שו"ת במראה הבזק חלק שני ס״וB'Mareh HaBazak Volume II 66
א׳פריז, צרפת Paris, France
1
ב׳כסלו תשנ"ב
2
ג׳סו. בעיית הריבית בלווה הנותן מתנת בר-מצוה לבן המלוה
3
ד׳שאלה:
ידיד הלוה כסף לחברו כדת וכדין, בלא ריבית, וכשהלווה החזיר לו כספו, גם נתן מתנה חשובה (צ'ק על כמה אלפי פרנקים) לבן הידיד שנהיה בר-מצוה, מתנה בסכום שאין רגילים ליתן בהזדמנות זאת, והדברים מוכרחים שהוא כאות-הוקרה בשל העזרה שהלווה קיבל. ושאל ידידי, אם מותר לו לתת צ'ק זה לבנו או שצריך לחשוש משום איסור ריבית.
ידיד הלוה כסף לחברו כדת וכדין, בלא ריבית, וכשהלווה החזיר לו כספו, גם נתן מתנה חשובה (צ'ק על כמה אלפי פרנקים) לבן הידיד שנהיה בר-מצוה, מתנה בסכום שאין רגילים ליתן בהזדמנות זאת, והדברים מוכרחים שהוא כאות-הוקרה בשל העזרה שהלווה קיבל. ושאל ידידי, אם מותר לו לתת צ'ק זה לבנו או שצריך לחשוש משום איסור ריבית.
4
ה׳(הערת המערכת: השואל האריך בניתוח הסוגיה, וזהו סיכום דבריו).
5
ו׳משמעות השו"ע- שמותר למלוה לקבל מן הלווה מתנה עבור בנו הגדול, אף על פי שניכר הדבר, שיש בכך משום הבעת תודה למלוה- כיצד נפסוק הלכה למעשה?
6
ז׳תשובה:
מותר למלוה לקבל מן הלווה מתנה1מרן המחבר (ביורה דעה סי' קס טז) האוסר לתת כסף לבנו הקטן של המלוה או סמוך על שולחנו, מדבר בשכר אמירה, דהיינו מעין שכר שנותן הלווה לאיש שלישי כדי לשכנע את המלוה להלוות לו, ואינו אוסר כלל בבן גדול שאינו סמוך על שולחן אביו.
טעמים שונים נאמרו באיסור הנ"ל, ובנדון דידן ניתן לפתור את הבעיות כדלהלן:
א. ה"נמוקי יוסף" (בבא מציעא מא ע"א בדפי הרי"ף) אומר דחיישינן להערמה, דכגופו דמי, וזה גם אחד מן הטעמים של רא"ש (שם בפרק איזהו נשך סי' מז), שהוא מקור לדין השו"ע. יש מקום לומר, שלא שייכת הערמה במתנה בעלמא, וכן כתוב ב"ברית יהודה" (פרק ו הערה כב). ואף על פי שאין הדברים כל כך פשוטים, שהרי יש כל מיני אפשרויות להערים, יש לסמוך על כך באיסור דרבנן של ריבית מאוחרת.
ב. מן הטור, הט"ז והגר"א שם משמע שנתינה לבן הסמוך על שולחן אביו נחשבת כאלו ניתנה לאב, וניתן לפרש כן גם בדברי רא"ש הנ"ל. יש לפרש שמכיוון שהבן סמוך על שולחן אביו, כספו וכסף אביו הם כמעט משותפים, שכל אחד קונה בעד השני ומשתמש בשל השני. דומה הדבר לעניין של רווחא דביתא שדנים בו "מחנה אפרים" ושו"ת "לחם רב" שמובאים ב"ברית יהודה" שם, שאם בעל מקבל כסף כדי לשכנע את אשתו להלוות, נחשב הדבר כאילו האשה קיבלה ריבית, מכיוון שהכסף שהבעל מקבל, הוא לתועלת כל המשפחה, ועיין ב"ברית יהודה" שם שמאריך בזה ומפרש קצת אחרת. גם ניתן לפרש שהנתינה לבן חוסכת כסף לאב, שאם יש לבן כסף, הוא יכול לקנות דברים לעצמו, שאם אין לו, אביו קונה לו, מכיוון שהוא סמוך על שולחנו. כמו כן זה דומה לדין המובא בשו"ע שם (ביורה דעה סי' קס, י) שאם הלווה לומד עם בן המלוה, והאב איננו חייב איפוא לשכור מלמד, הרי זו הנאה אסורה. ויתירה מזאת מצאנו בשו"ע (שם), שאסור לתת מתנה אף לבן קטן שאינו סמוך על שולחן אביו, מכיון שהאב מחויב לפרנסו, כאשר אין לבן כסף, ואף כי כרגע יש לו ואין האב מפרנסו, גם הנאה פוטנציאלית זאת אסורה. אך למרות שכמה אחרונים מצדדים לא כן להלכה, לא נראה שדחו את סברת השו"ע מכל וכל.
