שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי י׳B'Mareh HaBazak Volume IX 10
א׳ניו יורק, ארצות הברית
1
ב׳אייר תשע"ג
2
ג׳י. שחייה בשבת
3
ד׳שאלה: האם ההלכה מתירה שחייה בשבת וביום טוב? מדוע? אם כן, האם נדרש עירוב? האם אוכל להשתמש במגבת להתייבש אחרי השחייה?
4
ה׳תשובה:
א. אסור לשחות בשבת בבריכה שאין לה שפה, גזרה שמא יתקן חבית של שייטין1המשנה (ביצה לו, ב) מונה דברים האסורים משום שבות בשבת וביום טוב. אחד מהם הוא האיסור ש"אין שטין" (כלומר שחייה באופן שעוקר רגליו מהארץ) על פני המים. הגמרא (שם) מבארת שטעם האיסור הוא גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. גזרה זו איננה גורפת, שהרי בגמרא (שבת מ ע"ב) מסופר על ר' אבהו ששט באמבטי, ומחלקת שם הגמרא בין בריכה שיש לה שפה, שבה לא גזרו שמא יתקן חבית של שייטין, לבין בריכה שאין לה שפה, שבה גזרו. לדעת רש"י אם יש לבריכה שפה היא דומה לכלי, ועל בריכה כזו חז"ל לא גזרו. הרי"ף (שם יח ע"ב – יט ע"א בדפיו) פירש שאם יש לבריכה שפה, הרי שגם אם המים נעקרים החוצה, מיד הם חוזרים לפנים, ועל כן אין בריכה כזו דומה לנהר (ראה שם בר"ן בשם גאון). מכל מקום. לדינא שני ראשונים אלה מסכימים שאם יש לבריכה שפה מותר, ואם אין לה שפה אסור.
בשולחן ערוך (או"ח שלט, ב) פסק כטעמו של הרי"ף: "אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לה שפה סביב מותר, דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוי לה ככלי וליכא למיגזר בה שמא יעשה חבית של שייטין".. אף בבריכה שיש לה שפה, אם היא נמצאת ברשות הרבים או בכרמלית – יש לאסור לשחות בה מחשש שמא השוחה יתיז מים חוץ לארבע אמות2החילוק שהובא לעיל, בין בריכה שיש לה שפה לבין בריכה שאין לה שפה, אמור רק לגבי בריכה בחצר שהיא רשות היחיד ואין חשש שיתיז ארבע אמות ברשות הרבים. אך בבריכה העומדת ברשות הרבים או בכרמלית, משמע מרש"י (שבת מ ע"ב ד"ה ואפילו עומדת בחצר) שאף אם יש לה שפה אסור לשחות בה, שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. וכך פסק ערוך השולחן (או"ח סי' שלט סע' ד). ועיין ביאור הלכה (שם סעיף ב ד"ה ואם יש) שכתב שאולי לרי"ף יהיה מותר לשחות אף בבריכה ברשות הרבים אם יש לה שפה. וכן מחשש שמא יטלטל את המים שעל גופו ארבע אמות3נעיר כי מלבד החשש שמא יתיז ארבע אמות ברשות הרבים, אם הבריכה ברשות הרבים או בכרמלית ובסמוך לשפת הבריכה המים נמוכים – יהיה אסור ללכת בתוך הבריכה ארבע אמות בעוד מי הבריכה נמצאים על חלקי גופו שמחוץ למים, שהרי מטלטל בכך את המים..
א. אסור לשחות בשבת בבריכה שאין לה שפה, גזרה שמא יתקן חבית של שייטין1המשנה (ביצה לו, ב) מונה דברים האסורים משום שבות בשבת וביום טוב. אחד מהם הוא האיסור ש"אין שטין" (כלומר שחייה באופן שעוקר רגליו מהארץ) על פני המים. הגמרא (שם) מבארת שטעם האיסור הוא גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. גזרה זו איננה גורפת, שהרי בגמרא (שבת מ ע"ב) מסופר על ר' אבהו ששט באמבטי, ומחלקת שם הגמרא בין בריכה שיש לה שפה, שבה לא גזרו שמא יתקן חבית של שייטין, לבין בריכה שאין לה שפה, שבה גזרו. לדעת רש"י אם יש לבריכה שפה היא דומה לכלי, ועל בריכה כזו חז"ל לא גזרו. הרי"ף (שם יח ע"ב – יט ע"א בדפיו) פירש שאם יש לבריכה שפה, הרי שגם אם המים נעקרים החוצה, מיד הם חוזרים לפנים, ועל כן אין בריכה כזו דומה לנהר (ראה שם בר"ן בשם גאון). מכל מקום. לדינא שני ראשונים אלה מסכימים שאם יש לבריכה שפה מותר, ואם אין לה שפה אסור.
בשולחן ערוך (או"ח שלט, ב) פסק כטעמו של הרי"ף: "אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לה שפה סביב מותר, דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוי לה ככלי וליכא למיגזר בה שמא יעשה חבית של שייטין".. אף בבריכה שיש לה שפה, אם היא נמצאת ברשות הרבים או בכרמלית – יש לאסור לשחות בה מחשש שמא השוחה יתיז מים חוץ לארבע אמות2החילוק שהובא לעיל, בין בריכה שיש לה שפה לבין בריכה שאין לה שפה, אמור רק לגבי בריכה בחצר שהיא רשות היחיד ואין חשש שיתיז ארבע אמות ברשות הרבים. אך בבריכה העומדת ברשות הרבים או בכרמלית, משמע מרש"י (שבת מ ע"ב ד"ה ואפילו עומדת בחצר) שאף אם יש לה שפה אסור לשחות בה, שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. וכך פסק ערוך השולחן (או"ח סי' שלט סע' ד). ועיין ביאור הלכה (שם סעיף ב ד"ה ואם יש) שכתב שאולי לרי"ף יהיה מותר לשחות אף בבריכה ברשות הרבים אם יש לה שפה. וכן מחשש שמא יטלטל את המים שעל גופו ארבע אמות3נעיר כי מלבד החשש שמא יתיז ארבע אמות ברשות הרבים, אם הבריכה ברשות הרבים או בכרמלית ובסמוך לשפת הבריכה המים נמוכים – יהיה אסור ללכת בתוך הבריכה ארבע אמות בעוד מי הבריכה נמצאים על חלקי גופו שמחוץ למים, שהרי מטלטל בכך את המים..
5
ו׳בכל המקרים הללו מותר לרחוץ ולא לשחות4משנה ברורה סי' שכו ס"ק כב. בתוך ארבע אמות לשפת המים. מיד ביציאה מהמים יש להתנגב היטב כדי שלא לטלטל את המים שעליו5שבת (קמא ע"א), וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שכו, ז).. לכן גם לא יניח את בגדיו או את המגבת שבה הוא משתמש במרחק הגדול מארבע אמות מהמקום שבו ירחוץ6עיין במגן אברהם (סי' שכו ס"ק ח), כף החיים (שם ס"ק כו), ערוך השלחן (שם סע' ח-ט) ומשנה ברורה (שם ס"ק כא) שכתבו שכיוון שהרחיצה בנהר כרוכה בכמה חששות ומכשולים שקשה ליזהר מהם (איסור טלטול המים; איסור השחייה; האיסור לפצל את הקיסמין כדי לנקות את המים; איסור סחיטה בשיער), הנהיגו הקדמונים שלא לרחוץ בנהרות באגמים ובמעיינות..
6
ז׳בבריכה הנמצאת ברשות היחיד ויש לה שפה, מעיקר הדין מותר לשחות בה בלא בגדים7במקום שאין בעיית צניעות. או לחלופין בבגד נקי8ברש"י למשנה בשבת (קמב ע"ב ד"ה מקנחה) מבואר שאין לשרות בגד במים, משום ששרייתו היא כיבוסו. בדין זה יש שלוש שיטות עיקריות בראשונים: יש אומרים שהאיסור הוא אף בבגד נקי (כן נראה דעת רשב"ם, דבריו הובאו בתוספות שבת קכ ע"א; ראה בית יוסף או"ח סי' שב אותיות ט-י); יש אומרים שאסור דווקא בבגד שיש עליו לכלוך (תוספות (שבת קיא ע"ב ד"ה האי מסוכרייתא); ולפי רבנו תם, אם נתינת המים על הבגד נעשית בדרך לכלוך – מותר (מובא בתוספות שם).
נמצא שאם בגד הים מלוכלך, לכל הדעות יהיה אסור ליכנס עמו למים, דשרייתו זהו כיבוסו, שהרי שחייה בבריכה להנאתו אינה דרך לכלוך [אף אם היינו מגדירים אותה כדרך לכלוך, הפרי מגדים (סי' שב, אשל אברהם ס"ק יח) אוסר בבגד מלוכלך. אך עיין ביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה שאין) שדעתו נוטה שבדרך לכלוך מותר אף בבגד מלוכלך]. בבגד נקי, לסוברים ששרייתו זהו כיבוסו, יהיה אסור, כן סובר הגר"א (שם ס"ק לא) בדעת השולחן ערוך וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק מח). אך המגן אברהם (שם ס"ק כא) סובר שדעת השולחן ערוך היא שדווקא בבגד שיש עליו לכלוך שרייתו זהו כיבוסו, עיינו ביאור הלכה (שם ד"ה שיש עליו לכלוך).
לכאורה היה נראה לומר שלסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו (מגן אברהם בדעת השולחן ערוך) יהיה מותר להיכנס בבגד ים נקי, אלא שכמה ראשונים הסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו כתבו שזהו דווקא במים מועטים. אך לשרותו במים מרובים אסור שמא יבוא לידי סחיטה, כמבואר בגמרא (שבת קיג ע"ב) לגבי מי שפגע באמת המים, שאין לו לעבור במים, מפני שלפעמים יישורו בגדיו במים ויבוא לידי סחיטה (סמ"ג, סמ"ק וספר התרומה, הובאו דבריהם בבית יוסף שם סי' שב סעיפים ט-י, וכן כתב הרמ"א שם שב, ט).
ולכן נראה שאסור להיכנס לבריכה בבגד ים מחשש שמא יסחט. ואף שהתירו למי שנשרו כליו במים ללכת בהם ולא חששו שמא יבוא לידי סחיטה, מטעם שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותם (שולחן ערוך או"ח שא, מה), מכל מקום נראה שזה דווקא בדיעבד, אם נרטב במי גשמים או שנפל לנהר. וכן יש להוכיח מהאיסור לעבור באמת מים שמא יבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ג). רק בהולך לדבר מצוה התירו לעבור באמת המים, ואף שם התירו רק אם יעשה שינוי, כגון שלא יוציא את ידו מתחת לשפת חלוקו, כדי שיזכור שלא לבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ד). ואף במקרה כזה העלו האחרונים שאם יכול להקיף את אמת המים, עדיף לעשות זאת ולא לעבור בתוכה (משנה ברורה שם ס"ק יב).
אמנם, אם נאמר שבגד ים נחשב בגד שאינו מקפיד אם נרטב, כיוון שאינו נהרס במים וייעודו הוא דווקא לשימוש במים, אולי היה מקום להתיר ולא לחשוש שמא יסחט. שהרי המשנה ברורה (סי' שב ס"ק מז) כתב שבבגד שלא מקפיד עליו ומניחו כמה זמן עם המים, לא גזרו שמא יסחוט. מכל מקום נראה שיש לאסור, כיוון שמצוי הוא שסוחטים בגד ים בסיום הרחצה, וודאי שמצוי הוא שמנערים את בגד הים ביציאה מהמים, וגם הניעור נחשב כסחיטה. ראה רמ"א (או"ח שב, א) ומשנה ברורה (שם ס"ק ד) וביאור הלכה (סי' שא סע' מה ד"ה ואינו חושש). על כל פנים, הרי יש דעות בראשונים, וכן דעת השולחן ערוך על פי הגר"א וכן פסק המשנה ברורה (כמובא לעיל), שאף בבגד נקי אומרים ששרייתו זהו כיבוסו. ואם כן, עצם שריית בגד הים במים אסורה אף אם נאמר שאין לגזור שמא יסחוט. העשוי מניילון או חומר סינתטי שאינו סופג מים9מה שהוזכר בהערה הקודמת אמור לגבי בגד הסופג נוזלים, אשר שייכת בו בעיה של כיבוס וסחיטה. אך בבגד העשוי מניילון או מחומר פלסטי אחר שאינו סופג נוזלים (דבר המצוי בעיקר במעילי גשם), לא שייך איסור סחיטה או כיבוס (אלא אם משפשף). על כן יהיה מותר ליכנס עם בגד כזה למים ואף לנערו אחר כך מהמים בחזקה. וכן פסק במנוחת אהבה (חלק ג יב, טו) ובשמירת שבת כהלכתה (מהד' תש"ע טו, לז; בהערה קכב שם מביא בשם הגאון רש"ז אוירבך שפלסטיק אינו דומה לעור, שאסור מדרבנן לסוחטו, שהרי עינינו רואות שפלסטיק אינו בולע כלל, מה שאין כן עור שעל כל פנים קצת לחות נספגת בו)., ואחרי השחייה מותר לנגב את גופו10בגמרא שבת (קמז ע"ב) אמרו: "אמר ר' יוחנן: הלכה, מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו" [ופירש"י (במשנה שם קמז ע"א) שהדיון הוא במקום שיש עירוב]. מבאר הדרישה (או"ח סי' שא אות כה) שמדברי ר' יוחנן "מביאה בידו" יש ללמוד שאף שבכך יותר יש לחוש שמא יסחוט, בכל זאת אין חוששים ומותר. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שא, מח) בעקבות הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
וכתב הר"ן (סב ע"ב בדפי הרי"ף) שהטעם שלא חששו לסחיטה כפי שחששו במקרים אחרים הוא מכיוון שכל הרוחצים מסתפגים, אם נאסור להסתפג יהיה כאילו אנחנו אוסרים לרחוץ. ואין לאסור לרחוץ, שהרי "אי אפשר, שאין הדבר עומד"; היינו שתקנה כזו היא קשה מדיי על הציבור, ולא תחזיק מעמד. אם כן מוכח שהניגוב מותר. וכן יש ללמוד מהגמרא שבת (קמא ע"א), שם רב יהודה אמר שמי שרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה אחר כך, כדי שלא יישארו מים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שכו, ז). אמנם במגן אברהם (סי' שא ס"ק נח) כתב שטוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על מימיו, אך בביאור הגר"א (שם ס"ק קו) משמע שסתם אלונטית אין מקפיד על מימיו (דבריהם הובאו במשנה ברורה שם ס"ק קעג). ונראה שבמציאות של ימינו ודאי שאין מקפידים על מים הנספגים במגבת, ולכן מותר לטלטל את המגבת אחרי השימוש בה ואין לחוש בה שמא יסחוט [וראה משנה ברורה שם ס"ק קעה]. ואת שערותיו11בגמרא שבת (קכח ע"ב) אמרו: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ט, יא). אך המגיד משנה (שם) כתב שכוונת הרמב"ם היא שאין סחיטה בשער מן התורה, אך יש בכך איסור דרבנן, ודבריו הובאו בבית יוסף (או"ח ראש סי' של). וכן כתב בביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה אסור) בדעת הרמב"ם, וביאר שהטעם שאין בכך סחיטה מהתורה הוא לפי שסחיטה שייכת רק בדבר שהוא רך ביותר. מכל מקום הואיל ואיסור דרבנן יש בכך, לכן אין ללחוץ בידיו בכוח על שערו. אך מותר לנגב את שערו במגבת, הואיל והאיסור הוא רק מדרבנן, משום שדומה לסחיטה, ולכן אם רק מנגב שערו – אינו דומה לסחיטה אלא רק לקינוח.
נוסף לכך, סחיטה כזו היא סחיטה כלאחר יד, ויש לומר שלא גוזרים במקרה כזה בדרבנן (ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי אות ח, וכף החיים או"ח סי' שכ ס"ק קיא, דבריהם הובאו במנוחת אהבה חלק ב פרק י הערה 168). וכן התיר בשמירת שבת כהלכתה (יד, כב), ובהערה סו כתב בשם הגרש"ז אוירבך שכיוון שגם איסור דרבנן אינו מוזכר בגמרא בפירוש, מסתבר שמותר לנגב את השער אם המים נבלעים מיד במגבת ואינם נראים בעין. וכן נראה מלשון השולחן ערוך (או"ח שכו, ז): "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה... אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". משמע שהרוחץ בנהר מותר לו לנגב את ראשו.. אך יש ליזהר שלא לסחוט את שערו בידיו אלא רק על ידי המגבת.
נמצא שאם בגד הים מלוכלך, לכל הדעות יהיה אסור ליכנס עמו למים, דשרייתו זהו כיבוסו, שהרי שחייה בבריכה להנאתו אינה דרך לכלוך [אף אם היינו מגדירים אותה כדרך לכלוך, הפרי מגדים (סי' שב, אשל אברהם ס"ק יח) אוסר בבגד מלוכלך. אך עיין ביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה שאין) שדעתו נוטה שבדרך לכלוך מותר אף בבגד מלוכלך]. בבגד נקי, לסוברים ששרייתו זהו כיבוסו, יהיה אסור, כן סובר הגר"א (שם ס"ק לא) בדעת השולחן ערוך וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק מח). אך המגן אברהם (שם ס"ק כא) סובר שדעת השולחן ערוך היא שדווקא בבגד שיש עליו לכלוך שרייתו זהו כיבוסו, עיינו ביאור הלכה (שם ד"ה שיש עליו לכלוך).
לכאורה היה נראה לומר שלסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו (מגן אברהם בדעת השולחן ערוך) יהיה מותר להיכנס בבגד ים נקי, אלא שכמה ראשונים הסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו כתבו שזהו דווקא במים מועטים. אך לשרותו במים מרובים אסור שמא יבוא לידי סחיטה, כמבואר בגמרא (שבת קיג ע"ב) לגבי מי שפגע באמת המים, שאין לו לעבור במים, מפני שלפעמים יישורו בגדיו במים ויבוא לידי סחיטה (סמ"ג, סמ"ק וספר התרומה, הובאו דבריהם בבית יוסף שם סי' שב סעיפים ט-י, וכן כתב הרמ"א שם שב, ט).
ולכן נראה שאסור להיכנס לבריכה בבגד ים מחשש שמא יסחט. ואף שהתירו למי שנשרו כליו במים ללכת בהם ולא חששו שמא יבוא לידי סחיטה, מטעם שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותם (שולחן ערוך או"ח שא, מה), מכל מקום נראה שזה דווקא בדיעבד, אם נרטב במי גשמים או שנפל לנהר. וכן יש להוכיח מהאיסור לעבור באמת מים שמא יבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ג). רק בהולך לדבר מצוה התירו לעבור באמת המים, ואף שם התירו רק אם יעשה שינוי, כגון שלא יוציא את ידו מתחת לשפת חלוקו, כדי שיזכור שלא לבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ד). ואף במקרה כזה העלו האחרונים שאם יכול להקיף את אמת המים, עדיף לעשות זאת ולא לעבור בתוכה (משנה ברורה שם ס"ק יב).
אמנם, אם נאמר שבגד ים נחשב בגד שאינו מקפיד אם נרטב, כיוון שאינו נהרס במים וייעודו הוא דווקא לשימוש במים, אולי היה מקום להתיר ולא לחשוש שמא יסחט. שהרי המשנה ברורה (סי' שב ס"ק מז) כתב שבבגד שלא מקפיד עליו ומניחו כמה זמן עם המים, לא גזרו שמא יסחוט. מכל מקום נראה שיש לאסור, כיוון שמצוי הוא שסוחטים בגד ים בסיום הרחצה, וודאי שמצוי הוא שמנערים את בגד הים ביציאה מהמים, וגם הניעור נחשב כסחיטה. ראה רמ"א (או"ח שב, א) ומשנה ברורה (שם ס"ק ד) וביאור הלכה (סי' שא סע' מה ד"ה ואינו חושש). על כל פנים, הרי יש דעות בראשונים, וכן דעת השולחן ערוך על פי הגר"א וכן פסק המשנה ברורה (כמובא לעיל), שאף בבגד נקי אומרים ששרייתו זהו כיבוסו. ואם כן, עצם שריית בגד הים במים אסורה אף אם נאמר שאין לגזור שמא יסחוט. העשוי מניילון או חומר סינתטי שאינו סופג מים9מה שהוזכר בהערה הקודמת אמור לגבי בגד הסופג נוזלים, אשר שייכת בו בעיה של כיבוס וסחיטה. אך בבגד העשוי מניילון או מחומר פלסטי אחר שאינו סופג נוזלים (דבר המצוי בעיקר במעילי גשם), לא שייך איסור סחיטה או כיבוס (אלא אם משפשף). על כן יהיה מותר ליכנס עם בגד כזה למים ואף לנערו אחר כך מהמים בחזקה. וכן פסק במנוחת אהבה (חלק ג יב, טו) ובשמירת שבת כהלכתה (מהד' תש"ע טו, לז; בהערה קכב שם מביא בשם הגאון רש"ז אוירבך שפלסטיק אינו דומה לעור, שאסור מדרבנן לסוחטו, שהרי עינינו רואות שפלסטיק אינו בולע כלל, מה שאין כן עור שעל כל פנים קצת לחות נספגת בו)., ואחרי השחייה מותר לנגב את גופו10בגמרא שבת (קמז ע"ב) אמרו: "אמר ר' יוחנן: הלכה, מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו" [ופירש"י (במשנה שם קמז ע"א) שהדיון הוא במקום שיש עירוב]. מבאר הדרישה (או"ח סי' שא אות כה) שמדברי ר' יוחנן "מביאה בידו" יש ללמוד שאף שבכך יותר יש לחוש שמא יסחוט, בכל זאת אין חוששים ומותר. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שא, מח) בעקבות הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
וכתב הר"ן (סב ע"ב בדפי הרי"ף) שהטעם שלא חששו לסחיטה כפי שחששו במקרים אחרים הוא מכיוון שכל הרוחצים מסתפגים, אם נאסור להסתפג יהיה כאילו אנחנו אוסרים לרחוץ. ואין לאסור לרחוץ, שהרי "אי אפשר, שאין הדבר עומד"; היינו שתקנה כזו היא קשה מדיי על הציבור, ולא תחזיק מעמד. אם כן מוכח שהניגוב מותר. וכן יש ללמוד מהגמרא שבת (קמא ע"א), שם רב יהודה אמר שמי שרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה אחר כך, כדי שלא יישארו מים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שכו, ז). אמנם במגן אברהם (סי' שא ס"ק נח) כתב שטוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על מימיו, אך בביאור הגר"א (שם ס"ק קו) משמע שסתם אלונטית אין מקפיד על מימיו (דבריהם הובאו במשנה ברורה שם ס"ק קעג). ונראה שבמציאות של ימינו ודאי שאין מקפידים על מים הנספגים במגבת, ולכן מותר לטלטל את המגבת אחרי השימוש בה ואין לחוש בה שמא יסחוט [וראה משנה ברורה שם ס"ק קעה]. ואת שערותיו11בגמרא שבת (קכח ע"ב) אמרו: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ט, יא). אך המגיד משנה (שם) כתב שכוונת הרמב"ם היא שאין סחיטה בשער מן התורה, אך יש בכך איסור דרבנן, ודבריו הובאו בבית יוסף (או"ח ראש סי' של). וכן כתב בביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה אסור) בדעת הרמב"ם, וביאר שהטעם שאין בכך סחיטה מהתורה הוא לפי שסחיטה שייכת רק בדבר שהוא רך ביותר. מכל מקום הואיל ואיסור דרבנן יש בכך, לכן אין ללחוץ בידיו בכוח על שערו. אך מותר לנגב את שערו במגבת, הואיל והאיסור הוא רק מדרבנן, משום שדומה לסחיטה, ולכן אם רק מנגב שערו – אינו דומה לסחיטה אלא רק לקינוח.
נוסף לכך, סחיטה כזו היא סחיטה כלאחר יד, ויש לומר שלא גוזרים במקרה כזה בדרבנן (ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי אות ח, וכף החיים או"ח סי' שכ ס"ק קיא, דבריהם הובאו במנוחת אהבה חלק ב פרק י הערה 168). וכן התיר בשמירת שבת כהלכתה (יד, כב), ובהערה סו כתב בשם הגרש"ז אוירבך שכיוון שגם איסור דרבנן אינו מוזכר בגמרא בפירוש, מסתבר שמותר לנגב את השער אם המים נבלעים מיד במגבת ואינם נראים בעין. וכן נראה מלשון השולחן ערוך (או"ח שכו, ז): "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה... אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". משמע שהרוחץ בנהר מותר לו לנגב את ראשו.. אך יש ליזהר שלא לסחוט את שערו בידיו אלא רק על ידי המגבת.
7
ח׳ב. כל זה מעיקר הדין. אמנם פוסקים רבים כתבו שנהגו שלא לרחוץ בנהרות ובאגמים כדי להמנע מאיסורים שונים העלולים להיות כרוכים בכך, כמבואר בהערה 6.
8