שו"ת במראה הבזק חלק עשירי ל״דB'Mareh HaBazak Volume X 34
א׳קליפורניה ארה"ב California USA
1
ב׳שבט תשע"ט
2
ג׳לד. כשרות בשר מתורבת
3
ד׳שאלה:
מה מעמדו של בשר מתורבת?1המונח בשר מתורבת (הנקרא גם בשר מעבדה, בשר מבוסס תאים או שמות אחרים) מתייחס לבשר שמיוצר באמצעות טכנולוגיה חדשה המבוססת על הפקת תאי גזע מבהמה חיה וגידולם לחתיכות בשר בתנאי מעבדה, על ידי תרבית תאים והנדסת רקמות.
נושא זה עלה לכותרות בשנת 2013, כשפרופסור מארק פוסט, מדען מהולנד, הצליח לייצר את ההמבורגר הראשון בעולם מתאי גזע. עלות המנה הייתה יותר מ-300,000 דולר, ומאז מחקר זה התפתח מאוד. עשרות חברות בארץ ובעולם עמלות על פיתוח מוצר שיהיה זהה לבשר מבחינת הטעם והמרקם ותחרותי מבחינת המחיר. יש מקומות בעולם שבהם מוצרים כאלו כבר נכנסו לשוק המזון, ולפי הערכות של העוסקים בתחום, בעוד שנים ספורות יהיה מדובר במוצר נפוץ.
תיאור התהליך: בשלב ראשון מוציאים תאים מפרה חיה באמצעות ביופסיה (באופן תאורטי ניתן להוציא את התאים מפרה שכבר נשחטה, אולם החוקרים עדיין לא עשו זאת). מדובר בתאי לוויין שריריים (Myosatellite Cells), שהם התאים האחראים על ריפויו ושיקומו של השריר. המיוחד בתאים אלה (שעתידים להתפתח לסיבי שריר רגילים) הוא שהם תאי גזע בוגרים בעלי יכולת התרבות גדולה מאוד. לאחר הוצאת התאים ההתחלתיים – להלן: התאים המקוריים – יש צורך לגרום להם להתרבות לכמות גדולה מאוד של תאים על ידי הכנסתם לנוזל המכיל בתוכו את חומרי ההזנה שלהם התאים זקוקים (להלן: מצע הגידול או המצע). לאחר שיש כמות מספיקה של תאים, מחליפים את הנוזל. התאים מפסיקים להתרבות ומתחילים להתחבר זה לזה וליצור סיבי שריר. בסופו של התהליך סיבים אלה נטחנים יחד, מוסיפים להם חומרי טעם וצבע ומקבלים סוג של המבורגר – להלן: התוצר. מבחינה ביולוגית, התאים שמתקבלים בסוף התהליך זהים לחלוטין לתאי שריר הנמצאים בפרה חיה.
חשוב לציין שנכון להיום (תשפ"ג-2023) עדיין מדובר בטכנולוגיה בפיתוח וחברות שונות נוקטות בשיטות שונות לייצור הבשר המתורבת. לא זו אף זו: חלק מהתהליכים נשמרים בסוד כמוס מסיבות ברורות. המעמד ההלכתי של המוצר הסופי ייקבע רק על פי הבנה מלאה של התהליך המדעי, וייתכן ששינויים בתהליך הפקת התאים ודרכי ייצור הבשר בין החברות שונות ישפיעו גם על הכשרות של המוצר הסופי.
נכון להיום, ארבע השיטות המרכזיות להפקת תאי הגזע הן על ידי (1) שימוש בתאי גזע בוגרים, שלא עברו שינוי (הכוללים תאי לוויין שריריים, רקמות חיבור, ותאים פרה-אדיפוציטים); (2) שימוש בתאי גזע בוגרים שעברו שינוים גנטיים יזומים שיאפשר להם להשתכפל ללא גבול ("Immortalization"); (3) שימוש בתאי גזע בוגרים שעברו שינוים גנטיים ספונטניים שיאפשר להם להשתכפל ללא גבול; (4) שימוש בתאי גזע שעדיין לא עברו התמיינות, כולל תאי גזע עובריים, ותאי גזע פלוריפוטנטים. לגבי שיטה זו נכתבו כמה תשובות ומאמרים הלכתיים, וביניהן מאמר של הרב אברהם סתיו ("'בשר מתורבת' המופק מביצית מופרית", תחומין מב) ותשובה של הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו (פורסמה בטבת תשפ"ג).
אמנם אופן ההפקה של תאי הגזע המקוריים יכול להשפיע על כשרותם של תאים אלו, וכל שיטה ושיטה זוקקת התייחסות הלכתית נפרדת. אך כפי שכתבנו למעלה, תשובה זו תעסוק בליבת הנושא: מה המעמד העקרוני של בשר מתורבת שהתאים המקוריים שלו נלקחו מבשר כשר או של בשר אסור. בתשובה זו נעסוק בעיקר בשאלה איך תהליכי הגידול משפיעים על התוצר הסופי, בין אם בשלבים הראשוניים הוגדרו התאים ככשרים או כלא כשרים, כבשריים או כפרווה. האם הוא נידון כבשר, והאם יש לו את אותם דינים של התאים המקוריים שמהם נלקח הבשר (כגון, בשר מן החי, נבלה, חזיר וכו')?2חלק גדול מהמקורות העוסקים בשאלה זו רוכזו וסוכמו בנייר עמדה מס' 1 של "מדע תורתך – בית מדרש ומכון מחקר לטכנולוגיה עתידית" על יד מכון לב.
מה מעמדו של בשר מתורבת?1המונח בשר מתורבת (הנקרא גם בשר מעבדה, בשר מבוסס תאים או שמות אחרים) מתייחס לבשר שמיוצר באמצעות טכנולוגיה חדשה המבוססת על הפקת תאי גזע מבהמה חיה וגידולם לחתיכות בשר בתנאי מעבדה, על ידי תרבית תאים והנדסת רקמות.
נושא זה עלה לכותרות בשנת 2013, כשפרופסור מארק פוסט, מדען מהולנד, הצליח לייצר את ההמבורגר הראשון בעולם מתאי גזע. עלות המנה הייתה יותר מ-300,000 דולר, ומאז מחקר זה התפתח מאוד. עשרות חברות בארץ ובעולם עמלות על פיתוח מוצר שיהיה זהה לבשר מבחינת הטעם והמרקם ותחרותי מבחינת המחיר. יש מקומות בעולם שבהם מוצרים כאלו כבר נכנסו לשוק המזון, ולפי הערכות של העוסקים בתחום, בעוד שנים ספורות יהיה מדובר במוצר נפוץ.
תיאור התהליך: בשלב ראשון מוציאים תאים מפרה חיה באמצעות ביופסיה (באופן תאורטי ניתן להוציא את התאים מפרה שכבר נשחטה, אולם החוקרים עדיין לא עשו זאת). מדובר בתאי לוויין שריריים (Myosatellite Cells), שהם התאים האחראים על ריפויו ושיקומו של השריר. המיוחד בתאים אלה (שעתידים להתפתח לסיבי שריר רגילים) הוא שהם תאי גזע בוגרים בעלי יכולת התרבות גדולה מאוד. לאחר הוצאת התאים ההתחלתיים – להלן: התאים המקוריים – יש צורך לגרום להם להתרבות לכמות גדולה מאוד של תאים על ידי הכנסתם לנוזל המכיל בתוכו את חומרי ההזנה שלהם התאים זקוקים (להלן: מצע הגידול או המצע). לאחר שיש כמות מספיקה של תאים, מחליפים את הנוזל. התאים מפסיקים להתרבות ומתחילים להתחבר זה לזה וליצור סיבי שריר. בסופו של התהליך סיבים אלה נטחנים יחד, מוסיפים להם חומרי טעם וצבע ומקבלים סוג של המבורגר – להלן: התוצר. מבחינה ביולוגית, התאים שמתקבלים בסוף התהליך זהים לחלוטין לתאי שריר הנמצאים בפרה חיה.
חשוב לציין שנכון להיום (תשפ"ג-2023) עדיין מדובר בטכנולוגיה בפיתוח וחברות שונות נוקטות בשיטות שונות לייצור הבשר המתורבת. לא זו אף זו: חלק מהתהליכים נשמרים בסוד כמוס מסיבות ברורות. המעמד ההלכתי של המוצר הסופי ייקבע רק על פי הבנה מלאה של התהליך המדעי, וייתכן ששינויים בתהליך הפקת התאים ודרכי ייצור הבשר בין החברות שונות ישפיעו גם על הכשרות של המוצר הסופי.
נכון להיום, ארבע השיטות המרכזיות להפקת תאי הגזע הן על ידי (1) שימוש בתאי גזע בוגרים, שלא עברו שינוי (הכוללים תאי לוויין שריריים, רקמות חיבור, ותאים פרה-אדיפוציטים); (2) שימוש בתאי גזע בוגרים שעברו שינוים גנטיים יזומים שיאפשר להם להשתכפל ללא גבול ("Immortalization"); (3) שימוש בתאי גזע בוגרים שעברו שינוים גנטיים ספונטניים שיאפשר להם להשתכפל ללא גבול; (4) שימוש בתאי גזע שעדיין לא עברו התמיינות, כולל תאי גזע עובריים, ותאי גזע פלוריפוטנטים. לגבי שיטה זו נכתבו כמה תשובות ומאמרים הלכתיים, וביניהן מאמר של הרב אברהם סתיו ("'בשר מתורבת' המופק מביצית מופרית", תחומין מב) ותשובה של הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו (פורסמה בטבת תשפ"ג).
אמנם אופן ההפקה של תאי הגזע המקוריים יכול להשפיע על כשרותם של תאים אלו, וכל שיטה ושיטה זוקקת התייחסות הלכתית נפרדת. אך כפי שכתבנו למעלה, תשובה זו תעסוק בליבת הנושא: מה המעמד העקרוני של בשר מתורבת שהתאים המקוריים שלו נלקחו מבשר כשר או של בשר אסור. בתשובה זו נעסוק בעיקר בשאלה איך תהליכי הגידול משפיעים על התוצר הסופי, בין אם בשלבים הראשוניים הוגדרו התאים ככשרים או כלא כשרים, כבשריים או כפרווה. האם הוא נידון כבשר, והאם יש לו את אותם דינים של התאים המקוריים שמהם נלקח הבשר (כגון, בשר מן החי, נבלה, חזיר וכו')?2חלק גדול מהמקורות העוסקים בשאלה זו רוכזו וסוכמו בנייר עמדה מס' 1 של "מדע תורתך – בית מדרש ומכון מחקר לטכנולוגיה עתידית" על יד מכון לב.
4
ה׳תשובה:
ליכולת לייצר בשר מתורבת יש השלכות עצומות על חיינו כיהודים, ועל חייה של האנושות כולה. ההיתר לאכילת בשר באמצעות נטילת חיים של בעל חי התחדשה רק לאחר המבול3בראשית ט, ג; סנהדרין נט ע"ב "אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... וכשבאו בני נח התיר להם".. שאלות מוסריות הכרוכות באיסור צער בעלי חיים, מלוות אותנו כיהודים וכבני אדם. איסור אבר מן החי שכלול בשבע מצוות בני נח קשור גם הוא בטבורו לאיסור זה ולאיסור האכזריות בכלל4ספר החינוך מצווה תנב: "ובאמת שאין אכזריות גדולה בעולם ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו". לדעת בעל ספר החינוך, גם המצווה לשחוט בסכין בדוק והמצווה שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו נועדו גם כדי לצמצם צער בעלי חיים (שם מצווה תנא ומצווה תקנ). וראה מקורות נוספים בענין צער בעלי חיים במראה הבזק חלק ב תשובה נט.. גם איסור בל תשחית5דברים כ, יט; ספר החינוך מצווה תקכט. שמשמעותו האיסור לפגוע ללא תכלית בעולם הנפלא שברא הקב"ה מתחבר ישירות לאפשרות לקבל בשר ללא פגיעה באקולוגיה. אם נצליח מעשית והלכתית לייצר בשר מתורבת שגם מדרבנן יוגדר פרווה, תהיה לכך השפעה עצומה על המטבח היהודי ומנהגי ההפרדה ההלכתיים שמאפיינים כל מטבח יהודי כשר. גם שינוי זה יחייב דיון הלכתי ובדיקה האם בפועל פסק ההלכה אינו מוביל לפריצה של גדרי הכשרות.
ליכולת לייצר בשר מתורבת יש השלכות עצומות על חיינו כיהודים, ועל חייה של האנושות כולה. ההיתר לאכילת בשר באמצעות נטילת חיים של בעל חי התחדשה רק לאחר המבול3בראשית ט, ג; סנהדרין נט ע"ב "אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... וכשבאו בני נח התיר להם".. שאלות מוסריות הכרוכות באיסור צער בעלי חיים, מלוות אותנו כיהודים וכבני אדם. איסור אבר מן החי שכלול בשבע מצוות בני נח קשור גם הוא בטבורו לאיסור זה ולאיסור האכזריות בכלל4ספר החינוך מצווה תנב: "ובאמת שאין אכזריות גדולה בעולם ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו". לדעת בעל ספר החינוך, גם המצווה לשחוט בסכין בדוק והמצווה שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו נועדו גם כדי לצמצם צער בעלי חיים (שם מצווה תנא ומצווה תקנ). וראה מקורות נוספים בענין צער בעלי חיים במראה הבזק חלק ב תשובה נט.. גם איסור בל תשחית5דברים כ, יט; ספר החינוך מצווה תקכט. שמשמעותו האיסור לפגוע ללא תכלית בעולם הנפלא שברא הקב"ה מתחבר ישירות לאפשרות לקבל בשר ללא פגיעה באקולוגיה. אם נצליח מעשית והלכתית לייצר בשר מתורבת שגם מדרבנן יוגדר פרווה, תהיה לכך השפעה עצומה על המטבח היהודי ומנהגי ההפרדה ההלכתיים שמאפיינים כל מטבח יהודי כשר. גם שינוי זה יחייב דיון הלכתי ובדיקה האם בפועל פסק ההלכה אינו מוביל לפריצה של גדרי הכשרות.
5
ו׳תשובה זו תעסוק בליבת הנושא: מה המעמד העקרוני של בשר מתורבת, שהתאים המקוריים שלו נלקחו מבשר כשר או של בשר אסור. לא נעסוק כאן בשאלות אחרות, כגון איסור מפני מראית עין; ביטול איסורים לכתחילה; כשרות המצע שעליו גדלים התאים ועוד. יש מקום לבירור נוסף בשאלה האם די בכך שתאים שגדלו מתאים אחרים כדי שיוגדרו בשר, או שכבשר יחשב רק מה שגדל כחלק מגוף של בהמה. בתשובה זו גם לא נערך דיון אילו תאים נחשבים מגוף הבהמה ואסורים מדין בשר מן החי; ואם בשר שיגודל מהם לא ייחשב כבשר מבחינה הלכתית. לכן תשובה זו הינה החלק הראשון של התשובות שיעסקו בנושא חשוב זה.
6
ז׳בנדון דידן יש חשיבות לתאים המקוריים, אף שהם בגודל מיקרוסקופי6במאמרו בתחומין לד, "בשר מתאי גזע", כתב הרב צבי רייזמן ביחס לתא המקורי ש"מאחר שהוא אינו נראה כלל לעין האדם, אין בו כל איסור". המקור לסברה זו הוא מדברי הפוסקים שחיידקים ויצורים מיקרוסקופיים אחרים אינם אסורים באכילה על פי הכלל "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", וכפי שנפסק בערוך השולחן (יו"ד סימן פד ס"ק לו) ועוד.
אולם, יש מקום גדול לחלק בין דין זה למקרה דנן: אין איסור לאכול חיידקים וכדו', כי מדובר בדבר שהאדם לא רואה, לא מודע אליו ברוב המקרים וגם לא מעוניין בו. בבשר מתורבת אין המצב כן. מדובר בתאים שנלקחו בכוונה על מנת להרבות אותם ולייצר בשר הזהה לשריר בהמה שממנה התאים הופקו. כשמדובר בהפקה מכוונת, גם לא שייכת הסברה "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", שמשמעה שאין התורה אוסרת על האדם את שאינו יכול להימנע ממנו. בדומה לזה כתב הרב יעקב אריאל בתגובתו למאמרו של הרב רייזמן, בתחומין לה, שההתייחסות הממוקדת לתא המקורי והפיכתו לדבר מוחשי מתייחסת אליו כדבר חשוב ומשמעותי, ובסופו של דבר נוצר מהדבר הסמוי לעין דבר הניכר לעין.
מקורו לסברה זו מצאנו בדברי הגרש"ז אויערבאך, שכתב לגבי הנדסה גנטית בצמחים: "כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים" (מנחת שלמה תנינא [ב-ג] סימן ק אות ז).
חילוק נוסף, שאף עליו עמד הרב אריאל בתגובה נוספת (תחומין לו), הוא שכשאנו דנים על יצור מיקרוסקופי (כגון חיידק), משמעות סברת "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" היא שהתורה מעולם לא אסרה יצורים אלה, ואין בכלל הגדרת "שרצים" וכדומה. אולם כאן אין אנו דנים ביצור מיקרוסקופי אלא בחלקיק מיקרוסקופי שאותו הוציאו מתוך יצור גדול שאינו כשר. כאן ודאי אי אפשר לומר שמעולם לא נאסר חלקיק זה, שהרי כחלק מהיצור הגדול ודאי נאסר (וכעין סברת "חזי לאצטרופי", שנאמרה בהקשר לדין חצי שיעור אסור מן התורה, שהחצי – ובעניננו החלקיק הקטן – הוא חלק מהשלם כולו, ואם היה מותר, הרי שגם רבים כמותו יחדיו – אף השלם כולו – היו מותרים, והרי לא כך הדבר: השלם נאסר, ומכאן שגם חלקו אסור [עיין יד המלך הלכות חמץ א, ו, ואמרי בינה בשר בחלב סי' ב ועוד בביאור דין 'חצי שיעור']).
אמנם עדיין יש מקום לסברת "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" בפני עצמה (הרב רייזמן השווה את נדון דידן גם לדברי הגרש"ז אויערבאך בענין בטלותו של חמץ שהושלך למימי הכינרת, שם בדומה לנדוננו מדובר בחלק משלם שנאסר), אולם בהקשר זה ודאי שיש לחלק כאמור בין חלקיק איסור שנתערב בהיתר מבלי שנראה אותו ומבלי שנרצה בו, לבין נטילה מכוונת של חלקיק כזה ושימוש בו.. וכן, ייתכן שיש חשיבות לכשרותם גם אם טעמם פגום7השלחן ערוך (יו"ד קג, א-ב) פסק כי דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו, ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, אלא די בכך שהוא פוגם את טעמו של הדבר שבו הוא התערב. וכן אין צורך שיפגום את המאכל שבו הוא התערב לגמרי, אלא די שהוא פוגם אותו קצת, באופן שאם יאכל אותו אדם לא תתווסף לו הנאה באכילת האיסור. ברם, כל זה בדבר שפוגם מתחילה ועד סוף, אך אם השביח ולבסוף פגם, או פגם ולבסוף השביח – אסור.
יש להוסיף שכאשר מדובר באיסור שטעמו אינו טוב, אך אינו פגום – הוא אוסר בתערובת, ולא נאמר היתר אלא כאשר הוא פוגם את התערובת (ש"ך שם ס"ק ב). ואם לא ידוע אם טעמו של מאכל הוא לשבח או לפגם, אין להקל ולהחשיב זאת ספק (ולהקל באיסורי דרבנן). משום שספק זה נחשב חסרון ידיעה, שאינו מוגדר כספק. כך כתב בדרכי תשובה (יו"ד סימן פז ס"ק ד) בשם חכמת אדם: "אם ידעינן מה שהיה האיסור [שנפל לתבשיל], רק שאין יודעין אם דבר זה פוגם או משביח – אין להקל, דהא הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא נקרא ספק, ואף בדרבנן אסור".
עוד כתב בחוות דעת (שם ס"ק א) שיש להבחין בין שני סוגי היתר בטעם לפגם: היתר מצד שלא כדרך הנאתו, שהוא היתר בגברא; ונבלה שאינה ראויה לגר, שהוא היתר בחפצא: כאשר המאכל נפגם ונסרח מעצמו, הרי החפצא של האיסור נעשה מותר, ולכן גם אם המאכל יחזור וייעשה ראוי למאכל – איסורו לא יחזור עליו, "דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו" (היתר זה קיים גם בדברים שאסורים גם שלא כדרך הנאתם, כגון כלאי הכרם ובשר וחלב). ואילו במקרה שהמאכל עצמו לא נסרח, אלא שכעת אינו ראוי כל כך למאכל, כגון "שאכלו חי, או שעירב בתוכה דבר מה, או אכילה גסה", אז ההיתר מצד שמי שאוכל את האיסור אינו אוכלו בדרך הנאתו. ולכן "אם חזר ותיקנו להאיסור, כגון שבישל או שנטל הדבר מר מתוכו או שמתקו בדבר הממתק – חזר לאיסורו, דלא נתבטל שם חלב במה שהוא חי או במה שנתן לתוכו הדבר מר" (במקרה כזה, על בשר וחלב או כלאי הכרם יהיה איסור גם לפני שנתקנו ונעשה טעמם לשבח, שהרי לוקים עליהם גם שלא כדרך הנאתם).
