שו"ת במראה הבזק חלק עשירי ה׳B'Mareh HaBazak Volume X 5
א׳ניו ג'רסי, ארה"ב New Jersey, USA
1
ב׳ניסן תש"פ
2
ג׳ה. תפילה ביחיד בזמן שהציבור מתפללים
3
ד׳שאלה:
בשלחן ערוך או"ח מובא שמי שאינו יכול להתפלל עם הציבור במניין יתפלל ביחיד בזמן שהציבור מתפלל. האם זה נכון גם לגבי מניינים שמתקיימים בעיר אחרת? באזור זמן אחר באמריקה? או בזמן שמתפללים בארץ ישראל?
בשלחן ערוך או"ח מובא שמי שאינו יכול להתפלל עם הציבור במניין יתפלל ביחיד בזמן שהציבור מתפלל. האם זה נכון גם לגבי מניינים שמתקיימים בעיר אחרת? באזור זמן אחר באמריקה? או בזמן שמתפללים בארץ ישראל?
4
ה׳תשובה:
א. מי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפללים.
א. מי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפללים.
5
ו׳ב. אם הוא נמצא במקום שאין כלל מניין, יתפלל בשעה שמתפללים בקהילות ישראל במקומות אחרים אותה תפילה שהוא מתפלל.
6
ז׳ג. אם מתפלל תפילה אחרת ממה שהציבור מתפללים, לדוגמא הוא מתפלל שחרית בארצות הברית בשעה שבישראל מתפללים מנחה (או אף באותו מקום עצמו – שמתפלל שחרית או מנחה כשהציבור מתפלל מוסף, או מנחה לאחר פלג המנחה כשהציבור מתפלל ערבית או להפך), לדעת פוסקים רבים אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפללים. אך אם אין אפשרות אחרת, מוטב שיתפלל בשעה שהציבור מתפללים תפילה אחרת ויסמוך על הסוברים שגם כך נחשב מתפלל בשעה שהציבור מתפללים1מבואר בגמרא (ברכות ז ע"ב – ח ע"א) שמי שאינו יכול ללכת לבית כנסת להתפלל עם הציבור, יתפלל בשעה שהצבור מתפללים, ששעה זו היא עת רצון. וכן נפסק בשלחן ערוך (או"ח צ, ט). ומשמע מלשון הגמרא שהכוונה היא לשעה שציבור במקומו מתפללים, שכן רבי יצחק אמר לרב נחמן שיבקש משליח הציבור להודיע לו כשהם מתפללים כדי שיוכל להתפלל באותה שעה. וכן הוכיחו במרומי שדה (ברכות ז ע"ב) ובקהלות יעקב (ברכות סי' ג), שאם הכוונה היא גם לשעה שציבור במקום אחר מתפללים, אם כן מסתמא בכל שעה יש איזה צבור שמתפללים, ולכן על כורחך הכוונה לציבור שבעירו (וגם לפי מה שנבאר להלן, שהכוונה היא דווקא לציבור שמתפללים אותה תפילה שהוא מתפלל, יש להניח שבדרך כלל יהיה איזה ציבור במקום כלשהו שמתפלל אותה התפילה). אומנם ייתכן לתרץ קושיה זו אם נאמר שצריך להתכוון להצטרף לציבור ידוע ומוגדר שידוע לו שמתפלל באותה שעה (מה שבזמן חז"ל לא היה מעשי כל כך כשאין ציבור זה בעירו, ובזמננו הוא מעשי).
ואם נמצא במקום שבו אין כלל ציבור שמתפללים, כתב הסמ"ג (עשין סימן יט):
למדנו משם שבשעת הדחק או בני הישובים, שיתפללו בבתיהם שחרית וערבית בשעה שקהילות ישראל מתפללין.
ועל פי זה פסק הרמ"א (או"ח צ, ט):
והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מכל מקום יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים.
וכתבו שם המגן אברהם (ס"ק יט) והמשנה ברורה (ס"ק לב) שכוונתו כדברי הסמ"ג, דהיינו בשעה שקהילות ישראל מתפללות, ואם כן יתפלל בשעה שמתפללים במקומות אחרים.
בקהילות יעקב כתב שכוונה זו להתפלל בשעה שמתפללים במקומות אחרים מועילה דווקא ביישובים שאין להם מניין, אבל במקום שיש בו מניין, צריך לכוון דווקא לשעה שהציבור בעירו מתפלל, וכפי שדייקנו לעיל מהגמרא. ונראה בטעם הדבר, שעיקר הענין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים הוא כדי לשתף את תפילתו עם הציבור, שזו שעת רצון. ולכן אם יש ציבור בעירו, כיוון שזה הציבור שלכתחילה היה צריך להתפלל עמו ורק מחמת שאנוס וכדומה אינו מתפלל עמו, לכן צריך לכוון להתפלל בשעה זו. אך אם דר במקום שאין בו ציבור המתפללים, הוא יכול לשתף את תפילתו עם הציבור על ידי שמכוון את השעה שמתפללים קהילות ישראל במקומות אחרים.
אמנם יש לעיין אם יכול לכוון להתפלל בשעה שציבור במקום אחר מתפלל תפילה אחרת מהתפילה שהוא מתפלל, וכגון שהוא מתפלל שחרית בארצות הברית בשעה שבארץ ישראל מתפללים מנחה. והנה המגן אברהם (צ, יז) דייק מהגמרא (עבודה זרה ד ע"ב) שאם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפלל שחרית, אין זה נחשב בשעה שהציבור מתפללים. ודיוקו הוא שבגמרא שם מבואר שאין ליחיד להתפלל מוסף של ראש השנה בשלוש שעות הראשונות של היום משום שזו שעת חרון, אך שחרית יכול להתפלל משום שבאותה שעה אף הציבור מתפלל שחרית. ועל כורחך אם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפלל שחרית אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפלל. ובמגן גיבורים (שלטי גיבורים ס"ק ז) דחה ראיית המגן אברהם בשני אופנים: א. אפשר לטעון שגם המתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפלל שחרית ייחשב כתפילה בצבור, אלא שמצב כזה על כל פנים התפלל שחרית לפני שהציבור התפלל. ב. ייתכן שדווקא במוסף של ראש השנה, שלברכה האמצעית שבו נוספות 'מלכויות' וכן נוספות בו 'זכרונות ושופרות' ואינו דומה לתפילת שחרית של הציבור, שהיא רק שבח ולא בקשת צרכים, אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפלל, אך ביתר השנה, שתפילת מוסף היא שבח, ייחשב כשעה שהציבור מתפלל. וכעין סברתו האחרונה של המגן גבורים כתב גם הישועות יעקב (שם ס"ק ה) וחלק גם הוא על המגן אברהם מחמת סברה זו.
