שו"ת במראה הבזק חלק שביעי ע״בB'Mareh HaBazak Volume VII 72

א׳אילינוי, ארה"ב, תמוז תשס"ח

ב׳עב. חיוב לימוד תורה וחיוב "והגית בו"

ג׳שאלה: הגיע אלי בחור צעיר ממשפחה החברה בקהילה. הבחור ירא שמים ואוהב ללמוד תורה, אבל משקיע זמן גם בפעילות חברתית, והוא חושש ל"ביטול תורה". אודה לכם על הדרכתכם בנדון זה.

ד׳תשובה: ראוי לשמור על קשרים משפחתיים וחברתיים, ויש להקדיש לכך זמן לפי צרכיו האישיים של כל אחד ואחד, אישיותו, גילו ומעמדו.

ה׳מצוות לימוד תורה כוללת שני עניינים: א. ידיעת התורה, ב. עסק בתורה.

ו׳א. ידיעת התורה פירושה להכיר את חלקיה הרוחניים והמעשיים של התורה ולזכור אותם¹מצווה זו נלמדת במסכת קידושין (כט ע"ב) ובספרי (פ' ואתחנן) מהפסוקים "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, ט) – מלמד שהאב חייב ללמד את בנו תורה, "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א) – מלמד שאם לא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו, "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) – מלמד שחייב ללמד תורה גם לתלמידים אחרים שאינם בניו. הגמרא (מנחות צט ע"ב) לומדת מהפסוק "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (דברים ד, ט) שאסור לשכוח דבר אחד מתלמודו. הסמ"ג (ל"ת יג) והסמ"ק (סי' טו ו-קה) מנו זאת כלאו בפני עצמו, אבל הרמב"ם כלל זאת בתוך מצוות עשה של ידיעת התורה, וביאר הגר"ז ב"שו"ע הרב" (הלכות תלמוד תורה סי' ג קונטרס אחרון א) שלדעת הרמב"ם זוהי אזהרה לקיים את העשה של לימוד תורה, ולכן היא נחשבת כחלק ממנו. מהראשונים עולה שגדר המצווה שנלמדת מהפסוקים הנ"ל הוא להגיע לידיעת התורה, וכך מבואר בפירוש בשו"ע הרב (תלמוד תורה סי' ג) וב"אגרות משה" (יו"ד ד סי' לו).
האם יש שיעור מינימלי ללימוד תורה, שניתן לומר שיצא בו ידי חובת המצווה?
הגמרא (קידושין כט ע"ב) אומרת שילמד תורה ואחר-כך יישא אשה – משמע שיש שיעור מסוים שצריך ללמוד. כמו כן במנחות (צט ע"ב) מובא שבן דמה שאל את ר' ישמעאל אם מותר לו ללמוד חוכמת יוונית, מאחר שלמד כבר את כל התורה. משמע אפוא שיש שיעור לידיעת התורה שיצא בו ידי חובת מצוות ידיעת התורה, וסבר שכעת רשאי להתפנות ללימודים אחרים, וענה לו ר' ישמעאל שמכל מקום רובץ עליו חיוב של "לא ימוש", ולכן אינו רשאי להתפנות ללימודים אחרים. גם בסוטה (לז ע"ב) אומרת הגמרא שעל כל המצוות נאמרו "ארור" ו"ברוך" בכלל ובפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ורש"י שם כותב שהמקור לכך שחייב ללמוד וללמד הוא הפסוקים שהובאו לעיל, ואם כן יש חיוב ללמוד את כל תרי"ג המצוות לכל הפחות.
הגר"ז (הלכות תלמוד תורה סי' ג) מבאר שלדעת רש"י וספר החינוך החיוב הוא לדעת את כל התנ"ך ואת כל המשנה ויישובי הסתירות שבה, וכן את טעמיה על דרך קצרה, וכיו"ב כתב ה"אגרות משה" (ד יו"ד לו ט) שצריך לדעת כל התלמוד הבבלי שלא בעיון, ועיין שם שכתב: "והוא מקור ללימוד דף גמ' שהיה ברוב ערי ישראל ואולי כולן, שהיה חברה ש"ס... וכשהתחילו מתרשלין בזה הונהג ע"פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ בלובלין שיהיה דף יומי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע"פ שנכתבה ע"י רב אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא וכו'". הרמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה" נראה כסובר שהחיוב המינימלי אינו כולל את ידיעת טעמי המשניות, אלא רק את ההלכה הפסוקה. . יש אומרים שחיוב זה לעסוק בתורה נמשך כל החיים, שהרי אין גבול לידיעת התורה²הגר"ז הבין ברמב"ם שאין שיעור מינימלי לידיעת התורה, והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם שצריך לשלש ימיו, ולהקדיש בכל יום שליש לתלמוד, היינו טעמי המשניות, ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר, ואם כן גם חלק זה נכלל בידיעת התורה הנדרשת, והרי לחלק זה אין שיעור. ה"אור שמח" (תלמוד תורה פרק א הל' ב) כתב שהתורה לא נתנה שיעור לתלמוד תורה, אלא כל אחד לפי כוחו, אך לא הביא שום ביסוס לדבריו. מו"ר מרן הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' נה) כתב שלדעת הר"ן בנדרים (ח ע"א) אין שיעור לתלמוד תורה, מפני שעניין המצווה הוא להתעמק יותר ויותר בדברי התורה כפי כוחו ויכלתו, וכמו שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך" – שיהיו הדברים מחודדים בפיך. כיוון שאין שיעור לעומק דברי התורה, ממילא אין שיעור למצווה.
ניתן להגדיר את המחלוקת הנ"ל כך: האם התורה קבעה את הדרישה הגבוהה כחיוב, ורק מי שאנוס נפטר ממנו, או שהשיעור המינימלי נקבע כחיוב, והתביעה לידיעה המקסימלית הוא עניין לכל מי שמסוגל. ובזה יובן הביטוי "ארור וברוך" – לדעות שהציווי הוא הרף העליון הרי זה כפשוטו שמקיים חובתו, ולדעה השנייה זו התייחסות של תוכחה. .

