שו"ת במראה הבזק חלק שמיני כ״הB'Mareh HaBazak Volume VIII 25
א׳אילינוי, ארצות הברית, כסליו תשס"ז
1
ב׳כה. הורים מחללי שבת, הזמנתם לסעודות שבת
2
ג׳שאלה:
3
ד׳אחד העובדים שלי חוזר בתשובה, ויש לו חיכוך עם הוריו כאשר הם רוצים לבוא לבקרו בשבת ברכב והוא לא מוכן. האם אפשר להקל בכך?
4
ה׳תשובה:
5
ו׳א. מותר1הבעיה בהזמנת אורחים לשבת שיגיעו תוך חילול שבת היא איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול". בגמרא (עבודה זרה ו ע"א) אמרו: "והתניא, אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: 'ולפני עור לא תתן מכשול'; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום 'לפני עור לא תתן מכשול'! הכא במאי עסקינן - דקאי בתרי עברי נהרא". מכאן נלמד שיש איסור להכשיל כל אדם בעברה, גם גוי. אמנם כל זה הוא רק ב"תרי עברי דנהרא", ופירשו התוספות (שם ע"ב ד"ה מנין) שהכוונה היא שלא היה יכול לעבור את העברה בלי עזרת השני. אך אם יכול היה לעבור את העברה בלי עזרה - המצב מוגדר כ"חד עברא דנהרא", ואין איסור "לפני עיוור".
התוספות (שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא) הסבירו שגם בחד עברא דנהרא אף על פי שאין איסור לפני עיוור מהתורה עדיין יש איסור מדרבנן. ונראה מלשונם שהאיסור הוא משום מסייע ידי עוברי עברה וחיוב הפרשה מאיסור. וכן כתבו הרא"ש (שבת פרק א סי' סא) והר"ן (עבודה זרה, א, ע"ב בדפי הרי"ף).
בשולחן ערוך (יו"ד קנא, א) פסק שאסור למכור לגוים דברים שמיועדים לעבודה זרה משום לפני עיוור, ולא חילק אם ניתן היה לקנות במקום אחר. ואילו הרמ"א (שם) חילק כחילוק התוספות (עבודה זרה שם) שבמקום שהגויים יכלו לקנות גם ללא עזרה של ישראל מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא, ולכן אין איסור מצד לפני עיוור למכור להם. וכן הציע מחלוקת ראשונים אם מותר למכור להם לכתחילה. לדעת המרדכי מותר לכתחילה, ואילו לדעת התוספות והר"ן אסור מדרבנן משום מסייע לעוברי עבירה. ולמסקנה כתב שנהגו להקל ובעל נפש יחמיר לעצמו.
אם כן לשיטת הרמ"א, שפסק כדברי התוספות לחלק בין חד עברא דנהרא לתרי עברא דנהרא, הרי בכל מקום שיש לאדם אפשרות לעבור את העברה גם ללא הסיוע - אין איסור של לפני עיוור. וכן פסק שמעיקר הדין אין גם איסור מדרבנן של מסייע וחיוב הפרשה מאיסור, ומותר לכתחילה.
על פי זה גם בנדון דידן לכאורה מכיוון שההורים יכולים לחלל את השבת ולנסוע גם בלא ההזמנה - הרי זה כחד עברא דנהרא, ואין איסור לפני עיוור, ויש רק לדון באיסור דרבנן של מסייע והפרשה מאיסור.
אמנם הש"ך (שם, ס"ק ה) חלק על הרמ"א, ולדעתו אין מחלוקת בעניין מכירת חפצים המשמשים לעבודה זרה לגויים, מכיוון שמדובר במצב שבו הם יכולים לקנות מאחר, הרי שאין איסור "לפני עיוור", ומה שכתבו התוספות לאסור מדרבנן משום הפרשה מאיסור - אין זה אלא בישראל, אך בגוי ובישראל מומר אין דין הפרשה מאיסור, ולכן מותר למכור לגויים לכולי עלמא.
לפי דברי הש"ך הללו בישראל מומר אין דין הפרשה מאיסור, ולכן במקרה של הכשלת אדם שלא מקיים תורה ומצוות, כאשר אין איסור לפני עיוור, כגון שמדובר בחד עברא דנהרא, שיכול לעשות את העברה גם ללא סיוע, הרי שאין חובת הפרשה מאיסור, ומותר לכתחילה.
אמנם דברי הש"ך אינם מוסכמים על כל הפוסקים, ועיין בדגול מרבבה (על השלחן ערוך שם) שתמה על דברי הש"ך, שמכיוון שישראל מומר הוא יהודי ומחויב במצוות, מניין שאין חובה להפרישו מאיסור? ולכן ביאר שכוונת הש"ך היא שאין חילוק בין ישראל מומר לשאינו מומר, אלא החילוק הוא בין מקרה שעושה עברה בשוגג ואחר יכול להפרישו, שאז יש חובת הפרשה מאיסור, לבין מצב שעושה עברה במזיד אפילו אם אינו מומר - אז אין חובת הפרשה מאיסור.
לעומתו בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' כט) כתב שיש לפרש את דברי הש"ך כפשוטם, דהיינו שאין דין מסייע וחובת הפרשה מאיסור בישראל מומר. ולמד כן מהגמרא (בבא קמא סט ע"א) שם אמרו: "כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה... אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע ..." ומסקנת הגמרא היא: "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו". אם כן לשיטת רשב"ג אין צריך לסמן את מקום נטע הרבעי, ובכך להפריש את הגנב מאיסור אכילת נטע רבעי.
יש להעיר שקשה מדוע אין הבעלים מחויב לסמן את נטע הרבעי על מנת שהגנב לא יכשל באיסור זה? ומדוע אין כאן חובת הפרשה? והרי הגנב אינו רוצה לעבור על עברה של נטע רבעי. ביאר הבית יצחק שהטעם הוא: "כיון דעל איסור גניבה הוא מזיד - אינו חייב להפרישו על שאר איסור, וכל שכן על איסור שהוא מומר". אמנם נראה שאין ראייתו מוכרחת, כיון שאפשר לומר שכוונת הגמרא היא שדוקא אדם שגונב לא רק שאין חייבים למונעו מאיסורים נוספים, אלא להפך, צריך הגנב לדעת שכאשר הוא גונב הוא יכול להכשל אף באיסורים אחרים. וכן נראה מלשון הפסוק שהביאה הגמרא: "הלעיטהו לרשע...", שכיון שכרגע עושה מעשה רשעות - הרי שאנו מעוניינים לגרום לו לעבור על איסורים נוספים. אם כן היה נראה לומר שמדובר בדין מיוחד של גנב. ושמא ניתן ללמוד מכאן לכל עברות, שבשעה שאדם עושה עברה אחת אין חיוב להפרישו מעברה אחרת, אך אי אפשר ללמוד מכך שאדם מומר, שבדרך כלל עובר עברות, שלא נצטרך להפרישו מעברות שהוא אינו רוצה לעבור עליהן במזיד. וכן כתב בגליון מהרש"א (על השולחן ערוך שם) בביאור דברי הגמרא, והוסיף שכן נראה גם מהרמב"ם בפירוש המשנה, ולכן כתב שאין ראייה מהגמרא לש"ך.
