שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי מ״זB'Mareh HaBazak Volume IX 47
א׳פריז, צרפת
1
ב׳כסלו תשע"ב
2
ג׳מז. ירושת הבת
3
ד׳שאלה: האם בימינו אישה שיש לה אחים יורשת את אביה?
4
ה׳תשובה:
א. סדרי הירושה שקבעה התורה הם שהבן זוכה בירושת אבותיו ולא הבת1סדרי הירושה הנוהגים על פי דיני תורה מבוארים במסכת בבא בתרא. במשנה שם (ח, ב) אמרו שהבנים הם היורשים מהאב ולא הבנות (אלא אם אין בנים). ובגמרא (שם קי ע"א-ע"ב) מובאים שני מקורות לכך: א) "'איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו' (במדבר כז, ח), טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן – בן קודם". ב) "'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' (ויקרא כה, מו), בניכם ולא בנותיכם". עוד דרשו (שם קיא ע"א) שאף בנכסי האם אין הבת יורשת במקום הבן: "בעא מיניה, מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? אמר ליה דכתיב 'מטות', מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב הבן קודם לבת – אף מטה האם בן קודם לבת...". נמצאנו למדים שעל פי דין תורה הבת איננה יורשת במקום הבן, בין בנכסי האב ובין בנכסי האם. כן פסקו הראשונים, הרי"ף (שם נב ע"א בדפיו), הרא"ש (שם פרק ח סי' א) והרמב"ם (הלכות נחלות א, א-ב), וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רעו)..
א. סדרי הירושה שקבעה התורה הם שהבן זוכה בירושת אבותיו ולא הבת1סדרי הירושה הנוהגים על פי דיני תורה מבוארים במסכת בבא בתרא. במשנה שם (ח, ב) אמרו שהבנים הם היורשים מהאב ולא הבנות (אלא אם אין בנים). ובגמרא (שם קי ע"א-ע"ב) מובאים שני מקורות לכך: א) "'איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו' (במדבר כז, ח), טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן – בן קודם". ב) "'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' (ויקרא כה, מו), בניכם ולא בנותיכם". עוד דרשו (שם קיא ע"א) שאף בנכסי האם אין הבת יורשת במקום הבן: "בעא מיניה, מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? אמר ליה דכתיב 'מטות', מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב הבן קודם לבת – אף מטה האם בן קודם לבת...". נמצאנו למדים שעל פי דין תורה הבת איננה יורשת במקום הבן, בין בנכסי האב ובין בנכסי האם. כן פסקו הראשונים, הרי"ף (שם נב ע"א בדפיו), הרא"ש (שם פרק ח סי' א) והרמב"ם (הלכות נחלות א, א-ב), וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רעו)..
5
ו׳ב. חכמים תיקנו תקנות שמטרתן להבטיח שהבנות יקבלו חלק בנכסי האב עוד בחייו, כדי להבטיח את עתידן הכלכלי ואת נישואיהן בדרך מכובדת2דאגת חכמים לבנות באה לידי ביטוי בתקנת עישור נכסים. מבואר בגמרא בכתובות (סח ע"א) שחכמים תיקנו שבת שלא נישאה בחיי האב תיטול חלק מנכסי הירושה כנדוניית נישואין. וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות כ, א-ג): "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו... האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה... ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה". כמו כן, אם האב נפטר ואין די בנכסים לפרנסת הבנים והבנות, הבנות מקבלות את מזונותיהן והבנים נשלחים "לחזר על הפתחים", כמבואר במשנה כתובות (יג, ג). וראה רמב"ם (מהלכות אישות יט, יז) ובשולחן ערוך אבן העזר (קיב, יא).. נוסף לכך, במשך הדורות יצרו חכמים דרכים הלכתיות שמבטיחות את אי-קיפוחן של הבנות בחלוקת הירושה באמצעות שטר "חצי זכר" או "שלם זכר"3בדורות קודמים היה מקובל שאבי הכלה מוסר שטר "חצי זכר" או שטר "שלם זכר" לבת כבר מזמן הנישואין. המשמעות של השטר היא שהאב מתחייב לבת סכום כסף מעכשיו, על תנאי שחיוב זה הוא רק אם הבנים לא ייתנו לבת את חלקה בירושה. על ידי כך האב מוודא עוד בחייו שהבת תקבל את חלקה בירושה, שהרי אם הבנים לא יסכימו לתת לה את חלקה, תוכל הבת לתבוע את פירעון החוב שהתחייב לה האב עוד מחיים. ועיין עוד במאמרו של מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג (תחומין ד, עמ' 342) שהאריך בביאור מנהג זה..
6
ז׳לעומת זה, הפוסקים הסכימו שאין לשנות את סדרי הירושה שבתורה משום "דינא דמלכותא"4כן כתב הרשב"א בתשובה (חלק ו סי' רנד), שאין ללכת אחרי דינא דמלכותא בעניין דיני ירושה. וכן פסק בש"ך (חו"מ סי' עג ס"ק לט), שאין תוקף לדין המלך אם דינו נגד דין תורה, אפילו במקרה שדין המלך בא לתקנת בני המדינה. אמנם, מלשון הרמ"א (חו"מ שסט, יא) אפשר לדייק שהולכים אחרי דינא דמלכותא בירושה, אפילו אם דין המלך הוא נגד דין תורה, אם דין המלך בא לתקנת בני המדינה. לפי זה, היה מקום לדון אם החוק, שבת יורשת כבן, בא לתקנת בני המדינה או לא. אבל מורינו ורבינו הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' ח אות ח) מסביר שגם לדעת הרמ"א יש לחלק בין שני סוגי דינים שהמלך מתקן: יש דין שבא "למצות את מדת האמת והצדק, ולקבוע כן את החוק". ומצד שני, יש דינים "שכל עיקרם אינם אלא תקנות קבועות, שלא שייך בהם הכרעה שכלית". וגם לדעת הרמ"א יש תוקף לדין המלך שהוא נגד דין תורה רק אם הוא מהסוג השני. כי לגבי הסוג הראשון, אם היינו נותנים תוקף לדינים כאלה היה יוצא שאנחנו דוחים את האמת והצדק של התורה מפני האמת וצדק של המלך. אם כן, נראה שהדין שבת יורשת כבן בא מתוך הבנה שזה דין צדק, ולפיכך אין לקבלו גם לדעת הרמ"א, מאחר שהוא נגד דין התורה. או "מנהג המקום"5במקום שיש מנהג שהבת יורשת חלק שווה לשאר היורשים, כתבו הפוסקים לגבי שאלה דומה, במקום שהמנהג הוא שהבן הבכור יורש כפשוט, שאין למנהג זה תוקף מבחינה הלכתית. המהרי"ק (שורש ח) כינה מנהג זה 'מנהג גרוע', ובעקבותיו כתב גם המהרשד"ם (חו"מ סי' שד). ועוד כתב המהרי"ק שהיות שהמוריש בעצמו אינו יכול לשנות את סדרי הירושה, כך גם אין בכוחו של המנהג לעשות זאת.
אמנם הריב"ש (סי' נב, הובאו דבריו להלכה ברמ"א חו"מ רמח, א) סבר אחרת.
הריב"ש דן בדברי הגמרא (בבא בתרא קלז ע"ב) שפוסקת שמוריש שהקנה נכסיו לפלוני ואחריו לפלוני – אין למקבל השני אלא מה ששייר הראשון, אולם אם ה"מקבל הראשון" ראוי לרשת את ה"נותן" – הנכסים עוברים ליורשיו של "הראשון" ולא ל"מקבל השני". בהקשר למקרה כזה כתב הריב"ש: "מה שכתבת שאחריך... כיון שהראשון ראוי ליורשו, דירושה אין לה הפסק, זה היה אמת אם היה נעשה בין יהודים במקום שדנין דיניהם בדיני ישראל. אבל המצוה הזה היה דר במיורקה בחזקת עובדי כוכבים, וכן האשה הבאה לירש מכח הצוואה, גם היא שם בחזקת נכרית, וכן הללו הבאים לירש מחמת קורבה גם הם דרים שם בחזקת נכרים, וגם ביהדותם היה להם לדון בדיני עובדי כוכבים, כי כן נהגו קהל מיורקה מרצונם...".
המשמעות הפשוטה של דברי הריב"ש היא שמכוח מנהג ניתן לשנות את סדרי הירושה הנוהגים על פי דין תורה, ועל כן בדין "אחריך" יעברו הנכסים למקבל השני ולא ליורשיו של הראשון כמתחייב על פי דין תורה. אולם בקצות החושן (סי' רמח ס"ק ג) כתב בשם התשב"ץ והמהרי"ט שדברי הריב"ש לא נפסקו להלכה, וכן כתב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' ד).
אולם החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' קמב) מבאר שאף הריב"ש מודה שמנהג אינו מבטל סדרי ירושה, ורק בנוגע לדין "אחריך", התלוי בכוונת הנותן, הולכים אחר המנהג. דהיינו, בלשון התורה המושג "נתינה" יכול להתפרש כהורשה או כהקנאה, ועל כן, אם המקבל הראשון ראוי לרשת את הנותן אנו תולים לומר שכוונת הנותן הייתה לירושה, ואין הפסק בירושה. אולם אם הנותן היה רגיל לדון בערכאות, אנו מבררים את כוונתו על פי אותם המושגים, ועל כן אנו דנים את כוונתו כנתינה ולא כהורשה. באופן זה, אף בדיני תורה אין דין ירושה אלא מתנה, ולפיכך המקבל השני זוכה בנכסים ואפילו אם המקבל הראשון ראוי לרשת את הנותן. ומסיים החתם סופר: "אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חוקי ומשפטי התורה אפילו כחוט השערה...". דברי החתם סופר הובאו בפתחי תשובה (חו"מ סי' רמח ס"ק ב). מתוך דבריו עולה שדברי הריב"ש נאמרו דווקא בנוגע לנתינה, שאז אומרים שכוונת הנותן נקבעת על פי מנהג המקום, אך אין מכאן ראיה שמנהג יכול לשנות סדרי הירושה.
עוד ראה בדברי החיד"א בספרו טוב עין (סי' יז) שדן אם מנהג יכול לשנות סדרי ירושה, וכתב: "לענין אחד שרצה לירש כמנהג או"ה, וטען שהמנהג בעירו לדין בערכאות של גויים, ודינא דמלכותא דינא... מכל מקום אם כן המנהג שנהגו באמת משנים קדמוניות, לכאורה נראה דמצי לומר קיימא לן כהריב"ש ומור"ם ומהרש"ך שהביא הרב כנסת הגדולה בתשובתו... וצריך להתיישב בדבר, ועת לקצר והיה לכם לזיכרון". משמע מדבריו שאם ישנו מנהג מבורר, ניתן לטעון 'קים לי' כשיטות הסוברות שבכוחו של מנהג לשנות את סדרי הירושה. אולם מו"ר הגרז"נ גולדברג ביאר שכוונת החיד"א היא דווקא למקרים שבהם ישנו צורך בקניין, כגון בנדון של הריב"ש לעיל או במקרה של נישואין, כגון ירושת הבעל, שאז ניתן לעשות את הנישואין על תנאי. אולם במצב של ירושה בלבד, כגון ירושת הבת, לכל הדעות אין לשנות את סדרי הירושה בהסתמך על המנהג. ועיין עוד בשו"ת יוסף אומץ (סי' ד-ה), שגם בדבריו עסק החיד"א בדין זה., ולפיכך הבת איננה יכולה לתבוע חלק מהירושה מכוח הלכות אלו.
אמנם הריב"ש (סי' נב, הובאו דבריו להלכה ברמ"א חו"מ רמח, א) סבר אחרת.
הריב"ש דן בדברי הגמרא (בבא בתרא קלז ע"ב) שפוסקת שמוריש שהקנה נכסיו לפלוני ואחריו לפלוני – אין למקבל השני אלא מה ששייר הראשון, אולם אם ה"מקבל הראשון" ראוי לרשת את ה"נותן" – הנכסים עוברים ליורשיו של "הראשון" ולא ל"מקבל השני". בהקשר למקרה כזה כתב הריב"ש: "מה שכתבת שאחריך... כיון שהראשון ראוי ליורשו, דירושה אין לה הפסק, זה היה אמת אם היה נעשה בין יהודים במקום שדנין דיניהם בדיני ישראל. אבל המצוה הזה היה דר במיורקה בחזקת עובדי כוכבים, וכן האשה הבאה לירש מכח הצוואה, גם היא שם בחזקת נכרית, וכן הללו הבאים לירש מחמת קורבה גם הם דרים שם בחזקת נכרים, וגם ביהדותם היה להם לדון בדיני עובדי כוכבים, כי כן נהגו קהל מיורקה מרצונם...".
המשמעות הפשוטה של דברי הריב"ש היא שמכוח מנהג ניתן לשנות את סדרי הירושה הנוהגים על פי דין תורה, ועל כן בדין "אחריך" יעברו הנכסים למקבל השני ולא ליורשיו של הראשון כמתחייב על פי דין תורה. אולם בקצות החושן (סי' רמח ס"ק ג) כתב בשם התשב"ץ והמהרי"ט שדברי הריב"ש לא נפסקו להלכה, וכן כתב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' ד).
אולם החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' קמב) מבאר שאף הריב"ש מודה שמנהג אינו מבטל סדרי ירושה, ורק בנוגע לדין "אחריך", התלוי בכוונת הנותן, הולכים אחר המנהג. דהיינו, בלשון התורה המושג "נתינה" יכול להתפרש כהורשה או כהקנאה, ועל כן, אם המקבל הראשון ראוי לרשת את הנותן אנו תולים לומר שכוונת הנותן הייתה לירושה, ואין הפסק בירושה. אולם אם הנותן היה רגיל לדון בערכאות, אנו מבררים את כוונתו על פי אותם המושגים, ועל כן אנו דנים את כוונתו כנתינה ולא כהורשה. באופן זה, אף בדיני תורה אין דין ירושה אלא מתנה, ולפיכך המקבל השני זוכה בנכסים ואפילו אם המקבל הראשון ראוי לרשת את הנותן. ומסיים החתם סופר: "אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חוקי ומשפטי התורה אפילו כחוט השערה...". דברי החתם סופר הובאו בפתחי תשובה (חו"מ סי' רמח ס"ק ב). מתוך דבריו עולה שדברי הריב"ש נאמרו דווקא בנוגע לנתינה, שאז אומרים שכוונת הנותן נקבעת על פי מנהג המקום, אך אין מכאן ראיה שמנהג יכול לשנות סדרי הירושה.
עוד ראה בדברי החיד"א בספרו טוב עין (סי' יז) שדן אם מנהג יכול לשנות סדרי ירושה, וכתב: "לענין אחד שרצה לירש כמנהג או"ה, וטען שהמנהג בעירו לדין בערכאות של גויים, ודינא דמלכותא דינא... מכל מקום אם כן המנהג שנהגו באמת משנים קדמוניות, לכאורה נראה דמצי לומר קיימא לן כהריב"ש ומור"ם ומהרש"ך שהביא הרב כנסת הגדולה בתשובתו... וצריך להתיישב בדבר, ועת לקצר והיה לכם לזיכרון". משמע מדבריו שאם ישנו מנהג מבורר, ניתן לטעון 'קים לי' כשיטות הסוברות שבכוחו של מנהג לשנות את סדרי הירושה. אולם מו"ר הגרז"נ גולדברג ביאר שכוונת החיד"א היא דווקא למקרים שבהם ישנו צורך בקניין, כגון בנדון של הריב"ש לעיל או במקרה של נישואין, כגון ירושת הבעל, שאז ניתן לעשות את הנישואין על תנאי. אולם במצב של ירושה בלבד, כגון ירושת הבת, לכל הדעות אין לשנות את סדרי הירושה בהסתמך על המנהג. ועיין עוד בשו"ת יוסף אומץ (סי' ד-ה), שגם בדבריו עסק החיד"א בדין זה., ולפיכך הבת איננה יכולה לתבוע חלק מהירושה מכוח הלכות אלו.
7
ח׳ג. במקום שעל פי חוקי המדינה נדרשת חתימת הבת כדי לאפשר לבנים לרשת, הבת יכולה לסמוך על הפוסקים החשובים שאינם מחייבים אותה לחתום על צו הירושה ולפיכך זכותה לדרוש חלק מהירושה6המהרש"ם (חלק ב סי' טו) ביאר שישנם שני סוגים של "מנהג המדינה" בנושא זה. ישנן מדינות שחוקי הירושה הם כאלה שכדי לזכות בירושה נדרשים היורשים להצהיר על עצמם שהם היורשים, ובלא הצהרתם בתוך זמן – נכסי הירושה עוברים לרשות המדינה. באופן זה לכל הדעות אסור לבת להצהיר שהיא יורשת, משום שבכך היא גוזלת את ממונם של הבנים ב"קום ועשה". לעומת זאת, ישנן מדינות, וכך גם המנהג כיום במדינת ישראל, שהירושה מחולקת מידית בין היורשים על פי דיניהם, אלא שישנו צורך בחתימת היורשים כדי לממש את הירושה. דווקא באופן זה יש לדון אם הבת חייבת לחתום ב"קום ועשה" על מנת שהבנים יזכו בירושה או שמא היא רשאית לנהוג ב"שב ואל תעשה" ולסרב לחתום על צו הירושה. חילוק זה של המהרש"ם הובא גם במנחת יצחק (חלק ב ס' צה), בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סי' שכו), וכן בפתחי חושן (חלק ירושה ואישות פרק א ס"ק ה). בנוגע למצב השני נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג, וכפי שנבאר לקמן את צדדי הספק.
האחרונים דנו בשני טיעונים אפשריים שמכוחם ניתן לחייב את הבת לחתום על צו הירושה: א. סירובה של הבת לחתום על שטר הירושה נחשבת כ"מידת סדום", היות ש"זה נהנה וזה אינו חסר", וקיימא לן שכופים על מידת סדום. ב. הבת מחויבת לחתום מדין השבת אבידה.
מהסוגיה בבבא קמא (קב ע"ב – קג ע"א), שעוסקת במקרה שהקונה קנה קרקע לעצמו אך כתב את שטר המכר על שם חברו וכעת חוזר הקונה ותובע מהמוכר שיכתוב לו שטר נוסף על שמו מבואר שאף על פי שכולם מודים שהשדה שייכת לקונה, והדיון הוא רק לגבי כתיבת השטר, אין מחייבים את המוכר לכתוב שטר נוסף. כך פסק גם בשולחן ערוך (חו"מ ס, ט; קפד, ב). מדברים אלו עולה שאין כופים אדם לכתוב שטר מכר או הלוואה נוסף בעבור חברו.
וכן פסק בשו"ת הב"ח (סי' לו), שאין לכפות על כתיבת שטרות, ואפילו אם אין שום חשש הפסד או זילותא בכתיבה. ראה גם בש"ך (סי' ס ס"ק לד) שדעת המהרש"ל אינה כן. לכן, על פי הב"ח, כשם שאין כופים על כתיבת שטרות – כך גם כן אין לכפות על הבת לחתום על צו הירושה, ואין בכך משום "מידת סדום".
אולם, מתוך דברי האחרונים מצאנו שיש מקום להסתפק בין בדעת הש"ך ובין בדעת הב"ח.
אף בדעת הש"ך נקט הרב פעלים (חלק ב חו"מ סי' טו) כדבר פשוט שיש לבת הפסד בחתימתה, שהרי הוחזק שמה כבעלת ירושה, וכעת שמה יוזל בעולם, "ובן מנה נעשה בן פרס". ולפיכך כתב הרב פעלים שמסוגיה זו ישנה ראיה שאי אפשר לכפות את הבת לחתום על צו הירושה. אמנם ראה גם בנחלת צבי (חו"מ סי' רעו סעיף א).
בשו"ת פני משה (חלק ב סי' טו) מבואר שנחלקו המהר"י באסן והמהרימ"ט בשאלה זו. המהר"י באסן סובר שהבת אינה מחויבת לחתום על צו הירושה, ולפיכך היא רשאית לבקש פיצוי כספי בעבור חתימתה. לעומתו, המהרימ"ט חולק וסובר שהבת חייבת לחתום על צו הירושה מדין השבת אבדה. בשו"ת רב פעלים (חו"מ סי' טו) וכן במנחת אשר (פרשת פנחס סי' נח) התקשו בסברתו של מהר"י באסן. ואף על פי כן העלו לדינא שמחמת שיטת המהר"י באסן אי אפשר לחייב את הבת לחתום על צו הירושה. גם בשו"ת מהרי"א הלוי (חלק א סי' ד) כתב כן, שמחמת דברי המהר"י באסן לא יצאנו מידי ספק, ועל כן אי אפשר לחייבה לחתום.
וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ט חו"מ סי' ח) ובפתחי חושן (ירושות פרק א סי' ד) העלו שהבת אינה חייבת לחתום על הצו בלא פיצוי ראוי. ועיין עוד במאמרו של הרב אברהם שרמן (תחומין כו, עמ' 188), שגם מדבריו משמע שהבת רשאית לתבוע תשלום בעבור חתימתה..
האחרונים דנו בשני טיעונים אפשריים שמכוחם ניתן לחייב את הבת לחתום על צו הירושה: א. סירובה של הבת לחתום על שטר הירושה נחשבת כ"מידת סדום", היות ש"זה נהנה וזה אינו חסר", וקיימא לן שכופים על מידת סדום. ב. הבת מחויבת לחתום מדין השבת אבידה.
