שו"ת במראה הבזק חלק עשירי ס״חB'Mareh HaBazak Volume X 68
א׳לימה, פרו Lima, Peru
1
ב׳אדר תשע"ה
2
ג׳סח. עומק קבר הנדרש
3
ד׳שאלה:
מנהג החברא קדישא כאן שעומק הקבר יהיה 1.80 מטר.
מנהג החברא קדישא כאן שעומק הקבר יהיה 1.80 מטר.
4
ה׳נשאלתי מה שיעור המינימום לעומק הקבר, שכן לפעמים הלוויה מתעכבת עד שמכסים את הקבר בעפר.
5
ו׳למנהג הספרדים מכסים את הקבר עד סופו, למנהג האשכנזים מכסים שני שליש, אומרים קדיש ואת השאר ממלאים הפועלים הגויים.
6
ז׳בספר גשר החיים פרק טז כתב כמה שיעורים לעומק הקבר:
7
ח׳תחילה כתב "מטר ורבע ויותר", ואחר כך ציין שמנהג ירושלים לחפור בעומק 1.30–1.40 מטר
8
ט׳ובסוף הביא שהיו "מבעלי המקובלים" שציוו להעמיק קברם בגובה איש ערך 1.70 על פי קבלה.
9
י׳האם לאור טרחא דציבורא הנ"ל יש מקום למעט את עומק הקבר או עדיף להשאירו במתכונת הנוכחית?
10
י״אתשובה:
א. מעיקר הדין, השיעור המינימלי לגובה כיסוי המת הוא שישה טפחים1ישנם כמה מקורות העוסקים בעומק הקבר וגובה העפר המכסה את הנפטר:
א. הטור (יו"ד סימן שסב) הביא תשובה של רב נטרונאי גאון שבה תואר נוהג הקבורה ובכללו נאמר שמכסים את הארון בעפר "גל גבוה עמו אמה או יותר".
ב. לענין שני מתים הקבורים זה מעל זה מצאנו במסכת שמחות (ברייתות שכונסו במסכת אבל רבתי, מן המסכתות הקטנות, הקרויה גם מסכת שמחות בלשון סגי נהור, ב, ד): "אין נותנין שתי ארונות זה על גב זה, ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנה, שאין נוהגין בזיון במתים; ודוקא בנוגעין אבל בשתי קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בנתים שלשה טפחים מותר". הטור (יו"ד סימן שסב) גרס "שישה טפחים" וכך פסק השלחן ערוך (שם, ד). באחרונים מצאנו כמה שיטות: 1. הב"ח (שם ס"ק ד) העלה שהגרסה הנכונה היא "ששה טפחים" או שכוונת הברייתא היא שלושה לכל מת, כך שגם לדעה זו צריך שיהיה שישה טפחים בין המתים, ויש למחות בקוברים בפחות משישה טפחים; 2. הש"ך (שם ס"ק ד) כתב שכשאי אפשר לקוברו אלא בפחות משישה טפחים מותר לעשות זאת, כעין זה כתב הפרישה (שם) וכך נראה גם מדברי הגר"א (בביאורו לשלחן ערוך שם ס"ק ח) והביאו סיוע לכך מדברי רב האי גאון שהובאו גם הם בתורת האדם (שם) ובטור (שם סימן שסג); 3. ר' עקיבא איגר(שם) ציין לתשב"ץ (חלק ג סימן קיט) שכתב שאם אין מקום פנוי, די בשלושה טפחים כדי למנוע מצב שהקברים יתערבו זה עם זה.
באגרות משה (יו"ד חלק א סימן רלד) פסק על פי זה שלכתחילה צריך שישה טפחים בין קבר לקבר שעליו, ורק בדיעבד אין למחות אם עושים הפסק של שלושה טפחים.
במנחת יצחק (חלק ז סימן קד) למד מברייתא זו שהשיעור המינימלי לכיסוי עפר מעל הנפטר, גם בקבר בודד, הוא שישה טפחים. והוסיף סמך לזה מדברי הטור (יו"ד סימן שסב) שהוזכרו לעיל: "ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל גבוה כמו אמה או יותר", ואמה שיעורה שישה טפחים. ועוד הוסיף שאף אם נאמר שבין שני ארונות די בשעת הדחק בשלושה טפחים, כגרסה זו וכדברי התשב"ץ, מכל מקום לפי טעמו וביאורו של התשב"ץ אין הדברים אמורים אלא בין שני ארונות, אבל בין הקבר העליון, או היחיד, לגובה פני הקרקע צריך שישה טפחים.
ג. במשנה (בבא בתרא ו, ח) ביחס לקבר הנמצא במערה עולה שגובהו שבעה טפחים. וכך פסקו הרמב"ם (הלכות מכירה כא, ו) והשלחן ערוך (חו"מ ריז, ו). אבן האזל (הלכות מכירה שם) מבאר שהרמב"ם לא הביא הלכה זו בהלכות אבל כיוון שכיום לא נוהגים לקבור במערות וכוכים, ורק בעניני קניינים הביא את המשנה כצורתה. על כל פנים, במשנה זו מדובר בחלל המערה, אך מובן שיש גם עובי לגג המערה, וראו להלן.
ד. בגמרא (מגילה כט ע"א) נאסר ליקוט עשבים בבית הקברות משום כבוד המתים. וביאר המאירי (שם) שהטעם הוא כדי שלא ליהנות ממה שינק מגוף המתים. ותמה עליו מהרי"א אסאד (שו"ת יהודה יעלה יו"ד סימן שסג), שהרי עומק הקבר הוא שישה טפחים ויניקת העשבים היא רק שלושה טפחים מהקרקע, ונשאר בצריך עיון על דברי המאירי. יש לציין שמהר"י אסאד לא הביא מקור לדבריו שעומק הקבר צריך להיות שישה טפחים אלא כתב כך כדבר פשוט, והמנחת יצחק (חלק ז סימן קד) הביא כמקור לכך את הברייתא במסכת שמחות שהובאה לעיל בסעיף ב.
