שו"ת במראה הבזק חלק עשירי נ״בB'Mareh HaBazak Volume X 52
א׳ניו יורק, ארה"ב New York, USA
1
ב׳אב תשע"ו
2
ג׳נב. התנ"ך הירושלמי הזעיר, קדושתו והגדרתו לענין מוקצה בשבת
3
ד׳שאלה:
התנ"ך כולו הודפס על גבי שבב אלקטרוני והשבב נמכר כשהוא משובץ בתכשיט, ויש לנו כמה שאלות:
התנ"ך כולו הודפס על גבי שבב אלקטרוני והשבב נמכר כשהוא משובץ בתכשיט, ויש לנו כמה שאלות:
4
ה׳א. האם מותר להיכנס עם התנ"ך הזעיר לבית הכיסא?
5
ו׳ב. האם התכשיט "מוקצה" בשבת?
6
ז׳ג. אם תנ"ך מסוים בלוי – האם יש צורך לגנוז אותו?
7
ח׳תשובה:
א. מותר להיכנס עם התנ"ך הזעיר גם למקומות לא נקיים (לבית הכיסא)1בגמרא בסנהדרין (כא ע"ב), אגב העיסוק בדיני המלך, מבואר שהמלך נושא ספר תורה תמיד. הגמרא מסייגת: "אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו' – מקום הראוי לקרות בו". זה המקור המפורש של הדין שאין להכניס ספר תורה לבית הכיסא.
הרמב"ם (הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה י, ו) וכן הטור והשלחן ערוך (יו"ד רפב, ד) פסקו: "לא יאחוז אדם ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ...". ומרן בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (שם) ציין לגמרא זו שממנה יש ללמוד שיש לכבד ספר תורה, ומפני קדושתו אין להכניסו לבית הכיסא.
ואמנם יש להעיר שלכאורה דרשת הפסוק שבגמרא אינה מלמדת אלא שהציווי על המלך לשאת עימו את ספר התורה תמיד אינו חל על שעה שנכנס לבית הכיסא או בית המרחץ, שאינם ראויים לקריאה בתורה, אך אינה מלמדת על איסור להכניסו לשם. אכן לשון הגמרא "אינו נכנס" משמעה שגם אינו רשאי, וכך מוכח מהפוסקים שלמדו ממנה לאיסור. ונראה שאכן אין האיסור נלמד מן הפסוק אלא שפשוט לגמרא שאם אין חובה על המלך לשאת את ספר התורה גם במקומות אלה – ממילא הדבר אסור מסברא פשוטה, שאין זה כבודו של ספר תורה.
ואכן בבית יוסף ובכסף משנה הקדים מרן להבאת דברי הגמרא בסנהדרין "פשוט הוא", ונראה שלכך כוונתו, שעיקר האיסור פשוט מסברא, ודברי הגמרא הם רק מעין 'דמות ראיה' וסייעתא נוספת, שהרי אפילו במלך, שציוותה התורה שיישא עימו את ספר התורה לכל מקום – לא ציוותה כך כשנכנס למרחץ או לבית הכיסא.
ובברכות (כג ע"א) מבואר איסור הכניסה לבית הכיסא בתפילין, וקל וחומר לספר תורה. ואמנם לגבי תפילין מבוארים שם בגמרא גם אופני היתר, אך מבואר שם שאף אם יש אופני היתר בתפילין היינו משום שהן עימו תמיד (בזמנם היו מניחים תפילין כל היום), ואם יחלוץ אותן – אין לו מקום לשומרן (בזמנם בתי הכיסאות היו בשדה), וכל זה אינו שייך בספר תורה (ואף שאצל המלך דומות התפילין לספר תורה, משמע שלא הותרה לו הכניסה בספר תורה לבית הכיסא, ולא רק שאינו חייב להיכנס עימו, כנ"ל, ויש לומר שהטעם הוא משום שקדושת ספר תורה יתרה על קדושת התפילין, ועוד שלגבי מלך לא שייך הטעם שאין לו מי שישמור על ספר התורה בעת כניסתו לבית הכיסא, כמו אצל כל אדם בתפילין, שהרי המלך מן הסתם הולך עם מלווים ויכול להניח את ספר התורה בידיהם). ואפילו בשאר ספרי הקודש (ולא רק בתנ"ך, אלא אף ב"ספרא דאגדתא") מבואר שם שאסור להיכנס לבית הכיסא.
ואכן בעוד הכסף משנה ציין כנ"ל לגבי הכניסה לבית הכיסא, ולגבי האמור בהמשך אותה הלכה – לענין כניסה עם ספר תורה לבית הקברות ציין לגמרא בברכות בפרק מי שמתו, המגדל עוז ציין על כל האמור ברמב"ם בהלכה זו: "לא יאחוז כו' או עד מבית הכסא – פרק מי שמתו", ובהכרח שלענין בית הכיסא כוונתו שדינו נלמד מהאמור שם לגבי תפילין.
גם הגר"א בביאורו להלכה זו בשלחן ערוך (יו"ד רפב ס"ק יד) ציין: "כמ"ש בתפילין בברכות שם".
על הערה זו, שמהאמור לגבי מלך לכאורה אין מקור לאיסור זה, עמדו גם בעל גדולי הקדש (נדפס עם מקדש מעט לאותו מחבר, על דעת קדושים לרבו בעל אשל אברהם מבוטשאטש ובני יונה לרבי יונה לנדסופר; סימן רפב ס"ק ב שעל הבני יונה), וכמוהו גם נכדו של בעל ישועות מלכו, בהגהותיו וחידושיו על הרמב"ם מעט צרי, שאותן צירף לספרו של זקנו שאותו הוציא לאור.