כאשר המאכל נסרח לגמרי, ש"נעשה כעפרא", נוכל להתירו רק אם אינו עומד לכך. אבל כאשר עומד לכך – אסור. כמו שפת שעיפשה אסורה בפסח אף שנפסלה ממאכל אדם, "משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, וכל שעדיין ראוי לאוכל או לתקן בו אוכלים אחרים ועומד לכך, אסור מדאורייתא" (חוות דעת שם, על פי דברי הר"ן פסחים יג ע"ב ד"ה ת"ר).
במקרה של בשר מתורבת, כאשר נלקחת כמות זערורית של חומר, יש לברר היטב אם אותו חומר נותן טעם לפגם מתחילת ברייתו. ואם כבר מתחילת הפקתו הוא נותן טעם לפגם מצד עצמו, נראה שגם אם אחר כך יהפוך טעמו לשבח – לא נגדיר אותו כאיסור (כפי שנפרט בהמשך, ייתכן שגידוליו עדיין ייחשבו כבשר).
עוד נראה שאם בתהליך הגידול התאים נפסלו לגמרי ממאכל אדם נוכל להתירם, ולא יוגדרו "דבר העומד לכך" רק משום שמתחילה נלקטו כדי לגדל מהם בשר מתורבת, משום שרוב הבשר אינו מיועד להפקת תאי גזע לבשר מתורבת, אלא רובו עומד למאכל כמות שהוא (בדומה לזה כתב הרב שטרנבוך בענין בשר שמפיקים ממנו אנזימים להעמדת חלב לגבינה, "שבשר אינו עומד לשימוש באנזימים, רק לאכול כדרכו, ורק אחד מיני אלפים נהגו להשתמש בכך למטרת האנזימים" ("כשרות 'אנזימים' המצוי היום במאכלים", אור ישראל [מאנסי] יט, תש"ס עמ' כג).
יש שביקשו להשוות את דין הבשר המתורבת לדין הג'לטין. לדעת הרב רייזמן (תחומין לד, הוזכר לעיל בהערה 3), דין בשר מתורבת יהיה קל מדין הג'לטין, כי אף שבג'לטין יש פוסקים שאסרו שימוש בג'לטין שהופק מעצמות טרפות ונבלות, טעמם הוא שהחומר המופק מהעצמות חזר להיות ראוי למאכל. בעוד שבבשר מתורבת התאים המקוריים לעולם לא יחזרו להיות ראויים למאכל. אלא שדבריו צריכים ראיה: ראשית, לא ברור שטעמם של התאים נפגם באיזשהו שלב משלבי הייצור, שהרי כאמור אין די בכך שהמאכל אינו נותן טעם לשבח, אלא שצריך שיהיה נותן טעם לפגם. וכן, אם הטעם הפגום הוא בגלל שמערבבים את התאים בחומרים כימיים למיניהם, אז זהו טעם לפגם שחוזר לשבח. וכן, העובדה שהתאים המקוריים הם בגודל מיקרוסקופי אינה נותנת להם הגדרה של אינו ראוי למאכל, שהרי זו הגדרה שענינה איכות המאכל ולא כמותו..
אולם, יש מקום גדול לחלק בין דין זה למקרה דנן: אין איסור לאכול חיידקים וכדו', כי מדובר בדבר שהאדם לא רואה, לא מודע אליו ברוב המקרים וגם לא מעוניין בו. בבשר מתורבת אין המצב כן. מדובר בתאים שנלקחו בכוונה על מנת להרבות אותם ולייצר בשר הזהה לשריר בהמה שממנה התאים הופקו. כשמדובר בהפקה מכוונת, גם לא שייכת הסברה "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", שמשמעה שאין התורה אוסרת על האדם את שאינו יכול להימנע ממנו. בדומה לזה כתב הרב יעקב אריאל בתגובתו למאמרו של הרב רייזמן, בתחומין לה, שההתייחסות הממוקדת לתא המקורי והפיכתו לדבר מוחשי מתייחסת אליו כדבר חשוב ומשמעותי, ובסופו של דבר נוצר מהדבר הסמוי לעין דבר הניכר לעין.
מקורו לסברה זו מצאנו בדברי הגרש"ז אויערבאך, שכתב לגבי הנדסה גנטית בצמחים: "כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים" (מנחת שלמה תנינא [ב-ג] סימן ק אות ז).
חילוק נוסף, שאף עליו עמד הרב אריאל בתגובה נוספת (תחומין לו), הוא שכשאנו דנים על יצור מיקרוסקופי (כגון חיידק), משמעות סברת "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" היא שהתורה מעולם לא אסרה יצורים אלה, ואין בכלל הגדרת "שרצים" וכדומה. אולם כאן אין אנו דנים ביצור מיקרוסקופי אלא בחלקיק מיקרוסקופי שאותו הוציאו מתוך יצור גדול שאינו כשר. כאן ודאי אי אפשר לומר שמעולם לא נאסר חלקיק זה, שהרי כחלק מהיצור הגדול ודאי נאסר (וכעין סברת "חזי לאצטרופי", שנאמרה בהקשר לדין חצי שיעור אסור מן התורה, שהחצי – ובעניננו החלקיק הקטן – הוא חלק מהשלם כולו, ואם היה מותר, הרי שגם רבים כמותו יחדיו – אף השלם כולו – היו מותרים, והרי לא כך הדבר: השלם נאסר, ומכאן שגם חלקו אסור [עיין יד המלך הלכות חמץ א, ו, ואמרי בינה בשר בחלב סי' ב ועוד בביאור דין 'חצי שיעור']).
אמנם עדיין יש מקום לסברת "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" בפני עצמה (הרב רייזמן השווה את נדון דידן גם לדברי הגרש"ז אויערבאך בענין בטלותו של חמץ שהושלך למימי הכינרת, שם בדומה לנדוננו מדובר בחלק משלם שנאסר), אולם בהקשר זה ודאי שיש לחלק כאמור בין חלקיק איסור שנתערב בהיתר מבלי שנראה אותו ומבלי שנרצה בו, לבין נטילה מכוונת של חלקיק כזה ושימוש בו.. וכן, ייתכן שיש חשיבות לכשרותם גם אם טעמם פגום7השלחן ערוך (יו"ד קג, א-ב) פסק כי דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו, ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, אלא די בכך שהוא פוגם את טעמו של הדבר שבו הוא התערב. וכן אין צורך שיפגום את המאכל שבו הוא התערב לגמרי, אלא די שהוא פוגם אותו קצת, באופן שאם יאכל אותו אדם לא תתווסף לו הנאה באכילת האיסור. ברם, כל זה בדבר שפוגם מתחילה ועד סוף, אך אם השביח ולבסוף פגם, או פגם ולבסוף השביח – אסור.
יש להוסיף שכאשר מדובר באיסור שטעמו אינו טוב, אך אינו פגום – הוא אוסר בתערובת, ולא נאמר היתר אלא כאשר הוא פוגם את התערובת (ש"ך שם ס"ק ב). ואם לא ידוע אם טעמו של מאכל הוא לשבח או לפגם, אין להקל ולהחשיב זאת ספק (ולהקל באיסורי דרבנן). משום שספק זה נחשב חסרון ידיעה, שאינו מוגדר כספק. כך כתב בדרכי תשובה (יו"ד סימן פז ס"ק ד) בשם חכמת אדם: "אם ידעינן מה שהיה האיסור [שנפל לתבשיל], רק שאין יודעין אם דבר זה פוגם או משביח – אין להקל, דהא הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא נקרא ספק, ואף בדרבנן אסור".
עוד כתב בחוות דעת (שם ס"ק א) שיש להבחין בין שני סוגי היתר בטעם לפגם: היתר מצד שלא כדרך הנאתו, שהוא היתר בגברא; ונבלה שאינה ראויה לגר, שהוא היתר בחפצא: כאשר המאכל נפגם ונסרח מעצמו, הרי החפצא של האיסור נעשה מותר, ולכן גם אם המאכל יחזור וייעשה ראוי למאכל – איסורו לא יחזור עליו, "דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו" (היתר זה קיים גם בדברים שאסורים גם שלא כדרך הנאתם, כגון כלאי הכרם ובשר וחלב). ואילו במקרה שהמאכל עצמו לא נסרח, אלא שכעת אינו ראוי כל כך למאכל, כגון "שאכלו חי, או שעירב בתוכה דבר מה, או אכילה גסה", אז ההיתר מצד שמי שאוכל את האיסור אינו אוכלו בדרך הנאתו. ולכן "אם חזר ותיקנו להאיסור, כגון שבישל או שנטל הדבר מר מתוכו או שמתקו בדבר הממתק – חזר לאיסורו, דלא נתבטל שם חלב במה שהוא חי או במה שנתן לתוכו הדבר מר" (במקרה כזה, על בשר וחלב או כלאי הכרם יהיה איסור גם לפני שנתקנו ונעשה טעמם לשבח, שהרי לוקים עליהם גם שלא כדרך הנאתם).
כאשר המאכל נסרח לגמרי, ש"נעשה כעפרא", נוכל להתירו רק אם אינו עומד לכך. אבל כאשר עומד לכך – אסור. כמו שפת שעיפשה אסורה בפסח אף שנפסלה ממאכל אדם, "משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, וכל שעדיין ראוי לאוכל או לתקן בו אוכלים אחרים ועומד לכך, אסור מדאורייתא" (חוות דעת שם, על פי דברי הר"ן פסחים יג ע"ב ד"ה ת"ר).
במקרה של בשר מתורבת, כאשר נלקחת כמות זערורית של חומר, יש לברר היטב אם אותו חומר נותן טעם לפגם מתחילת ברייתו. ואם כבר מתחילת הפקתו הוא נותן טעם לפגם מצד עצמו, נראה שגם אם אחר כך יהפוך טעמו לשבח – לא נגדיר אותו כאיסור (כפי שנפרט בהמשך, ייתכן שגידוליו עדיין ייחשבו כבשר).
עוד נראה שאם בתהליך הגידול התאים נפסלו לגמרי ממאכל אדם נוכל להתירם, ולא יוגדרו "דבר העומד לכך" רק משום שמתחילה נלקטו כדי לגדל מהם בשר מתורבת, משום שרוב הבשר אינו מיועד להפקת תאי גזע לבשר מתורבת, אלא רובו עומד למאכל כמות שהוא (בדומה לזה כתב הרב שטרנבוך בענין בשר שמפיקים ממנו אנזימים להעמדת חלב לגבינה, "שבשר אינו עומד לשימוש באנזימים, רק לאכול כדרכו, ורק אחד מיני אלפים נהגו להשתמש בכך למטרת האנזימים" ("כשרות 'אנזימים' המצוי היום במאכלים", אור ישראל [מאנסי] יט, תש"ס עמ' כג).
יש שביקשו להשוות את דין הבשר המתורבת לדין הג'לטין. לדעת הרב רייזמן (תחומין לד, הוזכר לעיל בהערה 3), דין בשר מתורבת יהיה קל מדין הג'לטין, כי אף שבג'לטין יש פוסקים שאסרו שימוש בג'לטין שהופק מעצמות טרפות ונבלות, טעמם הוא שהחומר המופק מהעצמות חזר להיות ראוי למאכל. בעוד שבבשר מתורבת התאים המקוריים לעולם לא יחזרו להיות ראויים למאכל. אלא שדבריו צריכים ראיה: ראשית, לא ברור שטעמם של התאים נפגם באיזשהו שלב משלבי הייצור, שהרי כאמור אין די בכך שהמאכל אינו נותן טעם לשבח, אלא שצריך שיהיה נותן טעם לפגם. וכן, אם הטעם הפגום הוא בגלל שמערבבים את התאים בחומרים כימיים למיניהם, אז זהו טעם לפגם שחוזר לשבח. וכן, העובדה שהתאים המקוריים הם בגודל מיקרוסקופי אינה נותנת להם הגדרה של אינו ראוי למאכל, שהרי זו הגדרה שענינה איכות המאכל ולא כמותו..
7
ח׳יש להבדיל בין שלושה מצבים8כאמור ההתייחסות כאן היא לתאי לוויין שריריים, כלומר תאים שבאו מהשריר שהוא הוא החלק מהבהמה הנאכלת בתור בשר. אם התאים נלקחים מחלקים אחרים של הבהמה, שאינם מוגדרים בשר, או מתאי גזע עובריים שעוד לא התמיינו, ייתכן שיש מקום לדון יותר להקל.:
8
ט׳כאשר התאים המקוריים נלקחו מבהמה טהורה שכבר נשחטה כדין, המוצר יהיה כשר לכל הדעות (כל עוד לא מוסיפים רכיבים אחרים לא כשרים בתהליך). הדיון ההלכתי הוא אם מדובר ב"בשר" או במוצר פרווה.
9
י׳כאשר התאים נלקחו מבהמה שעודנה בחיים, התאים המקוריים אסורים משום "בשר מן החי"9ישנם שני איסורים: אבר מן החי ובשר מן החי, כפי שנלמד מדברי הגמרא (חולין קב ע"ב): "אמר ר' יוחנן: לא תאכל הנפש עם הבשר – זה אבר מן החי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו – זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ד, י) ובשלחן ערוך (יו"ד סב, ב). ואף שרק על אכילת כזית לוקים, היינו רק לענין מלקות, אבל איסור יש בכלשהו, וכמו שכתבו הטור והבית יוסף שם (יו"ד סימן סב). וזו לשון הבית יוסף: "היינו לומר דבשאין בו כזית פטור ממלקות, אבל מכל מקום איסורא מיהא איכא דהא קיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה".. הדיון ההלכתי הוא אם התוצר הסופי אסור גם הוא מדין "בשר מן החי" או שהוא כשר.
10
י״אכאשר התאים נלקחו מבהמה לא טהורה, התאים המקוריים אסורים מדין "היוצא מן הטמא – טמא", או מדין בהמה לא טהורה ממש10בגמרא יש כמה דוגמאות לכלל "היוצא מן הטמא – טמא", כגון במשנה בבכורות (דף ה ע"ב): "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה – מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה – אסור באכילה. שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור". איסור זה מוזכר גם ביחס לחלב מבהמה טמאה, ביצי עופות, דגים טמאים ועוד. נחלקו הראשונים אם האיסור שייך רק לגבי סוגי מאכל היוצאים מבהמה טמאה או לכל הפרשה היוצאת מהבהמה. בגמרא (בכורות דף ז ע"א) נחלקו מה הדין במי רגליים של חמור ונחלקו הראשונים כמי נפסק. דעת הרא"ש (בכורות פרק א סימן ז) היא שמי רגליים של חמור אסורים בשתייה כדין כל "יוצא מן הטמא". לעומתו, הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ד, כ) פסק שהם מותרים בשתייה כדין פירשא בעלמא. השלחן ערוך (יו"ד פא, א) הביא את דעת הרא"ש כסתם, ונראה שכך נקט להלכה (דעת הרמב"ם הובאה כיש אומרים בלבד. ועיין בבית יוסף שם שתמה על דברי הרמב"ם).
נראה שיש לדמות את המקרה של התאים המקוריים למאכל היוצא מן הטמא ולא לפרש, וממילא ייאסרו לכל הדעות.
יתר על כן, נראה שהתאים המקוריים נחשבים כחלק מבשר הבהמה, ויש להם דין של הבהמה ממש ולא "יוצא מן הטמא" בלבד (על "היוצא מן הטמא" לא לוקים). שהרי תאים אלו נלקחו מחלק הבהמה שהוא בשר ממש. אפילו לגבי ביצים שאינן מין בשר אלא רק "יוצא מן הטמא", כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, ז): "יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן". מדין זה יש ללמוד שאין צורך שיהיה מדובר בבשר ממש, אלא די בכך שנוטלים מבעל החיים חלק שלא היה פורש מעצמו, שאין זה "יוצא מן הטמא" אלא "הטמא" עצמו.
רק אם חלק שאינו בשר פירש מן הבשר באופן טבעי (לרבות אם הביצים נמצאות עדיין בתוך גוף העוף, אבל נגמרו ושוב אין העוף בעבורם אלא ככלי אחסון, או בלשון הגמרא בהקשר דומה: "כמאן דמנח בדיקולא") ושוב אינו "חלק מהטמא" אלא "יוצא מהטמא", אין לוקין עליו.. הדיון ההלכתי הוא אם התוצר הסופי אסור כבשרה של בהמה שבשרה אסור באכילה או שהוא כשר.
נראה שיש לדמות את המקרה של התאים המקוריים למאכל היוצא מן הטמא ולא לפרש, וממילא ייאסרו לכל הדעות.
יתר על כן, נראה שהתאים המקוריים נחשבים כחלק מבשר הבהמה, ויש להם דין של הבהמה ממש ולא "יוצא מן הטמא" בלבד (על "היוצא מן הטמא" לא לוקים). שהרי תאים אלו נלקחו מחלק הבהמה שהוא בשר ממש. אפילו לגבי ביצים שאינן מין בשר אלא רק "יוצא מן הטמא", כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, ז): "יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן". מדין זה יש ללמוד שאין צורך שיהיה מדובר בבשר ממש, אלא די בכך שנוטלים מבעל החיים חלק שלא היה פורש מעצמו, שאין זה "יוצא מן הטמא" אלא "הטמא" עצמו.
רק אם חלק שאינו בשר פירש מן הבשר באופן טבעי (לרבות אם הביצים נמצאות עדיין בתוך גוף העוף, אבל נגמרו ושוב אין העוף בעבורם אלא ככלי אחסון, או בלשון הגמרא בהקשר דומה: "כמאן דמנח בדיקולא") ושוב אינו "חלק מהטמא" אלא "יוצא מהטמא", אין לוקין עליו.. הדיון ההלכתי הוא אם התוצר הסופי אסור כבשרה של בהמה שבשרה אסור באכילה או שהוא כשר.
11
י״במדברי הפוסקים עולות שלוש שיטות עקרוניות:
12
י״גיש הסוברים שיש להתייחס לתהליך של התרבות התאים כאל דין רגיל בדיני תערובות: אם התאים המקוריים נלקחו ממקור כשר – כגון מבהמה שנשחטה כהלכה – דינם קל, שבבשר וחלב הולכים אחר נתינת טעם, והיות שהתאים המקוריים לא נותנים טעם במוצר הסופי, הבשר המתורבת שנוצר ייחשב פרווה11בשלחן ערוך (יו"ד פז, יא) כתב: "אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה, יש בה טעם בשר, אסורה. ואם לאו, מותרת. אבל המעמיד בעור קיבת נבלה, וטריפה, ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא". והוסיף הרמ"א: "משום דדבר האסור בעצמו, ומעמיד, אפילו באלף לא בטיל".
לפי השיטה שבה אנו עוסקים כאן, במקרה של בשר מתורבת נחשבים התאים המקוריים כמעמיד שגורם לשינויים בחומר המצע, עד שנוצרים ממנו גושי בשר. למרות שהתאים המקוריים הם המפתח לשינוי שמתחולל בתערובת, הם אינם נותנים בו טעם. בגלל גודלם הזערורי, לעולם תאי המקור לא יוכלו לתת טעם בתוצר הסופי.
בבשר וחלב התורה אסרה רק נתינת טעם, ולכן במקרה של השלחן ערוך, אם העמיד גבינה בעור הקיבה, הגבינה מותרת אם לא מורגש בה טעם הבשר. כך גם בבשר מתורבת, בתוצר הסופי לא מורגש טעם התאים המקוריים (שלפי שיטה זו רק הם נחשבים בשריים מבחינה הלכתית), ולכן התוצר הסופי ייחשב פרווה. שהרי גם אם נערבב את התוצר הסופי בחלב, לא יורגש בחלב זה טעם מטעמם של התאים המקוריים הבשריים.
לעומת זאת, כאשר תאי המקור נלקחו ממקור אסור, כאשר הם מעמידים את התערובת הם אוסרים בכלשהו, אפילו שטעמם לא מורגש. כמו שכתב השלחן ערוך לענין מי שהעמיד גבינה בעור הקיבה של נבלה וטרפה וכו'..
לפי השיטה שבה אנו עוסקים כאן, במקרה של בשר מתורבת נחשבים התאים המקוריים כמעמיד שגורם לשינויים בחומר המצע, עד שנוצרים ממנו גושי בשר. למרות שהתאים המקוריים הם המפתח לשינוי שמתחולל בתערובת, הם אינם נותנים בו טעם. בגלל גודלם הזערורי, לעולם תאי המקור לא יוכלו לתת טעם בתוצר הסופי.
בבשר וחלב התורה אסרה רק נתינת טעם, ולכן במקרה של השלחן ערוך, אם העמיד גבינה בעור הקיבה, הגבינה מותרת אם לא מורגש בה טעם הבשר. כך גם בבשר מתורבת, בתוצר הסופי לא מורגש טעם התאים המקוריים (שלפי שיטה זו רק הם נחשבים בשריים מבחינה הלכתית), ולכן התוצר הסופי ייחשב פרווה. שהרי גם אם נערבב את התוצר הסופי בחלב, לא יורגש בחלב זה טעם מטעמם של התאים המקוריים הבשריים.
לעומת זאת, כאשר תאי המקור נלקחו ממקור אסור, כאשר הם מעמידים את התערובת הם אוסרים בכלשהו, אפילו שטעמם לא מורגש. כמו שכתב השלחן ערוך לענין מי שהעמיד גבינה בעור הקיבה של נבלה וטרפה וכו'..