ד. במשנה (אהלות טז, ד, ונפסקה ברמב"ם הלכות טומאת מת ט, ו) לגבי מקום שנמצאו בו מתים קבורים ויש ספק אם נקברו באקראי או שאכן הוא בית קברות מוסדר, נאמר שיש לבדוק את השטח כך: "בודק אמה על אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה". כלומר אין צריך לחפור את כל השטח, אלא בודק אמה על אמה ואחר כך מניח אמה שאין צריך לבודקה. ובאותה אמה על אמה שבודק צריך לחפור בעומק עד שמגיע לסלע או לקרקע שלא נחפרה מעולם. משמע לכאורה שלעיתים השיעור הוא יותר משישה טפחים. אמנם יש לציין שכאן החשש הוא של טומאת אוהל, ולכן צריך שיהיה ברור שאין שם מת, שטומאת אוהל מגיעה עד לתהום (וראו בענין זה בשו"ת במראה הבזק חלק ז תשובה עז), ואין מכאן ראיה לעומק המינימלי או אף שהיה מנהג קבוע בענין, אלא שלעיתים העמיקו יותר, וכלשון הרמב"ם (פירוש המשנה שם, תרגום הגר"י קפאח): "שאפשר שיהיה הקבר בתכלית העומק", ואפשר גם שהחשש הוא שקברו כמה מתים זה מעל זה או חפרו כוכי קבורה זה מעל זה לשם כך כפי שפירש הרא"ש שם (ואף שלא מצא את המת העליון שמא קברו תחילה בעומק כדי לקבור מעליו ולבסוף לא נקבר אחר מעליו).
בנוגע לכל השיעורים יש להעיר כמובן כי כיסוי המת באדמה בגובה כלשהו מצריך את העמקת הקבר מלכתחילה יותר משיעור זה כדי שיספיק למת עצמו ולכיסוי שמעליו, במקומות שקוברים בארון יש להביא בחשבון גם את גובה הארון, ואף אם נניח שאין צורך דווקא בכיסוי עפר בעובי מסוים אלא שכלל הכיסוי, כולל הארון עצמו והחלל שבו, יהיה בעובי זה – עדיין יש להביא בחשבון לכל הפחות את עובי הדופן התחתונה של הארון.
כפי שהביא השואל, גשר החיים (חלק א פרק טז סעיף ד) כתב ששיעור עומק הקבר הוא "מטר ורבע ויותר", וציין לספר העמק שאלה (שאילתא יד) שכתב שמעמיקים את הקברים עשרה טפחים ויותר (טפח לפי השיטות המקובלות הוא 8–9.6 ס"מ, ויש גם שיטות המקטינות או מגדילות אותו יותר. ככלל, מנהג ירושלים היה שטפח הוא 8 ס"מ אך בגשר החיים עצמו צידד [שם הערה 10] ששיעור טפח הוא קרוב לעשרה ס"מ, ועשרה טפחים – קרוב למטר), משום ששיעור כזה נחשב ל"רשות אחרת" (בהקשר של האיסור לעסוק בתורה וכדומה בסמוך למת או לקבר וכביאור למנהג לומר פסוקים וקדיש סמוך לקבר למרות איסור זה. יש לציין שבעל גשר החיים לא ראה בעצמו את דברי העמק שאלה, אלא, כפי שכתב, שמעם מחכם אחד. המעיין בהעמק שאלה שם יראה שלא נימק את המנהג העמיק עשרה טפחים ויותר בצורך ב"רשות אחרת" אלא תיאר את המנהג כמצב נתון, והסיק שכיוון שכך הוא, הרי שהמת "ברשות אחרת". מכל מקום עדיין אפשר לשער שאכן זו סיבת המנהג מלכתחילה או על כל פנים לראותו כמנהג שראוי לאמצו מטעם זה). והוסיף בגשר החיים (שם) שמנהג ירושלים לחפור בעומק 1.30–1.40 מטר (אם אכן המנהג של "יותר מעשרה טפחים" מבוסס על רצון שהמת יהיה ב'רשות אחרת', ייתכן שהפער בין "עשרה טפחים" לשיעורים של "מטר ורבע ויותר", או כפי שכתב אחר כך 1.30–1.40, מטר אינו פער אמיתי אלא שההקפדה על יצירת "רשות אחרת" דורשת שכל גוף המת יהיה בגובה של עשרה טפחים מתחת לפני הקרקע, וה"יותר" הוא העומק הנוסף הדרוש, בנוגע לקרקעית הקבר, לשם הקפדה זו – עומק שכמובן עשוי להשתנות מנפטר לרעהו, אך בפועל הונהג בירושלים עומק אחיד [פחות או יותר בין "מטר ורבע ויותר" ל־1.40 מטר] שבו קרוב לוודאי שיימצאו עשרה טפחים מעל המת. כך נראה גם מתיאורו שם שמניחים חלל טפח מעל המת ומעליו מניחים אבנים חלקות "באלאטעס" [בלטות, אבני מרצפות] או קרשים רחבים כ'מכסה' הנשען על אבנים שבצידי המת, ואת החלל הנותר, שהוא בדרך כלל יותר משמונה טפחים, ממלאים באדמה ואבנים, טפח חלל, עובי המכסה ושמונה ומעלה טפחים של מילוי – הרי עשרה). עוד הוסיף (שם הערה 11) שבכוך הצריכו רק שבעה טפחים (עיינו במובא לעיל ממשנה בבא בתרא ו, ח) משום שמעל הכוך ישנה קרקע בגובה יותר משבעה טפחים של הכוך עצמו, וכך מעל המת היה הרבה יותר מעומקו של הקבר כיום (יש להעיר שלולי שכך היה, לא זו בלבד ששבעת הטפחים היו שלא כנהוג היום, כהערתו של גשר החיים, אלא שהיו גם מנוגדים להלכה המצריכה כיסוי של שישה טפחים כנ"ל, שהרי גופו של המת עצמו תופס יותר מטפח. ומה עוד שבזמן חז"ל המנהג גם בארץ היה לקבור בארון מאבן שגם עוביו ממעט מהחלל). אמנם במקרה שהתמלא בית הקברות ואי אפשר להשיג עוד קרקע התיר גשר החיים (כז, ו) למלא עפר על הקברות הישנים בגובה שישה טפחים, ומעליהם לעשות קברים חדשים, והוסיף שיש אומרים שדי בשלושה טפחים, אם כי הוראה זו היא על פי הדין המובא לעיל לענין