הראשון האריך לפלפל בהשוואה בין דין ספר תורה לדין התפילין, ונראה מדבריו שיסוד האיסור הוא האמור לגבי תפילין ולא דינו של המלך. והשני כתב בפשטות שאכן האיסור אינו נלמד מדברי הגמרא לגבי מלך אלא מקל וחומר מתפילין, והפסוק הפוטר מלך מנשיאת ספר התורה עימו בבית הכיסא נצרך כדי שלא נאמר שחייב לשאתו כשהוא ב"כלי בתוך כלי" – כשיטת הרמב"ם שבאופן זה אין איסור בדבר (ולדעתו מכאן אכן למד הרמב"ם שיש אופן של היתר, ושלא כשיטת הרא"ש ש"כלי בתוך כלי" מועיל רק לתפילין אך לא לספר תורה).
ובגליוני הש"ס לגאון רבי יוסף ענגיל על הגמרא בסנהדרין (שם) הביא שבספרי (פרשת כי תצא פסקא רנד) למדו איסור להכניס תפילין ו'ספרים' לבית המרחץ או לבורסקי (וקל וחומר לבית הכיסא) מהכתוב "כי ה' א-לקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש", כלומר שהילוכו של הקב"ה במחנה ישראל מתבטא בקיומם של ספרי הקודש והתפילין שם, ולכן ציוותה התורה על המחנה להיות קדוש, ושם ציוותה התורה על יציאה מחוץ למחנה לצורך עשיית הצרכים, היינו שקדושת המחנה המתבטאת בספרים ובתפילין אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מקום הטינופת. כיוון שאין בו קדושה2יש לדון אם תנ"ך כזה מוגדר ככתבי הקודש, מפני שהוא כתוב בכתב זעיר כל כך שכדי לראותו יש צורך בזכוכית מגדלת מיוחדת, למעשה מיקרוסקופ.
בדבר זה מצאנו כמה תשובות באחרונים שלפיהן כתב שאינו ניכר כלל אינו מוגדר 'כתב' שיש בו קדושה ושאסור להכניסו לבית הכיסא: כך כתב שו"ת אבן יקרה (חלק ב סימן לג); כך צידד ספר פסקי תשובה (חלק א סימן כב בהערה), אם כי לא ברור אם סמך על זה למעשה (שכן כתב זאת רק בדרך "אפשר" ובהערה, ואילו בגוף הספר הביא דברי מהרש"ם שהחמיר, וראו להלן); כך פסק ביביע אומר (חלק ד יו"ד סימן כ אות ב וסימן כא אות ז); כך נקט שו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קכט וחלק ה סימן קנז); וכך גם בשו"ת באר משה (שטרן, חלק ה סימן טז).
ונוסיף ונבאר: 'ספרים' המוזכרים בדברי חז"ל הם ספרים הנכתבים בכתב יד, הכותב יוצר את האותיות והמילים, מתכוון למשמעותן, ובכתבי הקודש אף מתכוון לקדשם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות צריכים להיכתב "לשם קדושת ספר תורה", "קדושת תפילין" או "מזוזה", ואם לא נכתבו כך הם פסולים. כך גם יתר כתבי הנ"ך – למשל, מגילת אסתר הנכתבת שלא "לשם קדושה" פסולה למצוותה. והוא הדין ליתר ספרי הנ"ך לנוהגים לקרוא הפטרות או את שאר המגילות מגילות מספר נביא או מגילה, אם הללו נכתבו שלא לשם קדושתם. כוונה נוספת נצרכת בעת כתיבת השמות הקדושים "לשם קדושת השם", ואף היא מעכבת). בספרים המודפסים בדפוס נחלקו הפוסקים אם יש בהם קדושה (עיינו ט"ז יו"ד סימן רעא ס"ק ח ופתחי תשובה שם ס"ק כ [ובשו"ת אבן יקרה הנ"ל הקדים לדיונו שהסכמת הפוסקים היא שיש קדושה בדפוס, אף שבעצמו פקפק על זה] ועיינו עוד באגרות משה או"ח ד סימן לט), אך אף לסוברים שיש בהם קדושה – ייתכן שלא נאמרו דבריהם אלא בספרים שהודפסו בשיטת הדפוס הישנה, שבה סידר אדם את האותיות בתבנית, מרח עליהן דיו והצמיד להן את הנייר וכך "כתב" את הספר בבת אחת. לא כך בספרים המודפסים באמצעות מחשב, מכונת צילום וכד'.
עיקר קדושתם של ספרים כאלה נובעת מהיותם מיועדים ללימוד תורה בפועל, ואילו ספר זעיר שאינו מיועד ללימוד, אינו משמש ללימוד בפועל ואף אינו יכול לשמש ללימוד בדרך רגילה – מסתבר שאין בו כל קדושה.
בסברא זו צידד שו"ת אבן יקרה (שם), ועיינו בדברי היביע אומר (שם סימן כא) שהאריך בזה (אף לגבי כתיבה ביד ללא כוונה לשם קדושה) ובמקורות הרבים שהביא, כדרכו.
לסברא זו צירף שו"ת אבן יקרה טעם נוסף, והוא שכתב קטן שאין כל אפשרות לקוראו ללא מכשיר מיוחד – אינו קרוי כתב כלל, וביביע אומר (סימן כ אות ב וסימן כא אות ז הנ"ל) סמך בכל כוחו על סברא זו.
