שו"ת במראה הבזק חלק שביעי ק״אB'Mareh HaBazak Volume VII 101
א׳פלורידה, ארה"ב, אדר תשס"ח
1
ב׳קא. סמכותו של דיין יחיד להתיר פניה לערכאות
2
ג׳שאלה: מתי צריך רשות של בית דין של שלושה, ומתי מספיק בית דין של אדם חשוב יחיד כדי לקבל רשות לתבוע בערכאות?
3
ד׳תשובה: צריך רשות של שלושה, שאחד מהם לפחות בקי בדינים, שהם נקראים בית דין לפי ההלכה1שו"ע חו"מ (סי' כו סע' ב): "היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו כדייני ישראל – יתבענו לדייני ישראל לכתחילה. אם לא רצה לבוא – נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מבעל דינו". מלשון השו"ע משמע שצריך בית דין דווקא, ואם כן צריך דווקא שלושה, שאחד מהם בקי בדינים, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ג סע' א). אולם יש מקום לעיין בדבר זה, שהרי אם מותר לפנות לערכאות במקרה של אלם – די במורה הוראה שיתיר, אלא שצ"ל שכיון שפונה לבית דין, אין בפניה לערכאות משום העדפתם על פני בית הדין.
אכן, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים: המהרש"ל ("ים של שלמה" בבא קמא פרק ח סי' סה) כתב על-פי המרדכי (שם סי' עד) שכל האיסור הוא להעדיף ערכאות על פני בית דין ישראל במקום שאפשר ללכת לשניהם, אך במקום שבית דין של ישראל אינו יכול להוציא – אין כאן איסור כלל, אלא ש"תקנה נהגו בבתי דינים שבישראל, שלא לדון בפניהם אלא ע"י רשות". לפי דעה זו, ייתכן שאין צורך דווקא בבית דין שייתן רשות. ואכן משמע במהרש"ל ובמרדכי שגם טובי העיר או ראשי הקהל יכולים לתת רשות. גם המהרי"ל דיסקין (תשובות קצרות סי' יג) כתב שההיתר לדון בפני ערכאות הוא כהוראת איסור והיתר, אך שם לא התיר לקבל רשות מדיין יחיד, אלא מבית דין אחר, שלא התחיל בו את הדין.
לעומת זאת, ה"חתם סופר" (חו"מ סי' ג) כתב שגם במקרה של אלם כל ההיתר נובע מכך שהוא דן ערכאות ברשות בית דין, ואז נחשבים הגויים כשלוחים של בית הדין של ישראל, כמבואר בגמרא (גיטין פח ע"ב): "ובנכרים חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך – כשר". גם הגר"א (שו"ע חו"מ סי' כו ס"ק ה) ציין שזהו מקור הדין. לפי שיטה זו, דווקא בית דין יכול לתת רשות, וכך משמע מלשון השו"ע.. גם יחיד מומחה גדול אינו יכול להתיר ללכת לערכאות2שו"ע (חו"מ סי' ג סע' ב ברמ"א) כתב שבזמן הזה אין לנו מומחה שדן לרבים בעל כורחו של אדם. אולם הש"ך (שם ס"ק י) כתב שגם בזמן הזה מותר לדון יחידי אם באו לפניו, כיוון שהרי זה כאילו קיבלוהו. אולם בנדון דידן לפי שיטת ה"חתם סופר" לכאורה לא די במי שמותר לו לדון, אלא צריך שיהיה בית דין ממש. לפי הש"ך (שם סי' ג ס"ק ח) ו"קצות חושן" (שם ס"ק ב), יחיד אף על פי שיכול לדון אין לו דין בית דין. אך המהרש"ם (ד סי' קה) כתב שיחיד שקיבלוהו הציבור – דינו כבית דין, שהודאה בפניו חלה. גם אם לא נקבל את טענת המהרש"ם, שיחיד שקיבלוהו הציבור דינו כבית דין, גם ה"חתם סופר" איננו סבור שצריך דווקא בית דין, שהרי אין כאן צורך בבית דין כמו בהודאה או בדיני קנסות, אלא צריך שיהיה כשר לדון ולכפות הוצאת ממון בדיני ישראל, ואז כשהוא מורה ללכת לערכאות – הרי הם נחשבים כשלוחיו.. אבל אם הוא רב של ציבור שאליו משתייכים התובע וגם הנתבע, ומקובל באותו ציבור שהרב דן אותם בעל כורחם יחידי – נראה שיוכל להתיר.
אכן, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים: המהרש"ל ("ים של שלמה" בבא קמא פרק ח סי' סה) כתב על-פי המרדכי (שם סי' עד) שכל האיסור הוא להעדיף ערכאות על פני בית דין ישראל במקום שאפשר ללכת לשניהם, אך במקום שבית דין של ישראל אינו יכול להוציא – אין כאן איסור כלל, אלא ש"תקנה נהגו בבתי דינים שבישראל, שלא לדון בפניהם אלא ע"י רשות". לפי דעה זו, ייתכן שאין צורך דווקא בבית דין שייתן רשות. ואכן משמע במהרש"ל ובמרדכי שגם טובי העיר או ראשי הקהל יכולים לתת רשות. גם המהרי"ל דיסקין (תשובות קצרות סי' יג) כתב שההיתר לדון בפני ערכאות הוא כהוראת איסור והיתר, אך שם לא התיר לקבל רשות מדיין יחיד, אלא מבית דין אחר, שלא התחיל בו את הדין.
לעומת זאת, ה"חתם סופר" (חו"מ סי' ג) כתב שגם במקרה של אלם כל ההיתר נובע מכך שהוא דן ערכאות ברשות בית דין, ואז נחשבים הגויים כשלוחים של בית הדין של ישראל, כמבואר בגמרא (גיטין פח ע"ב): "ובנכרים חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך – כשר". גם הגר"א (שו"ע חו"מ סי' כו ס"ק ה) ציין שזהו מקור הדין. לפי שיטה זו, דווקא בית דין יכול לתת רשות, וכך משמע מלשון השו"ע.. גם יחיד מומחה גדול אינו יכול להתיר ללכת לערכאות2שו"ע (חו"מ סי' ג סע' ב ברמ"א) כתב שבזמן הזה אין לנו מומחה שדן לרבים בעל כורחו של אדם. אולם הש"ך (שם ס"ק י) כתב שגם בזמן הזה מותר לדון יחידי אם באו לפניו, כיוון שהרי זה כאילו קיבלוהו. אולם בנדון דידן לפי שיטת ה"חתם סופר" לכאורה לא די במי שמותר לו לדון, אלא צריך שיהיה בית דין ממש. לפי הש"ך (שם סי' ג ס"ק ח) ו"קצות חושן" (שם ס"ק ב), יחיד אף על פי שיכול לדון אין לו דין בית דין. אך המהרש"ם (ד סי' קה) כתב שיחיד שקיבלוהו הציבור – דינו כבית דין, שהודאה בפניו חלה. גם אם לא נקבל את טענת המהרש"ם, שיחיד שקיבלוהו הציבור דינו כבית דין, גם ה"חתם סופר" איננו סבור שצריך דווקא בית דין, שהרי אין כאן צורך בבית דין כמו בהודאה או בדיני קנסות, אלא צריך שיהיה כשר לדון ולכפות הוצאת ממון בדיני ישראל, ואז כשהוא מורה ללכת לערכאות – הרי הם נחשבים כשלוחיו.. אבל אם הוא רב של ציבור שאליו משתייכים התובע וגם הנתבע, ומקובל באותו ציבור שהרב דן אותם בעל כורחם יחידי – נראה שיוכל להתיר.
4