הפסק בין קבר לקבר ואינה נוגעת במישרין לשאלה כמה עפר יהיה מעל הקבר העליון, שרק לגביו יש משמעות להקפדה על 'רשות אחרת', דהיינו רשות שונה מזו שעל פני הקרקע. יש לציין שכיום (תשע"ה) המנהג שונה מהכתוב בגשר החיים וכמפורט בסעיף ב בגוף התשובה., אך לנפלים2בגמרא (סנהדרין פב ע"א) מסופר על זקנו של רבי פרידא שמצא גולגולת מושלכת בשערי ירושלים, שהיה כתוב עליה 'זאת ועוד אחרת', ואמר שזו גולגלתו של יהויקים שנאמר עליו (ירמיהו כב, יט) "קבורת חמור יקבר". המהרש"א (חידושי אגדות שם) דייק שגם בחמור שייך קצת 'קבורה', משום טומאת נבלות או משום סירחון, ולכן לא משליכים אותם ברחובות אלא שלא מקפידים להעמיק קבורתם, והכלבים סוחבים אותם מקברם. ודייק המנחת יצחק (חלק ז סימן קד) שכדי להוציא מ'קבורת חמור' צריך לפחות כיסוי שלושה טפחים, זאת לאור הגמרא (פסחים לא ע"ב) שציינה ש'חפישת הכלב' היא שלושה טפחים. גשר החיים (שם ה) פסק שבנפלים די בשלושה טפחים, והמנחת יצחק (שם) ציין שמקורו מהגמרא בסנהדרין (שם). ובשעת הדחק3ראו לעיל הערה 1 בדברי גשר החיים, שכאשר חסרים מקומות קבורה ועושים קבר על קבר יש אומרים שדי בשלושה טפחים הפרש ביניהם. די בשלושה טפחים.
א. מעיקר הדין, השיעור המינימלי לגובה כיסוי המת הוא שישה טפחים1ישנם כמה מקורות העוסקים בעומק הקבר וגובה העפר המכסה את הנפטר:
א. הטור (יו"ד סימן שסב) הביא תשובה של רב נטרונאי גאון שבה תואר נוהג הקבורה ובכללו נאמר שמכסים את הארון בעפר "גל גבוה עמו אמה או יותר".
ב. לענין שני מתים הקבורים זה מעל זה מצאנו במסכת שמחות (ברייתות שכונסו במסכת אבל רבתי, מן המסכתות הקטנות, הקרויה גם מסכת שמחות בלשון סגי נהור, ב, ד): "אין נותנין שתי ארונות זה על גב זה, ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנה, שאין נוהגין בזיון במתים; ודוקא בנוגעין אבל בשתי קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בנתים שלשה טפחים מותר". הטור (יו"ד סימן שסב) גרס "שישה טפחים" וכך פסק השלחן ערוך (שם, ד). באחרונים מצאנו כמה שיטות: 1. הב"ח (שם ס"ק ד) העלה שהגרסה הנכונה היא "ששה טפחים" או שכוונת הברייתא היא שלושה לכל מת, כך שגם לדעה זו צריך שיהיה שישה טפחים בין המתים, ויש למחות בקוברים בפחות משישה טפחים; 2. הש"ך (שם ס"ק ד) כתב שכשאי אפשר לקוברו אלא בפחות משישה טפחים מותר לעשות זאת, כעין זה כתב הפרישה (שם) וכך נראה גם מדברי הגר"א (בביאורו לשלחן ערוך שם ס"ק ח) והביאו סיוע לכך מדברי רב האי גאון שהובאו גם הם בתורת האדם (שם) ובטור (שם סימן שסג); 3. ר' עקיבא איגר(שם) ציין לתשב"ץ (חלק ג סימן קיט) שכתב שאם אין מקום פנוי, די בשלושה טפחים כדי למנוע מצב שהקברים יתערבו זה עם זה.
באגרות משה (יו"ד חלק א סימן רלד) פסק על פי זה שלכתחילה צריך שישה טפחים בין קבר לקבר שעליו, ורק בדיעבד אין למחות אם עושים הפסק של שלושה טפחים.
במנחת יצחק (חלק ז סימן קד) למד מברייתא זו שהשיעור המינימלי לכיסוי עפר מעל הנפטר, גם בקבר בודד, הוא שישה טפחים. והוסיף סמך לזה מדברי הטור (יו"ד סימן שסב) שהוזכרו לעיל: "ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל גבוה כמו אמה או יותר", ואמה שיעורה שישה טפחים. ועוד הוסיף שאף אם נאמר שבין שני ארונות די בשעת הדחק בשלושה טפחים, כגרסה זו וכדברי התשב"ץ, מכל מקום לפי טעמו וביאורו של התשב"ץ אין הדברים אמורים אלא בין שני ארונות, אבל בין הקבר העליון, או היחיד, לגובה פני הקרקע צריך שישה טפחים.
ג. במשנה (בבא בתרא ו, ח) ביחס לקבר הנמצא במערה עולה שגובהו שבעה טפחים. וכך פסקו הרמב"ם (הלכות מכירה כא, ו) והשלחן ערוך (חו"מ ריז, ו). אבן האזל (הלכות מכירה שם) מבאר שהרמב"ם לא הביא הלכה זו בהלכות אבל כיוון שכיום לא נוהגים לקבור במערות וכוכים, ורק בעניני קניינים הביא את המשנה כצורתה. על כל פנים, במשנה זו מדובר בחלל המערה, אך מובן שיש גם עובי לגג המערה, וראו להלן.
ד. בגמרא (מגילה כט ע"א) נאסר ליקוט עשבים בבית הקברות משום כבוד המתים. וביאר המאירי (שם) שהטעם הוא כדי שלא ליהנות ממה שינק מגוף המתים. ותמה עליו מהרי"א אסאד (שו"ת יהודה יעלה יו"ד סימן שסג), שהרי עומק הקבר הוא שישה טפחים ויניקת העשבים היא רק שלושה טפחים מהקרקע, ונשאר בצריך עיון על דברי המאירי. יש לציין שמהר"י אסאד לא הביא מקור לדבריו שעומק הקבר צריך להיות שישה טפחים אלא כתב כך כדבר פשוט, והמנחת יצחק (חלק ז סימן קד) הביא כמקור לכך את הברייתא במסכת שמחות שהובאה לעיל בסעיף ב.