וכן נראה מדברי המאירי (בבא קמא שם) שכתב: "ודברים אלו (שמסמנים את מקום הנטע רבעי) בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה, הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה - אין מתקנין לעוברי עברה, אלא אם יגעו – מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האיסור, וכגון זה הליעטהו לרשע...". משמע שאנו מעוניינים שהגנבים ישתרשו בחטא, ואין זה רק שהפקענו את חובת ההפרשה מהאיסור, אלא כיון שעושה הגנב מעשה גניבה ומעשה רשעות ולא אכפת לו מרכוש חברו – אנו מעוניינים שיכשל גם בחטא של נטע רבעי. ולפי הבית יצחק, הסובר שאין חובת הפרשה מאיסור לרשע ולמומר, קשה, מדוע שנתיר לכתחילה להכשילו? לכן נראה שמדובר בדין מיוחד בגנב, שיש ענין להכשילו במעשה הגניבה.
אמנם מפירוש המשנה לרמב"ם (מעשר שני ה, א) קצת משמע כבית יצחק, וכך כתב שם: "ומי שעבר ואכל – הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן כדי שלא יכשל, מפני שעון גזל חמור יותר". דהיינו דווקא אם עבר עברה חמורה אז אין מפרישים אותו מעברה קלה, אך אם עובר עברה קלה – יש להפרישו משום עברה חמורה, וצ"ע.
ביאור אחר בדברי הש"ך כתב בשו"ת משפטי עזיאל (חלק ב סי' יט). וכתב שם שלשיטת רש"י (עבודה זרה נה ע"ב ד"ה וישראל) הטעם שיש איסור מסייע הוא כדי שעובר העברה לא ירגיל עצמו בכך. ולפי זה כתב שיש לבאר את דברי הש"ך, שאין איסור מסייע למומר - דווקא באדם שהורגל לעבור עברה מסוימת, ולכן אין חשש שאם תסייע בידו יתרגל לעברה זו, שהרי כבר רגיל בה. לכן באדם שרגיל בעברה מסוימת ובחד עברא דנהרא - אין אפילו איסור מדרבנן לסייע לו. מה שאין כן בסתם ישראל מומר, שיש איסור מסייע ידי עוברי עברה.
לענין נדון דידן בין להסבר הדגול מרבבה, בין להסבר הבית יצחק ובין להסבר המשפטי עזיאל הרי שהורים הנוסעים בשבת הם מומרים, לפחות למצווה זו, ומורגלים בה וגם מזידים במעשה העברה, ולכן לכאורה אין חובת הפרשה מאיסור. אמנם כמו שכתבנו לעיל הדין שחידש הש"ך אינו מוסכם, ובגליון מהרש"א דחה דבריו.
עיין עוד בשלחן ערוך (או"ח שמז, א) שפסק שאם אדם פשט ידו לתוך רשות היחיד ונטל חפץ מתוך ידו של העומד בתוכה והוציאו לחוץ, המוציא חייב וחברו העומד בפנים פטור אבל אסור. הסביר במשנה ברורה (שם ס"ק ז) שאין זה אסור משום איסור שבת, אלא משום איסור לפני עיוור, שמכשיל את חברו. אמנם אם החפץ היה מונח בידו באופן שהמוציא היה יכול להוציאו גם בלא עזרתו - אין איסור לפני עיוור, אך יש איסור של מסייע ויש חובת הפרשה מאיסור. וכן כתב שאיסור זה קיים בין בישראל ובין בישראל מומר, ורק בגוי אין איסור. מוכח מדבריו שיש חובת הפרשה מאיסור גם בישראל מומר.
בשער הציון כתב שלמד כן מדברי המגן אברהם (סי' שמז ס"ק ד) ושכן דעת הש"ך הנ"ל). אמנם מה שציין לדברי הש"ך קשה, מפני שלכאורה הש"ך לא כתב כן בישראל מומר. גם בתפארת שמואל על הרא"ש (עבודה זרה פרק א ס"ק א) כתב שבמומר יש איסור דרבנן של מסייע וחובת הפרשה מאיסור. וכן משמע מדברי התוספות (שבת שם) שיש איסור אף בגוי, ויש ללמוד שכל שכן הוא במומר. ונמצאנו למדים שנחלקו הפוסקים בדין זה, האם יש במומר חובת הפרשה מאיסור.
יש להעיר שפסק הרמ"א, שמעיקר הדין אין אף איסור לכתחילה בחד עברא דנהרא – אינו מוסכם. עיין בגר"א (יו"ד סי' קנא ס"ק ח) שכתב שיש להכריע כשיטת התוספות והר"ן שיש איסור דרבנן גם בחד עברא דנהרא ולא כשיטת המרדכי. ומביא ראיה מנדרים (סב ע"ב), שם אמרו שרב אשי מכר עצים לגויים אף על פי שקנו אותם לשרפם לעבודה זרה. ובגמרא שם הקשו: "האיכא לפני עיוור?", ותירצו שרב אשי תלה שקנה את העצים להסקה. על זה הקשה הגר"א, וכי אין בכל המקום עוד עצים לקנות? ואם כן לכאורה הוא חד עברא דנהרא, ומכאן מוכח שגם במקרה של חד עברא דנהרא יש איסור דרבנן.
ובמשפטי עזיאל (שם) הקשה על שיטת הגר"א. וכן בשו"ת אמונת שמואל (סי' יד, הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד סי' קנא ס"ק ב) הקשה שלפי שיטת הרמ"א כל דין המשנה שאין למכור לגוי חפצים לעבודה זרה בטל, שהרי מסתבר שאין הוא המוכר היחיד בעיר, ונמצא שלשיטה זו אין איסור לפני עיוור (עיין בפתחי תשובה שתירץ קושיה זו). וכן כתב שמה שאמרו בגמרא שאין איסור לפני עיוור - זה רק אם יש לו בהמה אחרת בביתו, אך לא אמרו שם שאם יכול לקנות בהמה אחרת אין איסור לפני עיוור. ולכן דחה מההלכה את דברי הרמ"א. אמנם בשו"ת יחוה דעת (חלק ג ס' סז, בהערה) דחה את דברי האמונת שמואל, וכתב שמדברי התוספות (קדושין נו ע"א ד"ה אבל) משמע שגם אם יכול היה לקנות במקום אחר - מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא.
עוד יש להעיר כי עיקר דינו של הרמ"א שאין איסור לפני עיוור אם יכול לעשות את העברה ללא סיוע, אינו מוסכם. בשולחן ערוך (יו"ד קנא, א) כתב שאסור למכור לגוי חפצים של עבודה זרה, ולא חילק כחילוק הרמ"א. נראה שמקורו של השולחן ערוך הוא מדברי הרמב"ם, שלא חילק חילוק זה. חלק מהאחרונים תמהו על כך (עיין במנחת חינוך מצוה רלב, אות ג), ובשו"ת מלומדי מלחמה (סי' ד) כתב הגרנ"א רבינוביץ שמקור שיטת שיטת הרמב"ם הוא בשיטת הר"ח והגאונים שביארו את דברי הגמרא באופן אחר מדברי התוספות. לדעת הר"ח חילוק הגמרא הוא שבתרי עברא דנהרא לא יוכל לכפות אותו להביא לו את כוס היין, מה שאין כן בחד עברא דנהרא. ולכן בתרי עברא דנהרא יש איסור לפני עיוור. ולפי זה כתב הגרנ"א רבינוביץ שכל ההיתר בחד עברא דנהרא הוא רק אם כופה על המסייע להעביר את החפץ, אך אם אינו כופה, אף שיש לו אפשרות להשיג את החפץ במקום אחר, הרי שיש כאן איסור לפני עיוור, והוסיף שזו גם דעת השולחן ערוך. נמצא שלפי שיטה זו ההיתר שכתב הרמ"א תלוי במחלוקת ראשונים.
מרש"י (קידושין נו ע"א ד"ה אמר ר' אלעזר) גם משמע שיש איסור של לפני עיוור אפילו אם אינו בתרי עברא דנהרא. התוספות (שם ד"ה אבל) הקשו על פירוש רש"י והניחו שאין איסור לפני עיוור אם יכול לקנות במקום אחר. בספר המקנה (קדושין שם, הובאו דבריו בשו"ת יהודה יעלה יו"ד סי' קעז ד"ה הנה כבר, ובשו"ת יחוה דעת שם) יישב שלשיטת רש"י ההיתר של חד עברא דנהרא הוא רק כאשר העובר יכול היה להשיג את חתיכת האבר מן החי בלא כל סיוע, אבל אם זקוק לסיוע, אף שיכול היה להשיג את האיסור על ידי אחר או במקום אחר - המסייעו עובר על איסור לפני עיוור.
נראה לבאר את דברי הגמרא בעבודה זרה (שם) לפי דרך זו. אמרו בגמרא שכאשר יש לגוי פרה בביתו אין איסור למכור לו פרה נוספת, והטעם הוא (וכן כתב הריטב"א) שאין כאן איסור מרבה בשיעורים אם תהיה לו פרה אחת או יותר לעבודה זרה. לפי זה משמע שאם אינו גורם לו לעבור עברה, כגון שבכל מקרה עובר את העברה - מותר יהיה למכור לו חפץ ואין בזה משום לפני עיוור. על הנחה זו הקשו בגמרא מדין נותן יין לנזיר, שם משמע שיכול הנזיר להשיג את היין גם ללא עזרת המסייע, ומדוע אסור? ותירצו ששם מדובר בתרי עברא דנהרא, שאינו יכול להשיג את היין אלא על ידי המסייע, אך בחד עברא דנהרא כיון שיכול היה להשיג את היין לבד - מותר.
לסיכום, למדנו שאם יש לו בביתו חפץ של עברה - אין איסור לתת לו עוד חפץ, כיון שאין זו מכשלה אם גורם לו ריבוי שיעורים של העברה, וכן במקום שאת כוס היין יכול היה להשיג גם בלעדי המסייע - אין משמעות לנתינתו.
אך במקום שאין לנזיר כוס יין ואינו יכול להשיגה ללא העזרה - ברור שיש משמעות לנתינה, והעובדה שיכול להשיגה אינה פוטרת ואינה מפחיתה מחומרת הסיוע, כיון שעל כל פנים מעשה המסייע גרם לאפשרות שלא הייתה קודם. והיתר התוספות הוא רק אם אין משמעות למעשה המסייע.
על פי זה אפשר ליישב את קושיית הגר"א שהבאנו לעיל. ונבאר שבמקרה המובא במסכת נדרים מדובר אפילו אם יש עוד עצים העומדים למכירה בעיר יש איסור לפני עיוור, כיון שיש משמעות למה שמוכר לו עכשיו עצים. ברם בענין מכירת הפרה - אין משמעות למעשיו, מפני שבעל מקרה יש לו כבר פרה אחרת
יש להוסיף גם שנחלקו המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה ד, ב) והפני משה (הובאו דבריו במשנה למלך שם) במקרה שיכול להשיג את החפץ במקום אחר, אך גם שם יושב יהודי לסייעו, וגם עליו יש איסור של לפני עיוור. לדעת המשנה למלך מצב זה לא מוגדר כחד עברא דנהרא ויש בו איסור לפני עיוור. והרבה אחרונים פסקו כמותו. נמצאנו למדים שההיתר של חד עברא דנהרא אינו פשוט ומוסכם.
לכן, אף שלמעשה יכולים ההורים לנסוע בשבת, ואפילו שיש ודאות שיסעו למקום אחר גם אם לא יזמינם, עדיין אסור להזמינם אם אי אפשר להזמינם באופן שלא יצטרכו לחלל שבת.
נראה שזו גם סברתו של האגרות משה (או"ח חלק א סי' צט, הובאו דבריו גם בשו"ת במראה הבזק חלק א סי' לא וחלק ג סי' מד) שם כתב שמי שמזמין אדם לשבת כשידוע שייסע ברכבו ויחלל את השבת יש בכך איסור מסית (וכתב שאף שעונש מסית יש רק בעבודה זרה, מכל מקום בכל העברות יש עברה של מסית אלא שאין בה עונש) שהוא "גרוע מאיסור לפני עיוור". ולדעתו איסור לפני עיוור קיים כאשר אדם רוצה לעבור עברה ולולי עזרה לא יכול היה לעבור אותה. אך כאשר אדם גורם לעצם העברה - זה גרוע מאיסור של לפני עיוור. להזמין את הוריו לסעודת שבת אם יכול לתלות שיגיעו ברגל2במשנה מסכת שביעית (ה, ו) אמרו: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית... זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעברה - אסור, לאיסור ולהיתר - מותר". וכן מובא במשנה (גיטין ה, ט, ועיין גם עבודה זרה טו, ב): "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל המים לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עברה, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום".
למדנו מכאן שאם ידוע בוודאות שתעשה העברה - אסור, אך אם אפשר לתלות שלא תעשה עברה, אף על פי שייתכן שתעשה - מותר.
לכאורה קשה, כיצד מתירים איסור תורה על סמך תלייה כזו? הסביר הריטב"א (עבודה זרה שם) שמן התורה אין איסור לפני עיוור אלא כשבוודאי תעשה העברה, וחכמים החמירו אפילו במקום שיש רגלים לדבר, אבל במקום שאפשר לתלות - הקלו לכתחילה. בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד חלק ב סי' יט) כתב שיסוד האיסור של לפני עיוור הוא הפיתוי, דהיינו שמפתה את עובר העברה. ובמקום שתולה להיתר הרי שהנותן אינו מפתה, "אלא הקונה או המקבל הוא שמפתה את עצמו".
מדברי המשנה בגיטין משמע שההיתר הוא מפני דרכי שלום. בתוספות (גיטין סא, ע"א) הקשו שמדברי הגמרא בעבודה זרה משמע שהתירו בכל מקום שניתן לתלות. וביארו שם שיש לחלק בין תלייה רחוקה, כגון שידוע שאין לה פירות שאינן פירות שביעית, אף שתולה שמא יש לה, ואז נדרש הטעם של "מפני דרכי שלום", ברם בתלייה רגילה מותר בכל מקרה. הרמב"ן שם כתב כי במקום שמשאיל חפץ התירו רק מפני דרכי שלום, "משום שאלמלא מפני דרכי שלום לא היה לו להכניס עצמו לבית הספק ולהשאיל לו, שאינו נהנה בכך כלום", אבל במכירה הרי שהמוכר נהנה, ולכן התירו לו בכל מקרה. בשו"ת מלומדי מלחמה (שם) כתב שכל צורך של מצווה של תורה יש בה מפני דרכי שלום, שכל התורה נקראת 'שלום'.
ברור הוא שנדון דידן כלול בהגדרה של 'דרכי שלום', ולכן כאשר יש אפשרות ריאלית שהוריו יגיעו ברגל ושלא יהיה חילול שבת, בין אם מזמינם לליל שבת ובין אם מזמינם ליום שבת - מותר לו ומצווה להזמינם..
התוספות (שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא) הסבירו שגם בחד עברא דנהרא אף על פי שאין איסור לפני עיוור מהתורה עדיין יש איסור מדרבנן. ונראה מלשונם שהאיסור הוא משום מסייע ידי עוברי עברה וחיוב הפרשה מאיסור. וכן כתבו הרא"ש (שבת פרק א סי' סא) והר"ן (עבודה זרה, א, ע"ב בדפי הרי"ף).
בשולחן ערוך (יו"ד קנא, א) פסק שאסור למכור לגוים דברים שמיועדים לעבודה זרה משום לפני עיוור, ולא חילק אם ניתן היה לקנות במקום אחר. ואילו הרמ"א (שם) חילק כחילוק התוספות (עבודה זרה שם) שבמקום שהגויים יכלו לקנות גם ללא עזרה של ישראל מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא, ולכן אין איסור מצד לפני עיוור למכור להם. וכן הציע מחלוקת ראשונים אם מותר למכור להם לכתחילה. לדעת המרדכי מותר לכתחילה, ואילו לדעת התוספות והר"ן אסור מדרבנן משום מסייע לעוברי עבירה. ולמסקנה כתב שנהגו להקל ובעל נפש יחמיר לעצמו.
אם כן לשיטת הרמ"א, שפסק כדברי התוספות לחלק בין חד עברא דנהרא לתרי עברא דנהרא, הרי בכל מקום שיש לאדם אפשרות לעבור את העברה גם ללא הסיוע - אין איסור של לפני עיוור. וכן פסק שמעיקר הדין אין גם איסור מדרבנן של מסייע וחיוב הפרשה מאיסור, ומותר לכתחילה.
על פי זה גם בנדון דידן לכאורה מכיוון שההורים יכולים לחלל את השבת ולנסוע גם בלא ההזמנה - הרי זה כחד עברא דנהרא, ואין איסור לפני עיוור, ויש רק לדון באיסור דרבנן של מסייע והפרשה מאיסור.
אמנם הש"ך (שם, ס"ק ה) חלק על הרמ"א, ולדעתו אין מחלוקת בעניין מכירת חפצים המשמשים לעבודה זרה לגויים, מכיוון שמדובר במצב שבו הם יכולים לקנות מאחר, הרי שאין איסור "לפני עיוור", ומה שכתבו התוספות לאסור מדרבנן משום הפרשה מאיסור - אין זה אלא בישראל, אך בגוי ובישראל מומר אין דין הפרשה מאיסור, ולכן מותר למכור לגויים לכולי עלמא.
לפי דברי הש"ך הללו בישראל מומר אין דין הפרשה מאיסור, ולכן במקרה של הכשלת אדם שלא מקיים תורה ומצוות, כאשר אין איסור לפני עיוור, כגון שמדובר בחד עברא דנהרא, שיכול לעשות את העברה גם ללא סיוע, הרי שאין חובת הפרשה מאיסור, ומותר לכתחילה.
אמנם דברי הש"ך אינם מוסכמים על כל הפוסקים, ועיין בדגול מרבבה (על השלחן ערוך שם) שתמה על דברי הש"ך, שמכיוון שישראל מומר הוא יהודי ומחויב במצוות, מניין שאין חובה להפרישו מאיסור? ולכן ביאר שכוונת הש"ך היא שאין חילוק בין ישראל מומר לשאינו מומר, אלא החילוק הוא בין מקרה שעושה עברה בשוגג ואחר יכול להפרישו, שאז יש חובת הפרשה מאיסור, לבין מצב שעושה עברה במזיד אפילו אם אינו מומר - אז אין חובת הפרשה מאיסור.
לעומתו בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' כט) כתב שיש לפרש את דברי הש"ך כפשוטם, דהיינו שאין דין מסייע וחובת הפרשה מאיסור בישראל מומר. ולמד כן מהגמרא (בבא קמא סט ע"א) שם אמרו: "כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה... אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע ..." ומסקנת הגמרא היא: "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו". אם כן לשיטת רשב"ג אין צריך לסמן את מקום נטע הרבעי, ובכך להפריש את הגנב מאיסור אכילת נטע רבעי.
יש להעיר שקשה מדוע אין הבעלים מחויב לסמן את נטע הרבעי על מנת שהגנב לא יכשל באיסור זה? ומדוע אין כאן חובת הפרשה? והרי הגנב אינו רוצה לעבור על עברה של נטע רבעי. ביאר הבית יצחק שהטעם הוא: "כיון דעל איסור גניבה הוא מזיד - אינו חייב להפרישו על שאר איסור, וכל שכן על איסור שהוא מומר". אמנם נראה שאין ראייתו מוכרחת, כיון שאפשר לומר שכוונת הגמרא היא שדוקא אדם שגונב לא רק שאין חייבים למונעו מאיסורים נוספים, אלא להפך, צריך הגנב לדעת שכאשר הוא גונב הוא יכול להכשל אף באיסורים אחרים. וכן נראה מלשון הפסוק שהביאה הגמרא: "הלעיטהו לרשע...", שכיון שכרגע עושה מעשה רשעות - הרי שאנו מעוניינים לגרום לו לעבור על איסורים נוספים. אם כן היה נראה לומר שמדובר בדין מיוחד של גנב. ושמא ניתן ללמוד מכאן לכל עברות, שבשעה שאדם עושה עברה אחת אין חיוב להפרישו מעברה אחרת, אך אי אפשר ללמוד מכך שאדם מומר, שבדרך כלל עובר עברות, שלא נצטרך להפרישו מעברות שהוא אינו רוצה לעבור עליהן במזיד. וכן כתב בגליון מהרש"א (על השולחן ערוך שם) בביאור דברי הגמרא, והוסיף שכן נראה גם מהרמב"ם בפירוש המשנה, ולכן כתב שאין ראייה מהגמרא לש"ך.
וכן נראה מדברי המאירי (בבא קמא שם) שכתב: "ודברים אלו (שמסמנים את מקום הנטע רבעי) בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה, הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה - אין מתקנין לעוברי עברה, אלא אם יגעו – מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האיסור, וכגון זה הליעטהו לרשע...". משמע שאנו מעוניינים שהגנבים ישתרשו בחטא, ואין זה רק שהפקענו את חובת ההפרשה מהאיסור, אלא כיון שעושה הגנב מעשה גניבה ומעשה רשעות ולא אכפת לו מרכוש חברו – אנו מעוניינים שיכשל גם בחטא של נטע רבעי. ולפי הבית יצחק, הסובר שאין חובת הפרשה מאיסור לרשע ולמומר, קשה, מדוע שנתיר לכתחילה להכשילו? לכן נראה שמדובר בדין מיוחד בגנב, שיש ענין להכשילו במעשה הגניבה.
אמנם מפירוש המשנה לרמב"ם (מעשר שני ה, א) קצת משמע כבית יצחק, וכך כתב שם: "ומי שעבר ואכל – הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן כדי שלא יכשל, מפני שעון גזל חמור יותר". דהיינו דווקא אם עבר עברה חמורה אז אין מפרישים אותו מעברה קלה, אך אם עובר עברה קלה – יש להפרישו משום עברה חמורה, וצ"ע.
ביאור אחר בדברי הש"ך כתב בשו"ת משפטי עזיאל (חלק ב סי' יט). וכתב שם שלשיטת רש"י (עבודה זרה נה ע"ב ד"ה וישראל) הטעם שיש איסור מסייע הוא כדי שעובר העברה לא ירגיל עצמו בכך. ולפי זה כתב שיש לבאר את דברי הש"ך, שאין איסור מסייע למומר - דווקא באדם שהורגל לעבור עברה מסוימת, ולכן אין חשש שאם תסייע בידו יתרגל לעברה זו, שהרי כבר רגיל בה. לכן באדם שרגיל בעברה מסוימת ובחד עברא דנהרא - אין אפילו איסור מדרבנן לסייע לו. מה שאין כן בסתם ישראל מומר, שיש איסור מסייע ידי עוברי עברה.
לענין נדון דידן בין להסבר הדגול מרבבה, בין להסבר הבית יצחק ובין להסבר המשפטי עזיאל הרי שהורים הנוסעים בשבת הם מומרים, לפחות למצווה זו, ומורגלים בה וגם מזידים במעשה העברה, ולכן לכאורה אין חובת הפרשה מאיסור. אמנם כמו שכתבנו לעיל הדין שחידש הש"ך אינו מוסכם, ובגליון מהרש"א דחה דבריו.
עיין עוד בשלחן ערוך (או"ח שמז, א) שפסק שאם אדם פשט ידו לתוך רשות היחיד ונטל חפץ מתוך ידו של העומד בתוכה והוציאו לחוץ, המוציא חייב וחברו העומד בפנים פטור אבל אסור. הסביר במשנה ברורה (שם ס"ק ז) שאין זה אסור משום איסור שבת, אלא משום איסור לפני עיוור, שמכשיל את חברו. אמנם אם החפץ היה מונח בידו באופן שהמוציא היה יכול להוציאו גם בלא עזרתו - אין איסור לפני עיוור, אך יש איסור של מסייע ויש חובת הפרשה מאיסור. וכן כתב שאיסור זה קיים בין בישראל ובין בישראל מומר, ורק בגוי אין איסור. מוכח מדבריו שיש חובת הפרשה מאיסור גם בישראל מומר.
בשער הציון כתב שלמד כן מדברי המגן אברהם (סי' שמז ס"ק ד) ושכן דעת הש"ך הנ"ל). אמנם מה שציין לדברי הש"ך קשה, מפני שלכאורה הש"ך לא כתב כן בישראל מומר. גם בתפארת שמואל על הרא"ש (עבודה זרה פרק א ס"ק א) כתב שבמומר יש איסור דרבנן של מסייע וחובת הפרשה מאיסור. וכן משמע מדברי התוספות (שבת שם) שיש איסור אף בגוי, ויש ללמוד שכל שכן הוא במומר. ונמצאנו למדים שנחלקו הפוסקים בדין זה, האם יש במומר חובת הפרשה מאיסור.
יש להעיר שפסק הרמ"א, שמעיקר הדין אין אף איסור לכתחילה בחד עברא דנהרא – אינו מוסכם. עיין בגר"א (יו"ד סי' קנא ס"ק ח) שכתב שיש להכריע כשיטת התוספות והר"ן שיש איסור דרבנן גם בחד עברא דנהרא ולא כשיטת המרדכי. ומביא ראיה מנדרים (סב ע"ב), שם אמרו שרב אשי מכר עצים לגויים אף על פי שקנו אותם לשרפם לעבודה זרה. ובגמרא שם הקשו: "האיכא לפני עיוור?", ותירצו שרב אשי תלה שקנה את העצים להסקה. על זה הקשה הגר"א, וכי אין בכל המקום עוד עצים לקנות? ואם כן לכאורה הוא חד עברא דנהרא, ומכאן מוכח שגם במקרה של חד עברא דנהרא יש איסור דרבנן.
ובמשפטי עזיאל (שם) הקשה על שיטת הגר"א. וכן בשו"ת אמונת שמואל (סי' יד, הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד סי' קנא ס"ק ב) הקשה שלפי שיטת הרמ"א כל דין המשנה שאין למכור לגוי חפצים לעבודה זרה בטל, שהרי מסתבר שאין הוא המוכר היחיד בעיר, ונמצא שלשיטה זו אין איסור לפני עיוור (עיין בפתחי תשובה שתירץ קושיה זו). וכן כתב שמה שאמרו בגמרא שאין איסור לפני עיוור - זה רק אם יש לו בהמה אחרת בביתו, אך לא אמרו שם שאם יכול לקנות בהמה אחרת אין איסור לפני עיוור. ולכן דחה מההלכה את דברי הרמ"א. אמנם בשו"ת יחוה דעת (חלק ג ס' סז, בהערה) דחה את דברי האמונת שמואל, וכתב שמדברי התוספות (קדושין נו ע"א ד"ה אבל) משמע שגם אם יכול היה לקנות במקום אחר - מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא.
עוד יש להעיר כי עיקר דינו של הרמ"א שאין איסור לפני עיוור אם יכול לעשות את העברה ללא סיוע, אינו מוסכם. בשולחן ערוך (יו"ד קנא, א) כתב שאסור למכור לגוי חפצים של עבודה זרה, ולא חילק כחילוק הרמ"א. נראה שמקורו של השולחן ערוך הוא מדברי הרמב"ם, שלא חילק חילוק זה. חלק מהאחרונים תמהו על כך (עיין במנחת חינוך מצוה רלב, אות ג), ובשו"ת מלומדי מלחמה (סי' ד) כתב הגרנ"א רבינוביץ שמקור שיטת שיטת הרמב"ם הוא בשיטת הר"ח והגאונים שביארו את דברי הגמרא באופן אחר מדברי התוספות. לדעת הר"ח חילוק הגמרא הוא שבתרי עברא דנהרא לא יוכל לכפות אותו להביא לו את כוס היין, מה שאין כן בחד עברא דנהרא. ולכן בתרי עברא דנהרא יש איסור לפני עיוור. ולפי זה כתב הגרנ"א רבינוביץ שכל ההיתר בחד עברא דנהרא הוא רק אם כופה על המסייע להעביר את החפץ, אך אם אינו כופה, אף שיש לו אפשרות להשיג את החפץ במקום אחר, הרי שיש כאן איסור לפני עיוור, והוסיף שזו גם דעת השולחן ערוך. נמצא שלפי שיטה זו ההיתר שכתב הרמ"א תלוי במחלוקת ראשונים.
מרש"י (קידושין נו ע"א ד"ה אמר ר' אלעזר) גם משמע שיש איסור של לפני עיוור אפילו אם אינו בתרי עברא דנהרא. התוספות (שם ד"ה אבל) הקשו על פירוש רש"י והניחו שאין איסור לפני עיוור אם יכול לקנות במקום אחר. בספר המקנה (קדושין שם, הובאו דבריו בשו"ת יהודה יעלה יו"ד סי' קעז ד"ה הנה כבר, ובשו"ת יחוה דעת שם) יישב שלשיטת רש"י ההיתר של חד עברא דנהרא הוא רק כאשר העובר יכול היה להשיג את חתיכת האבר מן החי בלא כל סיוע, אבל אם זקוק לסיוע, אף שיכול היה להשיג את האיסור על ידי אחר או במקום אחר - המסייעו עובר על איסור לפני עיוור.
נראה לבאר את דברי הגמרא בעבודה זרה (שם) לפי דרך זו. אמרו בגמרא שכאשר יש לגוי פרה בביתו אין איסור למכור לו פרה נוספת, והטעם הוא (וכן כתב הריטב"א) שאין כאן איסור מרבה בשיעורים אם תהיה לו פרה אחת או יותר לעבודה זרה. לפי זה משמע שאם אינו גורם לו לעבור עברה, כגון שבכל מקרה עובר את העברה - מותר יהיה למכור לו חפץ ואין בזה משום לפני עיוור. על הנחה זו הקשו בגמרא מדין נותן יין לנזיר, שם משמע שיכול הנזיר להשיג את היין גם ללא עזרת המסייע, ומדוע אסור? ותירצו ששם מדובר בתרי עברא דנהרא, שאינו יכול להשיג את היין אלא על ידי המסייע, אך בחד עברא דנהרא כיון שיכול היה להשיג את היין לבד - מותר.
לסיכום, למדנו שאם יש לו בביתו חפץ של עברה - אין איסור לתת לו עוד חפץ, כיון שאין זו מכשלה אם גורם לו ריבוי שיעורים של העברה, וכן במקום שאת כוס היין יכול היה להשיג גם בלעדי המסייע - אין משמעות לנתינתו.
אך במקום שאין לנזיר כוס יין ואינו יכול להשיגה ללא העזרה - ברור שיש משמעות לנתינה, והעובדה שיכול להשיגה אינה פוטרת ואינה מפחיתה מחומרת הסיוע, כיון שעל כל פנים מעשה המסייע גרם לאפשרות שלא הייתה קודם. והיתר התוספות הוא רק אם אין משמעות למעשה המסייע.
על פי זה אפשר ליישב את קושיית הגר"א שהבאנו לעיל. ונבאר שבמקרה המובא במסכת נדרים מדובר אפילו אם יש עוד עצים העומדים למכירה בעיר יש איסור לפני עיוור, כיון שיש משמעות למה שמוכר לו עכשיו עצים. ברם בענין מכירת הפרה - אין משמעות למעשיו, מפני שבעל מקרה יש לו כבר פרה אחרת
יש להוסיף גם שנחלקו המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה ד, ב) והפני משה (הובאו דבריו במשנה למלך שם) במקרה שיכול להשיג את החפץ במקום אחר, אך גם שם יושב יהודי לסייעו, וגם עליו יש איסור של לפני עיוור. לדעת המשנה למלך מצב זה לא מוגדר כחד עברא דנהרא ויש בו איסור לפני עיוור. והרבה אחרונים פסקו כמותו. נמצאנו למדים שההיתר של חד עברא דנהרא אינו פשוט ומוסכם.
לכן, אף שלמעשה יכולים ההורים לנסוע בשבת, ואפילו שיש ודאות שיסעו למקום אחר גם אם לא יזמינם, עדיין אסור להזמינם אם אי אפשר להזמינם באופן שלא יצטרכו לחלל שבת.
נראה שזו גם סברתו של האגרות משה (או"ח חלק א סי' צט, הובאו דבריו גם בשו"ת במראה הבזק חלק א סי' לא וחלק ג סי' מד) שם כתב שמי שמזמין אדם לשבת כשידוע שייסע ברכבו ויחלל את השבת יש בכך איסור מסית (וכתב שאף שעונש מסית יש רק בעבודה זרה, מכל מקום בכל העברות יש עברה של מסית אלא שאין בה עונש) שהוא "גרוע מאיסור לפני עיוור". ולדעתו איסור לפני עיוור קיים כאשר אדם רוצה לעבור עברה ולולי עזרה לא יכול היה לעבור אותה. אך כאשר אדם גורם לעצם העברה - זה גרוע מאיסור של לפני עיוור. להזמין את הוריו לסעודת שבת אם יכול לתלות שיגיעו ברגל2במשנה מסכת שביעית (ה, ו) אמרו: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית... זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעברה - אסור, לאיסור ולהיתר - מותר". וכן מובא במשנה (גיטין ה, ט, ועיין גם עבודה זרה טו, ב): "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל המים לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עברה, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום".
למדנו מכאן שאם ידוע בוודאות שתעשה העברה - אסור, אך אם אפשר לתלות שלא תעשה עברה, אף על פי שייתכן שתעשה - מותר.
לכאורה קשה, כיצד מתירים איסור תורה על סמך תלייה כזו? הסביר הריטב"א (עבודה זרה שם) שמן התורה אין איסור לפני עיוור אלא כשבוודאי תעשה העברה, וחכמים החמירו אפילו במקום שיש רגלים לדבר, אבל במקום שאפשר לתלות - הקלו לכתחילה. בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד חלק ב סי' יט) כתב שיסוד האיסור של לפני עיוור הוא הפיתוי, דהיינו שמפתה את עובר העברה. ובמקום שתולה להיתר הרי שהנותן אינו מפתה, "אלא הקונה או המקבל הוא שמפתה את עצמו".
מדברי המשנה בגיטין משמע שההיתר הוא מפני דרכי שלום. בתוספות (גיטין סא, ע"א) הקשו שמדברי הגמרא בעבודה זרה משמע שהתירו בכל מקום שניתן לתלות. וביארו שם שיש לחלק בין תלייה רחוקה, כגון שידוע שאין לה פירות שאינן פירות שביעית, אף שתולה שמא יש לה, ואז נדרש הטעם של "מפני דרכי שלום", ברם בתלייה רגילה מותר בכל מקרה. הרמב"ן שם כתב כי במקום שמשאיל חפץ התירו רק מפני דרכי שלום, "משום שאלמלא מפני דרכי שלום לא היה לו להכניס עצמו לבית הספק ולהשאיל לו, שאינו נהנה בכך כלום", אבל במכירה הרי שהמוכר נהנה, ולכן התירו לו בכל מקרה. בשו"ת מלומדי מלחמה (שם) כתב שכל צורך של מצווה של תורה יש בה מפני דרכי שלום, שכל התורה נקראת 'שלום'.
ברור הוא שנדון דידן כלול בהגדרה של 'דרכי שלום', ולכן כאשר יש אפשרות ריאלית שהוריו יגיעו ברגל ושלא יהיה חילול שבת, בין אם מזמינם לליל שבת ובין אם מזמינם ליום שבת - מותר לו ומצווה להזמינם..
6
ז׳ב. אם אי אפשר לתלות שיגיעו ברגל מותר להזמינם רק אם ההזמנה היא לכל השבת. הדבר מותר גם אם הם יחליטו בסופו של דבר להגיע רק לסעודת ליל שבת3כאשר אין אפשרות ריאלית שיגיעו ברגל, אם מזמינם לסעודת ליל שבת והם מגיעים לפני כניסת השבת האיסור הוא בחזרתם בלבד. ולכן נראה שאם מציע להם לישון בביתו כל השבת, ומתכונן לכך – נמצא שהזמנתו נעשתה בהיתר, וגם אם יחליטו ההורים לנסוע בשבת אין בכך איסור של לפני עיוור. (וכן עיין לקמן בשם שו"ת מלומדי מלחמה). או רק לסעודת היום4גם במקרה שההורים באים ביום השבת וידוע שיגיעו ברכב - מותר אם יזמינם לכל השבת. אף על פי שהוא יודע שלא יקשיבו לו וייסעו בשבת, כיון שהוא הזמינם לכל השבת, וזהו מעשה מותר. הרי זה דומה למי שמכר בשביעית כלי שיכול לשמש להיתר ולאיסור, ואחר כך רואה שהשתמשו בכלי לאיסור שאינו מחויב לקחת את החפץ מיד הקונה כיון שמעשהו היה בהיתר. גם בשו"ת משיב דבר (חלק ב סי' לא) פסק שהאיסור קיים רק אם הוא מסייע בשעת מעשה העברה, אך כאשר הסיוע אינו בשעת מעשה העברה אלא חשוד שיעשה אחר כך עברה - אין בכך איסור.
עוד נראה שיש להקל מצד נוסף. כתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (חלק א סי' לה) שמותר להגיש מאכל ומשקה לאדם אף על פי שידוע שלא יברך אם אי הנתינה תגרום לו לשנאת התורה ולשנאת תלמידי החכמים ובכך תרחיק אותו מתורת ישראל, מכיוון שאז אין מעשה נתינת המאכל נחשב כהכשלתו באיסור, אלא להפך, אם לא תיתן לו תכשיל אותו, ונתינת המאכל תגרום לאיסור קל יותר.
אמנם ברור הוא שאין לאדם לעבור על עברה קלה על מנת שחברו לא יעבור על איסור חמור (שבת ד ע"א), אך כאן אין כלל איסור, מפני שעניינו של איסור לפני עיוור הוא ההכשלה באיסור, וכאן מצילו מאיסור חמור אין זו הכשלה ומותר.
וכן פסק בשו"ת מלומדי מלחמה (עמ' 45), שמותר לתת לאדם לאכול, אף אם מסתבר שלא יברך, במקרה שאם לא ייתן לו יכשילו באיסור של נקימה ונטירה, כיון שדרכי שלום דוחה איסור של לפני עיוור במקום שיש ספק אם יעבור העברה, קל וחומר כשיש חשש שמא מכשילו באיסור אחר. אמנם למעשה כתב שראוי שגם הנותן יאכל ויברך בקול ויוציא ידי חובה את האוכלים.
וכן פסק להתיר לערוך פעילות בליל שבת לרחוקים מתורה ומצוות, אף על פי שמסתבר שיחזרו ברכבם בשבת, אם מציעים להם להשאר וללון כל השבת. מכיוון שבשעת ההזמנה והפעילות אין איסור כלל, שהרי נתן להם מקום ללון, לכן יש ספק שמא יחליטו לא לנסוע בשבת, ומכיון שהפעילות היא דבר מצוה - הרי זה כמו דרכי שלום שהתירו במקום ספק.
עיין עוד בשו"ת במראה הבזק (חלק ה סי' נב) שם נדפס מאמרו של הגר"א ליכטנשטיין שעל פי היתרו של הגרש"ז אוירבך התיר להזמין אנשים חילונים בשבת לפעילות מקרבת ליהדות, אף על פי שעל ידי כך ייגרם בוודאות חילול שבת, כיון שגורם בכך קירוב רחוקים, ואם כן אין זה הכשלה אלא קירוב, אך עיי"ש שסייג את ההיתר.
לכן יש לדמות את המקרה שלנו למקרה שהציע הגרש"ז אוירבך, כיון שגם כאן אם לא תתיר להזמינם לשבת אתה גורם להם לאיסור חמור של כעס על התורה ודרכה, ושנאת תלמיד חכמים וכן להתרחקותם מבנם וחובת כיבוד הורים של הבן.
עוד יש לומר שהוא אף מפחית מאיסוריהם, שהרי בביתו לא יחללו את השבת ולכן אין זו הכשלה. וסברה זו כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ד סי' עט)..
עוד נראה שיש להקל מצד נוסף. כתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (חלק א סי' לה) שמותר להגיש מאכל ומשקה לאדם אף על פי שידוע שלא יברך אם אי הנתינה תגרום לו לשנאת התורה ולשנאת תלמידי החכמים ובכך תרחיק אותו מתורת ישראל, מכיוון שאז אין מעשה נתינת המאכל נחשב כהכשלתו באיסור, אלא להפך, אם לא תיתן לו תכשיל אותו, ונתינת המאכל תגרום לאיסור קל יותר.
אמנם ברור הוא שאין לאדם לעבור על עברה קלה על מנת שחברו לא יעבור על איסור חמור (שבת ד ע"א), אך כאן אין כלל איסור, מפני שעניינו של איסור לפני עיוור הוא ההכשלה באיסור, וכאן מצילו מאיסור חמור אין זו הכשלה ומותר.
וכן פסק בשו"ת מלומדי מלחמה (עמ' 45), שמותר לתת לאדם לאכול, אף אם מסתבר שלא יברך, במקרה שאם לא ייתן לו יכשילו באיסור של נקימה ונטירה, כיון שדרכי שלום דוחה איסור של לפני עיוור במקום שיש ספק אם יעבור העברה, קל וחומר כשיש חשש שמא מכשילו באיסור אחר. אמנם למעשה כתב שראוי שגם הנותן יאכל ויברך בקול ויוציא ידי חובה את האוכלים.
וכן פסק להתיר לערוך פעילות בליל שבת לרחוקים מתורה ומצוות, אף על פי שמסתבר שיחזרו ברכבם בשבת, אם מציעים להם להשאר וללון כל השבת. מכיוון שבשעת ההזמנה והפעילות אין איסור כלל, שהרי נתן להם מקום ללון, לכן יש ספק שמא יחליטו לא לנסוע בשבת, ומכיון שהפעילות היא דבר מצוה - הרי זה כמו דרכי שלום שהתירו במקום ספק.
עיין עוד בשו"ת במראה הבזק (חלק ה סי' נב) שם נדפס מאמרו של הגר"א ליכטנשטיין שעל פי היתרו של הגרש"ז אוירבך התיר להזמין אנשים חילונים בשבת לפעילות מקרבת ליהדות, אף על פי שעל ידי כך ייגרם בוודאות חילול שבת, כיון שגורם בכך קירוב רחוקים, ואם כן אין זה הכשלה אלא קירוב, אך עיי"ש שסייג את ההיתר.
לכן יש לדמות את המקרה שלנו למקרה שהציע הגרש"ז אוירבך, כיון שגם כאן אם לא תתיר להזמינם לשבת אתה גורם להם לאיסור חמור של כעס על התורה ודרכה, ושנאת תלמיד חכמים וכן להתרחקותם מבנם וחובת כיבוד הורים של הבן.
עוד יש לומר שהוא אף מפחית מאיסוריהם, שהרי בביתו לא יחללו את השבת ולכן אין זו הכשלה. וסברה זו כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ד סי' עט)..
7
ח׳ג. אם ההורים מגיעים מיוזמתם - אסור למנוע את ביקורם5שהרי הוא חייב בכבודם, וזו הדרך הנכונה לקרבם בעתיד. זו גם הדרך לשמור על אחדות המשפחה ולדאוג ליחסים התקינים בין הסבא והסבתא לנכדים, שלא יינזקו מניתוק הקשר ואי קיום מצוות כיבוד אב ואם. .
8