נימוקם והוכחתם היא מדיני טרפות ושרצים, שהרי יש 'טרפות' שהן תוצאה של נקבים באברים שונים של הבהמה או העוף, ואף על פי כן פשוט שהנקבים המיקרוסקופיים הקיימים באותם אברים תמיד אינם מטריפים. וכמו כן נקטו האחרונים בפשיטות שדווקא חרק שנראה בעיניים אסור, אך חרק שאינו נראה בעיניים, למרות שנראה במיקרוסקופ, אינו אסור באכילה (ועיינו עוד בענין זה בנוגע לכלל עניני ההלכה באגרות משה יו"ד חלק ב סימן קמו ד"ה ומה שכתר"ה. לדבריו, דבר זה מרוב פשיטותו אינו צריך לפנים, שהרי קדמונינו, שלא היה להם מיקרוסקופ, קיימו את כל התורה כולה, וודאי שלא הוציאו את התולעים הקטנים שנראים רק במיקרוסקופ, ועל כן אין בכך איסור. ועיינו עוד מענין זה בנוגע לכלל דיני התורה ביחוה דעת חלק ו סימן מז, ובסוף התשובה ציין גם למקורות הנ"ל הנוגעים לעניננו במישרין).
ואמנם האבן יקרה הסיק בסוף תשובתו שאף שמן הדין יש להורות כך, למעשה חלילה להקל לנהוג מנהג ביזיון בשמות הקודש, אף שלא נכתבו לשם קדושה. אך שאר הפוסקים הנ"ל נקטו להקל אף למעשה (לפחות אם הכתב מכוסה, אף שאינו מכוסה בשני כיסויים וראו להלן).
וביביע אומר (חלק ד יו"ד סימן כא, בסופו) דן שיש לחלק בין איסור מחיקת השם, שאינו נוהג מעיקר הדין בשם שנכתב שלא לשם קדושת השם, לבין השלכתו בביזיון. ונראה מדבריו שסובר שכניסה לבית הכיסא אינה ביזיון כמו השלכה בביזיון של כתב המתגלגל בחוצות ועשוי להיעשות למרמס וכדומה. ואף הסברא נותנת כדבריו, שכניסה לבית הכיסא אינה ביזיון אלא לגבי דברי קודש, ואילו השלכה כזו היא ביזיון לכל דבר (וכל שכן ש'ספר' המשובץ בתכשיט, כבנדון דידן, והכניסה לבית הכיסא אינה ניכרת ונראית כהכנסתו של הספר לשם בפני עצמו – שאין זה ביזיון ואין לאוסרו אם אין ב'ספר' זה קדושה מן הדין).
חכם אחד שהובא בתשובת המשנה הלכות (חלק ד קכט) סבר שיש להוכיח שכתב כזה כן נקרא כתב, בניגוד לכל האמור, מהגמרא בגיטין (יט ע"ב), ששם אמר שמואל: "נתן לה נייר חלק ואמר לה 'הרי זה גיטיך' מגורשת. – חיישינן שמא ב'מי מילין' כתבו", כלומר בחומר שנבלע בקלף. ובהמשך הגמרא משמע שאם הכתב נפלט על ידי 'מיא דנרא' הרי זה כתב אף שהכתב אינו ניכר אלא על ידי פעולה של הוספת חומר. בדומה לזה הובא גם ביביע אומר (סימן כא הנ"ל אות ז) בשם שו"ת בית דוד (לייטר).
אמנם המשנה הלכות האריך לבאר ולהוכיח שכתב קטן שאינו יכול להיקרא ללא מכשור מיוחד אינו קרוי כתב כלל ודחה הוכחה זו, כיוון שרש"י והמאירי שם פירשו שהחשש הוא שמא האותיות לא נבלעו יפה. ומסביר המשנה הלכות שעקרונית האותיות היו קיימות אך חששו שמא לא נבלעו יפה, אמנם אם אין אותיות כלל, כמו במקרה שלנו, ודאי שאין בכך חשש שיש כאן אותיות [לכן אם לדוגמה יהיה גט בגודל כזה, הוא לא יחול].
כמו כן ניתן לחלק שבכתב סתרים (גיטין שם) הכתב אמנם קיים אך צריך לגלות אותו, אך במיקרוסקופ, גם כשיגלו אותו אינו כתב. כלומר יש לחלק בין חומר חיצוני שמגלה את הכתב ואז הכתב עומד כשלעצמו לדבר שלא ניתן לראותו אילולא המיקרוסקופ, וכך גם מבאר המשנה הלכות. ובדומה לזה כתב גם היביע אומר (שם) לדחות את הראיה מגיטין.
המשנה הלכות הביא כמה שכתב זעיר אינו כתב:
א. מהגמרא במנחות (כט ע"א) שיש שיעור לגודל של אות, ושיעור קטן מפקיע שם אות: "אמר רב אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו פסול, אמר ר"ז לדידי מפרשה לי מיניה דרב הונא, ורבי יעקב אמר לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר, ואם לאו פסול, אגרא חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה"י דהעם בניקבא, אתא לקמיה דר' אבא, א"ל אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול".
ב. מהגמרא (שם ל ע"א), "שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה ג' אצבעות. ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלא חוט השערה", משמע ששיעור אות הוא יותר ממלוא חוט השערה על כל פנים.
ג. מדברי תוספות (מנחות כט ע"ב ד"ה זיל אייתי) משמע שאותיות שילד קטן אינו יכול לקרותן אינן כלל בגדר אותיות, ולכן באותיות שבכדי לראותם צריך מיקרוסקופ אין קדושה. ועיינו שם במה שהוסיף לבסס זאת גם מסברא.