קשה להבטיח שבנדון דידן לא תיווצרנה מציאויות כאלה. על כל פנים, לבעיה הזאת נציע פתרון בהמשך.
ג. מדברי הגר"א (שם ס"ק לג) משמע קצת שהאב זוכה בנכסי הבן הסמוך על שולחנו, כמו שאמר ר' יוחנן בבא מציעא (יב ע"ב) וכמו שנפסק בשו"ע (חושן משפט סי' ער ב), לגבי מציאה. ה"ברית יהודה" הקשה עליו מן הרמ"א הפוסק שם כמו ה"נמוקי יוסף", שאב אינו זוכה במתנה הניתנת לבנו גדול אפילו הוא סמוך על שולחנו, ועיין שם מה שיישב. על כל פנים נראה שבנדון דידן אין לחשוש לדבר, ואם האב רוצה להחמיר על עצמו, הוא יכול להתכווין שלא לזכות במתנה. בשביל בנו הגדול אפילו בשעת פרעון החוב2בדרך כלל אסור על המלוה לקבל מתנה בשעת פרעון החוב, אפילו אם לא ניכר שהיא ניתנת בקשר להלוואה, כדמפורש בשו"ע (שם סעיף ד). לא מצאנו בסיס להשערת השואל שהדבר אסור רק במקום ששייכת הערמה וגם לא נראה בסברא. הרי להשערת השואל מצאנו שגם ריבית דברים אסורה, ושם לא שייכת הערמה כלל, אלא מדרבנן לא משנה מתי מקבלים ואם היה קצוץ, ואסור אם הנתינה קשורה להלוואה. גם כאשר ניכר שהלווה נותן את המתנה כהבעת תודה למלוה3בדרך כלל אסור לתת מתנה גדולה למלוה עצמו אפילו שלא בשעת פרעון החוב, אפילו אם לא פירש, כמפורש בהגה שם סעיף ו, וז"ל: "או שהוא מתנה מרובה, דמסתמא הוי כאילו פירש לו". נראה פשוט שגדר מתנה מרובה נקבע על פי המקום, הזמן והנסיבות. ובנדון דידן ברור שמדובר ב"מתנה מרובה"., ובתנאי שהאב לא ציוה ליתנו לו4שאז הוא כאלו נתנו למלוה, שאפילו אם אמר לו לתת לגוי, אסור, כדמפורש בשו"ע (יורה דעה שם סעיף יד)..
מותר למלוה לקבל מן הלווה מתנה1מרן המחבר (ביורה דעה סי' קס טז) האוסר לתת כסף לבנו הקטן של המלוה או סמוך על שולחנו, מדבר בשכר אמירה, דהיינו מעין שכר שנותן הלווה לאיש שלישי כדי לשכנע את המלוה להלוות לו, ואינו אוסר כלל בבן גדול שאינו סמוך על שולחן אביו.
טעמים שונים נאמרו באיסור הנ"ל, ובנדון דידן ניתן לפתור את הבעיות כדלהלן:
א. ה"נמוקי יוסף" (בבא מציעא מא ע"א בדפי הרי"ף) אומר דחיישינן להערמה, דכגופו דמי, וזה גם אחד מן הטעמים של רא"ש (שם בפרק איזהו נשך סי' מז), שהוא מקור לדין השו"ע. יש מקום לומר, שלא שייכת הערמה במתנה בעלמא, וכן כתוב ב"ברית יהודה" (פרק ו הערה כב). ואף על פי שאין הדברים כל כך פשוטים, שהרי יש כל מיני אפשרויות להערים, יש לסמוך על כך באיסור דרבנן של ריבית מאוחרת.
