שו"ת במראה הבזק חלק שני פ׳B'Mareh HaBazak Volume II 80
א׳ישראל Israel
1
ב׳תמוז תשנ"א
2
ג׳פ. מעמדם ההלכתי של יהודי אתיופיה וההבחנה בינם לבין "הפלאשמורה"
3
ד׳שאלה:
א. מה עמדת ההלכה לגבי יהדותם של "הפלאשמורה" החיים באתיופיה ומכונים "המתנצרים"?
א. מה עמדת ההלכה לגבי יהדותם של "הפלאשמורה" החיים באתיופיה ומכונים "המתנצרים"?
4
ה׳ב. במה שונה מעמדם ההלכתי מיהודי אתיופיה שעלו לישראל?
5
ו׳ג. האם אדם המזוהה ומזדהה כשייך לפלאשמורה יכול לעבור תהליך כדי שיוכר כיהודי עפ"י ההלכה ואם כן מה עליו לעשות?
6
ז׳תשובה:
מצ"ב דברי הרצאתו של מרן הגר"ש ישראלי בכנס שנערך מטעם מוסדות "אריאל" בירושלים.
מצ"ב דברי הרצאתו של מרן הגר"ש ישראלי בכנס שנערך מטעם מוסדות "אריאל" בירושלים.
7
ח׳ברוכים הבאים לכאן מארצות רחוקות, וברוכים בני ארץ ישראל המתכנסים לשמוע דברי תורה ולדון בבעיות הבוערות בשעה זאת. דור ודור ובעיותיו, דור ודור וקשייו. שמחה עצומה מלווה אותנו כיום נוכח המחזה של קיבוץ נדחי ישראל המתרחש לעינינו, ואשר יש בו משום מימוש ההבטחה של נביאנו הראשונים. אין אנו רשאים להתעלם מהקשיים המיוחדים שמלווים את עליית כל שבט ושבט, כל קיבוץ וקיבוץ של נדחי ישראל, אלא עלינו לסייע בידם. במיוחד מתעוררות בעיות סביב זהותם של עולי אתיופיה הידועים בשם פלאשים". כלל ישראל לא ידע במשך מאות שנים על קיומם בעולם. אמנם היו קיימות אגדות על יהודים המצויים מעבר לנהר הסמבטיון, וגם בחז"ל נזכר עניין זה (סנהדרין סה ע"ב), אך הדברים נשארו בגדר אגדות בלבד עד לימינו אנו. קשה מאוד לברר את מוצאו האמיתי של השבט הזה. אין צריך לומר שאנו מתייחסים אליו בכבוד ובהערכה בגלל העמידה האיתנה שלו מול הקשיים העצומים שנתקל בהם. כידוע, שבט זה שמר בקנאות על זהותו ועל עצמאותו הדתית והיהודית, כפי שהיהדות הובנה על ידו.
8
ט׳עם זאת קיימים ספקות רבים ביחס למוצאם של בני אתיופיה: מהיכן ומדוע הגיעו לאתיופיה, כיצד הגיעו לשם, ועוד ועוד שאלות בלתי פתורות. השאלה המרכזית היא, אם המסורת המקובלת בקרב בני העדה הינה נאמנה. לפי מסורת זו הם אחינו בני ישראל שנפרדו מעם ישראל עוד בתקופה קדומה ביותר, בתקופת הבית הראשון או בראשית הבית השני, ומאז נותקו הקשרים שלהם עם שאר העם היהודי והם נותרו מבודדים. אנחנו מתקשים מאד לראות בהם חלק מן היהדות הנאמנה, בגלל אותם מנהגים שונים ומשונים הרווחים אצלם, ובגלל אותן הלכות שנשתבשו אצלם והן עומדות בניגוד מוחלט להלכה המקובלת. לדוגמה: אחת הנקודות העיקריות והמרכזיות שתפסה מקום חשוב בחייהם, הינה הקרבת קרבנות. אנחנו מאד מזועזעים מהעניין הזה גם בגלל חומר האזהרה שהזהירה תורה על שחוטי חוץ, ובעיקר משום שאנו רואים באיסור הזה את הביטוי למרכזיותו של "המקום אשר יבחר ה'". אך אצלם מקובל להקריב קרבנות; בערב הפסח מקריבים קרבן פסח, וכן בהזדמנויות אחרות. הדברים האלה מקשים מאוד על הטענה כאילו הם המשיכו את המסורת שלקחו אתם מעם ישראל, אלא אם כן נשער שהייתה זו מסורת יהודית מעורבת עם השפעת פולחן של עבודה זרה.
