שו"ת במראה הבזק חלק עשירי י״דB'Mareh HaBazak Volume X 14
א׳טורינו, איטליה Torino, Italy
1
ב׳מרחשוון תשע"ט
2
ג׳יד. שתיית קפה שהכין גוי בשבת
3
ד׳שאלה:
נכרי, עובד במלון, טחן פולי קפה, הרתיח מים והכין קנקן קפה בשבת עבור אורחי המלון. האם מותר ליהודי לשתות ממנו?
נכרי, עובד במלון, טחן פולי קפה, הרתיח מים והכין קנקן קפה בשבת עבור אורחי המלון. האם מותר ליהודי לשתות ממנו?
4
ה׳תשובה:
א. למי שמתארח במלון (ורוב אורחי המלון נכרים), ההלכה1כדי לבחון אם מותר לשתות מן הקפה, יש לדון בכמה שאלות:
א. האם פולי הקפה הם מוקצה.
ב. האם מותר ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו בעניני אכילה ושתייה.
ג. חז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה בשבת עבור יהודי; האם טחינת הקפה ובישול המים (=הרתחתם) מוגדרים כפעולות שנעשו עבור יהודי.
ד. האם העובדה שהאורחים היהודים שילמו על הזכות להתארח במלון תגדיר את המלאכות כנעשות גם עבורם.
ה. יש מצבים שחז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו שמא ירבה במלאכה עבור היהודי; האם גזירה זו חלה במקרה שלפנינו.
א. האם פולי קפה הם מוקצה
פולי הקפה הקלויים אינם מוקצה, היות שהם נאכלים גם קודם טחינתם (וכבר העיר על כך בשו"ת יביע אומר חלק ח או"ח סימן לה אות ו).
ב. האם מותר ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו בעניני אכילה ושתייה
נחלקו הראשונים לגבי פת שנכרי אפה לעצמו בשבת, לגבי היתר אכילתו וטלטולו (הדעות ונימוקיהן מובאים בבית יוסף או"ח סימן שכה). השלחן ערוך (שם, ד) הכריע להתיר בשעת הדחק או לצורך מצווה. ולכן ברור הוא שגם לגבי שאלתנו יש להתיר לשתות את הקפה אם מדובר בשעת הדחק.
נדון כעת אם יש להתיר גם שלא בשעת הדחק. לצורך כך יש לבחון מה טעם האוסרים.
טעם אחד הוא בשל דיני מוקצה, בבין השמשות הקמח (או החיטה, עיינו בבית יוסף שם שהבין בתחילה שחיטה היא מוקצה כקמח ויותר ממנו, אך הקשה על זה והסיק להפך שחיטה ראויה לכסיסה יותר מקמח) היה מוקצה. לפי טעם זה אין סיבה לאסור בקפה, הואיל ופולי קפה קלויים אינם מוקצה, כנזכר למעלה.
טעם נוסף הוא מצד איסור נולד, "מפני שבין השמשות לא היה ראוי לאכול באותו ענין שנעשה לבסוף לאחר שנעשה בו איסור דאוריתא שנעשה פת" (לשון הבית יוסף כהסבר אפשרי בטור בהביאו את דעת רבנו תם). נימוק זה שייך לגבי עשיית קפה בשבת, שהרי בבין השמשות עדיין לא היו פולי הקפה ראויים לשתייה בתור קפה.
עוד טעם לאסור הוא שחוששים שמא אם נתיר אכילת הפת, יבוא היהודי לבקש מראש מהנכרי להכין אוכל עבורו בשבת (וכשיטת תוספות שבת קכב ע"א ד"ה משתמש). גם טעם זה שייך אף לגבי הקפה בנדון דידן (ראו בית יוסף סימן שכה ומשנה ברורה שם ס"ק טז שדנים בטעמים אלה).
והנה האחרונים הצביעו על סתירה בדברי השלחן ערוך: בסימן שכה סעיף ד הנ"ל התיר רק בשעת הדחק או לצורך מצווה ואילו בסימן תקיז סעיף א, לגבי יום טוב, הקל המחבר באופן גורף "ליקח ממנו... קמח שנטחן היום..." או "פת שאפה בו ביום" (אף שנאפה מקמח כזה [משנה ברורה שם ס"ק ה] או שנאפה בעצי מוקצה [מאמר מרדכי שם ס"ק ה]). המגן אברהם (שם סימן תקיז ס"ק ב) הסביר שלדעת השלחן ערוך טעם האיסור הוא מפני שחוששים (באוכלים, כדברי הבית יוסף הנ"ל, וכך מבואר בבית מאיר בסי' תקיז בביאור דברי המגן אברהם) שמא יבא מראש לומר לנכרי להכינו עבורו בשבת. ומה ששם תקיז, א הקל השלחן ערוך לקחת מנכרי קמח שנטחן ונאפה ביום טוב, מדובר דווקא בחנווני, שבו לא גוזרים. המחצית השקל הסביר שהסיבה להקל בחנווני היא מפני שאינו מכין את האוכל בעצמו אלא קונה מאחרים את מה שאחר כך מוכר. לפי זה, בנדון דידן אין לבקש כוס קפה מנכרי שהכין אותו בעצמו, אם אין שעת הדחק או צורך מצווה.
והנה, המשנה ברורה (בשער הציון סימן תקיז ס"ק ד) הביא אחרונים נוספים שהחמירו בזה לגבי שבת (בית מאיר וחמד משה) וגם המשנה ברורה עצמו (שם ס"ק ו) נראה שהחמיר בכך, שהרי לבסוף הביא את דברי החיי אדם (ק, סד), "דאין להקל כי אם בעת הצורך".
אמנם ר' עקיבא איגר (על המגן אברהם הנ"ל) מסביר שהשלחן ערוך הקל בהלכות יום טוב מפני שעיקר הטעם לאסור הוא מוקצה. ולכן בשבת חשש השלחן ערוך שבכניסת שבת היה לפנינו קמח והוא מוקצה, אך ביום טוב (שאין איסור לישה ואפייה, וממילא קמח אינו מוקצה) לא אסר.
עוד יש לציין כי אכן מפשטות דברי הבית יוסף בסימן שכה משמע שאסר מצד מוקצה (וכבר העיר על כך הרב חמד משה בסימן תקיז ס"ק ב).
ולפי זה, בקפה שאין בו חשש מוקצה כנ"ל – אין לאסור.
ואפשר לצרף לזה את דברי הזרע אמת (או"ח סימן מא) והגדולות אלישע (או"ח שכה ס"ק יד) והרב עובדיה יוסף (הליכות עולם שנה שנייה סוף פרשת תרומה – אות ח), שגם הם הקלו בזה. גם הערוך השלחן (סימן שכה סעיפים ט-י) מציע שהטעם לאסור הוא מצד מוקצה ולא מחשש שמא יבא מראש לבקש מהנכרי (וראו עוד בדבריו שם בסעיף ח).
לסיכום: נחלקו אחרונים אם יש היתר גורף ליהנות מהמלאכה שהנכרי עשה בעבור עצמו (כשבבין השמשות לא היה המאכל מוקצה), או שצריכים להחמיר בדבר אכילה, ולהתיר רק בשעת הדחק או לצורך מצווה.
ג. חז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה בשבת בעבור יהודי. האם טחינת הקפה ובישול המים (=הרתחתם) מוגדרים כפעולות שנעשו בעבור יהודי?