ב. מן הטור, הט"ז והגר"א שם משמע שנתינה לבן הסמוך על שולחן אביו נחשבת כאלו ניתנה לאב, וניתן לפרש כן גם בדברי רא"ש הנ"ל. יש לפרש שמכיוון שהבן סמוך על שולחן אביו, כספו וכסף אביו הם כמעט משותפים, שכל אחד קונה בעד השני ומשתמש בשל השני. דומה הדבר לעניין של רווחא דביתא שדנים בו "מחנה אפרים" ושו"ת "לחם רב" שמובאים ב"ברית יהודה" שם, שאם בעל מקבל כסף כדי לשכנע את אשתו להלוות, נחשב הדבר כאילו האשה קיבלה ריבית, מכיוון שהכסף שהבעל מקבל, הוא לתועלת כל המשפחה, ועיין ב"ברית יהודה" שם שמאריך בזה ומפרש קצת אחרת. גם ניתן לפרש שהנתינה לבן חוסכת כסף לאב, שאם יש לבן כסף, הוא יכול לקנות דברים לעצמו, שאם אין לו, אביו קונה לו, מכיוון שהוא סמוך על שולחנו. כמו כן זה דומה לדין המובא בשו"ע שם (ביורה דעה סי' קס, י) שאם הלווה לומד עם בן המלוה, והאב איננו חייב איפוא לשכור מלמד, הרי זו הנאה אסורה. ויתירה מזאת מצאנו בשו"ע (שם), שאסור לתת מתנה אף לבן קטן שאינו סמוך על שולחן אביו, מכיון שהאב מחויב לפרנסו, כאשר אין לבן כסף, ואף כי כרגע יש לו ואין האב מפרנסו, גם הנאה פוטנציאלית זאת אסורה. אך למרות שכמה אחרונים מצדדים לא כן להלכה, לא נראה שדחו את סברת השו"ע מכל וכל.
קשה להבטיח שבנדון דידן לא תיווצרנה מציאויות כאלה. על כל פנים, לבעיה הזאת נציע פתרון בהמשך.
ג. מדברי הגר"א (שם ס"ק לג) משמע קצת שהאב זוכה בנכסי הבן הסמוך על שולחנו, כמו שאמר ר' יוחנן בבא מציעא (יב ע"ב) וכמו שנפסק בשו"ע (חושן משפט סי' ער ב), לגבי מציאה. ה"ברית יהודה" הקשה עליו מן הרמ"א הפוסק שם כמו ה"נמוקי יוסף", שאב אינו זוכה במתנה הניתנת לבנו גדול אפילו הוא סמוך על שולחנו, ועיין שם מה שיישב. על כל פנים נראה שבנדון דידן אין לחשוש לדבר, ואם האב רוצה להחמיר על עצמו, הוא יכול להתכווין שלא לזכות במתנה. בשביל בנו הגדול אפילו בשעת פרעון החוב2בדרך כלל אסור על המלוה לקבל מתנה בשעת פרעון החוב, אפילו אם לא ניכר שהיא ניתנת בקשר להלוואה, כדמפורש בשו"ע (שם סעיף ד). לא מצאנו בסיס להשערת השואל שהדבר אסור רק במקום ששייכת הערמה וגם לא נראה בסברא. הרי להשערת השואל מצאנו שגם ריבית דברים אסורה, ושם לא שייכת הערמה כלל, אלא מדרבנן לא משנה מתי מקבלים ואם היה קצוץ, ואסור אם הנתינה קשורה להלוואה. גם כאשר ניכר שהלווה נותן את המתנה כהבעת תודה למלוה3בדרך כלל אסור לתת מתנה גדולה למלוה עצמו אפילו שלא בשעת פרעון החוב, אפילו אם לא פירש, כמפורש בהגה שם סעיף ו, וז"ל: "או שהוא מתנה מרובה, דמסתמא הוי כאילו פירש לו". נראה פשוט שגדר מתנה מרובה נקבע על פי המקום, הזמן והנסיבות. ובנדון דידן ברור שמדובר ב"מתנה מרובה"., ובתנאי שהאב לא ציוה ליתנו לו4שאז הוא כאלו נתנו למלוה, שאפילו אם אמר לו לתת לגוי, אסור, כדמפורש בשו"ע (יורה דעה שם סעיף יד)..
7
ח׳אם הבן סמוך על שולחן אביו, טוב להפקיד את הכסף מיד אצל אחר על-מנת שיתנו לבן אחרי שיפסיק להיות סמוך על שולחן אביו5ועל ידי זה נפתור את הבעיה שהמשפחה נהנית על-ידי רווחא דביתא. נראה שאין לחשוש שהנתינה תחסוך כסף לאב, בזה שיוכל לתת לו אחר-כך פחות מתנות, שמכיון שאז לא יפרנסו באופן שוטף, נחשב הדבר להנאה עקיפה מכדי לאסור, וכן מוכח, שהרי אם לא כן, היה אסור לתת מתנה גם לבן שאינו סמוך על שולחן אביו., אבל גם המיקל לתת את הכסף הישר לבן, יש לו על מה לסמוך6שכן מצדד ה"ברית יהודה" שם..
8