ז׳ב. חיוב העיסוק בתורה נלמד ממה שכתוב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה"³יהושע א, ח.. הוא נזכר בברכות התורה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". נחלקו הפוסקים אם זו מצווה בפני עצמה⁴כך דעת הגר"ז (קונטרס אחרון תלמוד תורה סי' ג סע' א)., או שהיא נכללת במצוות ידיעת התורה⁵כך נראה מדברי "אור שמח" (תלמוד תורה פרק א הל' ב), וכן הביא מו"ר מרן הגר"ש ישראלי ב"עמוד הימיני" (סי' נה). והיא מגדירה את זמני הלימוד שעל-ידם יגיע לידי ידיעת התורה⁶בברכות (לה ע"ב) מובא בשם ר' ישמעאל: "לפי שנאמר 'לא ימוש' – יכול דברים ככתבן? ת"ל 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ". ואם נאמר ש"לא ימוש" הוא מצווה מדברי קבלה לכאורה – זו אינה סתירה לנאמר בתורה, אלא אם נאמר שאין ראוי שדברי קבלה יסתרו דברי תורה מפורשים להיתר. הרמב"ם (תלמוד תורה פרק א) מדבר על החיוב והגדרים של מצוות תלמוד תורה וידיעת התורה, ותוך כדי הדברים כותב (הל' ח): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין... חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'". משמע שאין מדובר במצווה עצמאית, אלא באותה מצוות תלמוד תורה שעסק בה קודם לכן.
ספר החינוך (מצווה תיט) מביא כחלק מדיני מצוות העשה של תלמוד תורה את דברי הרמב"ם הללו כלשונם, ואם כן נראה בפירוש שזהו חלק ממצוות ידיעת התורה. הרמב"ם (שם הל' י) כתב: "עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שכח". ולכאורה קשה: למה לא הביא מקור לכך מ"לא ימוש", ובפרט שהגמרא (מנחות צט ע"ב) הביאה פסוק זה כמקור לכך שאפילו כגון בן דמה, שלמד כבר את כל התורה, אסור לו ללמוד חוכמת יוונית. לכן נראה כמו שכתב מרן הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' נה), ש"לא ימוש" בא להגדיר את מצוות ידיעת התורה, ובא לחדש שאפילו כגון יהושע, שוודאי ידע כבר את כל התורה, חייב לחזור עליה ולעסוק בה, אחרת ישכחנה..