13
י״דאולם אם משתמשים בתאים ממקור אסור, כגון מנבלות או מבשר מן החי – היה מקום לאסור את התוצר הסופי לגמרי, כי התאים המקוריים נחשבים "מעמיד", ובדיני תערובות הכלל הוא שהמעמיד אינו בטל. למרות זאת, כיוון שהתוצר הסופי לא הועמד ישירות מהתאים המקוריים, אלא השתמשו בחלק מהתערובת הראשונה כדי להעמיד תערובת אחרת, ובחלק מהתערובת השנייה להעמיד תערובת אחרת, וכן הלאה – ייתכן שיש מקום להקל, כי נחלקו בשאלה זו הפוסקים הקדמונים12סקירת השיטות הובאה בשו"ת במראה הבזק חלק ח תשובה לב, בענין כשרותו של יוגורט כפיר.
יסוד הדברים בתוספתא (פסחים ב, א): "חמץ של כותיים מאימתי מותר אחר הפסח של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה". כלומר, חמץ של כותים אסור אחר הפסח, מפני שאינם מקדשים את החודש כמונו, ונמצא שבשביעי של פסח הם נוהגים כיום חול. עם זאת, אחרי שלושה סבבים של אפייה, חמצם מותר. בטעם ההיתר מבאר הירושלמי (עבודה זרה ה, יא): "מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח? של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה, ושל נחתומין בכרכים אחר שלשה ימים, בכפרים אחר שלשה תנורים... אותה העיסה השנייה לא מאיסור והיתר מתחמצת? אמר רבי ירמיה בשם ריש לקיש מאן תנא חמיצן של כותים רבי לעזר... רבי הילא בשם ריש לקיש: ירדו לחמיצן של כותים כרבי ליעזר". פירוש דברי הירושלמי, שמעיקר הדין העיסה השנייה צריכה להיות מותרת כיוון שהיא מתחמצת מהאיסור המקורי ומההיתר החדש, ואומרים זה וזה גורם (=זוז"ג). אלא שבחמצן של כותיים החליטו להחמיר כרבי אליעזר, שזוז"ג אסור. אחרי שלוש פעמים, אף לרבי אליעזר מותר, כיוון שהאיסור כלה ואין כאן אפילו זוז"ג.
תוספתא זו נפסקה בעיטור וברבנו ירוחם כפשוטה, בלא חילוק הירושלמי בין חמצן של גויים לשאר איסורים, והובאה בבית יוסף (יו"ד סימן קטו): "כתב רבינו ירוחם: בעל העיטור פירש הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין, פירוש מפני שמחליפין את השאור וע"י תערובת הוא ומותר, אבל חמצן של כותים אסור עד לאחר שלשה אפיות כדקתני התם: של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא עכ"ל (רבינו ירוחם). ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים". הבית יוסף (שם) הבין שפסיקת רבנו ירוחם והעיטור אינה מסויגת לחמץ שעבר עליו הפסח כפי שסייג הירושלמי, ונכונה אף בחלב עכו"ם. אם כן, גם בנדון דידן אין להתיר מיד מחמת זוז"ג אלא יש להמתין שלוש פעמים. מכל מקום, לאחר שלוש פעמים אין לחוש.
אמנם הקשו קדמונים מדברי הראב"ן (סימן ח), שדבריו הובאו במגן אברהם (סימן תמב ס"ק ט), שכתב שדבש שנתחמץ בשמרי דבש ואותו דבש הוא רביעי או חמישי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר – אסור להשהותו בפסח מטעם שמעמיד חשוב כאילו שהוא בעין. ולכאורה היה צריך להתיר שם מטעם זוז"ג. וכן הקשה באליהו זוטא (סוף סימן תמז), ונשאר בצ"ע אם לקבל קולת הבית יוסף מחמת העובדה שהראב"ן לא השתמש בקולא זו גבי חמץ. והקשה כן לפני ר' משה כהן מירושלים, וזה תירץ לו שיש לחלק בין חמץ בפסח שאסור במשהו, ולכן לא יתבטל בזוז"ג, לבין שאר איסורים שאינם חמורים כל כך. אליהו זוטא לא הסכים לתירוץ זה, והקשה שהמעמיד אינו אמור להתבטל לעולם, אפילו באיסורים שאינם במשהו.
האחרונים יישבו קושייה זו בכמה אופנים:
א. חילוק בין איסורים חמורים לאיסורים קלים: המנחת יצחק (חלק ו סימן עג) הסיק שהקולא של הבית יוסף ור' ירוחם לא התקבלה אלא באיסורי דרבנן קלים כמו חלב עכו"ם וחמץ שעבר עליו הפסח, אך לא באיסור חמץ בפסח ואיסורי תורה אחרים. בדומה לזה, שלחן ערוך הרב (או"ח סימן תמב סע' י) כתב שיש לחלק בין איסור שיש לו עיקר מן התורה לאיסור שאין לו עיקר מן התורה: הירושלמי והבית יוסף התירו בחמץ שעבר עליו הפסח, שאין לו עיקר מן התורה, וכן בחלב של גויים, ואילו הראב"ן אסר בחמץ לפני הפסח, שיש לו עיקר מן התורה.
ב. חילוק בין מעמיד המשמש רק כזרז, למעמיד שמחדש דבר ייחודי: היד יהודה (סימן פז ס"ק כו, בפירוש הארוך) כתב שיש לחלק בין מעמיד שאינו אלא זרז לתהליך שהיה מתרחש באופן טבעי, כמו החמצת עיסה או גיבון גבינה, שכל עיסה וחלב נעשים לשאור וגבינה אם משהים אותם די זמן, ולכן בזוז"ג מהסוג הנ"ל אין האיסור ניכר. לעומת מעמיד שיצר תהליך שאינו יכול להתרחש אלא באופן מלאכותי, כהתססת הדבש, שאין הדבש מחמיץ מעצמו לעולם. אם כן, שמרי הדבש המותרים לא היו נוצרים לעולם אלמלא שמרי האיסור, וכיוון שרק הגורם הראשון גרם לכול – הכול מיוחס לכוח הראשון ואוסר תמיד (ראה גם אצל הרב יוסף מרדכי זילבר, 'השימוש במחמצות שמקורן בחלב עכו"ם', בנתיב החלב, א, עמ' 61).
ג. חילוק בין איסור ודאי לספק איסור: הדגול מרבבה (יו"ד סימן קטו, על ט"ז ס"ק יד) כתב שהראב"ן דן כשידוע בוודאי שהעמיד הדבש בחמץ, ואילו הבית יוסף התיר בחלב עכו"ם שאינו אסור אלא מספק (וצריך לומר שגם שאור של כותים אינו אסור אלא מספק).
ד. יש לדחות את דברי הראב"ן בגלל התוספתא: הפנים מאירות (חלק א סימן קז) דחה את דברי הראב"ן מכוח דברי הירושלמי והתוספתא הנ"ל. ואף שלא מלאו ליבו להתיר בשתייה בפסח, מכל מקום התיר להשהותו עד אחר הפסח. וכן בשלחן ערוך הרב (הנ"ל) כתב שיש לסמוך על דבריו אפילו לשתות בפסח, אם יש הפסד מרובה כשלא נתירו בשתייה. וכן פסק בערוך השולחן (שם, סעיף כב).
העולה מכל הנ"ל הוא שלפי השיטה האחרונה, ייתכן שאפשר להקל שהתאים המקוריים יתבטלו במצע, ואם המצע פרווה וכשר – גם התוצר הסופי יהיה פרווה כשר, אף שהתאים האסורים חוללו בו שינוי. ואילו לפי שאר השיטות, יש להחמיר שמדובר בבשר, ואם התאים הגיעו ממקור טרף – גם התוצר הסופי יהיה טרף. שהרי התאים המקוריים אסורים באיסורי תורה, היוצרים שינוי שלא היה מתרחש מעצמו, ואין לנו ספק שהתאים הוכנסו לתערובת ויצרו בה את השינוי. גם לפי השיטות הללו, האיסור של התוצר הסופי יהיה רק מדרבנן, משום שאיסור מעמיד עצמו אינו אלא מדרבנן – ראה פרי חדש (יו"ד סימן ק ס"ק ג); מהרי"ט (חלק ב יו"ד סימן ג ד"ה והך טעמא). ובמגן אברהם (סימן תמב ס"ק ט) כתב שדעת הטור שאיסורו מדאורייתא, ובחק יעקב שם כתב שאינו מוכרח..
יסוד הדברים בתוספתא (פסחים ב, א): "חמץ של כותיים מאימתי מותר אחר הפסח של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה". כלומר, חמץ של כותים אסור אחר הפסח, מפני שאינם מקדשים את החודש כמונו, ונמצא שבשביעי של פסח הם נוהגים כיום חול. עם זאת, אחרי שלושה סבבים של אפייה, חמצם מותר. בטעם ההיתר מבאר הירושלמי (עבודה זרה ה, יא): "מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח? של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה, ושל נחתומין בכרכים אחר שלשה ימים, בכפרים אחר שלשה תנורים... אותה העיסה השנייה לא מאיסור והיתר מתחמצת? אמר רבי ירמיה בשם ריש לקיש מאן תנא חמיצן של כותים רבי לעזר... רבי הילא בשם ריש לקיש: ירדו לחמיצן של כותים כרבי ליעזר". פירוש דברי הירושלמי, שמעיקר הדין העיסה השנייה צריכה להיות מותרת כיוון שהיא מתחמצת מהאיסור המקורי ומההיתר החדש, ואומרים זה וזה גורם (=זוז"ג). אלא שבחמצן של כותיים החליטו להחמיר כרבי אליעזר, שזוז"ג אסור. אחרי שלוש פעמים, אף לרבי אליעזר מותר, כיוון שהאיסור כלה ואין כאן אפילו זוז"ג.
תוספתא זו נפסקה בעיטור וברבנו ירוחם כפשוטה, בלא חילוק הירושלמי בין חמצן של גויים לשאר איסורים, והובאה בבית יוסף (יו"ד סימן קטו): "כתב רבינו ירוחם: בעל העיטור פירש הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין, פירוש מפני שמחליפין את השאור וע"י תערובת הוא ומותר, אבל חמצן של כותים אסור עד לאחר שלשה אפיות כדקתני התם: של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא עכ"ל (רבינו ירוחם). ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים". הבית יוסף (שם) הבין שפסיקת רבנו ירוחם והעיטור אינה מסויגת לחמץ שעבר עליו הפסח כפי שסייג הירושלמי, ונכונה אף בחלב עכו"ם. אם כן, גם בנדון דידן אין להתיר מיד מחמת זוז"ג אלא יש להמתין שלוש פעמים. מכל מקום, לאחר שלוש פעמים אין לחוש.
אמנם הקשו קדמונים מדברי הראב"ן (סימן ח), שדבריו הובאו במגן אברהם (סימן תמב ס"ק ט), שכתב שדבש שנתחמץ בשמרי דבש ואותו דבש הוא רביעי או חמישי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר – אסור להשהותו בפסח מטעם שמעמיד חשוב כאילו שהוא בעין. ולכאורה היה צריך להתיר שם מטעם זוז"ג. וכן הקשה באליהו זוטא (סוף סימן תמז), ונשאר בצ"ע אם לקבל קולת הבית יוסף מחמת העובדה שהראב"ן לא השתמש בקולא זו גבי חמץ. והקשה כן לפני ר' משה כהן מירושלים, וזה תירץ לו שיש לחלק בין חמץ בפסח שאסור במשהו, ולכן לא יתבטל בזוז"ג, לבין שאר איסורים שאינם חמורים כל כך. אליהו זוטא לא הסכים לתירוץ זה, והקשה שהמעמיד אינו אמור להתבטל לעולם, אפילו באיסורים שאינם במשהו.
האחרונים יישבו קושייה זו בכמה אופנים:
א. חילוק בין איסורים חמורים לאיסורים קלים: המנחת יצחק (חלק ו סימן עג) הסיק שהקולא של הבית יוסף ור' ירוחם לא התקבלה אלא באיסורי דרבנן קלים כמו חלב עכו"ם וחמץ שעבר עליו הפסח, אך לא באיסור חמץ בפסח ואיסורי תורה אחרים. בדומה לזה, שלחן ערוך הרב (או"ח סימן תמב סע' י) כתב שיש לחלק בין איסור שיש לו עיקר מן התורה לאיסור שאין לו עיקר מן התורה: הירושלמי והבית יוסף התירו בחמץ שעבר עליו הפסח, שאין לו עיקר מן התורה, וכן בחלב של גויים, ואילו הראב"ן אסר בחמץ לפני הפסח, שיש לו עיקר מן התורה.
ב. חילוק בין מעמיד המשמש רק כזרז, למעמיד שמחדש דבר ייחודי: היד יהודה (סימן פז ס"ק כו, בפירוש הארוך) כתב שיש לחלק בין מעמיד שאינו אלא זרז לתהליך שהיה מתרחש באופן טבעי, כמו החמצת עיסה או גיבון גבינה, שכל עיסה וחלב נעשים לשאור וגבינה אם משהים אותם די זמן, ולכן בזוז"ג מהסוג הנ"ל אין האיסור ניכר. לעומת מעמיד שיצר תהליך שאינו יכול להתרחש אלא באופן מלאכותי, כהתססת הדבש, שאין הדבש מחמיץ מעצמו לעולם. אם כן, שמרי הדבש המותרים לא היו נוצרים לעולם אלמלא שמרי האיסור, וכיוון שרק הגורם הראשון גרם לכול – הכול מיוחס לכוח הראשון ואוסר תמיד (ראה גם אצל הרב יוסף מרדכי זילבר, 'השימוש במחמצות שמקורן בחלב עכו"ם', בנתיב החלב, א, עמ' 61).
ג. חילוק בין איסור ודאי לספק איסור: הדגול מרבבה (יו"ד סימן קטו, על ט"ז ס"ק יד) כתב שהראב"ן דן כשידוע בוודאי שהעמיד הדבש בחמץ, ואילו הבית יוסף התיר בחלב עכו"ם שאינו אסור אלא מספק (וצריך לומר שגם שאור של כותים אינו אסור אלא מספק).
ד. יש לדחות את דברי הראב"ן בגלל התוספתא: הפנים מאירות (חלק א סימן קז) דחה את דברי הראב"ן מכוח דברי הירושלמי והתוספתא הנ"ל. ואף שלא מלאו ליבו להתיר בשתייה בפסח, מכל מקום התיר להשהותו עד אחר הפסח. וכן בשלחן ערוך הרב (הנ"ל) כתב שיש לסמוך על דבריו אפילו לשתות בפסח, אם יש הפסד מרובה כשלא נתירו בשתייה. וכן פסק בערוך השולחן (שם, סעיף כב).
העולה מכל הנ"ל הוא שלפי השיטה האחרונה, ייתכן שאפשר להקל שהתאים המקוריים יתבטלו במצע, ואם המצע פרווה וכשר – גם התוצר הסופי יהיה פרווה כשר, אף שהתאים האסורים חוללו בו שינוי. ואילו לפי שאר השיטות, יש להחמיר שמדובר בבשר, ואם התאים הגיעו ממקור טרף – גם התוצר הסופי יהיה טרף. שהרי התאים המקוריים אסורים באיסורי תורה, היוצרים שינוי שלא היה מתרחש מעצמו, ואין לנו ספק שהתאים הוכנסו לתערובת ויצרו בה את השינוי. גם לפי השיטות הללו, האיסור של התוצר הסופי יהיה רק מדרבנן, משום שאיסור מעמיד עצמו אינו אלא מדרבנן – ראה פרי חדש (יו"ד סימן ק ס"ק ג); מהרי"ט (חלק ב יו"ד סימן ג ד"ה והך טעמא). ובמגן אברהם (סימן תמב ס"ק ט) כתב שדעת הטור שאיסורו מדאורייתא, ובחק יעקב שם כתב שאינו מוכרח..
14
ט״ועל פי השיטות המקילות, גם במקרה זה התוצר הסופי ייחשב פרווה ומותר13על פי שיטה זו, יסוד ההיתר הוא בדיני תערובות ובביטול האיסור ברוב. ברם יש לעיין אם ניתן להתיר במקרה כזה, שמדובר בהליך קבוע שבמהלכו מבטלים איסור כחלק מפרוצדורה קבועה, ויש סברה לאסור אפילו שבתוצר הסופי לא מורגש כל טעם מהתאים המקוריים. וזאת על פי דברי הרשב"א והראב"ד ש"כל שדרכן לעשות כן – אסרו ואינו בטל במיעוטו" (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן ריד). האחרונים נחלקו אם הלכה למעשה אנו פוסקים כרשב"א:
הנודע ביהודה (יו"ד תניינא סימן נו) כתב שהרמב"ם והר"י מיגאש חלקו על הרשב"א והראב"ד, והיות שאפילו לדברי הרשב"א מדובר רק באיסור מדרבנן – ניתן לסמוך על הרמב"ם ולהקל בכך. והסביר שאף השלחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם (לאור פסיקתו ביו"ד סימן קטו בענין חמאה, ראה שם). כשיטת הנודע ביהודה פסק בשרידי אש (חלק יו"ד סימן כא בענין גליצרין).
לעומת זאת, במנחת יצחק (חלק ב סימן כח בענין סקאטש וויסקי מחשש יין נסך) הקשה על דברי הנודע ביהודה מפסיקת השלחן ערוך ביו"ד סימן קלד בענין משקים שדרך לערב בהם חומץ, שם פסק כשיטת הרשב"א. לדעת המנחת יצחק, השלחן ערוך החמיר בדבר שדרך לעשותו כן כדי לתקן המאכל במרקם או צבע וכדו', אף שטעמו אינו מורגש (סימן קלד), והקל בדבר שנעשה על ידי גויים כשאינו עיקר בהכנת המאכל, אלא מתערב בדרך ארעי שהגויים אינם מקפידים על כך (סימן קטו).
ברם בבספר ללקוט שושנים (חלק ה סימן י, עמ' מו-מז) כתב שאף שלדעת השלחן ערוך יש לפסוק כרשב"א ואין להתיר דבר שדרכו בכך, מכל מקום באיסורים שהתערבו פעם אחר פעם, מעמיד אחר מעמיד, יש להתיר המאכל אף לכתחילה (הוכיח כן מהיתר הבית יוסף [יו"ד סוף סימן קטו] לאכול יוגורט שהועמד על ידי חלב של גויים, אם מדובר בהעמדה שלישית. הרי שלא חשש שם לרשב"א, אף שדרכו בכך, והכנסת היוגורט המקורי היא עיקר בהכנת המאכל). ואם כן, בבשר מתורבת ניתן יהיה להתיר על פי שיטה זו, אף שמדובר בהליך קבוע.. על פי השיטות המחמירות, אם התאים המקוריים הם ממקור אסור – התוצר יהיה אסור מדרבנן.
הנודע ביהודה (יו"ד תניינא סימן נו) כתב שהרמב"ם והר"י מיגאש חלקו על הרשב"א והראב"ד, והיות שאפילו לדברי הרשב"א מדובר רק באיסור מדרבנן – ניתן לסמוך על הרמב"ם ולהקל בכך. והסביר שאף השלחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם (לאור פסיקתו ביו"ד סימן קטו בענין חמאה, ראה שם). כשיטת הנודע ביהודה פסק בשרידי אש (חלק יו"ד סימן כא בענין גליצרין).
לעומת זאת, במנחת יצחק (חלק ב סימן כח בענין סקאטש וויסקי מחשש יין נסך) הקשה על דברי הנודע ביהודה מפסיקת השלחן ערוך ביו"ד סימן קלד בענין משקים שדרך לערב בהם חומץ, שם פסק כשיטת הרשב"א. לדעת המנחת יצחק, השלחן ערוך החמיר בדבר שדרך לעשותו כן כדי לתקן המאכל במרקם או צבע וכדו', אף שטעמו אינו מורגש (סימן קלד), והקל בדבר שנעשה על ידי גויים כשאינו עיקר בהכנת המאכל, אלא מתערב בדרך ארעי שהגויים אינם מקפידים על כך (סימן קטו).
ברם בבספר ללקוט שושנים (חלק ה סימן י, עמ' מו-מז) כתב שאף שלדעת השלחן ערוך יש לפסוק כרשב"א ואין להתיר דבר שדרכו בכך, מכל מקום באיסורים שהתערבו פעם אחר פעם, מעמיד אחר מעמיד, יש להתיר המאכל אף לכתחילה (הוכיח כן מהיתר הבית יוסף [יו"ד סוף סימן קטו] לאכול יוגורט שהועמד על ידי חלב של גויים, אם מדובר בהעמדה שלישית. הרי שלא חשש שם לרשב"א, אף שדרכו בכך, והכנסת היוגורט המקורי היא עיקר בהכנת המאכל). ואם כן, בבשר מתורבת ניתן יהיה להתיר על פי שיטה זו, אף שמדובר בהליך קבוע.. על פי השיטות המחמירות, אם התאים המקוריים הם ממקור אסור – התוצר יהיה אסור מדרבנן.
15
ט״זהתוצר נדון כ"גידולים" של התאים המקוריים: יש לדמות את סוגיית הבשר המתורבת לסוגיה העוסקת בצמחים וגידוליהם. כשם שבצל אינו מפסיק להיות בצל אף שלצורך גדילתו הוא ניזון מהאדמה, מדשן, מים ואור שמש – כך תא של בשר אינו מפסיק להיות בשר למרות שהוא התחלק פעמים רבות ואף שלשם התרבותו הוא ניזון ממצע על בסיס פרווה14הרב יעקב אריאל (תחומין לד; ובהרחבה בתחומין לו) כתב ש"כל הדיון של ביטול ברוב לא רלבנטי לעניננו, כי האסור עצמו מתרבה וכל היוצא ממנו אסור כמוהו ואין כאן ביטול בדבר אחר... כל החומרים האחרים רק מאפשרים לתאי הגזע להתרבות. המוצר הסופי הוא תוצר ישיר של התאים הראשוניים... והם המרכיבים הבלעדיים שלו". לדעתו יש להשוות את דין הבשר המתורבת לדין של צמחים שגדלים מזרע, ולמרות שותפות האדמה, המים, הדשן וכו' – ממשיכים להתייחס לצמחים שגדלו כהמשך ישיר של הצמח שנזרע.
לדעת הרב אריאל, בשר מתורבת נחשב כמו גידולים "שזרעם כלה", שלגביהם נאמר במשנה בתרומות (ט, ו): "הטבל – גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה". כלומר, למרות שהיה לזרעים שנזרעו דין טבל, ואסור היה לאוכלם אכילת עראי, לאחר שנזרעו בטל מהם שם טבל, ויהיה מותר לאכול מהגידולים אכילת עראי. בתחילת דבריו כתב הרב אריאל שלכאורה כך יהיה הדין גם בבשר מתורבת – כאשר התאים יתרבו, יתבטל שם האיסור מהתאים החדשים, ויהיה מותר לאוכלם.
אלא שאחר כך הרב אריאל מחלק בין הדינים: "בגידולי טבל לא כל הגידול נוצר מכוח הזרע הראשון, הקרקע היא שמוסיפה כוח גידול משלה והזרע משתרש בקרקע מתבטל בה ונוצר זרע חדש, ופנים חדשות באו לכאן, לכן י"ל שההיתר מעלה את האיסור... גדרה של זריעה היא התמזגותם של הזרעים בקרקע והתבטלותם בה". לעומת זאת, בבשר מתורבת, "כל ההתרבות נוצרת מיניה וביה בלבד, ולכן אין בכוחה לבטל את העיקר. אדרבה מכיון שכל ההתרבות היא רק מכוח העיקר – דינה כעיקר... אין השתרשות במצע ואין כאן גידול חדש. הגידול הוא מיניה וביה, ומצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. ולכן אין הגידול מבטל את העיקר". בהמשך הוא משווה בין תאים מתורבתים לגידולי אוויר ופטריות, שאינם מוגדרים כגידולי קרקע, משום שאינם משתרשים באדמה.
לסיכום דבריו: א. בבשר מתורבת לא שייך לדבר על ביטול, מפני שהאיסור המקורי מתרבה בעצמו, ולא כשיטה הראשונה שלפיה ההתבוננות על הסוגיה היא דרך מושגי ביטול ומעמיד. דין זה דומה לדין גידולי איסור, אשר מתייחד לו דיון שונה ונפרד; ב. יש להשוות בשר מתורבת לגידולים שזרעם כלה; ג. אין להקל בבשר מתורבת כמו בגידולים שזרעם כלה, כי יסוד ההיתר בגידולים שזרעם כלה הוא התבטלות הזרע לקרקע. קביעה זו מבוססת על הנחה סמויה שגידולים אמורים להיות אסורים אף שהם לא האיסור המקורי אלא התפתחות והתרבות שלו, ואפשר להתיר אותם רק בגלל התבטלותם לקרקע. ולכן בבשר מתורבת שהתאים אינם מתבטלים לקרקע, יישאר דין האיסור גם על התאים שיתפתחו בעתיד.
לענ"ד צודק הרב אריאל בקביעתו הראשונה, אך אין לקבל את שתי הקביעות האחרונות: אילו בשר מתורבת היה דומה לגידולים שזרעם כלה, לא הייתה חשיבות לכך שהתאים מתרבים במצע מנותק ולא בקרקע. החיבור לקרקע אינו מעלה ואינו מוריד. אלא שבשר מתורבת דומה לגידולים שזרעם אינו כלה, ולא לגידולים שזרעם כלה, ומעמדו נדון באריכות במסכת נדרים נז ע"ב – ס ע"א. ובהרחבה:
גידולים שזרעם כלה מתבטלים בגלל שנסרחים וכלים: ההנחה של הרב אריאל, שהגידולים מאבדים את הדין המקורי שהיה להם אך ורק בגלל שהם מתבטלים לקרקע, היא טענה שקשה לקבלה. הפירוש הפשוט לדין גידולים שזרעם כלה הוא שהזרע נסרח ונבאש, ואינו נחשב עוד כדבר משמעותי, ורק הגידולים משמעותיים. כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (תרומות ז, ז): "דבר שזרעו כולה, כגון תבואה וקטנית, כי אלו כשנזרעים בארץ מתקלקל הגרגר ונהפך לשרשים באדמה, ולפיכך הצומח מהן מותר. ודבר שאין זרעו כולה, כגון השום והבצלים שאם זרע גרגר שום או גוף הבצל, לא זרע שלהם, הרי יצמח מה שצומח והעיקר קיים באדמה לא תתקלקל צורתו". וכן כתב רבי אברהם מן ההר (נדרים נט ע"א): "כשזרעו כלה כבר נסרח ונבאש קודם שיצאו הגידולין, ושב היתר, ואין שם דבר שיאסר הגידולין, ואפילו בדבר שיש לו מתירין מותר". וכן כתב בדרך אמונה (הלכות תרומות יא, כא ס"ק קצא): "דבר שזרעו כלה כמו חיטים ושעורים... וכיו"ב שהזרע נרקב באדמה ולא נשאר ממנו אלא כמו גידין דקין בארץ וממנו צומח אח"כ הפרי, אבל בדבר שאין זרעו כלה כמו בצלים ושומים... וכה"ג שהזרע אין נרקב אלא גדילה והולכת הרי התרומה קיימת ודינה כתרומה ממש". וכן כתב גם הרב קרליץ (חוט השני יו"ד חלק ג הלכות מעשר ו, ו סוף ס"ק יג), והוסיף ש"אף בדבר שאין זרעו כלה, אין הפירוש דהזרע נשאר [ותיקשי מאי שנא גדולי גידולין מגדולין דהא נשאר בפועל הזרע הראשון], דזה אינו, אלא דכיון שאין שלב שהראשון נאבד לגמרי אלא הצמח הצומח מתוך ההתפתחות של הראשון ונשאר משהו מן הזרע הראשון אלא דאיכא רוב נגדו נחשב בדין כאילו הזרע הראשון קיים, ובגדולי גידולין הוא כבר יותר ביטול, מה שא"כ בזרעו כלה בלה הכל וכל ההתפתחות היא מחדש".
לענ"ד, הדיוק מהמקורות שמהם ביקש הרב אריאל ללמוד שהיתר זרעו כלה הוא בגלל התבטלותו בקרקע אינו הכרחי. מקורות אלו אינם עוסקים בגידולים שזרעם כלה (מקור אחד עוסק בביטול מים שאובים למי מקווה; המקור השני עוסק בחדש שנזרע לפני הקרבת קרבן העומר וטרם השתרש, והגמרא דנה אם הזרעים מתבטלים בקרקע והעומר אינו מתירם, או שלא התבטלו בקרקע וקרבן העומר התירם. באותה סוגיה כלל לא מדובר בביטול העיקר בגידולים, אלא בשאלה אם הגידולים נחשבים חלק מהקרקע או לא; ועוד, שבאותה סוגיה מדובר שהזרע לא כלה, ויש לאותם חיטים דין של זרעו אינו כלה, שייתכן שלצורך היתרם צריך ביטול בקרקע, וראה להלן).
האם בשר מתורבת נחשב דבר שזרעו כלה: יש לדון אם התרבות התאים בבשר המתורבת נחשבת כדבר שזרעו כלה, או כדבר שזרעו אינו כלה. שכן מצד התהליך הביולוגי, אין כיליון של התאים במהלך התרבותם, אלא מתרחש תהליך מיטוזה (Mitosis) – רביית התאים היא על ידי שהתאים מתחלקים שוב ושוב. בכל פעם שאחד התאים מתחלק לשניים, שני חלקיו זהים לחלוטין אחד לשני ולתא האם. בשום שלב אי אפשר לומר שהתא המקורי "נבאש ונסרח". לעומת זאת, בגידולים שזרעם כלה אמנם נותרים "גידים דקים", שמהם צומחים הגידולים החדשים, אך רוב הזרע נבאש ונסרח.
אפשר להבין שהתאים נחשבים כדבר שזרעו כלה בגלל גודלם הזעיר, אף שהם אינם מתכלים. שהרי שנינו במשנה (תרומות ט, ו): "איזהו דבר שאין זרעו כלה? כגון הלוף והשום והבצלים. רבי יהודה אומר השום כשעורים". ונחלקו האמוראים בירושלמי (תרומות ט, ב) בביאור דעת רבי יהודה. לפי אחת השיטות, "רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא: השום עד כשעורין לדבר שזרעו כלה מכאן ואילך לדבר שאין זרעו כלה", ופירש ר"ש סירלאו: "כשזרע השום של טבל או של תרומה כשהוא קטן פחות מכשעורה דמי לזרעו כלה ושרי דלא חשיב אוכל, אי הוי גדול כשעורה חשיב ואסיר" , דהיינו שאף שהעיקר של שום קטן אינו נסרח ונרקב, אלא מוסיף וגדל, מכל מקום כיוון שאינו עומד לאכילה הוא מתבטל בגידולים מיד כמו דבר שזרעו כלה. הסיבה שדבר שזרעו אינו כלה לא מתבטל בגידולים היא משום חשיבות הזרע, אך כשהזרע קטן כל כך שאינו עומד לאכילה בטלה חשיבותו, ומתבטל מיד בגידוליו. והוא הדין לתאים המקוריים של הבשר המתורבת, שאף שמצד אופן גידולם אי אפשר לומר שהם כלים, מכל מקום כיוון שהם קטנים ואינם נאכלים, הם מתבטלים בגידוליהם.
וכולי האי ואולי, כי קשה לסמוך על סברה זו, שאינה אלא לפירוש ר"ש סירלאו בדעה אחת בירושלמי. ויש לחוש לשאר הדעות ולדון את התאים המקוריים כדבר שאין זרעו כלה (לדעה אחרת בירושלמי לשיטת ר' יהודה, שום תמיד נחשב דבר שזרעו כלה, בלי קשר לגודלו, ולכן אין ללמוד משם חילוק בין דבר גדול לדבר קטן. וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה. ואף לדעה המחלקת בין שום גדול לקטן, אפשר שההבדל הוא מציאותי, שזרע קטן נסרח ונבאש, וזרע גדול נשמר ומתפתח, כמו שפירש ר"ע ברטנורה, ולא כפירוש הר"ש סירלאו, שההבדל בין גדול לקטן הוא הבדל בדין).
היתר גידולים שאין זרעם כלה, כשהזרע המקורי היה אסור: בדין גידולים שזרעם אינו כלה עסקה הסוגיה במסכת נדרים (נז ע"ב – ס ע"א): "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו... גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא".
יש כמה שיטות בראשונים על הסוגיה: שיטת רוב הראשונים, ובהם הרא"ש (ד"ה גידוליו) והתוספות (ד"ה והכי) הרשב"א (ד"ה גמ') והר"ש משאנץ (תרומות ט, ז), היא שהנחת המוצא של הסוגיה הייתה שהגידולים אינם הולכים אחר העיקר, וכל השאלה הייתה אם העיקר עצמו חוזר להיות היתר, כי הוא מתבטל בגידולים, או שהעיקר נשאר באיסורו בגלל חשיבותו, ולמרות שהגידולים רבים עליו הוא אינו מתבטל בהם. לפי שיטות אלו, הגידולים שצמחו מהעיקר אינם "יורשים" את הדינים של הצמח המקורי. מטעמים שיתבארו בהמשך, היחס ההלכתי אל הגידולים אינו כאל חלק עצמי של הצמח המקורי; אין להם דין של היוצא מן הטמא; והם לא נאסרים מדין גורם.
לעומתם סבר הר"ן (ד"ה ורבו) שהספק היה בין לגבי העיקר ובין לגבי הגידולים.
החזון איש (שביעית סימן ח ס"ק א) הסביר שדין גידולים קל יותר משאר תערובות, שהרי בגידולים די ברוב גרידא, ובשאר תערובות צריך שלא ייתן טעם: "הכא העיקר נוח להתבטל שהעיקר מתחלף ומתחדש וחשיב כפרי חדש" (וצריך לומר שמטעם זה קל דין הגידולים גם משאר מעמיד).
מסקנת הסוגיה לדעת הרמב"ם היא שמלבד בפירות שביעית, לעולם אין הגידולים מבטלים את העיקר, אבל גידולי גידולים מבטלים את הגידולים האסורים (הלכות תרומות יא, כב; וראה גם הלכות כלאים ה, כד; הלכות מעשר שני י, טז; הלכות שמיטה ד, כא). ובדרך אמונה (הלכות תרומות יא, כב) סיכם הדעות בראשונים ובאחרונים, שבדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולים אסורים לדעת הרמב"ם אפילו מאה פעמים, ולדעת הרבה ראשונים אסורים רק עד ארבע גרנות, ובפעם החמישית מותר. וזה מדרבנן, מגזרת י"ח דבר דווקא בתרומה שנזרעה. אבל אם רבו גידולי הגידולים השלישיים על הגידולים השניים – אפילו בדבר שאין זרעו כלה מותר (אלו הדעות העיקריות, וראה שם שיש דעות מחמירות יותר). לפי זה, בבשר מתורבת שהתאים שגדלו רבו פי אלף אלפים על האיסור המקורי, והם מתרבים בהעמדה אחר העמדה כמה וכמה פעמים, התוצר הסופי מותר.
האם ההיתר בגידולי גידולים בדבר שאין זרעו כלה הוא רק במחובר לקרקע: מדברי תוספות הרי"ד לסוגיה בנדרים (נז ע"ב והלאה) עולה שהיתר הגידולים הוא מפני שהעיקר מתבטל לקרקע. שכתב בביאור ספק הגמרא (אות ג): "ואין לפשוט מאיסור שנתבשל דבטל בששים דהתם נימוח האיסור ואינו עומד בעינו אבל הכא לא נימוח האיסור ויש לאסור אפילו בששים, או יש לומר שהקרקע מבטלו ואפילו בפחות משישים. וגם אין לפשוט מיבש ביבש דבטל חד בתרי... הכא שהאיסור מעורב עם ההיתר אסור או דלמא הקרקע מבטלו ושרי" (וכתב כך גם שם נח ע"א אות ז; נח ע"ב אות ח).
ברם לא מצאנו ששאר הראשונים בסוגיה תלו את היתר הגידולים בכך שגדלו בקרקע, ודנו להתיר בגלל שהעיקר מתבטל בגידולים. כן כתב הרא"ש בפירושו (ד"ה גידוליו היתר): "...פשיטא לי דגדוליו מותרין אפילו לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין... כי קא מבעיא לי אם רבו גדולי היתר על העיקר אם מבטלים אותו ברוב". וכן כתבו התוספות (ד"ה ועיקרו אסור): "מי אתו גידולי היתר ומעלים את האיסור או לא. דנהי דמדאורייתא בטל ברוב שמא חכמים החמירו כיון דעיקר חשוב ולא בטל... הכא דגורם דאיסור דהיינו עיקר מתבטל הוא בגידולים ואינו בעין שאינו ניכר לא שייך זה וזה גורם" (ולכן יהיה מותר אף למאן דאמר זוז"ג אסור). וכן כתב הר"ן (ד"ה ורבו): "ורבו גדוליו על עיקרו – לאו רבייה בלחוד קאמר, אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היה בה כדי לבטל את האסור". ואדרבה, דווקא בגידולי קרקע יש חומרה יתרה, כמו שכתב בעל משנה ראשונה (תרומות ט, ה), שהגמרא בנדרים הסתפקה דווקא אם בנטיעת שביעית הגידולים מצליחים לבטל את העיקר, שכיוון שהעיקר מחובר לקרקע יש לו חשיבות, ולדבר חשוב אין ביטול. אבל בדבר תלוש אדרבה יהיה יותר קל לבטל את האיסור בגידוליו.
ונראה שאף לדעת תוספות הרי"ד יהיה אפשר להקל בדברים שאינם מחוברים לקרקע, אם העיקר מתערב לגמרי בהיתר כאילו היו לח בלח, ויסכים להתיר כאשר "נימוח האיסור ואינו עומד בעינו".
וכן מצאנו בדברי האחרונים שפסקו את דין ההיתר של גידולי גידולים גם בדברים שאינם מחוברים לקרקע. כך סבר החקרי לב (יו"ד ב סימן קלט; הלכות מאכלי גוים סימן קטו), שיש להתיר יוגורט שהוחמץ על ידי יוגורט של גויים מדין גידולי גידולים (ולכן אין בו דין חלב נכרי). וכן מצאנו במנחת חינוך, שהתיר מדין גידולים דבר שאינו מחובר לקרקע: המנחת חינוך (מצווה ג – איסור אכילת גיד הנשה) כתב שאין איסור בגיד הנשה של בן פקועה שהוסיף לגדול לאחר שיצא מבטן אימו. לדעתו, גיד הנשה שגדל לאחר שחיטת האם אינו אסור באיסור גיד הנשה, ואינו מתבטל בגיד האסור (הגיד שהיה לפני שחיטת האם). ואף שהגיד המותר גדל מיניה וביה בגיד האסור, לא אומרים שחלקי הגיד החדשים נוצרים מאיסור ואסורים. ולמד כן מדברי הכרתי ופלתי שכתב במקרה כזה לענין איסור חֵלֶב בבן פקועה.
נרחיב מעט, כיוון שהדבר נוגע לעניננו: נימוקו של הכרתי ופלתי הוא שבן הפקועה נחשב, הלכתית, כשחוט ומכאן ואילך אינו שור אלא אוכל או בשר, והתורה אסרה "כל חלב שור, וכשב ועז" – חלב שהוא חלק מגופו של שור, כבש או עז, ונוצר ממנו, ולא "חלב אוכל". אכן לכאורה בגיד הנשה לא שייך נימוק זה, שהרי לא נאמר בתורה שרק גיד שור נאסר. אכן המנחת חינוך מבאר שבגיד הנשה לא נאסר אלא גיד שהיה מחיי הבהמה כדברי התוספות בחולין (צ ע"א), שאם מסיבה כלשהי, כגון משום אין איסור חל על איסור, לא חל האיסור על הגיד בחיי הבהמה, אין הוא יכול לחול לאחר שחיטתה, שלא נאסר אלא דומה לגיד הנשה של יעקב שנשה ממקומו בחייו (ואף שגיד הנשה אינו דווקא גיד שנשה בפועל, אלא אותו גיד שהגיד המקביל לו נשה אצל יעקב, נראה שלהבנת תוספות חל האיסור על גיד ששייכת בו נשייה כזו שהייתה אצל יעקב, ודווקא בעודה שייכת, כלומר בחיי הבהמה), ואם לא חל איסור על הגיד שהיה בחיי הבהמה אלא שלא נאסר אז, הוא הדין וכל שכן שגיד שנוצר רק לאחר שחיטה לא חל עליו האיסור. חידוש זה לכאורה אינו תלוי בחידושו העקרוני של הכרתי ופלתי לגבי הגדרת חלב האסור, והוא יכול להילמד מדברי התוספות הללו, ונראה שמה שנזקק המנחת חינוך ללמוד מהכרתי ופלתי הוא את העיקרון שאין אנו רואים את מה שגדל לאחר השחיטה כחלק של מה שהיה לפניו או כ'גידוליו' – אין הכרתי ופלתי רואה את החלב החדש כגידולי החלב המקורי אלא כדבר הגדל מבן הפקועה בכללו, והוא הדין שהגיד החדש אינו נחשב גידוליו של הגיד המקורי, האסור, אלא של בן הפקועה בכללו, שאין בו איסור (ולא נצרכו דברי התוספות אלא כדי לבאר מדוע לא ייאסר מצד עצמו, שהרי הוא גיד הנשה), ואת חידושו זה של הכרתי ופלתי לא היה יכול ללמוד מהתוספות, שהרי בנדונם לא מדובר בגיד חדש שגדל מהגיד המקורי אלא בגיד המקורי עצמו, כולו, שלא נאסר בחיי הבהמה.
נמצא שבדברי הכרתי ופלתי והמנחת חינוך נמצאים הן חידושים עקרוניים נקודתיים לענין חֵלֶב וגיד הנשה, שחלב הוא דווקא חלב (שהיה בהיות) הבהמה החיה משום שרק בחייה היא קרויה שור (או כבש או עז), וכן גיד הנשה הוא רק גיד הנשה של בהמה חיה משום שאיסור גיד יכול לחול רק בחיי הבהמה, והן חידוש עקרוני בשאלת מעמדם של גידולים ויחסם לאותו חלק מן הבהמה שממנו גדלו.
אם אנו מבקשים ללמוד מדבריהם לנדוננו, אנו זקוקים לבחינת התאמתם של שני החידושים אליו, היינו ראשית עלינו לקבוע אם מעמדו של הבשר החדש מצד עצמו הוא כשל הבשר המקורי, ושנית – אם נניח שמעמדו אינו כשל הבשר המקורי, לבחון אם יש בהיותו תוצר וגידול ישיר של הבשר המקורי כדי לאוסרו כמותו ובהעדר ביטול לקרקע, כילוי זרע וכו', או שנוכל ללמוד מדבריהם שאין הוא מקבל את דיניו של הבשר המקורי ולכל היותר יהיה בו איסור דרבנן של גידולי איסור (שבו לא דנו הכרתי ופלתי והמנחת חינוך).
היוצא מן הטמא טמא: כאשר התאים המקוריים היו אסורים מדין בשר מן החי, או מדין נבלה וכדו', יש לדון האם נאסור גם את התאים החדשים שהתרבו, וכן את התוצר הסופי מדין "היוצא מן הטמא – טמא" (ראה לעיל הערה 10).
אכן כבר נשאלה השאלה מדוע גידולי גידולים לא יאסרו מדין היוצא מן הטמא טמא, כשהזרע המקורי היה אסור. חלק מן התשובות שהשיבו שם נכון גם לענין בשר מתורבת (ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כג, ערך יוצא מן הטמא [איסור] ליד הערה 794): לא נאמר היוצא מן הטמא טמא לענין גידולים, אם מפני שהם בריה חדשה, ועיקרם מן האדמה ומן האוויר, ואינם כוולד שעיקר גידולו מאמו; או שאין לדמות גידולים לציר שאסרו הכתוב, שהציר היה חלק מגוף האיסור ועתה נפרד ממנו, ולאחר יציאתו אינו שונה ממה שהיה שעה אחת לפני יציאתו, בעוד שגידולים הם דבר חדש שהתהווה מן האיסור. וכך גם בבשר מתורבת, התאים החדשים נוצרו בסיוע החומרים שבמצע, ואינם כוולד שעיקר גידולו מאמו; וכן, התאים החדשים לא היו חלק מגוף האיסור, אלא התהוו ממנו לחוד (ועל כל פנים לא ניכר בהם שהם חלק מהאיסור יותר מאשר שהגידולים נפרדים מהעיקר).
נחדד ונאמר כי לפי הרב אריאל, שדבריו הובאו לעיל, בשר כזה נחשב ליוצא מן הטמא, ויש להבחין בינו לבין גידולים, כי יש הבדל בין גידול בקרקע לגידול שאינו בקרקע. לתפיסתו, נראה שנקודת המוצא היא שדינו של התוצר הוא כשל מוצאו אלא אם התבטל לדבר אחר, כגון גידולי הטבל לקרקע, והוא סובר שהתאים הגדלים על מצע הגידול אינם מתבטלים אליו (והערנו לעיל על הבחנה זו, שמדברי רוב הראשונים נראה שההיתר בגידולים אינו מבוסס דווקא על ביטול לקרקע, אלא יכול להיות ביטול גם בדבר אחר). לעומת זאת, לפי השיטה המחלקת בין גידוליו של צמח לוולדות בהמה – כי את הצמח החדש יש לראות כבריה חדשה משום שעיקר גידולו מהאדמה ומהאוויר, או משום שהגידולים לא היו חלק מהעיקר – נראה שנקודת המוצא היא הפוכה: דינו של התוצר הוא כשל דבר חדש, אלא אם הוא יונק מ"אימו" ונשאר מחובר אליה בכל תהליך יצירתו, כפי שהוא בוולדות. ממילא בנדון שלנו, שתאי הבשר אינם גדלים בתוך גוף הבהמה אלא במנותק ממנה (אף שאין לראות כאילו נעשו חלק מהקרקע או ממצע הגידול) לא יהיה דינם כדין המוצא שלהם (אכן לסברא זו יצא לנו חידוש גדול, שעובר שיגודל באינקובטור – לכל הפחות מהשלב שבו הוא "מיא בעלמא" – שיהיה דינו שונה מדין אימו).
ומכל מקום, לשיטתנו, שיש להשוות את הבשר המתורבת לגידולים של צמחים, יש שביארו את החילוק בין יוצא מן הטמא לדין גידולים באופן אחר, ולדבריהם יש לדון שבעניננו אכן יהיה איסור מטעם יוצא מן הטמא:
א. יש שחילקו בין צמחים לבעלי חיים – יש שכתבו שדין היוצא מן הטמא נאמר רק בבעלי חיים ולא בצמחים, משום שמקור דין היוצא מן הטמא נאמר בבעלי חיים אסורים בלבד, ולא בצמחים (ראה אנציקלופדיה תלמודית שם הערה 798, בשם קהלות יעקב עבודה זרה סימן כ, שפירש את הדין לפי שיטת שו"ת נחלת ברוך). ולדבריהם לכאורה בבשר מתורבת עשוי להיות דין יוצא מן הטמא, שהרי אין החילוק תלוי בצורת הגידול אלא בהבחנה בין בשר לצמחים. אמנם אין כאן ראיה שהבשר יהיה אסור, אך גם אין ראיה מדין הגידולים שהבשר המתורבת יהיה מותר.
אכן, לכאורה ניתן יהיה ללמוד היתר לפי מסקנת הגמרא בנדרים וכפי שנפסק להלכה, שבדבר שזרעו אינו כלה ניתן ליהנות מגידולי גידולים (בגידולים שניים או שלישיים וכו'), היינו אפילו לפי השיטות המחמירות שאת הגידולים הראשונים עצמם אין להתיר (כלומר, אפילו לשיטת הר"ן הסובר שספק הגמרא היה גם על הגידולים וגם על העיקר, וכל שכן לפי הרא"ש ושאר הראשונים, הסוברים שהיה פשוט לגמרא שהגידולים מותרים). שטעם סברת האיסור למאן דאמר גידולים אסורים הוא "דכל מה שניתוסף בבצל ג"כ אסור... כיון שהבצל בעצמו מתעבה ומתגדל אין להתיר מה שניתוסף בבצל משום זה וזה גורם, דגרמא דקרקע לא חשיב הכא גורם – כמו גבי ביצה דספנא מארעא דלא חשבינן לקרקע גורם. ואע"ג דהכא עדיפא דאיכא יניקת הקרקע מה דליכא בההיא דספנא מארעא, מ"מ סובר כיון דניתוסף בגוף הבצל משו"ה כנגד האי גרמא גרמת הקרקע לא חשיב למיהוי זוז"ג" (שו"ת נחלת ברוך סימן ח ענף א). ומשום כך נראה שמותר בגידולים שניים או שלישיים, שבאופן זה תפקיד הקרקע הולך ונעשה משמעותי יותר ויותר, וממילא נעשה כזוז"ג רגיל, שמותר. ואם כן גם כאן נוכל להתיר, שהרי התאים שמהם נוצר הבשר עברו שלבים רבים של שכפול שוב ושוב.
ב. יש שכתבו שהיתר הגידולים הוא משום ביטול – הקרן אורה (נדרים נז ע"ב) הקשה מדוע אין לומר על צמחים אלו את הכלל "כל היוצא מן הטמא טמא", ותירץ כתירוץ הנ"ל, לחלק בין צמח שהוא בריה חדשה ועיקרו מהאדמה ומהאוויר וכו', לבין ולד בהמה או הפרשותיה. אלא שכתב כך לפי הרא"ש, הסובר שהגידולים עצמם (בצמח) אינם אסורים מן התורה, אבל בדעת הר"ן, שביאר שספק הגמרא הוא אם הגידולים עצמם מותרים או אסורים (בדבר שאין זרעו כלה), ביאר "דהא גופא מספקא ליה אי הגידולין נמשכין אחר העיקר, וגם הם אסורין כיון שיצאו מאיסור, או דילמא כיון דרבו הגידולין גם העיקר נתבטל ונעשה היתר, ולא הוי יוצא מן האיסור, כיון דאין כאן איסור כלל". וצריך עיון למה כוונתו, וכל עוד לא התבררה לנו כוונתו קשה לדעת אם דבריו יכולים להיאמר גם בנדוננו – שהרי ודאי אין לומר שלאחר שרבו הגידולים התבטל בהם העיקר (מדין ביטול ברוב גרידא) ונעשה היתר ולכן אין הגידולים עצמם אסורים משום יוצא מן הטמא, כיוון שעתה כבר אין כאן "טמא". שהרי אדרבה, בשלב הראשון, לפני שרבו הגידולים, היו צריכים להיאסר בעצמם מטעם יוצא מן הטמא, וממילא נותר גם העיקר באיסורו, וכשגדלו הגידולים עוד קצת – שוב אותו קצת אינו רוב כלפי מה שהיה לפניו וצריך להיאסר מטעם יוצא מן הטמא, וחוזר חלילה, ולעולם לא יהיה רוב שלא נאסר מטעם יוצא מן הטמא ושיוכל לבטל את העיקר.
ומהמשך דבריו שם משמע שסיבת הביטול היא "שאינו בעין" (וכפי שכתב כמה וכמה פעמים בהמשך, הן בשיטת הר"ן והן בשיטת ראשונים אחרים), ואף שלא התבררה כוונתו עד תומה, מכל מקום תא הגזע המקורי הוא פחות "בעין" מאשר זרע של דבר שאינו כלה וכו', שהקרן אורה מגדירם "אינו בעין" אך ורק ומפני שהם טמונים בקרקע.
ג. יש שכתבו שבאופן עקרוני גם גידולי איסור אסורים מדין יוצא מן הטמא – אריכות גדולה בסוגיות אלה מצויה בשו"ת נחלת ברוך (וחלק מהדברים כתב גם בספרו מנחת ברוך, בעיקר בסימנים כט–לג ובסימנים ס–סא). ושם כתב (סימן ז, וחלק מהדברים כבר בסימן א) שדבר פשוט הוא שמה שהתהווה מן האיסור – בין איסור אכילה ובין איסור הנאה – דינו כמו אותו איסור. אלא שבאופן שזה וזה גורם – מותר (לסובר כך), שהרי לא התהווה רק מהאיסור. ולעיל שם (סימן א) ביאר שזהו גם יסוד דין יוצא מן הטמא (אלא שיש חילוק בין ולד שדינו ממש כמו דין הבהמה שממנה נולד ליוצא אחר, שדינו קל יותר, ולענין זה ראה גם בדברי ר' חיים מבריסק בחידושיו על הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות ג, יא).
ועולה מדבריו שתפס כדבר פשוט שעיקר דין יוצא מן הטמא אמור באיסורים שבבעלי חיים ובאלה שבצומח במידה שווה, וכך הדבר בנוגע לשני היבטיו של דין יוצא, הן חלב, ביצים וכו' בבעלי חיים ומקביליהם בצומח – מיץ היוצא מן הפירות וכדומה, הן ולדות בבעלי חיים ומקביליהם בצומח – גידולים. ולהלן שם (סימן ח) ביאר שהמחלוקת בדין גידולי איסור היא אם יש להתירם מטעם זה וזה גורם, או שכיוון שמדובר בגוף הדבר שגדל, אין בו היתר של זה וזה גורם.
ולענין הכרעת ההלכה בשאלה זו האריך מאוד (שם סימן כב) אחרי שהראה (סימן כא) שבחלק מהאיסורים ההכרעה היא כך ובחלקם אחרת. והיסוד העולה מדבריו לעניננו (אם כי יש לסייג שהדברים לא הושלמו במלואם, כפי שציין בן המחבר, מאחר שהמחבר הסתלק לבית עולמו במהלך כתיבתם) שאכן יש לתת לגידולים היוצאים מגופו של האיסור (כשאינו כלה, ובאיסורי הנאה גם אם כלה) את דינו של אותו איסור, אלא אם יש עילה להתיר גם את העיקר עצמו. ועילה כזו היא, כמבואר בדבריו, כגון מה שאמרו בגמרא שם (וכן כתב הרמב"ם להלכה) לגבי שביעית, שכשם שהקרקע אוסרת כך היא מתירה, היינו שכשם שמה שנזרע וגדל בשביעית מזרע שאינו של שביעית מתקדש בקדושת שביעית, כך במה שנזרע וגדל לאחר השביעית מזרע של שביעית – פוקעים דיני שביעית גם מהעיקר.
ולדרך זו פשוט לכאורה שבנדוננו שייך באופן עקרוני איסור יוצא מן הטמא, ורק יש לדון אם ניתן להתירו מטעם זה וזה גורם, שהתא המקורי הוא גורם איסור, והחומרים שבמצע הגידול הם גורם היתר. ובפרט שלא מדובר על הגידולים הראשונים שגדלים מהתא המקורי, אלא על שכפול אחר שכפול פעמים רבות.
ראשון ראשון בטל (=רר"ב): יש לברר אם נאמר שהתאים החדשים אינם יכולים לבטל את התא המקורי, אלא הם מתבטלים בו מדין "ראשון ראשון בטל" ולכן גם הם אסורים, או שהתאים החדשים מותרים, ואינם מתבטלים בתא המקורי, אלא אדרבה – הם מבטלים אותו.
ונפרט את הדברים.
בפירוש הרא"ש (נדרים נז ע"ב ד"ה גידוליו היתר) דן בהיתר הגידולים שצומחים מזרע של איסור, שלכאורה היה צריך לאסור את כל הגידולים, מפני שהגידולים גדלים מעט מעט, וכל גדילה וגדילה הייתה צריכה להתבטל בזרע האיסור המקורי! וכמו שמצאנו במסכת עבודה זרה עג ע"א: "כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו. ראשון ראשון בטל", ולכן הנוזל שבבור מותר ואינו נאסר מיין הנסך.
הראשונים עסקו בדין רר"ב בכמה הקשרים, ומצאנו שלוש שיטות מתי אין אומרים רר"ב: (א) שיטת רבנו תם המובאת במסכת בבא קמא תוספות ד"ה אומר לו גדור, שלא אומרים רר"ב כאשר התוספת מתרבה ומתרבה ללא הפסק. במקרה המובא במסכת עבודה זרה מדובר שמי שמערה את יין הנסך לבור עושה זאת בהפסקות, ולכן היין מתבטל. אבל אילו היה מערה את יין הנסך לבור ברציפות, לא היינו אומרים שראשון ראשון בטל. ולכן גם גידולים לא בטלים ראשון ראשון בצמח המקורי, כי הגדילה מתרחשת ברציפות; (ב) שיטת ריב"ם בתוספות עבודה זרה שם, שבגידולים וכדו' לא אומרים רר"ב, "דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטיל קמא קמא כמו ביין נסך, דהתם לא שייך למימר הכי". ונראה שלשיטתו ביין נסך גם אם מערה ברציפות מהחבית לבור אומרים רר"ב, משום ששפיכת היין תלויה בדעתו של האדם שמערה את היין ובמעשיו, ואם ירצה יפסיק את העירוי באמצע, לכן אף שמערה הכול בבת אחת – נחשב כאילו עירה פסקי פסקי. מה שאין כן בגידולים שגדלים מאליהם, שרואים כאילו כל התהליך הוא אחד, וכבר בתחילת תהליך הגדילה טמון הסוף שהגידולים ירבו על העיקר ולא יתבטלו בו; (ג) שיטת ספר יראים (סימן כו, דפוס ישן סימן קצב), שחילק בין תערובת בידי אדם לתערובת בידי שמיים, "דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן ליה כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר".
במקרה של בשר מתורבת, לשיטת רבנו תם לא נאמר רר"ב, שהרי התאים החדשים הולכים ומתרבים ללא הפסק.
אבל לשיטות ריב"ם ורא"ם לכאורה התאים החדשים יתבטלו בתאים המקוריים, שהרי אין דרכם ווסתן של תאים לגדול במצע; וגם נראה כמעשה בידי אדם שאומרים בו רר"ב, ולא מעשה בידי שמיים. ואפשר שגם לשיטת ריב"ם ורא"ם אין רר"ב כאן, משום שברגע ששם את התאים בתוך המצע – התאים הולכים וגדלים מעצמם. ואף שבידינו להפסיק את התהליך של התרבות התאים, הרי זה כמו מי שמעביר עציץ נקוב בכרם, שאם הוסיף אחד במאתיים – הכול נאסר באיסור כלאיים (חולין קטז ע"א), ולא אומרים רר"ב, אף על פי שביד האדם להוציא את העציץ מן הכרם ולהפסיק את התהליך. וגם נחשב כבידי שמיים, מפני שגדילת התאים במצע מתרחשת בכוחות עצמם, והמצע אינו אלא חיקוי של תנאי הגידול המקוריים שבהם תאים מתפתחים באופן טבעי.
עוד יש להעיר, שלדעת חלק מן הראשונים אין אומרים רר"ב אלא בביטול איסור בהיתר, אבל היתר לעולם אינו מתבטל בתוך האיסור (ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, ערך ביטול ברוב, הערה 40 בשם הרמב"ן הרשב"א והר"ן), ולכן פשוט שכאשר רבה ההיתר הוא יבטל את האיסור..
לדעת הרב אריאל, בשר מתורבת נחשב כמו גידולים "שזרעם כלה", שלגביהם נאמר במשנה בתרומות (ט, ו): "הטבל – גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה". כלומר, למרות שהיה לזרעים שנזרעו דין טבל, ואסור היה לאוכלם אכילת עראי, לאחר שנזרעו בטל מהם שם טבל, ויהיה מותר לאכול מהגידולים אכילת עראי. בתחילת דבריו כתב הרב אריאל שלכאורה כך יהיה הדין גם בבשר מתורבת – כאשר התאים יתרבו, יתבטל שם האיסור מהתאים החדשים, ויהיה מותר לאוכלם.
אלא שאחר כך הרב אריאל מחלק בין הדינים: "בגידולי טבל לא כל הגידול נוצר מכוח הזרע הראשון, הקרקע היא שמוסיפה כוח גידול משלה והזרע משתרש בקרקע מתבטל בה ונוצר זרע חדש, ופנים חדשות באו לכאן, לכן י"ל שההיתר מעלה את האיסור... גדרה של זריעה היא התמזגותם של הזרעים בקרקע והתבטלותם בה". לעומת זאת, בבשר מתורבת, "כל ההתרבות נוצרת מיניה וביה בלבד, ולכן אין בכוחה לבטל את העיקר. אדרבה מכיון שכל ההתרבות היא רק מכוח העיקר – דינה כעיקר... אין השתרשות במצע ואין כאן גידול חדש. הגידול הוא מיניה וביה, ומצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. ולכן אין הגידול מבטל את העיקר". בהמשך הוא משווה בין תאים מתורבתים לגידולי אוויר ופטריות, שאינם מוגדרים כגידולי קרקע, משום שאינם משתרשים באדמה.
לסיכום דבריו: א. בבשר מתורבת לא שייך לדבר על ביטול, מפני שהאיסור המקורי מתרבה בעצמו, ולא כשיטה הראשונה שלפיה ההתבוננות על הסוגיה היא דרך מושגי ביטול ומעמיד. דין זה דומה לדין גידולי איסור, אשר מתייחד לו דיון שונה ונפרד; ב. יש להשוות בשר מתורבת לגידולים שזרעם כלה; ג. אין להקל בבשר מתורבת כמו בגידולים שזרעם כלה, כי יסוד ההיתר בגידולים שזרעם כלה הוא התבטלות הזרע לקרקע. קביעה זו מבוססת על הנחה סמויה שגידולים אמורים להיות אסורים אף שהם לא האיסור המקורי אלא התפתחות והתרבות שלו, ואפשר להתיר אותם רק בגלל התבטלותם לקרקע. ולכן בבשר מתורבת שהתאים אינם מתבטלים לקרקע, יישאר דין האיסור גם על התאים שיתפתחו בעתיד.
לענ"ד צודק הרב אריאל בקביעתו הראשונה, אך אין לקבל את שתי הקביעות האחרונות: אילו בשר מתורבת היה דומה לגידולים שזרעם כלה, לא הייתה חשיבות לכך שהתאים מתרבים במצע מנותק ולא בקרקע. החיבור לקרקע אינו מעלה ואינו מוריד. אלא שבשר מתורבת דומה לגידולים שזרעם אינו כלה, ולא לגידולים שזרעם כלה, ומעמדו נדון באריכות במסכת נדרים נז ע"ב – ס ע"א. ובהרחבה:
גידולים שזרעם כלה מתבטלים בגלל שנסרחים וכלים: ההנחה של הרב אריאל, שהגידולים מאבדים את הדין המקורי שהיה להם אך ורק בגלל שהם מתבטלים לקרקע, היא טענה שקשה לקבלה. הפירוש הפשוט לדין גידולים שזרעם כלה הוא שהזרע נסרח ונבאש, ואינו נחשב עוד כדבר משמעותי, ורק הגידולים משמעותיים. כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (תרומות ז, ז): "דבר שזרעו כולה, כגון תבואה וקטנית, כי אלו כשנזרעים בארץ מתקלקל הגרגר ונהפך לשרשים באדמה, ולפיכך הצומח מהן מותר. ודבר שאין זרעו כולה, כגון השום והבצלים שאם זרע גרגר שום או גוף הבצל, לא זרע שלהם, הרי יצמח מה שצומח והעיקר קיים באדמה לא תתקלקל צורתו". וכן כתב רבי אברהם מן ההר (נדרים נט ע"א): "כשזרעו כלה כבר נסרח ונבאש קודם שיצאו הגידולין, ושב היתר, ואין שם דבר שיאסר הגידולין, ואפילו בדבר שיש לו מתירין מותר". וכן כתב בדרך אמונה (הלכות תרומות יא, כא ס"ק קצא): "דבר שזרעו כלה כמו חיטים ושעורים... וכיו"ב שהזרע נרקב באדמה ולא נשאר ממנו אלא כמו גידין דקין בארץ וממנו צומח אח"כ הפרי, אבל בדבר שאין זרעו כלה כמו בצלים ושומים... וכה"ג שהזרע אין נרקב אלא גדילה והולכת הרי התרומה קיימת ודינה כתרומה ממש". וכן כתב גם הרב קרליץ (חוט השני יו"ד חלק ג הלכות מעשר ו, ו סוף ס"ק יג), והוסיף ש"אף בדבר שאין זרעו כלה, אין הפירוש דהזרע נשאר [ותיקשי מאי שנא גדולי גידולין מגדולין דהא נשאר בפועל הזרע הראשון], דזה אינו, אלא דכיון שאין שלב שהראשון נאבד לגמרי אלא הצמח הצומח מתוך ההתפתחות של הראשון ונשאר משהו מן הזרע הראשון אלא דאיכא רוב נגדו נחשב בדין כאילו הזרע הראשון קיים, ובגדולי גידולין הוא כבר יותר ביטול, מה שא"כ בזרעו כלה בלה הכל וכל ההתפתחות היא מחדש".
לענ"ד, הדיוק מהמקורות שמהם ביקש הרב אריאל ללמוד שהיתר זרעו כלה הוא בגלל התבטלותו בקרקע אינו הכרחי. מקורות אלו אינם עוסקים בגידולים שזרעם כלה (מקור אחד עוסק בביטול מים שאובים למי מקווה; המקור השני עוסק בחדש שנזרע לפני הקרבת קרבן העומר וטרם השתרש, והגמרא דנה אם הזרעים מתבטלים בקרקע והעומר אינו מתירם, או שלא התבטלו בקרקע וקרבן העומר התירם. באותה סוגיה כלל לא מדובר בביטול העיקר בגידולים, אלא בשאלה אם הגידולים נחשבים חלק מהקרקע או לא; ועוד, שבאותה סוגיה מדובר שהזרע לא כלה, ויש לאותם חיטים דין של זרעו אינו כלה, שייתכן שלצורך היתרם צריך ביטול בקרקע, וראה להלן).
האם בשר מתורבת נחשב דבר שזרעו כלה: יש לדון אם התרבות התאים בבשר המתורבת נחשבת כדבר שזרעו כלה, או כדבר שזרעו אינו כלה. שכן מצד התהליך הביולוגי, אין כיליון של התאים במהלך התרבותם, אלא מתרחש תהליך מיטוזה (Mitosis) – רביית התאים היא על ידי שהתאים מתחלקים שוב ושוב. בכל פעם שאחד התאים מתחלק לשניים, שני חלקיו זהים לחלוטין אחד לשני ולתא האם. בשום שלב אי אפשר לומר שהתא המקורי "נבאש ונסרח". לעומת זאת, בגידולים שזרעם כלה אמנם נותרים "גידים דקים", שמהם צומחים הגידולים החדשים, אך רוב הזרע נבאש ונסרח.
אפשר להבין שהתאים נחשבים כדבר שזרעו כלה בגלל גודלם הזעיר, אף שהם אינם מתכלים. שהרי שנינו במשנה (תרומות ט, ו): "איזהו דבר שאין זרעו כלה? כגון הלוף והשום והבצלים. רבי יהודה אומר השום כשעורים". ונחלקו האמוראים בירושלמי (תרומות ט, ב) בביאור דעת רבי יהודה. לפי אחת השיטות, "רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא: השום עד כשעורין לדבר שזרעו כלה מכאן ואילך לדבר שאין זרעו כלה", ופירש ר"ש סירלאו: "כשזרע השום של טבל או של תרומה כשהוא קטן פחות מכשעורה דמי לזרעו כלה ושרי דלא חשיב אוכל, אי הוי גדול כשעורה חשיב ואסיר" , דהיינו שאף שהעיקר של שום קטן אינו נסרח ונרקב, אלא מוסיף וגדל, מכל מקום כיוון שאינו עומד לאכילה הוא מתבטל בגידולים מיד כמו דבר שזרעו כלה. הסיבה שדבר שזרעו אינו כלה לא מתבטל בגידולים היא משום חשיבות הזרע, אך כשהזרע קטן כל כך שאינו עומד לאכילה בטלה חשיבותו, ומתבטל מיד בגידוליו. והוא הדין לתאים המקוריים של הבשר המתורבת, שאף שמצד אופן גידולם אי אפשר לומר שהם כלים, מכל מקום כיוון שהם קטנים ואינם נאכלים, הם מתבטלים בגידוליהם.
וכולי האי ואולי, כי קשה לסמוך על סברה זו, שאינה אלא לפירוש ר"ש סירלאו בדעה אחת בירושלמי. ויש לחוש לשאר הדעות ולדון את התאים המקוריים כדבר שאין זרעו כלה (לדעה אחרת בירושלמי לשיטת ר' יהודה, שום תמיד נחשב דבר שזרעו כלה, בלי קשר לגודלו, ולכן אין ללמוד משם חילוק בין דבר גדול לדבר קטן. וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה. ואף לדעה המחלקת בין שום גדול לקטן, אפשר שההבדל הוא מציאותי, שזרע קטן נסרח ונבאש, וזרע גדול נשמר ומתפתח, כמו שפירש ר"ע ברטנורה, ולא כפירוש הר"ש סירלאו, שההבדל בין גדול לקטן הוא הבדל בדין).
היתר גידולים שאין זרעם כלה, כשהזרע המקורי היה אסור: בדין גידולים שזרעם אינו כלה עסקה הסוגיה במסכת נדרים (נז ע"ב – ס ע"א): "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו... גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא".
יש כמה שיטות בראשונים על הסוגיה: שיטת רוב הראשונים, ובהם הרא"ש (ד"ה גידוליו) והתוספות (ד"ה והכי) הרשב"א (ד"ה גמ') והר"ש משאנץ (תרומות ט, ז), היא שהנחת המוצא של הסוגיה הייתה שהגידולים אינם הולכים אחר העיקר, וכל השאלה הייתה אם העיקר עצמו חוזר להיות היתר, כי הוא מתבטל בגידולים, או שהעיקר נשאר באיסורו בגלל חשיבותו, ולמרות שהגידולים רבים עליו הוא אינו מתבטל בהם. לפי שיטות אלו, הגידולים שצמחו מהעיקר אינם "יורשים" את הדינים של הצמח המקורי. מטעמים שיתבארו בהמשך, היחס ההלכתי אל הגידולים אינו כאל חלק עצמי של הצמח המקורי; אין להם דין של היוצא מן הטמא; והם לא נאסרים מדין גורם.
לעומתם סבר הר"ן (ד"ה ורבו) שהספק היה בין לגבי העיקר ובין לגבי הגידולים.
החזון איש (שביעית סימן ח ס"ק א) הסביר שדין גידולים קל יותר משאר תערובות, שהרי בגידולים די ברוב גרידא, ובשאר תערובות צריך שלא ייתן טעם: "הכא העיקר נוח להתבטל שהעיקר מתחלף ומתחדש וחשיב כפרי חדש" (וצריך לומר שמטעם זה קל דין הגידולים גם משאר מעמיד).
מסקנת הסוגיה לדעת הרמב"ם היא שמלבד בפירות שביעית, לעולם אין הגידולים מבטלים את העיקר, אבל גידולי גידולים מבטלים את הגידולים האסורים (הלכות תרומות יא, כב; וראה גם הלכות כלאים ה, כד; הלכות מעשר שני י, טז; הלכות שמיטה ד, כא). ובדרך אמונה (הלכות תרומות יא, כב) סיכם הדעות בראשונים ובאחרונים, שבדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולים אסורים לדעת הרמב"ם אפילו מאה פעמים, ולדעת הרבה ראשונים אסורים רק עד ארבע גרנות, ובפעם החמישית מותר. וזה מדרבנן, מגזרת י"ח דבר דווקא בתרומה שנזרעה. אבל אם רבו גידולי הגידולים השלישיים על הגידולים השניים – אפילו בדבר שאין זרעו כלה מותר (אלו הדעות העיקריות, וראה שם שיש דעות מחמירות יותר). לפי זה, בבשר מתורבת שהתאים שגדלו רבו פי אלף אלפים על האיסור המקורי, והם מתרבים בהעמדה אחר העמדה כמה וכמה פעמים, התוצר הסופי מותר.
האם ההיתר בגידולי גידולים בדבר שאין זרעו כלה הוא רק במחובר לקרקע: מדברי תוספות הרי"ד לסוגיה בנדרים (נז ע"ב והלאה) עולה שהיתר הגידולים הוא מפני שהעיקר מתבטל לקרקע. שכתב בביאור ספק הגמרא (אות ג): "ואין לפשוט מאיסור שנתבשל דבטל בששים דהתם נימוח האיסור ואינו עומד בעינו אבל הכא לא נימוח האיסור ויש לאסור אפילו בששים, או יש לומר שהקרקע מבטלו ואפילו בפחות משישים. וגם אין לפשוט מיבש ביבש דבטל חד בתרי... הכא שהאיסור מעורב עם ההיתר אסור או דלמא הקרקע מבטלו ושרי" (וכתב כך גם שם נח ע"א אות ז; נח ע"ב אות ח).
ברם לא מצאנו ששאר הראשונים בסוגיה תלו את היתר הגידולים בכך שגדלו בקרקע, ודנו להתיר בגלל שהעיקר מתבטל בגידולים. כן כתב הרא"ש בפירושו (ד"ה גידוליו היתר): "...פשיטא לי דגדוליו מותרין אפילו לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין... כי קא מבעיא לי אם רבו גדולי היתר על העיקר אם מבטלים אותו ברוב". וכן כתבו התוספות (ד"ה ועיקרו אסור): "מי אתו גידולי היתר ומעלים את האיסור או לא. דנהי דמדאורייתא בטל ברוב שמא חכמים החמירו כיון דעיקר חשוב ולא בטל... הכא דגורם דאיסור דהיינו עיקר מתבטל הוא בגידולים ואינו בעין שאינו ניכר לא שייך זה וזה גורם" (ולכן יהיה מותר אף למאן דאמר זוז"ג אסור). וכן כתב הר"ן (ד"ה ורבו): "ורבו גדוליו על עיקרו – לאו רבייה בלחוד קאמר, אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היה בה כדי לבטל את האסור". ואדרבה, דווקא בגידולי קרקע יש חומרה יתרה, כמו שכתב בעל משנה ראשונה (תרומות ט, ה), שהגמרא בנדרים הסתפקה דווקא אם בנטיעת שביעית הגידולים מצליחים לבטל את העיקר, שכיוון שהעיקר מחובר לקרקע יש לו חשיבות, ולדבר חשוב אין ביטול. אבל בדבר תלוש אדרבה יהיה יותר קל לבטל את האיסור בגידוליו.
ונראה שאף לדעת תוספות הרי"ד יהיה אפשר להקל בדברים שאינם מחוברים לקרקע, אם העיקר מתערב לגמרי בהיתר כאילו היו לח בלח, ויסכים להתיר כאשר "נימוח האיסור ואינו עומד בעינו".
וכן מצאנו בדברי האחרונים שפסקו את דין ההיתר של גידולי גידולים גם בדברים שאינם מחוברים לקרקע. כך סבר החקרי לב (יו"ד ב סימן קלט; הלכות מאכלי גוים סימן קטו), שיש להתיר יוגורט שהוחמץ על ידי יוגורט של גויים מדין גידולי גידולים (ולכן אין בו דין חלב נכרי). וכן מצאנו במנחת חינוך, שהתיר מדין גידולים דבר שאינו מחובר לקרקע: המנחת חינוך (מצווה ג – איסור אכילת גיד הנשה) כתב שאין איסור בגיד הנשה של בן פקועה שהוסיף לגדול לאחר שיצא מבטן אימו. לדעתו, גיד הנשה שגדל לאחר שחיטת האם אינו אסור באיסור גיד הנשה, ואינו מתבטל בגיד האסור (הגיד שהיה לפני שחיטת האם). ואף שהגיד המותר גדל מיניה וביה בגיד האסור, לא אומרים שחלקי הגיד החדשים נוצרים מאיסור ואסורים. ולמד כן מדברי הכרתי ופלתי שכתב במקרה כזה לענין איסור חֵלֶב בבן פקועה.
נרחיב מעט, כיוון שהדבר נוגע לעניננו: נימוקו של הכרתי ופלתי הוא שבן הפקועה נחשב, הלכתית, כשחוט ומכאן ואילך אינו שור אלא אוכל או בשר, והתורה אסרה "כל חלב שור, וכשב ועז" – חלב שהוא חלק מגופו של שור, כבש או עז, ונוצר ממנו, ולא "חלב אוכל". אכן לכאורה בגיד הנשה לא שייך נימוק זה, שהרי לא נאמר בתורה שרק גיד שור נאסר. אכן המנחת חינוך מבאר שבגיד הנשה לא נאסר אלא גיד שהיה מחיי הבהמה כדברי התוספות בחולין (צ ע"א), שאם מסיבה כלשהי, כגון משום אין איסור חל על איסור, לא חל האיסור על הגיד בחיי הבהמה, אין הוא יכול לחול לאחר שחיטתה, שלא נאסר אלא דומה לגיד הנשה של יעקב שנשה ממקומו בחייו (ואף שגיד הנשה אינו דווקא גיד שנשה בפועל, אלא אותו גיד שהגיד המקביל לו נשה אצל יעקב, נראה שלהבנת תוספות חל האיסור על גיד ששייכת בו נשייה כזו שהייתה אצל יעקב, ודווקא בעודה שייכת, כלומר בחיי הבהמה), ואם לא חל איסור על הגיד שהיה בחיי הבהמה אלא שלא נאסר אז, הוא הדין וכל שכן שגיד שנוצר רק לאחר שחיטה לא חל עליו האיסור. חידוש זה לכאורה אינו תלוי בחידושו העקרוני של הכרתי ופלתי לגבי הגדרת חלב האסור, והוא יכול להילמד מדברי התוספות הללו, ונראה שמה שנזקק המנחת חינוך ללמוד מהכרתי ופלתי הוא את העיקרון שאין אנו רואים את מה שגדל לאחר השחיטה כחלק של מה שהיה לפניו או כ'גידוליו' – אין הכרתי ופלתי רואה את החלב החדש כגידולי החלב המקורי אלא כדבר הגדל מבן הפקועה בכללו, והוא הדין שהגיד החדש אינו נחשב גידוליו של הגיד המקורי, האסור, אלא של בן הפקועה בכללו, שאין בו איסור (ולא נצרכו דברי התוספות אלא כדי לבאר מדוע לא ייאסר מצד עצמו, שהרי הוא גיד הנשה), ואת חידושו זה של הכרתי ופלתי לא היה יכול ללמוד מהתוספות, שהרי בנדונם לא מדובר בגיד חדש שגדל מהגיד המקורי אלא בגיד המקורי עצמו, כולו, שלא נאסר בחיי הבהמה.
נמצא שבדברי הכרתי ופלתי והמנחת חינוך נמצאים הן חידושים עקרוניים נקודתיים לענין חֵלֶב וגיד הנשה, שחלב הוא דווקא חלב (שהיה בהיות) הבהמה החיה משום שרק בחייה היא קרויה שור (או כבש או עז), וכן גיד הנשה הוא רק גיד הנשה של בהמה חיה משום שאיסור גיד יכול לחול רק בחיי הבהמה, והן חידוש עקרוני בשאלת מעמדם של גידולים ויחסם לאותו חלק מן הבהמה שממנו גדלו.
אם אנו מבקשים ללמוד מדבריהם לנדוננו, אנו זקוקים לבחינת התאמתם של שני החידושים אליו, היינו ראשית עלינו לקבוע אם מעמדו של הבשר החדש מצד עצמו הוא כשל הבשר המקורי, ושנית – אם נניח שמעמדו אינו כשל הבשר המקורי, לבחון אם יש בהיותו תוצר וגידול ישיר של הבשר המקורי כדי לאוסרו כמותו ובהעדר ביטול לקרקע, כילוי זרע וכו', או שנוכל ללמוד מדבריהם שאין הוא מקבל את דיניו של הבשר המקורי ולכל היותר יהיה בו איסור דרבנן של גידולי איסור (שבו לא דנו הכרתי ופלתי והמנחת חינוך).
היוצא מן הטמא טמא: כאשר התאים המקוריים היו אסורים מדין בשר מן החי, או מדין נבלה וכדו', יש לדון האם נאסור גם את התאים החדשים שהתרבו, וכן את התוצר הסופי מדין "היוצא מן הטמא – טמא" (ראה לעיל הערה 10).
אכן כבר נשאלה השאלה מדוע גידולי גידולים לא יאסרו מדין היוצא מן הטמא טמא, כשהזרע המקורי היה אסור. חלק מן התשובות שהשיבו שם נכון גם לענין בשר מתורבת (ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כג, ערך יוצא מן הטמא [איסור] ליד הערה 794): לא נאמר היוצא מן הטמא טמא לענין גידולים, אם מפני שהם בריה חדשה, ועיקרם מן האדמה ומן האוויר, ואינם כוולד שעיקר גידולו מאמו; או שאין לדמות גידולים לציר שאסרו הכתוב, שהציר היה חלק מגוף האיסור ועתה נפרד ממנו, ולאחר יציאתו אינו שונה ממה שהיה שעה אחת לפני יציאתו, בעוד שגידולים הם דבר חדש שהתהווה מן האיסור. וכך גם בבשר מתורבת, התאים החדשים נוצרו בסיוע החומרים שבמצע, ואינם כוולד שעיקר גידולו מאמו; וכן, התאים החדשים לא היו חלק מגוף האיסור, אלא התהוו ממנו לחוד (ועל כל פנים לא ניכר בהם שהם חלק מהאיסור יותר מאשר שהגידולים נפרדים מהעיקר).
נחדד ונאמר כי לפי הרב אריאל, שדבריו הובאו לעיל, בשר כזה נחשב ליוצא מן הטמא, ויש להבחין בינו לבין גידולים, כי יש הבדל בין גידול בקרקע לגידול שאינו בקרקע. לתפיסתו, נראה שנקודת המוצא היא שדינו של התוצר הוא כשל מוצאו אלא אם התבטל לדבר אחר, כגון גידולי הטבל לקרקע, והוא סובר שהתאים הגדלים על מצע הגידול אינם מתבטלים אליו (והערנו לעיל על הבחנה זו, שמדברי רוב הראשונים נראה שההיתר בגידולים אינו מבוסס דווקא על ביטול לקרקע, אלא יכול להיות ביטול גם בדבר אחר). לעומת זאת, לפי השיטה המחלקת בין גידוליו של צמח לוולדות בהמה – כי את הצמח החדש יש לראות כבריה חדשה משום שעיקר גידולו מהאדמה ומהאוויר, או משום שהגידולים לא היו חלק מהעיקר – נראה שנקודת המוצא היא הפוכה: דינו של התוצר הוא כשל דבר חדש, אלא אם הוא יונק מ"אימו" ונשאר מחובר אליה בכל תהליך יצירתו, כפי שהוא בוולדות. ממילא בנדון שלנו, שתאי הבשר אינם גדלים בתוך גוף הבהמה אלא במנותק ממנה (אף שאין לראות כאילו נעשו חלק מהקרקע או ממצע הגידול) לא יהיה דינם כדין המוצא שלהם (אכן לסברא זו יצא לנו חידוש גדול, שעובר שיגודל באינקובטור – לכל הפחות מהשלב שבו הוא "מיא בעלמא" – שיהיה דינו שונה מדין אימו).
ומכל מקום, לשיטתנו, שיש להשוות את הבשר המתורבת לגידולים של צמחים, יש שביארו את החילוק בין יוצא מן הטמא לדין גידולים באופן אחר, ולדבריהם יש לדון שבעניננו אכן יהיה איסור מטעם יוצא מן הטמא:
א. יש שחילקו בין צמחים לבעלי חיים – יש שכתבו שדין היוצא מן הטמא נאמר רק בבעלי חיים ולא בצמחים, משום שמקור דין היוצא מן הטמא נאמר בבעלי חיים אסורים בלבד, ולא בצמחים (ראה אנציקלופדיה תלמודית שם הערה 798, בשם קהלות יעקב עבודה זרה סימן כ, שפירש את הדין לפי שיטת שו"ת נחלת ברוך). ולדבריהם לכאורה בבשר מתורבת עשוי להיות דין יוצא מן הטמא, שהרי אין החילוק תלוי בצורת הגידול אלא בהבחנה בין בשר לצמחים. אמנם אין כאן ראיה שהבשר יהיה אסור, אך גם אין ראיה מדין הגידולים שהבשר המתורבת יהיה מותר.
