עין זוכר, מערכת וAyin Zokher, Letter Vav

א׳א. ונילף מינה. קאמר הש"ס כמה זמני וזמנין דקאמר שאני התם דגלי קרא. קבלנו דאי מאי דגלי קרא מסייע לסברא או שסברתנו לא מכרעא דיש צדדים לכאן ולכאן וגלי קרא כחד צד אז אמרינן ונילף מינה אבל היכא דגלי קרא שהוא הפך הסברא אז אמרינן אין לך בו אלא חידושו ושאני התם דגלי קרא כ"כ הרב הגדול מהר"י זאבי זלה"ה בלימודיו לימוד רכ"ג דף קכ"ג ע"ג:

ב׳ב. ורמינהי. לא רמי הש"ס מתניתין ובריתא דפשוט דפליגי כ"כ הרב המגיד פ"ב דגניבה וכתב עלה הרב החסיד בספר יד מלאכי אות רמ"ח וז"ל ואף בתרי סתמי דמתניתין פ"ב דהוריות דקשיין לא רמינן בגמרא. והרמב"ם ורבינו עובדיה מתרצי עכ"ד ואין דמיונו עולה יפה דבפ"ב דהוריות התירוץ פשוט לש"ס ולא הוצרך לאומרו. וזה הוא כאחד מן הקושיות שמקשים התוספות והראשונים בש"ס ובמשנה ומתרצי דהענין ההוא היה פשוט לבעלי הש"ס ומשום הכי לא נזכר בש"ס. אמנם דברי הה"מ הם ברומיא דליכא פירוקא. ויש לצדד דכונתו דדבר פשוט לא איירו ביה בין דאיכא שינויא בין דליכא שינויא:

ג׳ג. ויידא אמר דא. הוא לשון ירושלמי בכמה דוכתי והרב שיירי בכללים כתב דהוא שם חכם וכד הוינא טליא הבאתי מכמה מקומות בירושלמי דמוכח דאינו שם חכם וכן פירשו המפרשים והדבר קשה על הרב כנה"ג. ואחר שנים רבות נדפס ספר יד מלאכי וראיתי להרב שהשיג עליו כן באות נ"ד. וכבר בקונטריס שם הגדולים חלק א' במערכת וי"ו כתבתי בזה בס"ד. ועיקר תמיהתו של הרב יד מלאכי על הכנה"ג איך נעלמו ממנו דברי אחיו הרב שדה יהושע. וזה לא יקשה כל כך כמבואר. אך התמיה שיש על הרב כנה"ג הוא שהוא ז"ל הביא מירושלמי פרק כיצד צולין ונעלם ממנו שהוא לשון רגיל בירושלמי כאשר תראה במקומות שרמזתי בשם הגדולים ואשר הביא הרב יד מלאכי שהם למעלה מעשרה מקומות שיש לשון זה. ותו דמהירושלמי גופיה באיזה מקומות מהנזכרים מוכח דאינו שם. ותו דלא בלבד הרב שדה יהושע פירשו הכי כי גם הרב יפה מראה פירשו הכי והגם שיש חילוק קצת בספר יפה מראה בסגנון הפירוש כמ"ש בשם הגדולים לכל הדברות לאו שם אמורא הוא ונעלם מהכנה"ג דברי הרב יפה מראה. ועל הרב יד מלאכי אם אמרנו נבא העי"ר אנכי העירותיהו דלא מייתי כי אם מהרב שדה יהושע והל"ל כי הרב יפה מראה ומהר"ר אליהו פירשוהו בדרך פירוש. ואנו זכינו לשיחתו של הרב הגדול מהר"ש שירילייו שפירשו כן כמ"ש בשם הגדולים:

ד׳ד. וו אמר ליה. כן הוא בירושלמי דסנהדרין דף כ"ט ופירש הרב מהר"ם די לונזאנו במעריך והוא בספר שתי ידות להרב ז"ל דלישנא ירושלמאה הוא דתני לישנא קלילא ופירושו והוא אמר ליה:

ה׳ה. ואנו. בירושלמי בהוריות דף מ"ז ופירש הרב מהר"ם די לונזאנו במעריך בספר שתי ידות הנזכר דהוא לישנא קלילא ופירושו ואן הוא:

ו׳ו. וכן. כששונה במשנה וכן היינו ממש כמו הדין של מעלה זולת כי פריש במתניתין גופה שיש חילוק כמו מורד ומורדת ובסוטה וכן לענין הטובה. או היכא דהסברא מחייבת להפך דלא יהיו שוים אז וכן לאו דוקא. כן כתב הרב הגדול מהר"י מטראני בתשובה חלק א"ה סימן מ"ד. ומקשים על הרב מסוגית בכורות דף כ"ה ע"א וכן תולש איבעיא להו לכתחילה או דיעבד ע"ש. ויש לישב. ועמ"ש הרב מהר"ם ישראל במשאת משה בראשונות חלק א"ה סימן ז"ך ע"ש ועמ"ש הרב תורת חסד סימן רל"ז דף קס"ה ריש ע"ד ע"ש ודוק:

ז׳ז. וי"ו לחלק. דסבר רבי יונתן ופליג על רבי יאשיה כמ"ש בכמה דוכתי ומהם במציעא דף צ"ד. וכתבו ז"ל דהלכה כרבי יונתן כמ"ש שם בשיטה מקובצת משם רבוואתא קמאי. כתב הריטב"א משם הרא"ה ורביני פנחס הלוי דפלוגתייהו דרבי יאשיה ורבי יונתן אינו אלא במניעה אבל במעשה לכ"ע וי"ו מוסיף על ענין ראשון כאשר עיניך תחזינה בשיטה מקובצת שם במציעא:
ומזה הוכ"ח תוכי"ח דמ"ש הרב נאמן שמואל בסימן קי"ו משם הריטב"א וטרח להגיה ולפרש נסחא מוטעת נזדמנה לפניו וליתא לנסחא ההיא. וקושטא קאי דהעיקר כמ"ש רבינו בצלאל במקובצת בשמו. וזה לי במספר הסמוך לארבעים שנה בלכת דמצוה ועברתי בארץ מצרים שמעה אזני מהרב הכולל כמהר"ר חיים הלוי זלה"ה שהביא ראיה לדברי הריטב"א הנזכר ממ"ש בפ"ק דתעניות א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן וחד מיניהו שאול דאמר והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לאשה והוה אפשר דיהיה עבד וממזר וכו'. ורבי יונתן דסבר וי"ו לחלק מאי קאמר דשאול אמר שלא כהוגן נימא דשאול הכי קאמר יעשרנו אם אינו ראוי ואם הוא ראוי את בתו יתן לאשה דמ"ש ואת בתו היינו או בתו לדעת רבי יונתן דוי"ו לחלק אלא מוכרח דלא אמרה רבי יונתן אלא במניעה אבל במעשה וי"ו מוסיף ואמטו להכי אמר רבי יונתן דשאול אמר שלא כהוגן דהכא וי"ו מוסיף עכ"ד:
ואני בעניי אומר שהיא ראיה טובה לפי מה שנראה מתשובת הרשב"א ופסקה מרן בי"ד סימן רכ"ח דין מ' ומהרב תה"ד בפסקים וכתבים סימן ע"ג דגם בלשון בני אדם אמרינן וי"ו לחלק וכפ"ז יש ראיה דגם בלשון שאמר שאול שייך וי"ו לחלק ומוכרח דבמעשה לא נאמר. אמנם לדעת מהרשד"ם א"ה סימן מ"ח שסבר דבלשון בני אדם אמרינן וי"ו מוסיף אין ראיה דדילמא בלשון תורה אמרינן וי"ו לחלק בין במניעה בין במעשה. והכא גבי שאול שאני דהוא לשון בני אדם ובכי הא וי"ו מוסיף. איברא דתשובת מהרשד"ם הנזכר זו היא שקשה וכאשר האחרונים תמהו עליו ועמ"ש בספרי הקטן דברים אחדים דף קל"ט ע"ש ודוק:

ח׳ח. ופליגא. כשאומר בש"ס היינו דהיה מקום לומר דלא פליגי להכי אשמועינן הש"ס דפליגי כן כתב הרב בני חיי בלשונות ריש דף י"ד ששמע מפי הרב המובהק כמהר"ר אהרן ן' חיים זלה"ה. ועיין תשובת הרדב"ז סימן תתל"ב שהיא קשה כמ"ש בעניותי במקום אחר:

ט׳ט. ולא פליגי. כתב מרן בכסף משנה סוף פ"א מהלכות שכנים דהגם דבש"ס אמרו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה סבר הרמב"ם דסתם משנה אינו מחלק בין מקום למקום ופסק הרמב"ם כסתם משנה ומה שאמרו בש"ס ולא פליגי היינו שאין מחלוקותם גמור שהרי בשאר מקומות כ"ע לא פליגי עכ"ל והוא חידוש דסוגית הלשון בכל מקום אינו מתפרש כן:

י׳יוד. ובלבד. פירושו חוץ כן מוכח ממה שפירש מרן בבית יוסף א"ח סימן תקע"ה מ"ש בירושלמי ובלבד ליל טבילה שהכונה חוץ מליל טבילה ע"ש ובמה שכתבו האחרונים ז"ל שם באותו סימן ובאותו דין:

י״איא. ועוד. בפרק הכותב דף פ"ה ע"ב חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד דהא קיהיב סימנא ופירשו התוספות אין לפרש ועוד אפילו אמיד וכו' אלא יש לפרש דהני תרי טעמי אין מועילים זה בלא זה דבעינן דלא אמיד ושיתן סימן עכ"ד והרב פרי חדש בכ"י יישב בזה דעת מהר"ם שהביא הרא"ש פרק ואלו מגלחין גבי חכם שמת קתני ועוד כל יומא וכו' והרא"ש הקשה עליו. וכתב הרב פר"ח דמהר"ם מפרש האי ועוד כפירוש התוספות בהכותב ועוד הא קיהיב סימנא ודוק היטב ועמ"ש מהרימ"ט י"ד סימן נ"ב. ואחז"ר באו לידי כללי רבינו בצלאל כ"י והביא כלל זה משם הרמב"ן בחידושיו פרק הרבית והביא ראיה מההיא דהכותב וסיים הרמב"ן ורוב ועוד הנאמרים בתלמוד הם על דרך זו:

י״ביב. ופליגא. זמנין דפירושו שהוא חולק על גירסא זו וגריס בנסח אחר. כן כתב הרב מהר"ר יעקב בן נעים בספרו הבהיר משכנות יעקב דף ק"ד ע"ב עיין בספרו באורך:

י״גיג. ואפילו. כשאומר הש"ס כתב הרא"ש בהלכות קטנות בריש הלכות ציצית דתרי מילי אשמועינן דאי לא לימא אפילו והשתא דקאמר ואפילו השמיענו תרתי כן כתב משם רבינו תם ועמ"ש בשאלות ותשובות הלכות קטנות:

י״דיד. ואיהו סבר. כשאומר הש"ס כתבתי בעניותי דיש לומר דאינו הלכה ודייק לומר הוא סבר כלומר ואנן לא סבירא לן. ושוב מצאתי שהרב מהר"י זיין והרב גנת ורדים דייקי הכי במ"ש במ"ק הוא סבר אדם חשוב שאני. ואני ההדיוט הוקשה לי ממ"ש פרק שלשה שאכלו ואיהו סבר רובא דמנכר בעינן וחילקתי דעבדינן עיקר מהאי דיוקא כשהסברא מסייעת כאשר תראה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן נז"ר ובאחורי תרעא דף ק"פ בס"ד ויותר מזה כתבתי במקום אחר בס"ד:

ט״וטו. וי"ו בכתוב. מורה לדרוש התיבה פעמים על דרך שדרשו רז"ל ויתן לך אלהים יתן ויחזור ויתן. הגאון מהר"ש בספר ווי העמודים סוף פרק י"ד ע"ש ואני בעניותי נשתמשתי מזה בכמה מקומות:

ט״זטז. ואימא הכי נמי. זמנין דפריך הכי הש"ס וזמנין דלא פריך וכתבו התוספות בסוטה דף כ"ו ע"א ד"ה וזו דכל היכא דקרא דמסיק אדעתיה מתוכו למדרש הכי ומדריש לדרשא אחריתי לא פריך ואימא הכי נמי ושם הביאו מכמה מקומות דפריך הש"ס ואימא הכי נמי ונתנו טעם לכלם עיין בדבריהם חקור בהם לרבות שינוייה"ם:

י״זטו"ב. ותנא תונא. כשאומר הש"ס. דע דלשון זה נאמר על תנא דמתניתין או תנא דבריתא לגביה רב ששת או על בריתות דתורת כהנים. כן כתוב בשיטה מקובצת על קמא דף קס"ה ע"ד יעויין שם. ועיין לקמן אות כ"ה בס"ד:

י״חיח. ובפלוגתא דהני תנאי. כשאומר הש"ס יש להעיר אמאי לא קאמר כי אורחיה לימא כתנאי וידחה אמר לך וכו' אמנם נקט האי לישנא להורות דסבר תלמודא דהני טעמי פריכי נינהו דהגם דנראים טעמים מרווחים והש"ס משתמש בהם מ"מ חדא מרע לחבריה. כן כתב הרב המופלא גדול דורנו כמהר"י בכר דוד בספר הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף ח' ע"ג ע"ש באורך:

י״טיט. וכן. כשאומר וכן משמע דלא זו אף זו קתני כ"כ רשב"ם בתרא דף נ"ב ע"ב עיין בדבריו ז"ל והביאו בספר חשק שלמה הנדפס מחדש על חשן משפט בסופו משם הרב בית חדש ח"מ סימן ל' דין ט' ע"ש ומיהו ראיתי להרב ב"ח שם דמייתי ההיא דבתרא ע"ש:

כ׳ך. ואידך. כשהתלמוד אינו אומר ואידך כי אורחיה אלא אומר הש"ס ורבי פלוני היינו משום דאפשר דאותו מאן דאמר יחלוק ולא ס"ל כן מתבאר מדברי רבינו בצלאל בשיטה מקובצת לכתובות פ"ג דף נ' ע"ג ד"ה ור"ל והובא בספר הנזכר:

כ״אכא. ופליגא. כתב רבינו סעדיה גאון בדרכי התלמוד שחבר בלשון ערב כ"י כל היכא דאמרינן ופליגא דפלוני בין בתנאים בין באמוראים על הרוב יצא הנאמר עליו זה רצוני לומר הנפלג עליו מהיותו כהלכה כמ"ש פרק השואל אמר רב הונא השואל קורדום וכו' ופליגא דרבי אלעזר דא"ר אלעזר כדרך שתקנו וכו' ותדע בזה כי אין הלכה כרב הונא וכמ"ש בשילהי גט פשוט אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד ופליגא דרב נחמן ויצאו בזה דברי רב יהודה אמר שמואל מהיותם הלכה עכ"ל רבינו בצלאל בכלליו כ"י:

כ״בכב. ופליגא. כתב רבינו בצלאל בכלליו כ"י פעמים מביא דברי ב' אמוראים ואומר אח"כ ופליגא אדר' פלוני וקאי אתרווייהו ונטר עד לבסוף. תוספות פרק שני שעירים. ופעמים לא קאי ופליגא אמאי דסליק מיניה אלא אדברי אמורא שבראש השמועה מגיד משנה פ"א מהלכות שביתת י"ט:

כ״גכג. ודילמא. היכא דפריך תלמודא אע"ג כי קרוב הוא לתרץ כדמתרץ הש"ס מ"מ שקיל וטרי ללמדינו דינין והלכות אגב גררא. רבינו בצלאל בכלליו כ"י מדברי הריטב"א בחידושיו לשבועות פ"ג:

כ״דכד. ואימא. זמנין פריך ואימא ואימא ולאו פירכי ממש נינהו אלא לברורי מילתא דרך קושיא ותירוץ. רבינו בצלאל בכלליו כ"י מהריטב"א בחידושיו ריש מגילה בההיא דואימא תליסר וכו'. ועתה מחדש נדפסו חידושי הריטב"א למגילה ועיין בדבריו ובדפוס יש איזה ט"ס:

כ״הכה. ותנא תונא. בסמוך אות טו"ב. הבאתי כלל משיטה מקובצת קמא בקצ"ר אמיץ והן עתה שבאו לידי כללי רבינו בצלאל כ"י הן כל יקר ראתה עיני כי מ"ש בשיטה מקובצת קמא מספר החכמה לרבינו ברוך הדברים בקצור ובכלליו הביא דברי רבינו ברוך במילואותם. ואחרי החיפוש ראיתי שכבר אשר מצא חיי"ם קדם וזכה במציאה הרב הגדול מהרש"א בספר גופי הלכות אות רט"ו אשר העלה ואשר הביא דברי רבינו בצלאל בזה בשלימות ואין צורך לכפול הדברים:
ומ"ש רבינו ברוך דרש"י פרק הערל דף ע"ו דאמר רב ששת תניתוה כתב ה"ג תנינא וטעמו משום שהיא בריתא בנסחת פירש"י דקמן ליתא להאי לישנא דרש"י. ואשכחן בסנהדרין דף נ"ה ע"א אמר רב ששת תניתוה על בריתא וכן היא גירסת הר"ן בחידושיו ורש"י לא כתב מידי. ומה שנראה קצת מדברי רבינו ברוך דרש"י שינה את טעמו דבחולין דף ך' ע"א כתב דלא פריך מבריתא דת"כ ושם דף ס"ו ע"א כתב דת"כ היה שגור בפי כלם ואח"כ הביא מפרק הערל דף ע"ב ראיתי לבן פדת וכו' בת"כ וכו' וכתב דיש גורסין בריתא היא עכ"ד הנה רש"י ז"ל בפרק הערל שם דף ע"ב גריס כנסחא דקמן בתורת כהנים כמו שיראה הרואה מפירושו. ולשינוי דברי רש"י דחולין אשר העיר רבינו ברוך אפשר לומר דמסוגית הערל דף ע"ב הנזכרת משמע דבימי רבי יוחנן עדיין לא היה מפורסם בריתא דתורת כהנים וטעמא דרב סידרה ולכך נקרא הת"כ ספרא דבי רב וכמ"ש הרמב"ם. והתם פ"ק דחולין שקיל וטרי אבני רבי חייא דחזקיה בן רבי חייא רבו של רבי יוחנן כידוע ומשום הכי כתב דלא פריך מבריתא דת"כ דבימי בני רבי חייא לא היה מפורסם. אמנם בדף ס"ו על סתמא דתלמודא קאמר דהיה שגור בפי כלם:
ולפי זה נתחסם האי כללא דעל ת"כ מצי הש"ס לומר ותנא תונא דאחר זמן רבי יוחנן רמו אנפשייהו להיות הת"כ שגור בפיהם. כי הגם דבשיטה מקובצת כתב זה בפשיטות על שם רבינו ברוך דגם על ת"כ נאמר ותנא תונא מ"מ מעיקר דברי רבינו ברוך שהעתיק הרב גופי הלכות מכללי רב"א משמע שהיה מפוקפק אצלו ומה גם דברישא כתב בפשיטות ולא נהירא. אמנם לפי מ"ש בעניותנו לישב דברי רש"י אין כאן עוד פקפוק:
ואחרי כתבי מידי עוברי בהעברה בעלמא ראיתי בספר הנחמד יד מלאכי דף נ"ה ע"א שהובאו שם דברי הרב החסיד מהר"י ן' סאמון זלה"ה ושם כתב דרש"י אינו סובר כהרמב"ם דספרא דבי רב חיברו רב וכו' ע"ש באורך וגם לפי דבריו סליק שפיר מאי דכתיבנא ומעין דברינו כתב הוא ז"ל ומדברי רב שרירא שהביא הרב המחבר דף נ"ד מוכח ומבואר דגריס ביבמות כנסחתנו ודוק כי קצרתי:

כ״וכו. וא"ו במקום או. ראיתי בכללי רב"א כ"י שכתב. לפעמים האמורא אעפ"י שסומך הענין באות וא"ו או קתני כדאשכחן בתנא גבי חלץ ועשה מאמר. רש"י ז"ל קמא דף ט' ע"א וכן פירש רשב"ם פרק בית כור דף ק"ז ע"א. והרשב"א והר"ן חולקים שם דלא אמרינן בדברי האמורא שהוא"ו הוא כמו או אבל בדברי התנא אמרינן עכ"ל:

כ״זז"ך. ולחייב. זמנין דפירושו ולפטר כללי רבינו בצלאל אשכנזי כ"י משם התוספות פרק כיצד הרגל דף כ"ג ע"א:

כ״חכח. ודילמא. כבר בשארית יוסף למהר"י ן' וירגא בנתיב הקושיא כלל י"ו כתב דמצינו ודילמא שהוא קושטא דמילתא ומטי בה מהר"ן והרשב"א ע"ש וכן כתב רבינו בצלאל בכלליו כ"י מדברי הר"ן והרשב"א הנזכרים והוסיף עוד דברי הריטב"א בחידושי עירובין פ"ק שכתב ודילמא תבנית היכל כתבנית אולם האי דילמא דוקא הוא דאי לא היכי מקשה מיניה על הספק ואשכחן בתלמודא טובא דילמא דר"ל ודאי במסכת נדרים ובמקומות אחרים:

כ״טכט. ולאו מילתא היא. מצינו בתלמוד שאומר ולאו מילתא היא שפירושו שלא אמר אמורא הנזכר דבר זה מעולם. כללי רבינו בצלאל אשכנזי ממציעא פרק המקבל:

ל׳ל. והלכתא. הכי אמר רבינו בצלאל אשכנזי בכלליו כ"י. לפעמים מביא התלמוד דברי אמורא אחד ואחריו אומר והלכתא בהפך מדברי אמורא ההוא והוי ממסקנא דמילתיה דההוא אמורא. כן כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל פרק חזקת על ההיא דאמר רבא לא אמרו אלא בשדה סתם אבל בשדה זו וכו' והלכתא בכלהו תלייוהו וזבין זביניה זביני דהוי ממילתיה דרבא. וכן פרק מצות חליצה והלכתא עד שתביא ב' שערות הוי ממילתיה דרבא דאמר לעיל מינה בסמוך עד שהגיע לעונת נדרים וכן פ"ה התם מכח קושיא אחת. וכן פרק כל שעה גבי הנהו סכיני דפסחא וכו' דאמר רב אשי קתייהו בטינא וכו' ומסיק רב אשי גופיה אידי ואידי ברותחין ע"כ:

ל״אלא. והלכתא. כי קאמר הש"ס והלכתא במידי דלאו עיקריה התם אלא הוזכר בדרך אגב צריך טעם אמאי קאמר והלכתא כי ההוא דפ"ק דכתובות דף ז' ע"ב והלכתא המזכה לעובר לא קנה שאינו שייך התם דלא אמר אלא לפרסומי מילתא כדא"ל שמואל לרב חנא בגדתאה פוק ואייתי לי עשרה ואימא לך באפייהו המזכה לעובר קנה כי הן לא הובא אלא לומר דזמנין לחדש דין מפרסם הדבר בי עשרה. ואמאי התלמוד קאמר התם והלכתא. בשיטה מקובצת שם מישב הדבר דאתמר לצורך סוגיא דהתם ע"ש ודוק:

ל״בלב. והלכתא. אין שיטת התלמוד לומר והלכתא אחר דברי אמורא שהוכיח הפך ומבלי שידחה הוכחתו יאמר והלכתא הפך האמורא. הר"ן בחידושי סנהדרין עמ"ש שם אמר רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין וכו' והלכתא פשרה צריכה קנין וע"ש מה שפירש בסוגיא מכח זה. ומשם התוספות כתב דמכח זה דחו גירסת הס' ע"ש באורך:

ל״גלג. ומה ראית. כתב רב"א בכלליו כ"י לדעת התוספות כל דוכתא דאמרינן ומה ראית הוי פירושו אימא איפכא ולרש"י לפעמים הוי פירושו ומאי שנא. עיין הריטב"א פ"ג דשבועות ובתוספות בשבועות דף כ"א ע"ב עכ"ל ועמ"ש התוספות בעירובין דף ל"א ד"ה ומה ראית והביאו הרב יבין שמועה כלל תע"ה ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן פתח עינים במסכת ביצה על דף י"ג ע"ב ודוק ולפום ריהטא נראה בחידושי הריטב"א לשבועות שנדפסו מחדש דף צ"ח מהספר דלרש"י ומה ראית תמיד פירושו אימא איפכא ולתוספות יש לפרש ומאי שנא ונתחלפו השיטות לרבינו בצלאל ע"ש ודוק:

ל״דלד. והאמר אמורא פלוני. זמנין דמקשה התלמוד והאמר אמורא פלוני ולאו מההוא אמורא קא מקשה אלא ממסקנא דתלמודא דקא מסיק מיד בתר מילתיה דההוא אמורא והלכתא וכו' קא מקשה והא דמייתי מילתיה דההוא אמורא משום דהוא התחיל בההוא פסקא ורישא דמילתא נקט. רבינו בצלאל אשכנזי בכלליו כתיבת יד משם תוספי הרא"ש משם הר"מ פרק חזקת הבתים על ההיא דוהאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני שבדף מ' ע"ב: