שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי כ״גB'Mareh HaBazak Volume IX 23

א׳אוהיו, ארצות הברית

ב׳מרחשוון תשע"ב

ג׳כג. התרת נדר של קנס על גלישה באינטרנט

ד׳שאלה: כאשר התחלתי להשתמש באינטרנט חששתי שאגלוש באתרים אסורים, לכן קבעתי לעצמי תשלום של 50$ לצדקה על כל נפילה ח"ו. חשבתי ש"קנס" זה יגן עליי, אבל לצערי נפלתי בתחום זה פעמים רבות. לכן החלפתי את השיטה וקבעתי לי רב-חבר המפקח על הגלישה שלי.

ה׳יש לי עכשיו חוב גדול לצדקה. אם הייתי יודע שאלו יהיו התוצאות לא הייתי נודר נדר כזה. האם אני רשאי לעשות התרת נדרים ולא לשלם את הקנס שקיבלתי על עצמי?

ו׳תשובה: הקדמה: לצערנו הרב בדורנו יש רבים מאוד המתמודדים עם בעיה שהזכרת בשאלתך. אתה ראוי להערכה רבה על המאמצים שלך ועל הניסיונות לפתור את הבעיה.

ז׳א. לכתחילה היה עליך לשלם מיד כל קנס שקיבלת על עצמך והתחייבת בו¹מדין "בל תאחר", כמבואר בשולחן ערוך יו"ד רנז, ג., וגם עתה, ראוי שתשלם לפחות חלק מהחוב לצדקה כפי יכולתך הכלכלית²כתב בשו"ת מהרש"ך (חלק ב סי' קמד): "כי יען כי זה הקנס הוא קנס גדול מבהיל, לגבי דידי אין הדעת סובלתו, ויפרע מחציתו וישאל על נדרו, ויתחרט לפני שלשה שיתירו לו ליפטר מן השארית". יש להעיר כי מדברי מהרש"ך נלמד שהוא חולק על דברי המהר"ם מינץ שיובאו לקמן בהערה 4, שאי אפשר להישאל על קנס לצדקה, שהרי שם עוסק במי שקיבל על עצמו קנס אם יעבור על איסור ולא יציית לפסק הדין, ובכל זאת, הוא כותב שניתן להתיר את הנדר.. יש הסוברים שניתן לאדם להחשיב את פרנסת בניו הגדולים כצדקה³כתב הבינת אדם (שער איסור והיתר סי' עה אות צה) בסוף דבריו, לאחר שמסקנתו הייתה להתיר את הנדר: "וליתר שאת, לתקן הדבר מעבר ועל להבא, שמא מה שנתחייב כבר לצדקה אין לו היתר בכן מסר מודעה לפנינו בזה הלשון: אם לא הותר נדר של צדקה ואם כן חייב אני מעבר וגם להבא אתחייב, אזי אני מוסר מודעה שכל צדקה שאתן אני או אשתי וכן מה שאני מפרנס בני הקטנים וכן כל דבר שנקרא 'צדקה' יהיה לתשלום נדר זה. ולרווחא דמילתא בכל ערב ראש השנה או בכל עת שירצה יתיר לו נדר זה". הבינת אדם הזכיר את בניו הקטנים, אבל צריך עיון אם כוונתו לקטנים ממש, שהרי הוא בעצמו (בחכמת אדם כלל קמד אות יא) פסק שלא ניתן להחשיב פרנסת בניו הקטנים לעניין מעשר כספים מכיוון שבלאו הכי חייב לפרנסם, ונראה שהוא הדין לצדקה שהתחייב בנדר..

ח׳ב. "נדרי הקדש מצוה לקיימן, ולא ישאל עליהם אלא מדוחק"⁴רמב"ם הלכות נדרים יג, כה, ונפסק בשולחן ערוך יו"ד (רג, ג). במקרה דנן, שההתחייבות לצדקה נעשתה בדרך של קבלת קנס על עשיית דבר, ועבר ועשה את הדבר, פסק בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עג) שאין להתיר כלל נדר זה, משום שחל בזה דין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'. פסק זה הובא להלכה בחכמת אדם (כלל ק סעיפים יב, כד-כה). לעומת זאת, מהר"י מרגלית, בדברי שאלתו למהר"ם מינץ, נקט בפשטות שניתן להתיר את הנדר. מחלוקת זו הובאה בשיירי כנסת הגדולה (יו"ד סי' רנח, הגהת הטור אות כט). וכן מדברי כמה פוסקים נוספים (שו"ת מהרש"ך חלק ב סי' קמד; יד שאול יו"ד סוף סי' רלט; ערוך השולחן יו"ד סי' רלט ס"ק נו) משמע שחידוש זה של המהר"ם מינץ אינו מוסכם להלכה. לעומת זאת, בשו"ת שמן המור (יו"ד סי' ג) נראה שמצדד כמהר"ם מינץ.
אמנם, אף אם נפסוק כדברי המהר"ם מינץ, הרי שאפשר לצדד שבמקרה זה הנדר לא חל, וזאת משתי סיבות: ראשית, החיוב לצדקה נעשה בתורת תנאי, וממילא חל כאן דין אסמכתא. הגהות אשר"י (סנהדרין פרק ג סי' ז) כתב שנדר שנעשה בתור קנס לא חל, משום שאסמכתא לא קונה. לכן, מי שנדר לתת לצדקה אם ישחק בקוביא ושיחק, פטור מלתת. לעומת זאת, בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (הובא במרדכי מגילה סי' תתכה; וכן ראה במרדכי ב"ק סי' מה) נקט בפשטות שהנדר חל וחייב לשלמו, וכן פסק בתשובות הרשב"א (מיוחסות, סי' קפג).
רבינו ירוחם (נתיב יט חלק א) חילק בעניין זה: "שלשה חלוקים בדבר: א', אם הוא התנה לדבר הרשות, כגון שאמר 'אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית' או 'אתן כך לצדקה' הוי אסמכתא, כיון שההליכה היתה לדבר הרשות. ב', אם התנה לדבר מצוה, כלומר לזרז עצמו 'אם לא אעשה מצוה פלוני אתן כך לצדקה' או 'אשב בתענית' מועיל ולא הוי אסמכתא. ג', אם התנה להציל עצמו מצרה בעת הצרה, כגון יעקב אבינו ע"ה 'אם יהיה אלי"ם עמדי' או כיוצא בזה, מועיל ולא הוי אסמכתא".
וראה בבית יוסף (יו"ד סי' רנח, חו"מ סי' רז) שהביא דעות נוספות בראשונים בעניין זה. להלכה פסק השולחן ערוך (חו"מ רז, יט, וראה יו"ד רנח, י) כדעת המהר"ם מרוטנבורג. לעומת זאת, בהלכות תענית (או"ח תקסב, יג) הביא את דעתו של רבינו ירוחם כיש מי שאומר. מכל מקום, כאן שמדובר בדבר מצווה, בין לרבינו ירוחם ובין למהר"ם מרוטנבורג הנדר חל (ועיין שו"ת חתם סופר חלק ב יו"ד סי' רמב; ערוך השולחן יו"ד סי' רנח סעיף לג; משנה ברורה סי' תקסב ס"ק נא). אמנם בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' רצז) צירף את השיטות שנדר באסמכתא אינו חל להתיר נדר צדקה אף שלא מדוחק, ועל כן נראה שניתן לצרף שיטות אלו על מנת להקל בנדון דידן.
שנית, בשו"ת תמת ישרים (סי' סג) הביא תשובה מחכם אחד על אדם שנודר להרחיק דבר מעצמו, וכתב שהנדר אינו צריך התרה משום שדינו כדין נדרי זירוזין שאינם צריכים התרה (שולחן ערוך יו"ד רלב, ב). התמת ישרים עצמו חולק על חידוש זה (סי' סד), ושתי הדעות הובאו בשיירי כנסת הגדולה (יו"ד סי' רכח הגהות הטור אות כג). החזון איש (יו"ד סי' קמג אות א) הביא את תשובת הרשב"א (מיוחסות סי' רנה) לגבי מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעשה עברה פלונית, שרואים שלדעת רשב"א נדר כזה כן חל. אך החזון איש טוען שלפי דעת הר"ן נדר זה אינו חל מדין נדרי זירוזין. תשובת הרשב"א נפסקה להלכה בשולחן ערוך (יו"ד רח, ב), אך ניתן לצרף את דעת הר"ן להקל.
כעין דברינו אלה ראה גם בשו"ת הרב"ך (לרבי בנימין כהן, תלמיד מהר"ם זכות, סי' לח), תשובת ר' ישראל ברכיה, מרבני איטליה, לגבי חבורה שקיבלה על עצמה לקום השכם בבוקר ולא עמדה בכך: "והוי כנדרי שגגות, דמעיקרא סברי למיכף ליצרייהו, ואשתכח השתא דיצרייהו כייף להו, וכל שהנדר טעות מקנס נמי פטורים... דהקימה בהשכמה כל כך בקיץ ובחורף דבר קשה הוא אפילו לפרושים, כל שכן להדיוטות העצלים..." ונראה שניתן ללמוד משם אף לנדון דידן. ועיין עוד בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא, חלק א סי' עב)., והוא הדין לנדרי צדקה⁵סמ"ג (לאוין סי' רמב); מעשה רקח (הלכות נדרים יג, כה, ולמד כן מדברי הכסף משנה שם); ש"ך (יו"ד סי' רג, ס"ק ב). ונראה שזו גם כוונת הרדב"ז בתשובה (חלק ד סי' קלד, דבריו הובאו בפתחי תשובה יו"ד סי' רנח ס"ק ח), ובזה מיושבת קושיית הבית יצחק (יו"ד חלק ב סי' עח אות ג), שהקשה מה מקורו של הרדב"ז. ועיין בשו"ת שמחת כהן (יו"ד חלק ב סי' צו) שבתחילה חילק בין הקדש לצדקה, אך מסקנתו היא שאין חילוק, ועיין עוד בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עג).. לכן, אם אתה משער שתשלום החוב לצדקה יגרום לך לקשיים כלכליים, ניתן להתיר את הנדר⁶מצאנו כמה פירושים בביאור ה"דוחק" שבו מתירים נדרי הקדש וצדקה.
הבינת אדם (שער איסור והיתר, סי' עה אות צה) צידד להתיר במקרה "שהשואל אינו עשיר ותלי ביה טפלי ויושב ולומד, היינו דוחקא".
בשו"ת בית יצחק (יו"ד חלק ב סי' עח אות ג) כתב: "ולבי אומר לי דהיכי שיש מצוה בהתרתו, בכגון שהעני הנודר או שנחלה או שלא יהיה לו שלום בית על ידי כן, יש מצוה בהתרה, או שצריך המעות לקרוביו".
בשו"ת שמחת כהן (חלק יו"ד חלק ב סי' צו) כתב: "ונראה דהיכא דתלו ביה טפלי ומזונותיו מצומצמים והוא בדוחק ובצער – אין לך דוחק גדול מזה".
ערוך השולחן (יו"ד סי' רנח סעיף כג) הקל יותר, וכתב: "ודע שכתבו בשם רדב"ז שהחכם המתיר נדר של צדקה ראוי לעונש שמפסיד לעניים. ואני אומר דוודאי אם הוא אמוד אלא שחוזר בו מפני שהוא כילי או טעם אחר – וודאי ראוי לעונש, ומי יזדקק להתרת נדר כזה? אבל אם החכם רואה שכבדה עליו לשאת משא זו, וזה הנודר נדר בחפזו בלי מתינת הדעת – וודאי מצוה להתיר לו, והכל לפי העניין". ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם (חלק א סי' סז)..

ט׳ג. לגבי התרת הנדר שלא יחול שוב בעתיד במקרה של כישלון ח"ו, ניתן לסמוך על הפוסקים הסוברים שניתן להתיר אותו כבר כעת, ובפרט כיוון שמתיר את הנדר שכבר חל בעבר⁷מבואר בגמרא (נדרים צ ע"א) שלא ניתן להתיר את הנדר לפני שהוא חל, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רכח, יז). לכן, במקרה זה, כיוון שהנדר לצדקה יחול כל פעם בעתיד כאשר ייכשל, לא ניתן להתיר את הנדר שיחול בעתיד. אף על פי כן, נראה שאפשר להקל ולהתיר את הנדר העתידי כבר עכשיו, וזאת מכמה סיבות:
א. מכיוון שבנדון דידן הנדר כבר חל בעבר, הרי שעל ידי התרת חיוב הצדקה על העבר, יותר גם הנדר העתיד. סברה זו הובאה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קפא): "צ"ע אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט, מה תקנה יש לו? כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט, ואם כן בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם. או שמא יש לדחות, הותר הראשון הותרו כולם, כיון שאינם יכולים לחול עד שיחול הראשון תחלה. וצ"ע. הר"י ברבי אברהם" [בביאור דברי הריצב"א, שמצדד להתיר רק משום "הותר הראשון – הותרו כולם" ולא משום "הותר מקצתו – הותר כולו", עיין במה שכתבו המהר"א מטיקטין, הובאו דבריו בקובץ מפרשים מכת"י, שולחן ערוך מהדורת פרידמן, על הש"ך יו"ד סי' רלט ס"ק כט, והרב הוטנר בספרו תורת הנזיר עמ' פג]. אם כן, על פי הריב"א ספק אם התרת הנדר שכבר חל מתיר את הנדר העתידי.
אמנם, ספקו של הריב"א הובא בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עג), והוא חידש שהספק של הריב"א הוא רק באדם שנדר שלא לעשות איסור, ומלבד נדר זה, גם נדר שבכל פעם שיעבור על נדרו ייתן קנס לצדקה. במקרה זה, נדר הקנס הוא נדר עצמאי, ולא ניתן להתיר אותו קודם שהוא חל, כפי שביארנו. אכן, במקרה שהאדם הזכיר רק את הקנס, הרי שאנו מפרשים את דבריו שהוא נדר שלא לעשות את האיסור, והקנס מחזק את הנדר הראשון. במקרה זה, הוא יכול להתיר את הנדר הראשון, וממילא הוא ייפטר לגמרי מהקנס. חידושו זה של המהר"ם מינץ הובא להלכה בש"ך (יו"ד סי' רכח ס"'ק לב; סי' רלט ס"ק כט), בחכמת אדם (כלל ק סעיפים כד-כה), בבינת אדם (שער איסור והיתר, סי' עה אות צה), ובשו"ת רב פעלים (יו"ד חלק א סי' לט, בצירוף טעם נוסף להקל כדלהלן), וביד שאול (יורה דעה סוף סי' רלט).
ב. צד שני להיתר מתבסס על חידושו של מהר"ש שריליו (הובא בתשובת מהר"ם חביב שנדפסה בשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ב סי' ב, וכן במחנה אפרים נדרים סי' יב) שאם הנדר יחול רק אם התנאי יקוים, אז הנודר עצמו יכול לבטל את הנדר קודם שהוא יחול. אמנם במחנה אפרים (שם) ובשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ב סי' ג) דחו חידוש זה, אך בשו"ת רב פעלים (שם) צירף שיטתו לדברי המהר"ם מינץ המוזכרים באות הקודמת כדי לאפשר את ההתרה גם קודם קיום התנאי.
לצדדים אלו ניתן לצרף את שני הצדדים הנוספים שהבאנו בהערה 4, שהנדר מעיקרא לא חל משום אסמכתא או משום נדרי זירוזין. ועיין עוד בחבל יוסף (חדרי דעה סי' רל"ט, על דברי הש"ך ס"ק כט), סלסלות יוסף (סי' לא) ובשו"ת דברי יהודה (סי' י).. יחד עם זאת, על מנת למנוע מצב שההתרה תגרום לדבר עברה ח"ו, ראוי שתקבל על עצמך נדר חדש על העתיד שיעזור לך באופן יעיל יותר בהתגברות על היצר⁸מהירושלמי (נדרים ה, ד) משמע שאדם שנדר שלא לשחק בקוביא (להמר), אין להתיר לו את הנדר, וכן כתבו כמה ראשונים (מרדכי גיטין רמז שעד, מרדכי שבועות רמז תשנו; תשפז; שו"ת הרשב"א חלק א סי' תשנה, ואלה שהובאו בבית יוסף יו"ד סי' רכח ובדרכי משה הקצר שם אות י). ובטעם הדבר ביאר הרשב"א (שם) "ששחוק הוא עבירה, ואין מתירין לו נדר לעבור". וכן כתב בתרומת הדשן (פסקים סי' קצב): "דחכמים גזרו שלא להתיר שום נדר שיוכל לבוא שום מכשול ותקלה מן ההתרה". וכן פסקו השולחן ערוך (יו"ד רכח, טו) והרמ"א (יו"ד רל, א).
אמנם במרדכי (שבועות רמז תשפז) כתב: "ורבינו טוביה אומר דעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא, כי כמו שגגה הוא, כי אינם יכולין להתאפק ולמשול ברוחם". ודומה לכך כתוב באורחות חיים (הלכות שבועות ונדרים אות יד ד"ה ואסור): "מיהו כתבו בתוספות בשם ר' שמואל מאיברא ז"ל שאם ידוע שלא יזהר בשביל כך ויעבור על שבועתו מותר שנתיר לו, ואפילו מי שנדר לקיים מצוה ובודאי יעבור, מוטב להתיר לו, דהוה ליה כמו לדבר מצוה, שמתירין נדרים שאין להם התרה". אמנם בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכה) כתב שאין לסמוך על דעת רבינו טוביה. וכן מהבית יוסף (יו"ד סי' רכח) משמע שהבין שהרשב"א חולק על כך. וזה לשון הרשב"א (שם): "עוד השיב, מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא, ובא לישאל על נדרו ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו, ונמצא עושה שתים רעות, שוחק ועובר על שבועתו. מסתברא דאין נזקקין לו. ששחוק הוא עבירה, ואין מתירין לו נדר לעבור. ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו, ישביע את יצרו ואין לומר שיזקקו לעבירה שלא יעשה עבירה גדולה". אמנם הרמ"א בתשובה (סי' קג) הבין שאין חולק על רבינו טוביה, והראשונים האחרים דיברו לדורם, שהיו יכולים לכבוש את יצרם. וכן פסק בהגהותיו לשולחן ערוך (יו"ד רכח, טו): "ואם יש מכשול בנדר זה, כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה, מתירין לו לכתחלה". אך הש"ך ציין לחולקים על הרמ"א, הסוברים שאין לסמוך על חידוש זה של רבינו טוביה, וכן פסק החכמת אדם (כלל ק סעיף י). לעומת זה, בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, יו"ד סי' קצג) צידד כדעת הרמ"א. וראה עוד בשו"ת יש מאין (סי' יג).
