ש ובפירש"י. וכיוצא בזה שפיר קמותיב הרב שפתי כהן סימן רמ"ב בקונטריס הוראה על הרב ב"ח. וכן תמצא לגדול דורנו הרב דברי אמת בקונטריסים דף מ"ז דהשיג על הרב ט"ז י"ד סימן רצ"ג וקצת אחרונים. וכבר קדמו להרב מהר"י בכר דוד להשיג על הרב ט"ז הגאון הרב ש"ך בספרו הנחמד נקודות הכסף שם בי"ד סימן רצ"ג ע"ש. וגם הרב מהר"ם בולה בספר הבהיר גט מקושר סימן כ"ה אות ס' הקשה על מהרד"ך ומהרימ"ט שכתבו כן מדעתם. ועמ"ש הרב הגדול מהר"ם ן' חביב בכלליו כלל ו' ובכפות תמרים דף י"ט:
17
י״חיח. כל ת"ר היא בריתא שגורה בפי הכל. כמ"ש לעיל מערכת בי"ת אות כ"ו. והרב גופי הלכות אות פ"ז כתב גם כן בריתא שכתובה בלשון ת"ר ידועה לכל כמו משנה כ"כ הרב בצלאל בכלליו עכ"ל ובכללי הרב בצלאל הנזכרים כ"י כתוב שם שכ"כ תוספות שאנץ פרק כיצד הרגל והושמט מספר גופי הלכות. ועוד ראיתי לרבינו בצלאל הנזכר בכלליו כ"י שכתוב שם במקום אחר וז"ל בפרק אין צדין משמע דת"ר עדיפא דקאמר התם דף כ"ו ע"ב אמר אביי כותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני וכו' וקשה דמאי אולמיה דהאי מאידך בריתא אלא משום דת"ר היא עדיפא והרא"ה תירץ שם בענין אחר. ובתוספות שאנץ פרק כיצד הרגל הרבה בריתות יש שאינם ידועים לאמוראים והרבה פעמים אמוראים חולקין ואומר עליה התלמוד תניא כותיה דפלוני ות"ר ידוע לכל כמו משנה ועל כן פריך התם לימא הלכה כסומכוס אעפ"י שהיא בריתא כיון שהיא שנויה בת"ר עכ"ל וזה סמך גדול למה שכתבתי בעניותי במ"א ורמזתיו לעיל שהרמב"ם פסק כבריתא דמתניא בלשון ת"ר והיינו כמ"ש הרב הנזכר דמשו"ה קאמר הש"ס מסתברא כרבה בר רב הונא מדקתני וכו' ודוק:
18
י״טיט. כופר האמורא שלא אמר כך. והוא עומד בסברתו אלא כופר בהם שלא נקשה לו ודכותה פ"ק דקמא אמר עולא אמר ר' אלעזר גובין מן העבדים וכו' וא"ל רב נחמן לעולא אמר ר"נ אפילו מיתמי הרי שהיה כופר במה ששמע מרבותיו כדי שלא יקשו לו. הריטב"א במגילה על ההיא דמקריבין אעפ"י שאין קלעים וכו' עכ"ל הרב הגדול רבינו בצלאל בכלליו כ"י:
והן עתה חדשות מעתה עלו זה חידושי מגילה להריטב"א בדפוס ושם אני מוצא הלשון כמ"ש הרב הנזכר בדף יו"ד מהש"ס. אבל הלשון שהביא מקמא הוא מוטעה. ואינו מובן ג"כ מה יוכיח הוכח. אבל הדבר מבואר בש"ס קמא דף י"א ע"ב והכי אתמר אמר עולא אמר רבי אלעזר הלכתא גובין מן העבדים א"ל רב נחמן לעולא א"ר אלעזר אפים מיתמי לא מיניה. ואמרו שם ריש דף י"ב לבתר דנפק א"ל עולא הכי א"ר אלעזר אפילו מיתמי אמר ר"נ אשתמטי עולא ופירש"י עולא נשמט ממני וירא וכו' ומתירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות עכ"ל והרי הדבר מבואר טובה תוכח"ת את כל ונוכחת. והריטב"א הביא עוד ראיה שעומד במשנתו אלא שכופר בדבריו שלא נקשה לו כדאיתא ריש פרק בתרא דמכות גבי לא תעשה שקדמו עשה ע"ש:
והן עתה חדשות מעתה עלו זה חידושי מגילה להריטב"א בדפוס ושם אני מוצא הלשון כמ"ש הרב הנזכר בדף יו"ד מהש"ס. אבל הלשון שהביא מקמא הוא מוטעה. ואינו מובן ג"כ מה יוכיח הוכח. אבל הדבר מבואר בש"ס קמא דף י"א ע"ב והכי אתמר אמר עולא אמר רבי אלעזר הלכתא גובין מן העבדים א"ל רב נחמן לעולא א"ר אלעזר אפים מיתמי לא מיניה. ואמרו שם ריש דף י"ב לבתר דנפק א"ל עולא הכי א"ר אלעזר אפילו מיתמי אמר ר"נ אשתמטי עולא ופירש"י עולא נשמט ממני וירא וכו' ומתירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות עכ"ל והרי הדבר מבואר טובה תוכח"ת את כל ונוכחת. והריטב"א הביא עוד ראיה שעומד במשנתו אלא שכופר בדבריו שלא נקשה לו כדאיתא ריש פרק בתרא דמכות גבי לא תעשה שקדמו עשה ע"ש:
19
כ׳כ. כלל ופרט המרוחקין הוי ככלל ופרט וכלל. ריבוי ומיעוט היכא דמקרבי הוי ככלל ופרט וכלל. וריבוי ומיעוטי היכא דמרחקי הוי כריבוי ומעוט וריבוי. חידושי הר"ן לסנהדרין פרק נגמר הדין. קמייתא יליף לה מדאמרינן השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי ע"ז דדמו ליה בכל מילי ותרי בתריתא יליף להו מדאמרינן התם בסמוך ור' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי וכי אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינן אלא ע"ז דדמי ליה בכל מילי. כללי רב"א כ"י:
20
כ״אכא. כל שהוא. אמר רב"א בכלליו כ"י כשאומר במשנה שעור ומכנהו בלשון מעט הוא יותר שיעור מכל שהוא. כ"כ הרשב"א ז"ל על ההיא דפ"ב דמקואות המניח כלים בראש הגג לנגבן אם יש בו כמעט מים הריב"ש סימן פ"ג. ולפעמים מזכיר כל שהוא ולאו דוקא אלא שיעור יש לו. תוספות ס"פ לא יחפור דף כ"ז ע"ב. ובפ"ק דערובין וכמה כל שהו וכתוב בחידושי הריטב"א שם וז"ל משום דאשכחן בכמה דוכתי בתלמוד כל שהו דאית ליה שיעור בעי הכא כמה הוי. ובבתרא דף ק"ן ע"א מסיק דכל היכא דתני כל שהוא לית ליה שיעורא. ובקדושין פ"ק האריכו התוספות בענין כל שהו. ובפ"ב דביצה כל שהו דאית ביה כזית עכ"ל רבינו בצלאל אשכנזי ועיין גופי הלכות אות רס"ה:
21
כ״בכב. כדי נסבה. אמר רב"א בכלליו כ"י לפעמים אומר בגמרא כדי נסבה ופירושו לחנם ובלא אמת. כ"כ הרב המגיד פי"ט מהלכות שבת:
22
כ״גכג. כללות. מר ניהו רב"א בכלליו כ"י כתב אע"ג דאמרינן אין למדין מן הכללות וכו' כל היכא דלא אשכחן בהדיא דנפקי מכללא סמכינן עליה. הר"ן בגיטין פרק שאחזו. והרא"ש כתב פרק שבועת הדיינים וז"ל לא אמרו אין למדים אלא היכא דמוכחא מילתא במתניתא או בגמרא אבל אנן לית לן לשבושי כללי דמסרו לנו רז"ל דא"כ אין לדבר סוף ולא נסמוך על תלמוד ערוך שבידינו שהרי רובו כללות ועמ"ש מהר"י ן' מיגש בתשובות סימן פ"א ודוק:
23
כ״דכד. כל שכן. לא שייך לומר כל שכן אלא כד הוו בחד אנפא כ"כ הרשב"א בחידושיו פרק הרבית שרצה להוכיח מההיא דאמרינן התם דף ס"ד ע"ב מ"ד הלוהו כ"ש הלויני ודור בחצרי כדברי הרמב"ם שכתב דאף בהלויני אם עבר ודר אין צריך להעלות לו שכר ולאו רבית קצוצה הוא ואע"ג דאדעתא דהכי אוזפוה מעיקרא דאי לא תימא הכי לית להו חד אנפא דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית לית ביה ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא. רב"א בכלליו כ"י:
24
כ״הכה. כדרבי פלוני. אמר רב"א בכלליו כ"י לפעמים אומר התלמוד כדרבי פלוני והויא משנה כההיא דפרק המוכר את הספינה דף פ"ו ע"ב כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין והוא משנה בפרק שתי מדות. או פסוק כההיא דכתובות ויבמות כדאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך אלא משום דמרגלא בפומיה. הר"ן בחידושיו לפרק הספינה עד כאן דברי רב"א. וכיוצא בזה כתבו המפרשים פ"ד דאבות דתנן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך דהוא פסוק אלא דהיה שגור בפיו אמנם שם יש גירסא אחרת כמו שתראה שם להרב תי"ט:
25
כ״וכו. כהן גדול אינו מעיד זולת עדות שהיא למלך. כמ"ש הרמב"ם כתב הרב הגדול המבי"ט בספרו הבהיר קרית ספר פ"ה מהלכות כלי המקדש דהיינו מדרבנן. אמנם לי הפעוט נראה דהוי מדאוריתא כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף פ' ע"ש:
26
כ״זזך. כתובת קעקע. הא דאמרו במכות דף כ"א אסור לאדם ליתן אפר מקלה ע"ג מכתו משום כתובת קעקע ורב אשי התיר משום דמכתו מוכחת עליו ומוכח דגם בלא צורת אותיות איכא משום כתובת קעקע כתב הריטב"א בחידושיו למכות שם דהוי מדרבנן. וכן כתב בשו"ת מעיל צדקה סימן ל"א דהוי מדרבנן וכן עיקר וכמ"ש הריטב"א ז"ל שהבאתי אבל מ"ש שם הרב מעיל צדקה דמאן דאסר היינו אם נעשה על גבי מכתו כמין אות לא נהירא דסתמא קאסר. והרב הנזכר נסתפק אם בעינן שתי אותיות והסכים מסברא דאפילו אות אחת ע"ש והרב מהר"י אלפאנדארי ז"ל במוצל מאש דת סימן נ"א גבי אלו דברים שאין להם שיעור נסתפק אם הוא בכל שהוא או בעינן כתב ע"ש:
ואשתמיט מינייהו דברי הרב החינוך במצוה זו שכתב ועובר על זה וכתב אפילו אות אחד בכל מקום שבגופו וכו' לוקה ע"ש ולשון הרמב"ם בספר המצות ורבינו ירוחם דנקטי רושם לאו דוקא ובמ"א כתבתי בזה בס"ד. ואחר זמן ראיתי להרב יעב"ץ בלחם שמים ח"ב שילהי מכות שגם הוא נסתפק בענין זה ונעלמו ממנו דברי הרב החינוך הנזכר:
ואשתמיט מינייהו דברי הרב החינוך במצוה זו שכתב ועובר על זה וכתב אפילו אות אחד בכל מקום שבגופו וכו' לוקה ע"ש ולשון הרמב"ם בספר המצות ורבינו ירוחם דנקטי רושם לאו דוקא ובמ"א כתבתי בזה בס"ד. ואחר זמן ראיתי להרב יעב"ץ בלחם שמים ח"ב שילהי מכות שגם הוא נסתפק בענין זה ונעלמו ממנו דברי הרב החינוך הנזכר:
27
כ״חכח. כהן אינו מטמא לאברים. כמו שדרשו רז"ל לה יטמא ולא לאבריה ושמעתי שהרב המובהק המקובל מהר"ר אברהם ן' מוסה זלה"ה היה מקשה דמדברי רש"י בסוטה דף ג' סוף ע"א מוכח דאינו מטמא לאבריה כשהיא חיה ומסוגית נזיר דף מ"ג מבואר דאף כשמתה אינו מטמא לאבריה זולת שדרה וגולגולת:
28
כ״טכט. כשתמצא לומר. לעיל במערכת אלף אות נ"ב כתבתי בעניותי דהגאונים והרמב"ם שסברי דכל את"ל פשיטותא מפרשי כפירוש הרב ספר יוחסין כשתבא לתמצית הדברים:
ומצאתי בספר ישן נושן כ"י שני פרקים מהקדמת פירוש המשנה להרמב"ם שלא נדפסו והם ביאור מילות חמורות שבתלמוד ושם כתוב וז"ל כשתמצא לומר כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים עכ"ל עלץ לבי. וחזיתיה לדעתיה דמר רב כהנא בספר המפואר והמשובח יד מלאכי אות של"ג. לחלק יצא בין כשתמצי ביוד לכשתמצא באלף ע"ש באורך ואני בעניי לא שמיע לי:
ומצאתי בספר ישן נושן כ"י שני פרקים מהקדמת פירוש המשנה להרמב"ם שלא נדפסו והם ביאור מילות חמורות שבתלמוד ושם כתוב וז"ל כשתמצא לומר כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים עכ"ל עלץ לבי. וחזיתיה לדעתיה דמר רב כהנא בספר המפואר והמשובח יד מלאכי אות של"ג. לחלק יצא בין כשתמצי ביוד לכשתמצא באלף ע"ש באורך ואני בעניי לא שמיע לי:
29