ברור שאם הנכרי מכין מנה לכל אורח ואורח ומניח אותה בפתח חדרו של האורח, אסור ליהנות בשבת מהכוסות שהכין עבור יהודים (שלחן ערוך רעו, א).
אך לגבי יהודי שאינו מאורחי המלון – ברור שהנכרי לא הכין בעבורו את הקפה. ועל כן, אם הכוס שרוצה לשתותה לא נאסרה בגלל יהודים אחרים שהכינו אותה בעבורם (כדלהלן), הדין יהיה כבדיון הקודם (שיש שמתירים לו לגמרי לשתותו, ויש שמתירים לפחות ב"עת הצורך").
אבל יש לדון לגבי יהודי שהוא מאורחי המלון, כאשר המציאות היא, למשל, שיש מאתיים אורחים במלון והנכרי מכין חמישים כוסות קפה. האם זה נחשב כאילו הכין בעבור היהודי או לא?
השלחן ערוך (תקטו, ו) כתב לגבי עיר שרובה נכרים, ש"מן הסתם, כל המביא, לצורך הרוב מביא". הרמ"א מוסיף: "הגה מחצה על מחצה או שידוע שליקט לצורך שניהם אסור" (בית יוסף וסמ"ג).
וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק נז והלאה) שאם ידוע שהביא בעבור ישראל ודאי אסור, אך כאן מדובר שהנכרי הביא סחורה בעבור מי שירצה בה, ובמקרה כזה ההלכה היא שאם רוב דיירי העיר הם נכרים, זה נחשב שהביא בעבור הנכרים ומותר ליהודי ליהנות ממנה.
עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק נט): "וכתבו הפוסקים דאם אנו רואין שעי"ז שאנו מתירין לקנות מהם הם מרבין להביא, אסרינן להו לקנות מהם, אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה עכו"ם. ומכל מקום עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם, אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו, כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט. וזה תלוי לפי הענין, לפי ראות עיני המורה, דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם, אין לחוש לזה".
ולפי זה, הדעת נותנת שבמלון לא די, לעניננו, ברוב גרידא של אורחים שאינם יהודים, אלא כל עוד יש קבוצה גדולה של יהודים יש לאסור את השתייה; ורק אם היהודים מהווים מיעוט קטן – יש לראות את ההכנה כנעשית שלא לצורכם.
יש לציין שבאופן שהעשייה היא בעבור יהודים, אסורה ההנאה ממנה בשבת לא רק לאותו יהודי שבעבורו נעשתה אלא גם ליהודים אחרים (שלחן ערוך או"ח תקטו, א).
לסיכום סעיף זה:
1. אם הנכרי הכין כוס בעבור כל אורח ואורח של המלון – הרי שהכין כוס זו עבור היהודי בפרט ואסור לשתותה (הן הוא והן יהודים אחרים) עד מוצאי שבת "בכדי שייעשה".
2. הוא הדין אם הנכרי הכין כמות של קפה בעבור כלל אורחי המלון אך רוב (או אפילו מחצית) האורחים הם יהודים – ההכנה נחשבת להכנה בעבור היהודים ואסור לשתות את הקפה בשבת (ובמוצאי שבת עד שיעבור זמן "בכדי שייעשו", אם כי בהקשר של הכנת קפה מדובר בזמן מועט). והוא הדין אף אם היהודים אינם הרוב, אבל מדובר בקבוצה גדולה ומשמעותית שללא ספק מובאת בחשבון בהכנת הקפה.
3. אך אם הרוב הגדול של אורחי המלון הם נכרים, והנכרי הכין כמות של קפה לכלל אורחי המלון, אין זה נחשב שהכין בעבור היהודים במיוחד (ודינו כאמור להלן לגבי מי שאינו מאורחי המלון).
4. אם רואים שעל ידי שהיהודים נהנים מן המלאכה, הנכרים מרבים לעשותה, אז אסור לקחת מהם. אך במלונות שמתארחים בהם מעט יהודים בלבד, אין צורך לחשוש לכך כל עוד לא הוברר שכך הדבר.
5. אם היהודי אינו מאורחי המלון ורוב מוחלט של האורחים אינם יהודים, לפי המתירים לגבי פת שאפאה נכרי בשבת לעצמו, אין בעיה ליהנות ממלאכות שעשו נכרים שכלל אינם מכירים אותו (וכך הדין במי שמגיע לביתו של נכרי שאינו מכירו, וכן הדין בקפה שמכינים אותו רק למי שנרשם לארוחת בוקר והיהודי לא נרשם). ולדעות שמתירות בפת שאפאה נכרי לעצמו, רק בשעת הדחק, הוא הדין בנידון שלנו.
ד. האם העובדה שהאורחים היהודים שילמו על הזכות להתארח במלון תגדיר את המלאכות כנעשות גם בעבורם?
יש לשאול אם הואיל וכל אורחי המלון, ובכללם היהודים, שילמו לנכרי כדי שיעשה את המלאכה, אולי ייחשב הדבר תמיד כאילו המלאכה נעשתה גם בעבור הנכרים וגם בעבור היהודים. כפי שהוזכר למעלה, הרמ"א פסק (או"ח תקטו, ו) שכאשר נכרי עשה מלאכה בעבור ישראל ונכרי יחד, אסור ליהנות ממנה. אם במקרה שלנו, כאשר היהודי משלם למלון ורשום כאורח שלו ייחשב שהנכרי עושה מלאכה גם בעבורו, יהיה אסור ליהנות ממלאכה זו.
אך הרמ"א עצמו (או"ח רמח, ג) התיר להפליג בספינה בשבת, אם קנה בה שביתה מערב שבת. וראו בדברי הבית יוסף שם: "דגוי במלאכתו הוא עוסק ואינו נראה כשלוחו של ישראל, דקבלנות הוא עושה; ולפיכך בזמן הזה כשמפליגין בספינה גדולה שרובה גוים ובלא ישראל היתה הולכת, מותר להפליג בערב שבת ואפילו בשבת בים הגדול שהוא למעלה מעשרה". היינו, שהרמ"א התיר להפליג בספינה חרף העובדה שההפלגה כרוכה בעשיית מלאכות דאורייתא על ידי המלחים הנכרים, הואיל ומדובר שרוב נוסעיה נכרים. מן הסתם היהודי שילם בעבור הפלגה זו; ומכן רואים שלמרות התשלום על מקום בספינה, אין זה נקרא שהמלחים הנכרים מפעילים את הספינה בעבורו (לפחות כל עוד אין הם אומרים זאת במפורש), כיוון שהמלאכה ממילא תיעשה, עם היהודי או בלעדיו.
מזה יש להוכיח שההיתר ליהנות ממלאכה שנכרי עושה עבור קבוצה שרובה נכרים, שייך גם אם שותפות היהודי בקבוצה כרוכה בתשלום, ובלבד שהנכרי היה עושה מלאכה באותו ההיקף גם אילו הישראל לא היה שם.
פשוט שדברים אלו מוסכמים על כל מי שהתיר להפליג בשבת בספינה כשיש בה רוב נכרים: הריטב"א (שבת יט ע"א) והר"ן (ז ע"ב בדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן, המאירי (שבת יט ע"א לפי מסקנתו), הרמ"א שם, המשנה ברורה (ביאור הלכה שם סימן רמח ד"ה וכן נהגו, ש"במקום שנהגו התר בזה אין למחות") וערוך השלחן (שם סעיף ה), שהרי כולם התירו להפליג בשבת בספינה שרובה נכרים אף שההפלגה כרוכה בעשיית מלאכות דאורייתא בידי המלחים ולמרות שנסיעה בספינה כרוכה בתשלום.