ואמנם משו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שנז) נראה להחמיר בדבר שאינו מכוסה, אך מכל מקום מכמה טעמים נראה להקל בנדוננו – הן מחמת דברי המקילים בזה לגמרי (משנה הלכות ובאר משה, שמסתבר טעמם, וכן סברת פסקי תשובה והאבן יקרה, אלא שלמעשה חשש האחרון – ואולי גם הראשון – לסמוך עליה למעשה), והן משום שיש מקום לומר שבנדוננו אף לסברת המהרש"ם אין איסור:
ביביע אומר (שם סימן כא אות ד) נקט להקל על פי דברי המהרש"ם בשטרות שיש עליהם כתב של פסוקים שאין צורך בשני כיסויים ודי בהיותם בכיס (ולדעתו גם שו"ת אבן יקרה מודה בזה), אך הורה שאכן יש להימנע מלהוציאם בגלוי בבית הכיסא. ומכל מקום, בנדון דידן יש מקום להקל יותר, שהרי שטרות אלה אמנם אינם עשויים ללימוד ואינם כתובים לשם קדושה, אבל מכל מקום הכתב שעליהם קריא גם בעין בלתי מזוינת, ולא כך בשבב. ואף אם נניח שלענין הגדרת 'כתב' לא נקבל חילוק זה, מכל מקום הסברא היא שכתב שאין העין יכולה לראותו אינו יכול להיחשב "גלוי", ועל כל פנים אין הכנסתו לבית הכיסא 'ביזיון', וודאי כשהוא מוכנס רק כחלק מתכשיט וכדומה (וכיוון שכל הצד לאסור אינו משום שיש לזה דין כתב אלא משום שהדבר נראה כביזיון, מכל מקום אם מסברא אין ביזיון בהכנסה כזו, דיינו). ועוד שהשבב המכיל את התנ"ך האמור מצופה לאחר מכן כדי למנוע שריטות, ויש מקום לראות ציפוי זה ככיסוי (ואף שהציפוי שקוף והוא גם "כלי" המיוחד לתנ"ך זה, שבמקום שצריכים "כלי בתוך כלי" הוא גרוע מכלי שאינו מיוחד לכך, מכל מקום בעניננו די גם בכיסוי כזה, ואף מהרש"ם התיר בנדון שלו אף שהכיסוי היה כיסוי שקוף ומיוחד לכתב המונח בו).
המשנה הלכות, שנקט שלא כסברת המהרש"ם, כתב גם כי ייתכן שגם המהרש"ם לא היה אוסר במקרה שהכתב איננו קריא כי הוא קטן מדי. לדבריו, המקרה שבו דן המהרש"ם היה שעקרונית האותיות היו ניתנות לקריאה, אלא שכיוון שהן היו מונחות בתוך תיק מסוים, היה קשה לקרותם מבחוץ בלי מיקרוסקופ, ועל כן אין להשוות לנדון דידן שבו הכתב לא קריא אף כשהוא מונח לפניך שלא בכיסוי.
ועיינו עוד לענין זה במאמר בירור מקיף בדין משקפיים (אות יד, בקובץ בית אהרן וישראל נה, תשנ"ה עמוד עו [רכד]).
וראו עוד במאמר כוס סגולה של כסף שחרותים בו צירופי שמות ארבע הנהרות: כוס הישועות להרש"ש – היש דבר כזה (בכתב עת אור ישראל [מאנסי] לו, תשס"ד, עמודים רלג–רלד). שם העיר אל נכון כי גם היחס לספרי קודש המודפסים במכונה, ובייחוד לספרים זעירים כאלו שאינם ראויים לקריאה וללימוד, כאל בעלי ערך סגולי – תמוה מאוד, שכן בפשטות אין בהם קדושה מהטעמים הנ"ל, ובאין קדושה, סגולה מניין? ואמנם הוסיף שם שאפשר שהאמונה בקדושת הספר היא שתועיל, ועל זו הדרך ויותר מכך נאמר גם בנדוננו, שאף שמצד הדין אין בתנ"ך כזה קדושת ספרים, מכל מקום אפשר שנשיאתו מתוך רגש קודש ורצון לקשר נפשי עם התורה הקדושה ודברי הנביאים והכתובים – ואולי לעיתים היא בבחינת "זכירה מביאה לידי עשייה" – יש בה תועלת.. מכל מקום, יש לשים לב שחלק מהתכשיטים המשווקים כשבהם משובץ תנ"ך זה כוללים גם חריטה של פסוק מהתנ"ך באותיות רגילות3כך למשל ראינו באתר החברה תכשיט כזה שעליו חרוט הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"., ואין דברינו אמורים בתכשיטים אלה.
א. מותר להיכנס עם התנ"ך הזעיר גם למקומות לא נקיים (לבית הכיסא)1בגמרא בסנהדרין (כא ע"ב), אגב העיסוק בדיני המלך, מבואר שהמלך נושא ספר תורה תמיד. הגמרא מסייגת: "אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו' – מקום הראוי לקרות בו". זה המקור המפורש של הדין שאין להכניס ספר תורה לבית הכיסא.
הרמב"ם (הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה י, ו) וכן הטור והשלחן ערוך (יו"ד רפב, ד) פסקו: "לא יאחוז אדם ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ...". ומרן בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (שם) ציין לגמרא זו שממנה יש ללמוד שיש לכבד ספר תורה, ומפני קדושתו אין להכניסו לבית הכיסא.
ואמנם יש להעיר שלכאורה דרשת הפסוק שבגמרא אינה מלמדת אלא שהציווי על המלך לשאת עימו את ספר התורה תמיד אינו חל על שעה שנכנס לבית הכיסא או בית המרחץ, שאינם ראויים לקריאה בתורה, אך אינה מלמדת על איסור להכניסו לשם. אכן לשון הגמרא "אינו נכנס" משמעה שגם אינו רשאי, וכך מוכח מהפוסקים שלמדו ממנה לאיסור. ונראה שאכן אין האיסור נלמד מן הפסוק אלא שפשוט לגמרא שאם אין חובה על המלך לשאת את ספר התורה גם במקומות אלה – ממילא הדבר אסור מסברא פשוטה, שאין זה כבודו של ספר תורה.