ד. במשנה (אהלות טז, ד, ונפסקה ברמב"ם הלכות טומאת מת ט, ו) לגבי מקום שנמצאו בו מתים קבורים ויש ספק אם נקברו באקראי או שאכן הוא בית קברות מוסדר, נאמר שיש לבדוק את השטח כך: "בודק אמה על אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה". כלומר אין צריך לחפור את כל השטח, אלא בודק אמה על אמה ואחר כך מניח אמה שאין צריך לבודקה. ובאותה אמה על אמה שבודק צריך לחפור בעומק עד שמגיע לסלע או לקרקע שלא נחפרה מעולם. משמע לכאורה שלעיתים השיעור הוא יותר משישה טפחים. אמנם יש לציין שכאן החשש הוא של טומאת אוהל, ולכן צריך שיהיה ברור שאין שם מת, שטומאת אוהל מגיעה עד לתהום (וראו בענין זה בשו"ת במראה הבזק חלק ז תשובה עז), ואין מכאן ראיה לעומק המינימלי או אף שהיה מנהג קבוע בענין, אלא שלעיתים העמיקו יותר, וכלשון הרמב"ם (פירוש המשנה שם, תרגום הגר"י קפאח): "שאפשר שיהיה הקבר בתכלית העומק", ואפשר גם שהחשש הוא שקברו כמה מתים זה מעל זה או חפרו כוכי קבורה זה מעל זה לשם כך כפי שפירש הרא"ש שם (ואף שלא מצא את המת העליון שמא קברו תחילה בעומק כדי לקבור מעליו ולבסוף לא נקבר אחר מעליו).
בנוגע לכל השיעורים יש להעיר כמובן כי כיסוי המת באדמה בגובה כלשהו מצריך את העמקת הקבר מלכתחילה יותר משיעור זה כדי שיספיק למת עצמו ולכיסוי שמעליו, במקומות שקוברים בארון יש להביא בחשבון גם את גובה הארון, ואף אם נניח שאין צורך דווקא בכיסוי עפר בעובי מסוים אלא שכלל הכיסוי, כולל הארון עצמו והחלל שבו, יהיה בעובי זה – עדיין יש להביא בחשבון לכל הפחות את עובי הדופן התחתונה של הארון.
כפי שהביא השואל, גשר החיים (חלק א פרק טז סעיף ד) כתב ששיעור עומק הקבר הוא "מטר ורבע ויותר", וציין לספר העמק שאלה (שאילתא יד) שכתב שמעמיקים את הקברים עשרה טפחים ויותר (טפח לפי השיטות המקובלות הוא 8–9.6 ס"מ, ויש גם שיטות המקטינות או מגדילות אותו יותר. ככלל, מנהג ירושלים היה שטפח הוא 8 ס"מ אך בגשר החיים עצמו צידד [שם הערה 10] ששיעור טפח הוא קרוב לעשרה ס"מ, ועשרה טפחים – קרוב למטר), משום ששיעור כזה נחשב ל"רשות אחרת" (בהקשר של האיסור לעסוק בתורה וכדומה בסמוך למת או לקבר וכביאור למנהג לומר פסוקים וקדיש סמוך לקבר למרות איסור זה. יש לציין שבעל גשר החיים לא ראה בעצמו את דברי העמק שאלה, אלא, כפי שכתב, שמעם מחכם אחד. המעיין בהעמק שאלה שם יראה שלא נימק את המנהג העמיק עשרה טפחים ויותר בצורך ב"רשות אחרת" אלא תיאר את המנהג כמצב נתון, והסיק שכיוון שכך הוא, הרי שהמת "ברשות אחרת". מכל מקום עדיין אפשר לשער שאכן זו סיבת המנהג מלכתחילה או על כל פנים לראותו כמנהג שראוי לאמצו מטעם זה). והוסיף בגשר החיים (שם) שמנהג ירושלים לחפור בעומק 1.30–1.40 מטר (אם אכן המנהג של "יותר מעשרה טפחים" מבוסס על רצון שהמת יהיה ב'רשות אחרת', ייתכן שהפער בין "עשרה טפחים" לשיעורים של "מטר ורבע ויותר", או כפי שכתב אחר כך 1.30–1.40, מטר אינו פער אמיתי אלא שההקפדה על יצירת "רשות אחרת" דורשת שכל גוף המת יהיה בגובה של עשרה טפחים מתחת לפני הקרקע, וה"יותר" הוא העומק הנוסף הדרוש, בנוגע לקרקעית הקבר, לשם הקפדה זו – עומק שכמובן עשוי להשתנות מנפטר לרעהו, אך בפועל הונהג בירושלים עומק אחיד [פחות או יותר בין "מטר ורבע ויותר" ל־1.40 מטר] שבו קרוב לוודאי שיימצאו עשרה טפחים מעל המת. כך נראה גם מתיאורו שם שמניחים חלל טפח מעל המת ומעליו מניחים אבנים חלקות "באלאטעס" [בלטות, אבני מרצפות] או קרשים רחבים כ'מכסה' הנשען על אבנים שבצידי המת, ואת החלל הנותר, שהוא בדרך כלל יותר משמונה טפחים, ממלאים באדמה ואבנים, טפח חלל, עובי המכסה ושמונה ומעלה טפחים של מילוי – הרי עשרה). עוד הוסיף (שם הערה 11) שבכוך הצריכו רק שבעה טפחים (עיינו במובא לעיל ממשנה בבא בתרא ו, ח) משום שמעל הכוך ישנה קרקע בגובה יותר משבעה טפחים של הכוך עצמו, וכך מעל המת היה הרבה יותר מעומקו של הקבר כיום (יש להעיר שלולי שכך היה, לא זו בלבד ששבעת הטפחים היו שלא כנהוג היום, כהערתו של גשר החיים, אלא שהיו גם מנוגדים להלכה המצריכה כיסוי של שישה טפחים כנ"ל, שהרי גופו של