9
י׳קשה לנו מאוד לברר את הדברים האלה, ואינני חושב שאי-פעם נגיע לבירור העניין הזה, מכיוון שאין לנו מקורות. האנשים האלה לא כתבו, ועל כן לא מצאנו אלו שהם מקורות, תעודות, או משהו בדומה לזה מהזמנים הקדומים יותר, ואנחנו מגששים באפילה בעניין.
10
י״אואולם מצאנו אילן גדול להיתלות בו והוא מרן הרדב"ז, אחד מגדולי הדור בתקופה שבין רבותינו הראשונים לאחרונים, שהיה כידוע דיין חשוב במצרים ואח"כ עלה לארץ ישראל. הרדב"ז הינהו אחד מהמקורות ההלכתיים הפסקניים החשובים ביותר שבית ישראל נשען עליהם. ועל כן אנו מסתמכים עליו גם בנושא זה מחוסר ברירה, בכל אופן- מתוך הנחה שאנחנו מסתמכים על מקור שראוי להסתמך עליו. רשאים אנחנו, ואף חייבים, להסתמך עליו, למרות כל אותם דקדוקים ושאלות שאנחנו מתחבטים בהם, ושגם מרן הרדב"ז עצמו חשש להם כמבואר בדברי תשובותיו. וכשם שאנחנו מקבלים אותו כסמכות עליונה בענייני הלכה אחרים, כן נקבל את העובדה ההסטורית שהוא מציג כאמת מוחלטת שהגיע אליה מתוך חקירה ודרישה.
11
י״בבשו"ת הרדב"ז אנחנו מוצאים שתי תשובות בנידון. האחת בסי' ריט (בחדשות: אלף רצ), והשנייה בחלק ז סי' ה. בתשובה הראשונה הוא מתייחס אליהם כאל סוג של קראים, כלומר, לא קראים ממש, אלא שבפועל נקטו בדרכם של הקראים. הם נהגו רק לפי הכתוב בתורה שבכתב, ובהתאם לפרשנות שהם עצמם נתנו לה. מכל מקום בתשובה זו הוא מתייחס אליהם בתור "ישראל משבט דן". התשובה השנייה נראית כסותרת במקצת את קודמתה, וכבר עסקו בכך רבים, אבל כפי הנראה התשובה השנייה היא המאוחרת, משום שבה דעתו הינה יותר מגובשת והחלטית. נראה שבין כתיבת שתי התשובות הוא חקר ודרש בנושא והגיע למסקנה שאותה הוא מציג בתשובתו השנייה.
12
י״גנוסח התשובה השנייה הוא כדלקמן:
13
י״דשאלת ממני להודיעך דעתי, למי שקנה עבד חופשי מאותם היהודים הדרים בארץ כוש, איך יתנהג עמו אם יוצא בשש או לא [זאת אומרת: האם לתת לו דין של עבד עברי העובד רק שש שנים] וכל הדינים הנוהגים בעבדים, אם נוהגים בו או לא.
14
ט״ותשובה: לא מצינו עבד עברי אלא מכרוהו בית דין בגניבתו, או מוכר עצמו. הלכך זה שקנה העבד החופשי, כיון שהתברר לו שהוא יהודי אין זה אלא פדיון שבויים.