ח׳יש פוסקים, ובכללם השו"ע, שלדעתם יוצאים ידי חיוב של עסק התורה על-ידי קביעת עתים ביום ובלילה ללימוד תורה. היינו, שבכל יממה חייב לקבוע עת אחת ביום ועת אחת בלילה ללימוד. אין שיעור קצוב לעת זו, ויוצאים ידי חובה בזמן כלשהו. אכן כל המרבה הרי זה משובח. פוסקים אחרים, ובכללם הרמ"א, סוברים שיש חיוב ללמוד תורה ללא הפסק כלל⁷הגמרא (מנחות צט ע"ב) מביאה ארבע דעות בביאור "לא ימוש": ר' אמי סובר שדי בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואין הכוונה כפשוטו, שילמד ללא הפסק. לדעת ר' יוחנן בשם רשב"י די בקריאת שמע שחרית וערבית. לדעת ר' ישמעאל "לא ימוש" היינו כפשוטו ממש, ולכן אסור ללמוד חוכמת יוונית וכיו"ב אפילו אם כבר למד את כל התורה כולה. לדעת ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אין בזה לא חובה ולא מצווה, אלא ברכה ליהושע. הפוסקים לא הביאו את דעת ר' שמואל בר נחמני להלכה.
הרמב"ם (תלמוד תורה פרק א הל' ח) והשו"ע (יו"ד סי' רמו סע' א) פסקו: "כל איש מישראל חייב בת"ת, בין עני בין עשיר... חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'". כיוון שלא כתבו שדי בקריאת שמע, ומאידך גיסא כתבו שדי בקביעת זמן ביום ובלילה, ולא כתבו שצריך ללמוד ללא הפסק – נראה שפסקו כר' אמי, כך פסק גם ה"אגרות משה" (יו"ד ד לו ג). "הגהות מיימוניות" (תלמוד תורה פרק א אות ז) כתב שהרמב"ם פסק כרשב"י, לכאורה זה תמוה. מאידך גיסא, הגר"א (יו"ד סי' רמו) והגר"ז (קונטרס אחרון תלמוד תורה סי' ג סע' א) כתבו שהרמב"ם והשו"ע פסקו כר' ישמעאל. והגר"ז הוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם (תלמוד תורה פרק ג) שמי שנשאו לבו לקיים מצווה זו כראוי לה לא יסיח דעתו לדברים אחרים. ונראה לכאורה שפשט דברי הרמב"ם והשו"ע, שדי בקביעת עתים כדי לקיים מצוות "לא ימוש", אינו כר' ישמעאל, ומה שכתבו שלא יסיח דעתו לדברים אחרים היינו כדי לקיים מצוות ידיעת התורה, כמו שמבואר ברמב"ם (תלמוד תורה פרק ג). נראה להוכיח זאת גם מכך שהרמב"ם והשו"ע לא כתבו כלל שיש איסור בשיחה בטלה, כפי שמוזכר ביומא (יט ע"ב). ובפירוש המשניות (אבות פ"א מי"ז) כתב הרמב"ם שאינו אלא דיבור נמאס, אך אינו אסור. לכאורה זה מפני שהם סוברים שהגמרא שם סוברת כר' ישמעאל, ולהלכה פוסקים כר' אמי. וייתכן שהמצב האידיאלי למי שנשאו לבו (אולי הכוונה לכך שיש לו הכוחות והכישורים) כר' ישמעאל, אבל מעשית לכל אדם די בקביעת עתים.
מכל מקום, הגר"א והגר"ז פסקו כר' ישמעאל, ולפי דעתם "לא ימוש" הוא כפשוטו, ומי שמדבר שיחה שאינה לצורך כלל הריהו מבטל מצווה זו, כמו שאסר ר' ישמעאל ללמוד חוכמת יוונית. הרמ"א (שו"ע סי' רמו סע' כה אות ד) פסק שאסור לדבר שיחת חולין, ואם כן משמע שפסק כר' ישמעאל, אבל מצד שני פסק (שם סי' רמו סע' ד) שמותר באקראי ללמוד חוכמות חיצוניות, ואולי כוונתו כשהלימוד הזה מועיל לו ללימוד התורה, ואינו דומה לחוכמת יוונית, שאין בה שום תועלת ללימוד תורה, שהרי אינה אלא לשון מיוחדת שהשתמשו בה בני פלטין (רש"י סוטה מט ע"ב ד"ה חכמת יוונית). מכל מקום הרמ"א (שם סי' רמו סע' א) כתב שבשעת הדחק יכול לסמוך על רשב"י, שדי בקריאת שמע שחרית וערבית.
הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן (שו"ת "באהלה של תורה" בפתיחה) מחדש שאין מחלוקת בין ר' ישמעאל ורשב"י, אלא שכל אחד מדבר לסוג אחר של אנשים. מי שמסוגל ללמוד תורה ללא הפוגה – לגביו "לא ימוש" הוא כפשוטו. מי שאינו מסוגל לכך – לגביו "לא ימוש" היינו קריאת שמע שחרית וערבית. גם מו"ר מרן הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' נה) כתב בדעת ה"לחם משנה" והגר"א שאין מחלוקת כלל, אלא מי שיש לו פנאי – לדידיה "לא ימוש" הוא כפשוטו, אך מי שטרוד בפרנסה וכיו"ב לדידיה "לא ימוש" הוא בקביעת עתים, או אפילו בקריאת שמע שחרית וערבית. לפי זה אפשר שגם הרמ"א הלך בשיטה זו.
וקשה מדברי ר' ישמעאל על עצמו, שבברכות (לה ע"ב) אמר: "'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' – יכול דברים ככתבן? ת"ל 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ואילו במנחות (שם) סבר ש"לא ימוש" הוא כפשוטו. ונראה שבמנחות דיבר על חוכמת יוונית, שהיא דבר שאין בו צורך ותועלת כלל, שאינה אלא לשון שהשתמשו בה הקרובים למלכות, כדאיתא ברש"י (סוטה מט ע"ב), אבל עיסוק בפרנסה אינו פוגע ב"לא ימוש" (עיין גם בהערה 9), שזה דבר נצרך, וכן נכתב בקונטרס אחרון של שו"ע הרב (תלמוד תורה סי' ג סע' א) וב"עמוד הימיני" (סי' נה). עוד קשה מדברי רשב"י על עצמו, שבברכות (לה ע"ב) אמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה... תורה מה תהא עליה?" ואיך אומר במנחות שדי בקריאת שמע שחרית וערבית? על קושיה זו ענו כמה תשובות: הש"ך (יו"ד סי' רמו ס"ק א) בסוגיה במנחות גורס ר"ש בן יהוצדק ולא ר"ש בר יוחאי. ה"שדי חמד" (מערכת ו כלל טו) כתב שבברכות מיירי כשיצא רשב"י מהמערה בפעם הראשונה, ובמנחות מיירי לאחר שיצא בפעם השנייה, לאחר הבת קול שאמרה "להחריב עולמי יצאתם" והחזירה אותם למערה, לכן חזר בו.
בתוספות רא"ש (ברכות לה ע"ב) ובתוספות ר"י החסיד (ברכות לה ע"ב) כתבו שאין כוונת רשב"י בברכות שזו חובה, אלא מצווה בעלמא משום ביטול תורה. נראה שכוונתם היא שמידת חסידות לנהוג כן על מנת להגיע לידי ידיעה שלמה בתורה. כמו שנראה מהגר"ז (קונטרס אחרון תלמוד תורה סי' ג סע' א). ה"אגרות משה" (יו"ד ד לו יא) מיישב שבברכות הכוונה בתלמידי חכמים, ועליהם מוטל לקיים "לא ימוש" כפשוטו, ואילו במנחות מיירי בשאר העולם, וטעם הדבר הוא מפני שיש חיוב שיהיו בעם ישראל תלמידי חכמים גדולים שידעו את כל התורה כולה בידיעה גדולה, אף להורות. הרב יעקב אריאל (בפתיחה שם) כתב שמצוות לימוד תורה היא מצווה על הכלל, שהתורה תתקיים בכלל ישראל, ולכן החלק של ללמד תורה תופס מקום נכבד במצווה, ואולי אף עיקרי. לפי זה מובן שעיקר קיום חוכמת התורה יהיה אצל המוכשרים לכך, ואם כן עליהם מוטל החיוב של "לא ימוש" כפשוטו. (גם הם מודים שיש להקציב זמנים לפעילויות חיוניות כמו אכילה, שינה, פרנסה וכיו"ב).

