שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי י״חB'Mareh HaBazak Volume IX 18

א׳טורונטו, קנדה

ב׳ניסן תשע"א

ג׳יח. השארת יין שאינו מבושל עם עובד שאינו יהודי בלי השגחה

ד׳שאלה: גוי שנשאר לבד בבית של יהודי ויש שם יין שאינו מבושל של יהודי. מה דין היין? באילו אופנים לא ייאסר היין?

ה׳תשובה: יין היה חלק מהפולחן של עובדי עבודה זרה, ויין שהשתמשו בו למטרה זו נאסר¹יין שניסכו אותו לעבודה זרה נקרא 'יין נסך' והוא אסור אפילו בהנאה. שנינו במשנה בעבודה זרה (ב, ג): "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין...". וראה עוד במשנה שם (ה, א). דין זה מובא להלכה ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יא, א), ובטור ושולחן ערוך (יו"ד קכג, א). איסור השתייה הוא מהתורה לכל הדעות, ולגבי איסור הנאה נחלקו ראשונים אם הוא אסור מהתורה או מדרבנן (מבין האוסרים בהנאה מן התורה: תוספות בעבודה זרה כט ע"ב ד"ה יין; רמב"ן לקידושין נח ע"א; תורת הבית ראש בית ה; וכן סתם הבית יוסף יו"ד סי' קכג ראש סעיף א. אמנם יש סוברים שאיסור ההנאה הוא רק מדרבנן: ראה תוספות בבא קמא עב ע"ב ד"ה דאי ס"ד; רשב"א לקידושין נח ע"א בשם "ותירצו בתוס'"; ועוד).. נוסף לכך, שתיית יין יחד עם גויים עלולה לגרום לקירוב דעת שתוצאותיו עלולות להיות חמורות, הן בתחום ההשפעה הרוחנית והן בתחומים של נישואי תערובת והתבוללות²עיין שבת (יז ע"ב) ועבודה זרה (לו ע"ב).. בגלל סיבות אלה אסרו חז"ל יין של גויים, ואפילו יין שרק בא במגע עם גוי, גם אם לא נתנסך בפועל לעבודה זרה³ראה יו"ד שם, ט"ז ס"ק א וש"ך ס"ק א.. להלכה יש הבדלים בין יין שבא במגע עם גוי עובד עבודה זרה ליין שבא במגע עם גוי שאיננו עובד עבודה זרה⁴ראה בשולחן ערוך (יו"ד סי' קכג-קלח) לפרטי ההלכות, וכן בשו"ת במראה הבזק (חלק ז סי' סב) על גדרי האיסור הבסיסיים ועל אופני הנגיעה האוסרים..

ו׳א. יין שנגע בו גוי שעובד עבודה זרה, אסור מדרבנן אף בהנאה, שמא הוא יין נסך⁵רמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יא, ג): "יין הגוים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהנאה כיין שנתנסך, ודבר זה מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות". וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד קכג, א): "סתם יינם של עממים עובדי אלילים אסור בהנאה".. האיסור קיים גם אם אין ודאות שנגע הגוי ביין או שהחליפו, אלא רק חשש לכך⁶כגון שהגוי שעובד עבודה זרה שהה עם היין בביתו של היהודי אפילו זמן מועט, כמבואר בדברי השולחן ערוך (יו"ד קכח, א): "גוי עובד אלילים שנתייחד עם היין, אפילו ברשותנו, אפילו שעה מועטת, אסור בהנאה"..

ז׳ב. יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה מותר בהנאה (משום שאין חשש שניסך את היין)⁷זה מבואר בעבודה זרה (נז ע"א), מהמעשה שבו התיר רב למכור יין זה לגויים, ואמר לתלמידיו שאסור רק בשתייה., ואסור מדרבנן רק בשתייה⁸כנפסק בשולחן ערוך (יו"ד קכד, א): "תינוק גוי שאינו מזכיר אלילים ומשמשיה, אינו אוסר יין במגעו אלא בשתיה". ובש"ך (סי' קכח ס"ק א) כתב: "שאינו עובד אלילים – כגון גר תושב וישמעאלים"..

ח׳ג. אם יין שהה בבית יהודי עם גוי שאינו עובד עבודה זרה למשך זמן הילוך מיל, והייתה לגוי אפשרות לגעת בו או להחליפו, היין נאסר בשתייה. אולם בשיעור זמן פחות מזה – היין מותר אף בשתיה, אלא אם כן יש סיבה לחשוש שהגוי נגע ביין כדי לשתותו או לסיבה אחרת של הנאתו⁹כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד קכח, א): "...אבל מי שנודע לנו שאינו עובד אלילים, מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט, כגון כדי שילך כדי מיל או יותר, אפילו בעיר שכולה גוים, ואפילו הודיעו שהוא מפליג". אמנם מוסיף שם הש"ך (ס"ק א): "...מיהו נראה דהיינו דוקא אם הוא בענין שאין לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת".
[לגבי "זמן הילוך מיל": השולחן ערוך (או"ח תנט, ב) מכריע כדעת הרבה ראשונים ששיעורו הוא 18 דקות. אמנם הרמב"ם בפירושו למשנה בפסחים (ג,ב) כותב ששיעורו הוא 24 דקות, וגם יש הסוברים ששיעורו הוא 22.5 דקות (ראה בביאור הלכה באו"ח שם ד"ה הוי).].

ט׳ד. אם יין שהה בבית יהודי עם גוי אפילו עובד עבודה זרה, אם הגוי יודע שמגעו אוסר את היין על היהודי והוא מפחד שהיהודי יגלה שנגע ביין, כגון במציאות שבה היהודי עשוי להיכנס בכל רגע, היין מותר אפילו בשתייה¹⁰שולחן ערוך (יו"ד קכח, ד).
זה דומה לדין בעניין חלב גויים המופיע בשולחן ערוך (יו"ד קטו, א). וכתב הש"ך (סי' קכח ס"ק יא): "אף על פי שאינו נתפס כגנב על הכניסה דמירתת שמא יבא ישראל ויראהו נוגע, הרא"ש. והיינו דוקא כשהעובד כוכבים יודע דמגע עובדי כוכבים אסור לישראל ויפסיד יינו בכך... הא לאו הכי לא שייך מירתת"..

י׳ה. אם הבקבוק סגור בפקק שעם ועליו כיסוי נוסף (חותם בתוך חותם), שאז אין חשש שנגע הגוי ביין, היין מותר אף בשתייה¹¹שולחן ערוך (יו"ד קל, א). ובחותם אחד בלבד נחלקו הפוסקים אם מותר רק בהנאה או אף בשתייה (ראה בשולחן ערוך וברמ"א שם, ב)..