המת עצמו תופס יותר מטפח. ומה עוד שבזמן חז"ל המנהג גם בארץ היה לקבור בארון מאבן שגם עוביו ממעט מהחלל). אמנם במקרה שהתמלא בית הקברות ואי אפשר להשיג עוד קרקע התיר גשר החיים (כז, ו) למלא עפר על הקברות הישנים בגובה שישה טפחים, ומעליהם לעשות קברים חדשים, והוסיף שיש אומרים שדי בשלושה טפחים, אם כי הוראה זו היא על פי הדין המובא לעיל לענין הפסק בין קבר לקבר ואינה נוגעת במישרין לשאלה כמה עפר יהיה מעל הקבר העליון, שרק לגביו יש משמעות להקפדה על 'רשות אחרת', דהיינו רשות שונה מזו שעל פני הקרקע. יש לציין שכיום (תשע"ה) המנהג שונה מהכתוב בגשר החיים וכמפורט בסעיף ב בגוף התשובה., אך לנפלים2בגמרא (סנהדרין פב ע"א) מסופר על זקנו של רבי פרידא שמצא גולגולת מושלכת בשערי ירושלים, שהיה כתוב עליה 'זאת ועוד אחרת', ואמר שזו גולגלתו של יהויקים שנאמר עליו (ירמיהו כב, יט) "קבורת חמור יקבר". המהרש"א (חידושי אגדות שם) דייק שגם בחמור שייך קצת 'קבורה', משום טומאת נבלות או משום סירחון, ולכן לא משליכים אותם ברחובות אלא שלא מקפידים להעמיק קבורתם, והכלבים סוחבים אותם מקברם. ודייק המנחת יצחק (חלק ז סימן קד) שכדי להוציא מ'קבורת חמור' צריך לפחות כיסוי שלושה טפחים, זאת לאור הגמרא (פסחים לא ע"ב) שציינה ש'חפישת הכלב' היא שלושה טפחים. גשר החיים (שם ה) פסק שבנפלים די בשלושה טפחים, והמנחת יצחק (שם) ציין שמקורו מהגמרא בסנהדרין (שם). ובשעת הדחק3ראו לעיל הערה 1 בדברי גשר החיים, שכאשר חסרים מקומות קבורה ועושים קבר על קבר יש אומרים שדי בשלושה טפחים הפרש ביניהם. די בשלושה טפחים.
11
י״בב. הנחית המשרד לשירותי דת בישראל היא שעומק הקבר יהיה 1.20 מ'4חוזר המנכ"ל למשרד לשירותי דת למנהלי בתי עלמין ורשויות מקומיות, מופיע באתר האינטרנט של המשרד לשירותי דת.. אמנם כיום מנהג אנשי החברא קדישא הוא להקפיד על כיסוי כ-60 ס"מ מעל הנפטר (=שישה טפחים), ואין מנהג אחיד ביניהם בשיעור עומק הקבר.
12
י״גג. מנהג המקובלים שעומק הקבר יהיה 1.70 מ'5גשר החיים (טז, ד) הנ"ל, וטעמם שזהו שיעור 'קומת אדם'. הדבר נהוג במיוחד באלו הקונים חלקת קבר מחיים, שיש שמבקשים מידות אלו..
13
י״דד. לא מצאנו מקורות שהצריכו עומק 1.80 מ', אך זהו מנהג מצוי אצל הגויים6באנגלית ישנו ביטוי ביחס לעומק הקבר – 'six feet under', שמשמעותו שהעומק צריך להיות 'שש רגל', מידת ה'רגל' היא 12 אינץ', ואינץ' אחד שווה 2.54 ס"מ. כך שש רגל הוא קצת יותר מ-1.80 ס"מ. והמקור המקובל לזה הוא משנת 1665, שפרצה מגפה גדולה בלונדון, וראש העיר של לונדון סר ג'ונס לורנס חוקק חוק זה, כדי למנוע זיהומים והתפשטות המגפה. אמנם בסופו של דבר כיום יש סטנדרט שונה ממדינה למדינה, ואף באנגליה עצמה לא מקפידים בכך.
יש לציין שאין בכך איסור משום חוקות הגויים, שלאיסור זה ישנם שני גדרים (ראו בית יוסף יו"ד סימן קעח על פי סמ"ג לאוין נ): 1. דבר שאין טעמו נגלה, שכך לשון 'חוק', שכיוון שעושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה, אלא רק שהגויים נוהגים כך, אז נראה בוודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, אחרת למה יעשה כדבריהם התמוהים? 2. דבר שהגויים נוהגים ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענווה. ולכן פסק הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ג יו"ד כד) שאין איסור חוקות הגויים במנהג לשים פרחים על הקבר אף שראוי שלא יחדשו מנהג זה בארץ ישראל (ראו שו"ת ישכיל עבדי חלק ד יו"ד סימן כה שיצא נגד המנהג להניח פרחים על הקבר ואכמ"ל, וביביע אומר [שם אות יא] דחה דבריו). על פי זה במקרה שלנו, כיוון שיש טעם למנהג הגויים כדי למנוע מגפות וכדומה, אין איסור של חוקות הגויים. ואפשר שאדרבה, אף שייתכן שהמקור מגויים, מכל מקום כיוון שנהגו כך, ייתכן שיש בשינוי פגיעה בכבוד המת, או שלאידך גיסא – אם ישַנו עתה מהמנהג עשוי הדבר להיראות כשינוי שנעשה כדי לא לנהוג כמנהג הגויים ויהיה בו לעז או ביזוי למתים הקודמים שכביכול נהגו בקבורתם כמנהג הגויים ושלא כדין. וראו להלן הערות 7–8 לגבי שינוי מנהגים הנהוגים לכבוד המת..