גם בהקשרים אחרים כתבו פוסקים רבים שאין לאסור כאשר הנכרי ממילא היה עושה את המלאכה בעבור הנכרים. ראו בערוך השלחן שכתב (או"ח סימן רעו סעיף ח), "ודע דבזה שכתבנו דכשהדליק הנר בשבילו ובשביל הישראל דמותר... לקמן סי' תקט"ו בהובא מחוץ לתחום או ליקט פירות בשבילו ובשביל הישראל אסור... דהתם כשעושה בשביל שניהם מרבה יותר מאלו עשה בשביל עצמו בלבד. אבל הכא נר לאחד נר למאה ולמה יאסר כיון שעשה גם בשבילו ולא שייך ריבוי בזה". וכן באגרות משה (או"ח חלק ד סימן סד ענף ג) התיר ליהנות מחשמל שנכרים עשו עבורו מלאכה בשבת, "מכיון שבחשמל ממש אף בנכרים מועטים הרי צריכין לתקן כל מכונת החשמל שבעיר", ובשמירת שבת כהלכתה (פרק ל סעיף נב [=סעיף סב במהד' תש"ע] והלאה – והתיר שם גם בשרת של בניין שמקבל תשלום על מלאכתו), ובחלקת יעקב (או"ח סימן קלח).
לסיכום: האיסור ליהנות ממלאכה של נכרי המכוונת גם לשם נכרי וגם לשם ישראל הוא רק כשזה גורם להגדלת כמות המלאכה. אבל אין לאסור כאשר הנכרי היה עושה מלאכה באותו ההיקף גם אילו הישראל לא היה שם.
ועל כן, במקרה של השאלה שלפנינו, כאשר נכרי הכין בשבת קנקני קפה עבור אורחי המלון שרובם נכרים ולא אמר מפורשות שהוא מכין גם עבור הישראל, והמלאכה הייתה נעשית באותו ההיקף גם אם היהודים לא היו מגיעים לארוחה, אין לאסור מצד שנחשיב את פעולתו כנעשית עבור היהודים.
ה. יש מצבים שחז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו שמא ירבה במלאכה עבור היהודי; האם גזירה זו חלה במקרה שלפנינו?
מבואר בברייתא בשבת (קכב ע"א) שכאשר נכרי עשה מלאכה עבור עצמו, חששו חכמים שמא ירבה במלאכה עבור היהודי ואסרו ליהנות ממלאכת הנכרי, אם הנכרי מכיר את היהודי. אולם אם אין הנכרי מכירו, מותר. לפי זה, במקרה שלפנינו אם היהודי כלל אינו מאורחי המלון אלא במקרה מגיע אל נכרי עובד המלון שכלל אינו מכירו, ומבקש לשתות מן הקפה שהכינו – יש להקל לפי הדעות המקילות למעלה בסעיף 2.
אך יש לדון מה הדין כשהנכרי מכיר את היהודי אבל עשה את המלאכה שלא בפניו. במשנה בשבת שם אמרו: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים". בגמרא שם נחלקו מדוע רבן גמליאל השתמש בכבש שעשה הנכרי, הרי הנכרי הכירו (שהרי היה עמו בספינה, כמבואר ברש"י). אביי תירץ שהנכרי עשה את הכבש שלא בפניו. ורבא תירץ ש'נר לאחד נר למאה' (ועל כן לא היה שום חשש שמא ירבה בשבילו).
הכלל הוא שהלכה כרבא (חוץ מאשר במחלוקות בודדות; ראו קידושין נב ע"א). אולם נחלקו הדעות אם בגמרא שם רבא חולק על תירוצו של אביי, או רק מוסיף נימוק להקל. ונפקא מינה אם הנכרי מכירו אך עושה את המלאכה שלא בפניו. הרשב"א והר"ן (בשבת שם) והמגיד משנה (הלכות שבת ו, ג) ועוד ראשונים הקלו בזה, אך הבית יוסף (סימן שכה) החמיר (מאחר שלדעתו זו דעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש). יש גם תשובה מהגאונים (קורונל סימן צג) שמחמירה בכך.
המשנה ברורה (סימן שכה ס"ק סו) החמיר בזה; אך ערוך השלחן (סימן שכה סעיפים יח-כא; סימן שכה סעיף כו) פסק להקל, בטענה שראיותיו של הבית יוסף אינן מוכרחות. יש גם אחרונים נוספים שהקלו בזה, שציינו למעלה (הזרע אמת, הגדולות אלישע והגר"ע יוסף בהליכות עולם הנ"ל).
כאשר אין חשש שמא ירבה, ייתכן שנחשב כאינו מכירו
כאשר אין חשש מעשי שהנכרי ירבה במלאכה עבור היהודי, יש יותר מקום להקל בנקודה זו. הרמב"ם כתב (הלכות שבת ו, ג), "כיצד נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. עשה נכרי כבש לירד בו מן הספינה, ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן. והוא שלא יהא אותו הנכרי מכיר לאותו ישראל, שמא ירבה במלאכתו בשבילו ונמצא עושה בשביל ישראל; וכן כל דבר שאפשר להרבות בו, לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו".
אפשר להבין מלשון הרמב"ם שגדר האיסור כשמכירו הוא שמחמת ההיכרות יש חשש שמא ירבה בשבילו. וכן רואים בתשובת הגאונים (מוסאפיה [ליק] סימן סב):
ששאלתם נכרי שמלא מים בשבת והביא מרהר לצרכו מהו לשתות ממנו ישראל. הכי אתרמי לנא מלתא דכל מאן דעביד נכרי לצרכיה דנפשיה, שרי ליה לישראל לאסתפוקי מיניה, בין הוא ובין בהמתו, דקתני (שבת קכב ע"א): נכרי שהדליק את הנר וכו' עד וירדו בו ר"ג וזקנים. וקא תני בברייתא נכרי שלקט עשבים להאכיל בהמתו, מאכיל אחריו ישראל וכו' מילא מים וכו' בד"א שאין מכירו אבל מכירו אסור דחיישינן דכיון שידע ליה ואיתיה בהדיה דילמא מייתי בשביל ישראל. כללא דמלתא דאי ידע ישראל דנכרי לצרכיה הוא דאתיה, שרי ליה למשתי מינהון ואף על גב דאיתינהו מרה"ר. ואמרי' עלה אמר מר בד"א שאין מכירו וכו' הא ר"ג דמכירו הוה אמר אביי שלא בפניו הוה. רבה אמר אפי' תימא שלא בפניו נר לאחד נר למאה. ולמאי דקא מתריץ רבא, דוקא דידע ליה ואית ליה אהבה בהדיה, א"נ דצריך ליה במדעם, א"נ כיוצא בהן, דכי הלין מילי הוא דאית למימר דמייתי בשביל ישראל. אבל סתמא, אף על גב דמכירו לא אית למיחש ליה ושפיר דמי".
היינו שנראה שלא גזרו בכל מקרה שמכירו שאסור על פי העיקרון של 'לא פלוג', אלא הכול תלוי בנסיבות. האיסור במכירו הוא מחמת החשש שמא ירבה בשבילו. לכן בדבר שלא שייך בו ריבוי, אין איסור אף אם מכירו.
