שו"ת במראה הבזק חלק חמישי מ״הB'Mareh HaBazak Volume V 45

א׳ וינה, אוסטריה, אדר תשס"ב

ב׳מה. הפעלת מערכת-הביטחון בקהילה יהודית, בשבתות וימים טובים

ג׳שאלה:

ד׳בקהילתנו וינה, אוסטריה קיים מערך בטחוני המנסה לתת מענה הולם לבעיית הטרור הכללית ובמיוחד המופעל כנגד קהילות יהודיות בעולם. במסגרת זו התעורר מספר שאלות הלכתיות עקרוניות המפורטות להלן. נודה לכם על הדרכתכם ההלכתית, העקרונית ועל תשובותיכם לשאלותינו (השאלות מפורטות בהמשך).

ה׳תשובה:

ו׳הקדמה כללית:

ז׳התורה לימדתנו שאסור לאדם לסכן נפשו שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך מאוד"¹דברים (ד' ט)., וכן "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"²שם טו., ואף חשש קל של סכנה דינו כסכנה, עיין יומא³פג ע"א., בשו"ע או"ח⁴סי' שכח., רמ"א ושו"ע יו"ד⁵קטז ה., וכן ב"משנה ברורה"⁶שו"ע או"ח (סי' של ס"ק ה).. דין זה הוא אף אם מניעת הסכנה כרוכה בחילול שבת, שנאמר "וחי בהם"⁷ויקרא י"ח ה. - ולא שימות בהם, עיין בסוגיה שם בגמ' יומא⁸פה ע"ב. המביאה מקורות נוספים לכך שפיקוח נפש דוחה שבת.

ח׳גם במקרה של פיקוח נפש אין היתר לחלל שבת כי אם בפעולות המסייעות להסרת הסכנה, ואפילו אם רק באופן עקיף, אך אין היתר לעשות פעולות שאין בהן צורך לעצם ההצלה מן הסכנה, אף שהן נעשות כחלק מן השיגרה היומיומית. אמנם ה"מגיד משנה"⁹שבת פ"ב הל' יד. התיר לעשות לחולה שיש בו סכנה מלאכות לצורכו אף שאינן מסייעות להסרת הסכנה, עיין ב"בית יוסף"¹⁰שכח, ב. שהביא דברי רמב"ן, שגם מדבריו משמע כדברי ה"מגיד משנה" ומרן בשו"ע ציטט מדבריו להלכה. אמנם ב"בית יוסף" הביא גם את דעת רש"י הסובר שדווקא דבר המסייע להסרת הסכנה מותר לעשותו, ויש לדון, עד כמה ניתן ללמוד משם לנדון דידן, ואכמ"ל.

ט׳ישנה מציאות המוגדרת כמצב ש"אין החולה לפנינו", הסכנה לא התעוררה עדיין אלא היא עתידית ואינה ודאית. פוסקים דנו בגדרי היתר פיקוח נפש במצב שכזה:

י׳רבנו ירוחם¹¹בשם "יש מי שכתב". פסק שכל דבר שאין בו סכנה עתה, אף על פי שיוכל לבוא לידי סכנה בעתיד, אין מחללים שבת אלא באיסורי "שבות" דרבנן, ולא באיסורי תורה. ה"נודע ביהודה"¹²מהד' תנינא יו"ד סי' רי. אסר ניתוחי-מתים לשם לימוד רפואה - משום ניוול המת, אף כי הם עשויים לעזור להצלת נפשות לעתיד, יען כי אין מצב זה דוחה לא איסור דאורייתא ואף לא איסור דרבנן, דאם כן יותרו כל איסורי רפואה בשבת שמא יזדמן חולה, וחלילה להתיר דבר זה (ויתכן דלא פליג על היתר השבות של ר' ירוחם דמיירי בשתי רמות סיכון שונות). ועיין "חזון איש"¹³אהלות (סי' כב ס"ק לב). שביאר דברי ה"נודע ביהודה", שאין ההיתר תלוי במצב - אם החולה עומד לפנינו או לא, אבל הוא תלוי ברמת החשש שאכן תתהוה הסכנה, דלא מיקרי ספק פיקוח-נפש בדברים העתידיים שאין להם זכר בהווה, "ואין דנין בשביל עתידות רחוקות".

י״אועיין בשו"ת רבי עקיבא איגר¹⁴ח"א סי' ס, בהגהה. שגם הוא כתב, שאם חשש הסכנה אינו אלא ע"י הסתעפות רחוקה, אין זה בכלל פיקוח-נפש להתיר איסורים, וכן כתב שו"ת "חתם סופר"¹⁵יו"ד סי' שלו.. גם בשו"ת "בנין ציון"¹⁶סי' קלז. כתב דאף על גב שאין לך דבר העומד בפני פיקוח-נפש, ואין הולכים בזה אחרי הרוב, מכל מקום זה דוקא כאשר לפנינו סכנה ודאית, והאריך לבאר יסוד זה בשו"ת "ציץ אליעזר"¹⁷ח"ח סי' טו עמ' צ-צה..