ועיינו בספר הזיכרון אש תמיד (עמ' תקמב) בשם הרב מיכל שורקין והובא גם בתשובות והנהגות (ד סימן לא) מעשה שבו אמר הגר"ח מבריסק לבנו הגר"מ שתפילת שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף נחשבת 'בשעה שהציבור מתפלל' (והעירו שם מדברי המגן אברהם, אכן אפשר שסבר הגר"ח כסברת המגן גבורים והישועות יעקב, ואף שעדיין לכאורה יש עדיפות לתפילה בציבור ממש, מכל מקום, באותו מקרה היו יתרונות אחרים להתפלל שחרית באותו זמן, וייתכן שסבר שהללו עדיפים. ולהלן יובא שייתכן שכשנמצא בפועל עם הציבור באותו מקום מודה אף המגן אברהם, וממילא אין מקום כלל להערה זו, ואכן בתשובות והנהגות [שם] ביאר את הדברים על פי חילוק זה).
בהקשר זה יש להעיר שהמתפלל מוסף בשאר ימות השנה בשעה שהציבור מתפלל שחרית או מנחה – יש שהוא והציבור עסוקים ב'שבח' ויש שהוא עוסק ב'שבח' והציבור בבקשות: בשבת ויום טוב עיקרן של שחרית ומנחה הוא שבח כמו מוסף, אך בראש חודש או חול המועד עיקרן הוא בקשות. המגן גבורים עצמו אכן הרגיש בדבר וכתב שמתפלל שבח בשעה שהציבור עוסקים בשבח או בבקשות. נראה מדבריו שהצורך ב'ציבור' גדול יותר כשהמתפלל מבקש בקשות וזקוק לזכות הציבור כדי שייענה, ולכן המתפלל שבח בעת שהציבור מתפלל – בין שהם עסוקים בשבח ובין שהם עסוקים בבקשות – יש לו את מעלת המתפלל בשעה שהציבור מתפלל, אבל המתפלל תפילה של בקשה צריך, כדי להיחשב 'בשעה שהציבור מתפלל', להתפלל בשעה שהציבור עוסק גם כן בבקשה. ולפי זה לשיטתו מסתבר שבשאר ימות השנה אם המצב הוא להפך: היחיד מתפלל שחרית או מנחה בעת שהציבור מתפלל מוסף - בשבת ויום טוב ייחשב מתפלל בשעה שהציבור מתפלל, אבל בראש חודש וחול המועד – לא, שהרי זה כמתפלל מוסף של ראש השנה בשעה שהציבור מתפלל שחרית.
ועיינו בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ג הערה מג ופרק ט הערה כו) לענין בן חו"ל הנמצא בארץ ומתפלל תפילת יום טוב, שהיא שבח, עם הציבור המתפלל תפילת חול, שהיא בקשה, או להפך - בבן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל [שם מדובר שהוא מצוי בפועל עם הציבור ולא רק מתפלל בשעה שהם מתפללים]. לענין המקרה הראשון כתב שם שתפילתו נחשבת תפילה בציבור, ולענין המקרה השני הביא שנחלקו בזה הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך, שלדעתו אין זו תפילה בציבור (וגרועה אף מהמתפלל שחרית עם ציבור המתפלל מוסף) כיוון שזה מתפלל תפילת חול ואלה תפילת יום טוב. ובביאור החילוק בין המקרים הציע שם (מחבר הספר יום טוב שני כהלכתו) וכך הציע גם בספר אשי ישראל (פרק מא הערה קפב והוזכר בספר יום טוב שני כהלכתו) שלבן ארץ ישראל בחו"ל אין שייכות לתפילת הציבור, מה שאין כן בן חו"ל בארץ, שכיוון שמן הדין היה צריך להתפלל את כל שמונה עשרה הברכות גם בשבת ויום טוב ולהוסיף הזכרת שבת ויום טוב, אלא שכדי שלא להטריח על בציבור פטרו חז"ל מלומר את כל הברכות האמצעיות, ממילא יש גם לבן חו"ל שייכות לתפילת העמידה שמתפללים בני ארץ ישראל. אכן דברים אלה כפי שהם צריכים עיון, שהרי סוף סוף שלוש ברכות ראשונות ואחרונות – שוות הן, ולגביהן יש ליחיד זה שייכות עם תפילת הציבור בכל מקרה, ולבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל – גם אם יש לו שייכות לתפילת הציבור מכל מקום חסרה היא תפילתם את הברכה האמצעית של תפילתו, ומה מועיל לו שיש לו שייכות לברכות שאומרים הם והוא לא אומרם? ומה בכך שהיה ראוי שיאמרם לולי שתיקנו חז"ל לפטור מהם? ואפילו נאמר שיש לזה תועלת, מכל מקום מה החילוק בין החוסר שחסר לו בתפילת הציבור, שאין הם אומרים את הברכה האמצעית של יום טוב, לחוסר שבמקרה ההפוך, שאין הציבור שבחו"ל אומר את הברכות האמצעיות שאומר בן ארץ ישראל שעימם? ואם די בשייכות בחלק מהברכות – הרי בשני המקרים יש שייכות בשלוש ברכות ראשונות ואחרונות כאמור!
אכן לפי המבואר לעיל הדברים מובנים היטב, שבן חו"ל שבארץ ישראל כל תפילתו - שבח היא, ומעלה של תפילת שבח יש גם בתפילת החול של בני ארץ ישראל, אלא שנוספת לה גם בקשה, ומה בכך (ועוד שאפילו נאמר שאינה נחשבת כלל אלא בקשה, מכל מקום להתפלל שבח עם ציבור המתפללים בקשה – שפיר דמי כדברי המגן גבורים). אבל בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל, שתפילתו היא בקשה, אינו יכול להיחשב מתפלל עם הציבור או בשעה שהציבור מתפלל כשתפילתם שלהם אינה בקשה אלא שבח בלבד.