וכבר הזכרנו את אשר כתב המגן אברהם (סימן תקיז ס"ק ב) ביחס לחשש שמא בדבר אכילה היהודי יאמר לנכרי לעשות עבורו, וכתב שם המגן אברהם שאין לאסור בחנווני הואיל ולמעשה אין חשש שירבה עבור היהודי. הדעת נותנת כי גם בנוגע לחשש הכללי שמא ירבה במלאכה עבור יהודי, אין לאסור כאשר במציאות אין חשש שהנכרי ירבה במלאכה עבור היהודי.
ומכאן יש להסיק לגבי המקרה של עובד מלון, שבו הנכרי אמנם אינו עושה לעצמו אלא מכין עבור אורחי המלון בהתאם להנחיות מנהלי המלון. אף אם הוא מכיר יהודים ששוהים שם, אין חשש שמחמת ההיכרות הוא ירבה בשבילם ולכן יש יותר מקום להקל.
כעין זה כתבו הפוסקים גם בחנויות של נכרים שמכינים קפה, שעושים זאת עבור רוב תושבי העיר, שאף שבוודאי הם מכירים גם לקוחות יהודיים תושבי העיר, מכל מקום לא שייך לחוש שירבו עבורם, כי כאמור דעתם היא על רוב תושבי העיר.
האם החשש הוא שמא יכין בשבת הבאה
רבנו ירוחם (דבריו הובאו בבית יוסף סימן שכה) כתב שחכמים חששו שמא הנכרי ירבה (בעתיד) במלאכה. וכן מביא הבית יוסף תוספתא (שבת יד, יא) שמסתיימת: "אבל מכירו – הרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת". כיוון שהחשש הוא שמא הנכרי יעשה מלאכה עבור היהודי בשבת הבאה, ממילא גם שלא בפניו שייך חשש זה.
אבל יש ראשונים אחרים (ראו בבית יוסף סימן שכה) שמהם נראה שהחשש הוא רק שמא הנכרי כבר הרבה במלאכה בפעולה זו שהישראל רוצה עכשיו ליהנות ממנה. אך כאשר אנו יודעים שלא הרבה בשבילו עכשיו, לא אוסרים מחמת חשש שמא ירבה לשבת הבאה.
המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכה סעיף יא ד"ה אם מכירו) מסיק "על כן אין להקל בזה", אבל במשנה ברורה שם (ס"ק סו) סתם ש"לעת הצורך יש להקל בזה". ערוך השלחן (שם סעיף כ) טען, "ולענ"ד נראה דכיון דהש"ס הביא תוספתא זו וסוף דבריה לא הביאה ולא הזכירה בכל הסוגיא חששא דלשבת הבאה, ש"מ אדרבא דהש"ס לא חש לזה".
גם לדעת החוששים שמא ירבה לשבת הבאה, הזרע אמת (או"ח סימן מא, נא ע"ב ד"ה והן) כותב עיקרון חשוב והוא שהחשש שמא ירבה הוא רק אם הנכרי עושה עבור עצמו ולא אם עשה עבור כל בני העיר. ראייתו היא מכך שהרא"ש התיר לחם שנכרי אפה בשבת על דעת למכור אותו לאחרים, ולא התנה זאת בכך שאינו מכיר את היהודי ואין חשש שירבה עבורו, ומכאן שאין חוששים אם הנכרי מכין לכל בני העיר ולא עבור עצמו בלבד, "משום דכיון דעושה למכור לכל, מסתמא דעתו על רוב בני העיר שהם גוים ולא חיישינן שמא ירבה בשביל המיעוט". אמנם אין זה עוזר בישראל שמגיע לארוחת בוקר ויושב שם, שהרי במקרה כזה יש חשש שמא ירבה עבורו בהמשך הסעודה הנוכחית. אבל יש יותר מקום להקל אם מדובר בקיוסק וכדומה, שלוקחים כוס והולכים (וכן אם היהודי מגיע לארוחת בוקר ורק לוקח כוס קפה).
לסיכום:
אם העובדים הנכרים מכינים את כמויות השתייה החמה בהתאם לכמות האורחים, אסור ליהודי לשתות מן הכוס שהכינו בעבורו, שהרי יש ריבוי ברור עבור היהודי ולא רק חשש שירבה מחמת היכרות. אולם מבירורים שונים שערכנו התרשמנו כי בדרך כלל המלונות לא מכינים לפי מספרם המדויק של האורחים אלא מכינים כמות קבועה מראש (אלא שוודאי שכשהמלון בתפוסה נמוכה לא מכינים כפי שמכינים כשהוא בתפוסה מלאה, ולכן אם היהודים מהווים אחוז משמעותי מכלל אורחי המלון, גם אם אינם רוב, אסור לשתות).
באופן זה: אם עובדי המלון מכינים כמות קבועה של כוסות, ולכן אין חשש שמא הרבו כוסות עבור היהודים ולא שמא ירבו כאלה בעתיד, יש סניף גדול להתיר לשתות מן הקפה (לסוברים שאין איסור כללי ליהנות ממלאכת נכרי בדבר אכילה).
כאשר ההנחיה לעובדי המלון היא להכין תמיד קפה בכמות מסוימת ולדאוג שלפני כל סעודה ובמהלכה יהיו כך וכך קנקני קפה, יש חשש שמא הנכרי ירבה עבורו באותה ארוחה. מי שזו שעת הדחק עבורו יכול להקל בזה גם לפי המשנה ברורה (שכה ס"ק סו), שכתב שבשעת הצורך אפשר לסמוך על השיטה שאומרת שחכמים חששו רק שמא הרבה עבורו בפעולה זו ולא שמא ירבה עבורו.
ויש כאן שיקול נוסף להקל, שהרי יש המתירים ליהנות ממלאכה שהנכרי עשה שלא בפני היהודי (בזה המשנה ברורה החמיר והערוך השלחן היקל).
המורם מכל האמור: אף שישנם פוסקים שהתנגדו לשתיית קפה שהכינו נכרים בשבת (פנים מאירות ב סב; מקור ברוך ב; שיירי כנסת הגדולה על הטור סימן שכה ס"ק א; שבות יעקב ח"א סימן יב; שערי תשובה סימן שכה, והבן איש חי שנה שנייה פרשת תרומה אות ח, שהתיר רק על מנת למנוע כאב ראש; משנה ברורה) מכל מקום ישנם גם גדולים (זרע אמת; גדולות אלישע; הגר"ע יוסף; ערוך השלחן סימן שכה) שהתירו באופנים שהתבארו לעיל, והרוצה לסמוך עליהם – רשאי. היא כך:
א. למי שמתארח במלון (ורוב אורחי המלון נכרים), ההלכה1כדי לבחון אם מותר לשתות מן הקפה, יש לדון בכמה שאלות:
א. האם פולי הקפה הם מוקצה.
ב. האם מותר ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו בעניני אכילה ושתייה.
ג. חז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה בשבת עבור יהודי; האם טחינת הקפה ובישול המים (=הרתחתם) מוגדרים כפעולות שנעשו עבור יהודי.
ד. האם העובדה שהאורחים היהודים שילמו על הזכות להתארח במלון תגדיר את המלאכות כנעשות גם עבורם.
ה. יש מצבים שחז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו שמא ירבה במלאכה עבור היהודי; האם גזירה זו חלה במקרה שלפנינו.
א. האם פולי קפה הם מוקצה
פולי הקפה הקלויים אינם מוקצה, היות שהם נאכלים גם קודם טחינתם (וכבר העיר על כך בשו"ת יביע אומר חלק ח או"ח סימן לה אות ו).
ב. האם מותר ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו בעניני אכילה ושתייה
נחלקו הראשונים לגבי פת שנכרי אפה לעצמו בשבת, לגבי היתר אכילתו וטלטולו (הדעות ונימוקיהן מובאים בבית יוסף או"ח סימן שכה). השלחן ערוך (שם, ד) הכריע להתיר בשעת הדחק או לצורך מצווה. ולכן ברור הוא שגם לגבי שאלתנו יש להתיר לשתות את הקפה אם מדובר בשעת הדחק.
נדון כעת אם יש להתיר גם שלא בשעת הדחק. לצורך כך יש לבחון מה טעם האוסרים.
טעם אחד הוא בשל דיני מוקצה, בבין השמשות הקמח (או החיטה, עיינו בבית יוסף שם שהבין בתחילה שחיטה היא מוקצה כקמח ויותר ממנו, אך הקשה על זה והסיק להפך שחיטה ראויה לכסיסה יותר מקמח) היה מוקצה. לפי טעם זה אין סיבה לאסור בקפה, הואיל ופולי קפה קלויים אינם מוקצה, כנזכר למעלה.
טעם נוסף הוא מצד איסור נולד, "מפני שבין השמשות לא היה ראוי לאכול באותו ענין שנעשה לבסוף לאחר שנעשה בו איסור דאוריתא שנעשה פת" (לשון הבית יוסף כהסבר אפשרי בטור בהביאו את דעת רבנו תם). נימוק זה שייך לגבי עשיית קפה בשבת, שהרי בבין השמשות עדיין לא היו פולי הקפה ראויים לשתייה בתור קפה.
עוד טעם לאסור הוא שחוששים שמא אם נתיר אכילת הפת, יבוא היהודי לבקש מראש מהנכרי להכין אוכל עבורו בשבת (וכשיטת תוספות שבת קכב ע"א ד"ה משתמש). גם טעם זה שייך אף לגבי הקפה בנדון דידן (ראו בית יוסף סימן שכה ומשנה ברורה שם ס"ק טז שדנים בטעמים אלה).
והנה האחרונים הצביעו על סתירה בדברי השלחן ערוך: בסימן שכה סעיף ד הנ"ל התיר רק בשעת הדחק או לצורך מצווה ואילו בסימן תקיז סעיף א, לגבי יום טוב, הקל המחבר באופן גורף "ליקח ממנו... קמח שנטחן היום..." או "פת שאפה בו ביום" (אף שנאפה מקמח כזה [משנה ברורה שם ס"ק ה] או שנאפה בעצי מוקצה [מאמר מרדכי שם ס"ק ה]). המגן אברהם (שם סימן תקיז ס"ק ב) הסביר שלדעת השלחן ערוך טעם האיסור הוא מפני שחוששים (באוכלים, כדברי הבית יוסף הנ"ל, וכך מבואר בבית מאיר בסי' תקיז בביאור דברי המגן אברהם) שמא יבא מראש לומר לנכרי להכינו עבורו בשבת. ומה ששם תקיז, א הקל השלחן ערוך לקחת מנכרי קמח שנטחן ונאפה ביום טוב, מדובר דווקא בחנווני, שבו לא גוזרים. המחצית השקל הסביר שהסיבה להקל בחנווני היא מפני שאינו מכין את האוכל בעצמו אלא קונה מאחרים את מה שאחר כך מוכר. לפי זה, בנדון דידן אין לבקש כוס קפה מנכרי שהכין אותו בעצמו, אם אין שעת הדחק או צורך מצווה.
והנה, המשנה ברורה (בשער הציון סימן תקיז ס"ק ד) הביא אחרונים נוספים שהחמירו בזה לגבי שבת (בית מאיר וחמד משה) וגם המשנה ברורה עצמו (שם ס"ק ו) נראה שהחמיר בכך, שהרי לבסוף הביא את דברי החיי אדם (ק, סד), "דאין להקל כי אם בעת הצורך".
אמנם ר' עקיבא איגר (על המגן אברהם הנ"ל) מסביר שהשלחן ערוך הקל בהלכות יום טוב מפני שעיקר הטעם לאסור הוא מוקצה. ולכן בשבת חשש השלחן ערוך שבכניסת שבת היה לפנינו קמח והוא מוקצה, אך ביום טוב (שאין איסור לישה ואפייה, וממילא קמח אינו מוקצה) לא אסר.
עוד יש לציין כי אכן מפשטות דברי הבית יוסף בסימן שכה משמע שאסר מצד מוקצה (וכבר העיר על כך הרב חמד משה בסימן תקיז ס"ק ב).
ולפי זה, בקפה שאין בו חשש מוקצה כנ"ל – אין לאסור.
ואפשר לצרף לזה את דברי הזרע אמת (או"ח סימן מא) והגדולות אלישע (או"ח שכה ס"ק יד) והרב עובדיה יוסף (הליכות עולם שנה שנייה סוף פרשת תרומה – אות ח), שגם הם הקלו בזה. גם הערוך השלחן (סימן שכה סעיפים ט-י) מציע שהטעם לאסור הוא מצד מוקצה ולא מחשש שמא יבא מראש לבקש מהנכרי (וראו עוד בדבריו שם בסעיף ח).
לסיכום: נחלקו אחרונים אם יש היתר גורף ליהנות מהמלאכה שהנכרי עשה בעבור עצמו (כשבבין השמשות לא היה המאכל מוקצה), או שצריכים להחמיר בדבר אכילה, ולהתיר רק בשעת הדחק או לצורך מצווה.
ג. חז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה בשבת בעבור יהודי. האם טחינת הקפה ובישול המים (=הרתחתם) מוגדרים כפעולות שנעשו בעבור יהודי?
ברור שאם הנכרי מכין מנה לכל אורח ואורח ומניח אותה בפתח חדרו של האורח, אסור ליהנות בשבת מהכוסות שהכין עבור יהודים (שלחן ערוך רעו, א).
אך לגבי יהודי שאינו מאורחי המלון – ברור שהנכרי לא הכין בעבורו את הקפה. ועל כן, אם הכוס שרוצה לשתותה לא נאסרה בגלל יהודים אחרים שהכינו אותה בעבורם (כדלהלן), הדין יהיה כבדיון הקודם (שיש שמתירים לו לגמרי לשתותו, ויש שמתירים לפחות ב"עת הצורך").
אבל יש לדון לגבי יהודי שהוא מאורחי המלון, כאשר המציאות היא, למשל, שיש מאתיים אורחים במלון והנכרי מכין חמישים כוסות קפה. האם זה נחשב כאילו הכין בעבור היהודי או לא?
השלחן ערוך (תקטו, ו) כתב לגבי עיר שרובה נכרים, ש"מן הסתם, כל המביא, לצורך הרוב מביא". הרמ"א מוסיף: "הגה מחצה על מחצה או שידוע שליקט לצורך שניהם אסור" (בית יוסף וסמ"ג).
וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק נז והלאה) שאם ידוע שהביא בעבור ישראל ודאי אסור, אך כאן מדובר שהנכרי הביא סחורה בעבור מי שירצה בה, ובמקרה כזה ההלכה היא שאם רוב דיירי העיר הם נכרים, זה נחשב שהביא בעבור הנכרים ומותר ליהודי ליהנות ממנה.
עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק נט): "וכתבו הפוסקים דאם אנו רואין שעי"ז שאנו מתירין לקנות מהם הם מרבין להביא, אסרינן להו לקנות מהם, אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה עכו"ם. ומכל מקום עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם, אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו, כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט. וזה תלוי לפי הענין, לפי ראות עיני המורה, דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם, אין לחוש לזה".
ולפי זה, הדעת נותנת שבמלון לא די, לעניננו, ברוב גרידא של אורחים שאינם יהודים, אלא כל עוד יש קבוצה גדולה של יהודים יש לאסור את השתייה; ורק אם היהודים מהווים מיעוט קטן – יש לראות את ההכנה כנעשית שלא לצורכם.
יש לציין שבאופן שהעשייה היא בעבור יהודים, אסורה ההנאה ממנה בשבת לא רק לאותו יהודי שבעבורו נעשתה אלא גם ליהודים אחרים (שלחן ערוך או"ח תקטו, א).
לסיכום סעיף זה:
1. אם הנכרי הכין כוס בעבור כל אורח ואורח של המלון – הרי שהכין כוס זו עבור היהודי בפרט ואסור לשתותה (הן הוא והן יהודים אחרים) עד מוצאי שבת "בכדי שייעשה".
2. הוא הדין אם הנכרי הכין כמות של קפה בעבור כלל אורחי המלון אך רוב (או אפילו מחצית) האורחים הם יהודים – ההכנה נחשבת להכנה בעבור היהודים ואסור לשתות את הקפה בשבת (ובמוצאי שבת עד שיעבור זמן "בכדי שייעשו", אם כי בהקשר של הכנת קפה מדובר בזמן מועט). והוא הדין אף אם היהודים אינם הרוב, אבל מדובר בקבוצה גדולה ומשמעותית שללא ספק מובאת בחשבון בהכנת הקפה.
3. אך אם הרוב הגדול של אורחי המלון הם נכרים, והנכרי הכין כמות של קפה לכלל אורחי המלון, אין זה נחשב שהכין בעבור היהודים במיוחד (ודינו כאמור להלן לגבי מי שאינו מאורחי המלון).
4. אם רואים שעל ידי שהיהודים נהנים מן המלאכה, הנכרים מרבים לעשותה, אז אסור לקחת מהם. אך במלונות שמתארחים בהם מעט יהודים בלבד, אין צורך לחשוש לכך כל עוד לא הוברר שכך הדבר.
5. אם היהודי אינו מאורחי המלון ורוב מוחלט של האורחים אינם יהודים, לפי המתירים לגבי פת שאפאה נכרי בשבת לעצמו, אין בעיה ליהנות ממלאכות שעשו נכרים שכלל אינם מכירים אותו (וכך הדין במי שמגיע לביתו של נכרי שאינו מכירו, וכן הדין בקפה שמכינים אותו רק למי שנרשם לארוחת בוקר והיהודי לא נרשם). ולדעות שמתירות בפת שאפאה נכרי לעצמו, רק בשעת הדחק, הוא הדין בנידון שלנו.
ד. האם העובדה שהאורחים היהודים שילמו על הזכות להתארח במלון תגדיר את המלאכות כנעשות גם בעבורם?
יש לשאול אם הואיל וכל אורחי המלון, ובכללם היהודים, שילמו לנכרי כדי שיעשה את המלאכה, אולי ייחשב הדבר תמיד כאילו המלאכה נעשתה גם בעבור הנכרים וגם בעבור היהודים. כפי שהוזכר למעלה, הרמ"א פסק (או"ח תקטו, ו) שכאשר נכרי עשה מלאכה בעבור ישראל ונכרי יחד, אסור ליהנות ממנה. אם במקרה שלנו, כאשר היהודי משלם למלון ורשום כאורח שלו ייחשב שהנכרי עושה מלאכה גם בעבורו, יהיה אסור ליהנות ממלאכה זו.
אך הרמ"א עצמו (או"ח רמח, ג) התיר להפליג בספינה בשבת, אם קנה בה שביתה מערב שבת. וראו בדברי הבית יוסף שם: "דגוי במלאכתו הוא עוסק ואינו נראה כשלוחו של ישראל, דקבלנות הוא עושה; ולפיכך בזמן הזה כשמפליגין בספינה גדולה שרובה גוים ובלא ישראל היתה הולכת, מותר להפליג בערב שבת ואפילו בשבת בים הגדול שהוא למעלה מעשרה". היינו, שהרמ"א התיר להפליג בספינה חרף העובדה שההפלגה כרוכה בעשיית מלאכות דאורייתא על ידי המלחים הנכרים, הואיל ומדובר שרוב נוסעיה נכרים. מן הסתם היהודי שילם בעבור הפלגה זו; ומכן רואים שלמרות התשלום על מקום בספינה, אין זה נקרא שהמלחים הנכרים מפעילים את הספינה בעבורו (לפחות כל עוד אין הם אומרים זאת במפורש), כיוון שהמלאכה ממילא תיעשה, עם היהודי או בלעדיו.
מזה יש להוכיח שההיתר ליהנות ממלאכה שנכרי עושה עבור קבוצה שרובה נכרים, שייך גם אם שותפות היהודי בקבוצה כרוכה בתשלום, ובלבד שהנכרי היה עושה מלאכה באותו ההיקף גם אילו הישראל לא היה שם.
פשוט שדברים אלו מוסכמים על כל מי שהתיר להפליג בשבת בספינה כשיש בה רוב נכרים: הריטב"א (שבת יט ע"א) והר"ן (ז ע"ב בדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן, המאירי (שבת יט ע"א לפי מסקנתו), הרמ"א שם, המשנה ברורה (ביאור הלכה שם סימן רמח ד"ה וכן נהגו, ש"במקום שנהגו התר בזה אין למחות") וערוך השלחן (שם סעיף ה), שהרי כולם התירו להפליג בשבת בספינה שרובה נכרים אף שההפלגה כרוכה בעשיית מלאכות דאורייתא בידי המלחים ולמרות שנסיעה בספינה כרוכה בתשלום.
גם בהקשרים אחרים כתבו פוסקים רבים שאין לאסור כאשר הנכרי ממילא היה עושה את המלאכה בעבור הנכרים. ראו בערוך השלחן שכתב (או"ח סימן רעו סעיף ח), "ודע דבזה שכתבנו דכשהדליק הנר בשבילו ובשביל הישראל דמותר... לקמן סי' תקט"ו בהובא מחוץ לתחום או ליקט פירות בשבילו ובשביל הישראל אסור... דהתם כשעושה בשביל שניהם מרבה יותר מאלו עשה בשביל עצמו בלבד. אבל הכא נר לאחד נר למאה ולמה יאסר כיון שעשה גם בשבילו ולא שייך ריבוי בזה". וכן באגרות משה (או"ח חלק ד סימן סד ענף ג) התיר ליהנות מחשמל שנכרים עשו עבורו מלאכה בשבת, "מכיון שבחשמל ממש אף בנכרים מועטים הרי צריכין לתקן כל מכונת החשמל שבעיר", ובשמירת שבת כהלכתה (פרק ל סעיף נב [=סעיף סב במהד' תש"ע] והלאה – והתיר שם גם בשרת של בניין שמקבל תשלום על מלאכתו), ובחלקת יעקב (או"ח סימן קלח).