יש לציין שאין בכך איסור משום חוקות הגויים, שלאיסור זה ישנם שני גדרים (ראו בית יוסף יו"ד סימן קעח על פי סמ"ג לאוין נ): 1. דבר שאין טעמו נגלה, שכך לשון 'חוק', שכיוון שעושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה, אלא רק שהגויים נוהגים כך, אז נראה בוודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, אחרת למה יעשה כדבריהם התמוהים? 2. דבר שהגויים נוהגים ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענווה. ולכן פסק הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ג יו"ד כד) שאין איסור חוקות הגויים במנהג לשים פרחים על הקבר אף שראוי שלא יחדשו מנהג זה בארץ ישראל (ראו שו"ת ישכיל עבדי חלק ד יו"ד סימן כה שיצא נגד המנהג להניח פרחים על הקבר ואכמ"ל, וביביע אומר [שם אות יא] דחה דבריו). על פי זה במקרה שלנו, כיוון שיש טעם למנהג הגויים כדי למנוע מגפות וכדומה, אין איסור של חוקות הגויים. ואפשר שאדרבה, אף שייתכן שהמקור מגויים, מכל מקום כיוון שנהגו כך, ייתכן שיש בשינוי פגיעה בכבוד המת, או שלאידך גיסא – אם ישַנו עתה מהמנהג עשוי הדבר להיראות כשינוי שנעשה כדי לא לנהוג כמנהג הגויים ויהיה בו לעז או ביזוי למתים הקודמים שכביכול נהגו בקבורתם כמנהג הגויים ושלא כדין. וראו להלן הערות 7–8 לגבי שינוי מנהגים הנהוגים לכבוד המת..
14
ט״וה. עקרונית, אין לשנות ממנהג מקובל בענייני אבלות וקבורה במנהגים שנועדו לכבוד המת7הב"ח (יו"ד סימן שנ) כתב בנוגע למנהגים שונים שהיו נהוגים בהלוויית המת שמעכבים על מי שבא לשנות המנהג. כיוצא בזה כתב הבית לחם יהודה (יו"ד סימן שנב ס"ק א) בנוגע למנהגי הטהרה והלוויה שאין לשנות ממנהג שעושים למתים – ודבריו הם בשינוי שהוא לכאורה תוספת מעלה – משום שיש בכך ביזיון למתים הקודמים (שאצלם נהגו אחרת).
הגר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה חלק ב סימן רלה) הביא כמה ראיות לדבר:
א. בגמרא (ברכות יז ע"ב) פטרו את נושאי המיטה וחילופיהם מקריאת שמע ותפילה. ואף שכשאפשר לקיים את שתי המצוות אין העוסק במצווה פטור מהמצווה, וכאן הרי יכולים להוליכו על גבי סוס וכדומה וכך יוכלו לקיים את שתיהן – גם להוליכו לקבורה וגם לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, מכל מקום כיוון שנהגו להוליכו בכתף אין לשנות. וכן בגמרא (סוכה כה ע"ב) אמרו שנושאי ארונו של יוסף נחשבו עוסקים במצווה, אף שיכלו לשאתו בסוסים, ולכן יכולים לעשות פסח שני.
ב. בגמרא (סנהדרין מו ע"ב) נאמר שהקב"ה קבר את משה כמו ששאר האנשים נקברים "דלא לשתני ממנהגא" (=שלא לשנות מהמנהג), אף שכלפי משה רבנו יש ביזיון בדבר, וכבודו היה יותר אילו לא נקבר כלל (הגר"ש קלוגר לא ביאר מדוע הקבורה היא פחיתות כבוד לגבי משה, ואולי כוונתו שקבורה מתפרשת – ובדרך כלל זה אכן חלק מטעמה – כמניעת ביזיונו של המת כשגופו נרקב ונעשה מאכל לרימה, וממילא משה רבנו לא נזקק לכך, ואדרבה, כבודו היה יותר לו נותר ללא קבורה כשהכול רואים שאינו זקוק לה ואף לאחר מותו נותר שלם. ונראה שמה שהכריחו לומר כך הוא משום שאם אכן הקבורה היא כבודו של משה, לא הייתה הגמרא צריכה לבאר שהקב"ה קברו כדי שלא לשנות ממנהג העולם אלא לומר שקברו משום כבודו).
כך פסק גשר החיים (חלק ב סימן יד סעיף ד, ד) והאריך בדבר החשיבות באי שינוי מהמנהג בכלל ובעניני קבורת המת בפרט. וכן כתב ביביע אומר (חלק ז יו"ד סימן לד). ובשו"ת דודאי השדה (לרבי אליעזר חיים דייטש, מרבני הונגריה לפני השואה, סימן ל, וכן בספרו פרי השדה חלק א סימן מח) הרחיב גם הוא בדבר החומרה היתרה בשינוי מהמנהג שבעניני קבורה, וראו גם בשו"ת בית שלמה (חלק ב יו"ד סימן רכז, ודבריו הוזכרו גם בדודאי השדה הנ"ל).