ועיינו שו"ת דבר יהושע (חלק ה או"ח סימן ד) שהסתפק בנדון זה, של בן ארץ ישראל בחו"ל או להפך לפי המגן אברהם, ונראה מדבריו שספקו הוא אם הגדרת "אותה תפילה" תלויה בהיות שתי התפילות שחרית, או שתיהן מוסף וכו' או בהיותן "ענין אחד", ומובן שלספק זה נפקות גם לצד השני, כששתי התפילות שונות הן – זו שחרית וזו מנחה – אך ענינן אחד הוא (ועיינו עוד בחלקת יעקב חלק ג סימן קמו [במהדורה החדשה אורח חיים סימן ריא] שנקט שיש במקרה כזה מעלה של תפילה בשעת שהציבור מתפלל וראו עוד להלן).
ואמנם עדיין יש מקום לדון שמא אף לסברת המגן אברהם ולראייתו מהגמרא (ובהנחה שלא נקבל את דברי המגן גבורים והישועות יעקב, שדחו את הראיה), מכל מקום כששתי התפילות זהות הוא ייחשב כמתפלל עם הציבור, ואף על פי שלדבריו אין לחלק בשחרית ומוסף בין ראש השנה לשאר ימות השנה, ומשמע שכך הדין אף כששתי התפילות הן שבח (כמו שבת ויום טוב), מכל מקום שחרית ומוסף תפילות הן שונות במהותן ובנוסחן. מה שאין כן המתפלל שחרית בעת שציבור במקום אחר מתפלל מנחה, ששתי התפילות זהות (ואף בשבת, שיש חילוק ביניהן בנוסח הברכה האמצעית – אין חילוק זה מהותי ואינו מעכב, שהרי הטועה ומתפלל במנחה של שבת את נוסח הברכה האמצעית של שחרית או להפך – יצא, מה שאין כן בטועה בין אחת מהן למוסף).
ואמנם המגן אברהם עצמו סובר לכאורה שאין לחלק בזה ואף באופן זה אין הדבר נחשב תפילה עם הציבור, שכך מפורש בדבריו (רלו, ג) לגבי מנחה וערבית (לאחר פלג המנחה), ועיינו שם שהוסיף שכל שכן הוא שאין זו תפילה עם הציבור כיוון שמדובר ב'תרתי דסתרי' (שהרי או שזמן מנחה הוא או שזמן ערבית הוא, ואף שההלכה היא 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד', מכל מקום מנחה וערבית בו בזמן נחשבות ל'תרתי דסתרי' [ולכן לכתחילה יש לנהוג בעקביות ולבחור אם התפלל בזמן זה מנחה או ערבית]). ואמנם יש לעיין אם 'תרתי דסתרי' האמור כאן נובע מכך שהמתפלל אז מנחה הרי הוא כאומר שתפילת הציבור, ערבית, בזמן זה אינה כדין (היינו שהם אמנם רשאים לנהוג כדעה זו כאמור, אך הדעה שהוא נוהג עתה כמותה סוברת שאין זה זמן ערבית), או שאין הדבר תלוי בהגדרה זו אלא בעצם העובדה שזמן מנחה וערבית שונה הוא, ונפקא מינה למתפלל בזמן שהציבור שבמקום אחר מתפלל, כבנדון דידן, שאין כאן מחלוקת בהלכה, אם זמן מנחה הוא או זמן ערבית (וכן לענין שחרית) אלא חילוק במציאות.
אלא שמכל מקום סיים המגן אברהם (שם) שאין לנהוג כן, כיוון שעדיף שיתפלל מנחה קודם (בנדונו הציע שיתפלל מנחה בעת שהציבור אומרים קריאת שמע וברכותיה) וערבית יתפלל עם הציבור, שזה קרוי תפילה בציבור ממש, וודאי עדיף מתפילה אחרת בעת שהציבור מתפללים.
והפרי מגדים (אשל אברהם שם) הבין מהוספה זו שהמגן אברהם – למרות דבריו – מסתפק בזה ולכן הוסיף את הטעם האחרון: "אפילו תימא שזה מקרי עכ"פ בשעה שהציבור מתפללין".
והט"ז (ס"ק ד) שלל גם הוא אפשרות של מנחה בשעה שהציבור מתפלל ערבית מטעם 'תרתי דסתרי', אך הוא לא הזכיר שגם ללא זה אין הדבר נחשב 'בשעה שהציבור מתפללים', ומשמע שלולי בעיית 'תרתי דסתרי' אכן הייתה מעלה בתפילה כזו. ולפי זה ייתכן, כאמור לעיל, שכשמדובר בציבור שבמקום אחר שאצלם זמן ערבית הוא ואצל היחיד זמן מנחה – שפיר דמי. והאליה רבה (שם ס"ק ז) והפרי מגדים (משבצות זהב שם) שם כתבו הלכה למעשה שאם יש לו מניין מאוחר יותר לערבית (וממילא לא שייך טעמו האחרון של המגן אברהם) יתפלל מנחה כשהציבור מתפלל ערבית (למרות סברת 'תרתי דסתרי' ולכאורה כל שכן אם הם במקום אחר, וכנ"ל).
אמנם יש מקום לפקפק בדבר משום שבנדונם של המגן אברהם, הט"ז, האליה רבה והפרי מגדים, וכן במעשה שהובא לעיל מהגר"ח מבריסק (וכן בגמרא שממנה הביא ראיה, עיינו שם), מדובר כאמור במי שגם נמצא בפועל עם הציבור אלא שמתפלל תפילה אחרת, ובצל"ח (ברכות ו ע"א) כתב שבאופן זה לא נאמרו דברי המגן אברהם שבסימן צ (עיינו שם בראייתו) והמגן גבורים (אלף המגן שם ס"ק יד) הביא דבריו וסמך עליהם וכך גם המשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל). ולפי זה לכאורה אין ראיה לנדוננו מהדין האמור (בסימן רלו).
אכן משמעות דברי המגן אברהם עצמו (בסימן רלו) אינה כדברי הצל"ח (וגם שו"ת דבר יהושע הנ"ל הציג את שיטותיהם כחולקות, וכך נקט גם המנחת יצחק חלק ב סימן קלב וחלק ו סימן לו), שהרי המגן אברהם השווה את הנדונים (שם ובסימן צ) זה לזה, וייתכן שהצל"ח לא התכוון לומר שהמגן אברהם מודה לדבריו (כמו שהבין המגן גבורים מהצל"ח) אלא שלהלכה על כל פנים יש לחלק בין מתפלל באותו מקום עם הציבור למתפלל במקום אחר. ומעתה מדברי המגן אברהם עצמו ודברי הפרי מגדים המוסבים עליהם אפשר אכן לדייק כדיוק האמור אף אם לדעת הצל"ח אין נפקא מינה, מדיוק זה, לענין שבו דיברו שבו לדעתו בכל מקרה נחשבת התפילה לתפילה עם הציבור. ובאליה רבה (שם) משמע שאכן נקט שני טעמים לדבריו (וכך הבין בדבריו גם המנחת יצחק חלק ו שם): האחד משום שסובר שגם כשמתפלל מנחה והציבור מתפללים ערבית נחשב הדבר תפילה בשעה שהציבור מתפלל (וחולק על המגן אברהם). והשני שאף אם נאמר כדברי המגן אברהם, מכל מקום כשנמצא באותו מקום עם הציבור נחשבת תפילתו כתפילה עם הציבור.
(ובחלקת יעקב הנ"ל הבין – לפחות בנדון כזה שבו המתפלל נמצא באותו מקום עם הציבור – שאכן גם לדעת המגן אברהם יש לתפילתו מעלת תפילה עם הציבור אלא שאינה תפילה בציבור ממש, וכך גם לענין מנחה וערבית, ולדעתו הכול מודים בזה – המגן אברהם, הט"ז, האליה רבה והפרי מגדים. אך, כאמור, לא משמע כך מהמגן אברהם.)
נעיר כי ראייתו של הגר"ח מבריסק (כמובא שם) הייתה מתפילת נדבה בעת שהציבור מתפלל תפילת חובה, ושם לא שייך 'תרתי דסתרי' ושתי התפילות הן גם מאותו סוג – בקשה ולא שבח בלבד (מוסף ותפילות שבת וחג אי אפשר להתפלל נדבה). ועמד בזה בתשובות והנהגות (שם).
במשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל) פסק כדברי המגן אברהם. וכן פסק ערוך השולחן (או"ח צ, יג):
וזה שאמרנו שיהדר להתפלל בהעת שהצבור מתפללין זה כשמתפללין אותה תפלה דוקא מקרי זה גכ מתפלל עם הצבור אבל אם הוא מתפלל שחרית והצבור מוסף או להיפך לא מקרי מתפלל עם הצבור".
ויש לעיין לענין הסברא שכתבנו, לחלק בין שחרית כשהציבור מתפלל מוסף או להפך ובין שחרית כשהציבור מתפלל מנחה או להפך, אם יש לדייק מן הלשון "אותה תפלה דוקא" או שיש לדייק הפוך, ממה שלא נקטו הפוסקים אלא את הדוגמא של שחרית ומוסף. אכן יש מקום לדחות דיוקים אלה ולומר שבמציאות ששררה בעבר לא הייתה אפשרות מעשית שאדם ידע את שעת התפילה במקום מרוחק (שבו מגיע זמן מנחה כשאצלו עוד זמן שחרית או להפך), ולכן השאלה הייתה רק לגבי שחרית ומוסף (וכמובן הוא הדין מנחה ומוסף). ואף שעדיין יש להוכיח לכאורה מהאמור לגבי מנחה וערבית לאחר פלג המנחה, כנ"ל, מכל מקום כבר הערנו לעיל שהפרי מגדים צידד שם שנחשב הדבר לתפילה בשעה שהציבור מתפלל, לפחות ברמה מסוימת (והבין שאף המגן אברהם שלא כתב כך מסתפק בדבר). (עוד יש לדון על מנחה ונעילה ביום כיפור, אך גם כאן קשה לדייק מדברי הפוסקים שדנו בשאלה של שחרית ומוסף, הנוגעת לכל שבת ומועד, ולא באפשרות של תפילת מנחה בעת שהציבור מתפלל נעילה, דבר שמתאפשר פעם בשנה בלבד.)
ונראה שהסברא שצריך להתפלל דווקא באותה שעה שהציבור מתפלל אותה תפילה שהוא מתפלל היא כדברינו לעיל, שכיוון שנמנע ממנו מלהתפלל עם הציבור, על כל פנים ישתתף עם הציבור על ידי שיכוון את שעת התפילה לשעה שהם מתפללים. אך כל זה דווקא אם מתפלל אותה תפילה שהם מתפללים. אך אם מתפלל תפילה אחרת, אין בכך השתתפות, כי הרי אילו היה ממש מתפלל עמם, מן הסתם היה מתפלל את התפילה שהם מתפללים. ועל כורחך הכוונה שמכוון את תפילתו לשעה שהציבור מתפלל אותה תפילה שהוא מתפלל. (וקצת משמע כך מדברי הבאר יצחק [או"ח סימן כ], שכתב בביאור דעת המגן אברהם שאף אם אפשר לענות קדושה אם מתפלל שחרית והגיע לקדושה עם ציבור העונים קדושה של מוסף, מכל מקום יש לחלק בין שתי קדושות, ששתיהן ענין אחד "שמקדישים שמו", לשתי תפילות, שהן "בקשה אחרת", אלא שאפשר שכוונתו ששחרית ומוסף שונות במהותן וכנ"ל [בפסקי תשובות סימן צ הערה 181 הביא משו"ת פסקי תשובה הבנה אחרת בדברי הבאר יצחק, אך המעיין שם יראה שדבריו נוגעים לנקודה אחרת שבה דן הבאר יצחק שם ולא לנדוננו, והמעיין בבאר יצחק עצמו יראה שהבנה זו, כמו שהבינה הפסקי תשובות, אף נסתרת מדבריו.]) ויש לצרף כאן את דברי המרומי שדה והקהילות יעקב שהובאו לעיל, שמסתמא בכל שעה יש בעולם איזה ציבור המתפלל, ואם כן מה הכוונה שיש לכוון לשעה שמתפללים בשעה שקהילות ישראל מתפללים? ולכן יש להסביר שהכוונה היא לקהילות המתפללות אותה תפילה שהוא מתפלל.
העולה מכל הנ"ל הוא שמי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפלל. ואם נמצא במקום שאין כלל מניין, יתפלל בשעה שמתפללים בקהילות ישראל במקומות אחרים אותה תפילה שהוא מתפלל. אכן מסתבר שאם אין לו אפשרות כזו יעשה את שאפשר לו ויתפלל בשעה שהציבור מתפלל תפילה כלשהי (בעדיפות לציבור שבמקומו, אך בעדיפות לתפילה דומה, להבדיל משחרית בזמן שמתפללים מוסף או להפך), משום שבהעדר עצה אחרת, מוטב לסמוך על המגן גבורים והישועות יעקב או על הסברה שכתבנו (שייתכן שגם המגן אברהם יודה כשמדובר בשחרית ומנחה או מנחה וערבית ולא באחת מהן ומוסף, ואף אם הוא אינו מודה בה – נראה שכמה פוסקים אחרים סוברים כמותה) מלהפסיד את מעלת התפילה בשעה שהציבור מתפלל בוודאות ולכל הדעות.
הרחבה והעמקה בנושא זה מצויה באתר 'ארץ חמדה' www.eretzhemdah.org בתוכנית "מורנו" - דיני תפילה בציבור יחידה 10 - חובת התפילה בציבור..
ואם נמצא במקום שבו אין כלל ציבור שמתפללים, כתב הסמ"ג (עשין סימן יט):
למדנו משם שבשעת הדחק או בני הישובים, שיתפללו בבתיהם שחרית וערבית בשעה שקהילות ישראל מתפללין.
ועל פי זה פסק הרמ"א (או"ח צ, ט):
והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מכל מקום יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים.
וכתבו שם המגן אברהם (ס"ק יט) והמשנה ברורה (ס"ק לב) שכוונתו כדברי הסמ"ג, דהיינו בשעה שקהילות ישראל מתפללות, ואם כן יתפלל בשעה שמתפללים במקומות אחרים.
בקהילות יעקב כתב שכוונה זו להתפלל בשעה שמתפללים במקומות אחרים מועילה דווקא ביישובים שאין להם מניין, אבל במקום שיש בו מניין, צריך לכוון דווקא לשעה שהציבור בעירו מתפלל, וכפי שדייקנו לעיל מהגמרא. ונראה בטעם הדבר, שעיקר הענין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים הוא כדי לשתף את תפילתו עם הציבור, שזו שעת רצון. ולכן אם יש ציבור בעירו, כיוון שזה הציבור שלכתחילה היה צריך להתפלל עמו ורק מחמת שאנוס וכדומה אינו מתפלל עמו, לכן צריך לכוון להתפלל בשעה זו. אך אם דר במקום שאין בו ציבור המתפללים, הוא יכול לשתף את תפילתו עם הציבור על ידי שמכוון את השעה שמתפללים קהילות ישראל במקומות אחרים.
אמנם יש לעיין אם יכול לכוון להתפלל בשעה שציבור במקום אחר מתפלל תפילה אחרת מהתפילה שהוא מתפלל, וכגון שהוא מתפלל שחרית בארצות הברית בשעה שבארץ ישראל מתפללים מנחה. והנה המגן אברהם (צ, יז) דייק מהגמרא (עבודה זרה ד ע"ב) שאם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפלל שחרית, אין זה נחשב בשעה שהציבור מתפללים. ודיוקו הוא שבגמרא שם מבואר שאין ליחיד להתפלל מוסף של ראש השנה בשלוש שעות הראשונות של היום משום שזו שעת חרון, אך שחרית יכול להתפלל משום שבאותה שעה אף הציבור מתפלל שחרית. ועל כורחך אם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפלל שחרית אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפלל. ובמגן גיבורים (שלטי גיבורים ס"ק ז) דחה ראיית המגן אברהם בשני אופנים: א. אפשר לטעון שגם המתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפלל שחרית ייחשב כתפילה בצבור, אלא שמצב כזה על כל פנים התפלל שחרית לפני שהציבור התפלל. ב. ייתכן שדווקא במוסף של ראש השנה, שלברכה האמצעית שבו נוספות 'מלכויות' וכן נוספות בו 'זכרונות ושופרות' ואינו דומה לתפילת שחרית של הציבור, שהיא רק שבח ולא בקשת צרכים, אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפלל, אך ביתר השנה, שתפילת מוסף היא שבח, ייחשב כשעה שהציבור מתפלל. וכעין סברתו האחרונה של המגן גבורים כתב גם הישועות יעקב (שם ס"ק ה) וחלק גם הוא על המגן אברהם מחמת סברה זו.
ועיינו בספר הזיכרון אש תמיד (עמ' תקמב) בשם הרב מיכל שורקין והובא גם בתשובות והנהגות (ד סימן לא) מעשה שבו אמר הגר"ח מבריסק לבנו הגר"מ שתפילת שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף נחשבת 'בשעה שהציבור מתפלל' (והעירו שם מדברי המגן אברהם, אכן אפשר שסבר הגר"ח כסברת המגן גבורים והישועות יעקב, ואף שעדיין לכאורה יש עדיפות לתפילה בציבור ממש, מכל מקום, באותו מקרה היו יתרונות אחרים להתפלל שחרית באותו זמן, וייתכן שסבר שהללו עדיפים. ולהלן יובא שייתכן שכשנמצא בפועל עם הציבור באותו מקום מודה אף המגן אברהם, וממילא אין מקום כלל להערה זו, ואכן בתשובות והנהגות [שם] ביאר את הדברים על פי חילוק זה).
בהקשר זה יש להעיר שהמתפלל מוסף בשאר ימות השנה בשעה שהציבור מתפלל שחרית או מנחה – יש שהוא והציבור עסוקים ב'שבח' ויש שהוא עוסק ב'שבח' והציבור בבקשות: בשבת ויום טוב עיקרן של שחרית ומנחה הוא שבח כמו מוסף, אך בראש חודש או חול המועד עיקרן הוא בקשות. המגן גבורים עצמו אכן הרגיש בדבר וכתב שמתפלל שבח בשעה שהציבור עוסקים בשבח או בבקשות. נראה מדבריו שהצורך ב'ציבור' גדול יותר כשהמתפלל מבקש בקשות וזקוק לזכות הציבור כדי שייענה, ולכן המתפלל שבח בעת שהציבור מתפלל – בין שהם עסוקים בשבח ובין שהם עסוקים בבקשות – יש לו את מעלת המתפלל בשעה שהציבור מתפלל, אבל המתפלל תפילה של בקשה צריך, כדי להיחשב 'בשעה שהציבור מתפלל', להתפלל בשעה שהציבור עוסק גם כן בבקשה. ולפי זה לשיטתו מסתבר שבשאר ימות השנה אם המצב הוא להפך: היחיד מתפלל שחרית או מנחה בעת שהציבור מתפלל מוסף - בשבת ויום טוב ייחשב מתפלל בשעה שהציבור מתפלל, אבל בראש חודש וחול המועד – לא, שהרי זה כמתפלל מוסף של ראש השנה בשעה שהציבור מתפלל שחרית.
ועיינו בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ג הערה מג ופרק ט הערה כו) לענין בן חו"ל הנמצא בארץ ומתפלל תפילת יום טוב, שהיא שבח, עם הציבור המתפלל תפילת חול, שהיא בקשה, או להפך - בבן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל [שם מדובר שהוא מצוי בפועל עם הציבור ולא רק מתפלל בשעה שהם מתפללים]. לענין המקרה הראשון כתב שם שתפילתו נחשבת תפילה בציבור, ולענין המקרה השני הביא שנחלקו בזה הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך, שלדעתו אין זו תפילה בציבור (וגרועה אף מהמתפלל שחרית עם ציבור המתפלל מוסף) כיוון שזה מתפלל תפילת חול ואלה תפילת יום טוב. ובביאור החילוק בין המקרים הציע שם (מחבר הספר יום טוב שני כהלכתו) וכך הציע גם בספר אשי ישראל (פרק מא הערה קפב והוזכר בספר יום טוב שני כהלכתו) שלבן ארץ ישראל בחו"ל אין שייכות לתפילת הציבור, מה שאין כן בן חו"ל בארץ, שכיוון שמן הדין היה צריך להתפלל את כל שמונה עשרה הברכות גם בשבת ויום טוב ולהוסיף הזכרת שבת ויום טוב, אלא שכדי שלא להטריח על בציבור פטרו חז"ל מלומר את כל הברכות האמצעיות, ממילא יש גם לבן חו"ל שייכות לתפילת העמידה שמתפללים בני ארץ ישראל. אכן דברים אלה כפי שהם צריכים עיון, שהרי סוף סוף שלוש ברכות ראשונות ואחרונות – שוות הן, ולגביהן יש ליחיד זה שייכות עם תפילת הציבור בכל מקרה, ולבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל – גם אם יש לו שייכות לתפילת הציבור מכל מקום חסרה היא תפילתם את הברכה האמצעית של תפילתו, ומה מועיל לו שיש לו שייכות לברכות שאומרים הם והוא לא אומרם? ומה בכך שהיה ראוי שיאמרם לולי שתיקנו חז"ל לפטור מהם? ואפילו נאמר שיש לזה תועלת, מכל מקום מה החילוק בין החוסר שחסר לו בתפילת הציבור, שאין הם אומרים את הברכה האמצעית של יום טוב, לחוסר שבמקרה ההפוך, שאין הציבור שבחו"ל אומר את הברכות האמצעיות שאומר בן ארץ ישראל שעימם? ואם די בשייכות בחלק מהברכות – הרי בשני המקרים יש שייכות בשלוש ברכות ראשונות ואחרונות כאמור!
אכן לפי המבואר לעיל הדברים מובנים היטב, שבן חו"ל שבארץ ישראל כל תפילתו - שבח היא, ומעלה של תפילת שבח יש גם בתפילת החול של בני ארץ ישראל, אלא שנוספת לה גם בקשה, ומה בכך (ועוד שאפילו נאמר שאינה נחשבת כלל אלא בקשה, מכל מקום להתפלל שבח עם ציבור המתפללים בקשה – שפיר דמי כדברי המגן גבורים). אבל בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל, שתפילתו היא בקשה, אינו יכול להיחשב מתפלל עם הציבור או בשעה שהציבור מתפלל כשתפילתם שלהם אינה בקשה אלא שבח בלבד.
ועיינו שו"ת דבר יהושע (חלק ה או"ח סימן ד) שהסתפק בנדון זה, של בן ארץ ישראל בחו"ל או להפך לפי המגן אברהם, ונראה מדבריו שספקו הוא אם הגדרת "אותה תפילה" תלויה בהיות שתי התפילות שחרית, או שתיהן מוסף וכו' או בהיותן "ענין אחד", ומובן שלספק זה נפקות גם לצד השני, כששתי התפילות שונות הן – זו שחרית וזו מנחה – אך ענינן אחד הוא (ועיינו עוד בחלקת יעקב חלק ג סימן קמו [במהדורה החדשה אורח חיים סימן ריא] שנקט שיש במקרה כזה מעלה של תפילה בשעת שהציבור מתפלל וראו עוד להלן).
ואמנם עדיין יש מקום לדון שמא אף לסברת המגן אברהם ולראייתו מהגמרא (ובהנחה שלא נקבל את דברי המגן גבורים והישועות יעקב, שדחו את הראיה), מכל מקום כששתי התפילות זהות הוא ייחשב כמתפלל עם הציבור, ואף על פי שלדבריו אין לחלק בשחרית ומוסף בין ראש השנה לשאר ימות השנה, ומשמע שכך הדין אף כששתי התפילות הן שבח (כמו שבת ויום טוב), מכל מקום שחרית ומוסף תפילות הן שונות במהותן ובנוסחן. מה שאין כן המתפלל שחרית בעת שציבור במקום אחר מתפלל מנחה, ששתי התפילות זהות (ואף בשבת, שיש חילוק ביניהן בנוסח הברכה האמצעית – אין חילוק זה מהותי ואינו מעכב, שהרי הטועה ומתפלל במנחה של שבת את נוסח הברכה האמצעית של שחרית או להפך – יצא, מה שאין כן בטועה בין אחת מהן למוסף).
ואמנם המגן אברהם עצמו סובר לכאורה שאין לחלק בזה ואף באופן זה אין הדבר נחשב תפילה עם הציבור, שכך מפורש בדבריו (רלו, ג) לגבי מנחה וערבית (לאחר פלג המנחה), ועיינו שם שהוסיף שכל שכן הוא שאין זו תפילה עם הציבור כיוון שמדובר ב'תרתי דסתרי' (שהרי או שזמן מנחה הוא או שזמן ערבית הוא, ואף שההלכה היא 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד', מכל מקום מנחה וערבית בו בזמן נחשבות ל'תרתי דסתרי' [ולכן לכתחילה יש לנהוג בעקביות ולבחור אם התפלל בזמן זה מנחה או ערבית]). ואמנם יש לעיין אם 'תרתי דסתרי' האמור כאן נובע מכך שהמתפלל אז מנחה הרי הוא כאומר שתפילת הציבור, ערבית, בזמן זה אינה כדין (היינו שהם אמנם רשאים לנהוג כדעה זו כאמור, אך הדעה שהוא נוהג עתה כמותה סוברת שאין זה זמן ערבית), או שאין הדבר תלוי בהגדרה זו אלא בעצם העובדה שזמן מנחה וערבית שונה הוא, ונפקא מינה למתפלל בזמן שהציבור שבמקום אחר מתפלל, כבנדון דידן, שאין כאן מחלוקת בהלכה, אם זמן מנחה הוא או זמן ערבית (וכן לענין שחרית) אלא חילוק במציאות.
אלא שמכל מקום סיים המגן אברהם (שם) שאין לנהוג כן, כיוון שעדיף שיתפלל מנחה קודם (בנדונו הציע שיתפלל מנחה בעת שהציבור אומרים קריאת שמע וברכותיה) וערבית יתפלל עם הציבור, שזה קרוי תפילה בציבור ממש, וודאי עדיף מתפילה אחרת בעת שהציבור מתפללים.
והפרי מגדים (אשל אברהם שם) הבין מהוספה זו שהמגן אברהם – למרות דבריו – מסתפק בזה ולכן הוסיף את הטעם האחרון: "אפילו תימא שזה מקרי עכ"פ בשעה שהציבור מתפללין".
והט"ז (ס"ק ד) שלל גם הוא אפשרות של מנחה בשעה שהציבור מתפלל ערבית מטעם 'תרתי דסתרי', אך הוא לא הזכיר שגם ללא זה אין הדבר נחשב 'בשעה שהציבור מתפללים', ומשמע שלולי בעיית 'תרתי דסתרי' אכן הייתה מעלה בתפילה כזו. ולפי זה ייתכן, כאמור לעיל, שכשמדובר בציבור שבמקום אחר שאצלם זמן ערבית הוא ואצל היחיד זמן מנחה – שפיר דמי. והאליה רבה (שם ס"ק ז) והפרי מגדים (משבצות זהב שם) שם כתבו הלכה למעשה שאם יש לו מניין מאוחר יותר לערבית (וממילא לא שייך טעמו האחרון של המגן אברהם) יתפלל מנחה כשהציבור מתפלל ערבית (למרות סברת 'תרתי דסתרי' ולכאורה כל שכן אם הם במקום אחר, וכנ"ל).
אמנם יש מקום לפקפק בדבר משום שבנדונם של המגן אברהם, הט"ז, האליה רבה והפרי מגדים, וכן במעשה שהובא לעיל מהגר"ח מבריסק (וכן בגמרא שממנה הביא ראיה, עיינו שם), מדובר כאמור במי שגם נמצא בפועל עם הציבור אלא שמתפלל תפילה אחרת, ובצל"ח (ברכות ו ע"א) כתב שבאופן זה לא נאמרו דברי המגן אברהם שבסימן צ (עיינו שם בראייתו) והמגן גבורים (אלף המגן שם ס"ק יד) הביא דבריו וסמך עליהם וכך גם המשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל). ולפי זה לכאורה אין ראיה לנדוננו מהדין האמור (בסימן רלו).
אכן משמעות דברי המגן אברהם עצמו (בסימן רלו) אינה כדברי הצל"ח (וגם שו"ת דבר יהושע הנ"ל הציג את שיטותיהם כחולקות, וכך נקט גם המנחת יצחק חלק ב סימן קלב וחלק ו סימן לו), שהרי המגן אברהם השווה את הנדונים (שם ובסימן צ) זה לזה, וייתכן שהצל"ח לא התכוון לומר שהמגן אברהם מודה לדבריו (כמו שהבין המגן גבורים מהצל"ח) אלא שלהלכה על כל פנים יש לחלק בין מתפלל באותו מקום עם הציבור למתפלל במקום אחר. ומעתה מדברי המגן אברהם עצמו ודברי הפרי מגדים המוסבים עליהם אפשר אכן לדייק כדיוק האמור אף אם לדעת הצל"ח אין נפקא מינה, מדיוק זה, לענין שבו דיברו שבו לדעתו בכל מקרה נחשבת התפילה לתפילה עם הציבור. ובאליה רבה (שם) משמע שאכן נקט שני טעמים לדבריו (וכך הבין בדבריו גם המנחת יצחק חלק ו שם): האחד משום שסובר שגם כשמתפלל מנחה והציבור מתפללים ערבית נחשב הדבר תפילה בשעה שהציבור מתפלל (וחולק על המגן אברהם). והשני שאף אם נאמר כדברי המגן אברהם, מכל מקום כשנמצא באותו מקום עם הציבור נחשבת תפילתו כתפילה עם הציבור.
(ובחלקת יעקב הנ"ל הבין – לפחות בנדון כזה שבו המתפלל נמצא באותו מקום עם הציבור – שאכן גם לדעת המגן אברהם יש לתפילתו מעלת תפילה עם הציבור אלא שאינה תפילה בציבור ממש, וכך גם לענין מנחה וערבית, ולדעתו הכול מודים בזה – המגן אברהם, הט"ז, האליה רבה והפרי מגדים. אך, כאמור, לא משמע כך מהמגן אברהם.)
נעיר כי ראייתו של הגר"ח מבריסק (כמובא שם) הייתה מתפילת נדבה בעת שהציבור מתפלל תפילת חובה, ושם לא שייך 'תרתי דסתרי' ושתי התפילות הן גם מאותו סוג – בקשה ולא שבח בלבד (מוסף ותפילות שבת וחג אי אפשר להתפלל נדבה). ועמד בזה בתשובות והנהגות (שם).
במשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל) פסק כדברי המגן אברהם. וכן פסק ערוך השולחן (או"ח צ, יג):
וזה שאמרנו שיהדר להתפלל בהעת שהצבור מתפללין זה כשמתפללין אותה תפלה דוקא מקרי זה גכ מתפלל עם הצבור אבל אם הוא מתפלל שחרית והצבור מוסף או להיפך לא מקרי מתפלל עם הצבור".
ויש לעיין לענין הסברא שכתבנו, לחלק בין שחרית כשהציבור מתפלל מוסף או להפך ובין שחרית כשהציבור מתפלל מנחה או להפך, אם יש לדייק מן הלשון "אותה תפלה דוקא" או שיש לדייק הפוך, ממה שלא נקטו הפוסקים אלא את הדוגמא של שחרית ומוסף. אכן יש מקום לדחות דיוקים אלה ולומר שבמציאות ששררה בעבר לא הייתה אפשרות מעשית שאדם ידע את שעת התפילה במקום מרוחק (שבו מגיע זמן מנחה כשאצלו עוד זמן שחרית או להפך), ולכן השאלה הייתה רק לגבי שחרית ומוסף (וכמובן הוא הדין מנחה ומוסף). ואף שעדיין יש להוכיח לכאורה מהאמור לגבי מנחה וערבית לאחר פלג המנחה, כנ"ל, מכל מקום כבר הערנו לעיל שהפרי מגדים צידד שם שנחשב הדבר לתפילה בשעה שהציבור מתפלל, לפחות ברמה מסוימת (והבין שאף המגן אברהם שלא כתב כך מסתפק בדבר). (עוד יש לדון על מנחה ונעילה ביום כיפור, אך גם כאן קשה לדייק מדברי הפוסקים שדנו בשאלה של שחרית ומוסף, הנוגעת לכל שבת ומועד, ולא באפשרות של תפילת מנחה בעת שהציבור מתפלל נעילה, דבר שמתאפשר פעם בשנה בלבד.)
ונראה שהסברא שצריך להתפלל דווקא באותה שעה שהציבור מתפלל אותה תפילה שהוא מתפלל היא כדברינו לעיל, שכיוון שנמנע ממנו מלהתפלל עם הציבור, על כל פנים ישתתף עם הציבור על ידי שיכוון את שעת התפילה לשעה שהם מתפללים. אך כל זה דווקא אם מתפלל אותה תפילה שהם מתפללים. אך אם מתפלל תפילה אחרת, אין בכך השתתפות, כי הרי אילו היה ממש מתפלל עמם, מן הסתם היה מתפלל את התפילה שהם מתפללים. ועל כורחך הכוונה שמכוון את תפילתו לשעה שהציבור מתפלל אותה תפילה שהוא מתפלל. (וקצת משמע כך מדברי הבאר יצחק [או"ח סימן כ], שכתב בביאור דעת המגן אברהם שאף אם אפשר לענות קדושה אם מתפלל שחרית והגיע לקדושה עם ציבור העונים קדושה של מוסף, מכל מקום יש לחלק בין שתי קדושות, ששתיהן ענין אחד "שמקדישים שמו", לשתי תפילות, שהן "בקשה אחרת", אלא שאפשר שכוונתו ששחרית ומוסף שונות במהותן וכנ"ל [בפסקי תשובות סימן צ הערה 181 הביא משו"ת פסקי תשובה הבנה אחרת בדברי הבאר יצחק, אך המעיין שם יראה שדבריו נוגעים לנקודה אחרת שבה דן הבאר יצחק שם ולא לנדוננו, והמעיין בבאר יצחק עצמו יראה שהבנה זו, כמו שהבינה הפסקי תשובות, אף נסתרת מדבריו.]) ויש לצרף כאן את דברי המרומי שדה והקהילות יעקב שהובאו לעיל, שמסתמא בכל שעה יש בעולם איזה ציבור המתפלל, ואם כן מה הכוונה שיש לכוון לשעה שמתפללים בשעה שקהילות ישראל מתפללים? ולכן יש להסביר שהכוונה היא לקהילות המתפללות אותה תפילה שהוא מתפלל.
העולה מכל הנ"ל הוא שמי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפלל. ואם נמצא במקום שאין כלל מניין, יתפלל בשעה שמתפללים בקהילות ישראל במקומות אחרים אותה תפילה שהוא מתפלל. אכן מסתבר שאם אין לו אפשרות כזו יעשה את שאפשר לו ויתפלל בשעה שהציבור מתפלל תפילה כלשהי (בעדיפות לציבור שבמקומו, אך בעדיפות לתפילה דומה, להבדיל משחרית בזמן שמתפללים מוסף או להפך), משום שבהעדר עצה אחרת, מוטב לסמוך על המגן גבורים והישועות יעקב או על הסברה שכתבנו (שייתכן שגם המגן אברהם יודה כשמדובר בשחרית ומנחה או מנחה וערבית ולא באחת מהן ומוסף, ואף אם הוא אינו מודה בה – נראה שכמה פוסקים אחרים סוברים כמותה) מלהפסיד את מעלת התפילה בשעה שהציבור מתפלל בוודאות ולכל הדעות.
הרחבה והעמקה בנושא זה מצויה באתר 'ארץ חמדה' www.eretzhemdah.org בתוכנית "מורנו" - דיני תפילה בציבור יחידה 10 - חובת התפילה בציבור..
7