לסיכום: האיסור ליהנות ממלאכה של נכרי המכוונת גם לשם נכרי וגם לשם ישראל הוא רק כשזה גורם להגדלת כמות המלאכה. אבל אין לאסור כאשר הנכרי היה עושה מלאכה באותו ההיקף גם אילו הישראל לא היה שם.
ועל כן, במקרה של השאלה שלפנינו, כאשר נכרי הכין בשבת קנקני קפה עבור אורחי המלון שרובם נכרים ולא אמר מפורשות שהוא מכין גם עבור הישראל, והמלאכה הייתה נעשית באותו ההיקף גם אם היהודים לא היו מגיעים לארוחה, אין לאסור מצד שנחשיב את פעולתו כנעשית עבור היהודים.
ה. יש מצבים שחז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שנכרי עשה עבור עצמו שמא ירבה במלאכה עבור היהודי; האם גזירה זו חלה במקרה שלפנינו?
מבואר בברייתא בשבת (קכב ע"א) שכאשר נכרי עשה מלאכה עבור עצמו, חששו חכמים שמא ירבה במלאכה עבור היהודי ואסרו ליהנות ממלאכת הנכרי, אם הנכרי מכיר את היהודי. אולם אם אין הנכרי מכירו, מותר. לפי זה, במקרה שלפנינו אם היהודי כלל אינו מאורחי המלון אלא במקרה מגיע אל נכרי עובד המלון שכלל אינו מכירו, ומבקש לשתות מן הקפה שהכינו – יש להקל לפי הדעות המקילות למעלה בסעיף 2.
אך יש לדון מה הדין כשהנכרי מכיר את היהודי אבל עשה את המלאכה שלא בפניו. במשנה בשבת שם אמרו: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים". בגמרא שם נחלקו מדוע רבן גמליאל השתמש בכבש שעשה הנכרי, הרי הנכרי הכירו (שהרי היה עמו בספינה, כמבואר ברש"י). אביי תירץ שהנכרי עשה את הכבש שלא בפניו. ורבא תירץ ש'נר לאחד נר למאה' (ועל כן לא היה שום חשש שמא ירבה בשבילו).
הכלל הוא שהלכה כרבא (חוץ מאשר במחלוקות בודדות; ראו קידושין נב ע"א). אולם נחלקו הדעות אם בגמרא שם רבא חולק על תירוצו של אביי, או רק מוסיף נימוק להקל. ונפקא מינה אם הנכרי מכירו אך עושה את המלאכה שלא בפניו. הרשב"א והר"ן (בשבת שם) והמגיד משנה (הלכות שבת ו, ג) ועוד ראשונים הקלו בזה, אך הבית יוסף (סימן שכה) החמיר (מאחר שלדעתו זו דעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש). יש גם תשובה מהגאונים (קורונל סימן צג) שמחמירה בכך.
המשנה ברורה (סימן שכה ס"ק סו) החמיר בזה; אך ערוך השלחן (סימן שכה סעיפים יח-כא; סימן שכה סעיף כו) פסק להקל, בטענה שראיותיו של הבית יוסף אינן מוכרחות. יש גם אחרונים נוספים שהקלו בזה, שציינו למעלה (הזרע אמת, הגדולות אלישע והגר"ע יוסף בהליכות עולם הנ"ל).
כאשר אין חשש שמא ירבה, ייתכן שנחשב כאינו מכירו
כאשר אין חשש מעשי שהנכרי ירבה במלאכה עבור היהודי, יש יותר מקום להקל בנקודה זו. הרמב"ם כתב (הלכות שבת ו, ג), "כיצד נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. עשה נכרי כבש לירד בו מן הספינה, ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן. והוא שלא יהא אותו הנכרי מכיר לאותו ישראל, שמא ירבה במלאכתו בשבילו ונמצא עושה בשביל ישראל; וכן כל דבר שאפשר להרבות בו, לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו".
אפשר להבין מלשון הרמב"ם שגדר האיסור כשמכירו הוא שמחמת ההיכרות יש חשש שמא ירבה בשבילו. וכן רואים בתשובת הגאונים (מוסאפיה [ליק] סימן סב):
ששאלתם נכרי שמלא מים בשבת והביא מרהר לצרכו מהו לשתות ממנו ישראל. הכי אתרמי לנא מלתא דכל מאן דעביד נכרי לצרכיה דנפשיה, שרי ליה לישראל לאסתפוקי מיניה, בין הוא ובין בהמתו, דקתני (שבת קכב ע"א): נכרי שהדליק את הנר וכו' עד וירדו בו ר"ג וזקנים. וקא תני בברייתא נכרי שלקט עשבים להאכיל בהמתו, מאכיל אחריו ישראל וכו' מילא מים וכו' בד"א שאין מכירו אבל מכירו אסור דחיישינן דכיון שידע ליה ואיתיה בהדיה דילמא מייתי בשביל ישראל. כללא דמלתא דאי ידע ישראל דנכרי לצרכיה הוא דאתיה, שרי ליה למשתי מינהון ואף על גב דאיתינהו מרה"ר. ואמרי' עלה אמר מר בד"א שאין מכירו וכו' הא ר"ג דמכירו הוה אמר אביי שלא בפניו הוה. רבה אמר אפי' תימא שלא בפניו נר לאחד נר למאה. ולמאי דקא מתריץ רבא, דוקא דידע ליה ואית ליה אהבה בהדיה, א"נ דצריך ליה במדעם, א"נ כיוצא בהן, דכי הלין מילי הוא דאית למימר דמייתי בשביל ישראל. אבל סתמא, אף על גב דמכירו לא אית למיחש ליה ושפיר דמי".
היינו שנראה שלא גזרו בכל מקרה שמכירו שאסור על פי העיקרון של 'לא פלוג', אלא הכול תלוי בנסיבות. האיסור במכירו הוא מחמת החשש שמא ירבה בשבילו. לכן בדבר שלא שייך בו ריבוי, אין איסור אף אם מכירו.
וכבר הזכרנו את אשר כתב המגן אברהם (סימן תקיז ס"ק ב) ביחס לחשש שמא בדבר אכילה היהודי יאמר לנכרי לעשות עבורו, וכתב שם המגן אברהם שאין לאסור בחנווני הואיל ולמעשה אין חשש שירבה עבור היהודי. הדעת נותנת כי גם בנוגע לחשש הכללי שמא ירבה במלאכה עבור יהודי, אין לאסור כאשר במציאות אין חשש שהנכרי ירבה במלאכה עבור היהודי.
ומכאן יש להסיק לגבי המקרה של עובד מלון, שבו הנכרי אמנם אינו עושה לעצמו אלא מכין עבור אורחי המלון בהתאם להנחיות מנהלי המלון. אף אם הוא מכיר יהודים ששוהים שם, אין חשש שמחמת ההיכרות הוא ירבה בשבילם ולכן יש יותר מקום להקל.
כעין זה כתבו הפוסקים גם בחנויות של נכרים שמכינים קפה, שעושים זאת עבור רוב תושבי העיר, שאף שבוודאי הם מכירים גם לקוחות יהודיים תושבי העיר, מכל מקום לא שייך לחוש שירבו עבורם, כי כאמור דעתם היא על רוב תושבי העיר.