ואכן בבית יוסף ובכסף משנה הקדים מרן להבאת דברי הגמרא בסנהדרין "פשוט הוא", ונראה שלכך כוונתו, שעיקר האיסור פשוט מסברא, ודברי הגמרא הם רק מעין 'דמות ראיה' וסייעתא נוספת, שהרי אפילו במלך, שציוותה התורה שיישא עימו את ספר התורה לכל מקום – לא ציוותה כך כשנכנס למרחץ או לבית הכיסא.
ובברכות (כג ע"א) מבואר איסור הכניסה לבית הכיסא בתפילין, וקל וחומר לספר תורה. ואמנם לגבי תפילין מבוארים שם בגמרא גם אופני היתר, אך מבואר שם שאף אם יש אופני היתר בתפילין היינו משום שהן עימו תמיד (בזמנם היו מניחים תפילין כל היום), ואם יחלוץ אותן – אין לו מקום לשומרן (בזמנם בתי הכיסאות היו בשדה), וכל זה אינו שייך בספר תורה (ואף שאצל המלך דומות התפילין לספר תורה, משמע שלא הותרה לו הכניסה בספר תורה לבית הכיסא, ולא רק שאינו חייב להיכנס עימו, כנ"ל, ויש לומר שהטעם הוא משום שקדושת ספר תורה יתרה על קדושת התפילין, ועוד שלגבי מלך לא שייך הטעם שאין לו מי שישמור על ספר התורה בעת כניסתו לבית הכיסא, כמו אצל כל אדם בתפילין, שהרי המלך מן הסתם הולך עם מלווים ויכול להניח את ספר התורה בידיהם). ואפילו בשאר ספרי הקודש (ולא רק בתנ"ך, אלא אף ב"ספרא דאגדתא") מבואר שם שאסור להיכנס לבית הכיסא.
ואכן בעוד הכסף משנה ציין כנ"ל לגבי הכניסה לבית הכיסא, ולגבי האמור בהמשך אותה הלכה – לענין כניסה עם ספר תורה לבית הקברות ציין לגמרא בברכות בפרק מי שמתו, המגדל עוז ציין על כל האמור ברמב"ם בהלכה זו: "לא יאחוז כו' או עד מבית הכסא – פרק מי שמתו", ובהכרח שלענין בית הכיסא כוונתו שדינו נלמד מהאמור שם לגבי תפילין.
גם הגר"א בביאורו להלכה זו בשלחן ערוך (יו"ד רפב ס"ק יד) ציין: "כמ"ש בתפילין בברכות שם".
על הערה זו, שמהאמור לגבי מלך לכאורה אין מקור לאיסור זה, עמדו גם בעל גדולי הקדש (נדפס עם מקדש מעט לאותו מחבר, על דעת קדושים לרבו בעל אשל אברהם מבוטשאטש ובני יונה לרבי יונה לנדסופר; סימן רפב ס"ק ב שעל הבני יונה), וכמוהו גם נכדו של בעל ישועות מלכו, בהגהותיו וחידושיו על הרמב"ם מעט צרי, שאותן צירף לספרו של זקנו שאותו הוציא לאור.
הראשון האריך לפלפל בהשוואה בין דין ספר תורה לדין התפילין, ונראה מדבריו שיסוד האיסור הוא האמור לגבי תפילין ולא דינו של המלך. והשני כתב בפשטות שאכן האיסור אינו נלמד מדברי הגמרא לגבי מלך אלא מקל וחומר מתפילין, והפסוק הפוטר מלך מנשיאת ספר התורה עימו בבית הכיסא נצרך כדי שלא נאמר שחייב לשאתו כשהוא ב"כלי בתוך כלי" – כשיטת הרמב"ם שבאופן זה אין איסור בדבר (ולדעתו מכאן אכן למד הרמב"ם שיש אופן של היתר, ושלא כשיטת הרא"ש ש"כלי בתוך כלי" מועיל רק לתפילין אך לא לספר תורה).
ובגליוני הש"ס לגאון רבי יוסף ענגיל על הגמרא בסנהדרין (שם) הביא שבספרי (פרשת כי תצא פסקא רנד) למדו איסור להכניס תפילין ו'ספרים' לבית המרחץ או לבורסקי (וקל וחומר לבית הכיסא) מהכתוב "כי ה' א-לקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש", כלומר שהילוכו של הקב"ה במחנה ישראל מתבטא בקיומם של ספרי הקודש והתפילין שם, ולכן ציוותה התורה על המחנה להיות קדוש, ושם ציוותה התורה על יציאה מחוץ למחנה לצורך עשיית הצרכים, היינו שקדושת המחנה המתבטאת בספרים ובתפילין אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מקום הטינופת. כיוון שאין בו קדושה2יש לדון אם תנ"ך כזה מוגדר ככתבי הקודש, מפני שהוא כתוב בכתב זעיר כל כך שכדי לראותו יש צורך בזכוכית מגדלת מיוחדת, למעשה מיקרוסקופ.