צד נוסף להתיר את הנדר הוא על פי המבואר בשו"ת הרשב"א (חלק א סי' תרצו, הביאה הבית יוסף בסוף סי' רכח, והש"ך שם ס"ק פג) שקהל שכללו בחרם שמי שישחק בקוביא יהיה בנידוי, מותר להתיר את הנידוי, כיוון "שאין היתר זה בגוף האיסור ממש, דהיינו השחוק, אלא הקנס הוא שמתירין". לפי זה, היה מקום לומר שניתן להתיר את הקנס, ואין זה נחשב כהתרת הנדר על האיסור עצמו. אמנם לפי מה שביארנו לעיל על פי דברי המהר"ם מינץ ההתרה היא על עצם האיסור, וזה לא ניתן לעשות על פי תשובה זו של הרשב"א.
למעשה, מכיוון שבמקרה זה כבר עבר על הנדר כמה פעמים, נראה שיש להתיר את הנדר, שהרי הוכח שהנדר אינו מונע ממנו לעבור, ואולי כולם יודו לפסק הרמ"א בכהאי גוונא. אך מו"ר הגרז"נ גולדברג הציע (וכן מצינו בשו"ת הרב"ך, שהובא לעיל בהערה 4) שלאחר ההתרה הנודר יקבל על עצמו נדר נוסף, שהוא מעריך שיועיל יותר להימנע מהאיסור, ובאופן זה לא יצא מכשול מהתרת הנדר..

י׳ד. אף אם מסרת מודעא בערב ראש השנה על ביטול הנדרים ולא זכרת מהמודעא בשעה שנדרת⁹בהתרת נדרים שנהוג לומר בערב ראש השנה נהוג גם למסור מודעא לביטול כל הנדרים שיידור במהלך השנה. בנוסחים שלפנינו נראה שהמודעא כוללת אף נדרי מצווה, שכן נאמר בה שהיא תחול על כל הנדרים מלבד "נדרי תענית בשעת מנחה", וכן כתב החזון איש (יו"ד סי' קמג אות ה)., לכתחילה יש להתיר את הנדר כמבואר בסעיף הקודם¹⁰נאמר בגמרא (נדרים כג ע"ב): "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר 'כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל'". בהמשך הסוגיה מבואר שכל זה דווקא אם בשעת הנדר שכח מהמודעא שמסר, אולם אם זכר ואף על פי כן נדר, הרי שבכך ביטל את המודעא. אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה (נדרים ג, א) כתב שהנדר בטל דווקא אם לאחר שנדר, בתוך כדי דיבור לנדר, זכר את המודעא שמסר קודם לכן והחליט לקיים אותה. ובהלכות (נדרים ב, ד) הביא דעה זו בשם "יש מי שמורה": "מי שהתנה קודם שידור ואמר 'כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים' וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר – הרי נדרו קיים, שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו – הרי הנדר בטל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור". בשולחן ערוך (יו"ד ריא, ב) פסק שיש לחוש לדעה זו, אך בתשובה (אבקת רוכל סי' קעו) כתב ר' יוסף קארו שאין לחוש לדעה זו. בשיורי ברכה (יו"ד סי' ריא ס"ק א) הקשה סתירה זו, ובשו"ת תשורת ש"י (חלק א סי' תקפז, וכן יישב בהערות לשיורי ברכה שם) תירץ שלכתחילה יש להתיר את הנדר, וכפי שכתב בשולחן ערוך, ובתשובה עסק במקרה שלא היה ניתן להתיר את הנדר, ובמקרה כזה סמך על דעת רוב הראשונים, שהנדר בטל מכוח המודעא. ועיין עוד במנחת שלמה (חלק א סי' צא אות כ) מקרים נוספים שבהם ניתן לסמוך על המודעא.
לגבי המודעא הנמסרת בכל נדרי, עיין בערוך השולחן (או"ח סי' תריט סעיף ג; יו"ד סי' ריא סעיף י) שאין לסמוך עליה, שכיוון שזה נוסח קבוע ומפורסם הנאמר בכל תפוצות ישראל, לא שייך לומר ששכח מהמודעא..