ט׳לדעה זו יש כמה דרגות בקיום "לא ימוש". לכתחילה צריך לקיים את המצווה כפשוטה, אך אם הדבר איננו מתאפשר יקיים "לא ימוש" בקביעות עתים ביום ובלילה. אם גם זה אינו מתאפשר, יקיים את המצווה על-ידי קריאת שמע של שחרית וערבית.

י׳"ביטול תורה".

י״אלפי זה אדם מבטל את החיוב בתחום של "עסק בתורה", לפי הדעה הראשונה אם לא למד תורה כלל במשך יום שלם או לילה שלם. לפי הדעה השנייה, אם היה לו זמן פנוי שיכול היה ללמוד תורה ולא למד, הרי זה ביטל "לא ימוש", גם אם קבע עתים ביום ובלילה. ביטול "ידיעת התורה" היינו שהתרשל ולא הגיע לרמה שהיה יכול להגיע אליה בידיעת התורה. לכן אדם צריך להשתדל ולהתייגע בתורה כפי כוחו על מנת להגיע לידיעת התורה, בדרך היותר שלמה. כיוון שתורתנו היא "תורת חיים", היא כוללת תחומים רבים שגם העסק בהם נחשב כקיום התורה, ולעתים אף יוגדר כלימוד תורה⁸על כיו"ב אומרת הגמרא (מנחות צט ע"ב) בשם ריש לקיש: "פעמים שביטולה של תורה זהו ייסודה, דכתיב 'אשר שברת' – אמר לו הקב"ה למשה, יישר כחך ששיברת". רש"י במקום מפרש: "כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה – זהו ייסודה, כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה". "פחד יצחק" (על חג השבועות במאמרים ה, יג ויח) מסיק מגמרא זו שכל מה שמסייע ללימוד תורה הריהו כלימוד תורה עצמו, ולכן התורה שיבחה את משה על עצם שבירת הלוחות, ולא רק את מה שנולד כתוצאה מכך. לכן קיום מצוות על חשבון לימוד תורה אינו נחשב כדחיית לימוד התורה אלא כלימוד תורה עצמו, שהרי קיום המצוות הוא תנאי ללימוד התורה, שכל התורה ניתנה על מנת לקיימה. לפי זה ביאר את דברי התוספות (ברכות יא ע"ב), שכתבו שאין צריך לברך ברכות התורה בכל פעם שלומד, מפני שחייב ללמוד כל שעה, כדכתיב "והגית בו", ואם כן אינו מייאש עצמו מהמצווה גם כשנפנה לעיסוקים אחרים. אחר-כך הקשה שאם כן גם במצוות תפילין נאמר כך, שהרי חיובה גם כן כל היום. ולפי הנ"ל מיושב, שהרי גם כשעוסק בדברים אחרים לצורך לימוד התורה, כגון מצוות, פרנסה, אכילה ושתייה נחשב כעוסק בתורה ממש. כך גם נראה מהגמרא (סוטה כא ע"א), שלאשה תיתכן זכות של לימוד תורה במה שהיא מסייעת לבעלה ולבניה ללמוד תורה.
בשו"ת ב"אהלה של תורה" (שם בפתיחה) כתב שמצוות לימוד תורה היא מצווה בחפצא ולא בגברא, היינו שהתורה ציוותה שיהיו אנשים שיודעים את התורה; זאת אומרת שציווי התורה הוא על התוצאה, ולכן מדגישה התורה את המצווה ללמד תורה אולי אפילו יותר מללמוד תורה. לפי זה קיום המצווה הוא כל דרך שמביאה לתוצאה זו, ולכן עיסוק בפרנסה, מנוחת הנפש וכיו"ב, אם כוונתו בהם לצורך לימוד התורה – הרי זה קיום גמור של מצוות התורה, ולא סיוע בעלמא. דבר דומה מצינו במצוות מילה שעל האב, או במצוות פרייה ורבייה, שלפחות לפי חלק מהפוסקים שם המצווה היא להגיע לתוצאה שהבן יהיה נימול או שיהיו לו בן ובת, ולכן כל השתדלות שלו בעניין זה היא קיום המצווה. מו"ר הגרז"נ גולדברג הביא ראיה נוספת לנ"ל מדברי רש"י (ברכות לה ע"ב), שמבאר את דברי ר' ישמעאל שאמר שכוונת התורה ב"לא ימוש" היא להנהיג בהן מנהג דרך ארץ – שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך להיבטל מדברי תורה. מהתוספת של רש"י, שדרך הארץ היא לצורך התורה, משמע שאין זה בגדר דחייה של מצוות לימוד התורה מחמת צרכי גופו, אלא שזהו חלק מקיום התורה – "לא ימוש".
ראוי לציין שיש חולקים על כך שעיסוק בדרך ארץ נחשבת ללימוד תורה ממש. הגר"ז (קונטרס אחרון תלמוד תורה סי' ג) ומרן הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' נה) הבינו שהעיסוק בדרך ארץ הוא דין של דחיית המצווה, מפני שאי אפשר לאדם שלא יעסוק במלאכה ובצרכי גופו. מרן הגר"ש ישראלי הוסיף שלפי הרמב"ם, שהטעם ב"לא ימוש" הוא כדי שלא ישכח את התורה, האיסור הוא רק ב"מסירם מלבו", כדאיתא במנחות (צט ע"ב); וכשעוסק בדרך ארץ לצורך פרנסתו בוודאי שאינו מסירם מלבו, ואם כן זהו מעין "הותרה" ולא "דחויה". אך אחר-כך כתב שיש לומר שאם עוסק בפרנסתו כדי שיוכל לעסוק בתורה אין זה היסח דעת מהתורה, ואם כן נכלל ב"והגית בו", שעניינו, לדעת הרמב"ם לפי הבנת מרן הגר"ש ישראלי, שלא יסיח דעתו מהתורה כדי שלא יבוא לידי שכחה, ואם כן דבר זה קרוב לנאמר לעיל, אלא שגם לפי זה נראה שלדעת מרן הגר"ש ישראלי אינו נחשב כלומד תורה, אלא רק שאינו עובר על שכחת התורה. . ניתן כמה דוגמאות:

י״בא. אם אדם מרגיש בעצמו שהוא צריך למנוחת הנפש, לשיחה עם חברים, לצאת לטיול וכיו"ב – זהו ודאי איננו ביטול תורה, מפני שללא זה לא יוכל ללמוד תורה כראוי. כשם שצריך להיזהר ולנצל את הזמן כך מוטל עליו לדאוג למנוחה כדי לשמור על בריאות גופו ונפשו. זאת כדי שלא להגיע למצב שלא יוכל ללמוד תורה כלל, או יאלץ להפסיק ללמוד לפרקי זמן ממושכים⁹מסופר על ה"חפץ חיים", שמרוב התמדתו וחשקו בתורה נפל למשכב ובמשך שנה תמימה לא יכול היה ללמוד כלל, ולאחר שהפיק את הלקח ממקרה זה היה נוהג לעבור בישיבתו שבראדין בין הבחורים ולשלוח אותם לישון. גם בישיבת מיר הקפידו על שעת טיול יומית לאורך הנהר (הגר"א בינה וראש ישיבת "נתיב מאיר")..

י״גב. אם מפסיק מלימוד תורה כדי ללמוד מקצוע שיפרנסו או לצורך פרנסתו אין בזה "ביטול תורה", שהרי זהו צורך חיוני. וכבר פסקה הגמרא¹⁰ברכות לה ע"ב "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". ועל זה נאמר: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון"¹¹אבות פרק ב משנה ב..

י״דג. אם משוחח עם חברים ומקיים את מאמר התנא באבות "קנה לך חבר"¹²אבות פרק א משנה ו., או שמדבר עם חברו כדי לעשות שלום בינו לבין חבר אחר, או כדי לייעץ לו עצה ההוגנת לו בענייניו, או כדי לשמחו ולהפיג ממנו את צערו¹³דוגמאות אלו הובאו בספר "אהבת חסד" של ה"חפץ חיים" (ג פרק ח) למצוות חסד שתלוי בדיבור., או שמדבר עם אשתו, או עם הוריו¹⁴יש בזה מצוות כיבוד הורים., או קרוביו¹⁵יש בזה מצוות "מבשרך אל תתעלם". – ודאי שאין בזה משום "ביטול תורה", שהרי מדובר בצרכי מצווה, והוא אף חייב להפסיק מלימודו כדי לקיים מצוות שאי אפשר לעשותן על-ידי אחרים¹⁶מועד קטן ט ע"ב..

ט״ומובן שצריך לעמוד על המשמר ולא לבטל יותר מהנצרך. אפילו לגבי תפילה, שהיא בוודאי מצווה גדולה, פסקו חז"ל שלא יאריך בה כדי שלא יתבטל מתורה¹⁷יומא יט ע"ב..

ט״זמצווה זו של לימוד תורה היא הגדולה שבמצוות, וכל המצוות אינן שוות לדבר אחד מן התורה, וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הרי זה בכלל בוזה דבר ד'¹⁸סנהדרין צט ע"א.. לכן צריך כל אדם לערוך חשבון נפש מהו הנצרך ומה לא, ויהי רצון שינחנו ה' בעצה טובה מלפניו.