15
ט״זהרקע לשאלה הוא המעשה ביהודי שקנה לעצמו עבד מן השבויים שהביאו הגויים שנלחמו באפריקה. והנה התברר לו שהעבד הוא מאותם היהודים הדרים בארץ כוש. הרדב"ז קובע שהוא יהודי, ולכן הקונה אותו קיים מצוה של פדיון שבויים. והוא ממשיך וכותב:
16
י״זכי אף על גב שהרי כל אלה החופשים דרים בארץ כוש מתנהגים כדת הקראים שהם צדוק וביתוס, ואין אנו מצווים לא לפדותם ולא לקנותם. מכל מקום מסתבר לי דהני מילי אלו שהם דרים בתוך הרבנים ורואים דברי חכמים ומלעיבים ומלעיגים עליהם, עליהם ועל כיוצא בהם אמרו: 'מורידים ולא מעלים', והם המשפחה הארורה שכתב עליהם מרן ז"ל [זאת אומרת: הקראים הרגילים שהם דרו בין הרבנים ועם זאת התנגדו להם, עליהם כתב הרמב"ם את תשובותיו הנודעות], אבל אלו הבאים מארץ כוש, הם משבט דן בלי ספק. ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים. אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי חז"ל, והוי כ'תינוק שנשבה בין הגויים'. תדע, שצדוק וביתוס היו בבית שני ושבט דן גלה קודם. ואפילו אם תמצא לומר שהדבר ספק, מצוה לפדותם.
17
י״חלא ברור למה רומזים דברי הרדב"ז "שהדבר ספק"; דומה שהספק הוא בנוגע להתייחסות שלהם לשבט דן, שעל כך כתב בתחילה שזהו נתון ברור "בלי ספק". מתברר איפוא, שקיים אצלו איזה שהוא ספק בדבר, אבל למרות זאת הוא קובע להלכה: "הם משבט דן בלי ספק". אי לכך ההלכה ברורה שחייב לפדותם, כי אפילו אם נניח שהם גרים שנטו מדרך הישר ואינם מזרע ישראל, על כל פנים מכיוון שהם מייחסים את עצמם כיהודים על כן מצוה לפדותם, לקרב אותם, ועל ידי כך נהפוך הוא ליהודים כשרים. אבל הנקודה החשובה בדברי הרדב"ז היא שבסיום דבריו הוא פוסק:
18
י״טאבל לענין יוחסין, אני חושש שמא קידושיהם קידושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל, שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין.
19
כ׳ובכן הרדב"ז מכריע להלכה שבנוגע לענייני יוחסין, דהיינו ביחס לשאלה אם ניתן להתחתן אתם, איננו יכולים לראות אותם כיהודים כשרים. מכיון שאנו חוששים שמא קידושיהם קידושין ואילו הגיטין שלהם פסולים, ונמצאו בניהם של נשים אלו מנשואים שניים ממזרים. והנה למרות שבדברי הרדב"ז הוגדרה בעיית הגיטין הפסולים רק כחשש, הרי זה משום שכפי הנראה הוא לא ידע כיצד הם מגרשים את נשותיהם, אבל לנו ברור כיום שהם אינם כותבים גיטין כדת משה וישראל. אצלם מקובל שהאיש המגרש את אשתו עושה זאת בע"פ או בדרך אחרת שאינה תקפה לפי דיני התורה. אולם הקידושין שלהם הם קידושין, כי אם יהודי רוצה להתנהג כדת ישראל די לו בניהול חיי אישות עם אשתו כדי שנחשיב אותה מקודשת לו. ואף על פי שיש ופוסקים במקרים מסוימים של חיי אישות שאין בזה חלות קידושין. לגבי עולי רוסיה וכיוצא בהם - והיינו טעמא, משום שהם פרשו מדיני ישראל ברצון מפורש, כדי שלא לנהוג כפי דיני התורה; אבל בנוגע לשאלת יהודי אתיופיה אין הדבר כן, הם אכן רצו להתנהג כיהודים, וחשבו שהם פועלים כדת משה וישראל- לכן איננו יכולים לומר שאין ערך לקידושין שלהם. ומאחר והעובדה של קיום חיי אישות הינה אחת מדרכי הקידושין קידושי ביאה. משום כך אנו סבורים שיש כאן חלות קידושין וודאיים, בעוד שגירושים אין כאן. ואם כן נמצא שהחשש שהעלה הרדב"ז הוא חמור ביותר. ניתן להביא לזה אסמכתא מדבריו של רבי יעקב קאסטרו, שהי' תלמידו של הרדב"ז. בספרו "אהלי יעקב" סי' יא מופיעה תשובה בסוגיה זו, ומתוכנה נראה בבירור שפוסקי דורו התייחסו אל קידושיהם כקידושין גמורים ואל האישה כאשת איש גמורה. ואלה דבריו: "ומעשה נעשה במצרים בחבשיה יהודיה שהיתה נשואה בארצה, וילדה במצרים בן מאיש יהודי שבא אליה בשוגג". במהלך דבריו הוא איננו מזכיר אם בעלה נתן לה גט או לא, משום שידע כפי הנראה, את העובדה שאין אצלם גט כהלכה. וממשיך ואומר: "[בן האיש ממצרים] נשא שפחה וטהר זרעו בזמן חכמי הדור שלפנינו" [זאת אומרת: בזמנו של הרדב"ז].
20
כ״אמה פשרו של סיפור זה? נקטו בפשיטות שאיש זה, שאמו הינה אשה שנישאה בחבש, הוא ממזר וודאי, כדי שזרעו יטהר הוא נשא לאשה שפחה כנענית, כדי שבנו שיוולד ממנה יהיה יהודי כשר לכל דבר לאחר שישחררנו, שהרי בן השפחה הוא בעצם עבד כנעני ולא חל בו ממזרות. והנה אילו היה ספק שמא הקידושין של האם לא היו קידושין, היה מקום לומר שהאיש שבעל אותה במצרים בעל אישה פנויה. ואם כך הוא הדבר, הרי שהבן הוא יהודי כשר, ואסור לו לישא שפחה, שהרי הבועל שפחה, לפי דעת רוב הראשונים, עובר על איסור תורה של ",לא תהיה קדשה". למה זה התירו לו חכמי הדור הקודם לשאת שפחה? הרי הוא לפחות ספק כשר, ואם כן אסור לו לשאת שפחה. אלא וודאי מוכח שחכמי הדור התייחסו לאישה שנתקדשה בחבש כאל אשת איש גמורה. הרב שלוש רבה של נתניה מציין בצדק בספרו שכפי הנראה שאלה זו היא היא השאלה בשו"ת הרדב"ז בסימן ריט הנ"ל. שהרי גם שם מובא שהורו לבנה לישא שפחה כדי לטהר את זרעו. ובכן משמע בבירור שסוברים חכמי דורו של הרדב"ז שהאתיופים דינם כישראלים גמורים וקידושיהם קידושין גמורים. ומאחר שהקידושין שלהם תקפים ואילו גיטם אינו גט ודאי. נמצא שבניהם מנישואין שניים הם בגדר ממזרים.
21
כ״במסיבה זו קיים קושי רב מאוד להתירם לבוא בקהל. ואולם מתוך הרצון העז לחפש דרכי היתר לקהילה גדולה מעם ישראל, עלה רעיון מוצלח של צירוף סניף לצד היתר כבר בזמנו של מרן הרב הרצוג זצ"ל. העיקרון הוא שיש לפנינו פה בעצם שני ספקות: ספק ממזרות; וספק נוסף שיכול לשמש גורם מקל, דהיינו ספק של תערובת גויים שהסתפחו אל יהודי אתיופיה והתערבבו ביניהם. כי אכן, אע"פ שרוב בני העדה הם משבט דן, אבל במשך הדורות יודעים אנחנו שנצטרפו עליהם גרים (ואכן קיים אצלם טקס קבלת גרים); והרי ברור שקבלת גרים על ידי בתי דין שאינם יודעים צורה של הלכה, אינה תקיפה. ומכיון שאנשים אלה לא ידעו צורת הלכה, לכן אין להם סמכות של בית-דין, ומכאן גם מובן שקבלת מצוות, שהינה תנאי הכרחי בגירות, לא תיתכן אצלם, שהרי אינם יודעים תוכן המצוות- לכן גירות זאת איננה תקפה. ומכיון שבתוך הציבור הזה מצויים גויים רבים שהתערבו, והם אינם גרי צדק, נמצא שרק כאן, לאחר עלייתם של לארץ ישראל אנחנו מגיירים אותם. ואולם איננו יודעים מי הם הצריכים גרות ומי הם יהודים, וממילא יש לסמוך על הרוב שהם יהודים. אבל יש לנו כלל יסודי האומר "כל קבוע כמחצה על מחצה". ומכיון שבאותו זמן ובאותו מקום שנתגיירו אותם גויים, היה ידוע מי הוא גר, לכן חל על ספק זה תורת ספק של קבוע, שהוא כמחצה על מחצה. וכל הפורש ממקום שהמיעוט היה ניכר בו, חל עליו תורת ספק שקול.
22
כ״גולפיכך עולה שבנידון של יהודי אתיופיה קיימים שני מיני ספקות: ספק של גירות, וספק של ממזרות. ומכיון שיש לפנינו שני ספקות ניתן להקל ולהכשירם לבא בקהל, כמו בכל במקרה של ספק- ספיקא; שאפילו אם יש לחוש לצד ממזרות, עדיין יש כאן גם ספק אחר: אולי הוא בכלל לא יהודי. ועל כן לאחר שהם מתגיירים כעת בבית-דין מוסמך, יש מקום להתירם לבוא בקהל. ועל כן התבטאנו בנושא זה ואמרנו: הגירות שאנחנו תובעים מהם, איננה גרות לחומרא אלא זו היא גירות לקולא! משום שע"י כך שאנו מחייבים אותם להתגייר, אנו מדגישים ומחזקים את האפשרות הזאת שהם אינם יהודים, וספק נוסף זה הוא המחליש את חומרת הספק השני ומאפשר לנו להתירם לבוא בקהל.
23
כ״דהשאלה המעשית החשובה היא, כיצד אנחנו מבצעים את הגירות של עולי אתיופיה? הצורה הנאותה, וכך אכן הייתה ההוראה, להטיף דם ברית ולהטבילם לאחר קבלת מצוות בפני בי"ד מוסמך. אבל קמה בציבור זה צעקה גדולה, שכאילו אנחנו מכריזים עליהם בזה שהם אינם יהודים. בדיעבד מצאנו מקום להקל ולהצריכם טבילה בלבד, שכן הם עושים את המילה כהוגן, והם מלים לשם יהדות. ואעפ"י שהם לא יודעים בדיוק מה היא יהדות אמיתית מכל מקום הם מלים לשם יהדות. וראה תשובה על דבר דומה לזה מהגרצ"פ פרנק זצ"ל, הר-צבי יו"ד, סי' ריט. בתשובה זו הוא עוסק במקרה שהיו סבורים על תינוק שהוא יהודי ומלו אותו לשם מצוות מילה. לאחר מכן התברר שהוא לא יהודי והוא צריך מילה לשם גירות. ופסק הרב פרנק שמילתו הראשונה עולה לו לשם גירות, מכיון שכיוונו על כל פנים לשם יהדות, ומילה לשם יהדות עולה לו גם למילה לשם גירות. ניתן להסתמך בנושא זה גם על הג"ר שמואל סלאנט זצ"ל, שגם הוא פסק כך. ולכן ההוראה אומרת: מי שמוכן להטיף דם ברית הרי זה משובח, כדי שיצא מדי ספק; אבל בשעת הדחק ניתן להסתמך על הפסק האמור לעיל שלפיו ניתן להסתפק במילה הראשונה.