מהסוגיה בבבא קמא (קב ע"ב – קג ע"א), שעוסקת במקרה שהקונה קנה קרקע לעצמו אך כתב את שטר המכר על שם חברו וכעת חוזר הקונה ותובע מהמוכר שיכתוב לו שטר נוסף על שמו מבואר שאף על פי שכולם מודים שהשדה שייכת לקונה, והדיון הוא רק לגבי כתיבת השטר, אין מחייבים את המוכר לכתוב שטר נוסף. כך פסק גם בשולחן ערוך (חו"מ ס, ט; קפד, ב). מדברים אלו עולה שאין כופים אדם לכתוב שטר מכר או הלוואה נוסף בעבור חברו.
וכן פסק בשו"ת הב"ח (סי' לו), שאין לכפות על כתיבת שטרות, ואפילו אם אין שום חשש הפסד או זילותא בכתיבה. ראה גם בש"ך (סי' ס ס"ק לד) שדעת המהרש"ל אינה כן. לכן, על פי הב"ח, כשם שאין כופים על כתיבת שטרות – כך גם כן אין לכפות על הבת לחתום על צו הירושה, ואין בכך משום "מידת סדום".
אולם, מתוך דברי האחרונים מצאנו שיש מקום להסתפק בין בדעת הש"ך ובין בדעת הב"ח.
אף בדעת הש"ך נקט הרב פעלים (חלק ב חו"מ סי' טו) כדבר פשוט שיש לבת הפסד בחתימתה, שהרי הוחזק שמה כבעלת ירושה, וכעת שמה יוזל בעולם, "ובן מנה נעשה בן פרס". ולפיכך כתב הרב פעלים שמסוגיה זו ישנה ראיה שאי אפשר לכפות את הבת לחתום על צו הירושה. אמנם ראה גם בנחלת צבי (חו"מ סי' רעו סעיף א).
בשו"ת פני משה (חלק ב סי' טו) מבואר שנחלקו המהר"י באסן והמהרימ"ט בשאלה זו. המהר"י באסן סובר שהבת אינה מחויבת לחתום על צו הירושה, ולפיכך היא רשאית לבקש פיצוי כספי בעבור חתימתה. לעומתו, המהרימ"ט חולק וסובר שהבת חייבת לחתום על צו הירושה מדין השבת אבדה. בשו"ת רב פעלים (חו"מ סי' טו) וכן במנחת אשר (פרשת פנחס סי' נח) התקשו בסברתו של מהר"י באסן. ואף על פי כן העלו לדינא שמחמת שיטת המהר"י באסן אי אפשר לחייב את הבת לחתום על צו הירושה. גם בשו"ת מהרי"א הלוי (חלק א סי' ד) כתב כן, שמחמת דברי המהר"י באסן לא יצאנו מידי ספק, ועל כן אי אפשר לחייבה לחתום.
וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ט חו"מ סי' ח) ובפתחי חושן (ירושות פרק א סי' ד) העלו שהבת אינה חייבת לחתום על הצו בלא פיצוי ראוי. ועיין עוד במאמרו של הרב אברהם שרמן (תחומין כו, עמ' 188), שגם מדבריו משמע שהבת רשאית לתבוע תשלום בעבור חתימתה..
8
ט׳לכן נהגו בתי הדין שלא לפגוע באישה ובבת ולדאוג באמצעים הלכתיים לקבלת חלק בירושה. נצטט מדברי הרב שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הגדול: "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים תוך נישול הבת והאשה, מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צווי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, על מנת לחלק את העזבון לפי ההלכה – מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה..." (תחומין יח, עמ' 30).
9
י׳ד. על כן, הדרך המומלצת ביותר היא כתיבת צוואה בהתייעצות עם תלמיד חכם הבקי בנושאים אלו, שיכול לערוך צוואה שתואמת גם את דרישת ההלכה וגם את הרצון לתת חלק לבת בירושה.
10
י״אבאתר שלנו יש מאמר על כתיבת צוואה על פי ההלכה ודוגמה לצוואה כזאת, ואנחנו ממליצים לעיין בו כשעורכים צוואה.
11
י״בה. דרך זו תבטיח גם את הערך החשוב של שלום בתוך המשפחה, ערך שנשכח פעמים רבות בדורנו כאשר פורצים מאבקי ירושה קשים ומרים בין היורשים.
12