בדבר זה מצאנו כמה תשובות באחרונים שלפיהן כתב שאינו ניכר כלל אינו מוגדר 'כתב' שיש בו קדושה ושאסור להכניסו לבית הכיסא: כך כתב שו"ת אבן יקרה (חלק ב סימן לג); כך צידד ספר פסקי תשובה (חלק א סימן כב בהערה), אם כי לא ברור אם סמך על זה למעשה (שכן כתב זאת רק בדרך "אפשר" ובהערה, ואילו בגוף הספר הביא דברי מהרש"ם שהחמיר, וראו להלן); כך פסק ביביע אומר (חלק ד יו"ד סימן כ אות ב וסימן כא אות ז); כך נקט שו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קכט וחלק ה סימן קנז); וכך גם בשו"ת באר משה (שטרן, חלק ה סימן טז).
ונוסיף ונבאר: 'ספרים' המוזכרים בדברי חז"ל הם ספרים הנכתבים בכתב יד, הכותב יוצר את האותיות והמילים, מתכוון למשמעותן, ובכתבי הקודש אף מתכוון לקדשם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות צריכים להיכתב "לשם קדושת ספר תורה", "קדושת תפילין" או "מזוזה", ואם לא נכתבו כך הם פסולים. כך גם יתר כתבי הנ"ך – למשל, מגילת אסתר הנכתבת שלא "לשם קדושה" פסולה למצוותה. והוא הדין ליתר ספרי הנ"ך לנוהגים לקרוא הפטרות או את שאר המגילות מגילות מספר נביא או מגילה, אם הללו נכתבו שלא לשם קדושתם. כוונה נוספת נצרכת בעת כתיבת השמות הקדושים "לשם קדושת השם", ואף היא מעכבת). בספרים המודפסים בדפוס נחלקו הפוסקים אם יש בהם קדושה (עיינו ט"ז יו"ד סימן רעא ס"ק ח ופתחי תשובה שם ס"ק כ [ובשו"ת אבן יקרה הנ"ל הקדים לדיונו שהסכמת הפוסקים היא שיש קדושה בדפוס, אף שבעצמו פקפק על זה] ועיינו עוד באגרות משה או"ח ד סימן לט), אך אף לסוברים שיש בהם קדושה – ייתכן שלא נאמרו דבריהם אלא בספרים שהודפסו בשיטת הדפוס הישנה, שבה סידר אדם את האותיות בתבנית, מרח עליהן דיו והצמיד להן את הנייר וכך "כתב" את הספר בבת אחת. לא כך בספרים המודפסים באמצעות מחשב, מכונת צילום וכד'.
עיקר קדושתם של ספרים כאלה נובעת מהיותם מיועדים ללימוד תורה בפועל, ואילו ספר זעיר שאינו מיועד ללימוד, אינו משמש ללימוד בפועל ואף אינו יכול לשמש ללימוד בדרך רגילה – מסתבר שאין בו כל קדושה.
בסברא זו צידד שו"ת אבן יקרה (שם), ועיינו בדברי היביע אומר (שם סימן כא) שהאריך בזה (אף לגבי כתיבה ביד ללא כוונה לשם קדושה) ובמקורות הרבים שהביא, כדרכו.
לסברא זו צירף שו"ת אבן יקרה טעם נוסף, והוא שכתב קטן שאין כל אפשרות לקוראו ללא מכשיר מיוחד – אינו קרוי כתב כלל, וביביע אומר (סימן כ אות ב וסימן כא אות ז הנ"ל) סמך בכל כוחו על סברא זו.
נימוקם והוכחתם היא מדיני טרפות ושרצים, שהרי יש 'טרפות' שהן תוצאה של נקבים באברים שונים של הבהמה או העוף, ואף על פי כן פשוט שהנקבים המיקרוסקופיים הקיימים באותם אברים תמיד אינם מטריפים. וכמו כן נקטו האחרונים בפשיטות שדווקא חרק שנראה בעיניים אסור, אך חרק שאינו נראה בעיניים, למרות שנראה במיקרוסקופ, אינו אסור באכילה (ועיינו עוד בענין זה בנוגע לכלל עניני ההלכה באגרות משה יו"ד חלק ב סימן קמו ד"ה ומה שכתר"ה. לדבריו, דבר זה מרוב פשיטותו אינו צריך לפנים, שהרי קדמונינו, שלא היה להם מיקרוסקופ, קיימו את כל התורה כולה, וודאי שלא הוציאו את התולעים הקטנים שנראים רק במיקרוסקופ, ועל כן אין בכך איסור. ועיינו עוד מענין זה בנוגע לכלל דיני התורה ביחוה דעת חלק ו סימן מז, ובסוף התשובה ציין גם למקורות הנ"ל הנוגעים לעניננו במישרין).
ואמנם האבן יקרה הסיק בסוף תשובתו שאף שמן הדין יש להורות כך, למעשה חלילה להקל לנהוג מנהג ביזיון בשמות הקודש, אף שלא נכתבו לשם קדושה. אך שאר הפוסקים הנ"ל נקטו להקל אף למעשה (לפחות אם הכתב מכוסה, אף שאינו מכוסה בשני כיסויים וראו להלן).
וביביע אומר (חלק ד יו"ד סימן כא, בסופו) דן שיש לחלק בין איסור מחיקת השם, שאינו נוהג מעיקר הדין בשם שנכתב שלא לשם קדושת השם, לבין השלכתו בביזיון. ונראה מדבריו שסובר שכניסה לבית הכיסא אינה ביזיון כמו השלכה בביזיון של כתב המתגלגל בחוצות ועשוי להיעשות למרמס וכדומה. ואף הסברא נותנת כדבריו, שכניסה לבית הכיסא אינה ביזיון אלא לגבי דברי קודש, ואילו השלכה כזו היא ביזיון לכל דבר (וכל שכן ש'ספר' המשובץ בתכשיט, כבנדון דידן, והכניסה לבית הכיסא אינה ניכרת ונראית כהכנסתו של הספר לשם בפני עצמו – שאין זה ביזיון ואין לאוסרו אם אין ב'ספר' זה קדושה מן הדין).