24
כ״האולם ביחס לטבילה לשם גרות עם קבלת המצוות אין להקל. ואף על פי שיש הרוצים גם כאן לטעון, שמכיון שאצלם מקובל להרבות בטבילות לכן אין צורך בטבילה מיוחדת לשם גירות, ואפשר לקבל אותם לכלל ישראל ללא שום מעשה גירות- אין להקל בזה, ויש צורך בטבילה לשם גירות. אני רוצה להדגיש שהלכה זו מקובלת על דעת רוב רבני ישראל. ועל כן מן הראוי הוא שהבאים להירשם לנישואין ברבנות ידרשו לטבול בפני בי"ד ולקבל עליהם עול מצוות כדין. ואולם לא נתכחש לכך שיש בישראל שלא מתירים להם לבוא בקהל, מצד ספק ממזרות כנ"ל. קשה להתווכח איתם, אבל נראה לנו שמתוך ראייה רחבה של כלל ישראל, אנחנו לא יכולים לפסול עדה שלמה מלבוא בקהל, שכן יש לנו, ולו בדוחק, יסודות הלכתיים שאפשר להסתמך עליהם.
25
כ״וכל האמור לעיל עוסק בבני העדה האתיופית הידועים לנו כממשיכי המסורת עד היום הזה. אולם לאחרונה צצה שאלה נוספת, המעוררת פקפוקים גדולים נוספים, בנוגע לאלה שנקראים "פלשמורה" – שהם אתיופים שהמירו דתם בשעתם והוציאו את עצמם מכלל קהילת יהודי אתיופיה. הדין הוא איפוא, אם קיימת אפשרות להחזירם לחיק היהדות הנאמנה. שהרי, כאמור, ציבור זה פרש מרצונו מכלל ישראל על ידי שעזב את בני העדה המאמינים בתורת ישראל והרואים את עצמם כחלק מעם ישראל. ואכן גם יהודי אתיופיה עצמם, כך העידו הקייסים, הרחיקו אותם מהם, מפני שהם התרחקו במכוון ורצו להיטמע בין הגויים. אמנם גם הגויים התרחקו מהם, והם נענשו בעונש הכבד של חוסר שייכות לשום צד אלא תלויים בחלל האויר.
26
כ״זאני רוצה לצטט כאן דברים שכותב המאירי, וכן קטע מתוך דברי הרדב"ז. המאירי במסכת עבודה זרה כז, כותב בנוגע למשומד: "אלו כולם [- מי שעברו עבירות] עדיין שם ישראל עליהם, ומאחר שהוא מתפקר ומחלל את הדת עונשו חמור הרבה". כלומר: אנחנו אמנם מענישים את עוברי העבירה, אבל למרות זאת שם ישראל עליהם. "הא כל שיצא מכלל דת יהודית ונכנס לו בכלל דת אחרת, הרי הוא אצלנו כבני אותה דת שנכנס בה לכל דבר. חוץ מגיטין וקידושין שאנחנו מחמירים. ובנו הרי הוא גוי גמור אף לענין גיטין וקידושין". לפי דעתו של המאירי, המומר "הרי הוא אצלנו כבני אותה הדת שנכנס בה לכל דבר", היינו, מי שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא אינו נחשב יותר ישראל. במקרה של מומר אין נכונה האמרה הידועה: "ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא!" אולם בענייני גיטין וקידושין אנו חוששים לחומרא. לא כן הדין לגבי בני המומרים שכבר גדלו והתחנכו לפי חוקי הדת האחרת, שאף לחומרא אין לדונם כיהודים. ועל כן אומר המאירי: "ובנו הרי הוא גוי גמור אף לענין גיטין וקידושין" זאת אומרת: כאשר הוא מקדש, אין בזה אפילו ריח של קידושין, ואישה זו איננה אשת איש אפילו לחומרא.