אכן, לכאורה ניתן יהיה ללמוד היתר לפי מסקנת הגמרא בנדרים וכפי שנפסק להלכה, שבדבר שזרעו אינו כלה ניתן ליהנות מגידולי גידולים (בגידולים שניים או שלישיים וכו'), היינו אפילו לפי השיטות המחמירות שאת הגידולים הראשונים עצמם אין להתיר (כלומר, אפילו לשיטת הר"ן הסובר שספק הגמרא היה גם על הגידולים וגם על העיקר, וכל שכן לפי הרא"ש ושאר הראשונים, הסוברים שהיה פשוט לגמרא שהגידולים מותרים). שטעם סברת האיסור למאן דאמר גידולים אסורים הוא "דכל מה שניתוסף בבצל ג"כ אסור... כיון שהבצל בעצמו מתעבה ומתגדל אין להתיר מה שניתוסף בבצל משום זה וזה גורם, דגרמא דקרקע לא חשיב הכא גורם – כמו גבי ביצה דספנא מארעא דלא חשבינן לקרקע גורם. ואע"ג דהכא עדיפא דאיכא יניקת הקרקע מה דליכא בההיא דספנא מארעא, מ"מ סובר כיון דניתוסף בגוף הבצל משו"ה כנגד האי גרמא גרמת הקרקע לא חשיב למיהוי זוז"ג" (שו"ת נחלת ברוך סימן ח ענף א). ומשום כך נראה שמותר בגידולים שניים או שלישיים, שבאופן זה תפקיד הקרקע הולך ונעשה משמעותי יותר ויותר, וממילא נעשה כזוז"ג רגיל, שמותר. ואם כן גם כאן נוכל להתיר, שהרי התאים שמהם נוצר הבשר עברו שלבים רבים של שכפול שוב ושוב.
ב. יש שכתבו שהיתר הגידולים הוא משום ביטול – הקרן אורה (נדרים נז ע"ב) הקשה מדוע אין לומר על צמחים אלו את הכלל "כל היוצא מן הטמא טמא", ותירץ כתירוץ הנ"ל, לחלק בין צמח שהוא בריה חדשה ועיקרו מהאדמה ומהאוויר וכו', לבין ולד בהמה או הפרשותיה. אלא שכתב כך לפי הרא"ש, הסובר שהגידולים עצמם (בצמח) אינם אסורים מן התורה, אבל בדעת הר"ן, שביאר שספק הגמרא הוא אם הגידולים עצמם מותרים או אסורים (בדבר שאין זרעו כלה), ביאר "דהא גופא מספקא ליה אי הגידולין נמשכין אחר העיקר, וגם הם אסורין כיון שיצאו מאיסור, או דילמא כיון דרבו הגידולין גם העיקר נתבטל ונעשה היתר, ולא הוי יוצא מן האיסור, כיון דאין כאן איסור כלל". וצריך עיון למה כוונתו, וכל עוד לא התבררה לנו כוונתו קשה לדעת אם דבריו יכולים להיאמר גם בנדוננו – שהרי ודאי אין לומר שלאחר שרבו הגידולים התבטל בהם העיקר (מדין ביטול ברוב גרידא) ונעשה היתר ולכן אין הגידולים עצמם אסורים משום יוצא מן הטמא, כיוון שעתה כבר אין כאן "טמא". שהרי אדרבה, בשלב הראשון, לפני שרבו הגידולים, היו צריכים להיאסר בעצמם מטעם יוצא מן הטמא, וממילא נותר גם העיקר באיסורו, וכשגדלו הגידולים עוד קצת – שוב אותו קצת אינו רוב כלפי מה שהיה לפניו וצריך להיאסר מטעם יוצא מן הטמא, וחוזר חלילה, ולעולם לא יהיה רוב שלא נאסר מטעם יוצא מן הטמא ושיוכל לבטל את העיקר.
ומהמשך דבריו שם משמע שסיבת הביטול היא "שאינו בעין" (וכפי שכתב כמה וכמה פעמים בהמשך, הן בשיטת הר"ן והן בשיטת ראשונים אחרים), ואף שלא התבררה כוונתו עד תומה, מכל מקום תא הגזע המקורי הוא פחות "בעין" מאשר זרע של דבר שאינו כלה וכו', שהקרן אורה מגדירם "אינו בעין" אך ורק ומפני שהם טמונים בקרקע.
ג. יש שכתבו שבאופן עקרוני גם גידולי איסור אסורים מדין יוצא מן הטמא – אריכות גדולה בסוגיות אלה מצויה בשו"ת נחלת ברוך (וחלק מהדברים כתב גם בספרו מנחת ברוך, בעיקר בסימנים כט–לג ובסימנים ס–סא). ושם כתב (סימן ז, וחלק מהדברים כבר בסימן א) שדבר פשוט הוא שמה שהתהווה מן האיסור – בין איסור אכילה ובין איסור הנאה – דינו כמו אותו איסור. אלא שבאופן שזה וזה גורם – מותר (לסובר כך), שהרי לא התהווה רק מהאיסור. ולעיל שם (סימן א) ביאר שזהו גם יסוד דין יוצא מן הטמא (אלא שיש חילוק בין ולד שדינו ממש כמו דין הבהמה שממנה נולד ליוצא אחר, שדינו קל יותר, ולענין זה ראה גם בדברי ר' חיים מבריסק בחידושיו על הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות ג, יא).
ועולה מדבריו שתפס כדבר פשוט שעיקר דין יוצא מן הטמא אמור באיסורים שבבעלי חיים ובאלה שבצומח במידה שווה, וכך הדבר בנוגע לשני היבטיו של דין יוצא, הן חלב, ביצים וכו' בבעלי חיים ומקביליהם בצומח – מיץ היוצא מן הפירות וכדומה, הן ולדות בבעלי חיים ומקביליהם בצומח – גידולים. ולהלן שם (סימן ח) ביאר שהמחלוקת בדין גידולי איסור היא אם יש להתירם מטעם זה וזה גורם, או שכיוון שמדובר בגוף הדבר שגדל, אין בו היתר של זה וזה גורם.
ולענין הכרעת ההלכה בשאלה זו האריך מאוד (שם סימן כב) אחרי שהראה (סימן כא) שבחלק מהאיסורים ההכרעה היא כך ובחלקם אחרת. והיסוד העולה מדבריו לעניננו (אם כי יש לסייג שהדברים לא הושלמו במלואם, כפי שציין בן המחבר, מאחר שהמחבר הסתלק לבית עולמו במהלך כתיבתם) שאכן יש לתת לגידולים היוצאים מגופו של האיסור (כשאינו כלה, ובאיסורי הנאה גם אם כלה) את דינו של אותו איסור, אלא אם יש עילה להתיר גם את העיקר עצמו. ועילה כזו היא, כמבואר בדבריו, כגון מה שאמרו בגמרא שם (וכן כתב הרמב"ם להלכה) לגבי שביעית, שכשם שהקרקע אוסרת כך היא מתירה, היינו שכשם שמה שנזרע וגדל בשביעית מזרע שאינו של שביעית מתקדש בקדושת שביעית, כך במה שנזרע וגדל לאחר השביעית מזרע של שביעית – פוקעים דיני שביעית גם מהעיקר.
ולדרך זו פשוט לכאורה שבנדוננו שייך באופן עקרוני איסור יוצא מן הטמא, ורק יש לדון אם ניתן להתירו מטעם זה וזה גורם, שהתא המקורי הוא גורם איסור, והחומרים שבמצע הגידול הם גורם היתר. ובפרט שלא מדובר על הגידולים הראשונים שגדלים מהתא המקורי, אלא על שכפול אחר שכפול פעמים רבות.
ראשון ראשון בטל (=רר"ב): יש לברר אם נאמר שהתאים החדשים אינם יכולים לבטל את התא המקורי, אלא הם מתבטלים בו מדין "ראשון ראשון בטל" ולכן גם הם אסורים, או שהתאים החדשים מותרים, ואינם מתבטלים בתא המקורי, אלא אדרבה – הם מבטלים אותו.
ונפרט את הדברים.
בפירוש הרא"ש (נדרים נז ע"ב ד"ה גידוליו היתר) דן בהיתר הגידולים שצומחים מזרע של איסור, שלכאורה היה צריך לאסור את כל הגידולים, מפני שהגידולים גדלים מעט מעט, וכל גדילה וגדילה הייתה צריכה להתבטל בזרע האיסור המקורי! וכמו שמצאנו במסכת עבודה זרה עג ע"א: "כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו. ראשון ראשון בטל", ולכן הנוזל שבבור מותר ואינו נאסר מיין הנסך.
הראשונים עסקו בדין רר"ב בכמה הקשרים, ומצאנו שלוש שיטות מתי אין אומרים רר"ב: (א) שיטת רבנו תם המובאת במסכת בבא קמא תוספות ד"ה אומר לו גדור, שלא אומרים רר"ב כאשר התוספת מתרבה ומתרבה ללא הפסק. במקרה המובא במסכת עבודה זרה מדובר שמי שמערה את יין הנסך לבור עושה זאת בהפסקות, ולכן היין מתבטל. אבל אילו היה מערה את יין הנסך לבור ברציפות, לא היינו אומרים שראשון ראשון בטל. ולכן גם גידולים לא בטלים ראשון ראשון בצמח המקורי, כי הגדילה מתרחשת ברציפות; (ב) שיטת ריב"ם בתוספות עבודה זרה שם, שבגידולים וכדו' לא אומרים רר"ב, "דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטיל קמא קמא כמו ביין נסך, דהתם לא שייך למימר הכי". ונראה שלשיטתו ביין נסך גם אם מערה ברציפות מהחבית לבור אומרים רר"ב, משום ששפיכת היין תלויה בדעתו של האדם שמערה את היין ובמעשיו, ואם ירצה יפסיק את העירוי באמצע, לכן אף שמערה הכול בבת אחת – נחשב כאילו עירה פסקי פסקי. מה שאין כן בגידולים שגדלים מאליהם, שרואים כאילו כל התהליך הוא אחד, וכבר בתחילת תהליך הגדילה טמון הסוף שהגידולים ירבו על העיקר ולא יתבטלו בו; (ג) שיטת ספר יראים (סימן כו, דפוס ישן סימן קצב), שחילק בין תערובת בידי אדם לתערובת בידי שמיים, "דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן ליה כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר".
במקרה של בשר מתורבת, לשיטת רבנו תם לא נאמר רר"ב, שהרי התאים החדשים הולכים ומתרבים ללא הפסק.
אבל לשיטות ריב"ם ורא"ם לכאורה התאים החדשים יתבטלו בתאים המקוריים, שהרי אין דרכם ווסתן של תאים לגדול במצע; וגם נראה כמעשה בידי אדם שאומרים בו רר"ב, ולא מעשה בידי שמיים. ואפשר שגם לשיטת ריב"ם ורא"ם אין רר"ב כאן, משום שברגע ששם את התאים בתוך המצע – התאים הולכים וגדלים מעצמם. ואף שבידינו להפסיק את התהליך של התרבות התאים, הרי זה כמו מי שמעביר עציץ נקוב בכרם, שאם הוסיף אחד במאתיים – הכול נאסר באיסור כלאיים (חולין קטז ע"א), ולא אומרים רר"ב, אף על פי שביד האדם להוציא את העציץ מן הכרם ולהפסיק את התהליך. וגם נחשב כבידי שמיים, מפני שגדילת התאים במצע מתרחשת בכוחות עצמם, והמצע אינו אלא חיקוי של תנאי הגידול המקוריים שבהם תאים מתפתחים באופן טבעי.
עוד יש להעיר, שלדעת חלק מן הראשונים אין אומרים רר"ב אלא בביטול איסור בהיתר, אבל היתר לעולם אינו מתבטל בתוך האיסור (ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, ערך ביטול ברוב, הערה 40 בשם הרמב"ן הרשב"א והר"ן), ולכן פשוט שכאשר רבה ההיתר הוא יבטל את האיסור..
16
י״זעל בסיס השוואה זו, יש מקום לומר שכשם שגידוליהם של צמחים אינם יורשים את המצבים ההלכתיים שחלו על הצמח המקורי (טבל, תרומה, מעשר שני וכדו'), כך גם התאים המתורבתים לא יירשו את המצבים ההלכתיים שחלו על התאים המקוריים (בשר מן החי, נבלה, נותר), אף שהם עדיין נחשבים בשר. לכן ניתן יהיה להתיר בשר שתורבת מתאים מבשר מן החי של בהמה כשרה לאכילה, אך אי אפשר יהיה להתיר בשר שתורבת מתאים של חזיר.15במשנה דנו אם גידולי תרומה הם תרומה בעצמם ואם גידולי טבל הם טבל בעצמם. אבל אין אנו דנים אם הבצל של התרומה נשאר בצל או לא – זה פשוט וברור לנו שהגידולים נשארו אותו מין של הזרע שנזרע. הדיון בסוגיה הוא רק אם גם הגדרים ההלכתיים שהיו לזרע עוברים לגידוליו, אף שהם אינם חלק ממהותו של הבצל.
אם נחזור ונשווה לנדוננו: השאלה אם לגידוליו של בשר טרפה יש דין של בשר טרפה בעצמם דומה לשאלה אם גידולי טבל גם הם טבל. כיוון שטרפה היא גדר הלכתי, שאינו מהותו של הבשר עצמו – אותו בשר יכול היה להפוך לטרפה או לכשר כתוצאה של מאורעות שאירעו לבהמה, כשם שאותו בצל היה יכול להיות טבל או שלא יחול עליו דין טבל כתוצאה של מאורעות שונים (גידול בארץ, מירוח הגוי, הפקר) וכן דין טבל היה יכול לפקוע ממנו על ידי כאלה (הפרשת תרומות ומעשרות). דין טרפה, כמו דין טבל, הוא במקרה ולא בעצם. אך השאלה אם מדובר בבשר בהמה טהורה או טמאה, ואם מדובר בבשר (בשרי) או לא (פרווה) אינה מתחילה בשאלה של גדר הלכתי כזה או אחר, אלא בשאלה המציאותית, שלגביה לכאורה התשובה ברורה – חלקיקי בשר פרה הם בשר פרה, וממילא הם בהמה טהורה ובשריים. והשווה לדברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, יא) שכתב: "אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר, שאין מינו טמא" – דהיינו שחילק בין דין טרפה שהוא מקרי, לדין מינו טמא שהוא בעצם.
על האמור לעיל יש להעיר שתי הערות:
א. בשר עומד בחזקת איסור: הגמרא בחולין (ט ע"א) אומרת ש"בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת". הראשונים (שם, ובביצה כה ע"א) נחלקו אם האיסור החל על הבהמה בחייה הוא איסור אבר מן החי, או איסור שאינה זבוחה (להרחבה ראו פרי מגדים פתיחה להלכות שחיטה, השורש השני). וזאת בניגוד לטבל, שאין איסורו איסור של כל פרי שאינו מעושר (שהרי יש פירות שאינם מעושרים ואינם טבל).
אם בשר מתורבת נוצר מבשר בהמה שנשחטה כדין, נוכל לומר שגם בשר זה דינו כדין הבשר המקורי שממנו יוצר (ואף שגדל מאז, הלוא גם בן פקועה שניתר בשחיטת אימו גדל לאחר מכן ומותר עדיין מן התורה).
אך אם הבשר המתורבת נוצר מבשר נבלה או בשר מן החי נצטרך לדון על היתרו. אף אם נפסוק שהוא אינו נבלה או בשר מן החי, פסק שתלוי בדיון הקודם על יוצא מן הטמא ועל ההבחנה בינו לבין גידולי טבל, עדיין יש מקום לדון אם אינו אסור מכל מקום משום שאינו זבוח.
(ויש לעיין אם דין אינו זבוח נאמר בבשר או בבהמה וחיה, שהרי לפנינו בשר, ויכולים אנו להגדירו אף בשר בהמה טהורה וכדומה, אבל – אם נניח שלמה שהתווסף אין את דין המוצא – אין הוא בעצמו בהמה או חיה ומעולם לא היה חלק מבהמה או חיה. ויש לצדד להתיר, טעם אחד, שדין אינה זבוחה שייך רק בדבר שניתן לזובחו והתורה ציוותה להתירו בזביחה. אבל בדבר שאין אפשרות לזבוח אותו – לא שייך עשה של "תזבח ואכלת". ובדומה למה שכתב במנחת חינוך מצווה תעב, שאיסור עשה של אינו זבוח אינו שייך בבהמות טמאות אלא רק בכשרות. ועוד, שאיסור אינו זבוח הוא תולדת החיוב של "וזבחת ואכלת", ובחיובים לא שייך דין היוצא מן הטמא. שדין היוצא מן הטמא יכול לקבוע רק שם איסור על החפץ, אך לא ליצור חיובים עליו. וכמו שכתב בחידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם (הלכות מאכות אסורות ג, יא); וכן כתב בפירוש אורה ושמחה על הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, א-ב אות ג' ואות ט). וכיוון שאנו דנים על התאים המשוכפלים, אשר לכאורה הדיון בהם רק מצד היוצא מן הטמא, לא שייך לאסור אותם באיסור אינו זבוח).
ב. האם ההעתק שומר על דיני המקור: ברד"ק (מלכים ב ד, ז) הביא תוספתא לגבי השמן שהתרבה בנס על ידי אלישע, שאותו שמן (של נס) היה פטור מתרומות ומעשרות. ונחלקו האחרונים מאיזה טעם היה שמן הנס פטור מתרומות ומעשרות.
בכלי חמדה (ויקהל אות ה) הסביר שאין הפטור כי מדובר בשמן של נס, אלא כי השמן המקורי היה כבר מעושר, ולכן דין זה חל על כל השמן שהתרבה. בדברים אלה גלומה הנחה כי לא זו בלבד שהשמן החדש הוא שמן זית בדיוק כמו השמן המקורי, אלא שאף לענין הדינים החלים עליו דינו זהה (הן לענין ההנחה ששייך בו חיוב תרומות ומעשרות, אף שכאן אכן מדובר בדין ולא בזהות עצמה; הן לענין ראייתו של השמן כמעושר, מה שמשקף זהות לשמן המקורי יותר משיש זהות כזו בגידולים טבעיים, שבהם פירות שגדלו מזרע מעושר חייבים במעשרות ואינם נידונים כמותו). בהקבלה לדין הבשר המתורבת – בהנחה שניתן ללמוד ממה שנתרבה בדרך נס למה שנתרבה בדרך של שכפול במעבדה – שהתאים המשוכפלים יקבלו את אותם הדינים של התאים המקוריים, כגון בשר מן החי, נבלה וכו'.
ברם, בשו"ת בית יצחק (שמלקיש, יו"ד חלק א סימן פד) כתב שהנוצר בדרך נס פטור מתרומות ומעשרות משום שנחשב הפקר. וכמו שכתבו תוספות תענית ח ע"ב ד"ה אלא. בהקבלה לדין הבשר המתורבת – התאים המשוכפלים יהיו אמנם בשר כמו הבשר המקורי, אך לא יירשו את שאר הדינים המקריים של התאים המקוריים (בהמשך התשובה כתב בשו"ת בית יצחק באופן אחר, שעיקר חיוב תרומות ומעשרות הוא כדי לתקן את חטא אדם הראשון, ומה שנוצר בדרך נס אינו צריך תיקון והעלאת ניצוצות ולכן פטור מתרומות ומעשרות. ולפי זה אין כלל מקום ללמוד מדיני ריבוי על ידי נס לריבוי בדרך הטבע).
המשותף לכלי חמדה ולבית יצחק הוא שהתאים המשוכפלים נחשבים מאותו המין של התא המקורי. על דרך זו מובא בשם הגר"ח מבריסק, וכיוצא בזה כתבו עוד אחרונים (ראה יד חנוך סימן כ; וילקט יוסף סימן מ ועוד)ף שבנס חנוכה לא נוצר שמן חדש אלא השמן המקורי הספיק לשמונה ימים – ובזה תירצו את קושיית הבית יוסף המפורסמת מה היה הנס ביום הראשון, שהשמן לא כלה – כיוון שאילו היה נוצר שמן חדש, לא היה זה שמן זית (אלא שאפשר לדחות ולומר ששם אכן לא התרבתה כלל כמות השמן אלא שהמעט שהיה לא כלה ולא נחסר, מה שאין כן בנדוננו, שבו סוף כל סוף התאים המקוריים מתרבים ומשתכפלים).
אם נחזור ונשווה לנדוננו: השאלה אם לגידוליו של בשר טרפה יש דין של בשר טרפה בעצמם דומה לשאלה אם גידולי טבל גם הם טבל. כיוון שטרפה היא גדר הלכתי, שאינו מהותו של הבשר עצמו – אותו בשר יכול היה להפוך לטרפה או לכשר כתוצאה של מאורעות שאירעו לבהמה, כשם שאותו בצל היה יכול להיות טבל או שלא יחול עליו דין טבל כתוצאה של מאורעות שונים (גידול בארץ, מירוח הגוי, הפקר) וכן דין טבל היה יכול לפקוע ממנו על ידי כאלה (הפרשת תרומות ומעשרות). דין טרפה, כמו דין טבל, הוא במקרה ולא בעצם. אך השאלה אם מדובר בבשר בהמה טהורה או טמאה, ואם מדובר בבשר (בשרי) או לא (פרווה) אינה מתחילה בשאלה של גדר הלכתי כזה או אחר, אלא בשאלה המציאותית, שלגביה לכאורה התשובה ברורה – חלקיקי בשר פרה הם בשר פרה, וממילא הם בהמה טהורה ובשריים. והשווה לדברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, יא) שכתב: "אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר, שאין מינו טמא" – דהיינו שחילק בין דין טרפה שהוא מקרי, לדין מינו טמא שהוא בעצם.
על האמור לעיל יש להעיר שתי הערות:
א. בשר עומד בחזקת איסור: הגמרא בחולין (ט ע"א) אומרת ש"בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת". הראשונים (שם, ובביצה כה ע"א) נחלקו אם האיסור החל על הבהמה בחייה הוא איסור אבר מן החי, או איסור שאינה זבוחה (להרחבה ראו פרי מגדים פתיחה להלכות שחיטה, השורש השני). וזאת בניגוד לטבל, שאין איסורו איסור של כל פרי שאינו מעושר (שהרי יש פירות שאינם מעושרים ואינם טבל).