חכם אחד שהובא בתשובת המשנה הלכות (חלק ד קכט) סבר שיש להוכיח שכתב כזה כן נקרא כתב, בניגוד לכל האמור, מהגמרא בגיטין (יט ע"ב), ששם אמר שמואל: "נתן לה נייר חלק ואמר לה 'הרי זה גיטיך' מגורשת. – חיישינן שמא ב'מי מילין' כתבו", כלומר בחומר שנבלע בקלף. ובהמשך הגמרא משמע שאם הכתב נפלט על ידי 'מיא דנרא' הרי זה כתב אף שהכתב אינו ניכר אלא על ידי פעולה של הוספת חומר. בדומה לזה הובא גם ביביע אומר (סימן כא הנ"ל אות ז) בשם שו"ת בית דוד (לייטר).
אמנם המשנה הלכות האריך לבאר ולהוכיח שכתב קטן שאינו יכול להיקרא ללא מכשור מיוחד אינו קרוי כתב כלל ודחה הוכחה זו, כיוון שרש"י והמאירי שם פירשו שהחשש הוא שמא האותיות לא נבלעו יפה. ומסביר המשנה הלכות שעקרונית האותיות היו קיימות אך חששו שמא לא נבלעו יפה, אמנם אם אין אותיות כלל, כמו במקרה שלנו, ודאי שאין בכך חשש שיש כאן אותיות [לכן אם לדוגמה יהיה גט בגודל כזה, הוא לא יחול].
כמו כן ניתן לחלק שבכתב סתרים (גיטין שם) הכתב אמנם קיים אך צריך לגלות אותו, אך במיקרוסקופ, גם כשיגלו אותו אינו כתב. כלומר יש לחלק בין חומר חיצוני שמגלה את הכתב ואז הכתב עומד כשלעצמו לדבר שלא ניתן לראותו אילולא המיקרוסקופ, וכך גם מבאר המשנה הלכות. ובדומה לזה כתב גם היביע אומר (שם) לדחות את הראיה מגיטין.
המשנה הלכות הביא כמה שכתב זעיר אינו כתב:
א. מהגמרא במנחות (כט ע"א) שיש שיעור לגודל של אות, ושיעור קטן מפקיע שם אות: "אמר רב אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו פסול, אמר ר"ז לדידי מפרשה לי מיניה דרב הונא, ורבי יעקב אמר לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר, ואם לאו פסול, אגרא חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה"י דהעם בניקבא, אתא לקמיה דר' אבא, א"ל אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול".
ב. מהגמרא (שם ל ע"א), "שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה ג' אצבעות. ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלא חוט השערה", משמע ששיעור אות הוא יותר ממלוא חוט השערה על כל פנים.
ג. מדברי תוספות (מנחות כט ע"ב ד"ה זיל אייתי) משמע שאותיות שילד קטן אינו יכול לקרותן אינן כלל בגדר אותיות, ולכן באותיות שבכדי לראותם צריך מיקרוסקופ אין קדושה. ועיינו שם במה שהוסיף לבסס זאת גם מסברא.
ואמנם משו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שנז) נראה להחמיר בדבר שאינו מכוסה, אך מכל מקום מכמה טעמים נראה להקל בנדוננו – הן מחמת דברי המקילים בזה לגמרי (משנה הלכות ובאר משה, שמסתבר טעמם, וכן סברת פסקי תשובה והאבן יקרה, אלא שלמעשה חשש האחרון – ואולי גם הראשון – לסמוך עליה למעשה), והן משום שיש מקום לומר שבנדוננו אף לסברת המהרש"ם אין איסור:
ביביע אומר (שם סימן כא אות ד) נקט להקל על פי דברי המהרש"ם בשטרות שיש עליהם כתב של פסוקים שאין צורך בשני כיסויים ודי בהיותם בכיס (ולדעתו גם שו"ת אבן יקרה מודה בזה), אך הורה שאכן יש להימנע מלהוציאם בגלוי בבית הכיסא. ומכל מקום, בנדון דידן יש מקום להקל יותר, שהרי שטרות אלה אמנם אינם עשויים ללימוד ואינם כתובים לשם קדושה, אבל מכל מקום הכתב שעליהם קריא גם בעין בלתי מזוינת, ולא כך בשבב. ואף אם נניח שלענין הגדרת 'כתב' לא נקבל חילוק זה, מכל מקום הסברא היא שכתב שאין העין יכולה לראותו אינו יכול להיחשב "גלוי", ועל כל פנים אין הכנסתו לבית הכיסא 'ביזיון', וודאי כשהוא מוכנס רק כחלק מתכשיט וכדומה (וכיוון שכל הצד לאסור אינו משום שיש לזה דין כתב אלא משום שהדבר נראה כביזיון, מכל מקום אם מסברא אין ביזיון בהכנסה כזו, דיינו). ועוד שהשבב המכיל את התנ"ך האמור מצופה לאחר מכן כדי למנוע שריטות, ויש מקום לראות ציפוי זה ככיסוי (ואף שהציפוי שקוף והוא גם "כלי" המיוחד לתנ"ך זה, שבמקום שצריכים "כלי בתוך כלי" הוא גרוע מכלי שאינו מיוחד לכך, מכל מקום בעניננו די גם בכיסוי כזה, ואף מהרש"ם התיר בנדון שלו אף שהכיסוי היה כיסוי שקוף ומיוחד לכתב המונח בו).