27
כ״חכיוצא בזה ניתן למצוא בשו"ת הרדב"ז סימן שנא: "מומר שגרש לאחר שהמיר והתייחד עם אשתו, אין חוששין לה. חדא, דקידושי מומר לאו דאורייתא נינהו, אלא משום חומרא דאשת איש". אף הרדב"ז אומר, כפי שכתב המאירי, שמה שחוששים לקידושי מומר הרי זה רק משום חומרא דאשת איש. טעמו של דבר הוא, שאנחנו מתייחסים אל מומר כאדם ששייך לקטגוריה אחרת. זה איננו בעל עבירה; זהו יהודי שפסק מלהיות יהודי. וזהו חידוש מדהים: אפשר להפסיק להיות יהודי! ומה שאנו אומרים "ישראל, אע"פ שחטא- ישראל הוא!" אין זה אלא אם הוא מישראל; היינו, דווקא אם הוא ממשיך את הקשר שלו עם עם ישראל; אבל אם הוא מנתק את עצמו מכלל ישראל, אין הוא נידון יותר כיהודי. נראה שפוסקים אלה מסתמכים על היסוד שהגמרא אומרת לגבי אנשים מעשרת השבטים שנטמעו: לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבר" (יבמות יז). זהו עיקרון הלכתי, מקרה בודד שעליו מספרת הגמרא; לפנינו יסוד שכל מי שפורש מכלל ישראל הוא איננו עוד בגדר ישראל. גם המהרשד"ם, בשו"ת שלו אבן העזר סימן י, עוסק בעניין זה וקובע במפורש שהכלל האומר "ישראל, אע"פ שחטא ישראל הוא!" איננו מתייחס למומרים (בדברי תשובתו הוא מרחיב את השימוש בתואר "מומר" ומחיל אותו אפילו על מחלל שבת בפרהסיא, ומכל שכן על עובד עבודה זרה).
28
כ״טהיוצא מכל האמור הוא, שאנחנו צריכים להתייחס למקרים הללו של יהודי אתיופיה שהתנצרו בצורה מאוד חשדנית. חייבים תחילה לבדוק באיזו מידה האנשים האלה ראו את עצמם קשורים לנצרות. ואם הם רוצים לחזור ליהדות, יש לבדוק באיזו מידה החזרה הזאת היא חזרה רצינית, ואם אין בכוונתם לחזור ליהדות רק כפי שהיה מקובל באתיופיה, אבל לא לשוב לקבלת מצוות אמיתית. הדברים האלה צריכים בדיקה יתרה משום שאנשים אלה הרחיקו את עצמם מכלל ישראל, ויש מקום לחשוד שחזרתם ליהדות היא מפני שקוסם להם אורח החיים בישראל. על כגון זה הגמרא אומרת, שלא קיבלו גרים בזמן דוד ושלמה, כיון שהם היו מעוניינים להתגייר מפני שזה יותר טוב ויותר נוח. אם הנוחיות היא זאת שמביאה אותם אלינו, יש מקום לחשוש כדי שלא יגרמו לנו בעיות קשות בעתיד. ולכן מוצדקת ביותר ההחלטה שהוחלט עליה בישיבת מועצת הרבנות, לשגר אליהם משלחת בדיקה מטעם הרבנות ולא להביא אותם ארצה טרם שבדקנו אותם במולדתם.
29
ל׳לסיום ראוי לציין, שישנן משפחות המשתייכות לכת ה"פלאשמורה" שקעקעו המצח של הבנות שלהם צורת צלב, כדי להראות לכול שהם נוצרים לכל דבר. סיפור זה מלמדנו עד כמה התבדלה עדה זאת מכלל ישראל.
30
ל״אעלינו להיות זהירים מאוד בנושא זה על מנת שלא יתערבו פסולים בזרע קודש, ונוכל לקיים את הצו האלוקי "והיה מחניך קדוש!".
31