אם בשר מתורבת נוצר מבשר בהמה שנשחטה כדין, נוכל לומר שגם בשר זה דינו כדין הבשר המקורי שממנו יוצר (ואף שגדל מאז, הלוא גם בן פקועה שניתר בשחיטת אימו גדל לאחר מכן ומותר עדיין מן התורה).
אך אם הבשר המתורבת נוצר מבשר נבלה או בשר מן החי נצטרך לדון על היתרו. אף אם נפסוק שהוא אינו נבלה או בשר מן החי, פסק שתלוי בדיון הקודם על יוצא מן הטמא ועל ההבחנה בינו לבין גידולי טבל, עדיין יש מקום לדון אם אינו אסור מכל מקום משום שאינו זבוח.
(ויש לעיין אם דין אינו זבוח נאמר בבשר או בבהמה וחיה, שהרי לפנינו בשר, ויכולים אנו להגדירו אף בשר בהמה טהורה וכדומה, אבל – אם נניח שלמה שהתווסף אין את דין המוצא – אין הוא בעצמו בהמה או חיה ומעולם לא היה חלק מבהמה או חיה. ויש לצדד להתיר, טעם אחד, שדין אינה זבוחה שייך רק בדבר שניתן לזובחו והתורה ציוותה להתירו בזביחה. אבל בדבר שאין אפשרות לזבוח אותו – לא שייך עשה של "תזבח ואכלת". ובדומה למה שכתב במנחת חינוך מצווה תעב, שאיסור עשה של אינו זבוח אינו שייך בבהמות טמאות אלא רק בכשרות. ועוד, שאיסור אינו זבוח הוא תולדת החיוב של "וזבחת ואכלת", ובחיובים לא שייך דין היוצא מן הטמא. שדין היוצא מן הטמא יכול לקבוע רק שם איסור על החפץ, אך לא ליצור חיובים עליו. וכמו שכתב בחידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם (הלכות מאכות אסורות ג, יא); וכן כתב בפירוש אורה ושמחה על הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, א-ב אות ג' ואות ט). וכיוון שאנו דנים על התאים המשוכפלים, אשר לכאורה הדיון בהם רק מצד היוצא מן הטמא, לא שייך לאסור אותם באיסור אינו זבוח).
ב. האם ההעתק שומר על דיני המקור: ברד"ק (מלכים ב ד, ז) הביא תוספתא לגבי השמן שהתרבה בנס על ידי אלישע, שאותו שמן (של נס) היה פטור מתרומות ומעשרות. ונחלקו האחרונים מאיזה טעם היה שמן הנס פטור מתרומות ומעשרות.
בכלי חמדה (ויקהל אות ה) הסביר שאין הפטור כי מדובר בשמן של נס, אלא כי השמן המקורי היה כבר מעושר, ולכן דין זה חל על כל השמן שהתרבה. בדברים אלה גלומה הנחה כי לא זו בלבד שהשמן החדש הוא שמן זית בדיוק כמו השמן המקורי, אלא שאף לענין הדינים החלים עליו דינו זהה (הן לענין ההנחה ששייך בו חיוב תרומות ומעשרות, אף שכאן אכן מדובר בדין ולא בזהות עצמה; הן לענין ראייתו של השמן כמעושר, מה שמשקף זהות לשמן המקורי יותר משיש זהות כזו בגידולים טבעיים, שבהם פירות שגדלו מזרע מעושר חייבים במעשרות ואינם נידונים כמותו). בהקבלה לדין הבשר המתורבת – בהנחה שניתן ללמוד ממה שנתרבה בדרך נס למה שנתרבה בדרך של שכפול במעבדה – שהתאים המשוכפלים יקבלו את אותם הדינים של התאים המקוריים, כגון בשר מן החי, נבלה וכו'.
ברם, בשו"ת בית יצחק (שמלקיש, יו"ד חלק א סימן פד) כתב שהנוצר בדרך נס פטור מתרומות ומעשרות משום שנחשב הפקר. וכמו שכתבו תוספות תענית ח ע"ב ד"ה אלא. בהקבלה לדין הבשר המתורבת – התאים המשוכפלים יהיו אמנם בשר כמו הבשר המקורי, אך לא יירשו את שאר הדינים המקריים של התאים המקוריים (בהמשך התשובה כתב בשו"ת בית יצחק באופן אחר, שעיקר חיוב תרומות ומעשרות הוא כדי לתקן את חטא אדם הראשון, ומה שנוצר בדרך נס אינו צריך תיקון והעלאת ניצוצות ולכן פטור מתרומות ומעשרות. ולפי זה אין כלל מקום ללמוד מדיני ריבוי על ידי נס לריבוי בדרך הטבע).
המשותף לכלי חמדה ולבית יצחק הוא שהתאים המשוכפלים נחשבים מאותו המין של התא המקורי. על דרך זו מובא בשם הגר"ח מבריסק, וכיוצא בזה כתבו עוד אחרונים (ראה יד חנוך סימן כ; וילקט יוסף סימן מ ועוד)ף שבנס חנוכה לא נוצר שמן חדש אלא השמן המקורי הספיק לשמונה ימים – ובזה תירצו את קושיית הבית יוסף המפורסמת מה היה הנס ביום הראשון, שהשמן לא כלה – כיוון שאילו היה נוצר שמן חדש, לא היה זה שמן זית (אלא שאפשר לדחות ולומר ששם אכן לא התרבתה כלל כמות השמן אלא שהמעט שהיה לא כלה ולא נחסר, מה שאין כן בנדוננו, שבו סוף כל סוף התאים המקוריים מתרבים ומשתכפלים).
17
י״חלפי גישה זו, אנו מניחים שתאים שגדלו מתאים אחרים מוגדרים בשר, אף שמעולם לא היה חלק מגוף של בהמה (הנחה שאינה נצרכת במקרה של צמחים וגידוליהם. הבצל הוא בצל בגלל שהוא גדל להיות בצל, ולא רק בגלל שהוא גדל מתוך זרע בצל).
18
י״טיש ללכת אחר התוצר המוגמר: אם התוצר המוגמר זהה מבחינה ביולוגית (מבחינת ה-DNA שלו) לבשר – הוא נדון כבשר. ולכן, אף שהתאים המקוריים הם מיעוט שבמיעוט בהשוואה לתוצר הסופי וביחס לחומרים האחרים שעליהם גידלו את התאים – התוצר נדון כבשר16הרב אשר וייס, במכתב לרב מנחם גנעק יו"ר ועד הכשרות OU ארה"ב. הרב וייס כתב ש"לענ"ד ברור ופשוט דכל שדומה לבשר בצביונו ורקמתו וטבעו – בשר הוא, ואין כלל נפ"מ כיצד בא לעולם". הרב וייס מוכיח את שיטתו מהסוגיה במנחות (סט ע"ב), שם מניחה הגמרא כדבר פשוט ש"חיטין שירדו בעבין" כשרים למנחות. למרות שמדובר בחיטים שנוצרו בדרך נס, ברור לגמרא שחיטים אלו נחשבים כחיטים גמורים, "דכל שהוא חטה בצביונו ורקמתו חטה היא, אף אם בא בדרך נס". ומוכיח כן מהסוגיה בסנהדרין (נט ע"ב), ברבי שמעון בן חלפתא שירדו לו שתי חתיכות בשר מן השמיים, ושאל בבית המדרש אם הן טמאות או טהורות. והשיבו לו שאין דבר טמא יורד מן השמיים. לדעת הרב וייס: "לכאורה עדיפא מיניה הו"ל למימר, דאין זה בשר כלל כיון שבא לעולם בדרך נס ופלא, ובשר זה לעולם לא היה חלק של בהמה וחיה חיים. וע"כ כנ"ל דכל דהוי בשר בטבעו ובצביונו בשר הוא".
אלא שיש להקשות על דבריו מהמשך הסוגיה הנ"ל בסנהדרין: "בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו, ירדה לו דמות חמור מהו? אמר ליה יארוד נאלא, הא אמרי אין דבר טמא יורד מן השמים", וביאר רש"י (ד"ה אמרו לו): "דבר שאינו הוא, ואם ישנו – טהור הוא". הרי שאף שיורדת לו צורת חמור, אין אומרים שהולכים אחר צורת הדבר, אלא טהור הוא (לכאורה משמעות הדברים היא שכאשר ירדו חיטים מן השמיים, אין סיבה לומר שירד דבר אחר שאינו חיטים ממש אלא רק בצורת חיטים. ולכן מותר להקריבו. בעוד שכאשר ירד בשר מן השמיים, כיוון שאין דבר טמא יורד מן השמיים, על כורחנו לא מדובר בחמור וכדו', אלא בדבר כשר בצורת חמור, ולחלופין – מדובר אכן בחמור, אך חמור זה כשר הוא, מכוח הכלל שאין דבר טמא יורד מן השמיים.
לענין זה יש לציין שמצאנו במשנה בבכורות (ה ע"ב), וכך נפסק להלכה, שבהמה טהורה שילדה כמין טמאה – הוולד מותר, כלומר: אף שהוולד דומה בצביונו וצורתו ובעיקר בסימני טומאה וטהרה, לטמא כיוון שיצא מן הטהור – טהור, ולהפך – טמא. אפשר לבאר דין זה בשני אופנים:
(א) כל דיני טומאה וטהרה בבהמה שלפנינו יסודם בהיותה תולדת בהמה אחרת טמאה או טהורה, ודינה של בהמה זו נגזר מהיותה תולדתה של אחרת וכן הלאה, עד מתן תורה; וכל 'טמא' מוגדר טמא בעצם משום היותו יוצא מן הטמא, וסימני הטומאה והטהרה שלפנינו אינם אלא סימן ועדות לזהות זו, ולא סיבה לטומאה ולטהרה. וממילא אם יצא מן הטהור – טהור. ולדרך זו, מה שירד מן השמיים טהור משום שאין בו סיבת טומאה זו של יוצא מן הטמא. אבל היותו בשר או חיטה תלוי בצורתו ובצביונו, וכשמדובר בתוצר של בשר שאכן היה טמא, מסתבר שאף ייחשב יוצא מן הטמא [ראה לעיל בהרחבה בענין זה, ומכל מקום אם ההנחה היא שכל המושג של טמא בבעלי חיים אינו אלא משום שיצא מבהמה טמאה, כנ"ל, ודאי שמסתבר יהיה להשוות בשר שנוצר מבשר אחר לכך ולא לגידולים שבצמחים שלגביהם לא מצאנו תפיסה מחודשת כזו].
(ב) דיני טומאה וטהרה בבהמה אכן תלויים בהיותה מה שהיא נראית לנו לפי צביונה וצורתה, אבל בדין יוצא מן הטהור ויוצא מן הטמא הוחרגו בהמות שיצאו מהסוג האחר. ועל דרך זו יש לומר שהוחרגו בהמות שבאו מן השמיים. ולעומת זאת, בשר שלפי צביונו ומהותו הוא בשר בעל חיים מסוים אלא שנוצר בתרבית מעבדה – אין לנו יסוד להחריגו. ולכן, אימו טהורה או מן השמיים מטהרים את הטמא, אך תרבית מעבדה אינה מטהרת אותו. ובקהילות יעקב (בכורות סימן ד) דן אם ולד כזה דינו כאימו לכל דבר או שאם צורתו היא כשל חמור, הרי הוא חמור אלא שהתורה התירתו באכילה משום שיצא מן הפרה; וכן להפך, בטמאה שילדה כמין טהורה. ודן בתוך זה בשאלה העקרונית אם הצורה קובעת את דינו של הדבר אלא שאם נולד מבהמה טהורה או מבהמה טמאה יש החרגה, או שעיקרו של הדין הוא משום שנולד מהטמא או מהטהור, ועמד שם על ההשוואה לנדון של מה שירד מן השמיים).; אם התוצר זהה לבשר חזיר – התוצר נדון כחזיר17הרב וייס סבר שנוסף לכך שהולכים אחר צורת הדבר, אם מקור התאים הוא מבשר מן החי – גם לתוצר הסופי יש מעמד של בשר מן החי. והדבר צ"ע, שהרי אין צורה מיוחדת לבשר מן החי שמבחינה בינו לבין אבר מן השחוטה. ובאותה מידה אין צורה מיוחדת המבחינה בין בשר כשר מבהמה שנשחטה כהלכה לכזו שהתנבלה בשחיטה. והוא הדין בשקצים ורמשים, שהרי שרץ הארץ אסור, אך אם לא רחש על האדמה – מותר לאוכלו (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ב, יד-טו; שלחן ערוך יו"ד פד, ד). אם ייצרו בשר שרצים כזה במעבדה, מדוע נאמר שצורתם דומה לצורת שרץ אסור, ולא לצורת שרץ מותר?
אכן נראה שבאומרו צורה אין כוונתו לצורה פיזית דווקא אלא כעין השימוש בדברי הפילוסופים על חומר וצורה, שהוראתו עשויה לכלול גם צורה רוחנית, כמו דינים וגדרים הלכתיים שונים (לעיל ציינו שיש מקורות לומר שגם בריבוי כמות על ידי נס, דיניו של הדבר שהתרבה הם כשל הדבר המקורי, ולכאורה כל שכן בנדוננו. שהרי הקשר בין הבשר שגדל במעבדה לתא שממנו נוצר, והאפשרות לראות בו תוצר של אותו תא, ברורים יותר מהאפשרות לראות במה שנותר בנס תוצר של מה שהיה לפניו). ממילא יש מקום לומר כך גם בנדון דידן, בין שהדבר נובע מהיותו של אותו תוצר זהה למקור בצביונו ורקמתו ובצורה, ובין שהדבר נובע מהיותו גם תוצר שלו כבנדוננו.
לענין שרץ הארץ, גם אם לא נאמר שהתאים המשוכפלים יורשים את הצורה הרוחנית של התאים המקוריים, מכל מקום לשיטת האוסרים גם שרץ שמת בפרי שבו נוצר ופירש אחר כך (ראה רמב"ם שם, טז ושלחן ערוך שם), יש לומר שהוא הדין שבשר המוגדר בשר שרץ יהיה אסור, אף שמעולם לא היה חלק משרץ חי ממש..
אלא שיש להקשות על דבריו מהמשך הסוגיה הנ"ל בסנהדרין: "בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו, ירדה לו דמות חמור מהו? אמר ליה יארוד נאלא, הא אמרי אין דבר טמא יורד מן השמים", וביאר רש"י (ד"ה אמרו לו): "דבר שאינו הוא, ואם ישנו – טהור הוא". הרי שאף שיורדת לו צורת חמור, אין אומרים שהולכים אחר צורת הדבר, אלא טהור הוא (לכאורה משמעות הדברים היא שכאשר ירדו חיטים מן השמיים, אין סיבה לומר שירד דבר אחר שאינו חיטים ממש אלא רק בצורת חיטים. ולכן מותר להקריבו. בעוד שכאשר ירד בשר מן השמיים, כיוון שאין דבר טמא יורד מן השמיים, על כורחנו לא מדובר בחמור וכדו', אלא בדבר כשר בצורת חמור, ולחלופין – מדובר אכן בחמור, אך חמור זה כשר הוא, מכוח הכלל שאין דבר טמא יורד מן השמיים.
לענין זה יש לציין שמצאנו במשנה בבכורות (ה ע"ב), וכך נפסק להלכה, שבהמה טהורה שילדה כמין טמאה – הוולד מותר, כלומר: אף שהוולד דומה בצביונו וצורתו ובעיקר בסימני טומאה וטהרה, לטמא כיוון שיצא מן הטהור – טהור, ולהפך – טמא. אפשר לבאר דין זה בשני אופנים:
(א) כל דיני טומאה וטהרה בבהמה שלפנינו יסודם בהיותה תולדת בהמה אחרת טמאה או טהורה, ודינה של בהמה זו נגזר מהיותה תולדתה של אחרת וכן הלאה, עד מתן תורה; וכל 'טמא' מוגדר טמא בעצם משום היותו יוצא מן הטמא, וסימני הטומאה והטהרה שלפנינו אינם אלא סימן ועדות לזהות זו, ולא סיבה לטומאה ולטהרה. וממילא אם יצא מן הטהור – טהור. ולדרך זו, מה שירד מן השמיים טהור משום שאין בו סיבת טומאה זו של יוצא מן הטמא. אבל היותו בשר או חיטה תלוי בצורתו ובצביונו, וכשמדובר בתוצר של בשר שאכן היה טמא, מסתבר שאף ייחשב יוצא מן הטמא [ראה לעיל בהרחבה בענין זה, ומכל מקום אם ההנחה היא שכל המושג של טמא בבעלי חיים אינו אלא משום שיצא מבהמה טמאה, כנ"ל, ודאי שמסתבר יהיה להשוות בשר שנוצר מבשר אחר לכך ולא לגידולים שבצמחים שלגביהם לא מצאנו תפיסה מחודשת כזו].
(ב) דיני טומאה וטהרה בבהמה אכן תלויים בהיותה מה שהיא נראית לנו לפי צביונה וצורתה, אבל בדין יוצא מן הטהור ויוצא מן הטמא הוחרגו בהמות שיצאו מהסוג האחר. ועל דרך זו יש לומר שהוחרגו בהמות שבאו מן השמיים. ולעומת זאת, בשר שלפי צביונו ומהותו הוא בשר בעל חיים מסוים אלא שנוצר בתרבית מעבדה – אין לנו יסוד להחריגו. ולכן, אימו טהורה או מן השמיים מטהרים את הטמא, אך תרבית מעבדה אינה מטהרת אותו. ובקהילות יעקב (בכורות סימן ד) דן אם ולד כזה דינו כאימו לכל דבר או שאם צורתו היא כשל חמור, הרי הוא חמור אלא שהתורה התירתו באכילה משום שיצא מן הפרה; וכן להפך, בטמאה שילדה כמין טהורה. ודן בתוך זה בשאלה העקרונית אם הצורה קובעת את דינו של הדבר אלא שאם נולד מבהמה טהורה או מבהמה טמאה יש החרגה, או שעיקרו של הדין הוא משום שנולד מהטמא או מהטהור, ועמד שם על ההשוואה לנדון של מה שירד מן השמיים).; אם התוצר זהה לבשר חזיר – התוצר נדון כחזיר17הרב וייס סבר שנוסף לכך שהולכים אחר צורת הדבר, אם מקור התאים הוא מבשר מן החי – גם לתוצר הסופי יש מעמד של בשר מן החי. והדבר צ"ע, שהרי אין צורה מיוחדת לבשר מן החי שמבחינה בינו לבין אבר מן השחוטה. ובאותה מידה אין צורה מיוחדת המבחינה בין בשר כשר מבהמה שנשחטה כהלכה לכזו שהתנבלה בשחיטה. והוא הדין בשקצים ורמשים, שהרי שרץ הארץ אסור, אך אם לא רחש על האדמה – מותר לאוכלו (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ב, יד-טו; שלחן ערוך יו"ד פד, ד). אם ייצרו בשר שרצים כזה במעבדה, מדוע נאמר שצורתם דומה לצורת שרץ אסור, ולא לצורת שרץ מותר?
אכן נראה שבאומרו צורה אין כוונתו לצורה פיזית דווקא אלא כעין השימוש בדברי הפילוסופים על חומר וצורה, שהוראתו עשויה לכלול גם צורה רוחנית, כמו דינים וגדרים הלכתיים שונים (לעיל ציינו שיש מקורות לומר שגם בריבוי כמות על ידי נס, דיניו של הדבר שהתרבה הם כשל הדבר המקורי, ולכאורה כל שכן בנדוננו. שהרי הקשר בין הבשר שגדל במעבדה לתא שממנו נוצר, והאפשרות לראות בו תוצר של אותו תא, ברורים יותר מהאפשרות לראות במה שנותר בנס תוצר של מה שהיה לפניו). ממילא יש מקום לומר כך גם בנדון דידן, בין שהדבר נובע מהיותו של אותו תוצר זהה למקור בצביונו ורקמתו ובצורה, ובין שהדבר נובע מהיותו גם תוצר שלו כבנדוננו.
לענין שרץ הארץ, גם אם לא נאמר שהתאים המשוכפלים יורשים את הצורה הרוחנית של התאים המקוריים, מכל מקום לשיטת האוסרים גם שרץ שמת בפרי שבו נוצר ופירש אחר כך (ראה רמב"ם שם, טז ושלחן ערוך שם), יש לומר שהוא הדין שבשר המוגדר בשר שרץ יהיה אסור, אף שמעולם לא היה חלק משרץ חי ממש..
19
כ׳להבנתנו, נראה לצדד בשיטה האמצעית, שהבשר המתורבת נחשב כ"גידולים" של התאים המקוריים. ולכן הוא יורש את הזהות שלהם כבשר. וגם את השתייכותם למין שממנו הם נלקחו – כבשר פרה, עוף, חזיר וכו'. אבל אינו יורש את המצבים ההלכתיים שלהם – כבשר טרפה, נבלה, בשר מן החי, בשר בחלב וכדו'. ואם הם נלקחו ממקור כשר, כגון בשר פרה, הם יהיו מותרים גם אם לתאים המקוריים היה דין בשר מן החי וכדו'.
20
כ״אברם כאמור, חשוב להדגיש שמדובר בסוגיה משמעותית שעשויות להיות לה השלכות רחבות על תחום הכשרות בשנים הבאות, ולכן חשוב שתתקבל בה הסכמה רחבה של הפוסקים.
21