האם החשש הוא שמא יכין בשבת הבאה
רבנו ירוחם (דבריו הובאו בבית יוסף סימן שכה) כתב שחכמים חששו שמא הנכרי ירבה (בעתיד) במלאכה. וכן מביא הבית יוסף תוספתא (שבת יד, יא) שמסתיימת: "אבל מכירו – הרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת". כיוון שהחשש הוא שמא הנכרי יעשה מלאכה עבור היהודי בשבת הבאה, ממילא גם שלא בפניו שייך חשש זה.
אבל יש ראשונים אחרים (ראו בבית יוסף סימן שכה) שמהם נראה שהחשש הוא רק שמא הנכרי כבר הרבה במלאכה בפעולה זו שהישראל רוצה עכשיו ליהנות ממנה. אך כאשר אנו יודעים שלא הרבה בשבילו עכשיו, לא אוסרים מחמת חשש שמא ירבה לשבת הבאה.
המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכה סעיף יא ד"ה אם מכירו) מסיק "על כן אין להקל בזה", אבל במשנה ברורה שם (ס"ק סו) סתם ש"לעת הצורך יש להקל בזה". ערוך השלחן (שם סעיף כ) טען, "ולענ"ד נראה דכיון דהש"ס הביא תוספתא זו וסוף דבריה לא הביאה ולא הזכירה בכל הסוגיא חששא דלשבת הבאה, ש"מ אדרבא דהש"ס לא חש לזה".
גם לדעת החוששים שמא ירבה לשבת הבאה, הזרע אמת (או"ח סימן מא, נא ע"ב ד"ה והן) כותב עיקרון חשוב והוא שהחשש שמא ירבה הוא רק אם הנכרי עושה עבור עצמו ולא אם עשה עבור כל בני העיר. ראייתו היא מכך שהרא"ש התיר לחם שנכרי אפה בשבת על דעת למכור אותו לאחרים, ולא התנה זאת בכך שאינו מכיר את היהודי ואין חשש שירבה עבורו, ומכאן שאין חוששים אם הנכרי מכין לכל בני העיר ולא עבור עצמו בלבד, "משום דכיון דעושה למכור לכל, מסתמא דעתו על רוב בני העיר שהם גוים ולא חיישינן שמא ירבה בשביל המיעוט". אמנם אין זה עוזר בישראל שמגיע לארוחת בוקר ויושב שם, שהרי במקרה כזה יש חשש שמא ירבה עבורו בהמשך הסעודה הנוכחית. אבל יש יותר מקום להקל אם מדובר בקיוסק וכדומה, שלוקחים כוס והולכים (וכן אם היהודי מגיע לארוחת בוקר ורק לוקח כוס קפה).
לסיכום:
אם העובדים הנכרים מכינים את כמויות השתייה החמה בהתאם לכמות האורחים, אסור ליהודי לשתות מן הכוס שהכינו בעבורו, שהרי יש ריבוי ברור עבור היהודי ולא רק חשש שירבה מחמת היכרות. אולם מבירורים שונים שערכנו התרשמנו כי בדרך כלל המלונות לא מכינים לפי מספרם המדויק של האורחים אלא מכינים כמות קבועה מראש (אלא שוודאי שכשהמלון בתפוסה נמוכה לא מכינים כפי שמכינים כשהוא בתפוסה מלאה, ולכן אם היהודים מהווים אחוז משמעותי מכלל אורחי המלון, גם אם אינם רוב, אסור לשתות).
באופן זה: אם עובדי המלון מכינים כמות קבועה של כוסות, ולכן אין חשש שמא הרבו כוסות עבור היהודים ולא שמא ירבו כאלה בעתיד, יש סניף גדול להתיר לשתות מן הקפה (לסוברים שאין איסור כללי ליהנות ממלאכת נכרי בדבר אכילה).
כאשר ההנחיה לעובדי המלון היא להכין תמיד קפה בכמות מסוימת ולדאוג שלפני כל סעודה ובמהלכה יהיו כך וכך קנקני קפה, יש חשש שמא הנכרי ירבה עבורו באותה ארוחה. מי שזו שעת הדחק עבורו יכול להקל בזה גם לפי המשנה ברורה (שכה ס"ק סו), שכתב שבשעת הצורך אפשר לסמוך על השיטה שאומרת שחכמים חששו רק שמא הרבה עבורו בפעולה זו ולא שמא ירבה עבורו.
ויש כאן שיקול נוסף להקל, שהרי יש המתירים ליהנות ממלאכה שהנכרי עשה שלא בפני היהודי (בזה המשנה ברורה החמיר והערוך השלחן היקל).
המורם מכל האמור: אף שישנם פוסקים שהתנגדו לשתיית קפה שהכינו נכרים בשבת (פנים מאירות ב סב; מקור ברוך ב; שיירי כנסת הגדולה על הטור סימן שכה ס"ק א; שבות יעקב ח"א סימן יב; שערי תשובה סימן שכה, והבן איש חי שנה שנייה פרשת תרומה אות ח, שהתיר רק על מנת למנוע כאב ראש; משנה ברורה) מכל מקום ישנם גם גדולים (זרע אמת; גדולות אלישע; הגר"ע יוסף; ערוך השלחן סימן שכה) שהתירו באופנים שהתבארו לעיל, והרוצה לסמוך עליהם – רשאי. היא כך:
5
ו׳1 אם העובד הנכרי מכין כוס קפה מיוחדת עבור כל אורח ואורח בנפרד – הקפה אסור ליהודי בשתייה.
6
ז׳2 אם הנכרי מרבה במלאכה מפני שהיהודים שם שנהנים ממלאכתו, גם אז אסור לשתות מהקפה. לכן, אם יש קבוצה גדולה של יהודים שמתארחים במלון אסור לשתות מהקפה. אמנם, במלונות שמתארחים בהם רק מעט יהודים, אין צורך לחשוש לכך, וההלכה היא כדלהלן סעיף ג.
7
ח׳3 אם הנכרי מכין כמות מסוימת של קנקנים לכלל האורחים, יש מי שמתיר באופן גורף לשתות מהקפה אף אם הוא ממלא מחדש קנקנים שמתרוקנים במהלך הארוחה (אם מספר היהודים במלון אינו כזה שמשפיע על כמות הקפה שמכינים, כנ"ל), אבל יש שמתירים רק למי שזו שעת הדחק עבורו, כגון שכואב לו הראש בלי שתיית קפה.
8
ט׳4 אם הנכרי הכין כמות קבועה (ומספר היהודים במלון אינו כזה המשפיע עליה) של קנקנים בזמן מסוים (כגון לפני סעודה מסוימת), והוא אינו ממלא מחדש קנקנים שמתרוקנים, יש סניף נוסף להקל.
9
י׳ב. אם היהודי אינו מאורחי המלון, ואין איסור (כבסעיפים הקודמים) מצד אורחים יהודים במלון, יש המתירים לו לשתותו באופן גורף, כאשר אחרים מקילים רק בשעת הדחק או לצורך מצווה. וכך הדין גם במי שמגיע לביתו של נכרי שאינו מכירו. כמן כן, כך הדין כאשר הקפה מיועד רק למי שנרשם לארוחת בוקר והיהודי – גם אם הוא כן מאורחי המלון – לא נרשם. כמובן שמדובר באופן שהוא קיבל רשות לשתות מהקפה אף שאינו מאורחי המלון או שלא נרשם לארוחת הבוקר.
10