אך החתם סופר (יו"ד חלק ב סימן שלב, הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד סימן שסב ס"ק ב) כתב ש"בדבר שאין בו קפידא אפשר לשנות מהרגילות". וראייתו מהגמרא (נזיר סה ע"א) שלומדת לגבי מת שנמצא מושכב באופן שראשו מונח בין ירכותיו ולא מושכב כדרכו, שאין צריך לבדוק אם יש עוד שאר מתים קבורים שם, ואומרים שבאופן מקרי נתנו את המת שם, ואין זה בית קברות. ומכך שהגמרא ממעטת רק שמצאוהו שראשו בין ירכותיו ולא רק שלא קברוהו כדרך הרגילה, משמע שאף שרגילים להניח את המת כשרגליו כנגד שער בית הקברות, רמז לאמונה בתחיית המתים שעתיד לעמוד ולצאת מקברו, מכל מקום כיוון שמעיקר הדין אין שיעור לדבר, אין הכרח להקפיד בדבר כשאי אפשר, וניתן לשנות זאת (אמנם הוסיף שניתן לפתוח פתח נוסף בבית הקברות, וכך גם לאחר השינוי יהיו רגליו כנגד הפתח).. אמנם כשיש חשש שהמנהג יוביל לאיסורים אחרים או לפגיעה בכבוד המת ניתן לשנות מן המנהג8בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן עט) העלה שראוי לבטל מנהג כשיש לחשוש שיביא לידי תקלה, ולכן כתב שראוי לבטל המנהג במקום שנהגו הנשים לחפוף שעתיים לפני הטבילה (אלא די בשעה), שהדבר גורם שכל אחת צריכה לחכות זמן רב עד שתשלים חברתה את החפיפה, וזה גורם לנשים להימנע מלטבול. ואמנם הרב קוק (דעת כהן יו"ד סימן יח) כתב שהכבדה בעלמא אינה הצדקה לביטול מנהג, וראייתו מהגמרא (פסחים נ ע"ב): "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: 'אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן'. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר (משלי א, ח): 'שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך'". אך בנדון דידן הסיבה העיקרית לשינוי המנהג אינה מניעת ההכבדה מהמלווים אלא החשש שהכבדה זו תגרום בפועל לפגיעה בכבודם של הנפטרים, שזו המטרה המרכזית של מנהגי הקבורה השונים. במצב שבו אם ישמרו על המנהג ייפגע כבוד המת כתב המהר"ם שי"ק בתשובה (או"ח סימן צב) שיש לחוש לכבוד הנפטר, ולכן כתב שבמקום שבית הקברות רחוק וקשה לשאת בכתף את הנפטר, שהקפדה על המנהג לשאת את המת בכתף ולא בעגלה עלולה להביא אנשים להימנע מלבוא ולשאת את הנפטר, מותר לשאת אותו בעגלה (אף שהנשיאה בידיים כשלעצמה אכן מכובדת יותר ואינה רק מנהג, כיוון שבמצב כזה מכל מקום עלולה היא להחטיא את המטרה ולגרום את ההפך – פגיעה בכבוד המת), וכשיגיעו בסמיכות לקבר יורידוהו וישאוהו בכתף., ואין צריך לעשות התרת נדרים9נפסק בשלחן ערוך (יו"ד ריד, ב): "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן". מקור הלכה זו היא מסיפורם של בני ביישן (גמרא פסחים נ ע"ב, הובאה לעיל בהערה 8).
אמנם השלחן ערוך (שם, א) כתב (על פי תוספות פסחים נא ע"א ד"ה אי אתה, והרא"ש פסחים פרק ד סימן ג) שמנהג מחייב רק כשידעו שהדבר מותר ורצו להחמיר על עצמם, וכפי שהוכיחו הראשונים (הנ"ל) מהגמרא (חולין ו ע"ב), שבה מסופר שבבית שאן נהגו להפריש תרומות ומעשרות משום שחשבו שבית שאן היא חלק מגבולות ארץ ישראל החייבים במעשרות, ורבי הורה להם שאינם צריכים להפריש לאור עדות על רבי מאיר שאכל ירק בבית שאן ללא הפרשת תרומות ומעשרות.
הש"ך (יו"ד שם ס"ק ז, על פי התוספות והרא"ש הנ"ל) צמצם עוד את החיוב לקיים קבלת הרבים רק למנהג חשוב שנעשה על פי תלמיד חכם, אבל במנהג גרוע שנהגו מעצמם, חייבים להמשיך לנהוג בו רק בפני עם הארץ, כדי שלא יבואו עמי הארץ לזלזל במנהגים, אך שלא בפני עם הארץ – אלא בפני תלמידי חכמים בני אותו מקום או שלא בפני איש מהם – אין חובה לנהוג בו.
אף בעניננו אין צורך בהתרת נדרים, שהרי אין זה מנהג שנועד לעשות גדר וסייג לתורה, אלא ככל הנראה מנהג שהחל עקב עומק הקבר הנהוג בין הגויים..
הגר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה חלק ב סימן רלה) הביא כמה ראיות לדבר:
א. בגמרא (ברכות יז ע"ב) פטרו את נושאי המיטה וחילופיהם מקריאת שמע ותפילה. ואף שכשאפשר לקיים את שתי המצוות אין העוסק במצווה פטור מהמצווה, וכאן הרי יכולים להוליכו על גבי סוס וכדומה וכך יוכלו לקיים את שתיהן – גם להוליכו לקבורה וגם לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, מכל מקום כיוון שנהגו להוליכו בכתף אין לשנות. וכן בגמרא (סוכה כה ע"ב) אמרו שנושאי ארונו של יוסף נחשבו עוסקים במצווה, אף שיכלו לשאתו בסוסים, ולכן יכולים לעשות פסח שני.
ב. בגמרא (סנהדרין מו ע"ב) נאמר שהקב"ה קבר את משה כמו ששאר האנשים נקברים "דלא לשתני ממנהגא" (=שלא לשנות מהמנהג), אף שכלפי משה רבנו יש ביזיון בדבר, וכבודו היה יותר אילו לא נקבר כלל (הגר"ש קלוגר לא ביאר מדוע הקבורה היא פחיתות כבוד לגבי משה, ואולי כוונתו שקבורה מתפרשת – ובדרך כלל זה אכן חלק מטעמה – כמניעת ביזיונו של המת כשגופו נרקב ונעשה מאכל לרימה, וממילא משה רבנו לא נזקק לכך, ואדרבה, כבודו היה יותר לו נותר ללא קבורה כשהכול רואים שאינו זקוק לה ואף לאחר מותו נותר שלם. ונראה שמה שהכריחו לומר כך הוא משום שאם אכן הקבורה היא כבודו של משה, לא הייתה הגמרא צריכה לבאר שהקב"ה קברו כדי שלא לשנות ממנהג העולם אלא לומר שקברו משום כבודו).
כך פסק גשר החיים (חלק ב סימן יד סעיף ד, ד) והאריך בדבר החשיבות באי שינוי מהמנהג בכלל ובעניני קבורת המת בפרט. וכן כתב ביביע אומר (חלק ז יו"ד סימן לד). ובשו"ת דודאי השדה (לרבי אליעזר חיים דייטש, מרבני הונגריה לפני השואה, סימן ל, וכן בספרו פרי השדה חלק א סימן מח) הרחיב גם הוא בדבר החומרה היתרה בשינוי מהמנהג שבעניני קבורה, וראו גם בשו"ת בית שלמה (חלק ב יו"ד סימן רכז, ודבריו הוזכרו גם בדודאי השדה הנ"ל).