י״באמנם במקום שיש ריבוי אוכלוסין ותדירות האירועים גבוהה, חשוב כל מקרה כ"חולה לפנינו", עיין בזה בשו"ת "אגרות משה"¹⁸או"ח סי' פ עמ' קנט. ועיין בשו"ת "ציץ אליעזר"¹⁹שם עמ' צג. שכתב "ספק גדול עד מאוד אם ניתן לחלל שבת בהכנת תרופות לנפשות העלולות להצטרך אם לא בעת מלחמה…"

י״גב"צומת התורה והמדינה"²⁰ג' עמ' 7. הובאו דברי הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג שאסר סיורי ניידות-משטרה בשבת, אף-על-פי שהם מונעים מריבות וממילא גם שפיכות-דמים, והתיר רק סיורים באופניים, הגם שבדרך זו אין כדי לסרוק את כל השטח במהירות - מכיון שכלל לא ברור, אם אכן יש שם מריבה, ולא כל המריבות מביאות לידי פיקוח-נפש, אין זה אלא מיעוט שכיח שבגינו ניתן להתיר רק איסורי דרבנן. הנסיעה ברכב תהא מותרת רק למקום שכבר פרצה בו מריבה ויש לחשוש לשפיכות-דמים, וגם זה רק בדרך אל האירוע, אבל לאחר תום האירוע אסור לחזור

י״דבמכונית. ואולם מרן הגר"ש ישראלי²¹"עמוד הימיני" סי' יז. דחה ראיותיו ופסק, שגם פיקוח-נפש שעדיין אינו עומד לפנינו, אבל ברור לנו שיגיע בזמן מן הזמנים רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו, כי חובת "וחי בהם" קיימת לא רק לגבי החיים של רגע זה. על כן מותרת ואף מחוייבת השמירה בכל השבתות, כי אין אתה יודע איזו התרחשות תביא לפיקוח-נפש, וכן נוהגים. ויתירה מזו מצינו בדברי הגר"ש ישראלי שדבר שהינו נזק לרבים, גם הוא בכלל פיקוח-נפש יחשב, שכן מכיון שמדובר באנשים רבים, יתכן שלגבי אחד מהם יתגלגל הדבר מסיבה כלשהי לידי פיקוח-נפש, אף שלגבי יחיד אין לחוש בכגון זה לסכנת-נפשות. והביא ראיה מדברי הגמרא²²שבת מב ע"א שמותר לכבות גחלת של מתכת ברשות-הרבים כדי שלא יזוקו, ומובא בפי' רבינו חננאל שבכיבוי זה יש איסור תורה (ודלא כרוב הפוסקים), ואף על פי כן מותר לכבות, ואם כן על כרחך שהדבר מוגדר כפיקוח-נפש אף שהחשש הינו לנזק בלבד.

ט״ונחלקו פוסקים – עיין "בית יוסף"²³טור או"ח (סי' שכח סע' יד), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג²⁴סי' ר., רא"ש יומא,²⁵פרק ח סי' יד. "הגהות מרדכי"²⁶שבת (תסו)., שו"ת רמ"א²⁷סי' עו., שו"ת "חתם סופר"²⁸שו"ע או"ח (א, קמה). ו"משנה ברורה"²⁹סי' שכח ס"ק לט. – אם שבת "הותרה" במקום פיקוח-נפש, היינו שאיסורי-שבת לא נאמרו במקום פיקוח-נפש ופעולת-ההצלה מותרת לחלוטין. וגם לשיטה זו – במקום שניתן לעשות את פעולת-ההצלה בהיתר, דהיינו בלי חילול-שבת – נחלקו פוסקים בשאלה אם המציל מחוייב לבחור בדרך ההיתר, ונראה שהדבר תלוי בשתי לשונות בגמ' יומא (ו ע"ב) בעניין טומאה הותרה או דחויה בציבור עיין שם, או שמא שבת "דחויה" היא במקום-פיקוח נפש, היינו שעצם איסורי-שבת קיימים גם במקום פיקוח-נפש, אלא שגילתה לנו התורה שפיקוח-נפש "גובר" על איסורי-השבת ודוחה אותם. (יש לציין שאין מספיק מקורות בגמ' כדי להכריע, אם להלכה שבת "הותרה" או "דחויה" במקום פיקוח-נפש, והגדרים נלמדים מדין טומאה בציבור. אמנם יעוין בגמ'³⁰יומא מו ע"ב., שם משמע שאף אם טומאה דחויה בציבור, ניתן לומר ששבת הותרה בציבור) ומכל מקום, כאשר דרך ההיתר כרוכה בטירחא, אין חולק שלמאן דאמר "הותרה" אינו מחוייב לבחור בדרך ההיתר, עיין שם בסוגיה.

ט״זישנן נפקא מינות מספר בין השיטות, ונמנה כאן שתיים החשובות לענייננו:

י״ז(א) אם צריך למעט במספר האיסורים וחומרתם, עיין ר"ן³¹ביצה דף ט ע"ב בדפי הרי"ף ועוד.. היינו שלמאן דאמר "הותרה", מכיוון שבלאו הכי צריך לחלל שבת ואי-אפשר לעשות את הפעולה בהיתר, מותר לחלל שבת ממש, ומה לי באיסור חמור או באיסור קל. אמנם ישנו מקור מפורש בגמרא בעניין אכילה ביום-הכיפורים למי שאחזו בולמוס, שמאכילין אותו "הקל הקל תחילה"³²יומא פג ע"א., אבל רמב"ם לא הביא דין זה להלכה, וישנם טעמים נוספים לחלק בין דין זה לנדון דידן³³עיין "ילקוט יוסף" (ח"ד, ד עמ' קפז).. ואילו למאן דאמר "דחויה" – מכיוון שעדיין קיימים איסורי-שבת, יש למעט לעבור על איסורים אלו ככל שניתן. אחת ההשלכות המצויות מדין זה היא כשאפשר לעשות הדבר בשינוי, האם מחוייבים לעשות כן, או שמא נאמר מכיוון שהותר הותר.

י״ח(ב) האם חובה היא להכין מבעוד יום הדברים הנצרכים לו בשבת כדי לצמצם איסורי שבת ככל שניתן. למאן דאמר "הותרה" יש מקום לומר שאין צורך בכך, מכיוון שאין בעיה בעצם ה"מיפגש" בין פיקוח-נפש לאיסור-שבת שכן במקרה זה הותר חילול השבת לחלוטין, וממילא אין גם צריך למנוע היווצרות מיפגש זה. ניתן להביא ראיה מן הגמ' במס' יומא³⁴ו ע"ב. ששאלה, מדוע אין מרחיקין את הכהן הגדול מן האנשים שסביבו שבעה ימים קודם יום-הכיפורים, שמא יהיו בהם טמאי מתים (כשם שהרחיקוהו מאשתו שמא תימצא נדה), ומתרצת הגמ' משום שטומאה (טומאת מת) הותרה בציבור. משמע שאין חובה למנוע את ה"מיפגש" בין ה"טומאה" ל"עבודה בציבור".

י״טמאידך גיסא, למאן דאמר "דחויה", ישנה בעיה בעצם ה"מיפגש" וממילא יש לעשות שלא יתרחש. בשו"ת "חתם סופר"³⁵יו"ד סי' שלח ד"ה ומ"ש עוד. פסק שחייבים להכין מבעוד יום כל מה שאפשר, וכן פסק "במשנה ברורה"³⁶סי' של סק"א. בענין יולדת שעומדת ללדת בשבת וזה לשונו: "ולכן מן הראוי לאשה שהגיעה לחודש טי"ת להזמין בכל ערב שבת כל הדברים הנצרכים לה…". יתכן לחלק בין חשש שיאלץ לחלל שבת לבין ודאות שיגיע לידי חילול שבת עיין שם ב"חתם סופר"³⁷שם. ועיין גם ב"שמירת שבת כהלכתה"³⁸פ' לב סע' לד..

כ׳עוד יש להעיר שאף למאן דאמר "דחויה", יתכן שניתן להקל "במקום צורך" או במקום טורח גדול, ולומר שאז אינו חייב להכין מראש. מצינו שאסור לאדם לעשות מעשה אף לפני שבת, אם תוצאותיו יהיו בהכרח חילול-שבת – "דהוי כמתנה לדחות את השבת". עיין מס' שבת³⁹יט ע"ב. בדין מפליג בספינה ג' ימים לפני השבת ובטור שו"ע או"ח⁴⁰סי' רמח.. אך לא מצינו שאדם חייב לעשות מעשה שימנע חילול שבת עתידי, סברה זו הועלתה על-ידי הגרש"ז אוירבך והובאו דבריו בספר "שמירת שבת כהלכתה" (פרק לב הערה קד), אך גם הוא לא סמך על סברה זו אלא במקום טורח או צורך גדול.