שו"ת במראה הבזק חלק עשירי כ״טB'Mareh HaBazak Volume X 29
א׳גטבורג, שבדיה Göteborg, Sweden
1
ב׳אלול תשע"ח
2
ג׳כט. הקדמת הסעודה בערב שני של ראש השנה בשעת הדחק
3
ד׳שאלה:
האם בשעת הדחק ניתן לעשות קידוש ולאכול את הסעודה של ליל חג שני עוד קודם צאת היום הראשון, ובשעת צאת היום הראשון להדליק נרות ולהמשיך בסעודה? כאן בשוודיה השקיעה היא ב-19:46, וזמן הדלקת נרות הוא ב-20:47.
האם בשעת הדחק ניתן לעשות קידוש ולאכול את הסעודה של ליל חג שני עוד קודם צאת היום הראשון, ובשעת צאת היום הראשון להדליק נרות ולהמשיך בסעודה? כאן בשוודיה השקיעה היא ב-19:46, וזמן הדלקת נרות הוא ב-20:47.
4
ה׳לא נגיע הביתה מבית הכנסת לפני השקיעה, וממילא הסעודה תהיה אחרי השקיעה. מה ניתן לעשות כדי שלא יצטרכו כולם לחכות ולהתעכב עד אחרי הדלקת נרות לקידוש, סדר הסימנים וחימום האוכל?
5
ו׳תשובה:
בשעת הדחק אפשר להתחיל את הסעודה ביום הראשון ולהמשיכה עד הלילה השני1בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן מא ענף א) נשאל לגבי אברך שהולך לבית חולים כדי להוציא את החולים יד חובת קידוש, האם בליל יום טוב שני של גליות מותר לו לקדש להם מבעוד יום כאשר "הימים ארוכים ביותר, ושם בבית החולים אי אפשר לבוא ולאכול עם החולים בזמן שהוא כבר לילה ממש". המנחת יצחק מביא את דברי הכתב סופר (שנדפס בגיליון השלחן ערוך על הט"ז או"ח סימן תפט ס"ק י): "דבקידוש אינו מפסיק קדושת [כצ"ל] ז' [=היום השביעי של פסח], ואינו דומה להבדלה דמפריש בין קדושת שבת לקדושת יו"ט...". ומסיק המנחת יצחק: "תבנא לדינא לפי זה בנידון דידן (בשעת הדחק בנוגע לבית החולים שם כמו שכתב כבוד תורתו), שפיר יש מקום לסמוך על המקילים לקדש מבעוד יום חוץ מיום טוב שני של פסח ויום טוב שני של סוכות... אמנם בימים אחרונים של פסח וסוכות ושני ימים טובים של ראש השנה, ואפילו יום טוב ב' של שבועות, שפיר יש להקל לקדש מבעוד יום, ובפרט בשעת הדחק בנוגע לבית החולים כנידון דידן". וראו עוד בשמירת שבת כהלכתה חלק ב פרק מז הערה קיא..
בשעת הדחק אפשר להתחיל את הסעודה ביום הראשון ולהמשיכה עד הלילה השני1בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן מא ענף א) נשאל לגבי אברך שהולך לבית חולים כדי להוציא את החולים יד חובת קידוש, האם בליל יום טוב שני של גליות מותר לו לקדש להם מבעוד יום כאשר "הימים ארוכים ביותר, ושם בבית החולים אי אפשר לבוא ולאכול עם החולים בזמן שהוא כבר לילה ממש". המנחת יצחק מביא את דברי הכתב סופר (שנדפס בגיליון השלחן ערוך על הט"ז או"ח סימן תפט ס"ק י): "דבקידוש אינו מפסיק קדושת [כצ"ל] ז' [=היום השביעי של פסח], ואינו דומה להבדלה דמפריש בין קדושת שבת לקדושת יו"ט...". ומסיק המנחת יצחק: "תבנא לדינא לפי זה בנידון דידן (בשעת הדחק בנוגע לבית החולים שם כמו שכתב כבוד תורתו), שפיר יש מקום לסמוך על המקילים לקדש מבעוד יום חוץ מיום טוב שני של פסח ויום טוב שני של סוכות... אמנם בימים אחרונים של פסח וסוכות ושני ימים טובים של ראש השנה, ואפילו יום טוב ב' של שבועות, שפיר יש להקל לקדש מבעוד יום, ובפרט בשעת הדחק בנוגע לבית החולים כנידון דידן". וראו עוד בשמירת שבת כהלכתה חלק ב פרק מז הערה קיא..
6
ז׳אם הסעודה מתחילה לאחר השקיעה, יש לקדש טרם תחילת הסעודה (ואף שעדיין הוא ספק יום טוב ראשון)2כבכל שבת ויום טוב, שאסור לאכול משחשכה עד שיקדש ואף אם התחיל קודם פוסק "פורס מפה ומקדש" – עיינו שלחן ערוך או"ח רעא, ד. ואפילו בספק חשכה (כלומר מהשקיעה ואילך) – עיינו מגן אברהם שם ס"ק י, ועיינו במחצית השקל (שם) שהאריך בזה, שלחן ערוך הרב (שם סעיף ט), משנה ברורה שם ס"ק יא. ואמנם הט"ז (סימן רצט ס"ק א) הקל בהתחלת סעודה בספק חשכה לפני הבדלה ולכאורה – וכן כתב המחצית השקל (הנ"ל) – הוא הדין, לדעתו, לפני קידוש. מכל מקום, להלכה נקטו גם שם שלא כדעתו (עיינו שם במשנה ברורה ס"ק א ובביאור הלכה ד"ה משתחשך שזו דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם, אלא שאם לא אכל עדיין סעודה שלישית, צידד לסמוך על הט"ז כדי לא להפסיד מצוות סעודה שלישית). ואמנם במנחת אלעזר (חלק א סימן לג) צידד להקל בזה, אך הוא יחיד בענין זה, וגם לולי היותו יחיד – כיוון שאפשר לקדש ולנהוג ככל הדעות ודאי שכך יש לעשות.. אם היא מתחילה קודם כן – אפשר לקדש בתחילתה אם היא לאחר פלג המנחה, ולחלופין יש להפסיק בשקיעה ולקדש3אפשר לקדש מפלג המנחה ואילך, עיינו שלחן ערוך או"ח רסז, ב ובמשנה ברורה שם ס"ק ה. ואף שמקדש ביום טוב ראשון בשביל יום טוב שני אין איסור בדבר בנדון דידן, וכמו שביאר המנחת יצחק הנ"ל (ראו הערה 1), וכך עולה גם מדברי הרב פעלים (או"ח חלק ד סימן כג) שיובא להלן. לחלופין, וכך גם אם מתחילים לפני פלג המנחה, אפשר להפסיק ולקדש כמבואר בשלחן ערוך רעא, ד וכנ"ל בהערה הקודמת..