המשנה הלכות, שנקט שלא כסברת המהרש"ם, כתב גם כי ייתכן שגם המהרש"ם לא היה אוסר במקרה שהכתב איננו קריא כי הוא קטן מדי. לדבריו, המקרה שבו דן המהרש"ם היה שעקרונית האותיות היו ניתנות לקריאה, אלא שכיוון שהן היו מונחות בתוך תיק מסוים, היה קשה לקרותם מבחוץ בלי מיקרוסקופ, ועל כן אין להשוות לנדון דידן שבו הכתב לא קריא אף כשהוא מונח לפניך שלא בכיסוי.
ועיינו עוד לענין זה במאמר בירור מקיף בדין משקפיים (אות יד, בקובץ בית אהרן וישראל נה, תשנ"ה עמוד עו [רכד]).
וראו עוד במאמר כוס סגולה של כסף שחרותים בו צירופי שמות ארבע הנהרות: כוס הישועות להרש"ש – היש דבר כזה (בכתב עת אור ישראל [מאנסי] לו, תשס"ד, עמודים רלג–רלד). שם העיר אל נכון כי גם היחס לספרי קודש המודפסים במכונה, ובייחוד לספרים זעירים כאלו שאינם ראויים לקריאה וללימוד, כאל בעלי ערך סגולי – תמוה מאוד, שכן בפשטות אין בהם קדושה מהטעמים הנ"ל, ובאין קדושה, סגולה מניין? ואמנם הוסיף שם שאפשר שהאמונה בקדושת הספר היא שתועיל, ועל זו הדרך ויותר מכך נאמר גם בנדוננו, שאף שמצד הדין אין בתנ"ך כזה קדושת ספרים, מכל מקום אפשר שנשיאתו מתוך רגש קודש ורצון לקשר נפשי עם התורה הקדושה ודברי הנביאים והכתובים – ואולי לעיתים היא בבחינת "זכירה מביאה לידי עשייה" – יש בה תועלת.. מכל מקום, יש לשים לב שחלק מהתכשיטים המשווקים כשבהם משובץ תנ"ך זה כוללים גם חריטה של פסוק מהתנ"ך באותיות רגילות3כך למשל ראינו באתר החברה תכשיט כזה שעליו חרוט הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"., ואין דברינו אמורים בתכשיטים אלה.
8
ט׳ב. התנ"ך הזעיר משמש כתכשיט, לכן הוא אינו מוקצה בשבת. כלי מוגדר כמוקצה או לא מוקצה על פי שימושו, ולא על פי התהליך שבו הוא מיוצר.
9
י׳ג. אין צורך לגנוז תנ"ך זעיר בלוי4כפי שנתבאר בהערה 1, אין קדושה בתנ"ך הזעיר, ועל כן אין בו חיוב גניזה. ובאגרות משה (או"ח ד סימן לט) דן בחיוב הגניזה בכלל בנוגע לספרים שבדפוס, וצידד שספר שאינו ראוי כלל ללמוד בו – אם מדובר בספרים שאין קדושתם מצד הכתב אלא מצד היותם ספרים המיועדים ללימוד תורה – יש לומר שפקעה קדושתו ואין חובה לגונזו, ורק אם עוד ראוי ללימוד חובה לגונזו. וכל שכן בספר שמעולם לא עמד ולא נועד ללימוד ולא שימש ללימוד בפועל. ואמנם שם ביאר שאין קולא זו אמורה בספרים שיש בהם 'שמות' ממש, כספרי תנ"ך וסידורים, אך בנדון דידן, שבו מן הדין אין קדושה אף בשמות משום שאין זה 'כתב', ומסתבר כאמור שכיוון שגם ללימוד לא היה ראוי ספר זה – לא הייתה בו קדושה מעולם, קל וחומר שאין בו קדושה לאחר שבלה.
עם זאת, כיוון שבני אדם מתייחסים אליו כאל ספר קודש, מסתבר שאין להשליכו באשפה בדרך ביזיון, ובפרט אם הדבר יהיה ניכר לרואים (ועלולים ללמוד ממנו לזלזל בספרי קודש). ולענין זה יש מסתבר שיש לנקוט את דברי שו"ת אבן יקרה הנ"ל, שאף שמן הדין אין קדושה בתנ"ך כזה, למעשה אין לנהוג בו מנהג ביזיון, וכמובא לעיל. גם ביביע אומר (חלק ד יו"ד סוף סימן כא) דן שיש לחלק בין איסור מחיקת השם (ולעניננו הוא הדין בנדון דידן לענין כניסה לבית הכיסא כנ"ל) לבין השלכתו בביזיון. ואף שלא כתב בפירוש שהשלכה בביזיון אסורה אף בצילום זעיר, מכל מקום הסברא – אחת היא..
עם זאת, כיוון שבני אדם מתייחסים אליו כאל ספר קודש, מסתבר שאין להשליכו באשפה בדרך ביזיון, ובפרט אם הדבר יהיה ניכר לרואים (ועלולים ללמוד ממנו לזלזל בספרי קודש). ולענין זה יש מסתבר שיש לנקוט את דברי שו"ת אבן יקרה הנ"ל, שאף שמן הדין אין קדושה בתנ"ך כזה, למעשה אין לנהוג בו מנהג ביזיון, וכמובא לעיל. גם ביביע אומר (חלק ד יו"ד סוף סימן כא) דן שיש לחלק בין איסור מחיקת השם (ולעניננו הוא הדין בנדון דידן לענין כניסה לבית הכיסא כנ"ל) לבין השלכתו בביזיון. ואף שלא כתב בפירוש שהשלכה בביזיון אסורה אף בצילום זעיר, מכל מקום הסברא – אחת היא..
10