אך החתם סופר (יו"ד חלק ב סימן שלב, הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד סימן שסב ס"ק ב) כתב ש"בדבר שאין בו קפידא אפשר לשנות מהרגילות". וראייתו מהגמרא (נזיר סה ע"א) שלומדת לגבי מת שנמצא מושכב באופן שראשו מונח בין ירכותיו ולא מושכב כדרכו, שאין צריך לבדוק אם יש עוד שאר מתים קבורים שם, ואומרים שבאופן מקרי נתנו את המת שם, ואין זה בית קברות. ומכך שהגמרא ממעטת רק שמצאוהו שראשו בין ירכותיו ולא רק שלא קברוהו כדרך הרגילה, משמע שאף שרגילים להניח את המת כשרגליו כנגד שער בית הקברות, רמז לאמונה בתחיית המתים שעתיד לעמוד ולצאת מקברו, מכל מקום כיוון שמעיקר הדין אין שיעור לדבר, אין הכרח להקפיד בדבר כשאי אפשר, וניתן לשנות זאת (אמנם הוסיף שניתן לפתוח פתח נוסף בבית הקברות, וכך גם לאחר השינוי יהיו רגליו כנגד הפתח).. אמנם כשיש חשש שהמנהג יוביל לאיסורים אחרים או לפגיעה בכבוד המת ניתן לשנות מן המנהג8בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן עט) העלה שראוי לבטל מנהג כשיש לחשוש שיביא לידי תקלה, ולכן כתב שראוי לבטל המנהג במקום שנהגו הנשים לחפוף שעתיים לפני הטבילה (אלא די בשעה), שהדבר גורם שכל אחת צריכה לחכות זמן רב עד שתשלים חברתה את החפיפה, וזה גורם לנשים להימנע מלטבול. ואמנם הרב קוק (דעת כהן יו"ד סימן יח) כתב שהכבדה בעלמא אינה הצדקה לביטול מנהג, וראייתו מהגמרא (פסחים נ ע"ב): "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: 'אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן'. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר (משלי א, ח): 'שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך'". אך בנדון דידן הסיבה העיקרית לשינוי המנהג אינה מניעת ההכבדה מהמלווים אלא החשש שהכבדה זו תגרום בפועל לפגיעה בכבודם של הנפטרים, שזו המטרה המרכזית של מנהגי הקבורה השונים. במצב שבו אם ישמרו על המנהג ייפגע כבוד המת כתב המהר"ם שי"ק בתשובה (או"ח סימן צב) שיש לחוש לכבוד הנפטר, ולכן כתב שבמקום שבית הקברות רחוק וקשה לשאת בכתף את הנפטר, שהקפדה על המנהג לשאת את המת בכתף ולא בעגלה עלולה להביא אנשים להימנע מלבוא ולשאת את הנפטר, מותר לשאת אותו בעגלה (אף שהנשיאה בידיים כשלעצמה אכן מכובדת יותר ואינה רק מנהג, כיוון שבמצב כזה מכל מקום עלולה היא להחטיא את המטרה ולגרום את ההפך – פגיעה בכבוד המת), וכשיגיעו בסמיכות לקבר יורידוהו וישאוהו בכתף., ואין צריך לעשות התרת נדרים9נפסק בשלחן ערוך (יו"ד ריד, ב): "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן". מקור הלכה זו היא מסיפורם של בני ביישן (גמרא פסחים נ ע"ב, הובאה לעיל בהערה 8).
אמנם השלחן ערוך (שם, א) כתב (על פי תוספות פסחים נא ע"א ד"ה אי אתה, והרא"ש פסחים פרק ד סימן ג) שמנהג מחייב רק כשידעו שהדבר מותר ורצו להחמיר על עצמם, וכפי שהוכיחו הראשונים (הנ"ל) מהגמרא (חולין ו ע"ב), שבה מסופר שבבית שאן נהגו להפריש תרומות ומעשרות משום שחשבו שבית שאן היא חלק מגבולות ארץ ישראל החייבים במעשרות, ורבי הורה להם שאינם צריכים להפריש לאור עדות על רבי מאיר שאכל ירק בבית שאן ללא הפרשת תרומות ומעשרות.
הש"ך (יו"ד שם ס"ק ז, על פי התוספות והרא"ש הנ"ל) צמצם עוד את החיוב לקיים קבלת הרבים רק למנהג חשוב שנעשה על פי תלמיד חכם, אבל במנהג גרוע שנהגו מעצמם, חייבים להמשיך לנהוג בו רק בפני עם הארץ, כדי שלא יבואו עמי הארץ לזלזל במנהגים, אך שלא בפני עם הארץ – אלא בפני תלמידי חכמים בני אותו מקום או שלא בפני איש מהם – אין חובה לנהוג בו.
אף בעניננו אין צורך בהתרת נדרים, שהרי אין זה מנהג שנועד לעשות גדר וסייג לתורה, אלא ככל הנראה מנהג שהחל עקב עומק הקבר הנהוג בין הגויים..
15
ט״זו. לכן, בנדון דידן, כיוון שמסתבר שעומק הקבר הנהוג אצלכם לא נועד לכבוד המת, אלא מטעמים אחרים כגון מניעת מחלות וכפי שמקובל אצל הגויים, והמנהג עלול לגרום לפגיעה בכבוד המת, וכגון שאנשים יימנעו בשל כך לבוא ללוויה או יעזבו מוקדם, ניתן למעט את עומק הקבר, ובלבד שהמת יכוסה לפחות בשישה טפחים. ומכל מקום, לכתחילה ראוי שאף אם תחדלו מהמנהג להעמיק את הקבר כל כך (1.80 מטר) עדיין תנהגו כמנהג המקובל שלפיו המת כולו מונח יותר מעשרה טפחים מתחת לפני הקרקע10זה היה המנהג בארץ כמובא לעיל (הערה 1), ומדברי העמק שאלה שהובאו שם עולה כי זה היה המנהג הפשוט גם במקומות אחרים. מנהג זה יש בו משום כבוד המת ומניעת איסור של 'לועג לרש' כלפי המתים (וזאת לאורך זמן, ולא רק בעת הלוויה עצמה), על פי דברי העמק שאלה הנ"ל, בנוגע להיתר לומר פסוקים וקדיש בסמיכות לקבר – היתר שאנו מניחים שנהוג גם אצלכם – ועל כן ראוי שלא לשנות ממנהג זה על כל פנים אם אין בכך הכרח..
16