7
ח׳נזכיר שאם הסעודה מתחילה סמוך (בתוך חצי שעה) לזמן קריאת שמע של ערבית, יש לקרוא קריאת שמע טרם הסעודה אף אם אין מתפללים אז ערבית4שלחן ערוך או"ח רלה, ב (ועיינו במגן אברהם סימן רסז ס"ק ב, במשנה ברורה שם ס"ק ו, בערוך השולחן שם סעיף ו, וכן במשנה ברורה סימן רעא ס"ק יא ובערוך השולחן שם סעיף יב)..
8
ט׳לגבי חימום האוכל:
9
י׳ישנן שתי אפשרויות במקרה כזה לחמם את האוכל לפני שחוזרים מבית הכנסת בלילה:
10
י״א1 אם תוכלו להתחיל את הסעודה יותר מוקדם, ולאכול מבעוד יום קצת מהמאכלים שחוממו, תוכלו לחמם ולבשל אותם מבעוד יום ולהמשיך בסעודה אל תוך הלילה5בשו"ת רב פעלים (או"ח חלק ד סימן כג) כתב שאם מקדים את הסעודה ויאכל לפני השקיעה, יכול אף לחמם את האוכל מבעוד יום ואין זו הכנה מיום טוב ראשון לשני, שהרי אוכל ביום הראשון עצמו. לדעת הרב פעלים, אף ידליקו נרות מבעוד יום במקרה זה. וזו לשונו:
שאלה. בליל יום טוב שני של גליות הנשים מדליקין נרות של יום טוב, אם צריכין להמתין עד חשיכה ממש כדי שלא יהיה יום טוב ראשון מכין ליוט שני... גם עוד הוצרכנו לשאול כי פה עירנו יע"א [=יגן עליה א-להים] מזדמן בהרבה שנים... מחמת החמימות ימצא מיני יתושין הרבה... בתחלת הלילה מעת חשיכה יותר, על כן העולם רוצים להקדים לאכול סעודת הלילה קודם שתחשך בעוד שיש אור היום עדיין דהיינו בעת שקיעת השמש ממש או מעט קודם שקיעתה כדי שיהיו רואים את התבשיל... על כן אם בלילה כזאת מותרין להדליק הנרות מבעוד יום כדי שיעשו הקדוש לאור הנר של יום טוב...
תשובה. הנה הגאון הלבוש בסי' תפ"ח כתב וז"ל ושוהין בין מנחה למעריב עד הלילה כדי שלא יעשו מלאכה מיום טוב זה ליום טוב זה מבעוד יום לצורך הלילה וכו'... אפילו ביום טוב דראש השנה דקדושה אחת הם ויומא אריכתא הוא, הני מילי לחומרא ולא לקולא...
וראיתי להרב מהרי"ש ז"ל בהגהות בס' מגינים בסופו שכתב על סי' רס"ג וז"ל ביום טוב ראשון יש להדליק קודם הלילה כמו בשבת אבל ביום טוב שני יש להדליק בערב אחר בואם מבית כנסת, דאם לא כן יהיה נראה כמכין מיום טוב ראשון לשני, כ"כ הסמ"ע בשם אמו הצדקת ז"ל, אבל מצאתי בא"ר סי' תפ"ח שהביא בשם של"ה גם ביום טוב שני תדליק קודם הלילה ע"ש, והני נשי דידן נהגו גם ביום טוב להדליק בלילה אחר יציאתם מבית כנסת ולפע"ד נשתרבב המנהג מסוכות וכו' ולכך מדליקין תמיד בלילה בכל יום טוב ומכל שכן ביום טוב שני שיש לחוש למ"ש אשת הסמ"ע ז"ל עכ"ל ע"ש.
הרי לך החששא שיש לאסור להדליק קודם הלילה היא יוצאה מאשת הסמ"ע שהזכירו אותה הרבנים ז"ל אבל מדברי הרב אליה רבא ז"ל נראה שיש להתיר קודם הלילה.
ונראה לומר דגם לדברי אשת הסמ"ע והרבנים ז"ל שחשו לדבריה זו אינו אלא בהיכא שהם מקדשים אחר חשיכה... ונמצא מקדימים להדליק ביום טוב ראשון לצורך יום טוב [שני] אבל לדידן שמתפללים הצבור ערבית מבעוד יום כסברת ר"י ובאים לביתם באור היום ורוצים לקדש ולאכול מבעוד יום קודם חשיכה נראה דלכולי עלמא מותר להם להדליק הנרות מבעוד יום כדי שיאמרו הקדוש כשהנרות דולקות דיש בזה מצווה וכאשר נבאר בס"ד".
בשו"ת בני בנים (חלק ג סימן ב) האריך בענין הקדמת קידוש וסעודה בליל יום טוב, וציין לדברי הרב פעלים אלה וכתב (בד"ה איברא): "ואפילו אם נחשוש להכנה עדיין יש עצה לפי מה שכתב בשו"ת רב פעלים... שלפי זה אפשר להתפלל מעריב עם פלג המנחה ולמהר ולקדש ולאכול קודם חשיכה שאז גם אם מכין לסעודה הוי לצורך אותו יום ומותר...".
לכן, אם מתחילים את הסעודה מוקדם ואוכלים קצת מהמאכלים מבעוד יום, ניתן להכין אותם מבעוד יום, ולאחר מכן להמשיך בסעודה אל תוך הלילה..
שאלה. בליל יום טוב שני של גליות הנשים מדליקין נרות של יום טוב, אם צריכין להמתין עד חשיכה ממש כדי שלא יהיה יום טוב ראשון מכין ליוט שני... גם עוד הוצרכנו לשאול כי פה עירנו יע"א [=יגן עליה א-להים] מזדמן בהרבה שנים... מחמת החמימות ימצא מיני יתושין הרבה... בתחלת הלילה מעת חשיכה יותר, על כן העולם רוצים להקדים לאכול סעודת הלילה קודם שתחשך בעוד שיש אור היום עדיין דהיינו בעת שקיעת השמש ממש או מעט קודם שקיעתה כדי שיהיו רואים את התבשיל... על כן אם בלילה כזאת מותרין להדליק הנרות מבעוד יום כדי שיעשו הקדוש לאור הנר של יום טוב...
תשובה. הנה הגאון הלבוש בסי' תפ"ח כתב וז"ל ושוהין בין מנחה למעריב עד הלילה כדי שלא יעשו מלאכה מיום טוב זה ליום טוב זה מבעוד יום לצורך הלילה וכו'... אפילו ביום טוב דראש השנה דקדושה אחת הם ויומא אריכתא הוא, הני מילי לחומרא ולא לקולא...
וראיתי להרב מהרי"ש ז"ל בהגהות בס' מגינים בסופו שכתב על סי' רס"ג וז"ל ביום טוב ראשון יש להדליק קודם הלילה כמו בשבת אבל ביום טוב שני יש להדליק בערב אחר בואם מבית כנסת, דאם לא כן יהיה נראה כמכין מיום טוב ראשון לשני, כ"כ הסמ"ע בשם אמו הצדקת ז"ל, אבל מצאתי בא"ר סי' תפ"ח שהביא בשם של"ה גם ביום טוב שני תדליק קודם הלילה ע"ש, והני נשי דידן נהגו גם ביום טוב להדליק בלילה אחר יציאתם מבית כנסת ולפע"ד נשתרבב המנהג מסוכות וכו' ולכך מדליקין תמיד בלילה בכל יום טוב ומכל שכן ביום טוב שני שיש לחוש למ"ש אשת הסמ"ע ז"ל עכ"ל ע"ש.
הרי לך החששא שיש לאסור להדליק קודם הלילה היא יוצאה מאשת הסמ"ע שהזכירו אותה הרבנים ז"ל אבל מדברי הרב אליה רבא ז"ל נראה שיש להתיר קודם הלילה.
ונראה לומר דגם לדברי אשת הסמ"ע והרבנים ז"ל שחשו לדבריה זו אינו אלא בהיכא שהם מקדשים אחר חשיכה... ונמצא מקדימים להדליק ביום טוב ראשון לצורך יום טוב [שני] אבל לדידן שמתפללים הצבור ערבית מבעוד יום כסברת ר"י ובאים לביתם באור היום ורוצים לקדש ולאכול מבעוד יום קודם חשיכה נראה דלכולי עלמא מותר להם להדליק הנרות מבעוד יום כדי שיאמרו הקדוש כשהנרות דולקות דיש בזה מצווה וכאשר נבאר בס"ד".
בשו"ת בני בנים (חלק ג סימן ב) האריך בענין הקדמת קידוש וסעודה בליל יום טוב, וציין לדברי הרב פעלים אלה וכתב (בד"ה איברא): "ואפילו אם נחשוש להכנה עדיין יש עצה לפי מה שכתב בשו"ת רב פעלים... שלפי זה אפשר להתפלל מעריב עם פלג המנחה ולמהר ולקדש ולאכול קודם חשיכה שאז גם אם מכין לסעודה הוי לצורך אותו יום ומותר...".
לכן, אם מתחילים את הסעודה מוקדם ואוכלים קצת מהמאכלים מבעוד יום, ניתן להכין אותם מבעוד יום, ולאחר מכן להמשיך בסעודה אל תוך הלילה..
11
י״ב2 אפשרות נוספת היא לחמם את האוכל על ידי גוי. היתר זה הוא רק לגבי חימום האוכל, היינו כשמדובר רק על הכנה מיום טוב לחברו לבד; אך אין להתיר בישול מיום טוב לחברו על ידי גוי במצב כזה.6המחבר כתב (או"ח שז, ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצווה. כיצד, אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצווה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין". רואים שסתימת המחבר היא שמותר לבקש מנכרי לעשות איסור דרבנן בשבת, כאשר "צריך לדבר צורך הרבה".
קשה להציע הגדרה מדויקת של "צריך לדבר צורך הרבה". המשנה ברורה (שם ס"ק כב) כתב: "צורך הרבה. עיינו במ"א שמסיק דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא"ה אין להקל כלל ובא"ר מפקפק אפילו באופן זה". בסעיף יט (ס"ק סח), לגבי טלטול מוקצה וטלטול מרשות היחיד לכרמלית, נראה שהמשנה ברורה הכריע כמגן אברהם, והתיר "לצוות לאינו יהודי בהדיא... אם יש בזה הפסד גדול". וכן משמע מדבריו במקום אחר לגבי טלטול מוקצה (סימן שלד ס"ק ח): "ועיין לעיל בסימן ש"ז ס"ה סתם שם המחבר כדעה הראשונה ששנאה בסתמא כדעת הרמב"ם דאיסור שבות מותר ע"י א"י [=על ידי אינו יהודי] במקום שהוא צריך לדבר צורך הרבה ועיינו שם במסקנת המ"א דדוקא במקום שיש הפסד גדול". וכן כותב לגבי לשלוח מכתב על ידי נכרי (סימן רמז ס"ק יח), ש"במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר".
המשנה ברורה כתב לגבי קשירה בשבת (סימן שיז ס"ק כה): "כל קשר שהוא עשוי לזמן ולא לתמידות ואפילו אם הוא קשר אמיץ יש להקל ע"י א"י לקשור ולהתיר אם הוא לצורך הרבה דהוי שבות דשבות". ולגבי טלטול בעלי חיים משמע במשנה ברורה (סימן שטז ס"ק לג) שמתיר איסור דרבנן גם בהפסד לא גדול.
המשנה ברורה כתב לגבי הדחת בשר לצורך חול כדי שלא ייפסד (סימן שכא ס"ק כא) שיש לאסור כאשר "אין הפסד כל כך". לגבי הכנת אוכל לחול המשנה ברורה (סימן שיט ס"ק סב) התיר על ידי נכרי "במקום פסידא". אבל במקום אחר, כשדיבר על הכנת אוכל לצורך חול (סימן רנד ס"ק מג), נראה שהתיר גם בלי חשש הפסד.
יש לדון אם נדון דידן נחשב צורך והפסד מספיק כדי להתיר אמירה לנכרי בדבר שאיסורו הוא מדרבנן לבד.
אלא שבמקרה שלנו, שבו מדובר מצד הכנה מיום טוב ראשון של ראש השנה לחברו, יש עוד סניפים להקל:
1) בפרי מגדים כותב (משבצות זהב סימן תק ס"ק ד): "ואני מסופק הא שבות דשבות על ידי עכו"ם דוקא לצורך מצווה או דוחק גדול מותר, היינו בשבות מלאכה דאסמכוה אקרא "לא יעשה" בצירי... הא טירחא יתירא ביום טוב י"ל עכו"ם שרי...". ואמנם שם (אשל אברהם ס"ק יג) הוסיף: "ומה שכתבתי בט"ז, עובדין דחול וטרחא שלא לצורך יום טוב אי שרי על ידי עכו"ם; מהא דאין מטילין גורלות בשבת ויום טוב אף על ידי עכו"ם, יש לעיין קצת". ובהמשך כתב (אשל אברהם ראש סימן תקג): "אפילו רק הכנה בעלמא, חיפוש ספר תורה מיום טוב לשבת, אסור... ונסתפקנו על ידי עכו"ם בדבר שאין מלאכה, יש לומר שרי". היינו, שנראה שנטייתו היא שבאיסור הכנה, שאינו דבר שאסור מצד דמיון לעשיית מלאכה, יהיה מותר על ידי נכרי. וכתב על זה המנחת יום טוב (על הקיצור שלחן ערוך סימן קא סעיף ב, ס"ק ח): "ובזה אפשר ללמד זכות קצת במה שראיתי נוהגין להקל להביא מים על ידי עכו"ם מיום טוב לחבירו". ובארחות חיים [כהנא] כתב על דברי הפרי מגדים באופן מוכרע יותר: "ואף שהוא כתב כמסופק כדרכו הטוב, מכל מקום מסתבר להקל".
2) סניף נוסף להקל בנדון דידן הוא הבנה אחת בשיטת הרמב"ם. הרמב"ם כתב (הלכות עירובין ח, ח): "המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב, אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות... מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים". המגיד משנה שם כתב שמנימוקו זה של הרמב"ם, "מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד", נראה שהוא סובר שבשני ימי ראש השנה, שהם "כיום אחד", אין צורך שיהיה העירוב "במקומו מצוי" בלילה השני. ועל זה השיג הראב"ד שם: "א"א טעה בזה שאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה אף על פי שהן קדושה אחת צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו, דלחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן". המגיד משנה כתב על דברי הראב"ד האלו: "ואני אומר לא טעה רבינו... אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת, לכל דבריהם הוא... בשני ימים טובים של ראש השנה פשיטא להו דקדושה אחת הן ואפילו לקולא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בספר קצר שלו וכ"כ ר' פנחס הלוי באזהרות שלו ועיקר".
המחבר כתב (או"ח תקג, א): "אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת או יום טוב ואפילו בשני ימים של ר"ה". לפי המגן אברהם (שם ס"ק א), דברי המחבר נכונים גם לפי הרמב"ם. שהרי הוא העיר שכאן המחבר אוסר הכנה אפילו מיום ראשון של ראש השנה לחברו, ובהלכות עירובין (תטז, ב) פסק כרמב"ם הנ"ל, ומשמע ששני ימי ראש השנה הם כיום אחד גם לקולא. המגן אברהם תירץ: "וי"ל דהא באמת ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום שני דמכין מי"ט לחול, אבל התם ממה נפשך אי אמרינן יום שני חול הוא אין צריך עירוב".
אבל בביאור הגר"א (שם אות ו) כתב על דברי המחבר: "...ולא אמרינן שהן קדושה אחת אלא לחומרא... וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ח מה"ע. אבל דעת הרמב"ם שם דאפי' לקולא קדושה אחת וכ' המכל מקום שכ"ד הרשב"א והר"פ". משמע שהבין שלפי הרמב"ם והרשב"א והרב פנחס הלוי, יש להקל גם בבישול מיום טוב ראשון של ראש השנה לשני.
הביאור הלכה כתב (שם ד"ה ואפילו): "...ועיין מ"א שכתב דדינא דשלחן ערוך אתיא אף אליבא דרמב"ם וסייעתו... דס"ל דשני ימים של ר"ה קדושה אחת הן אפי' לקולא ע"ש טעמו; ודעת הגר"א בביאורו דלהרמב"ם וסייעתו ישתנה זה הדין ע"ש. ולכאורה הלא יום ראשון של ראש השנה ודאי קודש מן התורה ואיך יהיה מותר לבשל בו לצורך יום טוב שני, ואפשר דס"ל לדעה זו דאף מיו"ט לחול נמי, כיון דלית ביה איסור דאורייתא מטעם הואיל ולהכי בראש השנה דקדושה אחת היא לשניהם מותר מיו"ט לחבירו, דהם אמרו והם אמרו. ולפי זה אף לדעה זו לא יהיה מותר רק אם יהיה ראוי להנות ממנו עוד באותו יום (דעל זה שייך הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וכו') ולאפוקי אם לא יגמר עד שקיעת החמה דיש בזה ספק דאורייתא גם לדעה זו אסור".
נמצא לדבריו, שלדעת הגר"א בביאור הרמב"ם אין איסור הכנה מהיום הראשון של ראש השנה לשני, משום שהם קדושה אחת. אלא שכשאין אפשרות ליהנות מהתבשיל ביום טוב ראשון (ולא שייך "הואיל") לא יתיר אלא באיסור דרבנן של הכנה ולא במלאכה גמורה האסורה באופן זה מן התורה (ואף שעשיית מלאכה על ידי גוי אינה אסורה מן התורה, מכל מקום כיוון שעל ידי יהודי היא אסורה מן התורה, גם על ידי גוי יש בה משום שבות, שכן רק באיסור שעיקרו מדרבנן אפשר לומר שהחשיבו את שני הימים לקדושה אחת לגביו, אבל במלאכה שאי אפשר לומר כך לגביה – לא מסתבר לומר שחז"ל תיקנו להחשיב את שני הימים לקדושה אחת לגבי עשייתה על ידי גוי).
ועל כן נראה שניתן להתיר חימום על ידי גוי במצב שלכם. אולם היתר זה הוא רק באמירה לנכרי באיסור הכנה דרבנן, היינו חימום בלבד של מאכלים מבושלים, ולא בבישול ממש.
קשה להציע הגדרה מדויקת של "צריך לדבר צורך הרבה". המשנה ברורה (שם ס"ק כב) כתב: "צורך הרבה. עיינו במ"א שמסיק דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא"ה אין להקל כלל ובא"ר מפקפק אפילו באופן זה". בסעיף יט (ס"ק סח), לגבי טלטול מוקצה וטלטול מרשות היחיד לכרמלית, נראה שהמשנה ברורה הכריע כמגן אברהם, והתיר "לצוות לאינו יהודי בהדיא... אם יש בזה הפסד גדול". וכן משמע מדבריו במקום אחר לגבי טלטול מוקצה (סימן שלד ס"ק ח): "ועיין לעיל בסימן ש"ז ס"ה סתם שם המחבר כדעה הראשונה ששנאה בסתמא כדעת הרמב"ם דאיסור שבות מותר ע"י א"י [=על ידי אינו יהודי] במקום שהוא צריך לדבר צורך הרבה ועיינו שם במסקנת המ"א דדוקא במקום שיש הפסד גדול". וכן כותב לגבי לשלוח מכתב על ידי נכרי (סימן רמז ס"ק יח), ש"במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר".
המשנה ברורה כתב לגבי קשירה בשבת (סימן שיז ס"ק כה): "כל קשר שהוא עשוי לזמן ולא לתמידות ואפילו אם הוא קשר אמיץ יש להקל ע"י א"י לקשור ולהתיר אם הוא לצורך הרבה דהוי שבות דשבות". ולגבי טלטול בעלי חיים משמע במשנה ברורה (סימן שטז ס"ק לג) שמתיר איסור דרבנן גם בהפסד לא גדול.
המשנה ברורה כתב לגבי הדחת בשר לצורך חול כדי שלא ייפסד (סימן שכא ס"ק כא) שיש לאסור כאשר "אין הפסד כל כך". לגבי הכנת אוכל לחול המשנה ברורה (סימן שיט ס"ק סב) התיר על ידי נכרי "במקום פסידא". אבל במקום אחר, כשדיבר על הכנת אוכל לצורך חול (סימן רנד ס"ק מג), נראה שהתיר גם בלי חשש הפסד.
יש לדון אם נדון דידן נחשב צורך והפסד מספיק כדי להתיר אמירה לנכרי בדבר שאיסורו הוא מדרבנן לבד.
אלא שבמקרה שלנו, שבו מדובר מצד הכנה מיום טוב ראשון של ראש השנה לחברו, יש עוד סניפים להקל:
1) בפרי מגדים כותב (משבצות זהב סימן תק ס"ק ד): "ואני מסופק הא שבות דשבות על ידי עכו"ם דוקא לצורך מצווה או דוחק גדול מותר, היינו בשבות מלאכה דאסמכוה אקרא "לא יעשה" בצירי... הא טירחא יתירא ביום טוב י"ל עכו"ם שרי...". ואמנם שם (אשל אברהם ס"ק יג) הוסיף: "ומה שכתבתי בט"ז, עובדין דחול וטרחא שלא לצורך יום טוב אי שרי על ידי עכו"ם; מהא דאין מטילין גורלות בשבת ויום טוב אף על ידי עכו"ם, יש לעיין קצת". ובהמשך כתב (אשל אברהם ראש סימן תקג): "אפילו רק הכנה בעלמא, חיפוש ספר תורה מיום טוב לשבת, אסור... ונסתפקנו על ידי עכו"ם בדבר שאין מלאכה, יש לומר שרי". היינו, שנראה שנטייתו היא שבאיסור הכנה, שאינו דבר שאסור מצד דמיון לעשיית מלאכה, יהיה מותר על ידי נכרי. וכתב על זה המנחת יום טוב (על הקיצור שלחן ערוך סימן קא סעיף ב, ס"ק ח): "ובזה אפשר ללמד זכות קצת במה שראיתי נוהגין להקל להביא מים על ידי עכו"ם מיום טוב לחבירו". ובארחות חיים [כהנא] כתב על דברי הפרי מגדים באופן מוכרע יותר: "ואף שהוא כתב כמסופק כדרכו הטוב, מכל מקום מסתבר להקל".
2) סניף נוסף להקל בנדון דידן הוא הבנה אחת בשיטת הרמב"ם. הרמב"ם כתב (הלכות עירובין ח, ח): "המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב, אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות... מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים". המגיד משנה שם כתב שמנימוקו זה של הרמב"ם, "מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד", נראה שהוא סובר שבשני ימי ראש השנה, שהם "כיום אחד", אין צורך שיהיה העירוב "במקומו מצוי" בלילה השני. ועל זה השיג הראב"ד שם: "א"א טעה בזה שאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה אף על פי שהן קדושה אחת צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו, דלחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן". המגיד משנה כתב על דברי הראב"ד האלו: "ואני אומר לא טעה רבינו... אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת, לכל דבריהם הוא... בשני ימים טובים של ראש השנה פשיטא להו דקדושה אחת הן ואפילו לקולא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בספר קצר שלו וכ"כ ר' פנחס הלוי באזהרות שלו ועיקר".
המחבר כתב (או"ח תקג, א): "אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת או יום טוב ואפילו בשני ימים של ר"ה". לפי המגן אברהם (שם ס"ק א), דברי המחבר נכונים גם לפי הרמב"ם. שהרי הוא העיר שכאן המחבר אוסר הכנה אפילו מיום ראשון של ראש השנה לחברו, ובהלכות עירובין (תטז, ב) פסק כרמב"ם הנ"ל, ומשמע ששני ימי ראש השנה הם כיום אחד גם לקולא. המגן אברהם תירץ: "וי"ל דהא באמת ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום שני דמכין מי"ט לחול, אבל התם ממה נפשך אי אמרינן יום שני חול הוא אין צריך עירוב".
אבל בביאור הגר"א (שם אות ו) כתב על דברי המחבר: "...ולא אמרינן שהן קדושה אחת אלא לחומרא... וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ח מה"ע. אבל דעת הרמב"ם שם דאפי' לקולא קדושה אחת וכ' המכל מקום שכ"ד הרשב"א והר"פ". משמע שהבין שלפי הרמב"ם והרשב"א והרב פנחס הלוי, יש להקל גם בבישול מיום טוב ראשון של ראש השנה לשני.
הביאור הלכה כתב (שם ד"ה ואפילו): "...ועיין מ"א שכתב דדינא דשלחן ערוך אתיא אף אליבא דרמב"ם וסייעתו... דס"ל דשני ימים של ר"ה קדושה אחת הן אפי' לקולא ע"ש טעמו; ודעת הגר"א בביאורו דלהרמב"ם וסייעתו ישתנה זה הדין ע"ש. ולכאורה הלא יום ראשון של ראש השנה ודאי קודש מן התורה ואיך יהיה מותר לבשל בו לצורך יום טוב שני, ואפשר דס"ל לדעה זו דאף מיו"ט לחול נמי, כיון דלית ביה איסור דאורייתא מטעם הואיל ולהכי בראש השנה דקדושה אחת היא לשניהם מותר מיו"ט לחבירו, דהם אמרו והם אמרו. ולפי זה אף לדעה זו לא יהיה מותר רק אם יהיה ראוי להנות ממנו עוד באותו יום (דעל זה שייך הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וכו') ולאפוקי אם לא יגמר עד שקיעת החמה דיש בזה ספק דאורייתא גם לדעה זו אסור".
נמצא לדבריו, שלדעת הגר"א בביאור הרמב"ם אין איסור הכנה מהיום הראשון של ראש השנה לשני, משום שהם קדושה אחת. אלא שכשאין אפשרות ליהנות מהתבשיל ביום טוב ראשון (ולא שייך "הואיל") לא יתיר אלא באיסור דרבנן של הכנה ולא במלאכה גמורה האסורה באופן זה מן התורה (ואף שעשיית מלאכה על ידי גוי אינה אסורה מן התורה, מכל מקום כיוון שעל ידי יהודי היא אסורה מן התורה, גם על ידי גוי יש בה משום שבות, שכן רק באיסור שעיקרו מדרבנן אפשר לומר שהחשיבו את שני הימים לקדושה אחת לגביו, אבל במלאכה שאי אפשר לומר כך לגביה – לא מסתבר לומר שחז"ל תיקנו להחשיב את שני הימים לקדושה אחת לגבי עשייתה על ידי גוי).
ועל כן נראה שניתן להתיר חימום על ידי גוי במצב שלכם. אולם היתר זה הוא רק באמירה לנכרי באיסור הכנה דרבנן, היינו חימום בלבד של מאכלים מבושלים, ולא בבישול ממש.
12
י״גומכל מקום, אם יש צורך גדול ביותר שהוא בבחינת שעת הדחק ואין אפשרות לבשל גם ליום טוב שני מערב יום טוב, יש על מה לסמוך להתיר גם בישול על ידי גוי באחד משני אופנים: (א) שהבישול יסתיים זמן מה לפני השקיעה ועקרונית אפשר יהיה לאכול ממנו אז, גם אם בפועל לא יאכלו ממנו7שכן אז שייך "הואיל" ונמצא שיש היתר בדבר לסברת הגר"א בדעת הרמב"ם (כמו שהתבאר בהערה הקודמת), וכיוון שמדובר בשעת הדחק ובאיסור דרבנן, יש מקום לסמוך במצב כזה גם על דעת יחיד.;
13
י״ד(ב) שהבישול יתחיל לאחר השקיעה (בבין השמשות)8שהרי אז נעשה הבישול כולו בבין השמשות, שהוא ספק לילה, ומבואר בשלחן ערוך (או"ח רסא, א; שז, כב; שמב, א) שמותר לומר לגוי לעשות מלאה בבין השמשות לצורך מצווה או שהוא טרוד ונחפז.
אכן המגן אברהם (בסימן שמב) הסתפק שמא לא נאמר היתר זה אלא בבין השמשות שבכניסת שבת ולא בזה שבמוצאי שבת (או יום טוב) כבנדוננו. והתוספת שבת (סימן שז ס"ק מט) הוכיח מהתוספות שאין לחלק והציע לפרש שספקו של המגן אברהם תלוי במחלוקת רש"י ותוספות, אלא שאחר כך פקפק בראייתו מהתוספות ולעומת זה הביא בשם בנו ראיה מדברי רש"י במקום אחר שאין לחלק בין ערב שבת למוצאי שבת, וצידד שמכל מקום מהרמב"ם אפשר שיש ללמוד שאכן יש לחלק בזה. ובסימן שמב (ס"ק א) שב וכתב בקצרה שמהתוספות מוכח שאין לחלק וציין למה שכתב בשם בנו שיש להוכיח כך גם מרש"י. ובמחצית השקל (בסימן שמב) האריך בתליית ספק זה במחלוקות ראשונים.
גם הפרי מגדים (אשל אברהם סימן שמב) והבגדי ישע (שם) צידדו להוכיח מהתוספות שאין לחלק ושייתכן שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות. והחיד"א (ברכי יוסף שם ס"ק ב) הביא בשם "קדוש אחד" שהוכיח מהרשב"א שאין לחלק בזה, והוסיף (במחזיק ברכה שם ס"ק ב) שכן הוכיח שער המלך מהרשב"א ומהתוספות – כמו שהוכיח התוספת שבת מהתוספות, והביא מדברי התוספת שבת הנ"ל ועוד הביא בשם ספר נתיב חיים לבעל קרבן נתנאל שפירש את כפל הלשון במשנה בשבת "ספק חשכה ספק אינה חשכה" שמשמעותו השוואת ערב שבת, שבה צד האיסור הוא מצד "ספק חשכה", למוצאי שבת, שבו צד האיסור הוא מצד "ספק אינה חשכה".
ובחיי אדם (הלכות שבת כלל ח סעיף ח) צידד לחלק בין ערב שבת למוצאי שבת (וכתב כן בשם המגן אברהם, אף שהמגן אברהם עצמו לא הכריע כך אלא הסתפק בדבר, ואמנם החיי אדם ציין גם לדברי המגן אברהם בסימן שפו ס"ק יג ובסימן תקסו ס"ק א [למעשה בפתיחה שלפני ס"ק א], ששם המגן אברהם חילק בין כניסת היום ליציאתו לענין בין השמשות, אלא שההקשר שם שונה ואין ראיה ממנו לנדון של "שבות" בכלל ו"אמירה לגוי" בפרט בבין השמשות, ולכאורה נראה שזהו עצם הספק שהסתפק המגן אברהם אם לדמות נידונים אלה זה לזה או לא, שהרי ציין בעצמו לסימן שפו ולסימן תקסו וכתב כמסתפק אם הוא הדין כאן).
ולעומתו השלחן ערוך הרב (סימן שמב סעיף א) הביא את ספקו של המגן אברהם וסיים "ויש להקל", וכן הכריעו הבית מאיר (שם, וביאר שם שיש לחלק בין נדון זה לנדונים שבסימן שפו ובסימן תקסו, ושלא כחיי אדם), הערוך השולחן (שם סעיף ד) והמשנה ברורה (שם ס"ק ב ובביאור הלכה שם ד"ה בין). ואמנם הבית מאיר (שם), ובעקבותיו המשנה ברורה (שם), צידדו שייתכן שאין אנו בקיאים מתי מתחיל בין השמשות, שעד אז הוא ודאי יום, אך המעיין בבית מאיר יראה שכוונתו לפי הפוסקים כדעת רבנו תם, שבין השמשות אינו מתחיל בשקיעה הנראית לעינינו אלא ב"שקיעה שנייה", וממילא יוצא שלמנהגנו, שנוקטים מעיקר הדין כדעת הגאונים (וכמו שהוכיח הגר"א), שבין השמשות מתחיל בשקיעה, יהיה הדין גם למעשה שאפשר להקל באמירה לגוי בבין השמשות של מוצאי שבת, מהשקיעה ואילך.
תוצאת האמור היא שרוב הפוסקים (ולמעשה רק החיי אדם מחמיר והמגן אברהם מסתפק וכן המנורה הטהורה [מייזלש, סימן שמב קני המנורה ס"ק א] שחלק על התוספת שבת וסבר שאין לפשוט את הספק מדברי התוספות, ונוסף להם ראו גם בחמד משה שם ס"ק א שתמה מה מקום לספק זה – הלוא בערב שבת ההיתר הוא משום צורך שבת ובמוצאי שבת אין זה שייך, אלא שברור – כך כתב במנורה הטהורה שם – שאין זה נוגע אלא להיתר מצד "צורך שבת" ולא להיתר מצד "צורך מצווה" או צורך גדול אחר, ואולי דעת החמד משה שאין היתר אף בערב שבת אלא לצורך שבת וכדעת האליהו רבה רעו, יב, אבל רוב הפוסקים לא נקטו כך) סוברים שאפשר להקל באמירה לגוי לצורך מצווה או צורך גדול אחר (וכהגדרת השלחן ערוך לצורך דבר שהאדם טרוד ונחפז בגינו) גם בבין השמשות של מוצאי שבת.
וכיוון שזו דעת רוב הפוסקים, ודאי שכך יש לפסוק למעשה, ומה גם שמדובר באיסור דרבנן שיש לנקוט בו מעיקר הדין "הלכה כדברי המקל" אפילו במחלוקת שקולה.. אולם בכל אופן, אין להתיר בישול על ידי גוי אם הבישול יתחיל לפני השקיעה ויימשך עד אליה או לאחריה.
אכן המגן אברהם (בסימן שמב) הסתפק שמא לא נאמר היתר זה אלא בבין השמשות שבכניסת שבת ולא בזה שבמוצאי שבת (או יום טוב) כבנדוננו. והתוספת שבת (סימן שז ס"ק מט) הוכיח מהתוספות שאין לחלק והציע לפרש שספקו של המגן אברהם תלוי במחלוקת רש"י ותוספות, אלא שאחר כך פקפק בראייתו מהתוספות ולעומת זה הביא בשם בנו ראיה מדברי רש"י במקום אחר שאין לחלק בין ערב שבת למוצאי שבת, וצידד שמכל מקום מהרמב"ם אפשר שיש ללמוד שאכן יש לחלק בזה. ובסימן שמב (ס"ק א) שב וכתב בקצרה שמהתוספות מוכח שאין לחלק וציין למה שכתב בשם בנו שיש להוכיח כך גם מרש"י. ובמחצית השקל (בסימן שמב) האריך בתליית ספק זה במחלוקות ראשונים.
גם הפרי מגדים (אשל אברהם סימן שמב) והבגדי ישע (שם) צידדו להוכיח מהתוספות שאין לחלק ושייתכן שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות. והחיד"א (ברכי יוסף שם ס"ק ב) הביא בשם "קדוש אחד" שהוכיח מהרשב"א שאין לחלק בזה, והוסיף (במחזיק ברכה שם ס"ק ב) שכן הוכיח שער המלך מהרשב"א ומהתוספות – כמו שהוכיח התוספת שבת מהתוספות, והביא מדברי התוספת שבת הנ"ל ועוד הביא בשם ספר נתיב חיים לבעל קרבן נתנאל שפירש את כפל הלשון במשנה בשבת "ספק חשכה ספק אינה חשכה" שמשמעותו השוואת ערב שבת, שבה צד האיסור הוא מצד "ספק חשכה", למוצאי שבת, שבו צד האיסור הוא מצד "ספק אינה חשכה".
ובחיי אדם (הלכות שבת כלל ח סעיף ח) צידד לחלק בין ערב שבת למוצאי שבת (וכתב כן בשם המגן אברהם, אף שהמגן אברהם עצמו לא הכריע כך אלא הסתפק בדבר, ואמנם החיי אדם ציין גם לדברי המגן אברהם בסימן שפו ס"ק יג ובסימן תקסו ס"ק א [למעשה בפתיחה שלפני ס"ק א], ששם המגן אברהם חילק בין כניסת היום ליציאתו לענין בין השמשות, אלא שההקשר שם שונה ואין ראיה ממנו לנדון של "שבות" בכלל ו"אמירה לגוי" בפרט בבין השמשות, ולכאורה נראה שזהו עצם הספק שהסתפק המגן אברהם אם לדמות נידונים אלה זה לזה או לא, שהרי ציין בעצמו לסימן שפו ולסימן תקסו וכתב כמסתפק אם הוא הדין כאן).
ולעומתו השלחן ערוך הרב (סימן שמב סעיף א) הביא את ספקו של המגן אברהם וסיים "ויש להקל", וכן הכריעו הבית מאיר (שם, וביאר שם שיש לחלק בין נדון זה לנדונים שבסימן שפו ובסימן תקסו, ושלא כחיי אדם), הערוך השולחן (שם סעיף ד) והמשנה ברורה (שם ס"ק ב ובביאור הלכה שם ד"ה בין). ואמנם הבית מאיר (שם), ובעקבותיו המשנה ברורה (שם), צידדו שייתכן שאין אנו בקיאים מתי מתחיל בין השמשות, שעד אז הוא ודאי יום, אך המעיין בבית מאיר יראה שכוונתו לפי הפוסקים כדעת רבנו תם, שבין השמשות אינו מתחיל בשקיעה הנראית לעינינו אלא ב"שקיעה שנייה", וממילא יוצא שלמנהגנו, שנוקטים מעיקר הדין כדעת הגאונים (וכמו שהוכיח הגר"א), שבין השמשות מתחיל בשקיעה, יהיה הדין גם למעשה שאפשר להקל באמירה לגוי בבין השמשות של מוצאי שבת, מהשקיעה ואילך.
תוצאת האמור היא שרוב הפוסקים (ולמעשה רק החיי אדם מחמיר והמגן אברהם מסתפק וכן המנורה הטהורה [מייזלש, סימן שמב קני המנורה ס"ק א] שחלק על התוספת שבת וסבר שאין לפשוט את הספק מדברי התוספות, ונוסף להם ראו גם בחמד משה שם ס"ק א שתמה מה מקום לספק זה – הלוא בערב שבת ההיתר הוא משום צורך שבת ובמוצאי שבת אין זה שייך, אלא שברור – כך כתב במנורה הטהורה שם – שאין זה נוגע אלא להיתר מצד "צורך שבת" ולא להיתר מצד "צורך מצווה" או צורך גדול אחר, ואולי דעת החמד משה שאין היתר אף בערב שבת אלא לצורך שבת וכדעת האליהו רבה רעו, יב, אבל רוב הפוסקים לא נקטו כך) סוברים שאפשר להקל באמירה לגוי לצורך מצווה או צורך גדול אחר (וכהגדרת השלחן ערוך לצורך דבר שהאדם טרוד ונחפז בגינו) גם בבין השמשות של מוצאי שבת.
וכיוון שזו דעת רוב הפוסקים, ודאי שכך יש לפסוק למעשה, ומה גם שמדובר באיסור דרבנן שיש לנקוט בו מעיקר הדין "הלכה כדברי המקל" אפילו במחלוקת שקולה.. אולם בכל אופן, אין להתיר בישול על ידי גוי אם הבישול יתחיל לפני השקיעה ויימשך עד אליה או לאחריה.
14
ט״ובכל מקרה, בבישול על ידי גוי יש להקפיד כמובן על הלכות בישולי גויים, ומאחר שאי אפשר שיהודי ישתתף בבישול עצמו, ההיתר יהיה רק לנוהגים כרמ"א, שדי בהדלקת האש על ידי יהודי ובאופן שהגוי יבשל על אש שהדליק היהודי מערב יום טוב או ביום טוב לצורך בישול המותר (היינו לצורך בישול ליום טוב זה עצמו), ולנוהגים כדעת השלחן ערוך, שהדלקת האש בידי יהודי אינה מתירה בישולי גויים, יהיה ההיתר רק במאכלים שאין בהם משום בישולי גויים כלל9מחלוקת השלחן ערוך והרמ"א – ראו יו"ד קיג, ז. לענין סוגי מאכלים שיש או שאין בהם משום בישולי גויים, ראו שם, א..
15
